מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע - שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ז

במקום שנאפה. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך:

בצד הפת. זהו לאידך פירושא דס"ל דבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל, וי"א שהוא צד העליון, וי"א שהוא צד התחתון לכן יצא ידי שניהם, וכ' ד"מ בשם א"ז דהיינו כנגד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו וכ' רש"י שבפרוס' לא יבצע אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ע"כ, ובפס /ובפת/ דידן יחתוך למעל' עמ"ש סי' קס"ח סס"ג: מהרי"ל היה חותך סביב הפת כעין טבעת ובאמצע הניח' מחובר' והיה פורס מלמטה למעלה ובעוגה דקה הניח ח' אצבעותיו למעלה וב' גודלין למטה ובירך ופרס:

ויחתוך. שאם יחתוך אחר הברכה יראה הפסקה:

חשוב כפרוס'. ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראה יותר גדולה וכן נוהגין ערסי' קס"ח:

ובשבת לא. דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה [מרדכי] משמע דאם לא נפלה לגמרי הוי לחם משנה אבל באגודה בחולין סימן ק"נ כ' בשם מהר"מ דוקא כשאוחז בפרוס' עולה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה, וכ"מ בש"ג במרדכי פכ"מ וכ"מ לקמן סי' קס"ח וכ"מ ל' רמ"א וחתך כמו בחול אינו מזיק משמע אם חתך יותר מקרי פרוסה:

מן הפרוסה. פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל א' וא' ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה (מט"מ מהרי"ל):

לכל א' כזית. לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית וכ"מ ר"ס תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כא' עמ"ש שם ולא ראיתי נוהגין כן גם הב"י כתב בשם הרוקח דסגי פחות מכזית ומ"מ יש להחמיר לכתחלה:

המוציא. מ"ש הרב"י דיש גירסות חלוקות צ"ע דהא בהדיא אמרינן סוף דף נ"ב דבעי לברוכי על מה שעבר וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א ואפשר דיש ט"ס בנוסחאות וכתבו דמפיק במקום דאפיק ונתחלף להם מ' בא', ומה"ט יברך נהיה בדברו בקמ"ץ תחת היו"ד, ובח"מ כ' לברך נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם לשון בינוני כמו בורא אבל בגמרא איתא בהדיא דבורא לשעבר משמע מ"מ אמרינן בורא לישנא דקרא, וכ"כ בש"ג סס"ו דתיבת נהיה הוי לשעבר וכ"כ בכ"ה סימן ר"ב, ובח"ה כ' בשם הירושלמי דאפי' ב"ש לא פליג אלא באש אבל בדבר המתחדש בכל שנה מברכין בורא וכו':

קודם שיתפוס. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' תרנ"א:

ב' ידיו. ואם יש לו בית יד צריך להסירו (בהגמ"נ מהרא"ק), כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם (מהרי"ל ע"ה):

שיביאו לפניו. ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל א' ואחד (גמרא) עמ"ש סס"ו:

א"צ להמתין. ובכולהו אם רצה להמתין הרשות בידו או שמא אינו רשאי להפסיק (ד"מ) ולפי מ"ש ס"ו דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפילו לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע:

דומ' למזבח. ולכן אסור להרוג כינה על השלחן (ס"ח סי' ק"ב):

והוא מגין. כ' ב"י בשם התו' בשם המדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליה' וברית מלח מגין עליהם ע"כ ועמ"ש סי' קס"ו דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל:

עססי' ק"ע. פי' אף על גב דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצו' להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח:

ולא יסיח. עד שיבלע הפרוסה. מיהו אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך (של"ה) ועססי' ר"י דהלועס א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע:

מענין דברים. אפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק צורך הסעודה [ב"י ב"ח]:

מאכיל לבהמה. הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, (גמרא) אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבק' שאמר' שתה וגם גמליך אשקה (ס"ח):

אבל אחר כך לא הוי כו'. והא דצריך להמתין עד שיביאו מלח לפני כל אחד כמ"ש ס"ה היינו לכתחלה דלכתחלה אסורים גם הם להפסיק והא דקאמר בסי' קע"ד ס"ח דיין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי ואין יכולין לענות אמן ולא קאמר משום דמפסיקין בין ברכה לשתיה התם ה"ק דיטעמו כלם תכף לברכה זה אחר זה ומיהו בתו' פסחים דף ק"א בד"ה ור"י אמר כתבו בהדיא דאם הפסיקו צריך לחזור ולברך ע"ש ובד"ה ידי קידוש וכ"כ הראב"ן סימן קפ"א וכן כתב הרא"ש והמרדכי בהדיא, והל"ח כתב דהתוספות סברי כהרוקח משום שכתבו דף קט"ו מצה לפני כל אחד ואחד נראה דטעמא כדי שיטעום תכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה א"צ לטעום תיכף לברכ' מיד עכ"ל וסובר הל"ח דרשאין להפסיק וזה אינו כמ"ש התוספו' דף ק"א ועוד דהא בכל השנה נמי צריך ליתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד כמ"ש ס"ה אלא פשוט דכוונת התוס' אף על גב דבכל השנה ממתין עד שיתן לו הבוצע פרוסת המוציא הכא נותני' מצה לפני כל א' כדי שיטעום תכף ומיד בלי הפסק כלל, ולכן כפלו לשונם וכתבו תכף לברכה מיד, אבל עכ"פ אם שח צריך לברך דאטו יהא שומע עדיף מאילו ברך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואלו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך כמ"ש הב"י ע"ש, דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק ולכן יש לנהוג כמ"ש התו' והרא"ש והמרדכי והרב"י וכ"מ בס"ז דדוקא משום דברכת ענט"י צורך סעודה לא הוי הפסק הא לאו הכי הוי הפסק ובודאי אלו ראה רמ"א דברי התוס' והרא"ש ומרדכי לא היה חולק עליהם:

מברך. על מה שרוצה לאכול:

אינו מברך. ול"ד לענ"י בסי' קנ"ח סי"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי (גמרא), כתב ב"י בשם כל בו אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט עכ"ל, ונ"ל שטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אף על פי שגמר סעודתו ע"ש בב"י סימן קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא ועמ"ש שם:

רחמנא מלכא. אם אמר מלכא מאריה דהאי ולא אמר פת נמי יצא (ב"י ב"ח). מלכא מאריה, וצ"ע דבסי' רי"ד פס דאם אמר מלך ולא אמר העולם לא יצא וא"כ ה"נ בעי למימר מלכא דעלמא מאריה וכו' וכ"ה בסידורים:

אחד מברך לכולם. דל"ד לזימון שאין מזמנין בפחות משלשה דהתם דעתיה למיעקר משא"כ בתחלת סעודה שמתחברין יחד:

עם בני ביתו. אפילו ישבו בלא הסיבה:

בלא הסיבה. ואם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין (ש"ג):

ואמרו נאכל. אף על גב דלעיל כ' דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן:

והולכים לא. פי' לא מהני אמירה וכ"מ בגמ' וצ"ע אם יושבים בעגלה אחד ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו אף על גב דקי"ל רכוב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגלה מ"מ כיון ששלשתם יושבי' באגודה א' י"ל דמצטרפין וצ"ע ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא משמע בש"ג דשמש אף על פי שלא קבע אצל השלחן יוצא בברכת המוציא עמ"ש בשמו סי"א וערסי' קצ"ט:

יצאו. צ"ע דלא הביא הרב"י מ"ש הרא"ש וז"ל אם לא הסיבו אף על גב דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ רי"ו וכ"כ בפסקי רקנ"ט סי' פ' וז"ל לרש"י אם כל אחד יושב לבדו אף ע"ג שנתכוין שומע ומשמיע אין יוצא בברכת המוצי' של חבירו שצריך שיהיו קבועים יחד ולפי' ר"ח אינו כן עכ"ל, וכבר כ' הרא"ש שפירש"י עיקר ע"ש ומתשוב' הרשב"א שכ' הרב"י סימן רי"ג אין ראיה דש"ה אף על גב דאין זימון לפירות מ"מ הרי קבעו יחד ויצאו בדיעבד משא"כ היכא שלא קבעו כלל לא יצאו וכ"מ בחידושיו שהקשה הא קי"ל שמע ולא ענה יצא וצ"ע עכ"ל, משמע דכאן אפי' בדיעבד לא יצא וקושייתו נ"ל כדאיתא בירושלמי דהוציאו מכלל זה ב"ה וה"ה המוצי':

גדול שבכולם. משמע בגמ' שהחתן בוצע ביום חתונתו אף על פי שיש גדול ממנו (ב"י בשם התו'):

ת"ח קודם לו. ואסור לחכם להקדימו:

טוב להקדימו. ומאריך ימים בכך:

בע"ה בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לגדול דלא שייך עין יפה כיון שאינו נותן לו פרוס' גדולה שתספיק לכל הסעודה [ל"ח] ועססי"א וכ"מ בגמרא דהא ר' אבוהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע:

ברשות מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן (ל"ח) וכן נכון דהא מצוה להקדימו א"כ אסור לברך בלא רשותו וכן יסד בחרוז נודה לשמך ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות:

מותר לתת. וא"ת דבסי' ר"ו ס"ב כתב דאסור להפסיק יותר מכדי דיבור וי"ל דזהו מכלל הטעימה הוא כיון דמברך בעד כולן מיהו בירושלמי איתא רב טעים בשמאלו ומחלק המוציא בימינו:

שיאכל הוא. והם ימתינו עד שיאכל הוא:

רוב העונים. אבל א"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי עסי' קכ"ד ס"ט:

למי שגדול. וא"ת למה בצע הוא י"ל כגון שהוא בע"ה או שחלק לו הגדול רשות:

נותן. ואסור לזרוק הפת כמ"ש סימן קע"א:

היה אבל. ובשבת פורס כדרכו [ב"ה בשם הר"ר מנוח]:

מי שאינו אוכל. וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו לא יצא כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך עסי' תקפ"ה ס"ב משא"כ בברכת הנהנין דלא ליתהני ולא לברך:

אפי' בשבת. כ"מ בגמרא מדאיבעי' להו בברכת המוציא של מצה אם רשאים לברך לאחרים מכלל דבכל שבת ויו"ט פשיטא לן דאין מברך לאחרים (ב"י) וטעמא משום דאכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרי' ג"כ לא ליתהני דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות, ועיין סימן קפ"ח סעיף ז':

קודם שיאכל. וי"א לאוכלה באחרונה ולכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף (של"ה) אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה (אבודרהם):

במקום שנאפה היטב. בטור כ' עוד ממקום היפה שבפת:

ובפת דידן כו'. פי' דבפרק חלק אמרינן דיבצע ממקום דקדים בישולא. ויש ב' גירסות הא' דקרים ברי"ש ופי' ממקום דנקרמין פנים של פת בתנור דהיינו מלמעלה לא מאמצעיתו של לחם וגי' אחרינא דקדי' בדלי"ת ופירש ממקום שהלחם אפוי הרבה וכל זה בלחם שלהם שהיה נאפה באויר התנור ושם לא היה חילוק בין עליון לתחתון כי הכל היה באויר התנור. אבל פת שלנו נאפ' על קרקעית התנור ויש בזה ב' דיעות די"מ שמתבשל תחלה בצד התחתון כי שם נדבק בתנור. וי"מ שצד העליון מתבשל תחלה ע"כ כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמטה ומלמעלה בחתך א':

וצריך לחתוך כו'. כדי שלא יהיה שהיית החתיכה הפסק בין ברכה לאכילה ואע"ג דאין זה הפסק דהא בשבת לא יחתוך כלל קודם המוציא דבעינן שלימות כדלקמן. אלא דבחול יעשה ע"צ היותר טוב:

יברך המוציא כו'. דבגמרא יש פלוגת' רבנן ס"ל המוציא ור"נ ס"ל מוציא ואמרי' דבמוציא כ"ע ל"פ דמשמע לשעבר והברכה קאי על העבר אלא דבהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסקי' כרבנן. וכתבו התוספות אע"ג דבמוציא כ"ע ל"פ מפרש בירוש' כדי שלא לערב ראשי האותיות העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפ"ק דפסחים יש נמי כה"ג בברכת ביעור חמץ דיש פלוגתא אי נימא לבער או על ביעור ואמרי' לבער כ"ע ל"פ כ"פ בעל ביעור והלכתא על ביעור וכ' שם הרא"ש אע"ג דלבער כ"ע מודים ובעל ביעור פליגי משום דאמרי' בברכות מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא והמברך על ביעור ניכר שת"ח הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע כדאמרי' בפ' כ"מ משתבחי רבנן לר"ז בדרב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא א"ל הביאו לידי כי אתא קריבו ליה תכא א"ל לטעום מר מידי פתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן דאמרי אף המוציא (כ"כ זקיני מהר"י בר בצלאל) אלא אמר מוציא מאי קמ"ל במוציא כ"ע ל"פ אלמא שצריך להשמיענו חידוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור להשמיענו חידוש דג"ז להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא עכ"ל. וקשה לי מפ"ג שאכלו דף כ"ב מפלוגתא דר"ע ור"י אם לומר ברכו את ה' המבורך דר"ע ס"ל דאומר ברכו את ה' המבורך ואיתא שם בגמ' רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואישתק ולא אמר המבורך אוושו כ"ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא פי' כלי חרס בהדי פלוגת' למה לך (פירש"י טוב לאחוז דברי ר"י שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שא"צ) ועוד הא נהוג עלמא כר"י ע"כ הגמ' ואמאי גער רבא ברפרם דהא שפיר עבד כדי להראות שאף זה יצא ומ"ש מההיא דכיצד מברכין שאותו שאמר מוציא היה כונתו לאפוקי נפשיה מפלוגתא כדאמרינן בהדיא התם בגמ' ואפ"ה חלק עליו ר"ז מטעם דניכר מברכותיו של אדם אם הוא ת"ח ושמא גם רפרם כאן עבד מטעם זה כר"ע להראות חידוש דאין חילוק בעולם ביניהם דהכא כ"ע מודים בהמבורך הוה כהתם במוציא מודים כ"ע ואמאי לא נימא דשפיר עבד רפרם להראו' בברכותיו שהוא ת"ח כמו שירצה ר"ז בשלמא לפי' התוס' דשאני הכא מכח עירוב אותיות ניחא אלא להרא"ש דכתב מטעם שצריך להראות חידוש והוא מוכח מכח ההיא דפסחים קשה. ויש לישב דאחד מתרתי בעינן או שיראה חידוש או שיעשה אליבא דכ"ע ובשלמא ההיא דר"ז היה שפיר עושה להראות חידוש דהלכה לומר המוציא כרבנן דפליגי עם ר' נחמיה ואע"ג דפשוט דהלכ' כרבים מ"מ ה"א דהלכ' כר"נ דמסתבר טעמיה דמייתי ראיה דהמוציא משמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובשעה שאמר משה כן אכתי לא הוציא אותם אלא דרבנן מתרצי להאי קרא כדאי' שם בגמ' ממילא לר"נ עדיף טפי ע"כ קמ"ל חידוש דהלכה כרבנן וזה מבואר בלשון ר' זירא שאמר אי אמר המוציא אמר טעמא דמשמע דהיה צ"ל טעם ע"ז וזה עיקר החידוש וכן בפלוגתא דעל ביעור היה סברא לו' לבער דכ"ע מודים ופליגי בעל ביעור ר"פ ורב פפי ממילא הי' סברא לומ' כמו שכ"ע מודים ע"כ הוה חידוש במ"ש על ביעור אבל התם בהמבורך ע"כ לא אמר ככ"ע אלא שבא לומר חידוש דהלכה כר' עקיבא שא"צ המבורך וזה אין חידוש דהא קי"ל הלכה כר"ע אפי' מחביריו וכיון שאין כאן חידוש טפי ניחא לומר ככ"ע ע"כ איקפד עליו רבא וא"ל א"כ למה הוצרך רבא שם בפ"ג שאכלו לעיל מינה לפסוק הלכה כר"ע לענין שאין חילוק בין רבים ליחיד י"ל דהתם איכא רישא דמתניתין שם דאתיא כר"י הגלילי וה"א דכן הלכה קא משמע לן כאידך סתמא דאתיא כר"ע כנלע"ד ליישב:

עד שיביאו לפניו מלח. בגמ' ורמב"ם כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני כל אחד מלח כו' ולמה כתב הטור וש"ע לפניו. ונראה דהטור מיירי ביחיד שאוכל ובגמרא וברמב"ם מיירי במסובין רבים וזה מדוקדק בלשון גמרא ורמב"ם שכתבו אין הבוצע רשאי לבצוע כפל לשון אלא דברבים מיירי שאחד מהם הבוצע ולכן לא כתב הטור לשון הזה אלא לא יבצע לחוד:

נקייה כו'. בטור כתב ואם היא פת נקיה א"צ וכ"כ ר"ח והרמב"ם והקשה ב"י אמאי כתב שכן כתב הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כ"כ אלא כתב אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה ולי נראה לפר' דברי הטור לפי שהרא"ש כתב וז"ל א"ל לית דין צריך בשש. י"מ איחור עד שיביאו לפתן מל' כי בושש משה וי"מ אין זה צריך לפתן היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכיל בשש מדלית מילחא עכ"ל ואין דרך הרא"ש להביא פירושים מאי דלא נ"מ לדינא ע"כ צ"ל דיש כאן נ"מ דלפי' הא' אין חילוק בין פת לפת דכולהו צריכים לפתן אלא דאין צריך להתאחר בשביל הבאת לפתן דמ"ש תחילה עד שיביאו לפניו לפתן היינו אם הוא מוכן אלא שמחוסר קצת הבאה משא"כ במקום שצריך איחור ושם במעשה ההוא דרבה בר' שמואל היה בענין שאם היה רוצה להמתין על הלפתן הי' איחור בדבר ע"כ אמר שא"צ להתאחר בשביל זה ול' לית דין אין קאי על הלחם אלא על עיקר הדין שצריך לפתן שא"צ לאחר ולפי' השני דאמר א"צ לפתן כלל משמע שיש חילוק בין פת לפת ושם היה פת נקיה ע"כ א"צ לפתן כלל אפי' אם הוא לפנינו. ולזה הפי' מסכים רבינו הטור וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב לחלק אם נתכוונו לאכול פת חריבה דאז א"צ כלל ללפתן ש"מ דלא כפי' הראשון אלא דכל אחד נקט פרט בפ"ע להרמב"ם הי' הפרט באם הפת חביבה עליו שלא יאכל כי אם לחם לבדו א"צ כלל לפתן. ולהטור הוה הפרט באם היא פת נקיה וע"כ פסק בש"ע כדברי שניהם:

הביאו מלח כו'. נראה דאפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש בס"ה מ"מ כיון דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ואע"ג דבב"י כת' דמשמע מדברי התו' דזה הוה הפסק לא ידעתי מהיכן משמע לו כן דהתוס' לא כתבו אלא שאין עוש' איסור אם לא הביא כיון שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוה הפסק אלא דאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאם היה דעתו תחלה לאכול בלא לפתן ואח"כ אמר הביאו לפתן הוה הפסק וצריך לחזור ולברך כבר דחה ב"י מהלכה מפני דקי"ל אפילו דיבר במידי דל"ש לפרוסת המוציא אלא לצורך סעודה לא הוי הפסק. וכן נ"ל דמוכח מן גביל לתורי דלא הוי הפסק. והב"י דחה זה ואמר דגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיתן לבהמתו לעד"נ דאין איסור בטעימ' בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן כו' ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש ל' זה בפ"ק דשבת דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והא ראיה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת ובפי' אמרו בזה והדר ואכלת ושבעת דלכאורה קשה למה מביא כאן ושבעת אלא להורות דמתחלה לא היה רק כדי אכילה המביאה לידי שביעה וכ"כ מורי חמי זכרונו לברכ' דלאו דוקא לפרוסת המוציא:

כבר יצאו כולם כו'. זה הביא ב"י בשם הרוקח וחלק עליו ודחה ראיה שלו בטוב טעם כי הרוקח מביא ראיה מהא דמברכין ונותנין לתינוק לשתות ואינה ראיה דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק לבד וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאלו כל אחד מברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל ובאמת הדברים של ב"י ברורים כשמש בצהרים דהיאך שייך לומר שזה יוצא במה שאכל זה המברך פרוסת המוציא והא בברכת הנהנין אנו קיימין וכל אחד צריך לברך על הנייתו אע"ג דמה שטועמין המסובין מן פרוסת המוציא הוא חבוב מצוה לחוד לא חיוב מ"מ חיוב עליו לברך על מה שיאכל אח"כ וכל שאוכל בלא ברכה עבירה היא בידו וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו אזל' לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה ולמ' יהי' עדיף של חברו מברכה של עצמו. ותו דהא בזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה. וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאומר אמן והוי כאלו בירך הוא בעצמו. וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו. ומו"ח ז"ל הביא ראיה לפסק הרוקח מהא דפירש"י על טול בריך דלא הוי הפסק הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיטו למי שאצלו כו' משמע דאם טעם הבוצע מהפרוסה אע"פ שהמסובין לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח א' מהמסובים שלא טעם דכבר יצאו במה שטעם הבוצע אלא שנותנים לכתחלה מהפרוסה לכולם מפני חיבוב מצוה עכ"ל. ואין בזה ראייה כלל דודאי הוי הפסק גמור במה שהמסובים מפסיקי' בדבור קודם עיקר אכילת' אף אם לא היו טועמים פרוסת המוציא ותלמוד' לא בעי רק לומר דשיחה לא הוי הפסק באמירת טול פרוסת המוציא וזה לא תמצא רק בבוצע לחוד ואין שייך כאן לומר רבותא ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין ומחמת זה אמרתי בלבי שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעל הבית הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם האמת כדעת הרוקח:

שגמר סעודתו כו'. עמ"ש סי' קנ"ח סי"א מזה:

אינו חוזר ומברך דהמוציא הוא מדרבנן ואע"ג דבריש פרק כיצד מברכין יליף קל וחומר אם לאחריו מברך לפניו לא כל שכן כבר כתבו התוס' שם דלאו ק"ו הוא:

בירך שהכל כו'. פי' שאמר בא"י אמ"ה שהכל כו' או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך כו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכו' דרחמנ' הוא שם:

אם הם ב' או רבים. אי לא נקט אלא ב' לחוד ה"א בג' מהני אפי' בלא הסיבה ואי הוה נקט רבים לחוד ה"א רבים הם ג' כמו בב"ה דשנים הוין כא' כן יש לכוין דברי ב"י:

אם כיון המברך כו'. פי' דבדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל א' אלא לכתחל' וכמ"ש ב"י בסי' רי"ג בשם תשוב' הרשב"א לענין זימון דפירות והל' דכאן אינו מיושב דמה הוצרך להזכיר בכונ' המברך והשומע שזהו בכל מקום אפי' בהסבו אלא היה לו לכתוב ובדיעבד יצאו ומ"ש ב"י שזהו בס' הרוקח לא מצאתיו ברוקח שלנו:

אם המסובים רבים. פי' אפי' שנים דכבר גילה לנו דשנים כרבים אלא דלעיל הוצרך לפ' מטעם שכתבתי:

אבל מותר לתת כו'. זה תמוה לי דהא דפליג בזה דהיינו התו' בשם שר מקוצי התיר להמסובים לטעום תחל' אם נתן להם הבוצע חלקם והרמב"ם וטור לא חלקו וס"ל דבכל גווני אין להם לטעום תחלה זולת אם כל אחד אוכל מככרו ופסק ב"י ורמ"א להחמיר מ"מ אין להתיר לכתחלה להבוצע לחלוק להם קודם שיאכל הוא והם ימתינו דזה הוה הפסק בשלמא להשר מקוצי לא מקרי הפסק כיון שהם יאכלו תכף משא"כ למאי דמחמרינן ממילא ימתינו והוה זה הפסק בין הברכה לאכילת הבוצע שהוא עיקר החיוב והלא לעיל סי' זה סעיף ו' פסק דאפי' לטול בריך אסור לכתחלה להפסיק. ותו דבסעיף א' כ' שצריך שבחול יחתוך קודם המוציא שלא יהיה החיתוך הפסק כ"ש בזה שהוא חותך קוד' למי שלא יאכל בודאי הוי הפסק ולא יעש' כן וכן לא ראינו מעולם מי שנוהג כן וכ"כ מו"ח ז"ל שנ"ל שהבוצע יזהר לכתחל' לחתוך לו קודם אלא שהוא נותן טעם וז"ל לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוות' וזה שלא בדקדוק דאם ימתינו לאכול עד שיטעום הבוצע אין בזה פלוגת' אלא מטע' שכתבתי:

אבל לקטנים כו'. פי' אפי' אינם בני ביתו והא דנקט בבריית' ולב"ב אורחא דמלתא נקט:

ולא שרי לברך כו'. פי' דקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין שאין יכול לברך הברכה כשהוא יצא כבר אלא שמברך בשביל אחרים מש"ה בהמוציא דמצה ויין דקידוש דלא מקרי ברכת הנהנין אלא משו' דמצוה היא עליו ע"כ יכול להוציא אחרים אע"פ שהוא אינו טועם עמהם אבל בפת של שבת אע"פ שהוא חיוב מ"מ קרוי ברכת הנהנין ולא אמרו בזה להתיר להוצי' אחרי' אע"פ שאינו טועם ונרא' הטע' דפת היא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכיל' מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי:

שבצע עליה. ב"י הביא בשם הכל בו ואבודרהם שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה שנוגעות בו חתיכת המוציא פי' באותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא לא יאכיל אותה הפרוסה לבהמה והב"י כ' ע"ז שאין סמך לדבר זה. ואני ראיתי בס' טעמי מצות להרקנטי במצה דמצוה שמזהיר בה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה וכן ראיתי רבים נוהגים נזהרים מזה בפסח ממילא יש ליזהר גם בחתיכו' המוציא בזה דחד טעמ' הוא. עוד הבאתי ראיה בחבורי על רש"י פרשת בא בפסוק משארותם צרורות בשמלותם כו' שיש חבוב מצות במה שנשתייר מן מצה ומרור:

היטב. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך. זקן שאין לו שינים יבצע ממקום הרך הלק"ט ח"ב סי' (קפ"ב) [קפ"ח]:

כפרוסה. ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא יותר גדולה וכן נוהגין. מ"א:

כזית. לכתחלה יש לעשות כן. ועיקר המצוה לתת מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד כזית ולא מהלחם הנשאר. וצריך ליזהר בזה בסעודה גדול'. מט"מ מהרי"ל מ"א:

המוציא. עיין עט"ז מ"ש בשם תולדות יצחק. ויאריך קצת בה"א דהמוציא. האר"י ז"ל:

הפת. ואם יש לו בית יד צריך להסירו הגמ"נ. כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם. מהרי"ל מ"א:

בפת. אלו הן לא תחרוש בשור וחמור כלאים לקט שכחה ופאה בכורים תרומת מעשר ומעשר שני חלה:

למזבח. לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ס"ח מ"א:

ס"ס ק"ע. אע"ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצוה להניח על השלחן. וכ"כ האר"י ז"ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ"כ בית יעקב סי' קס"ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג"פ:

לאכילה. וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך. של"ה עיין מ"א ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ג. עיין ט"ז ס"ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע"ש וצ"ע דבגיטין דף ס"ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור"ר משה חאגי"ז השיב דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כ"א על שנשנה במקומו לזה דייק הט"ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו"ק באר היטב אשר לפני:

מלח. אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ"ה לא הוי הפסק. ט"ז:

הפסק. ט"ז ומ"א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ"כ בפרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד וט"ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע"ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע"ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ג:

מברך. כתב ב"י אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט. וכתב המ"א וטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אע"פ שגמר סעודתו ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא:

מלכא מריה. אפילו לא אמר פתא נמי יצא ב"י ב"ח. וצ"ל מלכא דעלמא מריה דמלך לבד אינו מלכות עי' סי' רי"ד. מ"א:

נאכל. אע"ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן. מ"א:

והולכים לא. פי' לא מהני אמירה. וצ"ע אם יושבים בעגלה א' ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם מצטרפין. ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ"א:

יצאו. והמ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש:

בוצע. והחתן בוצע ביום חתונתו אעפ"י שיש גדול ממנו. ב"י מ"א:

לו. ואם הת"ח נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש שכנה"ג. והב"ח כ' דיש להחמיר שלא ליתן ת"ח רשות לכהן ע"ה וכ"כ המ"א:

להקדימו. ומאריך ימים בכך. עיין ע"ת ובספר באר שבע דף כ"ג:

בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לאורח וכ"מ בגמ' דר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע. מ"א:

מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן קודם הת"ח דהא מצוה להקדימו ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות. מ"א:

פרוסה. ואסור לזרוק הפת כמ"ש סי' קע"א:

אבל. ובשבת פורס כדרכו דאין אבילות בשבת:

המוציא. וה"ה בכל ברכת הנהנין:

לקטנים. אפילו אינם בני ביתו. ט"ז:

אחר. י"א לאוכלה באחרונה. לכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף של"ה. אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה. אבודרה"ם ט"ז מ"א:

ס"א בוצע כו'. רמב"ם וטור וכפי' אחרון שברש"י שם ובמס' ד"א ספ"ו לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה ובד"א זוטא פ"ו שם בא לפרוס את הככר בוצע ממקום הצלי: ובפת דידן כו'. צ"ע מ"ש דידן ודברי ט"ז תמוהים: ויחתוך כו'. כפי' השני שברש"י שם דקדים בשולא כו' ופליגי בזה רש"י וריב"א בשבת כ' א' וי"ש יוצא ידי שניהם: ויחתוך כו'. תוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה והלכתא כו' ופי' ואח"כ בוצע ר"ל שמשבר אבל החתיכה הוא קודם משום הפסק: וצריך כו'. עבה"ג וכר"י: ואחר כו'. מסקנא דגמ' שם: ולא יבצע כו'. בפ"ז דברכות בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ובירושלמי והביאו רוקח שיעור בציעה אית דאמרי בכזית ואית דאמרי פחות מכזית: ולא פרוסה כו'. בספ"ו דד"א ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידיו ואם עושה כן ה"ז רעבתן ועפ"ו דברכות ופט"ו דשבת: ובשבת כו' תוס' בברכות בד"ה הנ"ל: ומ"מ כו'. דהוי כשלם כמ"ש בידים כנ"ל אלא משום חששא שלא תשבר כולה ולא יהא לו לחם משנה לא יחתוך לכתחילה: אבל בשבת. כמ"ש בברכות ובשבת שם ושם: או בחול כו'. שאין הקפידא רק אם לא אוכל מפרוסה כביצה וכמ"ש סי' ק"ע ס"ז:

ס"ב ואם רבים כו'. ירושלמי פ"ג שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר"ז מזג ליה כסא א"ל סב ובריך והב דעתך דאת משתי חורנא דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכתא כך הב דעתך מפקי ידי חובתי באמן א"ר תנחום בר ירמיה מתניתא אמרה כן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא והטעם דאמן מכלל הברכה הוא וערש"י מ"ז א' ד"ה עד כו': יתן כו'. עתוס' ד"ה והלכתא כו' שם וכמ"ש בגמ' ט"ו ב':

ס"ג אין לברך כו'. כמ"ש במנחות ל"ה ב' ועתוס' דסוכה ל"ט א' ד"ה עובר ומיהו כו':

ס"ד יתן כו'. ירושלמי ספ"ק דחלה עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה משום לא תחרוש ובל תזרע ובל תחסום לקט שכחה ופיאה תרומה ומ"ר ומ"ש וחלה אבל נראה שט"ס הוא וכצ"ל שם לקט שכחה ופיאה תרומה ומ"ר ותרומת מעשר ומ"ש וחלה וביכורים וצדקה ר' יצחק כידו אתי מיסב לידו הוא פשוט עשר אצבעותיה ואמר הרי קיימתיה עשר מצות: ולכך יש כו'. טור: ויוד כו'. תוס' בד"ה הנ"ל:

ס"ה ואם כו'. כפרש"י שם: או כו' או כו'. כ"כ הטור והג"מ בשם פי' ר"ח: או שנתכוין כו'. כפי' הערוך בשש פי' לפתן כמ"ש היאכל תפל כו' ור"ל דבר שצריך לפתן ואמר שאין זה צריך לפתן וכיון שאין דעתו לאכול עמו לפתן א"צ להמתין על לפתן. כ"מ. וז"ל הערוך לית דין כו' היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמה דלא מתאכיל מידי בשש בלא מלחא פי' כ"ד שנאכל עם הפת בשש שמו ובלשון משנה לפתן ובלשנא דרבנן שמו בשש ועוד בא"י נותנין ממאה בקדירה ובצים ופלפלין ומבשלין אותו וקורין אותו תבשיל בשש. פ"א א"צ המברך להתבושש ולחזור על לפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח. פ"א מפני שהוא לחם יפה וא"צ לא מלח ולא לפתן עכ"ל: וכ' הג"מ שגם פי' ר"ח היא ע"פ פי' בעל הערוך וע' טור וז"ש או שהיא כו' כי הטעם הואיל ואינו נאכל בלא מלח ולפתן שלא יפסיק בין ברכה לאכילה צריך להמתין עליהם וע"פ פ' הנ"ל היאכל כו' וכנגד זה אמר מתובל והוא לפתן או כו' נגד מלח ולכן כתב רמב"ם או שנתכוין כו' דהטעם משום הפסק כנ"ל ויש לקיים דברי רמב"ם ג"כ ע"פ פרש"י: ומ"מ כו'. והוא כו' תוס' סד"ה הביאו כו': כי השלחן כו'. כמ"ש בסוף חגיגה:

סו מענין דברים כו'. כן פי' הרמב"ם והטור: תנו לפלוני לאכול כו'. רמב"ם וכגי' הרי"ף וש"פ בגמ' טול כרוך וז"ש בש"ע מענין דברים כו' וכנ"ל: ומ"מ כו'. כ"מ בגמ' שאמרו א"צ לברך כו': והא כו'. ראייתו מספ"ג דערובין ליתביה לינוקא כו' וכבר חלקו עליו ב"י וכל האחרונים דשם לא ישתה אבל כאן שיאכלו אח"כ הוי הפסק בין ברכה לאכילה ונראה שראייתו ממ"ש בע"פ ק' ב' א"ר ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו משום הפסק שינוי מקום דוקא דהוי הפסק אפי' באמצע סעודה כמש"ש דהוי כהיסח הדעת כמ"ש הרא"ש שם ורי"א אף כו'. ואין דעת התוס' כן שכ' שם בד"ה ורי"א ומיירי כו' וכ"כ רשב"ם בד"ה ידי יין כו' ועס"ז ומ"מ מדברי הרא"ש ומרדכי אין ראיה שהם לא כ' רק על המקדש ע"ש דלא כמ"א:

ס"ז ראוכן כו'. כיון דברכת נט"י לצורך אכילה לא הוי הפסק כמ"ש בס' שקדם:

ס"ט אם הוא כו'. כמ"ש כ"א א' ספק כו' וערא"ש שם ובגמרא שם ועוד תנן כו' ועתוס' ל"ה א' ד"ה לפניו כו':

ס"י אם כו'. עתוס' שם ד"ה ור"י כו': או כו'. שם בגמ' בבהמ"ז וה"ה לברכת המוציא וכר"מ שם דפ' בירושלמי כותיה וכן ר' יוחנן ס"ל כותיה אע"ג דדחו שם ור"י א"ל כו' הא אדחי במסקנא כמש"ש אצטריך סד"א כו': מלכא כו'. כר"י דקי"ל כותיה וי"ס גורסין בהדיא ולר"י דאמר כו' וערא"ש שם:

סי"א אם היו כו'. לשון הטור וע' תוס' מ"ה א' ד"ה אם כו' וז"ש שנים או רבים משום דבבהמ"ז יש חילוק בין ב' לג'. ב"י: ודוקא כו'. מתני' מ"ב א' ועתוס' שם ד"ה הסבו. בגמ' מ' כו' וערא"ש שם: או כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש ותר"י שם אריב"ל בשבועה כן הוא מתני' באורחין אבל בע"ה בתוך ביתו לא תני ר"ח אפי' בע"ה בתוך ביתו ופ' תר"י כריב"ל: אבל כו'. מתני': ואם כו'. גמ' שם: נאכל כאן. רא"ש ותר"י וערש"י ד"ה בדוך כו' דקבעו כו' וגמ' דיבר בהוה: והאידנא כו'. תוס' בד"ה הנ"ל משום דאין אנו רגילין בהסיבה ועוד כ' תר"י דוקא בימיהם שהיו שולחן ומפה לפני כ"א וא' אבל לדידן שאוכלין כולן על שולחן ומפה אחת א"צ הסיבה וכ"ה בתוס' שם וז"ש בשולחן א' כו' ולמטה אא"כ ישבו בשולחן כו': ולדידן כו'. ב"י וכ' משום דבלא ישיבה ליכא קבע כלל וכ"מ מברייתא שם ישבו לאכול כו' מוקי דאמרי ניזול כו' ואפ"ה ישבו בעי ולא הוי קביעות בלא ישבו וה"ה לבע"ה עם ב"ב ועמ"ש בסי' רי"ג: בשולחן כו'. צ"ע מ"ש מדידהו שקביעות מהני בישיבה בלבד כנ"ל וכן הדיוק שמדייק מהטור סי' קע"ד אינו אלא ישיבה בלבד ועתוס' מ"ג א' סד"ה הואיל וכ"כ בסי"ב אם היו כו' ונראה דט"ס הוא ושיטפיה דלישנא דלעיל נקט וכן בב"י לא כתבו ודלא כמ"א:

סי"ב אם היו כו'. ברייתא הנ"ל וה"ה כה"ג דוקא רוכב והולך כמהלך דמי: אבל כו'. בברייתא שם וכנ"ל דדוקא בישבו מהני קבע: כיון כו'. כמש"ש דקבע בעי שיאמרו ניזול כו' ועוד ישבו במקום א' משמע וז"ש ואוכלים מפוזרים והוא טעם אחר דתרתי בעינן וכמ"ש ברישא ואמרו נאכל כו' כיון כו' ואפשר שמזה דייק בש"ע בס' שקדם וכ' אא"כ כו' ואינו מוכרח רק שלא יהיו מפוזרים ויקבעו יחד דקביעות מקום לדידן לא גרע מלדידהו וכנ"ל:

ס"יג היכא כו'.. דשנים בבהמ"ז הוי כמו בלא הסיבה וכמ"ש תוס' מ"ו א' ד"ה אם כנ"ל דאמרינן שם ב' אלא תסתיים כו' ויוצא בדיעבד קא' דקי"ל מצוה לחלק וכן מדפריך מאי קמ"ל כו' ובס' רקנטי כ' בשם ריא"ז שכן דעת ר"ח אבל אין דעת הרא"ש כן וכן רש"י ס"ל כדעת הרא"ש דלא יצא כיון שלא קבעו ולדעתם צריך לחלק בין בלא קבע למקום שאין מזמנין ומ"מ דעת הרוקח וש"פ עיקר וכן בברכת הפירות אף שאין זימון לפירות אלא שלכתחילה אסור ע' סי' ר"ה: אם כו'. מ"ז א' והלכתא כו' וה"ה להמוציא כמש"ש מ"ו א' בוצע מברך ועתוס' שם ד"ה לא כו' וכן בכל הברכות כמ"ש מ"ג א' מדקתני כו':

סי"ד ואם הם כו'. מגילה כ"ד א' ועתוס' שם ד"ה כי כו' וקשה כו' וי"ל כו' ורש"י כו' וה"ה להמוציא דהא הבוצע מברך וערש"י שם ד"ה ולא כו': ואם יש כו'. שם מ"ו א': ואפי' כו'. עתוס' שם ד"ה לא כו': והמברך כו'. כמש"ש נ"ה א' שנאמר ראו כו':

סט"ו אין כו'. שם מ"ז א': אבל מותר כו'. עתוס' דברכות הנ"ל והשר מקוצי כו' ולא קי"ל כתירוצו אלא כמ"ש בירושלמי וכנ"ל וצ"ל דמ"ש הבוצע כו' היינו לטבול כמ"ש שם: והם כו'. כנ"ל דלא כהשר מקוצי: ואם כ"א כו'. תוס' שם ד"ה אין ובפסחים ק"ו א' ד"ה דהוה מעובדא דשם וכמשש"ו בשם הירושלמי: ואם כו'. בפסחים שם סד"ה הנ"ל:

סי"ז הבוצע כו'. כי"מ בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ו שם תני המברך פושט ידו תחילה אא"כ רצה לחלוק לו כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה הרשות בידו רב כד הוי קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה מ' כפי' הראשון בתוס' דפרוסת הבציעה קא' וכן כל הסוגיא שם בפרוסת הבציעה דקא' שם אח"כ ר"ה אהן דמר סב בריך סב בריך אין בו משום הפסק ברכה כו' וכן קודם לכן אמר מסובין אסורין לטעום כלום כו' והביאו התוס' כנ"ל וגם מ' משם שמותר לחלק קודם שיאכל כנ"ל סט"ו בהג"ה מדקא' רב כו' ממדת חסידות שלא יצטרכו להמתין עליו כמ"ש המפרש שם וגם מ' דלא כהשר מקוצי ומ' ג"כ משם דבפרוסת הבציעה אם בא לחלוק כבוד כו' ובזה מתורץ קושית השר מקוצי שכ' וכן מ' בסמוך כו' וכן פ' הרמב"ם ע"ש:

סי"ח הבוצע כו'. כנ"ל בירושלמי רב כו': ואין כו'. איכה רבתי. בד"ה:

סי"ט אבל לקטנים כו'. דמש"ש לבניו וב"ב היינו לקטנים דלגדולים לא שייך חינוך ועוד מדקא' שם ת"ש כו' ואריסיה מכלל ב"ב הוא ול"ד לב"ב דה"ה לאחרים ואורחא דמילתא נקט. ב"י:

ס"כ אפי' כו'. ממש"ש איבעיא להו כו' וכמש"ו אלא ברכת כו': בין כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ד בהג"ה וסי' תפ"ד ומברכי אינהו בהמ"ז ואי כו' אבל שאר ברכות מברך להם אפי' ברכת הירק וכ"כ הטור בשם הרא"ש ע"ש:

סנהדרין ק"ב

ברכות ל"ט

הרא"ש ממשנה א' פ"ג דטבול יום

תוס' והרא"ש והמרדכי שם

הרמב"ם בפ"ז מה"ב

טור ממשמעות גמ' דשבת ק"ז

ברכות ל"א

טור הירושלמי שם

רוקח

טור וכל בו ורוקח בשם הירושלמי פ"ק דחלה

ברכות מ"ח

רמב"ם בפ"ז מהלכות ברכות

ברכות שם

ס' אורחות חיים

ברכות נ"א

טור וסמ"ג רמב"ם בפ"ד מה' ברכו' ולפי נסחאות שלנו

ברכות מ'

שם מ"ב

תוס' שם ורא"ש ור"י והרא"ה

ב"י ולדעת הטור בסי' קע"ד

ר"י שם

רוקח

רמב"ם בפ"ז מה"ב ותוספות שם בברכות מ"ו

שם בגמ'

שם

ירו' שם וכ"כ התוס' שם ד' מ"ז והר"ר יונה והרא"ש

הרא"ש שם

שם בבבלי

שם

רמב"ם בפ"ז מה"ב

ר"ה דף כ"ט

כן דקדק הב"י משם

מרד' בפ"י דפסחים

שם בר"ה