דיני חציצה בנטילה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״א

שלא כנגד הבשר. כגון שהצפורן גדול ועולה למעלה מבשר האצבע וצואה שם דמאיס:

וטיט היון. פי' טיט הבורות וטיט היוצרים שדבוקים מאד:

במיעוטו. אבל אם רוב היד מכוסה אף על פי שאינו מקפיד חוצץ (ב"י סמ"ק):

אין לחוש. וא"ת הא כ' בסי' קס"ב ס"ט דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דשאני הכא כיון שהוא דבוק ביד בטל לגבי יד א"נ דמיירי הכא כשנטל מרביעית:

הטיט שתחת. פי' אף ע"פ שטיט חוצץ אפי' כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפי' בצואה וחוצץ אף על פי שהוא אינו מקפיד וכמ"ש בי"ד סי' קצ"ח: בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים (תשב"ץ סי' קכ"ב) עסי' ש"ב ס"ז:

מקפיד הוא. משמע אף על פי שהרוב אין מקפידין ובס' פני יצחק כת' דמאחר שהרשב"א מסופק אזלי' לקולא ואינו חוצץ:

היה אחד צבע. ואם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו מבעיא ספ"א דזבחים ולא איפשטא ונ"ל דבטבילת נדה אזלי' לחומרא ובנט"י לקולא עיין ברמב"ם פ"ג ממקואות ונ"ל דה"ה בכל הדברים החוצצין:

שהדיו. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ:

גלדי מכה. ואם מצטער בנטילתו אינו חוצץ (ב"י סמ"ג וסמ"ק יש"ש):

ואפילו הוא רפוי. ובדיעבד עלת' לו נטיל' ברפוי כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סכ"ג ובלבד שנטל מרביעי' כמ"ש ס"א:

בשעת מלאכה. היינו בשעת לישה ולכן כ' ביש"ש פכ"ה סי' כ"א דבאיש אינו חוצץ שאין מסיר אותו בשעת מלאכתו אא"כ יש בו אבן טוב:

לכף היד. וכ"כ הזוהר פ' עקב ע' תקכ"א וברקנ"ט שם:

כדעת הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם א' לא יהא לו מים כ"כ עבי"ד סי' רי"ד ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך נטיל':

שלא כנגד הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר:

ורטיה שעל הבשר. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויוכל להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול במקום הרטייה כמ"ש ס"ס קס"ב. א"נ דגם הכא מיירי ביש לו מכה אלא דהוא אינו נזהר שלא יחזרו המים דעל הרטיה על היד כמ"ש שם וע"כ הוה חציצה מש"ה כ' כאן דאם אינו מקפיד לא הוה חציצה:

ומש"ה לא נהגו לנקר כו'. בי"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ט כתבתי טעם אחר למה נהגו להקל בנט"י:

אבל יש להחמיר כו'. רש"ל כ' להקל כי אין דרכו של איש להקפיד אכן בטבעת שיש בו אבן ודאי מקפיד עליו וחוצץ אם אינו רפוי עכ"ל:

הקנה של זרוע. פי' תכף אח' השלמת היד מקרי קנה של זרוע וצריך נטילה עד התחלת אותו הקנה דהיינו עד השלמת היד כן הוא לרי"ף:

וראוי לנהוג כו'. כתב ב"י ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה דשמא לא יזדמן לו פעם א' כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו עכ"ל ונראה דיש חשש בחומרא זאת מפני הרואים שיסברו שעיקר הדין כן הוא ולפעמים יראו אחרים שאין נוטלין אלא כפי הדין ויאמרו עליהם שאוכלין בלא נטילה כראוי ויהיה כב' תורות ח"ו בעיניהם ותו דיוציאו לעז עליהם כדאיתא פ"ק דגיטין לענין שאין לעשות חומרא בגט וכן איתא באשר"י פ"ק דפסחים בענין ברכה דעל ביעור חמץ שי"ל כן אע"ג דטפי עדיף לומר לבער לפי שצריך להודיע שג"ז שפיר ולא יטעו לומר אם בירך כך לא יצא הבאתיו לקמן סי' קס"ז ס"ב. ע"כ נ"ל שגם הש"ע לא כתב כן אלא אם הוא בפ"ע לא בפני רבים ולעד"נ דהמיקל בכ"מ בזה לא הפסיד כיון שקי"ל הלכה כדברי המיקל בנט"י כדאיתא סימן ק"ס סי"א ואין זה בכלל אנא משאי מלא חפני מיא כו' דשם מיירי במקום נטילה משא"כ שלא במקום נטילה כנלע"ד:

הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר:

בשרו. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויכול להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול מקום הרטיה כמ"ש ס"ס קס"ב ט"ז ועיין מ"א קס"ב ס"ק י"ח. ועיין הלק"ט ח"ב סי' קל"ג שכתב שאם היתה מכה על גב ידו וכרך עליו סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט שאין צריך עוד נטילה:

מקפיד. ואם רוב היד מכוסה אעפ"י שאינו מקפיד חוצץ. ב"י מ"א:

לחוש. וא"ת הא בסי' קס"ב ס"ט כתב דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דהכא מיירי כשנטל מרביעית:

לנטילה. כתב המ"א אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד. בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים. תשב"ץ מ"א וע"ל סי' ש"ב:

הוא. ובספר בני יצחק מיקל. מ"א:

היבש. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ ל"ח מ"א. אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ בנט"י. מוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ סלק"ט ח"א סי' כ' ועיין יד אהרן:

רפוי. ורש"ל כתב דאין להחמיר כלל בנט"י באנשים אם לא שיש בו אבן טוב מ"א ט"ז וכ"כ בס' גן המלך סי' (קכ"ב) [קכ"ג] ועיין בס' מעיל שמואל סי' י"ח:

זרוע. פי' תיכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע:

הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם אחד לא יהא לו מים כ"כ וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו ב"י ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך כל היד נטילה ועיין ט"ז:

ס"א כגון כו'. מתני' מקוואות פ"ט מתני' ב' ובצק כו' ומתני' ד' שם וצואה כו' ותוספתא הביאו הר"ש צואה שתחת הצפורן כו' והבצק כו': ורטיה כו' וטיט כו'. מתני' ב' שם: אבל כו'. עתוס' דחולין ק"ו ב' ד"ה וכ"ד כו': אבל אם כו'. דבדידיה תליא כמו שחילקו בין אשה לאיש במתני' ג' פ"ט דמקוואות וכן בין נשואה לפנויה כמ"ש בתוס' והביאה הר"ש ספ"ח שם וזבחים צ"ח ב' א"ר פשיטא כו' ת"ה וע' ר"ש פ' בתרא דמקוואות מ"ד בשם תוספתא קשרי עני שמקפיד עליהן ושל בע"ה הרי אלו חוצצין ושל בע"ה שאין מקפיד עליהן ושל עני הרי אלו אין חוצצין כו' וז"ש בס"ב כ"ד כו' היה דרכו של כו' כיצד כו': כי י"א כו'. ממ"ש בתוספתא דמקואות והביאה הר"ש שם בפ"ט מתני' ד' ר' יונתן כו' וההיא דחולין הנ"ל פי' בחולין שנעשו על טהרת קדשים ותרומה. בסה"ת בשם י"מ אבל סה"ת הקשה עליהן דהא כל פרקין בחולין גרידא משתעי אלא ההיא דתוספתא בנגיעה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה או בידים תחלות וכמ"ש בפ"ב דחולין וכמ"ש בת"ה וכ"כ הר"ש שם ותוס' דחולין שם בד"ה הנ"ל וכ"ד כל הפוסקים:

ס"ב שהדין כו'. בפט"ז דשבת ור"ל וה"ה לצבעים שהם כמו דיו וכמוהם דוקא שממשו עליו: וכן כו'. כיון שאין מקפידות כנ"ל: גלדי כו'. הא ל"ה חוצץ במקוואות שם מתני' ב':

