דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר - שולחן ערוך אורח חיים סימן קע״ז

בלא פת אין טעונין. דהן טפלים לפת וכמ"ש סי' רי"ב ולכן נ"ל דאם אין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך עליו המוצי' אין פוטר המאכלים דהא לא קי"ל כר"ח דאמר פת פוטר כל מיני מאכל אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרי' דכל המאכלים מחמת הפת הן באים אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר וכ"ש אם אוכל פחות מכזית כנ"ל ואפשר לו' כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם הפת פוטרתן וצ"ע לכן לא יברך עליהם ולא על הפת אם לא בשבת וי"ט:

כגון תאנים. ה"ה כל דבר שבא לקנוח ואפי' היו לפניו בשעה שבירך המוציא ואפילו פירות מבושלין דאין פת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת וכ"כ של"ה:

ואם בתחלת. דין זה הוא מדברי תר"י וז"ל ומיירי כגון שהיו עומדין באמצע הסעוד' והתחלת קביעו' סעודתן היה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתן הביאו להם פירות כדי ללפת בהן את הפת ואכלו מהם עם הפת ועכשיו אוכלין אותם בלא פת וכונתם ג"כ עדיין לאכול מהם עם הפת אח"כ א"צ ברכה מפני שמאחר שמתחלה הביאו אותן כדי ללפת בהן את הפת ואוכל אותו תחלה וסוף עם הפת א"צ לברך שמצטרף עם שאר הסעוד' כיון שהביאו אותן מתחל' לצורך הסעודה ומלפת בהן הפת תחל' וסוף כו' ואם מתחלה לא היו לו דברים אחרים ללפת בהם הפת ואח"כ אוכל מהן בלא פת אף על פי שבסוף אינו אוכל עמהן פת אינו מברך עליהם כיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו ואם לא הביאו אותן מתחלה ללפת עמהם ואוכל אותן בפ"ע מברך עכ"ל כלומר כשבאין לקנוח ולא ללפת אף על פי שאכל תחלה וסוף עם הפת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך כיון שלא באו ללפת הפת ובזה מודו רוב הפוסקים אלא שיש עוד דעות אחרות ולכן כתבו הג"מ דירא שמים כשמביאין לו פירות באמצע סעודתו ללפת הפת יאכל מהם מעט בלא פת ויברך ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת משמע דס"ל דאף כשאכל תחלה וסוף (עם) פת יש להסתפק וכן כתב הב"ח וכ"פ האגוד' היכ' דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת או פשטיד"א של תפוחים טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהם כיון שאין הפירות עיקר סעודתו עכ"ל וכ' בהגה' תשב"ץ בפנים ר"ל שצריך להוציא מעט פירות מן המוליתא ולברך עליו ומהר"ף או' שא"צ לברך על הפירות שבמוליתא ואפילו בירך עליה ברכת המוציא כי הקמח עיקר עכ"ל כלומר לא מבעיא כשמברך במ"מ כמ"ש סימן קס"ח דא"צ לברך על הפירות אלא אפילו בירך המוציא על הפת אין צריך לברך על הפירות בפ"ע כי הקמח עיקר ופטר ליה פת כ"ה בתשב"ץ עמ"ש סי' קס"ח ומיהו בפירות מבושלין בעינייהו אפי' עם הבשר אם אין התחל' קביעות סעודתן עלייהו יש ספק אם יברך וגם י"א אפי' עם הפת צריך לברך כמ"ש האגודה וכל בו ועב"י ולכן טוב לאכול בתחלה בלא פת ולברך עליהם וכ"כ סמ"ק ואגור סי' רל"ב שכן נהג אביו וכ"כ בכ"ה בשם הר"ש בשם הרשב"ץ אך בקיצור פסקי הרא"ש מסתפק אם צריך ברכה כיון שבאין לצורך סעודה ולא לקינוח ולכן כתב שישב קודם שיטול ידיו ויברך על הפירות עכ"ל וצ"ל שיאכל פחות מכשיעור שלא יצטרך ברכה אחרונה כמ"ש סי' קע"ד ס"ז וע"ש וכ"כ הטור סימן תע"ג דלמ"ד דא"צ ברכה תוך הסעודה צריך לברך ברכה אחרונה על אותם שלפני הסעודה ומיהו בטור כת' בפשיטות דאם אוכל בלא פת דצריך לברך כיון שלא היה עיקר סעודה עלייהו בתחלת הסעודה ועס"ג:

