איזה דברים קרוים הפסק בסעודה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קע״ח

צריך לברך למפרע. פירוש לכתחלה צריך לברך ב"ה קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך ב"ה ואחר כך יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועסי' קפ"ד:

דעתו לאכול. וה"ה כשרואה מקומו (הראב"ד) עסי' רע"ג:

וכן אם היו. הקש' הכ"מ הא ק"ו הוא זה דהא בשתיה או באכילת פירות כ"ע מודו דצריכין ברכה וא"כ מאי וכן דקא' ותירץ דאתא לאשמועי' דלא נימא דאכילה דרישא איירי בדברים שאין טעונין ברכ' כו' ע"ש, ודוחק הוא דה"ל לפרש בהדיא ברישא לאכול פת ול"נ כפשט' דאתא לאשמועינן אפי' בשתיה אם הניחו מקצתן אין צריך ברכה וכמ"ש בהג"ה וכ"מ בכל הפוסקים כרבי ששת שדין שתיה ואכילה שוין וכ"מ ברי"ף ורי"ו וכ"כ בש"ג בהדיא דלא כהב"ח שחולק ופי' פירוש דחוק בהגה' סמ"ק, ול"נ שדברי הסמ"ק כפשטן שהג"ה קאי על מ"ש בסמ"ק והניח מקצת א"צ ברכה וקאמר ההג"ה דזה קאי אכל מילי אפי' בדברים שאין טעונים ברכה במקומן דאלו בדברים שטעונים ברכה במקומן אפילו לא הניח א"צ ברכה כן הוא ברור וכן משמע בגמ' דאי סלקא דעתך דפשוט היא דלר"ח אין חילוק בין הניח ללא הניח כמ"ש הב"ח א"כ ל"ל להמקשן להוכיח מדקתני עקרו ונדחקו בפי' הר"ן והרמב"ן הו"ל להקשות מדחלק בין הניח ללא הניח קשיא לר"ח אלא ע"כ גם לר"ח יש חילוק כמ"ש רמ"א מסמ"ק וא"ז:

בבית א'. פי' בחדר א' עסס"ח בהג"ה:

צריך לברך. כיון שאינו רואה מקומו הראשון ועס"ג ונ"ל אם הוא בחדר אחד אף ע"פ שיש מקום גבוה באמצ' כגון אחורי התנור שאינו רואה מקומו הראשון אין צריך לברך כיון שמוקף מחיצות חשיב הכל א' עב"י:

דברים שצריכין. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים אינו צריך לברך דלקבעי' קמא הדר. (ב"י תוס'):

ואין חילוק. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דשם ה"ל כיחיד וכ"מ בגמ' דקאמר היכא ששמעו קידוש בב"הכ צריכים לברך שנית על יין שבביתם אף על פי שהניחו שם אורחים האוכלים בב"ה:

דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי דלא שייך האי טעמא וכן המנהג פשוט אבל הב"ח כ' דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור דלכתחילה צריך לברך במקומו כמ"ש סי' קפ"ד וכ"מ בר"ן בהדיא וכ"כ רמ"א בתשו' סי' א' ע"ש, מיהו מהני דעת כמ"ש סס"א:

א"צ לברך. אפי' אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות עס"ב:

וחזר ואכל. פי' דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א אלא דאם עבר ואכל מברך במקום השני דגם זה מקרי ברכה במקומו:

כמו שנהגו. דהם מותרים לאכול דרך הילוכם כיון שלא קבעו מקום לאכילתם כמ"ש הרמב"ם פ"ד ע"ש:

י"א שז' המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים וכמ"ש ס"ב דספק ברכות להקל:

לא הוי הפסק. מ"מ נ"ל דנ"י בעי דהוי היסח הדעת וכ"מ בגמ' פ' ע"פ (וכ"מ בטור) נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני מ"ט איידי דבעי לומר אגדתא והלילא אסח דעתיה ועסי' צ"ב ס"ה אלא א"כ שמר ידיו שאז פטור וערסי' קע"ט מ"ש:

היה אוכל בבית זה. כדי לברר ההלכה נזכיר קצת מן הסוגיא והפלוגתא בין הפוסקים אי' בפ' ע"פ יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן פי' רשב"ם כגון פירות דכיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחרית' וצריך לברך שנית אבל דברים הטעונים ברכ' לאחריהן במקומן כגון פת א"צ לברך מ"ט לקיבעא קמא הדר דאוכל ע"ד סעודה ראשונה ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך מתיבי בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן כשיוצאין אין טעונין ברכ' למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכ' לכתחל' בד"א שהניחו שם זקן או חולה [בטור כתוב מקצת חבירים] אבל לא הניחו שם כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחלה מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן עסקינן ואפ"ה אם לא הניחו שם זקן טעונין ברכה כו' קשי' לר"ח אר"נ ב"י מאן תנא עקירות ר"י דתניא חבירים שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לב"ה כשהן יוצאין אינן טעונין כו' אר"י בד"א בזמן שהניחו כו' תני' כותיה דר"ח הרי לפנינו דבתרתי פליגי ר"ח ורב ששת דלר"ח בפת א"צ ברכה למפרע כו' ולר"ש צריך ותו דלר"ש יש חילוק בפת בין הניחו מקצתה ולר"ח אין חילוק אלא בפת פטור אפי' בלא הניח ובפירות חייב אפי' בהניח וכ"פ ב"י לר"ח וכ"מ בת"כ דר"ח לא זכר כלום מן הניח. ולר"ש דמחלק בין הניח או לא פשוט דהיינו בפת דוקא אבל בפירות דאין שייך ברכה במקומ' אפי' הניח צריך לברך. וכ"מ מברייתא דר"י דנקט ועקרו דמשמע דאיירי בפת וע"ז מחלק ר"י בין הניח או לא אבל בפירות אין חילוק ויש כאן פלוגתא בין רי"ף ורמב"ם להתוס' והרא"ש בתרתי. חדא דרי"ף ורמב"ם פסקו כר"ש ול"ג האי ת"כ דר"ח דלעיל והתוס' והרא"ש פסקו כר"ח. שנית דלרי"ף ורמב"ם במקום שאמרו טעונין ברכה למפרע הוא חייב בדבר ולהתוס' והרא"ש אין חייב לברך למפרע אלא חייב לברך על מה שיאכל אח"כ דהברכ' של ב"ה שפיר תעלה אף על אכילה ראשונה והא דאמר טעונין ברכה למפרע היינו דרך עצה טובה שמא יעכב עד שיהא רעב ולא יצא אז בב"ה על אכילה א' ובזה נתבארו הדיעות שמביא הש"ע ורמ"א של' הש"ע בס"א וב' הוא ל' הרמב"ם שפוסק כרב ששת:

והלך לבית אחר. פי' דלאו שפיר עביד דהי' לו לברך למפר' דהיינו ברכה אחרונ' קודם הליכתו כמ"ש בס"ב כשהן יוצאים צריכין ברכה למפרע אלא כאן מיירי שפתאום הלך ולא בירך למפרע מ"מ צריך לברך למפרע כשיחזור למקומו:

וכן אם היו מסובין כו'. בזה אין חילוק בין הניח או לא דאפילו הניח צריך לברך דבפירות אין שייך קביעות כמ"ש בסמוך דלר"ש אין חילוק בזה ולא אמר ל' וכן אלא אחד מילתא דהיינו שבזה גם כן שינוי מקום מברך והיינו בכל גוני ואף על גב דפשוט טפי בפירות שצריך לברך מבפת דרישא מ"מ אמר ל' וכן כיון שכאן חייב אפי' בהניח:

מפינה כו' אין צריך לחזור ולברך. מל' לחזור משמע לכאורה שאוכל בפינה האחרת גם כן ואז א"צ לחזור לכאן לברך אלא מברך בפינה האחרת שם וזה אינו דאם כן אפי' מבית לבית א"צ לחזור למקום הראשון וכיון שאוכל במקום השני ג"כ כמ"ש בס"ד אלא כאן מיירי שלא אכל בפעם השנית אלא חוזר לפינה הא' לגמור סעודתו א"צ לחזו' לבה"מ ולברך שנית המוצי' והל' קצת מגומגם דהי' לו לכתוב א"צ ברכה למפרע:

ויש חולקין. הוא שיטת התוס' והרא"ש שחולקי' בתרתי וכמ"ש ע"כ כתב בכל מ"ש בסימן זה:

ודוקא שלא הניח כו'. תמוה הוא כיון דקי"ל כר"ח עכשיו ממילא אין חילוק בזה כמש"ל דבפירות אפי' בהניח חייב לברך ובפת אפי' לא הניח א"צ לברך ובאמת הג"ה זו מן הסמ"ק שהעתיק ב"י וז"ל חבורה שהיו יושבים מסובים ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ב"ה ולא המוציא אפילו בדברים שאינם טעונים ברכ' לאחריהם במקומן דאלו בדברים הטעונים אפי' הניחו נמי דשינוי מקום א"צ לברך לפניהם בדברים הטעונים כו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא הסוגיא משמע דבדברי' שאינם טעונים דהיינו פירות אין חילוק בין הניח או לא וכמש"ל ומלבד זה כ' ב"י דאין הדברים של הסמ"ק מכוונים דכתב לא למפרע ב"ה משמע דאיירי בפת ואח"כ העמיד בדברים שאינ' טעונים ברכה במקומ' עכ"ל. ועוד תמוה מאוד שכ' תחלה אפי' בדברים שאינ' טעונים משמע שעכ"פ מיירי גם בדברים הטעונים אלא שלענין רבותא אמר אפי' באינם טעונים וזה סותר מ"ש אחר כך. ונ"ל דחסרון תיב' א' יש שם דהיינו תיבת הניח וההצעה כ"ה דמ"ש הסמ"ק עד אפי' הוא לשונו מן הפנים ומן אפילו והולך הוא הגהת סמ"ק שהוא רבינו פרץ דהפנים ס"ל כר"ש וע"כ כתב תנא דהניח לענין פת ובהג"ה חולק על הפנים וכת' שלא קי"ל כך אלא אפי' הניח בדברים שאינם טעונים לאחריהם במקומ' דאלו כו' ור"ל דלא קי"ל כר"ש אלא כר"ח ומ"ה באינם טעונים אפי' הניח צריך ברכה ובטעונים אפילו לא הניח א"צ ברכה. כלל העולה שאליבא שיטת התוספות והרא"ש לא איכפת לן כלל בהניח או לא ובסמ"ג יש ג"כ חילוק דהניח ויתבאר בסמוך פירושו ע"כ אין מקום לדברי רמ"א בזו לחלק בין הניח או לא אלא בין טעוני' לאין טעוני':

ולכן מי שפסק כו'. משמע אפי' שני המקומות אינם בבית א' והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהיו שני המקומות בבית א' היינו לדעת הרמב"ם שפוסק כר"ש דאפי' בפת צריך לברך למפרע אבל ליש חולקין דקיימי השתא כר"ח שבפת הוה קביעות אפי' בבית אחר לגמרי ועמ"ש בסמוך בס"ג עוד ע"ז:

ואפי' אם כשבירך תחלה היה דעתו. לכאורה משמע לדיע' הראשונה דין זה אפי' בפת ולהיש חולקין הוא דוקא בפירות אבל בפת מהני אפי' מבית לבית אחר כדלעיל דלקבעי' קמא קא הדר אפי' אם אוכל במקום אחר כמ"ש הסמ"ק וע' בסמוך דלא משמע כך:

אלא במקום השני כו'. נראה דזה מיירי שהיה תחלה דעתו ע"ז דומי' דהולכי דרכי' דנקט אח"כ וק' מזה על מ"ש רמ"א בס"א דדוק' בבית א' אבל בב' בתים לדיעה ראשונה צריך לברך למפרע מ"ש מהך אלא ע"כ דגם דיעה הראשונה שהי' כר"ש ס"ל דאם הי' בדעתו לאכול במקום אחר א"צ לברך דאין זה בכלל שינוי מקום ולא כהגהת רמ"א אלא דק' מ"ש מגן לגן דכ' בסמוך דלא מהני דעתו לכך ונ"ל דגם לדיעה ראשונה ס"ל לחלק בין פירות לפת לענין אם הי' בדעתו לאכול במקום אחר דבפת כיון ששייך בו קביעות מהני זה שהי' בדעתו לאכול שם שאין צריך לברך ופירות לא מהני דעתו לכך כי אין להם חיבור יחד ומזה יש סתיר' על הגהת רמ"א דלעיל אבל על דברי הש"ע שכת' לעיל בס"ב וכשהם חוזרים צריכים ברכ' כו' לק"מ דשם לא מיירי שאוכל במקו' השני אלא חוזר לגמור סעודתו במקום הראשון אבל אם אוכל במקום השני אין צריך לברך אם היה דעתו אבל דברי רמ"א דדוקא במקום א' הם תמוהים ומ"ש ראיה מסי' רע"ג אינו דומה לכאן דשם לא אוכל כלל במקום זה שעושה קידוש רק דעתו לאכול במקום השני ע"כ אין קרוי מקום סעודה אלא אם הוא בבית א' מה שא"כ כאן שאוכל גם כאן ואם היה דעתו לאכול עוד במקום אחר לא בעינן שיהיה בבית א' דוקא כנלע"ד ולענין הלכה למעשה כיון דקי"ל כהתוס' ורשב"ם והרא"ש דבכל דוכת' אנו נגררין אחריהם ע"כ הדין כן הוא דלכתחלה לא ילך אדם מן הסעודה כלל בלא ב"ה אא"כ מצוה עוברת כגון שהגיע זמן תפלה ואז אפי' לא היה דעתו ע"ז מתחלה המנהג בינינו לעשות כן בסעודת מצוה כגון סעודת נשואין שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו בהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתם ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז אין צריך לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בה"מ ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ובדין פירות של הגן תליא מילתא אם הוא בגן אחד אז מועיל דעתו על כל מה שבגן. ונראה שאפי' אם היה בגן אחד ואינו מוקף מחיצה סביב הוי כמגן לגן שכ"כ ב"י בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש בס"ב אכל במזרחה של תאנה כו' ואף שכ' אח"כ הטעם דברואה מקומו הראשון תליא מילתא מ"מ כאן הוא דמן אילן שני רוצה לאכול הוי דינו כמגן לגן דלא מהני רואה המקום הראשון כנלע"ד:

עם כל זה לא הוי הפסק. הטעם בזה דאע"ג דא"א לאכול ולהתפלל כאחד והיה ראוי להיות הפסק כמו דאמרי' גבי ב"ה משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"נ כ"ה ומטעם זה הצריך הרי"ט באמת לברך שנית המוציא אח"כ וליטול ידיו מ"מ לא פסקו בתו' והרא"ש כן דשאני ב"ה דהוי גמר וסילוק על מה שאכל כבר משא"כ כאן. ונר' דהיינו דוקא אם הניחו מקצת חברים או שלא הניחו ומתפללים באותו חדר שיש הסעודה אבל אם עקרו כל המסובין לילך לב"ה להתפלל שם הוי הפסק וכן מפרש בדברי הסמ"ג וז"ל עוד ומסקי' התם שאם עקרו רגליהם לילך לב"ה כשהן חוזרים אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם חברים אע"פ שהתפללו שם בנתיים עכ"ל ולכאורה ק' כיון דכבר פסק הסמ"ג שם כר"ח וכבר הוכחנו לעיל דלר"ח אין חילוק בין הניח או לא הניח והאיך התנה הסמ"ג בדבר זה להלכה ותו ק"ל למה כ' הסמ"ג בלשון מסקינן והיכן מצאנו הסכמה לזה אלא שהתו' הוכיחו כן מדאמרה בברייתא שמביא בגמ' לתרץ דברי ר"ח שאמרה נעקרו רגליהם לילך לב"ה כו' דמשמע דתפלה לא הוי הפסק. ונל"ל ע"פ מ"ש רבינו בעל ב"י בכ"מ לדחות ראיה של רא"ש דפוסק כר"ח ולחזק דברי הרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"ש וז"ל ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק ז"ב דפליגי ריב"ל ור"י דלריב"ל כ"מ שאומר ר"י בד"א אינו אלא לפ' דברי חכמים ורי"א שהוא לחלוק וכתבו התוס' בפרק בני העיר דריב"ל ור"י הלכ' כריב"ל וכיון שכן לפום קושט' ליכא פלוגתא בין ר"י ות"ק וקשי' לר"ח אלא דשני ר"נ דאפשר לר"ח למימר דבד"א לחלק ומכיון דק"ל דבד"א הוא לפ' קים לן דהלכ' כר"ש ושיטי' דר"נ לא סמכי' עליה עכ"ל. ובודאי יפה אמר רבינו בעל ב"י בזה וא"כ קשיין דברי התוס' אהדדי דכאן פסקו כר"ח ממילא הוה בד"א לחלוק ובפרק ב"ה כתבו הלכה כריב"ל ממילא הוי לפ' וצ"ע לתרץ זה. ונלע"ד דס"ל להתוס' דבודאי במסקנא הוה בד"א ג"כ כאן לפ' ורבנן ג"כ ס"ל דיש חילוק בין הניח או לא ויש חילוק בדבר דלעיל בבריית' דהבי' המקשן אמרו שם ועקרו רגליהם לילך לקראת חתן או כלה וכאן אמר לילך לב"ה. ויש בזה נפקות' דבכ"מ שעוקרין לענין שיוכל גם שם לאכול לא מקרי עקירה וא"צ לברך והיינו ההיא דלקראת חתן. אבל בעוקרין בענין שלא יוכלו לאכול שם כההיא דלילך לב"ה להתפלל כ"ע מודים דבלא הניחו הוה עקירה וסילוק ואע"ג דבגמ' אליב' דר"ח לא משני כן ולחלק בין עקירה זו דלעיל אלא ניחא ליה לשנות כפשוטו דר"ח דס"ל דר"י חולק עם רבנן בזה אבל אנן דחזי' דמייתי ת"כ דר"ח ממילא הלכה כך וקשי' הלכת' אהלכת' כמ"ש מוכרחים אנו לחלק בין עקירה לקראת חתן ועקיר' לב"ה ממילא נשאר' בריית' דב"ה קיימת להלכ' וע"כ פסק שפיר הסמ"ג כמשמעות הבריית' דאם יש תרתי מילין דהיינו עקירת כולן ולא הניחו מקצתה והלכו להתפלל דאז הוי הפסק אבל אם הניחו לא הוה הפסק וע"כ אמר מסקי' דלפי המסקנ' מוכח כן אע"ג דמתחל' לא היינו תופסין כן לר"ח ואם בעל נפש אתה לומר שלא לסמוך על פלפול זה למחשב הפסק בתפלה אם לא הניחו מקצת כאן מ"מ אני בא לו' כן מצד אחר דרבינו בעל ב"י כ' כאן וז"ל ונר' שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ נרא' שהוא חולק על הרא"ש שכ' ואמרי רבוואת' דצ"ל בפ"ה על כוס ומסייע להאי סברא כו' שמעי' השתא כי היכי דלענין ב"ה הוי הפסק הכי נמי כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה והילולא ע"כ. והרי הגדה וההלל אינם סילוק והיסח דעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצ"ל בפה"ג וא"כ ה"ה למתפלל בתוך הסעודה כדברי הרי"ט מ"מ כיון דלא נהוג עלמא כהרי"ף שהרי א"א מברכין בפה"ג על כל כוס ההגדה ממילא במתפלל בסעודה לא נקטינן כוותיה אלא כהרא"ש עכ"ל והנה יש תימה על מנהגינו שאנו נוהגים במדינתינו כהרי"ף כמ"ש רמ"א סי' תע"ד דמנהג האשכנזים כן וכ"ד רוב גאונים א"כ אנו תופסין להלכה כסברת הרי"ף דאע"ג דליכא סלוק וגמר צריך לברך אם הוא בענין דא"א דהיינו להתפלל ולאכול ויש לנו לפסוק כדברי הרי"ט אלא שאין בידינו לפסוק נגד הלכה פסוקה כאן דפסק דלא הוי תפלה הפסק מ"מ בדבר זה שאין מפורש בתוס' ובטור וש"ע דאם עקרו כולן והלכו להתפלל בב"ה בדבר זה נחשב גמר וסילוק והוי הפסק ע"כ נלע"ד דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרי' דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חבירים כנלע"ד.

