איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה - שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ס

שנשתנו. נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרים ע' בסוטה דף ט"ו:

בין מחמת עצמן. צ"ע דהר"ש פ"ט דפרה כתב תוספתא מי חטאת שנשתנו מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים וגם הרמב"ם פסק כן פ"ו ופ"ט מה' פרה וכ"ה במשנה ספ"ח דפרה וכיון דכשרים למי חטאת ק"ו לנט"י וגם כאן דקדק הרמב"ם וכתב בין מחמת מקומן בין מחמת ד"א פסולין משמע דמחמת עצמן כשרים וכ"מ במשנה ששנינו נפל לתוכן דיו קומוס ושינו מראיהן פסולים ולא נקט סתם שינו מראיהן פסולים אלא משמע דוקא מחמת ד"א פסולים ועבי"ד סי' רכ"א סכ"ה וסכ"ו וכ"מ ברא"ש דמקשה מאי פריך תלמודא אחזותא מתני' היא ולא קא מתרץ דמשקה איפסול בנשתנה מחמת עצמו אלא ע"כ מחמת עצמו כשר והא דהקשו הפוסקים דיין ליפסול משום שינוי מראה אף על גב דהוי מחמת עצמו י"ל דהכי קא קשיא להו מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מרא' כ"ש שיפסול הוא עצמו כמו דיו דפסול עסי"ב וצ"ע ולכן נ"ל להקל בנשתנו מחמת עצמן וכ"כ הב"ח:

עשה במים מלאכה. דנשתנו מתורת מים וז"ל ר"ל חביב סי' ק"ג דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם:

נתכוין לשרות. אבל לא נתכוין רק שנפל פת במים כשר דלא שוינהו כשופכין וכ"מ מל' הטור והפוסקים (ב"ח):

כלים פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים (רי"ו) ומשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו מקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן בו כלי בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה וגם לא מקרי שופכין: איתא בגיטין דף נ"ג אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים על השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה, כתב המרדכי או שמדד בהן המדות פסולים ובגי' שלנו איתא במשנה או שמיחה בהן המדות וכו' והוא ל' הדחה, והרמב"ם פי' ששכשך המדות עד שלא ישאר בהם ריח דבר המדוד פסולים מפני שעשה בהם מלאכה משמע דאם נתן לתוכן דבר המריח לא מפסלי ובשל"ה כ' שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפיקנרדיא שיריחו פסולים דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל וצ"ע דא"כ למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה ועוד דבשלמא כששרה פתו עשאן כשופכין כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן וגדולה מזו כ' בסי"ב דנוטלין משכר ומי דבש בשעת הדחק ואפי' למאן דפסיל היינו משום שהם משקין אבל במים כשר לכ"ע ואפשר דרבותיו ס"ל כדעת רש"י ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד ע"ש:

שהנחתום מדיח. דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך וה"ל ככלים מודחים (ב"י) ועסס"יא:

שלקק מהם הכלב. והב"ח כ' דיש להחמיר בששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין וה"ל כשופכין וכ"כ הת"ה בשם א"ז ור"ח וכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואלו ראה הרב"י לא חלק עליה: כתב הרמב"ם סוף מקואות מים כשרים שנתן לתוכו מעט מים הפסולים לנט"י הרי אלו כשרות נטל מן הכלים השיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה ה"ז פסול מפני שהמים הפסולים השלימו השיעור וטעמו מדאמרי' פ"ב דזבחים דף כ"ב כל המשלים וכו' למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' (בד"ה) משמע ברש"י דוקא כשהיה בו רביעית בצימצום דלא חשיב שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו וכ"מ ברמב"ם ומדכתבו הרב"י בב"ה פה משמע דס"ל דלענין חולין אתמר אבל ל"נ מדהשמיטוהו הפוסקים משמע דס"ל דלענין תרומה דוקא אתמר וכ"ד הרמב"ם דלא כתבם בה' ברכות וכ"ה בת"ה שבטלים במיעוטן:

שיס"ב. ורש"ל אוסר ביס"ב:

חריץ. היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם עסי' קנ"ט ס"ז:

אין בהם שיעור. ואפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סי"ד הכא פסול דגזרי' חריץ אטו מנא וכ"כ בלבוש ובגמ' דלא כע"ת:

אין מטבילין. דגזרינן אטו מנא והרר"י סבר דדוק' כשאין מחוברין דפסולים לטבילת הגוף גזרי' אם יטבול בו הידים יטול בו ג"כ הידים אבל מחוברים דטובל בהם כל גופו כ"ש ידיו ליכא למיגזר:

שאין הכלב. מי הים ראוין לשתות הכלב אם מרתיחין אותן (רדב"ז ח"א רצ"ד):

או שיש לו ספק. פירוש שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כנ"ל דלא כע"ת, והר"ש כתב דאפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא (ת"ה ב"י), כ' ביש"ש סי' ע"ז אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפי' לצאת ידי ספק ע"כ וצ"ע דהא היסח הדעת פוסל כמ"ש ססי' קע"ג ועסי' קס"ד ס"ב:

מי שלא נטל ידיו. ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית ליטול ידיו (יש"ש וע' בתוס' סוטה דף ט"ו):

לא נפסלו. דהא בס"ב בנחתום לא איירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים ואף על גב דנטל ידו אחד ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו (ת"ה):

השלג. וב"י בי"ד סימן ר"א ס"ו כתב דיש להחמיר שלא לטבול גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפי' אינו מפושר כיון דנט"י דרבנן עכ"ל בב"י ובש"ע שם ס"ל כתב סתם דמטבילין בשלג משמע אפילו אינו מפושר והכא גבי נט"י פסק דוקא שרסקן ואיפכא מבעי ליה ולכן יש לסמוך לטבול ידיו בשלג אפי' לא רסקן אם יש בהם מ' סאה וי"ל דמ"ש אם רסקן כו' קאי רק אנוטלים מהם כלו' כשנוטל בכלי ושופך על ידו צריך ריסוק דאין נט"י אלא במים וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפילו לא ריסק' וכמ"ש בי"ד שם ומ"ש הרמב"ם וריסקן היינו למעך חללו כמ"ש הב"י והכ"מ ונ"ל דשלג המונח על פני הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד מותר וע' בנדה דף י' ע"ב דלענין טהרה הוי חיבור, ומיהו הש"כ בי"ד פסק דוקא אם רסקו ע"ש:

במים לבד. לאפוקי מי פירות:

אדום לא. דנשתנו מראיו וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה וכ"פ הב"ח עס"א מ"ש:

שכל מי פירות. צ"ע דלע"ד מאן דמכשירין ביין מכשירין נמי בשאר מי פירות ולמה עשה ג' מחלוקת, ואפשר דכוונתו על דבש כמ"ש בב"י אבל באמת פירושו מי דבש כמ"ש רמ"א ודכוותי' בי"ד סי' ק"ג ס"ד, ומ"ש דעיקרן מים וכ"מ בעירובין דף כ"ט ע"ב בתוס' דיש להם דין מים לפסול המקוה בג' לוגין ואין להם דין מי פירות ע"ש ואף על גב דנשתנו מראיהן צ"ל כיון דאשתני לעילויי' לא מפסלו בהכי:

שבאו ליטול כא'. משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם וכיוצא בזה כתב ת"ה בשם התו' ועסי' קס"ב סדה"ו:

מחצי לוג לג'. וא"ת כיון דברביעית סגי לב' א"כ רביעית ומחצה סגי לג' י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל א' יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה ודוקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל הא' מחצי רביעית פשוט דב' האחרונים נוטלין מרביעית הנשאר (הר"ש):

חצי לוג. לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי כמ"ש סי"ג וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד:

בין מחמת עצמן כו'. בטור כ"כ ומביא ע"ז ראיה כדתנן נתן לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים והוא תמוה דבמשנה לא הוזכר מחמת עצמן וכ"ת דחד דינא אית להו דהא גבי מקוה איתא בי"ד בסי' ר"א דשינוי מראה מחמת דבר שנפל בו פסול ואלו נשתנה מחמת עצמן כשר כמ"ש סכ"ז כ"ח שם א"כ ק"ו כאן לנט"י דמדרבנן דלא יפסל מחמת עצמן ולכל הפחות ה"ל לתנא לכתוב רבותא כאן. וברמב"ם ליתא באמת להך מלתא דבין מחמת עצמן. וכתב מו"ח ז"ל דגם בקצת ספרי הטור ליתא וצ"ע דלפי הנראה אין מקום לקיים זה:

או ששרה בהם פתו. במתני' תנא כן בלשון הת"ק ואמר אח"כ שמעון התימני אומר אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרים. וכתבו הר"ש והרא"ש מביאו ב"י דהאי אפי' הוא טעות וצ"ל אם נתכוין כו'. וטעם שמעון התימני שבעי' דוקא נתכוין למלאכה. ופסק הרמב"ם הלכה כת"ק וכתב ב"י וכן נראה דעת כל הפוסקים שכתבו דמים שנעשה בהן מלאכה פסולין ולא חילקו בין מתכוין ובין לא מתכוין עכ"ל ואם כן מ"ש כאן אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לכלי אחר פסולים לא נתכוין בעל הש"ע דדוקא בעינן עכ"פ כונה ואז פוסל אם נפל לכלי אחר אלא אפי' אם לא נתכוין כלל כגון שנפל מעצמו ונשרה שם פסולים והש"ע נקט לישנא דמתני' דת"ק פוסל בזה דלא כשמעון התימני והטעם לפסול מים שנעשה בהם מלאכה כ' הרמב"ם דנעשו כמים שופכין ואינם ראוים לנט"י:

או שחפן מהם. זה דעת הרמב"ם ובמשנה איתא מים שהנחתום מטבל בהם את הגלוסקא פסולים וכשהדיח בהם את ידיו כשרים ופי' הרמב"ם סיפא זו שחפן מהם מים בחפניו והטעם שכשרים מפני שלא נעשה מלאכה רק במה שבחפניו וכמ"ש כאן. ולפ"ז נ"ל אם הנחתום מדיח בהם ידיו שהם מלוכלכות מחמת הבצק ודאי פסולים הם דהא עשה בכולם מלאכ' אלא שהב"י הביא בשם סה"ת בזה דהם כשרים. ונר' שהוא מפרש סיפא דמתני' בזה וטעמו דכל שנעשה בהם מלאכ' לצורך הדחת ידיו לא מקרי מלאכה לפסול לנט"י מחמת זה כיון דעכשיו רוצה בהם ג"כ ליטול ידיו וכ"מ דאיכא פלוגתא בזה דהא כתב הרשב"א כמו הרמב"ם כמ"ש ב"י ואח"כ במ"ש ב"י בשם סה"ת כתב בשם א"ח שהרשב"א פוסל אותו הדין דהיינו בהדיח ידיו וגם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם מדפסל מים שצינן בהם יין וזה ודאי דלא גרע מהך דהדיח בהם ידיו מלוכלכו' ע"כ שיש כאן מחלוקת וע"כ לא הביא הש"ע הך הוראה דהדחת ידיו להיתר ורמ"א שהביא דבריו הם תמוהים לפע"ד: שוב מצאתי לרש"ל פ' כ"ה שכתב ג"כ שסה"ת חולק עם הרמב"ם בזה ופסק להל' כהרמב"ם:

וה"ה מים שהנחתום כו'. ב"י כ' הטעם שסתם ידים העוסקים בבצק אין בהם לכלוך הלכך לא נעשו כשופכין דה"ל כהדיח כלי' מודחים דכשרים. וק"ל מ"ש ממים שלפני הנפח שכיב' בהם הברזל דפסולים בסעיף שאחר זה והוא תוספת' וא"א לחלוק עליה. ולפמ"ש בסמוך דהטעם דל"ש פסול מלאכה מחמת ידים ניחא אבל לא קיי"ל כן כמ"ש בסמוך לענ"ד:

יש מי שפוסל. מטעם דיליף ממי חטאת דכל ששתה כל עוף מהם חוץ מיונה פסול מפני שמגביהים פיהם לאח' שקלטו מן המים והמים נופלי' מפיהם הרי הם כמים שנעשה בהם מלאכה וזו היא דעת רש"י אבל התוס' סבירא להו דאין שייך מלאכה בשתיה. וכת' ת"ה דאפי' לרש"י לא פסל אלא למי חטאת אבל לנט"י בטלים במיעוטיו. והב"י הקש' עוד דשאני מי חטאת שהחמירו בו בכמ' דברים וע"כ כ' כאן שלא נראה לפסול וכ"פ רש"ל פ' כ"ה:

אין המלאכה כו'. אבל פסול דשינוי מראה או נפסלו משתית בהמה אין בזה חילוק בין שאובים למי מקוה ומעיין כ"מ מדברי רמב"ם והוא פשוט:

אפי' היס"ב. היינו כלישנא בתרא בגמ' שמביא ב"י והסמ"ג כ' כלישנא קמא דאסור ביד סולדת וטעמו מדאיתא בגמר' ור' יוחנן מתיר בחמי האור ואמר שכל גדולי גליל עושין כן וזה מסתמא בפושרין שבודאי לא היו תמיד מכוין ידיהם במים שיד סולדת וכתב רש"ל שכן עיקר אבל הב"י כתב כרוב הפוסקים שמותר אפי' בי"ס ומה שהקשה הסמ"ג מגדולי גליל נראה דה"ק שלא נהגו לדקדק אם המים הם רותחים שהי"ס בהם ממילא אם אירע לפעמים שהיה כך לא היו פוסלים בשביל זה:

בכלי לא. דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גרועי מחמי האור שלא היתה להם שעת הכושר (רש"י):

אבל אסור לרחוץ ידיו כו'. רש"ל כ' בפ' כ"ה דפשוט שאין הידים פוסלין בנגיעה את המים ומ"ה היוצא מבה"כ ובא ליטול ידיו דרך טהרה יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אח"כ לנטילה עכ"ל. ונראה דגם הוא מודה למ"ש רמ"א כאן דאותן המים עצמן שנשפכו מחמת הנטילה על ידיו ונתקבלו למטה בכלי שבאלו כ' רמ"א שלא יטול בהם אבל רש"ל מיירי שחפן מהם מקצת מים והשליכן לחוץ דמותר ליטול ידיו בהמותר שבדלי וטעם דמקילין בספק ידים הוא מפני שנט"י דרבנן וספיקא דרבנן להקל:

אלא במים. פ"ג שאכלו אי' ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפ"ה ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. כ' הת"ה וז"ל ומסתברא בין למר ובין למר לא אמרו אין נוטלין ממנו לידי' אלא משום שאסו' להשתמש ביין ולזלזל בו אחר שהוא עומד בעילויו וראוי לברך עליו בפה"ג ודוק' לכתחלה אבל דיעבד בין כך ובין כך עלתה לו נטילה אבל רש"י פי' קודם שנתן לתוכו מים עדיין לא נשתנה לעילוי ומי פירות בעלמא מקרי ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים והראשון נרא' עיקר והראב"ד פי' דאין לנט"י המכשירין לאכילה קאמר דאין נט"י אלא במים כו' אלא לנקיות קאמר ובה' נט"י שחיבר פירשה לנט"י לאכילה קאמר וכן עיקר עכ"ל. ואיתא תו בגמ' כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א. והנה דיעה ראשונה שמביא כאן דאין נטילה אלא במים היא דעת רש"י והיינו כחכמי' אלא דתימא לי במ"ש אח"כ בדיעה השני' שהיא דעת הרשב"א וכ' שם דלכתחלה אסור ליטול כיון שחשוב לקבוע ברכה לעצמו והיינו אחר שנתן לתוכו מים וכמ"ש הרשב"א בפי' במשמרת הבית והיינו כר"א דאלו לחכמים בין כך ובין כך אין נוטלין וכמ"ש הרשב"א עצמו שם בדברי חכמים שסוברים כן וקשה למה פסק כר"א וא"ל שמש"ה פסק כר"א משום דס"ל לשמואל כותיה דעוש' צרכיו בפת זה אינו דהא במידי דממאיס לא קי"ל כותיה אלא כרבנן כמ"ש הטור לקמן סי' קע"א ותו דכ' הב"י שם שגם הרשב"א ס"ל כן וא"כ פסקיו סותרים זה את זה ונ"ל לתרץ דמ"ש הרשב"א לחלק בין דבר שקובע ברכה לעצמו לא כ' כן דרך פסק הלכה אלא לפ' דברי ר"א דהיינו דקמ"ל דאין לד"ה שום פסול לנטילה ביין אלא משום הפסד משקין וכדי שלא תקשה א"כ מה חילוק יש בין נתן לתוכה מים לר"א לזה תי' דאז ראוי לשתיה וקובע ברכה לעצמה. ע"כ אין נוטלין ממנו לידים ממילא לרבנן חיישינן להפסד משקין אפי' בלא נתן לתוכו מים והכי קי"ל אבל הש"ע שכתב זה להלכה אין בידי לישבו וצריך עיון רב: שוב ראיתי לרש"ל שהקשה ג"כ על הרשב"א למה לא פסק כרבנן. ותירץ דס"ל דרבנן ל"פ על ר"א אלא לענין איבוד אוכלין אבל להכשר נט"י מודים דכשר ואין זה מספיק דהא לענין איבוד אוכלין גופיה מחלק הרשב"א דאין איסור אלא בצריך ברכה בפ"ע דהיינו בנתן לתוכו מים. ואפשר דרש"ל לא פי' דברי הרשב"א במ"ש שקובע ברכ' לעצמו קאי על נתן מים אלא סתם אכל יין כי לא ראה הוא ספר משמר' הבית ואפי' הת"ה עצמו לא ראה. כי כ' בפ' כ"ה וז"ל אבל מהר"י קארו כ' שראה שכתב הרשב"א בסת"ה כו' ש"מ שהוא לא ראה אותו ומ"מ תמה אני למה לא יהי' חשש הפסד אוכלין קודם נתינת מים דהא אפשר בנתינת מים ואל יחסר המזג ולמה יוכל להפסיד אז אותו וכי דבר גדול הוא לשפוך בו מים:

וי"א דוק' יין לבן. דבעי' מראה מים:

שכל מי פירות כו'. לא ידעתי למה כ' זה בשם י"א דגם י"א הראשון ס"ל כן שכ' שהיין כשר לנט"י ממילא מי פירות כשרים לנט"י:

במי דבש המבושלים כו'. בזה מתרץ מה שהקש' ב"י על הג"א דמכשיר דבש דהא דבש אינו מנקה דקאי על מי דבש שהוא מנקה שפיר:

שנשתנו. ואם חזרו לברייתן כשרים. מ"א:

עצמן. ברמב"ם ליתא הך גירסא דבין מחמת עצמן ולכן יש להקל כשנשתנו מחמת עצמן. ט"ז מ"א:

פסולים. כתב הב"ח דוקא בנטילה פוסל שינוי המראה אבל בטבילת ארבעים סאה לא נפסל משום שינוי מראה דהשתא לטבילת כל הגוף כשרים ק"ו לנט"י:

פתו. אם נתן במים דבר להריח כגון נרד הוי כשרה בהן פתו של"ה. ומ"א כתב אנן לא קי"ל הכי ע"ש:

נתכוין. ואם נפל פת מעצמו למים דעת הב"ח להתיר. וט"ז אוסר:

במים. דוקא צינן אבל אם עמד שם היין כדי שלא יתחמם והיין היה כבר צונן אין לפסול המים לנט"י. וה"ה אם נתן דגים חיין לתוך המים שלא ימותו לא נפסלו דלא מיקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה. מ"א וע"ת וכנה"ג בשם דמש"א:

פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים רי"ו. ומשמע דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מיקרי מלאכה. ומ"מ אם שרה בהן ירקות שלא יוכמשו מיקרי מלאכה ופסולים דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן כלי במים בימות החמה שנתבקעו כדי שיתכוצו פסולים. מ"א ע"ש:

להכשיר. וב"ח כ' דיש להחמיר כששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין והו"ל כשופכין וכן דעת רוב האחרונים:

שהיד סולדת בהם. ורש"ל אוסר ביס"ב ובדיעבד יש לסמוך על הב"י:

הכלב. מי הים ראוין לשתית הכלב אם מרתיחין אותן רדב"ז ח"א סי' רצ"ד מ"א. ועיין בהרשד"ם סי' קצ"ח:

טהור. אפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא. ת"ה ב"י עיין מ"א ובהלק"ט ח"ב סימן ק"ל:

טמאים. ולכן היוצא מבהכ"ס יכול לשאוב מים בחפניו מן החביות ליטול ידיו. רש"ל ט"ז מ"א:

ר"א. דשם מבואר אפי' לא רסקן כשרים למקוה ומכ"ש לנט"י. ומזה נראה להתיר להולכי דרכים שאין להם מים שילך למקום עמוק משלג ויתחוב ידיו בהם מיהו ידקדק דיהא שם שלג כשיעור מקוה ע"ת וכ"כ ט"ז בסי' קנ"ט ס"ק כ' אם השלג מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בנטילת ידים אפי' לכתחלה ע"ש. ומ"א מתיר אפי' המונח על פני כל הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד ע"ש. וכתב ל"ח אבל ליקח שלג בידו אחת לשפשף בידו הב' לד"ה אסור עיין בס' גן המלך סי' צ"ה:

בלבד. עיין בתשובת פנים מאירות סי' ל"א וביד אהרן ובשכנה"ג:

ס"א בין כו'. טור אבל במתני' דידים לא שנו אלא נפל לתוכו כו' משמע דוקא מחמת דבר שנפל לתוכן ואפי' במי חטאת תנן בספ"ח דפרה דכשר וכ"כ הר"ש בשם התוספתא פ"ח דפרה וכ"פ הרמב"ם שם ונראה שהטור למד ממ"ש בפכ"ה קפדיתו אחזותא משמע בכ"ע וכיון בזה לתרץ קושיית תוס' דחולין ק"ז א' ד"ה קפדיתו כו' אבל ליתא כנ"ל ועתוס' שם ד"ה קפדיתו הנ"ל וכן השיגו כל האחרונים: בין מחמת מקומן פסולים. רמב"ם וכמ"ש בתוספתא הנ"ל מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים:

ס"ב אפי' נתכוין כו'. דלא כשמעון התימני שם: ואם צינן כו'. דנעשה בו מלאכה שם וע' בגיטין נ"ג ששקל בהן כו': אבל אם כו'. מתניתין וכפי' הר"ש שם: או שחפן כו'. כפי' הרמב"ם שם ובת"ה: כשרים אם לא כו' תוספתא והביאה הר"ש שם וכשהוא נוטל כו' וזו התוספתא מסייע לפי' הר"ש וגי' הרמב"ם נוטל בידיו ולכן כ' הרמב"ם שחפן מהם כו' כנ"ל וכמ"ש בת"ה אבל לשון מתניתין משמע יותר כפי' סה"ת וכמ"ש בהג ה: ה"ה כו'. כן פי' בסה"ת וכן פי' תוס' בסוטה ט"ו ב' ד"ה מה כו':

ס"ד מים כו' מתני' היא בפ"ט דפרה מ"ג שתת מהן כו' כל העופו' כו' ופירש"י בחולין ט' ב' בלשון ראשון מפני שנעשה מלאכה אבל בלשון אחרון פי' משום חיותן בכלי וע' תוס' שם ד"ה אם כו' ור"ש בפרה שם וז"ש ואין דבריו נראים ואפי' ללשון ראשון של רש"י דוקא במי חטאת משום תערובות אותן שנפלו מפיהן אבל לנט"י בטלין במיעוטן וראיה ממ"ש נפל לתוכן דיו כו' דוקא משום שינוי מראה וכ"נ ממ"ש הא"ז בשם ר"ח וכ"כ במרדכי בשם תוספתא דמים שלקק מהן הכלב פסולין הא בשאר כשירין תה"ד והב"י כ' להכשיר אף בכלב מטעם הנ"ל אבל הב"ח כ' דטעם הר"ח משום דנעשו כשופכין וכמו עשה מלאכה שכ' בת"ה משום דנעשו כשופכים ועט"ז סק"ד בשם ב"י:

ס"ה אין כו' אבל כו' דאפי' למקוה כשרים כמ"ש בפ"ז דמקואות ובי"ד סי' ר"א סכ"ה וכן אם כו' וכ"ש במעיין וע"ש סכ"ח ובגמ' דסוטה ט"ו ב' מה מים חיים כו' אלמא לא אשכחן מים מחוברין שנעשה בהן מלאכה:

ס"ו חמי כו'. כר"י ק"ו א' וכלישנא בתרא ק"ה ב' וע' תוס' ק"ו א' ד"ה חמי כו' ומזה הטעם פסק כר"י משום דקי"ל בכ"מ כלישנא בתרא וכ"כ הרא"ש:

ס"ז חמי כו'. שם וכגי' הרי"ף וש"פ חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ורי"א כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש אר"פ כו' וכ' הר"ש בפ"ק דידים שכן גי' ר"ח ור"ג והכריח שכן הוא דאל"כ ר"י נגד סתם מתני' דפ"ק דידים המים כו' ור"י אמר הלכה כסתם משנה בכ"מ ופ' הרי"ף כחזקיה דרביה דר"י הוה ואע"ג דס"ל כיחידאה אזלינן בתר אמוראי וע' ת"ה וצ"ע על הרמב"ם שפ' ברפ"ו דשבת כרב ושמואל וע' כ"מ שם (ועמ"ש בס"ט) וערש"י שם ד"ה דאפסקינהו כו' ואין כו' אבל כו' וז"ש בש"ע ואם המשיך כו' אם יש כו' ואם כו' ואם כו' וכ"כ בת"ה דאם אינן מחוברים בלא"ה אין נוטלין כיון דליכא שיעור טבילה בעינן נטילה דהא בעינן כלי וכ"כ תוס' שם ד"ה דאפסקינהי כו' א"נ כו' וכ' תר"י דהוצרך לפרש בשאין בהן מ' סאה דא"כ הדק"ל כל גופו טובל בהן כו' וכמ"ש במקומן כו' והוצרך לפרש כשהם מחוברין דאל"כ היאך אר"י כל גופו כו' אלא בכה"ג פליגי דחזקיה גזר ול"ל השתא כו' דבשלמא גופו ל"ל אטו כלי משא"כ כאן שיראה שמותר להטביל ידיו לא יאמר מפני העירוב אלא שאין איסור במי טבריא כלל אבל הר"י כתב דפסקינהו לגמרי משמע וכפי' הראשון שבתוס' שם והשתא חזקיה גזר שיראה שאין בהן מ' סאה ולא עירוב ואפ"ה מותר כ"ש בכלי ורי"א כל גופו כו' לא בהן ממש אלא באותן המים כשיש מ' סאה ועמ"ש בסי' קנ"ט סי"ד:

ס"ח טעם כו'. וכמ"ש בס"ט דמשום חמימות אין לפוסלן כמ"ש בס"ו שם וע' רש"י שם ד"ה דכ"ע שפי' ט"א וכ"כ הרי"ף אבל ממ"ש בגמ' שם כתנאי כו' משמע כפי' הר"י וע' רש"י שם ד"ה שנפסלו כו':

ס"ט מים מלוחים כו'. שם כתנאי כו' וקי"ל כרשב"א דקאי כחזקיה וכמ"ש בת"ה ודינם כמו בחמי טבריא בס"ז וכמ"ש בס"ח טעם כו' אבל מלשון הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל השקלא וטריא משמע דלא גרסי בגמ' כתנאי כו' ולכן פי' טעם חמי טבריא משום דלא ה"ל שעת הכושר ולכן פסק כחזקיה ומתורץ תמיהת הרשב"א בת"ה דהל"ל כר"י דקאי כת"ק ומ"מ צ"ע על הטוש"ע שהשמיטו דמותר להטביל בהן ידיו: ואם כו'. ע' תוס' בחולין שם ד"ה מים ובזבחים שם ובספ"ק דסוכה: בין לנט"י כו'. צ"ע דשם משמע דוקא להשלים דגבי יבחושין פריך אפי' בעינייהו כו' וכן בספ"ק דסוכה טיט הנרוק יוכיח שמצטרף כו' ואפשר לומר דלשון עכורים מחמת טיט משמע שגם יש בו מים וכמ"ש במתניתין ספ"ב דמקוואות ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין כו':

י נוטלין כו'. זבחים שם אלא למעוטי יבחושין כו': ונראה כו'. עיו"ד סי' ר"א ס"ל בהג"ה ולקמן סי"ב: וכל ספק כו'. שם ופ"ד דטהרות:

ס"יא ויש מי כו'. דה"נ אמרינן שם ספק ר"ה טהור ובע"ז ל"ז ב' כי אתו כו' וע' כ"מ שם וכמ"ש בתוספתא הביאה הר"ש פ"ב דמקוואות מתניתין ג' רי"א אומרים לו שלא יטבול כו' למה זה דומה כו' שזה ספק ידים: מי שלא כו'. כמש"ל ס"ב אבל אם טבל כו': אבל אסור כו'. ע"ס קנ"ט ס"י ובתוספתא הנ"ל בשביל ד' דברים כו':

ס"יב השלג כו'. כמ"ש בזבחים שם כל המשלים כו' ולא ממעיט אלא נתן סאה כו' וכמ"ש בפכ"ה השתא כל גופו כו' וברפ"ז דמקוואות יש כו' והעידו כו'. אם ריסקן כו'. ע' מרדכי ספ"ד דשבת שמפ' המתניתין במפושר אבל בתוספתא הביאה הר"ש שם עיגולי שלג המשוקעין במקוה הרי אלו מעלין וכן הכריע בב"י ביו"ד שם לענין נט"י לפחות ובש"ע שם פ' דאף למקוה כשר וע' בהג"ה שם ועמ"א: יש מי כו'. ברכות נ' ב' ת"ר יין כו' ופי' הראב"ד שלא לנט"י לאכילה דאין נטילה אלא במים ולא בשום משקה דעשאוהו כטהרת מקוה לתרומה שסמכוה דכתיב וידיו כו' אלא לנקיות בעלמא קאמר: וי"א כו'. הוא דעת הרשב"א שכ' בת"ה ול"נ דא"כ לימא ואין רוחצין את הידים דנטילה נקרא ע"ש נטלא שצריך כלי וכ' ומסתברא שבין לר"א בין לחכמים אין האיסור אלא משום זלזול אחר שהוא עומד בעילויא וראוי לברך בפה"ג אבל בדיעבד לעולם עלתה הנטילה. וז"ש אלא שאסור כו' עד שקובע כו' לאפוקי שאר משקין שאפי' לכתחילה מותר ואין משום זלזול כיון שאין קובע ברכה לעצמו: וי"א דוקא כו'. כמ"ש בפ' כ"ה קפדיתו אחזותא כו' וס' הראשונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דוקא מים שנשתנו מראיהם כמ"ש נפל לתוכו כו' משא"כ מי פירות וראיה שאין פוסלין את המקוה וכשרין בנתן סאה וע' במשמרת הבית: ויש מ"ש שכל מי פירות כו'. ר"ל דיין פסול לנט"י אבל מי פירות כשרין והוא דעת רש"י ע"ש בד"ה ונוטלין כו' ומשנתן כו' ואע"ג דבזבחים כ"ב א' אמרינן למעוטי נתן סאה כו' לאו במי פירות אלא באותן שאינן ראויין לנטילה ולהכי לא קאמר למעוטי מי פירות וכגון שנתן סאה כו' ודומיא דרישא דמזכיר המין טיט ויבחישין: וכ"ש דמותר כו'. ודאי שהם מים כמ"ש ברפ"ג דעירובין שכר פוסל את המקוה בג' לוגין וע' תוס' שם כ"ט ב' ד"ה הכא כו' אך צ"ע דלפסול משום חזותא וכן מדמו שם בגמ' למי צבע דבשלמא מי פירות לא קשיא כמ"ש תוס' והרא"ש שאינן מים ותחילתן כ"ה וצ"ע:

סי"ג צריך כו' וה"מ כו'. ק"ו א' וא"ר כו' איני כו' אבל דעת הראב"ד והר"י דלעולם צריך רביעית אלא דכי אתו משירי טהרה א"צ רביעית מכונס במקום אחד דכי משלים אח"כ משמינית אחר ש"ד כה"ג ודעת הרמב"ם דמ"ש כאן הוא במים שניים ג"כ כגון לתרומה לדעתו אבל במים ראשונים לעולם רביעית: ובלבד כו'. שהרשב"א הקשה מאי הוה דאתי משירי טהרה אכתי אין בו רביעית ותי' שאינו פוסק הקילוח וכמ"ש במקוה פ"ב דחגיגה אם היו רגליו כו' ע"ש ונט"י ממעלו' דרבנן וא"א לומר בבת אחת ממש דא"כ היאך קאמר משיורי טהרה הי מינייהו בתרא: ויש מתירין כו'. שם בת"ה וכפשטא דגמ' דאתו כו':

סי"ד צריך כו' תוספתא והביאו הר"ש במתני' קמייתא דידים שנים שנטלו שתי ידיהן כו' פי' כו' וה"ה לאחד דהא אין חילוק בין א' לב' כמ"ש במתני' מי רביעית נוטלין כו':

סט"ו רביעית כו'. תוספתא הביאו הר"ש פ"ב מתני' ב': נטלו כו'. שם ושם: שאין כנ"ל:

בפ"ק דמס' ידים

הרמב"ם פ"ז מה"ב

שם בפ"ק דידים

הרא"ש בפירוש מסכת ידים

משנה שם א' בפ"ק

ר"ש שם בפי' המשנה

תוס' ושם בפירוש הר"ש

רש"י וא"ז

ב"י

ב"י מלשון הרמב"ם פ"י מה"ב

חולין ק"ז

שם

רמב"ם ורשב"א ור' יונה

פ"ק דמס' ידים והרי"ף בפ"ח דברכות

זבחים נ"ב

הג"א פ"ב דברכות

פ"ב דמסכת ידים

רמב"ם בפ"ו מה"ב והטור

ראב"ד שם

כהרמב"ם שם ובסוף הל' מקואות

הראב"ד

הרשב"א

רש"י בברכות נ'

ריש פ"ק דידים וחולין ק"ו

רשב"א ורמב"ן

כ"כ רשב"א

שם בריש פ"ק דידים לפירוש הרא"ש והר"ש

שם פ"ב

ספר א"ח בשם הרשב"א

תוס' הביאו הר"ש שם

הרשב"א בת"ה