ודברים הבאים. ואם התחיל לאכול פירות תוך הסעודה ונמשכה אכילתו אחר הסעודה מסתפק בת"ה אם צריך לברך ע"ש ובב"י:

מחמת הסעודה. כגון בשר ודגים:

ובין לפניהם. ותמרים ב"ה פוטרתן (רשב"א ע"ב רמב"ן כ"ה) עסי' ר"ח סי"ז וסי' קע"ד ס"ו עמ"ש סי' רי"ב, איתא בתוספת' פ"ד מליח הבא לפני המזון ופת הבא עם המליח לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה עכ"ל:

שאין אנו וכו'. כתוב לבוש ובסעודות גדולות למשוך ידיהם מן הפת ואף על פי שמניחין פרוסות על השלחן מ"מ אין דעתן לאכול מהן וכן משמע בטור אבל הב"ח כתב דמנהגינו כדברי התו' דלעולם דעתינו על הפת ע"כ ול"נ שהטעם כמ"ש תר"י וז"ל דוקא בימיהם שהיו נוהגין לעקור השלחנות קודם ב"ה וע"כ נראה כסעודה אחרת אבל אנו שאין מסלקין השלחן אף על פי שסיימו מלאכול כל זמן שלא ברכו כתוך הסעודה דיינין ליה:

קובע ליפתן סעודתו. פי' שלא היה לו דבר אחר ללפת הפת רק הפירות וכמו שכתב ס"א:

כיון דללפת וכו'. ודוקא כשאוכלן עם הפת ועמ"ש ס"א וס"ג:

דסתם דעת. וכ"מ במרדכי פ' כ"מ גבי יין ע"ש, ופשוט דבפירות לא מהני דעתו אלא א"כ מלפת בהן הפת וכמ"ש ס"א וס"ג:

ובסוף אכל עמהם פת. אין הבנה לדברים אלו דהאיך תלה תנאי הברכה על מה שאוכל בנתיים בלא פת במה שיאכל אחר כך לענין ברכה שלפניהם דמאי דהוה הוה וע"כ דבכוונה תליא מילת' מה היתה מחשבתו בשע' שאכל בנתיים בלא פת האיך יאכל אח"כ וכ"מ מל' רבי' יונה אע"פ שהוא הזכיר ג"כ אכילה עם פת תחל' וסוף כת' תחלה וז"ל ובאמצע הסעודה לאחר שהתחילו לאכול בשר או דגים הביאו לפניה' פירות כדי ללפת את הפת בהם ואכלו עם הפת ועכשיו אוכלין אותו בלא פת וכוונתם עדיין ג"כ לאכול ממנו עם הפת אח"כ כו' עכ"ל ול' הש"ע כאן אינו מדוקדק. וכל זה מיירי שלא היתה תחלת קביעותן על הפירות אלא על מינים אחרים ומ"ש כאן ואם תחלת אכילתו פירושו תחלת אכילת הפירות לא תחלת הסעוד' דמיירי כאן שאז בהתחלת אכילת הפירות נתכוין לאכול כל הפירו' שיאכל עם הפת וכמ"ש ר"י שהבאתי שהביאו לו פירות ללפת הפת דאל"כ ודאי א"צ לברך אפי' כשיאכל אח"כ בלא פת דלא מהני מה שיאכל בלא פת אלא כאן שלא היתה הקביעות על הפירות כההוא דס"ג:

