הגבהה ושפשוף הידים בנטילה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ב
הגבהה ושפשוף הידים בנטילה. שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ב - 10 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן קס״ב
סעיף א׳
הגבהה ושפשוף הידים בנטילה. ובו י סעיפים:הנוטל צריך להגביה ידיו (דהיינו ראשי אצבעותיו) למעל' שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים הגה וה"ה אם משפילן מתחלת הנטילה עד סופה דשפיר דמי רק שיזהר שלא יגביה תחלה ראשי אצבעותיו ואח"כ ישפילם דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ב"י בשם מהר"י בן חביב) והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע אבל אם נוטל עד שם א"צ להגביה ידיו (ויש חולקים בזה) וכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת כיון דאין שם מים טמאים כלל א"צ להגביה ידיו וכן המטביל ידיו א"צ להגביה ידיו (וי"א דאם שופך על ידיו ג"פ אין צריך ליזהר בכל זה וכן נהגו להקל: (אגור בשם א"ז והגהות אשירי פכ"ה):
סעיף ב׳
הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואח"כ שופך עליהם פעם שניה וגם אלו המים הם טמאים ואח"כ שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת ואין צריך מים שניים: הגה וה"ה אם היו לו מים רבים רוחץ תחלה מעט כדי להסיר הלכלוך ואחר כך שופך רביעית כאחד ואין צריך מים שלישית. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה [מיי' פ' י"א מהל' מקואות וכל בו וסמ"ג והרא"ש פרק כל הבשר]:
סעיף ג׳
נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר בידו הרי ידו טמאה כמו שהיתה דאין נטילה לחצאין ואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחלה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהור' במה דברי' אמורי' במי' ראשונים אבל בשניים נוטל מקצת ידיו וחוזר ומוסיף על מקצתן:
סעיף ד׳
שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על ב' ידיו לפי שהמי' ששפך על ידו אחת נטמאו וכששפשפ' נטמא' חברת' ואין מים שניי' מטהרי' אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה ולא הבאים מחמת היד האחרת הילכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה צריך לנגב ידיו ולחזור וליטל' כראוי לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו כאחד או ישפוך על כל אחת רביעית ואח"כ ישפשפם שהשופך רביעית כאחד אין צריך מים שניים לטהרם שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה שאינה צריכ' שטיפה ב' פעמי' אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו בעוד' לחות מן המי' צריך לנגב ולחזו' וליטול שהרי זה טימאה ע"י המי' שעליה' לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישית שהם שניי' לבד מהראשוני' שלא יגע יד בחבירת' עד שישפוך גם זה על השנייה או שישפוך מתחלה על שתיהן כאחד ואם נטל כל יד מרביעי' אין צריך לכל זה:
סעיף ה׳
מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חבירתה דוקא בנוטל ידו אחת ואחר כך שפשפה בחברתה אבל אם רוצה ליטול בתחל' שתי ידיו כאחת נוטל דשתיהן נחשבו' כיד אחת ואינ' מטמאות זו את זו ואפי' ד' או ה' שהניחו ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה כיד אחת חשיבי ואינם מטמאות זו את זו:
סעיף ו׳
נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך (פי' נתיעץ) כשנטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת ידיו טמאות מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו דהמים שעל גבי יד זו מטמא מים שעל גבי חבירתה וגם את היד וכשנטל את השניה לא טיהר את הראשונים כיון שנטמאת מחמת חברתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן וצריך לנגב ידיו וליטול שתיהן כאחת: הגה [וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחת לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים] [מרדכי פ' אלו דברי']:
סעיף ז׳
אם שפשף ידיו זו בזו יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים מפני שהם מטמאות זו את זו:
סעיף ח׳
נטל ידו אחת ושפשפה בראשו (פי' כדי לנגבה ולפיכך לא נטמא ידו משא"כ בסי' קס"ד סעיף ב' שחיכך ראשו) או בכותל ואחר כך חזר ונגע באותם מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל טמאה שאותם מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם אע"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף השתא דחזר ונגע גרע וכבר נתבאר שהשופך רביעית כאחת אינו בכלל כל אלו ואין שם מים טמאים כלל:
סעיף ט׳
כששופך מים ראשונים על ידיו צריך ליזהר שלא ישאיר על ידו צרור או קיסם או שום דבר אחר שאין מים מטהרין אלא מים שע"ג היד ולא המים שעל הצרור ואם שופך רביעית מים כאחת על ידו אינו צריך ליזהר בכך:
סעיף י׳
מי שיש לו מכה בידו ורטיה (פירוש אינגוינט"ו בלע"ז) עליה די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד או ישפוך רביעית על היד כאחת שאז לא נטמאו המים: [נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע]: [טור]:
דברי הגאונים בכאן צל"ע גדול לכך הוצרכתי להאריך קצת, הרא"ש וסיעתו סוברים דהידים אין מטמאין רק עד הפרק ולכן אם יצאו מים שניים חוץ לפרק אין בכך כלום, ואם יצאו מים ראשונים חוץ לפר' הם מטמאין היד ואף על פי ששופך עליהם מים שניים אין מטהרי' שם דטהרתן דוקא עד הפרק ולכן צריך להגביה ידיו שלא יחזרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפר' ויטמאו הידים אפי' נוטל עד הזרוע דינא הכי ובמטביל ידיו או נוטל מרביעית אין שם מים טמאים כלל וא"צ להגביה, וה"ה אם רצה להשפיל מתחלה ועד סוף ש"ד ודעת הרשב"א דוקא כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות חיישינן שמא מים ראשונים נטל חוץ לפרק ויטמאו שם בכף היד והשנים לא נטל אלא עד פיצול האצבעות או ששפכם יותר ממים ראשונים ויחזרו ויטמאו הידים לכן צריך להגביה אבל כשנוטל עד הזרוע א"צ להגביה כי אין לחוש לאותן שיצאו על הזרוע כי אין הזרוע מקום טומאה, והערוך סובר דאף הזרוע מקום טומאה ולדידהו אסור להשפיל' מתחלה ועד סוף כשנוטל עד פיצול האצבעות שירדו המים מהכף ויטמאו האצבעות דא"א לצמצם ליטול ממש בתוך הפרק ובמטביל או נוטל מרביעית צריך ג"כ להגבי' ע' כ"ז בב"י וכ"כ ל"ח, וא"כ כיון שכ' הרב"י פה והיינו כשאינו כו' וזה כדעת הרשב"א איך כ' אח"כ וכן אם שפך וכו' המטביל א"צ וכו' וזהו לדעת הרא"ש וצ"ע וצ"ל דחזר בו הרב"י וס"ל דמטביל וברביעי' אין מקבלין המי' טומא' כלל אפי' מחוץ מקום הנטילה והכי מסתבר דהא הפוסקי' כ"כ בשם התוספ' ובודאי ל"פ הרשב"א והערוך על התוס' עמ"ש ס"ז, אך דברי רמ"א צ"ע שכ' וה"ה אם משפילן וכו' דהא להרשב"א לא מהני משפילן ואם דעתו לחלוק על הרב"י לא ה"ל לכתוב וה"ה אלא וי"א וכו' ומיהו אשכחן טובא דכוותה ואפשר דהג"ה זו צ"ל אחר ויש חולקים בזה שהוא דעת הרא"ש: ראשי אצבעות. ז"ל רש"י ופי' ב"י דעתו שא"צ ליטול אלא האצבעות ודעת רמ"א א"א לפ' כן שלא כ' מזה בסי' קס"א ול"נ שכוונתו שלא יגביה הידים לגמרי שא"כ יצאו המי' לזרוע תחת בגדיו ולא ינגבם ואח"כ בשעת אכיל' יחזרו ויטמאו הידים כמ"ש הרב"י בפי' הרר"י ע"ש לכן לא יגביה רק ראשי אצבעותיו והב"ח מפרש דכוונת רש"י דאסור להשפילן מתחלה ועד סוף משום שירדו המים מצדדי האצבעות מכאן ומכאן ולא יהיו ראשי האצבעות נטולים לכן יגביה ראשי האצבעות וישפוך עליהם וכ"כ בשל"ה וכ"פ ביש"ש פ' כ"ה סי' ל"ה שיגביהם דוקא וכ"כ ברקנ"ט פ' עקב ע"פ הקבלה, וגם בד"מ עצמו כ' דעדיף להגביהם לקיים המקרא וינטלם וינשאם ע' בש"ג פ' אלו דברים ויש גמגום שם:
ב׳
ג"פ א"צ. כת' הרב"י ולא ידעתי טעם לזה והלבוש כ' טעם מלבו וז"ל מהרי"ל בתשו' דפוס הענווא סי' רט"ו וד"ק סי' קפ"ז וגבי נט"י ושפשוף בשר מלוח לא חיישי' לשיור הראשונים ומה"ט כ' בא"ז דאין לחוש להגביה ידיו כשנוטל ג"פ עכ"ל, כלו' דכשנוטל ג"פ כבר ירדו הראשונים מהיד ולא נשארו שם כלל, ומ"מ צ"ע דהראשונים יטמאו להשניה והשניה להשלישית שנגעו זה בזה ואפשר דהמים שביד עצמו אין מטמאין זה את זה ועס"ו וע' בפסחי' פ' כל שעה א"נ ס"ל כהרשב"י דהשני' מטהרים הראשונים אלא דחיישי' שלא הלכו לשם, אבל כששופך פעם ג' תו לא חיישינן כנ"ל אבל לדעת הרא"ש אינו מועיל ג"פ וע' בהג"א פרק כ"ה:
ג׳
הנוטל ידיו וכו'. כתוב בתורת הבית בית ג' אם שפך על ידו אחת שטיפה אחת גדול' ויש בה כדי ב' שטיפות הרי זה עולה לשתים ואינו צריך מים שניים אבל שפך על ב' ידיו שטיפה א' גדולה אינה טהורה אא"כ יש בו רביעית ובלא"ה לא מהני אפי' אתי משיורי טהרה וכ"כ ב"י סי' ק"ס בשם התו' והרא"ש וסמ"ק והר"ש וכ"כ התו' בגיטין פ"ב ובת"ה הקצר השמיט זה וכ' בפ"ב כדעת הראב"ד בשם הירוש' דאף ברביעי' צריך ב"פ ע"ש ובב"י וע' ברמב"ם פ"ז דין י':
ד׳
מים רבים. פירוש יותר מרביעית:
ה׳
טופח ע"מ להטפיח. דוקא בדיעבד אבל לכתחל' אסור כנ"ל, ובהכי מתישבא הא דלא מייתי בבעי' דאילפא מתני' דאין מוסיפין אלא מתני' איירי לכתחלה אסור אפי' בטופח ור' ינאי איירי בדיעבד ובעיא דאילפא ג"כ בדיעבד וב"ח כ' דבטור ורא"ש משמע דלא מהני משקה טופח ויש להחמיר ע"כ ולכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת א' על היד:
ו׳
בשניים נוטל. פירוש אף על גב שנגב קצת היד יכול ליטול מקצתו השניה עס"ח:
ז׳
נטמאה חבירתה. וה"ה המים שבידו הא' נטמאו מיד השני' כמש"ל ועס"ז:
ח׳
שישפוך לו. פי' דכשנוטל ב' ידיו כא' מותר לשפשפם כמ"ש ס"ה וא"ת ישפוך על כל יד ב"פ ואח"כ ישפשפ' וי"ל דצריך לשפשף בשפיכה ראשונה לרחוץ יפה הזיעה עב"י בשם הרשב"א וב"ח כ' בשם רש"ל דכששופך על ידו אחד והגביה אותו היד ויצאו המים חוץ לפרק וכשיחזור ויטול באותו היד הכלי לשפוך על השניה יצטרך להשפיל היד שנטל בראשונה ויחזרו ויטמאו הידים כמ"ש ס"א ואם נטל הכלי בידו הלחה נטמאה אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו הראשונה נטמא ידו ממנ' וצריך לנגב' כמ"ש ס"ח, ומ"מ אפשר לשפוך על כל יד בפ"ע הראשונים ושניים אלא מחוורתא כמ"ש:
ט׳
על כל א' רביעית. משמע דאם שפך על ידו אחד רביעית ונגע בחברתה נטמאה מחברתה וקשה דבס"א כתבתי דרביעית אין מקבלין טומא' וצ"ל דמ"מ המים שביד מקבלות טומאה בשעת נטילה דבמקום נטיל' ובשעת נטילה בקל נטמאו כמ"ש סי' ק"ס ססי"א ע"ש, ועי"ל דעכ"פ אין רביעית על היד השניה ונטמאו המים שעל השניה ועמ"ש סס"ז:
י׳
על השניה. ואם נגע ביד טמאה על יד א' שנטל שניה א"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אף על פי שנטמאו מיד האחרת מהני מים השנים (יש"ש סל"ג) עסס"ז, כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים על ידו שרי אף על פי שהברזא לחה ונגע בו בידיו לית לן בה כמ"ש סימן ק"ס ססי"א (ל"ח) ומ"מ יש לחוש לאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחוזר ודוחק בידו שניה נטמא' מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאח':
י״א
א"צ לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עס"ז:
י״ב
שתי ידיו כא'. אבל אם נטל ידו א' ושפך ממנה על שניה אף על פי שנתכוין ליטול שניהם טמאה וכמ"ש סי' קנ"ט ס"ז כ"כ ב"י בבד"ה סי' ק"ס וכ"כ ת"ה דאין לסמוך על התוס':
י״ג
אם שפשף ידיו. היינו לאחר שנטל מים שנים או שנטל מרביעית ואפ"ה כשנוגע במקום שלא נטל נטמאו המים עס"א וס"ד מ"ש:
י״ד
בראשו. פי' בכובע שבראשו עסי' ק"ד:
ט״ו
טמאה. והיינו כגון שלא נטל השנים רק הראשוני' (הר"ש):
ט״ז
מטהרי' בשפשוף. דשפשוף מטהר כמו מים שנים וא"צ מים שנים (ב"י קס"ה בשם מהרי"א וכ"כ ל"ח) ומ"מ אפי' נטל מים שניים אפשר דצריך לנגב (הר"ש) עססי' קנ"ח, וכ' הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחין אפי' חזר ונגע טהור ע"כ וצ"ל מנ"ל הא לכן אין לסמוך ע"ז:
י״ז
או שום ד"א. משמע שבא לכלול אפי' דבר שהוא מבריאת המים דלא כרשב"ג אבל בסי' ק"ס ס"י משמע דהלכה כרשב"ג (ב"י) ובי"ד סי' ר"א סנ"ב פסק דאע"ג שמטבילין בו מ"מ ממעט בשפופר' הנוד ע"כ והתי"ט חלק עליו וכ' דלהרא"ש והטור אין מטבילין בו ואין נוטלין בו וממעט וגם טמא אם נמצא על היד ע"ש פ"ו דמקואות וליישב דעת הרב"י צ"ל דהא דמטבילין ביבחושין דוקא אם ריסקן דלא עדיף משלג ואפי' למאן דפליג בשלג מודה בהא דאם לא ריסקן לא מקרי טבילה כלל ולכן אם לא ריסקן ממעטין ואפשר דמטמאין היד ג"כ וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצאין על היד דטמא וכן יש להורות:
י״ח
ורטיה עליה. קשה דהא רטיה חוצצת כמ"ש סי' קס"א וי"ל דהכא מיירי כשאינו מקפיד עלייהו (ל"ח) וב"ח תי' דהכ' מיירי שיש מכה בידו וכמ"ש הרא"ש וז"ל אף על פי שאסור לאכול במפה גזרה שמא יגע שאני הכא דליכא למיחש שיגע בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה ע"כ ולעיל מיירי שיש לו מיחוש בעלמא ויש לחוש שיסיר הרטי' ויגע באוכלין וצריך ליטול תחת הרטי' ואיכא חציצה עכ"ל וכן נרא' עיקר:
והוא הדין אם משפילן כו'. בזה מתורץ מ"ש ב"י למה צריך להגביה ידיו הא אין חשש גם כשישפיל אותם מתחלה ועד סוף לזה תי' דאה"נ דדי בזה אלא שהאזהרה היתה שלא להגביה תחלה ואח"כ ישפיל וב"י תירץ בשם מהרי"א דאם ישפיל יש חשש דמים הנוגעים בכף היד אחר פיצול האצבעו' נטמאו ויצאו המי' מכף היד ויטמאו האצבעות ולכך אין להשפיל ידיו לצד מטה וכתב שזה דוקא למי שסובר שיעור נטילה עד גמר האצבעות וכ"כ ב"י בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ולא הבנתי דגם לדיעה זו אין חשש דהא אין הידים מטמאין רק עד הפרק כדאיתא במשנה הביאה ב"י ועכשיו אנו קיימין דהאי עד הפרק פירושו גמר האצבעות וצ"ל לענין טומאת הידים מודים הכל עד הפרק דקאי עד קנה של זרוע ודברי רמ"א הם דברי ב"י לפרש מ"ש בגמרא צריך להגביה לאו למימרא דהכרח הוא להגבי' אלא דאסבא להגביה צריך שלא ישפיל אח"כ עד הניגוב אלא שכת' ב"י ע"ז שקשה לפ' כן דלא אשתמיט שום מפ' שיכתוב כן ול"נ דע"ז נתכוין רבינו יונה ג"כ במ"ש ב"י בשמו וז"ל ופי' תלמידי הרר"י שבשעת נטילה צריך ליזהר שלא יגביה ידיו למעל' עד שינגבם וכו' והאריך ב"י לפלפל בפי' דבר זה דבשם מהר"י חביב כ' דהרי קמ"ל שמתחלה ועד סוף יעשה באופן שלא יגביה עד הניגוב ואז אין חשש ובגמ' מיירי שאם התחיל פעם א' להגביה לא ישפיל אח"כ ודחה ב"י פי' זה דהא הר"י בא לפרש דברי רב ולא לעשות תיקון אחר ופי' הוא פי' אחר והוא דחוק מאוד ונראה לישב פי' מהר"י חביב ולא קשה מידי דגם רב נתכוין לתיקון הר"י וה"ק הנוטל ידיו ורוצה להגביהם צריך שיגביה' עד הניגוב ומו"ח ז"ל כתב דמש"ה אין להשפיל הידים דאז לא יבאו המים לראשי אצבעותיו שהם פונות למטה וע"כ יש להגביהם וכיון שמגביהן לא ישפילם כדי שלא יחזרו ויטמאו וכו' וא"א לפרש כן דהא ע"כ אם ישפילם צריך שיהיה באופן שיבואו המים לצד הפנימי של היד דהיינו שישפוך המים על כל רוחב חוד היד וא"כ יבואו ג"כ לראשי האצבעות ובדברי הרר"י כתב מו"ח ז"ל שיש להגיה צריך ליזהר שיגביה ידיו למעלה עד שינגבם מפני שאם לא יגביה' יקבלו המים טומאה כו' והוא נכון דלדעת הרר"י יהיה צורך ההגבה' בכל היד עד הזרועות כמו בראשי אצבעות למה דקי"ל עד כף היד ולעד"נ בעיקר הקושיא דלעיל הא סגי כשישפיל ידיו דסתם נוטל ידיו מחזיק בשוה בשעת הנטילה דהיינו ששופך על חודה של יד וע"ז הזהירו שאחר נטילה לא ישפיל הידים כדי שלא יזיבו המים ממקום חוץ לפרק לתוך הפרק אלא יגביהם וה"ה אם רוצה להחזיקם בשוה גם בשעת הנגיבה דאין איסור אלא דאין דרך העולם בכך אלא דמגביהם או משפילם בנתיים ע"כ הזהיר על ההשפלה:
ב׳
חבור היד והזרוע. לפי שכל היד בחזקת טומאה אע"פ שא"צ נטילה רק עד אחר פיצול אצבעות ויש חולקים הם דעת הערוך ותלמידי הרר"י דס"ל דבכ"מ מקבלים טומאה ונראה דטעמא כיון שהמים חוזרים אח"כ לתוך מקום נטילה וכן ראיתי לרש"ל פ' כ"ה:
ג׳
על שתי ידיו רביעית כו'. וכ"ש אם שופך על כל יד רביעית:
ד׳
צריך לשפשפם. בטור כתוב בזה אפי' אם שפך על כל יד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעי' בבת אחת הוה כטבילה כמ"ש בס"ד:
ה׳
טופח ע"מ להטפיח כ"כ הרמב"ם וטעמו מדאמרינן רפ"ב דגיטין דמבעי' לן אי מהני טופח ע"מ להטפיח לנטילה כמ"ש כאן ולא איפשטא וכל ספק ידים לקולא. והר"ש והרא"ש והטור לא הביאו זה אלא כתבו אם כשנטל ידיו בשפיכה ראשונה לא נטל עד הפרק אינו יכול ליתן פעם שנית על המקום שלא נטל כבר כדי שתעלה לו בשביל שפיכה א' שאין נטילה לחצאין אלא מה שנוטל תחלה חשוב כמאן דליתיה וצריך ליתן שפיכה א' עד הפרק ואח"כ שפיכה שנייה עכ"ל ותמה ב"י אמאי לא מהני בטופח ע"מ להטפיח במקצת היד וכדמבעיא לן ולא איפשטא והניח בצ"ע דמ"ש מכל ספיקא דרבנן ולי קשה דהא לענין שאיבה במקוה שהוא ג"כ דרבנן ואפ"ה כ' הרא"ש והטור בי"ד סי' ר"א דלא מהני טופח על מנת להטפיח להכשיר פסול שאיבה אלא צריך כשפופרת הנוד. וכבר הקשו התו' בר"פ חומר בקודש בשם ר"ת ממתני' דמביא רפ"ב דגיטין דמשקה טופח שאינו חיבור משמע הא טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור והאריך שם גם ר"ש כ' מזה הביאו ב"י שם וכיון שכ' רמ"א שם סעיף נ"ג שיש לפסוק להחמיר אפי' בשאוב שהוא דרבנן ושכן ראוי להורות א"כ ה"ה בידי' שהן מדרבנן נמי ראוי להחמיר בזה ולפסוק כדעת הטור דלא מהני רק אם חוזר ושופך שפיכה א' עד הפרק ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על המים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שנייה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אע"פ שאין זב בפעם א' על כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה א' והמחמיר בזה הוא מן המתמיהי' רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סימן קנ"ט ס"ט:
ו׳
שישפוך לו אחר כו'. פי' רש"ל הטע' דכששופך ביד זו על השני' ואח"כ שופך משניה לראשונ' יש לחוש שמא בשפיכה הראשונה ירדו מי השפיכה חוץ לפרק ולא מועיל להם שפיכה שנים כדלעיל ואח"כ כשיחזור לשפוך על הראשונה יחזרו המים שהיו עליה חוץ לפרק לתוך הפרק כי אז צריך להוריד היד כדי לשפוך על הראשונ' ועי"ל ט"א דשמא יגע ביד הנטולה ביד שאינה נטולה עדיין ותטמא ולזה לא יועיל אח"כ מה שיטול אות' אבל כשישפוך אחר ישפוך על שניהם בב"א:
ז׳
נטל ידו א' כו' להבין זה נקדים דברי ב"י שכתב וז"ל היכא דנטל ברביעית ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהם נראה דטהורה לדעת הסוברים שהשופך רביעית כא' א"צ מים שניים לטהרם דע"כ לא מיטמ' בתוספת' אלא כשנוטל ידו א' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה אבל כשנטל מרביעית שלם טהרו הידי' וגם המים שעליה' לגמרי ואם שפשף בראשו או בכותל ואח"כ נגע בהם טהור' עכ"ל דבריו אלה אינם מובנים דכיון דאתי משיורי טהרה אפי' בב' ידים נמי ותו למה לא זכר כאן בש"ע הך מלתא דאתי משיורי טהרה ע"כ נ"ל ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אלא כשנטל ידו א' או אפי' ב' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה כו' וביאור דבריו דמאן דאית ליה רביעית מים ושופך על ב' ידיו כא' ממילא אין כאן טומאה לגמרי אלא דמיירי ששופך על כל יד בפ"ע ע"כ שייך בי' טומאה מצד מים ראשונים וטהרה מצד מים שניים וכן בשופך על ב' ידים כא' ואפ"ה אין טהורי' לגמרי דמיירי בפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה. וע"ז אמר דאף ע"ג דיש כאן טהרה מצד השניה אחר שישפשף פי' שינגב אותם דבלא ניגוב אין כאן טהרה אע"פ ששפך ב"פ כמ"ש ר"ש הביאו ב"י לעיל סי' זה וז"ל ואפשר דשפשוף בעי לעולם מ"מ כאן דנגע בהם אחר ששפשף גרע טפי וטמאי' ע"כ צריך ליטול ידו או ב' ידיו מחדש כיון שלא בא רביעית על יד א' או על ב' ידי' בפע' אחת ובזה מבוארי' דברי הש"ע במ"ש בסעי' זה על ידו א' לפי שר"ל שאין שם רביעית וזה לא אפשר בב' ידי' אלא א"כ בשיורי טהרה ולא מיירי בזה בש"ע: אלא שראיתי בלבוש שהקשה כאן אי מיירי מב' שפיכות הא נטהרו אלא משפיכ' א' מפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה וע"כ למד מזה דמי שנטל ידיו מפחו' מרביעית השיורי טהר' א"צ לשפוך מים שניי' ומצטער אני על צדיק כזה שיצ' מכשול מתחת ידו בזה דח"ו לו' כן דדי לנו לו' במאי דאתי משיורי טהרה שיהיה להם דין רביעית שלם אלא שאתה בא להוסיף דיהי' להם מעלה נוספת ולא יצטרך למים שניים אלא שינגוב אחר שפיכ' א' חליל' לו' כן וכאן מיירי מב' שפיכות ומאוד תמוה מה הוקשה לו כיון ששפך מים שניים אין כאן טומאה הא כ' ר"ש והש"ע והוא עצמו הביאו תכ"ד דגרע טפי כיון שנגע בהם אחר השפשוף ועוד בא לתרץ למה נקט בראש וכותל ולא במפה ודוחק עצמו והאמת דבמפ' נבלעו המים במפה ואין שייך שם נגיעה אחר ניגוב משא"כ בראש או בכותל שהם קשים:
ח׳
או ישפוך רביעית כו'. כ' רש"ל שזהו יותר נכון מחלוק' ראשונ' דשם א"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ובחלוקה השניה כ' שטוב לכרוך הרטייה בסמרטוט קטן ורך לנקות מקום זוהמא:
לשפשפם. אפי' אם שפך על כל היד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעית בבת אחת הוי כטבילה. ט"ז:
ד׳
טהורה. דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת אחת על היד מ"א וכתב ט"ז ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על מים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שניה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אעפ"י שאין זב בפעם אחד כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מיקרי שפיכה אחת והמחמיר בזה הוא מן המתמיהים רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סי' קנ"ט ס"ט עכ"ל:
ה׳
עליהם. עיין ט"ז ומ"א הטעם:
ו׳
לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עיין מ"א. כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים ע"י שרי אעפ"י שהברזא לחה ונוגע בו בידיו לית לן בה. ל"ח. וכתב המ"א ומ"מ יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחור ודוחק בידו השניה נטמאה מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאחד. אם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אזן הכלי מהמים ואם חזר ואוחז בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה כמ"ש ס"ד. לכן יטול רביעית כאחד וכאן מהני נמי אם ישפוך ע"ג היד בפ"ע הראשונים ושניים עיין מ"א:
ז׳
בשפשוף. עיין ט"ז ומ"א. כתב הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחים אפי' חזר ונגע טהור ע"כ ומ"א כתב עליו דאין לסמוך ע"ז:
ח׳
ד"א. וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצא על היד דטמא. מ"א:
ס"א הנוטל כו'. שיטת רש"י וסה"ת שאין חשש יציאת מים חוץ לפרק וחזרה אא"כ הלכו מים ראשונים לבד חוץ לפרק ולא האחרונים וה"ה בתוך הפרק היה שייך חשש זה אלא שבתוך הפרק ע"כ צריך ליטול בין הראשונים בין האחרונים ודוק ברש"י שם וחוץ לפרק לכ"א כדאית ליה דהיינו עד מקום שצריך נט"י והר"ש כ' עליו דאגב חורפיה לא עיין במתני' דבמתני' תנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה ע"כ. פי' שאין מים שניים מטהרות את הראשונים חוץ לפרק וז"ש ומטהרות עד הפרק ואין תפיסה לרש"י שגירסא אחרת לרש"י כמ"ש הפוסקים וכמ"ש ברש"י שם ודעת הרא"ש ורמב"ם וש"פ כדעת הר"ש. והרשב"א בתשובה כתב שאין החששא שיצאו המים מעל היד עצמה אח"כ חוץ לפרק אלא אותן המים ששופך חוץ לפרק יטמאו שם מחמת הידים ויחזרו לפרק ומתני' ס"ל כדעת הברייתא עד פיצול אצבעות והידים מטמאות עד הפרק של כף היד וכתב אבל דדידן דקי"ל שצריך נט"י עד סוף כף היד א"צ לזה ולכן השמיט דין זה בת"ה שדעתו כדעת הרי"ף שצריך נט"י עד סוף כף היד כמש"ש אבל לשיטת רש"י והר"ש אין חילוק ולעולם צריך להגביה ודעת הערוך ג"כ כפי' הרשב"א אלא דס"ל שג"כ בזרוע מקום טומאה ולכן צריך להגביה לעולם. והקשה מהרי"א לרש"י והר"ש שהחששא מפני יציאת מים וחזרתו א"כ ה"ה דמהני בהשפלה ותי' דחיישינן לחששת הרשב"א וכ' דלשיטת הרי"ף והרשב"א דצריך נט"י עד סוף כף היד הדק"ל דליכא לחששת הרשב"א כנ"ל ותי' ב"י דאין ה"נ אלא דה"ק שלא יגביה ואח"כ ישפיל ואף שלדעת הערוך לעולם חיישינן כנ"ל מ"מ יחידאה הוא דכל הפוסקים ס"ל דאין טומאה חוץ לכף היד וכ' המרדכי וסמ"ג בשם התוס' דמטביל ידים א"צ להגביה וכ' בסמ"ק דה"ה בשופך רביעית בפ"א וטעמם דס"ל כשיטת הר"ש דהחשש משום יציאת המים וחזרתם אבל במטביל ורביעית אין מים טמאים כלל וכן לרש"י אבל לרשב"א וערוך אין חילוק וע' כ"ז בב"י: דהיינו. רש"י שם ורא"ש וכשיטתם דס"ל שאין מקום נטילה אלא באצבעות כנ"ל: שלא כו'. ער"ש בפ"ב דידים מתני' ג' בפ"ק דסוטה כו' וכ"ד הרא"ש וש"פ דאפי' יצאו שניים נמי חוץ לפרק אפ"ה מטמאין את הידים וכנ"ל: וה"ה אם כו'. ב"י בשלמא לדעת רש"י שנוטל עד קשרי אצבעותיו ומשם עד הקנה מקום טומאה שמא יצאו המים משם אבל לדעת הרי"ף דצריך נט"י עד הקנה ומשם ואילך אין מקום טומאה ואף דערוך ס"ל דשם ג"כ מקום טומאה יחידאה הוא וכל הפוסקים חולקים עליו וכמש"ל ואין חשש אלא לאותן המים שיצאו מהיד לשם א"כ כי משפילם מתחיל' ש"ד מהרי"א וכמש"ל. וכתב ב"י ומ"מ רצו חכמים לתקן יותר בהגבהה על סמך הקרא וינטלם וינשאם כמ"ש הטור ושיטה אחרת לרשב"א כמו שכתבתי לעיל דס"ל שחששא דגמ' הוא שמא יצאו הראשונים חוץ לקשרי אצבעותיו ויטמאו מחמת כף היד ששם מקום טומאה ורב כשיטתו דס"ל נט"י עד קשרי האצבעות אבל אנן דקי"ל עד הקנה א"צ ולא ס"ל פי' הר"ש והרא"ש וז"ש והיינו כו' וז"ש בהג"ה ויש חולקים בזה והוא שיטת הר"ש והרא"ש וכן מ"ש בהג"ה הראשונה וה"ה אם כו' היינו לשיטתם אבל לשיטת הרשב"א לא מהני ומ"ש ג"כ בהג"ה דהיינו כו' ג"כ כשאינו נוטל אלא כו' כנ"ל: וכן המטביל כו'. תוספתא ברפ"ב דידים והטעם שאין שם מים טמאים כלל למד ב"י מזה דה"ה לרביעית בפ"א וכמ"ש תוס' בפ' כ"ה ק"ז א' ד"ה דלא כו': וי"א כו'. ר"ל אם יש לכלוך ואם אין לכלוך אפי' בב"פ וכמ"ש בס"ב דס"ל כרש"י דמים שניים מטהרים הראשונים בכ"מ ולא חיישינן ג"כ שיצאו הראשונים ולא השניים וס"ל דא"צ שניים אלא כשאין מגביה ידיו:
ב׳
ס"ב הנוטל כו'. תוס' בד"ה הנ"ל דהא דתנן בפ"ב מים ראשונים ושניים אף לחולין דלא כהרמב"ם כמ"ש לקמן ודוקא כשאין לכלוך בידיו: ואח"כ שופך כו'. ירושלמי פ"ח דברכות ופ"ב דחלה הביאו הר"ש פ"א דידים והרשב"א בת"ה ע"ש תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה כו' וכ' הרשב"א פי' הראב"ד ז"ל שופך פ"א ומפסיק ואח"כ שופך פעם שנייה כדי לטהר המים הראשונים וכמ"ש בפ"ב דידים כו' וכן הסכים הרא"ה שם ומשמע אף לחולין מדקאמר שם ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת אמר רשות אית בעי מימר מהלך ד' מילין ואת אמר רשות ואר"י בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה כו' וזה ודאי לחולין דלא כהרמב"ם אלא שהר"ש פי' פירוש אחר להירושלמי וע' בת"ה ומזה ראיה למ"ש בסי' קפ"א ס"ח י"א כו' דכל שא"צ מים שניים א"צ ניגוב כמ"ש בס"ס קנ"ט והרמב"ם שם אזיל לשיטתו: וגם אלו המים כו'. כ"כ תוס' ורא"ש כנ"ל אבל הרמב"ם כ' דוקא לתרומה וכמש"ל בשמו ועיין בהקדמתו למס' ידים וכן נראה מפי' הר"ש כן במתני' א' פ"א בד"ה מוסיפין על השניים כך דין נ"י כו' מנגב ידיו במפה והן טהורות כו' ובנ"א שם כתב דהמים שניים צריך מפני שאם יגע במי השפשוף או ככר תרומה יטמא וזהו לתרומה וכ"פ הרע"ב שם בד"ה מוסיפין כו' אע"ג דידיו טהורות כו': ואם כו' וה"ה כו'. שם בתוס' ממתני' דרפ"ב דידים אבל דעת הראב"ד ורשב"א דבכ"ע צריך ב"פ: הנוטל ידיו צריך כו'. תוספתא הביאה הר"ש פ"ב דידים מתני' ב' וכ' שם ובשלא נטל כ"א הראשונים כו' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם אלא שפי' דשפשוף היינו ניגוב אבל הרא"ש בחולין כתב שפשוף כמשמעו וכ"כ הטור ורי"ו וכ"כ הרמב"ם בריש ידים בהקדמתו:
ג׳
ס"ג נטל כו'. גיטין ט"ו ב': ואם כו'. שם בעיא דלא איפשטא ולקולא בדרבנן וכל ספק ידים טהור: בד"א כו'. מתניתין ריש ידים מוסיפין כו' וכפי' הר"ש והרא"ש שם:
ד׳
ס"ד שופך כו' אפי' כו'. מתני' בפ"ב מתני' ג': לפי כו'. ר"ש והרא"ש: הלכך כו' לפיכך כו'. רא"ש בפכ"ה והטור: ואם אין כו'. שם ושם וכמ"ש בס"ה: או ישפוך כו'. שם ושם וכנ"ל בס"א שאין שם מים טמאים כלל ומשמע כאן דאף ברביעית צריך שפשוף: שעשו כו'. ב"י וכמש"ל סי' קנ"ט סי"ט: אם נגע כו'. לכך כו'. או כו'. הג"מ:
ה׳
ס"ה מתוך כו'. כמ"ש במתניתין שם נוטלין ד' וה' כו' וכן בתוספתא והביאה הר"ש שם וז"ש ואפי' ד' כו':
ו׳
ס"ו נטל כו'. תוספתא הביאה הר"ש שם:
ז׳
ס"ז אם כו'. היינו כשאינו נוטל רק עד קשרי אצבעותיו כמ"ש בס"א לבד דעת הערוך. ב"י:
ח׳
ס"ח נטל כו'. תוספתא הביאה הר"ש שם מתני' ב': אע"ג כו'. מתני' שם ותוספתא שם וכפי' הר"ש שם על התוספתא במתני' ב' וכ"ז במים הראשונים שם:
ט׳
ס"ט ואם כו'. ב"י כנ"ל:
י׳
ס"י מי כו'. ולא הוי נטילה לחצאין דהוי כמו נקטע האצבע ואע"פ שאמרו התירו מפה כו' כאן שאינו מסירו מחמת כאב ל"ל וכמו שמותר לאוכלי תרומה דזריזין הן: וצריך כו'. כנ"ל ס"ט: נוטלים כו'. פ' כ"ה ק"ה א':
שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ב, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