למפרע. פי' לכתחלה צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך בהמ"ז ואח"כ יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועי' סי' קפ"ד:

שכבר אכל. דהברכה אחרונה על אכילתו שניה עולה לכאן ולכאן רק לפניה צריך לברך כדין נמלך:

א"צ לברך. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים א"צ לברך דלקבעיה קמא הדר. ב"י מ"א:

לבית אחר. והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהא שני המקומות בבית אחד היינו לדיעה שפוסק שם דצריך לברך למפרע אבל להיש חולקים שמביא רמ"א אינו כן. ובספר אבן העוזר מסיק דכשהולך ומשנה המקום באמצע הסעודה ואפי' הסיח דעתו שוב מאכילה כשחוזר לסעודתו אינו צריך לברך הן על פת הן על כל הדברים הבאים מחמת הסעודה אבל דברים שלא באו מחמת הסעודה אף שבירך תחלה עליהם אם הסיח דעתו מהם צריך לחזור ולברך. (ועיין בספר אליהו רבה מה שתירץ על קושית ב"ח על רמ"א וכן בספר זכרון לר' ישמעאל הכהן פסק כדעת רמ"א דלא כב"ח):

לברך. וג"כ ליטול ידיו ולא יברך עיין סי' קס"ד:

אחר. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך. מ"א ע"ש:

דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי וכן המנהג פשוט. אבל הב"ח כתב דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור דלכתחלה צריך לברך במקומו וכ"כ רמ"א בתשובה ס"א מ"א. וט"ז האריך והעלה המנהג בינינו שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו כשהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם. וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו. ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו. אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז א"צ לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בהמ"ז. ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו. ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ע"ש. ועיין יד אהרן. (כתב בס' ברכת אברהם דף קנ"ד אם בירך על פרי א' ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הוי ברכה לבטלה ע"ש):

אחר. איירי בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א:

המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים וכמ"ש ס"ב דספק ברכות להקל. מ"א:

הפסק. ומ"מ נ"ל דנט"י בעי דהוי היסח הדעת מ"א. כתב הע"ת וברכת אברהם דוקא עמד והתפלל במקומו אבל הלך לבה"כ להתפלל הוי הפסק ע"ש ובא"ז כתב דמשמע בלבוש אפי' הלך לבה"כ לא הוי הפסק וט"ז העלה דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרינן דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חברים ע"ש: (כתב רמ"א בסי' רע"ב דמבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה והשיג הנ"ץ עליו ובספר אליהו רבה מיישבו ופי' כדעת רמ"א ע"ש באריכות):