ואפי' אם אוכל וכו'. זה דעת הטור ע"ש לשונו דכ' וכ' א"א הרא"ש ז"ל ויש להסתפק כו' אבל כשמביאין לו פירות באמצע סעודה כו' כת' ב"י ואע"פ שלא כ' הרא"ש שם דבר זה בהדיא משמע לרבינו שמאחר שכת' שאין להוכיח משם כו' אלמא ס"ל שטעונין ברכה לפניהם עכ"ל ואין הבנה לדבריו דכיון שכ' שאין להוכיח מאן מוכח דעתיה היאך היא ונ"ל הדברים על מכונן ונדקדק עוד במ"ש הרא"ש ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביאו פירות לאכול בהם פתו כו' והי' לו לו' ומיהו אין להוכיח שאם אכל פירות באמצע סעודה שאין לברך לפניהם דהא מזה מיירי במ"ש קודם לזה דאי בלא פת כו' דהיינו בלא פת כלל היה לו לומ' גם בזה שאין להוכיח דאוכל פירות בלא פת כלל דא"צ ברכה לפניהם מדלא א"ל אכול בלא פת תוך הסעודה ונראה דהצעה בדברי הרא"ש היא כך דמתחלה כ' יש להסתפק כו' כוונתו דבאוכל פירות בלא פת בקובע סעודה על שאר מינים פשיט' לי דצריך ברכה לפניה' כדברי ר"פ ואפי' אוכל קצת עם פת מ"מ לא מועיל למה שיאכל בלא פת אלא בקובע סעוד' על פירות מסתפקא לי אם מהני מה שיאכל בפת למה שיאכל בלא פת ועל זה כ' הסברא היא דשפיר מועיל כיון שעיקר הקביעות היה על זה. ובזה אין לו הוכחה אלא סברא אלא דיש לכאורה קושיא על דבריו אלה מהירושלמי לזה כ' שאין משם קושיא דהירושלמי אמר שם כר"פ דאם אוכל פירות בלא פת לאחר הסעודה דצריך לברך לפניה ולאחריה וכתב שלכאורה י"ל על מה שאני מסתפק בקובע על פירות אבל בקובע על שאר מינים אלא שהביאו לו לאכול עם פת באמצע סעודה ואכל קצת בלא פת פשיט' לי שצריך לברך לפניה כר"פ והא ע"כ צריך אתה לחלק בין זה לדר"פ דהא כאן היה לו לומר שיאכלנו בתוך הסעודה ויברך לפניה וע"כ דא"צ לברך לפניה וקשיא על ר"פ דמצריך לברך לפניה וע"כ אתה צ"ל דכאן שאני דאכל מקצת עם הפת ע"כ צריך לברך גם על מה שיאכל בלא פת וזה מתנגד למ"ש דא"צ לברך בזה ע"כ אמר שאין להוכיח כן ולהקשות עליו דכאן אפשר שצריך לברך ולא הקשה כן בירוש' דבעי להקשות גם על ברכה שלאחריה דיהא חייב והיינו אחר הסעודה והשתא ניחא מ"ש הטור אבל כשמביאין כו' דזה פשוט כדברי הרא"ש. וקשה למה כ' הרא"ש יש להסתפק כו' ופשיט ליה מסברא דנפשיה והלא מוכח כן בירוש' מדלא בירך כלל רב הונא על תמרי דאכל מטעם שזה עיקר נגיסתו ואי ס"ד דצריך ברכ' לפניה בזה היה לו לכל הפחות לאכול תוך הסעודה ולברך לפניה אלא ודאי דא"צ ברכה כלל וא"ל דמתחלה היה סובר הרא"ש דאין כאן אלא סברא ואחר שהבי' הירוש' אמר למילתיה באמת מכח הירוש' וחזר ממ"ש מצד הסברא זה אינו חדא דאין ל' הרא"ש משמע כן ותו דהטור כתב יש להסתפק והביא הסבר' היה לו לפשוט מן הירוש' לפ"ז ונ"ל דהרא"ש היה לו ספק גם בירוש' היאך היה המעשה דאפשר לומר דרב הונא בירך באמת לפניה אלא דלאחריה לא בירך וע"ז הוקשה לו דהיה לו לאכול אחר הסעודה וירויח גם ברכה דלאחריה וע"ז השיב דעיקר נגיסתו על הפירות והיאך אניח הפירות אחר הסעודה להרויח ברכה א' כי אני צריך זה לעיקר אכילתי. לפ"ז גם בקובע על הפירות צריך ברכה לפניה בתוך הסעודה א"ד דלא בירך כלל אפי' לפניה והוקשה לו על ב' הברכות והשיב על ב' הברכות עיקר נגיסתו הם הפירות וא"צ כלל לברכה אפי' לפניה. וע"כ הוכרח הרא"ש להסבר' וא"ל לפ"ז למה לא דחה הרא"ש אין להוכיח כו' מכח דבר זה שאמרנו דשמא רב הונא בירך באמת לפניה וכמ"ש י"ל דאה"נ קאמר דאין להוכיח כן כי לברך גם בסוף אמר שבקן לבתר מזונך כלומר דהברכה הראשונה אפשר שהיתה באמת אלא שעל השניה קא פריך בזה הכל ניחא בס"ד והעולה מדעת הטור ע"פ הרא"ש דבקובע על פירות ואוכל קצת עם הפת וקצת בלא פת פטור גם על מה שבלא פת הן שיהי' תחלה הן סוף:

