דברי מוסר שינהג אדם בסעודה - שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ע

אין משיחין. אפילו בד"ת (כ"ה בגמ') כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים, וכתב בשל"ה דילמוד ממש ולא יסמוך על ברכת המזון:

ידו א' ששפשף. וצריך לברך ענ"י כמ"ש ססי' קס"ד דלא כאגודה, ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ ברכה דמשום חששא א"צ ברכה:

אינו נוטל כלל. ובלבוש כתב דוקא לאכילה אבל לשתי' צריך ליטול דיחשדוהו ששיפשף ולא נטל ול"נ דא"כ אפי' יצא לחוץ ולא השתין יהא צריך ליטול מפני החשד אלא ע"כ ה"ק דלמ' איכא דחזי ליה ששיפשף ולא חזי שנטל ויחשוד אותו משא"כ כשלא שיפשף ליכא למיחש להא וכ"מ בב"ח, ובקצת נוסחאות כתבו הג"ה למטה אאכילה וליתא וכ"כ האגודה דקאי גם אשתיה:

והפליג. ומ"מ א"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח:

נוטל ב' ידיו. ולשתיה נוטל בפנים כדלעיל כ"ה בגמ' ובטור וברמב"ם ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם, ואפשר שס"ל דבהפליג לעולם נוטל בפני' דליכא אנינות דעת וכ"כ בת"ה:

שמא יאכל. מ"מ נוטל בפנים כיון שהעיקר השתיה חיישינן שיאמרו שלא נתן אל לבו ליטול ידיו (של"ה) ועסי' רי"ב מ"ש:

לשתות. נ"ל דלאו דוקא לשתות ה"ה לד"א מחויב להמתין עליו וכ"מ מדסתמו הפוסקים ובגמ' ע"ש דלא כלבוש: איתא בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפי' בשאר משקין יהפוך, בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע ס"ע, ונ"ל דהוא הדין בשאר משקין המשכרין:

מאכל השמש. ומ"מ מדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט כמ"ש סימן קס"ט ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל אפי' אין מזונו עליו:

מערה מן האילפס. ובתוס' עירובין דף נ"ג ע"ב פירש בענין אחר ע"ש, ובס' ב"ש דף צ"א:

בעל הבית יעשה. אמרי' בפסחים ספ"ז א"ל מ"ט כי א"ל תיב אפוריא ישבת (ולא ישבת על גבי קרקע) א"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא א"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול וכתבו התו' אמאי דיתיב אפרי' ל"ש לו' אין מסרבין לגדול דדבר גסות ושררה הוא לא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה עכ"ל, וקשה מאי א"ל בסוף מאי טעמא כי יהבו וכו' הא כבר א"ל כל מה שאמר לך בע"ה עשה וי"ל דאף דמחויב לעשות מ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו, אבל לגדול עושין מיד וכ"מ מקצת ברש"י ע"ש, ומ"ש חוץ מצא פי' הב"ח כגון שאמר לי' הבה"ב שילך בשוק לעשות לו איזה עסק א"צ לעשות כי אין זה כבודו לילך לשוקים שאינו מכיר בהן, ובמט"מ פי' ואם א"ל הבעל הבית לצאת מהאכסני' לא יצא כדאמרינן בעירוכין עד שיפשילו כליו וכן נכון, ואית' שם דאפי' אכסני' דאקראי אסור לשנות:

לא יאכל. פי' שלא יאחזנו בידו אף על פי שאינו אוכלו בבת אחת (ב"י):

בבת אחת. ואם משייר מעט לא הוי גרגרן אבל כששותיהו בשני פעמים הוי דרך ארץ:

כוס קטן. פי' שהוא קטן מרביעית (של"ה) ואמרו בגמרא דיין מתוק או מי שכריסו רחבה מותר לשתותו בבת אחת והשמיטו רמ"א משום דמשמע ברש"י דדוקא ר' ישמעאל שהיה כריסו רחבה מאוד, וביין מתוק נמי נתת דבריך לשיעורין, מיהו נ"ל דאין שיעור לכוס רק הכל לפי מתיקת היין ורחבת כריסו, ולכן השמיט רמ"א דהכל נכלל בכוס קטן ומיהו בשכר שלנו בודאי שיעורו יותר מרביעית:

מראשו. פי' שלא יתחיל לאוכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו (אגודה שבת סי' ק"מ עסי' רע"ד ס"ב):

לא ישוך. משום מאיסותא:

לא ישתה. דנראה כעושה לשרות המאכל שאוכל הרבה (לבוש ועב"ח ובל"ח):

הגדול. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל אחד לפניו (ב"ח):

תנו לי. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל כו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה (שלחן ארבע):

משום ריבית. כלומר דמחזי כריבית עבי"ד סימן קס"ב ס"א בהג"ה. בענין דברים המשכחים את האדם כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל המאכל בכונה כנודע מוסיפין לו זכיר' כי הוא מתקן אותה אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף, האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעים ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השד' (כתבי'):

פרוסה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס, אל יחתוך בשר על גבי היד אלא על גבי השלחן (גמר'):

ויתן לחבירו. שמא מחמת הבוש' יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות:

לא יקח חלקו. דהוי כאלו מואס במה שנתן לו בע"ה לפיכך יניחנו תחלה (ב"י), בחולין ד' ו' מביא (רשב"א) תו' עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל בע"ה שכן נהגו עכ"ל ונ"ל דהכל לפי מה שהוא המנהג ובאתרא דקפדי אסור, כשעושה סעודה ד"א להשקות בעצמו למסובין כדאי' בקדושין דף ל"ב:

אורחים. ל' הרמב"ם אין לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו וכו' שמא יתבייש בע"ה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם כו' עכ"ל משמע דאם הרבה לחם על השלחן שלא יחסר להם רשאים ליתן להם וכמ"ש סי' קס"ט ס"א, וביש"ש פג"ה ס"כ כתב דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי:

ששיפשף בה. פי' דיש לשפשף הנצוצות ממי רגליו שלא יראה ככרות שפכה כמ"ש ס"ג אלא בעומד במקום גבוה א"צ ובזה אמר בסמוך ואם לא שפשף כו':

וה"מ לשתות. פירש ר"י דרגילים היו בשעת שתיה אכול מעט ע"כ צריך נטילה:

כל מה שיאמר בע"ה כו'. בטור הביא מעשה בר"ש שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהם שיאכלו וישתו והיו נודרין ומבדין והלקה אותם וקשה מאי מייתי מזה דלמ' שם הלקה אותם משום שבדו בנדר וי"ל דזה מקרי נדרי זריזין כדאיתא בי"ד סי' רל"ב אלא ע"כ הלקה אותם על שסירבו תחלה ולא הועיל להם מה שבדו אח"כ בנדר:

פרוסה כביצה. דקדק ב"י מל' זה דאפי' אם אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו וכ"ה לשון הברייתא:

לא ישתה ב' כוסות. בברייתא איתא כן והטור כת' לא יביא ב' כוסות כו' נראה שהוא מפ' הבריית' דעל הבאה לשתיה קאמר דהיינו שרוצה לשתות כוס אחת ועל השני לברך ובזה לא יהיה בסכנה מחמת זוגות דהא אמרינן בע"פ דף ק"י כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל הרבות בשתיה מכוין כנ"ל:

הגדול פושט. מו"ח ז"ל הוקשה לו אמאי אמר הרי זה גרגרן הא דינא הכי הוא לעיל דבוצע פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד כו' ומוקי להך באינם אוכלים בקערה אחת אלא כל א' קערתו לפניו או פירות וקשה דהא איתא בסי' קס"ז סט"ו דאם כל אחד ככרו לפניו א"צ להמתין אפילו על הבוצע. ונ"ל דודאי מיירי בקערה אחת והא קמ"ל דאפילו בנטילת רשות מהגדול לא יפשוט ידו תחלה דלא מהני לעיל נטיל' רשות אלא יש להנוטל רשות גם כן מעלה:

אבל מותר לומר כו'. בא לפר' בזה מ"ש הטור בשם ברייתא ובירושלים היו הופכין אבל לא הבנתי היתר זה דטפי דמי להלואת סאה בסאה דהא ברישא לא היה מעיקרא שום לשון חוב אלא זה עושה אותו לחוב ק"ו כאן דבשעת אכילת הראשון יורד לאכול בתורת חוב ואפי' אם כוונתו דרך מתנה שיקבל ממנו והוא יחזור ויקבל ממנו מ"מ הל' מורה ג"כ על חוב. ולעד"נ דה"פ של הברייתא דאיתא בס"פ א"נ וכן היה הלל אוסר להנהו בני חבורה המקפידים ללות ככר לחם זה מזה שמא יתיקר ואע"ג דאמרי' שם דלית הלכתא כן היינו דוקא ככר לחם אבל בסעודה אפשר שאיכא למיחש טפי לריבית כי אין הסעודות שוות ובזה רגילין בני אדם להקפיד אלא דבירושלים שהיו רגילים תמיד בסעודות גדולות אפילו באכסניא ע"כ שפיר היו הופכין סעודתייהו זה לזה אפילו באמירת אכול עמי כו' כיון דלא קפדי כלל ע"כ בכל גווני שרי שם:

מפני סכנות נפשות. כתב מו"ח ז"ל שכתב בשם רש"ל אם לוקח חבירו מעצמו ושותה לית לן בה רק שלא יתננה בידו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתה ואיכא סכנת נפשות עכ"ל משמע דמפרש הך סכנת נפשות דאפשר דחבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה ואפשר דנתערב רוקו שם. אבל אני ראיתי בס' צוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד מלשתות מכוס ששייר חבירו כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו אלא דזה א"צ לכתוב דמעצמו לא יעשה כן אלא דמזהיר שלא יתן לו דשמא מפני הבושה יקבלנו. ובאמת ראיתי במדינות אחרות נזהרים מאוד שלא לשתות משיור חבירו:

לא יקח חלקו כו'. מו"ח ז"ל פירש הטעם דמראה כמבזה מה שנותנים לו ויותר נכון כפי' הלבוש דשמא יהיה קילקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו. ולי נראה שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי:

אף ע"פ שלא נתנו לו רשות. מפני שיזמן עמהם ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות:

בסעודה. אפי' בד"ת:

ששפשף. וצריך לברך ענט"י ויברך תחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר מ"א. והט"ז כתב שא"צ לברך ענט"י עיין סי' קס"ד ס"ק ה' בט"ז ובסי' קס"ה ס"ק א' במג"א. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ לכ"ע ברכת ענט"י דמשום חששא א"צ ברכה מ"א ועיין יד אהרן סי' קס"ד:

ידיו. וא"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח מ"א. (ועיין בס' ברכת אברהם דף כ"ד):

לשתות. ל"ד לשתות אלא ה"ה לד"א מחויב להמתין מ"א. אי' בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת סעודה אפי' בשאר משקין יהפוך. בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ובאכסנאי אפי' בעלה עמה אסורה וה"ה שאר משקין המשכרין מ"א ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע סי' ע':

השמש. ומדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט ע"ל סי' קס"ט ס"א:

יעשה. ומ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל בגדול עושין מיד עיין מ"א:

כביצה. אפי' אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו. ב"י:

מאוד. פי' שהוא קטן מרביעית ושכר שלנו שיעורו יותר מרביעית. מ"א:

מראשו. פי' שלא יתחיל לאכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ"א:

פרוסה. משום מיאוס:

תחילה. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל א' לפניו ב"ח ועי' ט"ז:

לאכול. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וגו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה מ"א. ויכסה השלחן בצניעות מפני רוח קדושה השורה עליו ולא יאכל ממקום שאכל עכבר וחתול שקשה לשכחם. ובענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל האוכלם בכוונה כנודע מוסיפין לו זכירה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף. האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעין ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השדה. כתבים:

הקערה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס. אל יחתוך בשר ע"ג יד אלא ע"ג השלחן. ש"ס:

לחבירו. שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות מחמת מיאוס. וט"ז כתב אני ראיתי בצוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש:

