על איזה מיני פת מברכין - שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ח

פת קיבר וקטן. לכאור' משמע בטור דכשיש לחתיכות ב' מעלות לא מברכי' אשלם ע"ש אבל בגמ' משמע כמ"ש בש"ע דהא מסיים אבל פרוסות וכו', ומיירי בפרוסות גדולות מן השלם דבהכי פליגי ודוקא חטים משום דאקדמינהו קרא אבל הכא מין א' והחתיכו' נקיות גדולות אפי' הכי שלם עדיף:

מניח הפרוסה. ואם אחר מיסב אצלו יברך אחר על השלימה וא' על הפרוסה (מט"מ וב"ח ושל"ה בשם רש"ל) וצ"ע דהאיך נעשה פשרה שלא נזכ' בגמ' דהא אפי' בית המדרש מבטלין שיברך א' לכלם משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' רצ"ח סי"ד ועוד דהא ליכא פלוגתא בזה דכ"ע ס"ל דפרוס' חטים עדיפא אלא דאמרי' י"ש יצא ידי שניהם הלחמי' וא"כ היאך יברך האחד על השעורים ויניח החטים וצ"ע. ונ"ל דעכ"פ אם האחד אורח יבצע בע"ה על שתיהן דהא שריא ליה לאכול פת של עכו"ם משום זה כמ"ש ס"ה, ועוד נ"ל דאם א' שיפון א"צ להניחו בתוך הפרוסה כמ"ש ס"ד דאינו ממין ז' וכ"ש אם החטים פת ישראל והשיפון פת של עכו"ם דהא לרש"י וסייעתו א"צ כלל להניח פרוסה תוך השלימה והבו דלא לוסיף עלה:

שלא יהא נראה. אבל אם נראה שנתחבר יחד לא מקרי שלם עסי' שס"ו ס"ו:

יכול לחברם. ברוקח כ' בזה הל' ודינו כדין שלם אפי' בשבת כדאמרי' בעירובין וכו' ע"כ כלומר אף על גב דבשבת בעי' לחם משנה שלם מ"מ זה מקרי שלם ואפשר דבחול א"צ לחברם כלל וכן נוהגין, וכשמחברים בשבת יזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה:

ממקום השלם. וגם שם קרים בישולא (ד"מ) צ"ע דא"כ גם בפרוסה יבצע ממקום השלם דשם קרים בישול' וזה לא ראינו מעולם אלא די כשחותך מצד הפת כמ"ש רסי' רס"ז ולכן הוצרך מהרי"ל לתת טעם ששם נראית כפרוסה שלא יחתוך מן הצד אבל בחתיכות לחם אף שיחתוך שכנגדו מכל מקום הוא פרוסה לכן די שיחתוך מן הצד:

כיון שהוא מין ז'. ונ"ל דלהרמב"ם חביב עדיף כמ"ש סימן רי"א ואף על גב דבטור סי' ר"ח כתב דכוסמין מין ז' דבכלל חטין הן ודגן בכלל שעורים מכל מקום שעורים עדיפי דכתיבי בהדיא בקרא (אגודה):

הנקיה. נ"ל אפילו הקיבר גדול מהנקיה דמעלה דנקיות הוזכרה בהדיא בירושלמי משא"כ מעלה דגדול, כתב ב"י אפילו יאמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו ע"כ, וצ"ע דבסימן רי"א לא משמע הכי אלא אזלינן בתר דעתו ואפשר דנקי עדיף לברך עליו אפילו אינו חביב וצ"ע:

הלבנה יותר. ואם השניה גדולה מזו יש להסתפק:

איזה מהם. ואם אחד מיסב אצלו יבצע כל אחד על פת אחד עס"א מ"ש, והב"ח כתב דבאינו נזהר יסלק פש"ג ובנזהר א"צ לסלק כדאיתא במרדכי בהדיא וכ"ד התו' עכ"ל, ובאגודה כתוב וז"ל מברך על איזו שירצה אם אינו נזהר וי"א אפי' נזהר ור"ש היה רגיל לסלק הפת לבנה ש"ג עכ"ל, משמע דוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא היה מסלקו משא"כ באינו נזהר כיון דבירושלמי אי' בהדיא דמברך על איזה שירצה א"צ לסלק ועבב"י בשם ת"ה בשם המרדכי פ' כ"מ דהירושלמי קאי אתרוייהו אפי' לנזהר ע"ש ומ"מ משמע שם דאף באינו נזהר היה הר"ש מסלקו ואפשר דהרב"י לא רצה להורות כמותו בזה כיון דמוזכר בירושלמי בהדיא דמברך על איזה מהם שירצה:

ואין דעתו כו'. וא"כ לכ"ע א"צ לסלקו וכמ"ש סס"א:

מיסב עמו. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:

יבצע מן היפה. כלומר אם רוצה בו לאכול יברך עליו דהא נפשו חשקה בו רק שמניח משום פרישות ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב המצוה שרו ליה רבנן (ת"ה) עבי"ד סימן קי"ב שהאריכו בזה:

לקבוע עליו. נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות וכ"מ הל' בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכ"מ קצת בתו' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם ד"א נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל:

יברך עליו ב"ה. משמע אף על גב דנמלך באמצע לאכול יותר א"צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר וכ"כ רש"ך ח"א קס"ג ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא:

י"מ פת שעשו כמין כיסים כו'. ואף ע"ג דמוליתא עיקר ואין מכוונין לאכול העיסה מ"מ מין דגן חשוב ולכן מברך במ"מ כמ"ש סימן ר"ח ס"ג (של"ה) ונ"ל שאם אינו אוכל העיסה רק הפירות שבפנים מברך על הפירות וכמ"ש סי' קע"ז ס"א ע"ש:

שעירב בה דבש. ק' דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ו מחמץ מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו דין ז' ע"ש ובברכות דף ל"ז עמ"ש סי' קצ"ו, וע"ק דאם כן יאכל בפסח ולא יצטרך לברך ב"ה ולא משמע כן בסי' קפ"ח ואפשר לומר דהרמב"ם דוקא נקט כאן דבש שמן וחלב דמברך במ"מ דגם להרמב"ם אין יוצא בו י"ח בפסח דהוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וב"ה דלא מפקי להו מידי פת ולפ"ז יין הוי כדבש כמ"ש שם ועי"ל דהכא מיירי שאין בה מים כלל שכתב שלשה בדבש או שעירב בה תבלין ואפאה שלשה כולה בדבש אבל התם מיירי שיש בה מעט מים כמ"ש המ"מ שם וצ"ע על הרב"י ששינה ל' הרמב"ם פ"ה וכתב שעירב וכו' ודברי רמ"א עיקר:

וכוססין אותן כו'. לתאבון שנקראו רעסליך:

שלכל אלו כו'. דספק דרבנן הוא ונקטי' להקל (ב"י) וכתב הב"ח ותימא הלא אם אינו מברך ברכה הראוי לו בין כך וב"כ איכא חומרא ולכן נראה עיקר דכל הני כעבין יבשין אפילו אית בהו תבלין או דבש לא יאכלם אלא תוך הסעודה אא"כ הדבש הוא הרוב מיהו מצאתי דגם בזה יש חולקין לכן אין לאכלו אא"כ הדבש והתבלין הם מרובין מהקמח וה"ה קרעפליך שממולאין או הוזי"ן בלאזי"ן לכ"ע יש להם דין כסנין עכ"ל. ודוקא כשנילושו ההוזי"ן בלאז"ן בשומן ועסי"ג ועמ"ש ס"ח אימתי פטר להם פת:

לחם גמור. דאין עשוי' כאותן כעבין שכתב בס"ז דאותן אינן אלא לקנוח בעלמא:

ודקין מאד. כגון אותן שקורין ברוסי' נאלסינק"י [של"ה] אבל אם אינם רכים כ"כ מברך המוצי' כמ"ש סי"ד בהג"ה:

שלא מחמת הסעודה. פי' שאין אוכלים לשובע אלא לתענוג להקל מכובד המאכל [ברכות מהר"מ]:

טעונין ברכה. כ"כ רי"ו והטור והרא"ש, ונ"ל שיצא להם זה ממ"ש בגמ' אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד וס"ל דמיירי תוך הסעוד' לקנוח ולחמניות בכלל (וכ"כ הג"מ ספ"ד) וא"כ כל מיני פת הנזכרים בס"ז טעונים ברכה תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח וכ"כ תר"י והא דכתב תר"י במשנה בירך על הפת פטר את הפרפרת פי' ניבלא"ש ופירות וכיוצא בהם כו' ולחמניו' הם ניבלא"ש וא"כ ש"מ דפטר להו פת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל דהא פירות ע"כ מיירי בהכי דאל"כ לא פטר להו פת כמ"ש סי' קע"ז: כללא דמלתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כמעשה קדירה שקורין עפי"ל פלאדי"ן ופאויד"לי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליה בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימח' עיקר [עמ"ש סי' קע"ז] [של"ה] ודבר שבא לקינוח כגון עוגות דקות כעבין יבשין או מיני מתיקה שכתב ס"ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן דומי' דלחמניו' ועסי"ג בהג"ה מ"ש ועב"י סימן קע"ז שיש להרשב"א שיטה אחרת אך לא קי"ל כוותי':

רקיקים דקים. דאין מתכוונים לאכול הרקיקים רק שעושים הרקיקים שלא יטנפו הידים מהמרקחת:

שנדבקים. לאו דוקא דאפי' רק שרויים בתוכו דינא הכי כמ"ש סי"א וסי"ב אלא לרבות' נקט דאע"פ שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ:

נתבשל. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליה רותחין לא מקרי נתבשל [ב"י מרדכי] נ"ל מאחר שיש מחלוקת בי"ד סי' ס"ח אם עירוי מבשל מכ"ר לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ"ר ונרא' שיש בו תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאוריית' אם יברך ב"ה לכן יברך על פת אחר תחל' כמ"ש סי' קע"ז:

יש בהם כזית. פי' שבכל פרוס' בפ"ע הוי כזית:

שנרא' כו'. דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם [טור] ועסי"ג לענין טיגון:

ניכר וידוע כו'. והמרדכי מסיים שלא נימוח לגמרי והרב"י השמיטו בכונה דהמרדכי ס"ל כרש"י דאע"פ שנתבשל מקרי תואר לחם אא"כ נימוח לגמרי אבל לדידן דס"ל אפי' לא נימוח לא הוי תואר לחם כשנתבשל א"כ ה"ה בלא נתבשל אם אינו ניכר שהוא לחם לא מקרי תואר לחם ועסי"ב: ודע דכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל ועס"ו, אמרי' בגמ' אם פירר הלחם עד שמחזירו כסולת ואח"כ חזר וגבלם יחד וחזר ואפאם צריך לברך המוציא אפי' ליכא תוריתא דנהמא דהא מקרי פירורין שיש בהם כזית לר"י ובכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפי' מטוגנים בשמן בתחלה דומיא דמנחות וכמ"ש התוספות בברכות דף ל"ז וא"כ אותם שעושין פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית ואף על גב דלפי מ"ש הב"י להרמב"ם אם עברה צורת הפת לגמרי בבישול אפי' אם יש בהן כזית אינו מברך המוציא מ"מ הא לא קי"ל הכי כמ"ש בש"ע ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ"ע [ועסי"ג] אם נלך אחר הרוב, ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא וכמ"ש פה בש"ע, ובכ"ה כתב בשם רש"ך ח"א קס"ב הסופגנים שעושין ממצה כתוש מעורבים בבצים מטוגנים בשמן אף על פי שבעודה כתוש צריך לברך המוציא מ"מ כשחברו במים ובבצים נשתנה ומברך במ"מ וכ"ש אחר הטיגון עכ"ל וצ"ע:

במים. וה"ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני"ץ נמי דינא הכי (של"ה):

ואין מברכין. צ"ע דבסי' תס"א ס"ד כ' דיוצאין במצה שרויה שלא נימוחה משמע אף על פי ששרויה הרב' וא"כ לא יצטרך לברך ב"ה וכמ"ש ס"ז וי"ל דצריך לשרות כל הכזית ביחד ולאכלו כמ"ש ר"ס תע"ה וא"כ מברך המוציא וב"ה כמ"ש סי"ב, כת' רש"ל השורה פתו ביין או בשום משקה שקורין זו"פא בלע"ז כ' רבינו שלמה ז"ל שהפת פוטרת ולעולם אינו חייב לברך בפה"ג או שהכל עד ששת' המשקה דרך שתיה וכ"מ בש"ג דף כ"ט וכ"כ התני' בשמו ומסיים לפיכך טוב לברך תחלה על המשקה ואח"כ ישרה בו פתו וכן נמי כשנותנין היין בקערה עם המלח (שיצ"א בלע"ז) כדי לטבל בו הבשר א"צ לברך דה"ל בשר עיקר והבשר כבר נפטר בברכת המוציא עכ"ל, ולשיטתיה אזל דס"ל דמשקין צריכין ברכה בתוך הסעודה ונ"מ לדידן אם אין בו תואר לחם ומברך במ"מ וא"כ לא פטר פת להמשקה ולכן צריך שיברך על המשקה וכן יש לנהוג, אח"כ מצאתי בתוספו' פ"ד אורז ויין מברך על האורז ופוטר את היין דה"ל אורז עיקר מיהו אם עיקר כוונתו על הזופ"א ה"ל יין עיקר ואם כוונתו על שניהם יברך על שניהם עמ"ש סי' קע"ז, ומהרי"ל כתב בשם מהר"ש פת שנפל ליין תוך הסעוד' יש לברך עליו בפה"ג עכ"ל, נ"ל דיצא לו ממ"ש התו' בברכות דף מ"א דלפירש"י כששרה פתו ביינו לא פטר ליה פת ע"ש, ומיהו אנן ס"ל דהפת פטר ליה כששורה בתוכו ואוכל הפת כפי' התוספות ע"ש ועסי' רי"ב, נ"ל דאם מפרר מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם אינו מברך רק שהכל על השכר ועסי' ר"ח ס"ו וז"ל הרמב"ם פ"ג כל תבשיל שעירב בו א' מה' מינים בין קמח בין פת מברך במ"מ ובלבד שלא יהא טפילה כו' ועססי' ר"ד והכא הלחם טפל דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשו' ודבר חשוב:

תוריתא דנהמא. פי' כגון שאפאו באילפס אפ"ה לא הוי לחם ול"ד למ"ש בס"י דהתם הוי לחם מעיקרא ולכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועסי"ד בהג"ה דמעט משקה לא מקרי משקה:

ואפילו נתחייבה. פירוש אפילו למאן דאמר דמחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש בי"ד סי' שכ"ט, וכ' הב"ח דאם היה דעתו לאפותה ונמלך לבשלה מודה ר"ש דמברך המוציא וכו' ע"ש ולעד"נ שזה אינו דבשלמא בחלה מחייב דבחלה החיוב בשעת לישה ואז היה דעתו לאפות אבל המוציא בא בשעת אפייה ולא עוד אלא אפה ממנו מעט ובישל השאר אין מברך המוציא על המבושל כ"כ רי"ו שמהר"ם אפה ממנו מעט לחייב בחלה ואכלו תוך הסעודה משום ספק ברכה ע"ש וכ"ד מהר"ש שמביא ראיה מרקיק המבושל שאע"פ שהיה לחם גמור כיון שבשלו נפק מתורת לחם כ"ש כשהיה רק בדעתו לעשות ממנו לחם ע"ש וגם גבי הא דמייתי חביצה, ונ"ל של' הרב"י אטעיתיה לב"ח שכ' ססי' זה בשם ר"ש בעשאה כעבין נמי לא מחייב בחלה אלא היכא דשקיל מינה חררה ואפה לה דגזרי' דילמא ממליך אכולה עיס' ע"כ ומשמע דה"ה לענין המוציא עכ"ל ב"י וסבר הב"ח דה"ה לענין המוציא אם אפה מעט מברך על השאר המוציא וזה דבר שאין לו טעם דהיכי שייך למיגזר בשעת המוציא ועוד דא"כ למה כ' בסט"ז בסתם דמברך במ"מ ולא חילק אע"כ כוונת הרב"י דה"ה לענין המוציא דפטור' אפי' עשאה כעבין כי היכי דפטורה לענין חלה ומה שמחייב בחלה אם אפה מעט היינו משום גזירה וזה לא שייך בהמוציא ע"ש:

ויש חולקים. ס"ל כיון דבלילתו עבה ואית ביה תואר לחם מברך המוציא:

ונהגו להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ"מ וכ"מ ססי' זה דלא כב"ח וע' בלבוש: ומ"מ נ"ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאוריתא וצריך לברך ב"ה מספק כמ"ש סי' קפ"ד ס"ד:

שיברך על לחם. כיון דבלילתן עבה ואין ממלאין בשום דבר וגם לא נילושין עמו פת פוטרתן (של"ה) מיהו בס"ז כ' דבעבין יבשין הוי ג"כ כסנין אלא העיקר דהכא מיירי בפשטי"ד ממולא בבשר או קרעפליך כמש"ל והן באים לתבשיל ולמזון ולא לקינוח ולכן פת פוטרתן כמ"ש ס"ח:

לאחר אפייה. נ"ל דנקט אפייה משום דהכא מיירי שאפה הפשטי"ד במחבת במשקה או במים דאם בשלו בקדירה פשיטא דלא הוי תואר לחם אפילו לחם גמור שבשל אחר כך כמ"ש ס"י ולכן נקט אפייה (ועמ"ש סימן תע"א) ובשל"ה הגיה בחנם:

פשטי"ד וקרעפלי"ך. פי' שממולאין בבשר כמ"ש ססי' זה דאלו ממולאים במיני פירות הוי כסנין כמ"ש ס"ז אפי' נאפה בתנור:

נילוש בהן כו'. מ"מ נ"מ דהתם אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לכ"ע ואם טגנו במשקה איכא פלוגתא אי מהני קביעות דלאו לחם הוא כלל לדעת הראשון כיון דמבושל הוא או מטוגן וכ"כ התניא מעשה קדרה מקמח ודבש או בחלב ושאר משקה אפי' קבע עליו מברך במ"מ:

חלוט. ואפי' בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא (טור סי' תנ"ד) וברי"ו משמע שאפי' טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ואם נילש בשמן עס"ז ומ"ש ס"י:

קמח ומים. ובלילתן רכה מאד כמ"ש ס"ח, ומ"מ אותן שאופין בדפוס ברזל אף על פי שהן מכונסין בדפוס שקורין בפראג ואפלטק"ס מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ"מ (של"ה ב"ח):

ואפי' קבע. בטור כתוב דאם קבע עליו מברך המוציא והרב"י חולק עליו ול"נ דהדין עם הטור דהא הרא"ש והרמב"ם והרי"ף לא חלקו לענין המוציא וגם לא הקילו בטריתא אלא לענין חלה דלא מקרי לחם כיון ששופכין אותו אבל לאחר אפייה לחם גמור הוא אי קבע עליו דדמי לעיסה שנילושה במי פירות דפטורה מחלה להרא"ש ואפ"ה אי קבע עליו מברך המוציא, והרב"י העתיק דברי רי"ו שלא כהוגן וז"ל רי"ו טרוקנין מברך במ"מ ואי קבע עלייהו מברך המוציא דהוי כדבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין שפטור מחלה ומברך במ"מ אבל טרית' פטו' מחלה ומברך במ"מ עכ"ל, ופשוט דט"ס היא דתלמוד ערוך דטרוקנין חייב וכ"כ רי"ו בהל' חלה אלא כצ"ל שתחילתו סופגנין וסופה עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין פטור מחלה וכו' וכ"ה ברא"ש בהדי' וידוע דרי"ו תלמידו הוא והעתיק דבריו כהוויתן וא"כ אין חילוק בין טרוקנין לטריתא אלא לענין חלה אבל לענין ברכה שוין כנ"ל דוק ותשכח ובפרט אם אוכל לשבעו דהוי ספק דאורייתא כמש"ל:

והוא לחם. כלומר בצק וכ"ה בי"ד סימן שכ"ט ס"ה דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא וכמ"ש סי"ג בהג"ה:

לחם העשוי לכותח. ברי"ו כתבו עם טריתא בחד בבא ועמ"ש סט"ו והא דפסק בי"ד סי' שכ"ט דאם עשא כעבין חייבת בחלה דהתם לחומרא אבל הכא פסק להקל ועמ"ש ס"ז, ומ"מ צ"ע דאם שבע ממנו הוי דאורייתא עמ"ש סי"ג:

בבשר או בדגים. וכיוצא בזה אפילו לא קבע עליו דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם עצמן מזון ערסי' קע"ז משא"כ פירות דהוי קינוח עס"ז וכ"מ בש"ג כ"כ של"ה וצ"ע דבתניא כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו ע"ש וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע וכ"מ מסתימת הפוסקי', מיהו בש"ל כ' סתם דה' המינין עיקר כמו במעשה קדירה ע"ש, ואפשר דכל דממולאים בפירות נמי דינא הכי, ונ"ל דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת וכ"מ בביצה דף ט"ז בתוס' ד"ה קימחא עיקר, מכאן נוהגין ליקח פת עכו"ם שקורין קנעווי"ט ואובליא"ש דקמח' עיקר והוא עב ומעשה תנור וכו' ואותן נילוש מדלא מברכי עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום בישולי עכו"ם וכו' עכ"ל ש"מ דפת הנילוש בבצים מברכין עליו המוציא ועבב"י בי"ד סי' קי"ג מיהו בש"ל כ' כשנילוש בבצים הוי כמו שנילוש בדבש: כללי סימן זה: א עיסה שנלושה במי פירות ונאפית אחר כך בסעיף ז': ב אם נטגנה במי פירות או בישלה במים בסי"ג: ג ואם ממולא בפירות בס"ז: ד ואם ממולא בבשר ודגים בסט"ז וכ"ז בבלילתו עבה ה בלילתו רכה בס"ח ובסי"ד וסט"ו: ו לחם גמור ששראו ובשלו אח"כ בס"י:

ממין א' מברך על השלם. פי' ואפי' אם החתיכות גדולות והשלימים קטנים וזה פלוגתא דרב הונא ור"י והלכ' כר"י דשלימ' עדיף כיון שהוא ממין א':

מניח הפרוס' כו'. זה דעת ר' שלמן שאמרו עליו שעשה שלום והיינו בין התנאים דפליגי שם בזה אבל רב הונא ור"י מודים שניהם בזה דמברך על הפרוסה כיון שיש לה מעלה מצד המין אלא דר' שלמן עשה מעלה בזה דמברך על שניהם:

ואין לחוש לשני כו'. אע"פ שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו:

כיון שהוא מין ז'. משמע לכאורה דכוסמין אינו ממין ז' וקשה דבסי' ר"ח כ' הטור בהדי' שכוסמין נכללין בכלל חטה ונ"ל דאי' בריש כלאים החטים והזונין כו' וכתב שם הר"ש תימא דמשמע הכא דכוסמין עם החטים כלאים זה בזה. ובמנחות אמרינן כוסמין מין חטים כו' וי"ל דההיא לענין לצאת ידי מצה כר ש"מ דיש חילוקים בזה ע"כ קאמר כאן שפיר דכוסמין אינן בכלל ז' לכל מילי כמו שעורין אבל כיון דמ"מ בקצת דברים הוה בכלל חטים כתב בסי' רי"ח דחשיב הוא לענין המוציא. וע' עוד סי' רי"א בסופו:

אם אינו נזהר מפת כו'. קיוהא חזינ' הכא דמקור הדבר מירוש' הוא שמביא ב"י לענין פת טמאה וטהורה ולמדו מזה לענין פש"ג וישראל דהוי ג"כ ברירה ביד הבוצע וסיימו התוס' פ' כ"מ אבל ר"ש שהוא השר מקוצי צוה לסלק פש"ג כו' וזה ודאי שאין כח ביד השר מקוצי לחלוק על הירוש' אלא פשוט שהוא לא היה מדמה פש"ג לטמאה דנקט הירוש' והיה סבור דלענין פש"ע עדיף טפי של ישראל ואין שם ברירה אלא דמ"מ לא היה הדבר ברור בעיני השר מקוצי ע"כ צוה לסלק פש"ע להוציא נפשיה מספיק'. והנה המרדכי פ' כ"מ כתב ג"כ כדברי התוס' אלא שהוסיף לפ' דהא דיש ברירה בפש"ע לדיעה הראשונה היינו אם אינו נזהר. וכב"י דמשמע אם נזהר חייב לברך על של ישראל אפי' קיבר ממילא היה ציוי השר אפי' באינו נזהר דהא כתב המרדכי אבל השר כו' וע"כ צ"ל לדיעה ראשונ' דמה שנתנו הברירה ביד הבוצע לפי הירוש' בטמאה וטהורה היינו ג"כ באינו נזהר להשמר מפני הטמאה אבל בנזהר יברך דוקא על הטהורה ולפ"ז קשיין דברי הש"ע שכתב באינו נזהר יש ברירה ובנזהר יסלק דזה דלא כמאן דלדיעה ראשונה בנזהר יברך דוקא על של ישראל ולהשר בכ"מ יסלק ותו קשה דב"י הביא בשם ת"ה שהבין דברי ראבי"ה במרדכי דאפי' בנזהר ואוכל לבדו ויש לפניו פש"ע נקי ושל ישראל קיבר דיש לו ברירה וזה הביא כאן בסמוך אח"ז במה שכתב ואם בע"ה נזהר כו' וזה פשוט דראבי"ה לא ס"ל כהשר וא"כ היאך פסק תחלה כהשר ואח"כ פסק להקל באם נזהר ויש אצלו אינו נזהר ובאמת גם דברי ת"ה הם תמוהים בלא"ה דהוא פסק דמצוה על הנזהר לבצוע על ש"ג נקיה והא בירוש' נותן הברירה בזה לפי פירושו ותו דא"כ צ"ל דראבי"ה פליג על מה שכ' המרדכי שכתב לעיל בנזהר בוצע דוקא על של ישראל והוא דוחק וכבר כתבתי בי"ד סי' קי"ב דראבי"ה אינו מתיר בשל עכו"ם אלא דוקא אם האוכל אצלו אינו נזהר וגם ירוש' ס"ל כן אלא דהירוש' מיירי באינו נזהר. ומביא ראבי"ה ראיה מירוש' לענין האורח שאינו נזהר ממילא יש לו הברירה לפי הירוש' וכאן דאינו נזהר אוכל אצל הנזהר חייב הנזהר לבצוע על מה שחביב לאורח דבשלמא אם אוכל לבדו יוכל לומר ניחא לי בשל ישראל קיבר טפי משא"כ כשתלוי בדעת אחרת. ולפ"ז לא קשה קושי' השניה דהא דפסק תחלה לסלק כהשר היינו באוכל לבדו ואז אינו מותר בפש"ע ואח"כ אינו מתיר אלא אם יש לו אורח שאינו נזהר ולא כת"ה שכ' דאורח דנקט ראבי"ה לאו דוקא אלא דעדיין קשה כיון שאסור לנזהר לאכול פש"ע ממילא אין דעתו לאכול ממנה ולמה יסלקו והלא כבר פסק ת"ה מביאו רמ"א דאם אין דעתו לאכול ממין השני אין לחוש לו כלל בשלמא על ת"ה ל"ק זה דהוא לשיטתו אזיל דס"ל דגם בנזהר ואוכל לבד יש היתר אבל לפי מה שפירשתי קשה למה פסק בנזהר שיסלק דהא גרע טפי מאין דעתו לאכול מצד הרשות ע"כ נלע"ד דיש כאן חסרון בש"ע וצ"ל ואם הוא נזהר מפת ש"ע יברך דוקא על של ישראל אפי' הוא קיבר וי"א שהוא מסלק כו' לפ"ז הכל ניחא דמביא דברי המרדכי כהוייתן וא"ל ממה שהוא פוסק אח"כ בנזהר ואוכל אצלו אינו נזהר דשם הוא ההיתר דוקא בשביל האורח וכפי פירושו דלעיל לא כפי' ת"ה וראיה לזה מדזוכר בש"ע ואם בע"ה נזהר מפש"ע וישראל שאינו נזהר כו' דאלו ס"ל כת"ה לא הי' לו לכתוב האי מילתא שישראל שאינו נזהר אוכל אצלו להורות לנו דלאו דוקא הוא אע"פ שראבי"ה זכרו מ"מ בעל הש"ע הי' לו להורות עיקרא דמילתא ולו' חידוש אלא ודאי כדפירשתי גם מו"ח ז"ל פסק להלכה דאין הנזהר צריך לסלק כלל ובלבוש הקשה וז"ל וצ"ע למה פסק באם בע"ה נזהר ואין אחר עמו שאינו נזהר שיסלק ולמה לא יהא ג"כ הרשות בידו מן הטעם שהתיר גבי אם אחר שאינו נזהר אצלו וכמ"ש ת"ה ואפשר שדעתו שכשיש אחר עמו אין מסלקו משום אותו אחר דודאי הנקיה חביבה עליו וצריך שתעלה הברכה עליו כו' אבל אם אין אחר עמו ואין רצונו לאכול ממנו טוב לסלקו עכ"ל. ואין זה עולה יפה דבאין אחר קשה ממה נפשך אי יש לו הברירה אז מצוה להקדים בנקיה כמו שכ' בת"ה והביאו אחר זה תכף כאן בש"ע ואי אסור בנקיה אז הסילוק ללא צורך:

י"מ פת כו' שממלאים כו' פי' שרש"י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי כי העיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק"ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין ואין חילוק בין מילוי בפירות או בבשר ודגים ועמ"ש בסי' זה סי"ו ויש אומרים הוא הרמב"ם דס"ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין ונסתפק ב"י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים. אבל אי הוה מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוה פת גמור או דילמא אפילו ע"י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מקרי כיסנין. וכתב שזה נראה עיקר. וכתב שנענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם וכן כיסים הממלאים אותם בדבש משקדים בין עיסה שעירבו בה מי פירות או תבלין יש להם דין כיסנין עכ"ל ומו"ח ז"ל הקשה על זה למה אמר שהיא קולא הלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך היא חומרא משום שעובר על לא תשא. ולי נראה דלא קשה מידי דודאי ברכת בורא מיני מזונות פוטר הכל אפילו עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא ושלש ברכות משום הכי כל שאין ברור שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא ויש על זה גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא ושלש ברכות:

וי"א שזה נקרא פת גמור. פי' אם אין בו אלא דבש מועט אף ע"פ שניכר בה הטעם אלא צריך שיהיה בה הרבה תבלין או דבש ומיעוטו מים שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר דהיינו מצד הטעם שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה דהוא דוקא כסנין וע"ז כ' וכן נוהגין. ופשוט הוא שאם יש בה הרבה דבש ומיעוט מים כ"ע מודים דהוה כסנין וכן אם נילוש בחלב ומיעוט מים ולא אותן שעושין עם מעט חמאה או שומן אע"פ שהטעם נרגש שזה פת גמור וע"כ יפה עושין שאופין בשבת שמ"לץ קו"כן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן ונראה שלא פליג רמ"א אלא אהך מלתא לחוד דכתב הש"ע דהוי כסנין מצד הכרת הטעם אבל מ"ש תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליגי דאל"כ הי' לו לכתוב דכל זה הוא פת גמור וכ"ש אם חולק על כל מה שזכר הש"ע אלא ודאי כמ"ש ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל דגם על לעקי"ך אין לברך במ"מ אא"כ התבלין והדבש עיקר מקמח מעט ונראה דל"ח לזה דדברי יחיד הם. גם מו"ח ז"ל כותב דקרעפלי"ך של פורים הוי כיסנין והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין:

כעבים יבשים. פי' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות כפירש"י בכ"מ דף ל"ט. ומ"ש וכוססין אותן כו' היינו הקיכלי"ך שעושין בסעודו' לתיאבון ולא כדי להשביע ונ"ל דלענין כסנין שהם מחמ' המילוי שזכרנו בסמוך אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו ומ"ה קראוהו פת הבאה בכיסנין ולא סתם פת כסנין והטעם דאנו הולכין בתר שעת אפיה:

אובליא"ש. לא ידעתי מהו אבל נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב עיסה עם מים לישה עבה ולרש"י קאי ע"ז מ"ש בגמ' לחמניות מברך עלייהו במ"מ ואי קבע עלייהו מברך המוצי' והתו' דחו דזה הוי פת גמור אלא קאי אנילוש דבלילתו רכה והיא דקה וזה היא שזכר הש"ע כאן בסיפ' שקורין ניבלא"ש וכתב בספר עמק ברכה שזו היא שקורין אותו נאלסי"נקי דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים וכ"פ מו"ח ז"ל והקשה בס' הנ"ל דברי המרדכי אהדדי ריש פ' כ"מ דכ' דר"י היה נוהג בנילוש אפי' בפורים שקובעים סעודה עליו שלא לאוכלו רק תוך הסעודה דשמא לא מהני ביה קביעות ואח"כ באותו פרק כתב דר"י פי' לחמניות היינו נילוש ובגמ' אמרי' בלחמניות דמהני קביעות ותירץ דתרי מיני נילוש הם ול"נ כן אלא נילוש היינו ממש ההיא גונא דנקט ר"י דאופין אותו בב' ברזילין וכן שמעתי מלועז אחד אבל נאלסינק"י אינם בכלל זה אלא בכלל טריתא שנזכר בסעיף ט"ו כי זה המין הוא אינו דק כלל ובזה אפי' קבע סעודה מברך בורא מיני מזונות כדלקמן גבי טרית' והטור כתב בזה בלילתן רכה ודקין מאד והיינו ההי' דר"י שזכר ג"כ שהוא דק מאד אלא דר"י אע"ג שפי' הפשט כן דלחמניות היינו נילוש מ"מ להלכה למעשה לא רצה לסמוך על פירוש שלו שכ"כ התו' בפי' אחר פר"י שהרב ר"ש לא רצה לברך המוציא על קביעות נילוש אלא דצ"ע על מ"ש הב"י בשם הרר"י שר"י הזקן היה אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזילין ונקראים אובלי"ש (נרא' שאין זה אובלי"ש דלעיל דקי"ל שהוא לחם גמור אלא צ"ל ניבלא"ש והיינו נילוש דלעיל) אין הקביעות שלהם קביעות ומברך במ"מ כו' וגם על זה כתב בספר הנ"ל דהוא אינו נילוש דלעיל אלא מין דק ביותר והוא מין שקורין במדינות פראג ואפלטקיס שאופין אותו בין ב' ברזילים דבזה מודה ר"י דלא מהני קביעות וכ"כ מו"ח ז"ל והוא תמוה בעיני דא"כ לא נודע איזה מקרי דק ואיזה הוי דק שבדקות אלא נראה דר"י הזקן לא אמר כן לענין להלכה למעשה כמש"ל אלא דהרא"ש והטור לא מספקא להו וס"ל גם הלכה למעשה במיני נילוש שהן דקין ובלילתן רכים דמברך עלייהו במ"מ ואם קבע עלייהו מברך המוציא ומ"מ להלכה כיון דר"ש ור"י היו מסתפקים וכ"כ התוס' עוד בפר' כ"מ גבי כובא דארעא שהיה נוהג ר"מ לאכול גם בפורים דוקא תוך הסעודה מפני הספק אם מהני ביה קביעות בפ"ע לברך המוציא. ע"כ אין לקבוע עליהם סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י שזכרנו מהני להם קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים כלל:

ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו'. דין זה הוח גם בפת הבא בכסנין דנקט לפני זה וכמ"ש בהדיא בב"י בשם ש"ל והא דכתבו הטור וש"ע כאן בדין לחמניות נר' דלרבותא כ"כ דלחמניות מסתבר טפי דליהוי מחמת סעודה מפת הבא בכסנין דהא שם לחם עליהם ואפ"ה אין ברכת הפת פוטר את ברכה ראשונה שלפניהם ק"ו בפת הבא בכסנין ובמרדכי פ' כ"מ מצינו הסבר' איפכ' דכתב בשם ר"מ דבלחמניות יליף בק"ו מכסנין דצריך ברכה לפניהם בתוך הסעודה. וכתב שם דק"ו הוא דמה כסנין שאם קבע מברך המוציא אפ"ה אין פת פוטרתו כו' לכאורה תמוה דהא גם גבי לחמניות שהם נילוש אמרי' בגמרא דאי קבע סעודה מברך המוציא ונראה פי' דלענין נילוש הוה ספק אם הוא פי' לחמניות או לאו ע"כ יליף ק"ו מכסנין דלד"ה מהני קביעות והא דפשיט ליה בכסנין טפי מלחמניות הוא כיון דלהרי"ף מוזכר דין ברכת במ"מ לענין כסנין ויליף לחמניות מהם. ואעתיק ל' הרי"ף וז"ל ומסקנ' היכא דאכיל להו בתורת כסנין בתחלה מברך במ"מ ולבסוף ולא כלום והיכ' דאכיל להו בתורת קביעות מברך עליה המוציא וג' ברכות דאר"י א"ש לחמניות מברכין עליהם המוציא ואוקימנא בדקבע עלייהו עכ"ל. ביאור דבריו דאם אכל אותם מעט שלא דרך קביעות סעודה ממילא הוא בתורת כסנין אז אין מברך עליהם המוציא אלא במ"מ אבל אם קבע עלייהו סעודה בפ"ע מברך המוציא כדאי' בגמ' לענין לחמניות דבקבע סעודה עלייהו מברך המוציא ממילא מבואר דאם אוכל מעט אפי' בתוך הסעודה מברך במ"מ דהא ל"ש לסעודה והוי ממש כדין פירות דבסי' קע"ז ואין דין זה תלוי בדעתו כלל אלא היאך הוי האכילה לרוב בני אדם כמו בכסנין. כתבתי זאת לפי שראיתי בס' עמק ברכה בהג"ה שמחלק בזה בין לחמניות וכסנין ובין פירות דבפירות אפי' אם אוכל אותם בתוך הסעודה בדרך קביעות אכילה לא בדרך קינוח נקרא שלא מחמת סעודה וצריך ברכה לפניו ובכסנין ולחמניות תולה בדעתו אם אוכל אותם דרך קינוח ובין דרך שביעה דהוי מחמת סעודה וא"צ ברכה לפניו ועיקר בנינו מל' הטור שזכר כאן ואי אכיל ולקמן סימן קע"ז גבי פירות זכר הבאה לפניו כו' וא"צ לסתור בנין כזה ודרך דרש הוא והרי בב"י בשם ש"ל זכר באמת הבאה גם באלו וכבר הוכחנו שאין חילוק בתוך הסעודה כלל דהא עיקר החילוק שהבי' הרי"ף הוא מדאשכחן חילוק לענין לחמניות בין קבע סעודה או לא והיינו קביעות סעודה בפ"ע ע"ז בלא פת אבל לחלק בתוך הסעודה מחמת דעת האוכל זה לא היה ולא נברא ובאמת גם גבי פירות אם אוכל אותם מחמת סעודה שזה עיקר סעודה שלו א"צ לברך עליהם וכן גבי אלו אם הם עיקר סעודתו ודאי א"צ לברך עלייהו אלא עיקר החילוק בתרוייהו בין אוכל מעט ששאר בני אדם קובעים סעודה ע"ז או לא ואין לשמוע לבטל ברכה בחנם וק"ו לעשות ברכה בחנם גבי פירות אם אוכל אותם דרך קביעות סעודה לא בקינוח: עוד ראיתי בספר הנ"ל דדוקא על כסנין וואפלאטק"ס יש לברך במ"מ תוך הסעודה אבל הוז"ן בלאז"ן שהם דקים ביותר ומטוגנים בשמן ולעולם אין מברכין עליהם כי אם במ"מ כי אין בהם צורת נהמא אפ"ה אין קובעין ברכה לעצמן כשבאין בתוך הסעודה הואיל ובלילתן עבה בתחלה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן עכ"ל. ול"נ דודאי אלו הויזן בלאז"ן ובל' מדינות אחרות קורין אותם פריטל"ך ודאי דין פת כסנין יש להם דהא מטוגנים בשומן או שאר משקה ומ"ה מברך במ"מ לא מטעם שאין בהם צורת לחם כמ"ש הוא דזה ודאי שיש לו צורת לחם וע"כ פשוט שחייב לברך במ"מ תוך הסעודה כדין שאר כיסנין ועיין מה שאכתוב אי"ה בסימן זה סעיף י"ג:

טפלים לגבי מרקחת. היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא"ט על עיסה שאין לברך על אותו העיסה לבדה אפילו אם אכל הנויא"ט ונשאר העיסה לבדה כיון שבשעת אפייה לא נאפה בתורת לחם רק טפל לנויא"ט וכעין שכתבתי בסמוך בפת הבא בכסנין אלא דבזה יש חילוק דכל זמן שאוכל אותו עם הנויא"ט אין לברך כלל על העיסה כדין מברך על העיקר ופוטר הטפל ואם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ:

אם נתבשל כו'. ב"י הביא ל' הרמב"ם פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר בהן שהן פת ולא נשתנית צורתה מברך המוציא. ואם אין בהם כזית או שעבר' צורת הפת בבישול מברך במ"מ עכ"ל. וקשה שלשונו סותר זא"ז דבתחלה סגי לי' בחדא לטיבותא או כזית או תואר לחם ובסיפא בעי תרתי לטיבותא והבי' ב"י ע"ז פירושי' מגדולי ישראל ומ"ש הוא עצמו ומו"ח ז"ל פי' בו פי' שלו דהיינו דסיפ' מיירי מספק דאם אין כזית ויש ספק בתואר לחם או להיפך דבודאי אין תואר לחם ויש ספק בכזית אזלינן לחומר' ולא ידעתי מה שייכות ספק בזה דודאי א"צ בקיאות לידע אם יש שם צורת פת וכ"ש אם יש שם כזית. והנלע"ד דהרמב"ם ס"ל דנתבשל עדיף ממרק והטעה הוא דמתחלה לא היה בכל פירור כזית בפ"ע אלא דנתדבקו ע"י הבישול ונעשו לאחד ודיבוק שע"י הבישול הוא דבק טוב יותר מדיבוק שע"י מרק שיוכל לחזור ולהפריד בין הדבקים וזה פשוט מ"ה אין חילוק בבישול רק אם יש תואר לחם ובמרק הוי איפכ' שאין שם שייכות שנוי תואר לחם מחמת המרק שמדבק הפירורי' ואע"ג דכתבו בסמוך באם נתן הפירורים במים והמים מתלבנים כו' דהוי שינוי פת כאן לא מיירי משרה אותה במרק רק שנתדבקו הפירורים ע"י מרק בזה תלוי באם היה כזית קודם הדיבוק. וזה הוכיח הרמב"ם מדאי' תחילה בגמ' דתלוי דין זה אם הפרוסות קיימות או לא והיינו יש בהן כזית או לא כמ"ש התו' מירוש' ושם לא נזכר צורת הפת. ואח"כ נזכר בדברי רב ששת ורבא דבצורה תליא מילתא ולא בכזית צ"ל דההוא דפרוסות מיירי במרק שאין שייך שם שינוי צורה ור"ש ורבא מיירי בבישול דלא איכפת לן בכזית כיון שיש דבק טוב אלא בצור' תליא מלתא ונמצא ששפיר אמר הרמב"ם תחלה שיש ב' דבקים האחד ע"י בישול והב' ע"י מרק ולכל אחד יש חילוק דבמרק צריך שיהא בו כזית ושוב ל"ש פסול שינה או בבישול וצריך שיהי' ניכר הצור' וא"צ לכזית וע"ז מסיק אח"כ דאם במרק אין כזית ובבישול העביר צורה דהיינו כ"א פסול השייך בו אז לא יברך המוציא. ומ"ה כתב בסיפא שהעביר צורה בבישול שהוא לכאורא מיותר אלא להורות במקום ששייך העברת צורה כנ"ל נכון בפי' דברי הרמב"ם ולהלכה אין לנו אלא דברי הרר"י שהעתיק כאן בש"ע:

אלא מפורר כו'. דכיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת (טור):

דפירורין שנותנין במים. היינו שאין בהם כזית בכ"א וכמ"ש הש"ע בסעיף שאח"ז:

ביין אדום. ז"ל המרדכי שם וכן השור' פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבא בכסנין מברך במ"מ דמיזן זיין עכ"ל שעי"ז נשתנ' צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש לפני זה לענין מים:

ואפי' נתחייבה בחלה. י"ל הא כ' בי"ד סי' שכ"ט דכה"ג אין חייב בחל' ונ"ל דהכא מיירי בהיה דעתו תחלה לאפותה ונמלך לטגנה דבכה"ג חייב בחלה וא"ל א"כ למה כ' הב"י שיש לתמוה על הטור שכ' כאן כר"ת כו' אמאי לא נימ' דכ"ע מודי' בזה כיון שמיירי בנמלך דמ"מ צ"ל דדבריו הם אליבי' דר"ת מדתל' דין המוצי' בדין חלה ולר"ש יש חילוק כמ"ש כאן בשם יש חולקי':

ונהגו להקל. פי' כסברא הראשונה דא"צ לברך המוציא וג' ברכו' דזה מקרי קולא כמ"ש ב"י ל' זה לענין פת בכסנין וז"ל ולענין הלכ' כיון דספיקא דרבנן נקטי' כדברי כולם להקל כו' וכמש"ל ס"ק ד' גם ב"י כ' כאן וכן נוהגין העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין כו' וגם בלבוש כ"כ ומו"ח ז"ל הבין שכך נהגו להקל פירושו שמברכין עליהם המוציא וע"ז הקשה מ"ש ולא דק:

אלא בדאית ביה כו'. ול"ד לס"י דלא בעי' תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:

ואין לאוכלה אא"כ בירך כו'. הטעם כיון שיש דיעה בתחלת סעיף זה שהולכים בתר דין דחלה ובזה יש חיוב חלה כיון דמעיקרא נתגלגל' העיסה והיתה בלילתה עבה ממילא הנהו פשטיד"א וקרעפלי"ך אע"פ שנאפים אח"כ בטיגון חייב המוצי' ויש דיעה אחר' שלענין המוצי' באפייה תלי' מילת' ממיל' פטור כאן מהמוצי' ע"כ יאכל תוך הסעוד' אלא דק"ל הא כ' רמ"א בסמוך דנהגו להקל כדיעה ראשונה ממילא א"צ לאוכלם תוך הסעודה וצ"ל דכ' שאין לסמוך על המנהג מי שהוא ירא שמים ואף שכ"כ הש"ע חזר רמ"א וכתב כאן לענין קרעפלי"ך המטוגנים בדבש לפי סברתו שאין זה פת כסנין ולע"ד ל"נ כן מטעם שאכתוב בסמוך ועוד צ"ע מ"ש רמ"א כאן דיש חילוק אם נילוש בשמן ודבש הא ודאי הוה כיסנין אפי' אם לשו בלא דבש רק שטגנו בדבש דהא בתר אפיה אזלינן ובאותה שעה נטגנה בדבש וגדולה מזה כתב המרדכי הבאתיו בסמוך ס"ק י"ג דפת המתלבן ע"י מים יצא מתורת לחם ודמיא לכסנין מכ"ש כאן דלא תלוי בתואר לחם בכיסנין דהוי כסני' ע"י טיגון בדבש. גם מו"ח ז"ל כתב דהויזין בלאזין יש להם דין כיסנין והם חד דינא עם הנך קרעפליך ונראה שרמ"א הוצרך לכתוב דבר זה דהי' קשי' לי' מאי דחילקו בזה דבר המטוגן אם יברך עליו המוציא תיפוק ליה דהוי פת כיסנין ע"כ הוצרך לחלק בזה ובאמ' לק"מ דגם בפת כסנין צריך המוציא אי קבע סעוד' עלייהו ובזה נחלקו כאן דיש סוברי' דאין בזה כלל שייכות המוציא וגם בזה אם אוכל בתורת כסנין פשוט שברכתו במ"מ ואי קבע סעוד' עלייהו תלוי במחלוק' שזכר תחל' סעי' זה וכבר העיד רמ"א וב"י שנהגו להקל ולא ידענא תו ספיקא בהאי מלתא לענין אכיל' מעטן [אלא] אם נטגנו בשמן או דבש ורוצה לאכול הרבה כדי קביעות סעודה או אם נילוש במים דלא הוה כסנין ואז דינו כן אפי' באוכל מעט וי"ש לא יאכל בקביעות אלא תוך הסעודה ועי"ל סי"ז מזה עוד:

ודוקא שאפאו בתנור כו'. נראה דכתב זה מפני שקשה לו למה כ' כאן דמברך במ"מ בהך פשטיד"א ולעיל מסיק דירא שמים לא יאכל אלא תוך הסעודה וניחא ליה דכאן מיירי באפיה בלא משקה ובזה כ"ע מודים דמברך המוציא וק"ל הא מסיק בש"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוה פת כסנין ואין לך מילוי גדול יותר מפשטי"ד. ובס' עמק ברכה ראיתי שמחלק בין מילוי בשמי' למילוי בשר ודגים מטעם דבשר ודגים באים ללפת הפת וע"כ הוה טפל לפת משא"כ בפירו' ולא כוון אל נכון דהא הב"י כ' זה הדין בשם האגור וז"ל אע"ג דבשר ודגי' וגבינ' עיקר מברכין עליה המוצי' דמין דגן חשיב וסיים דבתר חמש' המינים אזלי' ש"מ דלא חשבי' לבשר ודגים לטפל דא"כ לא הוצרך לטעם דחשיבו' דגן וה' מינים וע"כ נלע"ד דלא נתכונו יפה בזה אלא דודאי יש בזה דין כסנין ואי קבע סעודה מברך המוציא וע"ז קאמר דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר קמ"ל דלא ואע"ג דלא זכר כאן בש"ע דמיירי שקבע סעודה אין בכך כלום דאי בא הש"ע להשמיענו דאין בזה דין כסנין ויש חילוק בין מילוי בשר למילוי בשמים ה"ל להשמיענו זה לעיל בדין כסנין במקום שכ' דיש דין כסנין מחמת המילוי אלא ברור דאין חילוק דכמו שבשר ודגים באים ללפת הפת כן באים פירות ללפת את הפת כדאי' בסי' קע"ז בפירות שאוכל עם הפת וכאן ודאי הוה פת בכיסנין ויש בהן ברכת המוציא אם קבע עלייהו וקמ"ל דאפי' לאותה דיעה שכ' לעיל מזה דאפי' בקבע סעודה לא מהני אבל בזה מהני קביעות סעודה דיש בו שייכות המוצי' ובהא סליקנא ונחיתנ' דטיגון במשקה הוה כסנין כדלעיל וה"ה במילוי בשר ודגים רש"י דנקט מילוי צוק"ר ובשמי' אורחיה דמלתא נקט ובפשטיד"א אורחיה במילוי בשר וכיוצא בזה ואפי' אפאו בתנור הוי כסנין כמו שאר פת של כסנין דאפאו בתנור:

השלימה. ודוקא כשסעד יחידי אבל אם שנים הם טוב שיברך א' על הפת שלם וא' יברך על הפרוסה. מט"מ ב"ח ושל"ה בשם רש"ל. ואם הא' שיפון א"צ להניחו דאינו ממין ז' עיין מ"א:

לחברם. דבעינן לחם משנה ובחול אין נוהגין לחברם. וכשמחברם בשבת יזהר שלא ליקח עץ שהוא מוקצה מ"א עיין בתשובת פנים מאירות בשיטתו לזבחים דף ק"ה ע"ב שדחה דברי רוקח ממ"ש התוס' שם בד"ה חיבור אוכלין וכו' ע"ש ועיין יד אהרן שמיישב:

הנקיה. אפילו הקיבר גדול מהנקיה. כתב ב"י אפילו אמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו אצל כל אדם והמ"א הקשה עליו מסי' רי"א ע"ש והיד אהרן מיישבו:

יותר. ואם השנייה גדולה מזו יש להסתפק. מ"א:

שירצה. עי' ט"ז ומ"א. אם של גוי פרוסה נקי ושל ישראל שלמה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה נקי ושל גוי שלם וקיבר מברך ג"כ על של ישראל דיש לו ג"כ שתי מעלות עי' עטרת זקנים:

עכו"ם. ט"ז הגיה דצ"ל ואם הוא נזהר מפש"ג יברך דוקא על ישראל אפי' הוא קיבר וי"א שהוא מסלק וכו' ע"ש:

השלחן. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:

עליו. נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אעפ"י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא הי' שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות ואם אכלו לבדו בעי' שיאכל כ"כ שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפי' אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו מ"א ועי' בס' פרח שושן חא"ח כלל א' סי' ג' מ"ש עליו ועי' ביד אהרן:

תחלה. משמע אע"ג דנמלך באמצע לאכול יותר א"צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר. וכ"כ מהרש"ך ח"א קס"ג. ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא. מ"א:

דבש. פי' שרש"י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי והעיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק"ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין. והי"א הוא הרמב"ם דס"ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ונסתפק הב"י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים אבל אי הוי מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוי פת גמור. או דלמא אפי' ע"י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מיקרי כיסנין. וכתב דלענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ועי' מ"ש המ"א על הרמב"ם ועי' בתשובת פנים מאירות סי' ס"ח:

פת גמור. פי' אם אין בו אלא מעט דבש וע"כ יפה עושין שאופין בשבת שמל"ץ קוכי"ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכתב הט"ז נראה דלא פליג רמ"א אלא אהך מילתא לחוד. אבל על מ"ש הש"ע תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליג. ונ"ל דלענין כיסנין שהם מחמת המילוי אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו והטעם דאנו הולכים בתר שעת אפייה ט"ז. קרעפלי"ך של פורים הוי כיסנין:

לעקי"ך. ב"ח בשם רש"ל כתב דגם על לעקי"ך אין לברך במ"מ אא"כ הדבש עיקר וקמח מעט וכתב הט"ז עליו דברי יחיד הם והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין ע"ש:

אותם. היינו הקיכל"ך שעושין בסעודה לתיאבון ולא כדי להשביע:

בכיסנין. הטעם דברכת במ"מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעי עליו המוציא ושלש ברכות מש"ה כל כמה שלא ברור לנו שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא וג' ברכות ט"ז. והב"ח מחמיר אפי' אית בהו תבלין או דבש דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה אא"כ הדבש והתבלין הן מרובים מהקמח ע"ש וט"ז דחה דבריו ע"ש ועי' בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' כ"ד דף י"ג:

אובליא"ש. נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב קמח עם מים לישה עבה. ט"ז:

ניבלא"ש. שקורין נאלסינק"י דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים:

סעודתו. ושיעור קבע הוא ג' או ד' ביצים עיין בספר פרח שושן כלל א' סי' ד' ועיין יד אהרן ע"ל ס"ק ח' מש"ש בשם מ"א. וט"ז העלה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י מהני קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים ע"ש:

הסעודה. פי' שאין אוכלין לשבוע אלא לתענוג או לקינוח להקל מכובד המאכל:

לפניהם. וא"כ כל מיני פת הנזכרים בסעיף ז' טעונים ברכה לפניהם תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח והא דקי"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל. כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כגון עפי"ל פלאדין ופאווידלי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליהם בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר עיין סי' קע"ז. ודבר שבא לקינוח או לתענוג כגון עוגות דקות או מיני מתיקה שכתב בס"ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן אא"כ שבאין להמשיך תאות המאכל מ"א. ואפלטק"ס והויז"ן בלאזי"ן שקורין פריטל"ך צריך לברך במ"מ בתוך הסעודה. ט"ז:

המרקחת. היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא"ט על עיסות שאין לברך על אותה עיסה כ"ז שאוכל אותה עם הנוא"ט. אבל אם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ דבשעת אפיה לא נאפה בתורת לחם ע"ל ס"ק י"א ט"ז:

כזית. מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר תוך כדי אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון. נסתפק בהלק"ט ח"ב סי' קמ"ז אם מחויב לברך לאחריו. ועיין עוד שם סי' רנ"ז:

נתבשל. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין לא מיקרי נתבשל ב"י מרדכי. וכתב המ"א נ"ל מאחר שיש מחלוקת בי"ד סי' ס"ח אם עירוי מבשל ככלי ראשון לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ"ר ונראה שיש בו תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאורייתא אם יברך ב"ה לכן יברך על פת אחר תחלה כמ"ש סי' קע"ז:

כזית. פי' שבכל פרוסה בפ"ע הוי כזית:

במ"מ. ובכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל וע"ל ס"ק י"ז. איתא בגמרא אם פירר הלחם עד שמחזירן כסולת ואחר כך חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא. וכתב המ"א א"כ אותם שעושים פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחלתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל א' כזית. ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ"ע אם נלך אחר הרוב. ועיין סעיף י"ג. וכנה"ג בשם הש"ך ח"א סי' קס"ג פסק בפשיטות דיברך במ"מ ע"ש. ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא כמ"ש בש"ע. מ"א ע"ש:

דק דק. דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת:

במים. וה"ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני"ץ נמי דינא הכי של"ה. והיינו שאין בהם כזית בכל א' וכמ"ש בסעיף שאח"ז:

ביין אדום. שעי"ז נשתנה צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש בסעיף שלפני זה ולענין אם חייב לברך על היין נראה דאזלינן בתר העיקר אם היין עיקר ואכילת הפת בתוכו למתק את השתיה מברך על היין ופוטר את הפת ואם הפת עיקר והיין למתק לו האכילה מברך על הפת ופוטר את היין ואם שתיהם עיקרים מברך על שניהם על הפת במ"מ ועל היין בורא פרי הגפן ע"ת ועיין מ"א ס"ק למ"ד:

דנהמא. פי' כגון שאפאו באלפס אפ"ה לא הוי לחם ול"ד למ"ש בסעיף י' דהתם הוי לחם מעיקרא לכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועי' סי"ד בהג"ה דמעט משקה לא מיקרי משקה:

בחלה. פי' למ"ד דחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש בי"ד סי' שכ"ט עיין מ"א:

להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ"מ ומ"מ נ"ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך בה"מ מספק כמ"ש סי' קפ"ד ס"ד מ"א:

וקרעפלי"ך. פי' שממולאין בבשר דאלו ממולאים במיני פירות הוי כיסנין כמ"ש ס"ז אפי' נאפה בתנור מ"א. וט"ז כתב דלעולם הוי כיסנין אפילו ממולאים בבשר ע"ש ועמ"ש בס"ק ד':

הוא. ובכלל זה איב"ר זאטיני זעמיל:

ומים. ובלילתן רכה מאוד כמ"ש ס"ח:

עליו. מ"א חולק ופסק דמהני קביעות בטריתא כמו בטרוקנין. ומ"מ אותן שאופין בדפוס ברזל אע"פ שהן מכונסין בדפוס שקורין וואפלטקיס מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ"מ עיין מ"א:

לחם. כלומר בצק. דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא. מ"א:

בגבינה. ע"ל ס"ק ל"א מש"ש. וט"ז כתב דלעולם הוי כיסנין בין במילוי בשר בין במילוי פירות. והש"ע איירי כאן בקבע סעודתו וקמ"ל דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודתו לא יברך המוציא מכח דעיקר בשר קמ"ל דלא ע"ש. ומ"א מחלק בין מילוי בשר למילוי פירות ובשמים דמילוי פירות ובשמים הוי קינוח והוי כיסנין ע"ש. ודע דפת של כיסנין דמברך עליה במ"מ הוא אפי' אם אפאו בתנור. כללי סי' זה. א עיסה שנילושה במי פירות ונאפית אח"כ בסעיף ז'. ב אם נטגנה במי פירות או במים בסעיף י"ג. ג ואם ממולא בפירות בסעיף ז'. ד ואם ממולא בבשר ודגים בסעיף ט"ז. וכל זה בבלילתו עבה. ה בלילתו רכה בסעיף ח' ובסעיף י"ד וסט"ו. ו ולחם גמור ששראו ובישלו אח"כ בסעיף י'. כן הוא למחבר מ"א דמחלק בין מילוי בשר למילוי פירות. אבל להמחבר ט"ז אין חילוק בין מילוי בשר או שאר דברים ולעולם הוי כיסנין ואיירי בסעיף ז' בין במילוי בשר בין בשאר דברים וסעיף (ט"ז) [י"ז] איירי בקבע עלייהו ודו"ק ועיין בבני חייא. ופרח שושן כלל א' סי' ה' וסי' ג' וביד אהרן:

ס"א היו כו'. כר"י דהלכתא כותיה לגבי רב כמ"ש בפ"א די"ט וכ"ש לגבי ר"ה תלמידיה דרב כמ"ש בפ"ד דערובין השתא במקום ר"י ליתא כו': אפי' כו'. תוספתא והביאו תוס' ורא"ש וש"ס פרוסה של גלוסקא ושלימה של בע"ה מברך על שלימה של בע"ה: וקטן כו'. כפי' תוס' שם דלהכי נקט ברישא פתיתין ובסיפא פרוסה דפרוסה מ' קטנה מהשלימה לשון והאכלתיו פרס שלא יטול פרוסה וכיוצא הרבה אבל ברישא הפתיתין גדולים דבלא"ה לא הוי פליג ר"ה וע' תוס' שם ד"ה מברך כו': אבל כו'. גמ' שם ולדינא ודאי הפרוסה עדיפה אלא לצאת י"ש כמש"ש י"ש יוצא כו' ולפי' תוס' קאי אסיפא דממין א' לד"ה שלם עדיף כיון שהיא פרוסה קטנה ועתוס' שם ד"ה ומניח כו' ופי' תר"י דידי שניהם הוא פלוגתא דת"ק ור"י בבצל וע' רש"י ד"ה כתנאי ותוס' ד"ה כתנאי להתנא ומר בריה דרבינא ס"ל כס"ד דפליגי אפי' באיכא כהן: משתיהן יחד. כלשון ראשון ברש"י דללשון שני ק' מאי קא' הכל מודים בפסח כו' בפסח ע"כ בוצע מהפרוסה כמש"ש. הרא"ש. וגם א"א לומר מהפרוסה לבד כמ"ש תוס' שם ד"ה מניח כו' אבל לא כו':

ס"ב אם כו'. דל"פ ר"י אלא משום דהיא שלימה: אם יש כו'. ערובין פ"א א':

ס"ג שני כו'. כנ"ל ס"א:

ס"ד פת כו'. בירושלמי שם ר"י בשם ר' זעירא דר' יהודה הוא דאמר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וע"ל סי' רי"א ס"א וס"ב: פת נקייה כו'. תוספתא והביאו תוס' וש"פ מברכין על הדגן שהוא ממין המובחר כיצד שלימה של גלוסקא ושלימה של בע"ה מברך על שלימה של גלוסקא: ואם כו' כנ"ל שהוא ממין המובחר וכ"ז איתא בירושלמי ג"כ:

ס"ה פת כו'. ירושלמי והביאו תוס' וש"פ פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה ר' חייא בשם ר' אחא אומר על איזו שירצה יברך וכ' התוס' וה"ה לכה"ג וכ' המרדכי באינו נזהר מפת ש"ג וכה"ג דירושלמי כ' תוס' ומרדכי וש"פ אבל השר מקוצי צוה לסלק והרא"ש פסק כסברא ראשונה והש"ע פ' כותיה באם נזהר וס"ל דהר"ש ודאי היה נזהר ולכן לא היה עושה כהירושלמי ועמ"א וט"ז: ואם כו'. ואין כו' צריך כו'. כמ"ש בס"א בהג"ה: ואם בע"ה נזהר כו'. דס"ל דהירושלמי הנ"ל מיירי בנזהר וז"ש יבצע כו' ר"ל דרשות בידו אם רוצה והיתר אכילה אשמועינן כאן ועמ"א: וכיון כו'. כמ"ש ביבמות פ"א מתוך שהותר כו' וברפ"ד דערובין כיון דעל על ומותר לכתחילה לעשות כן כמש"ש אי פקח כו': ודוקא כו'. כמ"ש ס"א בהג"ה ובע"פ כי הוה חביבא ליה ריפתא כו':

ס"ו ולאחריו כו'. כמש"ש מ"ד א' כל כו' ועתוס' מ"א ב' ד"ה אלא כו' וכמ"ש בירושל' והביאו תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה ולא כו' ורא"ש בברכות פ"ו סט"ז עש"י: ואם אכל כו'. שם שאני התם כו': שאחרים כו'. שם וערש"י שם ד"ה אר"נ עדי כו': ואם מתחלה כו'. דלא תליא זה בזה כמ"ש בירושלמי והביאו תוס' פ"ג דסוכה והרא"ש בפ"ו דברכות סט"ז התיבון הרי פחות מכזית כו' לשאר מינין נצרכה כו': ואם אכל כו'. וכ"ה ברי"ף ר"ה אכיל מפת הבאה בכיסנין כו' אלא אר"נ כל שאחרים כו' וכל שאין אחרים קובעין עליו מחמת הסעוד' א"צ לברך:

ס"ז י"מ כו'. תר"י בשם פר"ח ועבה"ג: וי"א כו'. כן פי' הרמב"ם: והוא כו'. כן פי' הב"י דבריו מדקאמר שעירב בה תבלין ולכן כ' בש"ע ג"כ אצל דבש ושמן וחלב ג"כ שעירב אף שהרמב"ם כ' בהן שנילושה אבל הרב בהג"ה חלק עליו וכן פירש"י מ"א ב' תבלין הרבה כו' ועמ"א וכן עיקר: וי"מ שהוא כו'. כמ"ש וכל לחם צידם יבש היה נקודים תרגומו יבש הוה כסנין אבל בתוספתא פ"ו משמע כפי' הראשונים דתניא שם הביאו לפניו מיני תרגומא מברך עליהן בורא מיני כסנין והביאו בערוך שם אבל גי' הרא"ש בפ"ב דסוכה בורא מיני מזונות:

ס"ח לחמניות כו'. ע' תוס' שם ד"ה לחמניות כו': ואי אכיל כו'. שם מ"א ב' וע' תוס' שם ד"ה אלא כו' ומ"ש משום דהוי דבר מועט היינו לר"ש אבל לר"ה ור"נ א"צ לזה ושמעינן דטעונין ברכה לפניהם דבזה ל"פ: אבל כו'. כמ"ש מ"ד א' הביאו כו' זה הכלל כו':

ס"ט פת כו'. הרא"ש שם סט"ז ותוס' בסוכה כ"ו ב' בשם הירושלמי: אבל כו'. ע' ס"ס קפ"ד:

ס"י חביצא. ל"ז ב': דהיינו כו'. כמו חביצא דתמרי תוס' שם סד"ה חביצא: אם נתבשל אם יש בהם כזית כו'. שם א' ואמר בירושלמי שם עד כמה יהיו פרוסות רבי יוסי בר אבין ר"כ בר מלכיה בשם רב עד כזית ולא חילקו בין יש בו תואר לחם או לא כמו שחילקו בחביצא וכ"כ הרא"ש שם וש"פ ודלא כמ"ש בפ"ב דפסחים ובה' חלה ס"ב בשם הר"ש דההיא ר"מ היא אבל אנן קי"ל כר' יוסי דאמר אין יוצאין במבושל אע"פ כו' וליתא דכאן אין ליגמר לעניין ברכה כמ"ש בברכות ל"ח ב' ולא היא דכ"ע כו' וע"כ ל"ק ר"י כו' וכן קי"ל שם ועמש"ל סי' שי"ח ס"ה: ואם אינו כו'. שם ב' חביצא כו' וכפי' תוס' ד"ה חביצא וכתב הרא"ש פי' ר"ת ע"י דבש וחלב והערוך פי' ע"י מרק והביאם תוס' דמנחות ע"ה ב' ד"ה היה כו' ע"ש והכריחו תוס' דא"א לומר דאיירי בנתבשל כפרש"י חדא דהיאך פליג רב ששת אברייתא הנ"ל ועוד מאי פריך מליקט מכולן כו' הא שם לא נתבשלו וע' תוס' שם ד"ה ליקט וכ"כ תר"י וכתב ועוד היאך קאמר ואם מצה כו' והא אמרינן בפרק כל שעה מצה הנאכלת בכל מושבותיכם כו' וא"ל גם בכה"ג היאך מדמה למ"ש בעין הא מחלקינן למטה ואם אינו לא כו' דווקא לעניין תואר לחם דלא נפיק מתואר לחם כיון שהוא בעין אבל לעניין כזית אין לחלק וז"ש א"ר והוא כו' ול"ק והא דליקט איירי בדאיכא ת"ד וכן שם ל"ט א' פת צנומה כו' וכ' תוס' מ"ב א' ד"ה ברך כו' כפר"ח כו' דלית בה כו' וא"צ לזה כיון שהוא פת בפ"ע וז"ש אם אינו כו' וכ' התוס' דקי"ל כר"ש דרבא בתראה הוא:

ס"יא יש כו' שם ד"ה תוריתא כו':

סי"ב יש כו'. הואיל ונתאדם יצא מתורת לחם: ונראה כו'. כמ"ש בס"י:

סי"ג אם בשלה כו' אפי' שיש עליה כו'. לאפוקי סברא שניה שמחייב אם בשלה ודוקא שי"ל תוריתא דנהמא כמ"ש בהג"ה ודלא כמ"א שכתב דבבשלה לא שייך תוריתא דנהמא ואשתמיטתיה דברי הרא"ש בפסחים שם ובה' חלה שם שכתב ועוד היה אור"ת כו' אבל דבר שבלילתו עבה כו' ואפי' סופו לבשלם במים כו' ה"נ מברך עליה המוציא לאחר בישול כו' וה"ה נמי למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן כו' ור"מ הנהיג כו' כדי לבשלה כו' אחר שנתבשלה כו' ע"ש ואע"ג שכתב בס"י דמ"ש הר"ש דבישול מבטל לאפיה דלא קי"ל כוותיה מ"מ בזה אפשר למיפסק כמותו דשם דוקא שאפאה מקודם וכמ"ש הרא"ש בה' חלה שם וכן הקנובקאות כו' וז"ש כיון שאפאה בתנור או באלפס ונעשית לחם כו': ויש חולקים. הוא דעת ר"ת דהא דפליגי ר"י ור"ל בפסחים ל"ז א' דוקא בבלילתו רכה כמו סופגנין כו' דשם דסופגנין תחילה וסופו פטורה סופו עיסה חייבת כמ"ש בפ"א דחלה ופליגי במעשה אלפס אי הוה לחם או לא אבל בבלילתו עבה כ"ע מודו דחייב ואפי' בשלה במשקה דמודי ר"י מ"מ כיון שתחלתו עיסה חייבת כמש"ש תחילתו עיסה כו' ועוד כ' ר"ת דה"ה לענין המוציא ממ"ש במנחות ע"ה ובברכות ל"ז נטלן לאוכלן כו' ומ' אפי' מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנת בשמן וה"ה לבשלה במים ועתוס' שם ד"ה לכ"ע כו' ושם בברכות ד"ה לחם כו' ועתוס' בפסחים ל"ו ב' ד"ה פרט כו' ולקמן מיירי כו' והר"ש והרמב"ן חלקו עליו וכ' הא דתנן תחילתה עיסה היינו שעשאה מתחילה ע"ד לחם גמור ואח"כ נמלך לעשות סופגנין אבל עשאה מתחילה ע"ד לעשות סופגנין היינו רישא שם תחילה וסופה סופגנין וראיה ממ"ש בברכות שם לחם העשוי לכותח פטורה וכן הקשו תוס' שם ומש"ש כעבין חייבת היינו משום דמיחלפא בשאר עיסה וזהו שאמרו שם מעשיה מוכיחין כו' א"נ שמא תמלך לעשות לחם כמ"ש בירושלמי שם חדא איתתא שאלה לר' מונא בגין דאנא בעיא למיעבד אצוותי איטרי ותהא פטורה מן החלה ר"ל עיסתי סופגנין א"ל למה לא ר"ל פשיטא דפטורה אתא שאל לאבוי א"ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה כו' רב אמר עיסת כותח חייבת בחלה א"ר בון שמא תמלך לעשותה חררה לבנה א"ר מנא צריכין אנו מכריזין באלין דעבדין עביצין ר"ל חביצין דיהון עבדין לון פחות מכשיעור דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת והטעם משום גזירה כנ"ל ול"ת שהירוש' חולק על גמרא דידן דל"ג י"ל דשם מיירי בלקח ממנו מעט לאפותה גזרינן על כולה וגמרא דידן בלא לקח ממנו כלום וכן כותח כלימודין אבל כעבין חייב כ"ע דבה שייך למיגזר יותר ועי"ד סי' שכ"ט וס"ב וס"ז ועוד ראיה ממ"ש בירוש' שם וברפ"ד שם העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה א"ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר לו אל תשיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותו עיסה וכן היא הטעם בחלות תודה כמ"ש בירוש' שם ובגמ' פ' כ"ש לענין מצה אלמא בתר דעתו אזלי' וכן בעיסת הכלבים ואמרו שם איזו עיסת הכלבים רשב"ל אומר כל שעירב בה מורסן מתניתא אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין פעמים שאין הרועים אוכלין ממנה ר"י אמר כל שעשאה כעבין ותני כן עשאן כעבין חייבת עשאן לימודין פטורין ר' בא בשם שמואל ר' אמי בשם ר"ח רובה אפי' עשאה קלוסקין והא תנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה אלמא אזלינן בתר דעתו ואפי' ר"ל ור"י דפליגי היינו משום דמיחלפא כמו בעיסה לכותח וע' ר"ן בפ' כ"ש וכן לענין המוציא פטור והא דאמרי' נטלה לאוכלה כו' במנחת סולת א"נ אף במחבת ומרחשת אלא משום דשמנה מועט הוי כמו אפוי. ותר"י כ' אף דבר דמחייב בחלה אפ"ה לענין המוציא פטור דחלה תלוי בגלגול משא"כ בהמוציא וכס' ראשונה של ר"ת בברכות בד"ה הנ"ל אלא שר"ת חזר בו מכח ההיא ברייתא הנ"ל נטלה כו' וכבר תי' כנ"ל וכ"כ רי"ו וז"ש ש"ע בס' ראשונה אפי' דבר כו' ואפי' כו' ר"ל בנמלך אפ"ה לענין המוציא פטור כמש"ו וכנ"ל ועוד הביא הר"ש והרא"ש בפ' כ"ש ראיה דאין מברך המוציא ממ"ש בס"פ כ"ש רי"א יוצאין כו' אבל לא במבושל כו' וקי"ל כר' יוסי והא דאמרי' בברכות שם בזמן שהפרוסות קיימות ההיא דר"מ היא. וצ"ע הא מסקינן שם ל"ח ב' ע"כ לא קאמר ר"י כו' ואע"ג דפסחים שם לא מסקינן כן כ' תוס' שם ההיא לפי הסוגיא דשלקות מברך שנ"ב אבל אנן קי"ל דמברך בפה"א וג"כ קי"ל כההיא ברייתא הנ"ל ובזמן שהפרוסות וכנ"ל ס"י: ונהגו להקל ר"ל כס' ראשונה דספיקא דרבנן היא ואף בבהמ"ז אם לא אכל כדי שביעה ומזה הטעם פ' ג"כ בס"ז והלכה כו' ועמ"א ושם בס"ח א"א להמצא דאורייתא ועי"ד סי' שכ"ט ס"ג שסתם כס' ראשונה: וי"ש כו'. הרא"ש בפכ"ש שם: כ"ז כו'. תוס' שם ושם אף שחייב בחלה אף לדעת ר"ת: לאחר אפיה כו'. עמ"א אבל הרא"ש בפ"ב דפסחים סט"ז כ' ועוד היה אור"ת כו' לאחר הבישול כו' אבל ורימזו"ש כו': ואין לאכלם כו'. כמ"ש בש"ע וי"ש כו':

סי"ד וכן דבר כו'. כר"י בפכ"ש שם ועתו' שם ד"ה לכ"ע ולר"י נראה כו' ואור"י כו' ואור"ת כו': אבל דבר כו'. כנ"ל דע"י משקין ר"י מודה תוס' שם ובברכות שם סד"ה לחם כו':

סט"ו טרוקנין כו'. ל"ז ב' וע' רש"י שם. ושם ל"ח א' האי כובא כו' ולכן חייבת בחלה כיון דמברך המוציא בקבע. דחלה ויוצא י"ח בפסח והמוציא דין א' להם וכמ"ש בירושלמי ואמר שם טריתא כו' ש"מ דאפי' בקבע מברך במ"מ וז"ש אבל כו': דהיינו כו'. הוא גביל מרתח:

סט"ז וכן לחם כו'. צ"ע למה לא חילק בין כעבין ללימודין כמו שמחלק בטור ורי"ו וכמ"ש בגמ' לענין חלה ומשם למדים לענין המוציא דכל הנ"ל לענין חלה איתמר שם וכ"כ הרא"ש החילוק בה' חלה ס"ב וס"ג וכן הר"ש וש"פ וכ"כ בי"ד סי' שכ"ט ס"ז ונראה דהש"ע סובר דוקא לחלה שייך לחלק משום דמיחלפא בשאר לחם או גזירה שמא תמלך משא"כ לענין המוציא:

סי"ז פשטידא כו'. עמ"א: ודוקא כו'. כנ"ל סי"ג דהיא תחילתו עיסה וסופו סופגנין ובפלוגתא דשם אבל הט"ז חלק על כ"ז ואמר דהוא כיסנין כנ"ל ס"ז וסי"ג בהג"ה וכ"ז כו' ולכן דוקא בקבע עלייהו ועמ"א:

ברכות ל"ט

תוספות והרא"ש והמרד'

רש"י ללשון שני והרמב"ם בפ"ז מה"ב

מרד' והג"מ פ"ז

רוקח

כתבי מהר"ר ישראל סימן ק"ו

ירושל' פ"ו דברכות וכתבו שם התוס' והרא"ש והרשב"א

ב"י מדברי התוס'

תוספות והרא"ש והמרד' מהירושלמי שם

תוס' בשם ר"ח

ת"ה

מרדכי בפ"ב בשם ראבי"ה מהירו'

ברכות מ"ב

הרא"ש והרשב"א

הרא"ש לדעת הרמב"ם

שם ורבי יונה

פי' ר"ח והערוך והטור ורשב"א

רמב"ם בפ"ה מה"ב

וכן דקד' ב"י מדבריו

ערוך בשם רב האי

ברכות מ"ב לפירוש התוס' והרא"ש

שם תוספתא והרא"ש

שם בגמרא

ב"י והרוקח

הרשב"א לדעת הרי"ף והרמב"ם פ"ג מה"ב טור וב"י לדעת רא"ש

ברכות כ"ו

טור בשם רבי יונה.

תו' והמרדכי שם

במרדכי שם

ר' יונה ור' ירוחם בשם רבי שמשון והרמב"ם

ר"ת בפסקיו ל"ז בתוספ' בברכות ל"ז.

ב"י מסוגיא דיבמות מ'

ברכות ל"ז

שם בגמ'

אגור ושבולי הלקט בשם ר' ישעיה