ויש חולקין. הוא דעת רבי' יונה כתב ב"י בשמו שבקובע על הפירות ואוכל תחלה דוקא עם הפת אז פטור אם יאכל אח"כ בלא פת אבל לא להיפך שאם אוכל תחלה בלא פת חייב לברך ולמד הרב"י זה ממ"ש ר"י תחלה וז"ל מיהו אם מתחלה לא היה לו ד"א ללפת בהן הפת אלא אלו הפירות בלבד ומתחיל ללפת בהם הפת ואח"כ אוכל בלא פת אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם דכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור אח"כ כו' עכ"ל דקדק ב"י דתחלה דנקט הר"י הוא דוקא. ע"כ כתב בשמו דאם התחיל בלא פת ואח"כ עם פת חייב לברך תחלה וק"ל טובא דהא אח"כ מבי' הר"י שם את הירוש' דלעיל דכתב פי' דר"ה אכל תמרים אחר שאכל הפת ולא היה מברך אפי' לפניהם ומסיק טעמו דעיקר נגיסתו הפירות כלומר עיקר אכילתו הן שמתחילתו קבעתי עליהם אע"ג שעכשיו אני אוכל אותם בלא פת א"צ ברכה דכי אמרינן טעונין ברכה לפניהם זהו כשלא הביאו אותם ללפת בהם את הפת כלל עכ"ל הרי שלא טען ברכה לפניהם בזה אלא בלא חישב כלל עליהם עם פת משמע בפי' שאם אכל אח"כ עם פת אלא שהתחיל קצת בלא פת אין טעון ברכה כיון שגם מתחלה חשב לאכול עם פת והם עיקר הסעודה ותו קשה דר"ה למה לא בירך כלל היה לו לאכול מעט תחלה בלא פת ויתחייב ע"ז ברכה לפניה. ותו קשה ממ"ש אח"כ רבינו יונה וז"ל ובזה אנו מתרצין מה ששואלין העולם בליל פסח למה אין אנו מברכין בטיבול שני בפה"א כמו בטיבול ראשון והטעם שמתחלה היתה כונתו לאכלו שהיה יודע שמחויב באכילתו ה"ל דברים הבאים מחמת הסעודה כו' ומזה הטעם נמי היו מברכין על הפסח לאכול הפסח ולא היו מברכין שהכל מפני שטפל הוא אצל הפת שאכל תחלה כו' עכ"ל הרי שבמרור אינו אוכל כלל עם פתו בפסח אפשר שאוכל אח"כ הפת מ"מ עכ"פ ההתחלה היתה בלא פת דהא כתב שטפל הוא אצל הפת שאכל תחלה דהיינו קודם ברכתו על פסח ואפ"ה מהני כ"ש כאן דמהני מה שאוכל אח"כ עם הפת ומתחלה היתה כונתו לאכלו וזה עיקר סעודתו דלא יצטרך לברך על מה שאוכל קצת תחלה בלא פת ומן הראוי היה לנו לומר דאפי' לא אכל כלל פת עם פירות בזה דפטור כיון שזהו עיקר הסעודה די בזה מה שאכל תחלה פת ממיל' זה נגרר אחריו כמו במרור ופסח וגבי יין נמי מפורש התם שמן הראוי היה שלא לברך עליו