ס"א היה כו'.שם שינוי מקום כו' ל"ש אלא בבית כו' וכרב ששת דר"ח איתותב ואע"ג דשנינהו רנב"י לא סמכינן אשנוייא. רי"ף. ואף שהרא"ש תמה עליו וכ' שאין בגמ' שנוייא מבורר מזה כיון דאשכחן דר"י ס"ל כן ות"ק פליג עליה יחידאה הוא וכ' בכ"מ כיון דר"י וריב"ל פליגי בספ"ז דעירובין ופ"ג דסנהדרין אי בד"א לפרש וקי"ל בכ"מ כריב"ל כמ"ש בתוס' ברפ"ד דמגילה וש"פ אזדא תי' דרנב"י: או שהיה כו'. בתוספתא והביאו תוס' הפליג כו' וכמו שכתב הר"ן שם דשינוי מקום הוא בין שהלך הוא למקום אחר ולא חזר למקומו בין שהלך וחזר למקומו ממש"ש בני חבורה כו': לפתח ביתו כו'. ר"ל מפתח ביתו וכ"ה בכ"מ דהוי כמו מבית לבית וכנ"ל ואף שחזר כמו בס"ב: אבל כו'. כמ"ש בס"ב המשנה וכמ"ש בגמ' שם וכגי' הרי"ף ורא"ש אבל מפנה כו' ועתוס' שם סד"ה אלא ושינוי מקום היינו כו' ובד"ה כשהן בתוספתא דברכות בע"ה כו' הפליג כו' ולרמב"ם הפליג משיצא מפתח ביתו: אע"פ ששנה כו'. שם אבל מפנה כו' ופ' כר"ש אע"ג דרנב"י תי' מאן תנא כו' תי' אליבא דר"ח דר"ח ס"ל בד"א לחלוק אבל ר"ש ס"ל כריב"ל דבד"א לפרש וכשיטתו בסנהדרין כ"ד ב' וכן קי"ל: וע"ל כו' אם כו'. ר"ל כמו בקידוש דדין שינוי מקום שוה בשניהם ועיין תוס' שם א' ד"ה אבל ממקום כו' והרא"ש שם ס"ה אבל מפינה כו' והכא גרסינן כו' ודלא כהר"ן:

ס"ב חבירים כו'. כפל כאן משום חדושו דהניחו שם כו' ובס"א השמיענו דמבית לבית הוי שינוי מקום וכן חזרתו לבית כנ"ל: מקצתן כו'. דמש"ש זקן כו' ל"ד וכמש"ש בברייתא שנייה: וכן כו'. קמ"ל בזה אף ר"ח מודה דגם בזה מהני מקצת חברים ועמ"ש למטה בהג"ה והמשנה מפנה כו' וכמ"ש ר"ח שם ור"ח ודאי בפירות מיירי כמש"ש ותו יתיב כו': אבל כו'. ירושל' והביאו תוס' שם ד"ה אלא כו': וי"ח כו'. ממ"ש שם בחולין ק"ז השמש מברך כו' ולא הצריכו ברכה למפרע וע' ר"ס קע"ט ואם אמר כו' אבל הרי"ף סובר דוקא בהיסח הדעת אבל לא בשינוי מקום ועוד הביאו תוס' ראיה ממ"ש וכשחוזרין טעונין כו' ואם איתא פשיטא אלא דה"ק לכתחילה קודם שיצאו צריכין שמא ישהו כו' וכמ"ש למטה מ"מ לכתחלה כו' ועתוס' שם ד"ה כשהן ובחולין פ"ו ב' ד"ה אסור: ודוקא כו' או כו'. כר"ח דת"כ. רשב"ם ותוס' ד"ה אלא ורא"ש וש"פ וצ"ל דרי"ף ל"ג להאי ת"כ וכ' ודוקא כו' וכ"ד הרמב"ם וש"ע לעיל שכ' וכן אם היו כו' מ' שהן שוין. וכ"כ סמ"ק דלא כב"י שכ' דבדברים שאינן טעונין ברכה במקומן אין חילוק בין הניחו או לא כיון דדבר שאין לו קבע הוא וליתא דא"כ ל"ל לגמ' לדייק מדקתני עקרו רגליהן מכלל כו': ולכן כו' דהא כו'. כמ"ש בפ"ח דברכות: מיהו אם כו'. כמ"ש בתוספתא דפסחים וחולין בד"ה הנ"ל וכמ"ש בתוספתא שהביאו שם הפליג כו' וכשהוא חוזר כו' וכפירושם דא"צ לברך אלא על מה שרוצה כו' וה"ק כשיוצא צריך לברך בהמ"ז ואם לא בירך בהמ"ז כשיוצא מ"מ כשחוזר צריך לברך לכתחלה וכמו שפי' בברייתא דפסחים כנ"ל: ואין חילוק כו'. כמ"ש בס"א בשם הר"ן וכן לענין טעונין ברכה במקומן שנתחדש בהג"ה וכמ"ש ר"ח שם מבית לבית ובברייתא חברים כו' דפריך חזרו כו': מ"מ כו'. תוס' שם ושם דז"ש בגמ' כשהן יוצאין טעונין כו': מיהו כו'. כמש"ש בני חבורה כו' ומ' דוקא בכה"ג וז"ש לעיל מ"מ לכתחילה כו': כגון כו'. שם בברייתא שנייה:

ס"ג יש מי כו' והוא כו'. הוא שיטת הראב"ד בהשגות על הירושלמי הנ"ל אכל במזרחה כו' כ' והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך וכמ"ש בס"א בהג"ה וע"ל כו' והוא כו' וז"ש כאן אבל מגן כו' ואפי' אם כו' וע' תוס' ק' ב' ד"ה ידי קידוש כו' ודעת הרמב"ם וש"ע בס"ב כיון שאינו רואה מקומו ואינו מוקף מחיצות לא מהני דעתו ועב"י ומ"א:

ס"ד אם אכל כו'. כ"כ הר"ש בהגהת סמ"ק וכפי' רשב"ם שם ורש"י בד"ה אבל דברים כו' על קביעות כו' וד"ה לקיבעיה כו' ודלא כמ"ש סמ"ק לקיבעיה כו' שצריך לחזור למקום הראשון והא דרבב"ח בפ"ח דברכות מיירי שלא ה"ל פת שם: כמו כו'. בספ"ז שם האוכל ומהלך כו' ופי' סמ"ג שיושב במקום האחרון:

ס"ה י"א כו' רשב"ם שם ד"ה אבל וכגי' בת"כ דר"ח לשתות יין כו': וי"א כו'. תוס' שם ד"ה אלא כו' ע"ש וראייתם אין עליה תשובה וכן עיקר וכ"כ הרי"ף ורא"ש: וי"א כו'. מדסתמו בגמ' ולא פרשו ש"מ שסמכו על מתני' דברכות ולא הוזכר שם אלא פת והוא ס' ראשונה בתוס' אלא פת כו' ונזהר תוס' מקושיא דא"כ מאי דברים וכ' וכל מיני פת אבל עיקר כמ"ש אח"כ דאכתי לא הל"ל דברים דהכל בכלל פתהוא:

ס"ו מי שנזכר כו'. עתוס' שם ק"ב א' ד"ה ועקרו כו' ובחולין פ"ז א' ד"ה משתא כו' וערא"ש בע"פ ספ"ד ועמש"ל סי' תע"ד:

ס"ז אדם כו'. דלא כהראב"ד שפי' מ"ש בתענית י"ב א' א"ד א"ר ל"ש כו' אף באמצע סעודה דטעון ברכה למפרע ולכתחילה ובפסחים ק"כ ב' א"ל אביי מינם כו' דהוי הפסק סעודה וליתא דשם לאחר אכילה קא' ולקולא והא דפסחים שם כפי' רשב"ם במצת אפיקומן משום ב' מקומות ע"ש ול"ד למ"ד בתוספתא דברכות הנ"ל בע"ה כו' הפליג. כו' דשם איכא היסח הדעת אבל שינת עראי ליכא היסח הדעת ותדע דאמרינן בפ"ב דסוכה דישן שינת עראי בתפילין ואע"ג דאסור להסיח דעתו מהם וכ"ג תר"י והרא"ש בפ"ג דברכות: וכן כו'. אה"מ. וכמ"ש בתוספתא הנ"ל דוקא בהיסח הדעת: דברי רשות. ר"ל כמ"ש בסי' תע"ד דאחר שהתחיל הדבר לא הוי הפסק אלא דבר הקבוע חובה ואף תפלה בס"ו ואין שהות כו' אע"פ שחובה אינו קבוע לה ועמש"ש:

פסחים ק"א

לשון הרמב"ם בפ"ד מה"ב

ב"י מלשון הרמב"ם

פסחים שם ול' רמב"ם שם

שם והוא מהירושלמי

והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך הראב"ד וכדלקמן ס"ג

אורחת חיים

סמ"ק בסי' קי"ט

הרמב"ם בפ"ד וכדעת הרשב"ם

הרא"ש

התו' ורא"ש שם ובפרק כיסוי הדם

רא"ש בפ"ק דתענית בשם הראב"ד