לעבדו. ולשמש המשמש בסעודה שרי רש"ל פג"ה ס"ך והבאר היטב אשר לפני העתיק עוד משמו וה"ה לאחר שנתן לכל א' חלקו ע"ש והעתקתי אחריו בש"ע א"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ב ותרצתי עפ"ז קושית הב"י וט"ז ע"ש. אבל עתה שבתי וראיתי וחפשתי במהרש"ל שם ולא מצאתי רק כמו שהעתקתי כאן ולא יותר. ונ"ל שלשון הט"ז אטעיתיה שכתב בסעיף י"ח ס"ק ט' שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל א' חלקו כראוי ע"ש. וסבר הבאר היטב אשר לפני דה"ה כאן נמי הדין כן ולא דק ע"ש:

עמהם. אפי' בסעודת מצוה. מט"מ: (עי' בס' אליהו רבה שמביא בשם של"ה כמה דיני מוסר בסעודה וכתב בשם רוקח דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה כו' ולא יעמוד מיד אחר הסעודה ולכל מין מאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. איתא במסכת דרך ארץ לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים כללא של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם. ולא יישן אחר אכילה מיד ועי' ברמב"ם הלכות דעות שהאריך בדברים אלו והנהגתן):

רשות. מפני שיזמן עמהם. ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט"ז:

ס"א אפי' כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש פ"ו דברכות ס' ל"ד ועסי' קע"ד ס"ח: ואם לא כו'. דלכן אינו נוטל רק ידו אחת ושם בשלמא רגלים כו' זאת אומרת כו': והא דבעינן כו'. רש"י שם וע"ל סי' קנ"ח ס"ו וראיה לכאורה ממ"ש בפסחים קט"ו ב' נטל ידיו בטיבול כו' מ' דקודם הטיבול א"צ ועתו' שם ד"ה צריך כו' אבל י"ל משום דלשתיה א"צ אלא ידו א'.

ס"ב שכשהאחד כו'. ב"י:

ס"ג והוא כו'. רש"י שם:

ס"ה הנכנס כו'. ספ"ז דפסחים ורפ"ו דמס' ד"א:

ס"ו לא יהא כו'. שם:

ס"ח מיהו כו'. פסחים שם:

ס"ט ולא יאכל דרך כו'. כמ"ש בכמה מקומות והא מתחזי כרעבתנותא וכנ"ל ובד"א זוטא פ"ו ולא יהא אדם לא נוקדן ולא עומקן ולא גרגרן: ולא יאחוז כו'. פ"ז דד"א ומעשה בר"ע כו' וגי' הטור שם הפקח שבהם אחז הקלח בידו ותלשו כו' הטפש שבהם אחז הקלח בב' ידיו. ומ"מ יש לפרש כגי' שלנו שם דלא כהרב:

ס"י לא ישוך כו'. שם פ"ט וגי' לתוך הקערה:

סי"א לא ישתה כו'. שם ספ"ו ועספ"ז דברכות וברא"ש שם ס"ס ל"ה:

סי"ב שנים כו'. ברכות מ"ז א' ורפ"ג דד"א:

סי"ג הנכנס. שם רפ"ח לא יאמר אדם כו': אבל כו'. ד"א שם לא יאמר כו' ובירושלים כו' וגי' הטור וב"י ובירושלים היו הופכין אכסניא לנישואין ופי' בד"מ דהיינו כה"ג שאומר בתחילה בא כו' ואמר לנשואין ר"ל אפי' בסעודה גדולה וז"ש אפי' כו':

סי"ד לא יפרוס כו'. רפ"ט שם: סכ"ב אחר ששתית כו'. פ"א דתמיד וע' במפרש: וכן נוהגין כו'. וכ"כ תוס' ספ"ק דעירובין י"ז ב' ד"ה מים כו':

תענית ה'

ירוש' פ"ו דברכות

יומא ל'.

נלע"ד דכאן איירי ביושב לבדו בסעודה וכן משמע ל' הגה"א וא"כ לא שייך לומר שיטול משום חשדא

ברכות מ"ו

עירובין ל"ג

רמב"ם בפ"י מה"ב

מס' דרך ארץ זוטא פ"ד

שם

שם (פי' לא יאחוז פרוסה כביצה בידו)

שם ופסחים ט"ו ביצה כ"ה

ביצה שם ומס' דרך ארץ זוטא פ"ד

שם

שם

שם פ"ה

שם פ"ו

שם פ"ז

שם

שם

שם

שם

שם וחולין צ"ד

סנהדרין נ"ו

ברכות מ"ה

א"ח מגמ' דמסכת תמיד