שהוא נגרר אחר הפת שאכל כבר אלא דיין חשוב וקובע ברכה לעצמו אלא דנרא' לרבינו יונה דשאני בכל הני דמוכח' מילתא דקבע סעודה עלייהו כיון שיש עליהם חיוב מן התורה כגון מרור ופסח וגבי יין הכל יודעים שצריך לשתות אחר אכילה משא"כ בזה שקובע סעודתו על הפירות דאדרבה רוב העולם אינם קובעים סעודה ע"ז דמצינו קצת פוסקים דס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ צריך כאן לברר זה דהיינו שיאכל קצת דוקא עם הפירות ורב הונא נמי אכל אח"כ עם פת אף שתחלה אכל בלא פת וסמך על הפת שאכל תחלה. ומש"ל משמו והתחיל לאכול עם הפת כו' לאו דוקא שצריך התחלה אלא רבותא קאמר דהתחלה לחוד סגי למה שאוכל אח"כ בלא פת דאפשר לומר דאח"כ חישב שלא לאכול עם פת כלל אפ"ה מהני כ"ש אם אוכל אח"כ עם פת שאנו רואין שעדיין כונתו על הפת ומה שאכל ממנו תחלה בלא פת נגרר אחר זה כנ"ל ברור שאין רבינו יונה חולק בזה על הטור: הכלל בהלכה זו דכל מה שאוכל פירות עם הפת פשיט' שא"נ כלל ברכה. ומה שאוכל פירות בלא פת בתוך הסעודה לקינוח בעלמא פשיט' שצריך ברכה לפניה דהוה שלא מחמת הסעודה אלא דאם אוכל קצת עם הפת יש חילוק דאם אוכל תחילה עם פת ואח"כ בלא פת צריך לברך לפניה אא"כ חישב לאכול אח"כ עוד עם הפת ואף אם יזדמן שלא יאכל אח"כ עם פת לית לן בה דבתר מחשבתו אזלינן אבל אם אוכל תחלה בלא פת חייב לברך וזה קובע סעודה על שאר דברים ממיל' הוויין הפירות שלא מחמת סעודה. וכתב ב"י ראוי לחוש כשמביאין פירות בתוך הסעודה שתחלת אכילתו יהיה בפת עכ"ל. והיינו שיחשוב לאכול גם אח"כ עם פת דאל"כ חייב לברך כשאוכל אח"כ בלא פת והוא דבר שאין מתקבל לפע"ד. חדא שמא לא יחשוב בזה ויאכל אח"כ בלא פת ובלא ברכה שלא כדין. שנית דודאי יאכל אח"כ בלא פת דהא אין קובע סעודה עליהם ע"כ נלע"ד דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת ויברך עליהם שזה לד"ה חייב ברכה ולמה ימנע עצמו מברכה והלא בירוש' הקשו על ר"ה שהיה לו לעשות באופן שיתחייב בברכה וזה דוקא בקובע סעודה על שאר דברים כמו שאנו נוהגים רוב פעמים אבל בעני הקובע סעודתו על הפירות יאכל תחלה עם פת ואז לא יצטרך לברך על מה שיאכל אח"כ בלא פת כנ"ל אהאי מלתא ברור ונהיר בס"ד:

כיון דללפת הפת הם באים א"צ ברכה כלל. פי' למה שאוכל עם הפת ומה שאוכל בלא פת נתבאר קודם לזה: כאן הביא ב"י מ"ש הרא"ש פ' ע"פ כגון פרפראות ויין שבאו לגרור ולהמשיך לסעוד הם בכלל הסעודה ונפטרין בב"ה מזה נרא' דאם שותין יין שרף קודם האכילה א"צ לברך ברכה אחרונה אפי' אם שתה כשיעור שגם הוא גורר תאוה לאכילה אח"כ ובלבוש כתוב כאן שצריך לברך תחלה על יין שרף אם שותין אותה בתוך הסעודה ולעיל סימן קע"ד כתבתי גם אני כן מטעם אחר:

פת. דהן טפלים לפת. ואם אין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך עליו המוציא צ"ע אי פוטר המאכלים. דהא לא קי"ל כמ"ד פת פוטר כל מיני מאכלים אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלים מחמת הפת הן באין אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר וכ"ש אם אוכל פחות מכזית ואפשר לומר כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם אין הפת פוטרתן. לכך יברך עליהם ולא על הפת אם לא בשבת וי"ט. מ"א:

וענבים. ה"ה כל דבר שבא לקנוח אפי' היה לפניו משעה שבירך המוציא ואפי' בפירות מבושלים דאין פת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת מ"א של"ה ועיין בתשובת גינת וררים כלל א' סי' למ"ד ל"א ובפרח שושן כלל א' סי' ו':

הפירות. דהיינו תחלת אכילת פירות לא תחלת הסעודה ומיירי כגון שהיו עומדין באמצע הסעודה והתחלת קביעות סעודתן היה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתן הביאו להם פירות כדי ללפת בהן את הפת ואכלו מהם עם הפת דכוונתן ג"כ עדיין לאכול מהם עם הפת אח"כ א"צ ברכה מפני שמאחר שמתחלה הביאו אותן כדי ללפת בהן את הפת ואוכל אותם תחלה וסוף עם הפת א"צ לברך שמצרף עם שאר הסעודה כיון שהביאו אותם מתחלה לצורך הסעודה ומלפת בהן הפת תחלה וסוף. אבל אם לא הביא אותם מתחלה ללפת עמהם רק לקנוח אע"פ שאכל תחלה וסוף עם פת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך כיון שלא באו מתחלה ללפת הפת זה דעת תר"י. אלא שיש עוד דעות אחרות ולכן כתבו הג"מ דירא שמים כשמביאין לו פירות באמצע סעודתו ללפת הפת יאכל מהם מעט בלא פת ויברך ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת וכ"כ הב"ח וכן העלה המ"א ובפרח שושן כלל א' סי' ו' וכן הט"ז האריך והעלה לבסוף דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת ויברך עליהם וכל זה כשקובע סעודתו על שאר דברים ממילא הוי הפירות שלא מחמת הסעודה אבל מי שקובע סעודתו על הפירות מבואר בסעיף ג' דיאכל תחלה עם הפת ואז לא יצטרך לברך על מה שיאכל אח"כ בלא פת. ועיין בספר באר עשק סי' ל"ו:

ברכה כלל. פי' למה שאוכל עם הפת:

דעת. ופשוט דבפירות לא מהני דעתו אא"כ מלפת בהן הפת כמ"ש ס"א: קיצור דיני פירות הבאים בתוך הסעודה. אם אוכל עם הפת פשיטא שא"צ כלל ברכה. ואם אוכל בלא פת לקינוח בעלמא פשיטא שצריך ברכה לפניה דהוי שלא מחמת הסעודה אבל אם רוצה לאכול פירות קצת עם פת וקצת בלא פת בזה יש דיעות חלוקות ע"כ יש לנהוג שיאכל תחלה מעט בלא פת ויברך ואח"כ יאכל בין בפת בין בלא פת וזהו בקובע סעודתו על שאר דברים אבל הקובע סעודתו על הפירות יאכל תחלה פת עם הפירות ודו"ק:

ס"א דברים כו'. עתוס' שם ד"ה הלכתא ורא"ש שם: כגון כו'. שם ושם תר"י: כגון תאנים כו'. כר"ה ור"ש: ואם בתחלת כו' עתוס' בד"ה הנ"ל פי' הקו' ללפת כו' ול"נ דא"כ מתני' ועוד כו' הקשה תר"י שלשון בתוך לא מ' כן דהל"ל ללפת הפת וכתב ונראה ליישב פירש"י שהתחלת קביעותן היה בדברים אחרים ואחר כך הביאו פירות ללפת הפת ואכלו עם הפת ועכשיו אוכלין בלא פת וכוונתם לאכול בסוף עם הפת כו' ואתי שפיר מה שפריך יין כו' כיון דעיקרו בא מחמת הסעודה ועיקרו בשביל הפת כו' ע"ש:

ס"ב ודין זה כו'. תוס' שם:

ס"ג ואם קובע כו' רא"ש שם סכ"ח ואדם כו' וע' ברמזים וטור דגירסתו ברא"ש ואדם שאוכל כו' יש להסתפק אם אכל מהן בתחלה בלא פת כו' וסברא כו' והוכיח מירוש' ממ"ש שבקינהו בתר מזוניך ואם איתא הל"ל אכול בלא פת בתחלה ומ"ש הרא"ש ואדם שאוכל בתחלה פי' בתחלת סעודתו שקובע עליהם אבל גי' הר"י על פסיתיה ר"ל אח"כ ועל שאכל עם הפת לא הקשה לו כלל אלא על מה שאכל אח"כ ולא הל"ל אכול בתחלה בלא פת ומ"ש שבקינהו בתר מזונך כו' בין לפי' ר"י בין לפי' הרא"ש ר"ל דקאמר פליג כו' ר"ל דרב ס"ל כאמוראי דטעונה ברכה לפניהם דלא כר"ח ואם אין אתה רוצה להכנס במחלוקת נגד ר' חייא שבקינהו וסבור היה שלא היתה עיקר סעודתו וא"ל אינון כו' ומכאן מוכח דין הנ"ל דס"א ואם כו' שלא מהני תחלה לבד: וי"ח כו'. תר"י שכ' דוקא שבתחלה יאכל עם הפת וכמ"ש ולכן כו' ואע"פ כו' ויליף לה ג"כ מירושלמי שמביאו הרא"ש שם אלא שגי' אכל תמרי על פיסתיה כמש"ל ר"ל שאכל אחר שאכל עם הפת:

ס"ד אע"פ כו'. כ"כ המאור לתרץ קושיית תוס' הנ"ל ול"נ דא"כ מתני' כו' דקמ"ל כה"ג:

ס"ה אם כו'. כמש"ש ברך על היין כו' ושם בגמ' א"ל נמלך אנא וכן בע"פ ועתוס' שם א' ד"ה אתכא כו' וז"ש שאינו סמוך כו': וע"ל סי' ר"ו. שם ס"ה אבל כו':

ברכות מ"א לפי' התוס' והרא"ש וכן בעל ה"ג

הרא"ש לדעת הירושלמי שם

שם בגמרא לפי' התוס' והרא"ש

טור בשם הרא"ש

סמ"ג והגהות מיימוני פ"ד מה"ה

הרשב"א בשם הר"ר זרחיהו

ב"י וכן מצא בספר הפרדס: