דין שמש הסעודה. שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ט - 3 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן קס״ט
סעיף א׳
דין שמש הסעודה. ובו ג סעיפים:כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו צריך ליתן ממנו לשמש מיד ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין ולא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד ב"ה [ודוקא לשמש אבל לאחר שבסעודה מותר ליתן בכי האי גונא] הר"י ס"פ אלו דברים ואסור ליתן לו פרוסת פת אא"כ יודע בו שנטל ידיו:
סעיף ב׳
לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה [הר"י ס"פ אלו דברים]:
סעיף ג׳
השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו לפי שהוא כנמלך וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת ואם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כמו על היין: הגה שנים שהיו אוכלין ביחד השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות כדי שיצטרפו לזמון [וע"ל סי' ק"ע סכ"א]:
לשמש מיד. פי' דבר מועט וכ"מ ס"ג וסי' ק"ע ס"ג ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית אין צריך ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה"ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין גם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנו על כך (של"ה) אבל בספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך עכ"ל ועבדי' שלנו כב"ח דמי ויכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד ונ"ל דבענין המאכל ל"מ תנאי כיון שהטעם משום צערא ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ"ש רש"י אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה כנ"ל:
ב׳
בידו. פי' ביד השמש דמתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפך הכוס וי"מ בזמן שהכוס ביד האורח שמא יעיין בע"ה באורח שלא יחסר לאורחים וישפך הכוס:
ג׳
ביד בע"ה. שמא יסתכל בע"ה וישפך הכוס:
ד׳
מותר ליתן. דאין בע"ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחבירו מאחר שזימן כולם עכ"ל משמע דלאחר שלא זימן אסור ליתן:
ה׳
שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ"מ ברש"י אך בתר"י משמע שאפילו באחר חיישינן עיין ס"ב:
ו׳
ויש מקילין. ונ"ל דאם יודע בודאי שלא יברך אסור, ועיין ב"י והב"ח כ' וז"ל דוקא בנטילת ידים אסור דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות:
ז׳
שהוא כנמלך. נ"ל דאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אין צריך לברך וכמו שכתב סוף סי' קע"ז וכ"מ סימן קע"ט ס"ה וכן כתב הרב"י סי' קע"ד גבי שתיית מים:
כל זמן שהכוס בידו. שמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס בין שהוא ביד בעל הבית דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס והאי לא יתן קאי אאחד מהאורחים:
ב׳
אבל לאחר כו'. דמאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו:
ג׳
בתור' צדקה. זה דעת הרר"י ונראה טעמו דמצות צדקם היא ודאי וספק אם יטול ידיו ואין ספק מוצי' מידי ודאי צדקה והקשה ב"י הא ליתן לשמש נמי מצוה היא ואפ"ה אין ליתן לו אא"כ יודע שנטל ידיו ונ"ל דהשמש נכנע תחתיו ולא ירע לבבו אם יזהירנו תחלה על הנטילה משא"כ באחר שמתוך כך יקצוף ולא ירצה לקבל ויתבטל מצות צדקה:
ד׳
כל צרכו מפת. בטור לא כ' מפת ונראה דיפה דקדק בש"ע דדוקא בפת יזהיר הת"ח את המסובין שיתנו להשמש ולאו דוקא פת אלא כל דבר שהוא חייב ליתן כנזכר תחילת סי' זה אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו דשמא לא יתנהג עמו בחסידות ואין הת"ח מזהירו על כך כיון שאינו הכרח:
ומין. ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית א"צ ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה"ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין וגם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנה בכך של"ה. וכתב המ"א ונ"ל דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון שהטעם משום צערא. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ"ש רש"י. אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה ע"כ ע"ש. (ובסי' ק"ע ס"ק ח' כתב אפי' אינו משמש בסעודה רק מבשל האוכל אפי' אין מזונתו עליו):
ג׳
בכה"ג. דאין בע"ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחברו מאחר שזימן כולם ולאחר שלא זימן אסור ליתן. מ"א:
ד׳
צדקה. ואם יודע בודאי שלא יטול ידיו ושלא יברך אסור והב"ח כתב דוקא בנט"י אסור דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות:
ה׳
כנמלך. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א"צ לברך עיין סי' קע"ט. (אבל הט"ז בסי' קע"ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצ"ע לדינא):
ס"א כ"ד כו' מיד. כתובות ס"א א' הכל משהין כו' וז"ש מיד ושם כללא כו': ומדת כו'. שם אבוהו בר איהי כו' ורש"י ד"ה וחד כו' וז"ש מיד מכל כו' והוצרך רש"י לזה דא"א לגמרי מחד מין דהא אמרינן משיירין כו' כמ"ש סי' ק"ע ס"ג: ודוקא כו'. שלכן אמרו לשמש ומע"א: ואסור כו'. כגי' הרי"ף שם דל"ג לתוך פיו ועב"י:
ב׳
ס"ב לא יתן כו'. מהנ"ל ס"א ואסור כו': ויש מקילין כו'. נראה דלמד ממ"ש ברפ"ג דדמאי וחכ"א כו' וער"מ שם ואולי יקשה עליך כו':
ג׳
ס"ג וברכה אחרונה כו'. תוס' שם פ"ו ב' ד"ה אסור כו' ובע"פ ק"ב א':
שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ט, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