ס"ג צריך כו'. בתוספתא הביאו הר"ש שם והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין וז"ש ונהגו כו' ומ"ש ואפי' כו' כמ"ש למטה אבל יש כו' וכ"כ ב"י: ואפי' כו' הואיל כו'. ז"ל בת"ה וא"ת טבעת למה חוצץ הלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא כבר פי' הראב"ד כיון שמקפדת בשעת לישה וכיוצא וכן חוטי צמר ופשתן ורצועות אע"פ שאין מקפידות בשעת טבילה מקפידות בשעה שחופפות הראש וכ"כ הרא"ש משמו בנדה:

ס"ד שיעור כו' וי"א כו'. ערש"י שם ומסקנא דגמרא שם כשמואל וזהו וי"א שבכאן וכ"ד התוס' שם ד"ה אמר אבל בשם ר' אברהם פי' דפרק דחולין עד סוף קשרי אצבעותיו א"כ כי קיימא לן כשמואל הוא עד הקנה כס' הראשונה אבל תוס' שם דחו אותה מגמ' דערכין ועתוס' במנחות ל"ז א' ד"ה קיבורת אבל הרי"ף גריס בחולין עד הפקק והוא סוף קשרי אצבעותיו ובקידוש ובתרומה עד הפרק והוא עד הקנה וכי קי"ל כשמואל צריך בחולין ג"כ עד הקנה ונחלקו דרב גורס בחולין עד הפקק ור"ש גם בתרומה ושמואל גריס בכולה עד הפרק ועתר"י שם והוא ס' ראשונה ועתר"י שם שא"א לפרש עד פרק ראשון שבקשרי אצבעותיו א' שהוא דבר מועט ועוד שלא ישוה הגודל להם בשלמא לפרש"י יטול מכ"א ב' פרקים ומגודל פ"א ע"ש. ושיטה אחרת לרמב"ן דבברייתא ה"ק דתרומה עד פרק ב' שבאצבעות ובחולין עד xוף קשרי אצבעותיו וכמ"ש בירושלמי בשם רב נט"י לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו וכ"מ בגמ' שאמרו התירו מפה כו' וכ"ד הרא"ה והריטב"א ומ"מ לדינא ס"ל כפי' רש"י ותוס' וגי' הספרים כמ"ש בפר"ח וברי"ף מסייע ליה שכ' קידוש ואח"כ חולין ואח"כ תרומה כ"כ הרא"ה וכן י"ל דברי הרי"ף כן והשתא ס' ל לרי"ף כס' האחרונה אבל הרשב"א השיג עליו ואמר יציבא כו' ואין ראיה ממפה דהתם הטעם שכהנים זריזין הם ופי' דה"ק בירושלמי לתרומה עד הקנה ולחולין עד קשרי אצבעותיו וכן בגמרא שלנו אמר רב ע"כ כו' ג"כ כמו הירושלמי ומחמיר בכ"א פרק יותר בחולין כמו לתרומה ובתרומה כמו לקידוש ושמואל מחמיר יותר בשניהם כמו לקידוש וז"ש בין כו' לחומרא. דלפירש רש"י אין שום חומרא בתרומה ור"ש א' שניהן לקולא פי' עד סוף קשרי אצבעותיו וקולא מדשמואל קאמר וכולם החמירו יותר מהברייתא ובזה מתורץ קושיית תוס' אבל לר"ש קשה וא"צ לדחוקי לרב ששת בפי' הברייתא כמ"ש תוס' שם וי"ל דר"ש כו' והוא דוחק כקושיית תר"י כנ"ל וקי"ל כשמואל והוא כסברא ראשונה: x

חולין ק"ו

פ"ק ובתוספתא שם

עירובין ד'

רשב"א בת"ה

הגהת אשרי פ"ב דברכות

הרי"ף בפ"ח דברכות על ההיא דחולין קו

לפירוש הרא"ש שם בחולין