באיזה כלי נוטלין הידי׳. וכיצד - שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ״ט

בכלי. דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:

אפילו כלי גללים. פירש כלי העשוי מצואת בהמה שאין מקבל טומאה דלא חשיב כלי (מנחות דף ס"ט):

וה"מ כשנוטל וכו'. כתוב בתה"א כמ"ש פה בש"ע בשם סה"ת וסיים ומסתברא דאפי' נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי לשנים וכלי שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ"כ שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים (אפי' דרך פיו) עכ"ל ולזה כוון גם כן בקצר הביאו הרב"י לשונו ופי' בדוחק ע"ש שצ"ע, וה"פ בד"א דניקב בכונס משקה שרי ליטול כשמחזיק רביעית בכלי שאין שבירה זו מעלה אותה מטומאתה כגון כלי המיוחד לאוכלין דשיעורו כמוציא זית אבל כלי שניקב נקב המעלה אותו מטומאתו כגון שניקב במוצי' זית או שמיוחד למשקין ששיעורו בכונס משקה אסור ליטול ממנו דהוי שבר כלי אפי' דרך הנקב וכ"כ הרי"ו בשמו רק במה שמיקל הרשב"א ליטול דרך פיו כשנשבר שבירה שלא טהר מטומאתו לא פסק כוותי' וזהו דעת הרמב"ם שכ' סתם כלי הנשבר שבירה המטהרתו אין נוטלין ממנו וזהו דעת הטור שהביא דברי הרמב"ם לאשמועינן דכל כלי לפי ענינו ובגיסטרא שיעורו כמ"מ ובכלי חרס המיוחד לאוכלין שיעורו כזתים ובכלי עץ שיעורו כרמונים ואז אפי' מחזיק רביעית פסול אפי' ליטול דרך הנקב והא דכתב הטור דלא מהני יחוד לזתים היינו ליטול דרך פיו או כשאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה כנ"ל. והר"ש הביא תוספתא חמת וכפישה ואף על פי שפחותין נוטלין מהן לידים כשמקבלין רביעית: תנן במס' ידים אין נוטלין לא בדפנות הכלי (פי' שברי כלים) ולא בשולי המחץ וכו' שאין נותנין לידים אלא בכלי ע"כ ופשטא דמתני' משמע אפי' מחזיקין רביעית אין נוטלין מהן וכ"מ במס' פרה פ"ה וכ"מ ברמב"ם פ"י מברכות וכ"כ הרא"ש בריש ידים, והטעם שאין נק' כלי שהרי פסול לקדש בו מי חטאת כדאי' ס"פ המצניע ע"ש ברש"י והרב"י כ' דוקא שבר כלי שאין מחזיק רביעית שלא מסומך אין נוטלין מהן אבל אם מחזיק רביעית שלא מסומך נוטלין מהן וכ' דמ"ש הר"ש תוספתא שולי כלי עצם וכלי זכוכית וכלי עץ אין נוטלין מהן לידים קינקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן אם יש להם קבלת רביעית צ"ל דפיסולא דהני מפני שאין יושבין שלא מסומכין הוא. וקינקסן ושפן היינו שתיקן מקום מושבו כדי שישבו שלא מסומכין ומאי דקתני ועשאן כלים פי' ובכך עשאן כלים עכ"ל ב"י, ופליאה בעיני איך נעלמה ממנו המשנה פ"ל דכלים דתנן שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש טהורים קרסמן או שפן בשופין טמאים ע"כ ופי' הרמב"ם שהכינו לתשמיש וגרר במגירה מה שהוא סביב השפה עד שהסיר ממנו תורת שבר כלי והר"ש פי' שתקנם ועשאם חלקים וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' פרה ופי' הר"ש שולי היינו הבית קבול שבצד התחתון של זכוכית והטעם שלא נעשה לקבלה כמ"ש סק"ד וא"כ לק"מ דלא מיירי משבר כלי ועיין בתוס' שבת דף ט"ז ורפ"ב דכלים ובטור משמע שאף שבר כלי שמקבל רביעית שלא מסומך כשר, וכ"מ בתוס' ויש להחמיר כפשטה דמתני' ומשמעות הפוסקים ומיהו אף להתוס' מיירי דוקא שיחדו לתשמיש כמ"ש ס"פ המצניע:

מגופה של חבית. והר"ש והרשב"א פי' דמגופה פסולה משום דלאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכיסוי חבית עמ"ש ס"ק ג', וכ' הב"ח שהם מפרשי' מאי דאמרי' מגופת חבית שתקנה היינו שיחדה מכאן והלאה לקבלה עכ"ל. אבל בר"ש פי' בהדיא שהתקינ' שחקק בה כדי לקבל רביעית משמע דיחוד לא מהני וע' פ"ל דכלים: כתוב בשל"ה דאין ליטול ידיו מהקנקן שקורין גיסקא"ן דרך הדד שבולט כי לא נעשה לקבלה ע"ש וצ"ע דעיקר נט"י בכלי ילפינן מכיור והכיור היו לו דדים כדאיתא ביומא, וצ"ל דאותם היו עשוים כמין שפופרת שמקבלין מים אבל כשעושים כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עגולה לא (וכן מ"ב בשם גאון אחד וכ"מ בשל"ה) וכמ"ש ס"ז וס"ח בב"י בשם תוספ' ורא"ש דצנור לא מקרי כלי:

חשיב שפיר. ול"ד למגופת חבית דצריכי' תיקון אף על פי שתחילת תיקונו כך דשאני התם שלא נעשה לקבלה (ב"י) וא"ל דליהוי כשק ולא ליהני תיקון דשאני מגופה דלפעמים הופכין אותה ונותנין אות' על הקדירה לתת לתוכה מעט רוטב כדאיתא בכלי' פ"ב משנ' ה':

ברזא למט'. ואם היה כלי שלם וניקב ותחב בו דבר אחר מהני אף על פי שלא נעשה מתחלה לכך דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי ואם יחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי מידי דהוי איחדו לזתים דמהני להסמ"ק וע' בטור:

טהורה. ות"ה כתב בשם התו' דנוהגין שנוטלין מידו א' ושופך על חברתה כיון שנתכוין ליטול שתיהן והוא חלק עליהם וכ"כ ב"י בבד"ה שתלמיד טועה כתבו ועיין סימן קס"ב סד"ה:

מפני שהם שאובים. והכלי מחובר לקרקע ואם אינו מחובר עס"ח:

כשרה. דוקא לענין נטילת ידים ולענין מקוה עבי"ד סימן ר"א סמ"ד מ"ה:

בכונס משקה. וה"ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ"מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב (ש"ג) ע"ס ק"ס ס"ט:

לענין טבילה. דבעינן כשפופרת הנוד ועוד דנצוק אינו חיבור עבי"ד סי' ר"א סנ"ד וע"ש ס"ס ל"ו וסעיף ס' דלא מקרי חיבור בניצוק אלא א"כ עמדו או שיש שם מ' סאה:

הקבועים לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש:

מחובר לקרקע. דה"ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:

י"א שעלתה. וי"א דוקא כשיש כלי מ' סאה (הג"א פ' היה קורא, ב"ח):

בלא ברכה. צריך עיון דע"כ אנטילה ראשונה לא יברך כיון שיש מחלוקת בדבר וא"כ יברך אחר נטילה שניה ויעלה הברכה ממ"נ או לראשונה או לשני' ואפשר כיון דמותר ליטול בו בשעת הדחק יברך עליו דחשיב אצלו כהתירא דאם לא כן איך אוכל בלא נטילה וכ"מ בב"י:

מניחה על ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:

מוטה בארץ. פי' שנתגלגל' מאליה ועסי"ח:

דרך הנקב. שנפל הברזא:

ברזא בנקב. וראיה מכיור (אגודה):

שפיכ' ושפיכה. פי' בכל קלוח וקלוח דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא (אגוד' ומרדכי) ועבי"ד סי' ז', וביש"ש כתב דכל השפיכה הבא על ידיו מקרי כח גברא ואם אחר בא ליטול צריך להחזיר הברזא עכ"ל, ואפשר דלא ראה באותו פעם באגודה ומרדכי והדין עמם כמ"ש בי"ד סי' ז' והוא תלמוד ערוך בחולין ועסי' קס"ב ס"ג:

אם הטה. ואף על גב דבס"ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מקרי כח גברא, ול"ד למ"ש ס"ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא"כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכלי מקרי כח גברא ע"כ בלבוש וכ"כ ל"ח דלא כב"ח שפי' בדוחק ע"ש וכן נלענ"ד מוכח בחולין דף ט"ז דבסרנא דפחרא אפי' בסביבה שניה מקרי כח גברא וכ"כ בהדיא בת"ה הקצר א"כ ה"נ דכותי' ודוחק לחלק בין גלגל למים וכ"כ ב"י בשם ר"ש:

חש"ו וכו'. ורש"ל כתב שטוב ליזהר בזה דיש אוסרין ונ"ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים לכלי לית לן בה:

אם הקוף. לכאורה צ"ע למה לא כתב הפלוגתא גבי חבית דפליגי ת"ק ור"י וי"ל כיון דלהרמב"ם דפסק כת"ק ס"ל דההיא דמטה חבית מיירי שהטה אותו בידים אבל מוטה מאליה לא דבעינן כח נותן והטור דפסק כר"י מפרש המשנה במוטה מאליה ע"ש וכ"מ ברא"ש, אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כח גברא א"כ ליכא מחלוקת בזה וכ"כ הר"ש לפי' הראשון ולכן פסק הרב"י כן בלי מחלוקת ובס"ז גבי צנור פסול לכ"ע דלא חשיב כח נותן ע"ש:

יש להחמיר. ובדיעבד כשר ואף ע"ג דבי"ד ס"ס ב' פסל שחיטת קוף שאני התם דשחיטה דאורייתא ואזלינן לחומרא עס"ח וסי' קס"ד סי"א:

ולכתחלה יכוין. ונ"ל דאפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול מאחר דהרשב"א כתב דבעי כונה רק שהרב"י חלק עליו ויסודו בנוי על הגמרא דחגיגה, וכבר כתב הרשב"א די"ל דמיירי לנגיעה דחולין אבל לאכילה בעי כונה וכ"פ הרב בעצמו בסי' קנ"ח ס"ז דאפי' נטל לטבולו במשקה אין עולה לו דבעי' נטילה לשם קדושה וכמ"ש התוס' פסחים דף קט"ו בד"ה אסוחי אסחי וכ"מ בגמרא כמש"ל ועוד הביא הרשב"א ראיות חזקות לזה ע"ש ואף שהרא"ה בבד"ה חולק עליו מ"מ יש להורות כהרשב"א ותוס' וכ"פ היש"ש:

במי מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור:

יש להסתפק. פי' להמקילין בסי"ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי' לטבילת כלים יש להסתפק אבל להמחמירין לעיל ה"נ פסולין:

שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמ"ש ס"ז:

לא נטילה. דהנטילה מהכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:

בנטילה. פי' שנטלה מהכלי ומברך ענ"י לכ"ע (לבוש):

המטביל. ובס' פני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך ענ"י ואם הם פסולים לנטילה כמ"ש סי' ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:

גללים. כלומר אע"פ דלענין טומאה לאו כלים הם כשרים לנטילת ידים עיין יד אהרן:

משקה. ואם סתמו בטיט אינו מועיל בשום כלי וזפת מועיל בכלי חרס דוקא עט"ז שהאריך ומ"א בס"ק ו' מתיר בניקב ותחב בו ד"א. היה יורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ב"ח. עי' יד אהרן. ובהלק"ט ח"ב סי' קנ"ח:

הנקב. עיין ס"ק א' וכ"ש אם שברו מלמעלה:

מסומכת. ואין ליטול ידיו מקנקן שקורין גיסק"ן דרך הדד שבולט כמו חצי עגולה כי לא נעשה לקבלה. של"ה ט"ז מ"א:

בהם. וכ' רש"ל ולא נהירא להתיר אפי' ע"י הדחק דלא עדיף משק וקופה דכובע אין עשוי לקבלה ט"ז וכ"כ דמשק אליעזר ובס"ב מיקל בזה דכאן יכול לקבל מתחלתו ע"י הדחק ושק וקופה א"י לקבל אם לא שמזפתן ע"ש (וכן פסק בס' אליהו רבה דלא כמהרש"ל):

בבת אחת. נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אעפ"י שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד ומשום זה יפה כתב רמ"א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזהו איסור אליבא דכ"ע וצריך דוקא ניגוב תחלה קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפי' ישפוך עוד עליהם כדלקמן. ט"ז:

בכ"מ. וה"ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ"מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב. ש"ג:

לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש וט"ז הקשה עליו דלנט"י יש לנו להקל דהוי כלי אפי' קבעו תחלה ע"ש כתב ע"ת ונראה דאותן מים שמושכין ע"י קנים חלולים למרחוק שקורין ריע"ר קאסטי"ן בל"א אין נכון ליטול מן הקנים עצמם משום דאין באין מכח גברא אבל מותר לטבול ידיו במים העומדים לפני הקנים דה"ל כאלו מחוברים לנהר ששורש המים יוצא מהם והוא דהקנים שוטפים מים וה"ל ניצוק חיבור עם המים שבאים מן הנהר לקנים אבל פסק הקילוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה ע"ש וה"ה דאין ליטול בפלומפ"ן שאינם כלי ס"ב ע"ש:

לקרקע. דה"ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:

המתירין. ורש"ל כתב דאפילו בשעת הדחק אין ליטול בתוך כלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקאר"ו עכ"ל ט"ז:

ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:

בארץ. פי' שנתגלגלה מאליה:

ושפיכה. דאל"כ לא באין מכח גברא דכבר פסק כח הראשון. וה"ה בכיור נחושת עם תרנגול דיש ליקח התרנגול בכל שפיכה ושפיכה וה"ה אם עשוי בענין שא"א ליקח יסבב אותו בכל שפיכה ושפיכה ע"ת עיין שכנה"ג:

נטילה. ואע"ג דבס"ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת לצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מיקרי כח גברא עיין מ"א:

ונדה. ורש"ל כתב אשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי' ששאבן עכו"ם או נדה וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם עכ"ל רש"ל בפרק כל הבשר סי' (נ"ה) [כ"ה] וכ"כ הט"ז משמו וע"ת ע"ש. ומ"א כתב ונ"ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים בכלי ל"ל בה ע"ש וצ"ע דהא מהרש"ל כתב בהדיא אפילו ששואבן וכו' וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם. ע"ש:

להחמיר. ובדיעבד כשר ואע"ג דבי"ד ס"ס (כ') [ב'] פסל שחיטת קוף ש"ה דשחיטה דאורייתא:

יכוין. ואפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול אם לא כיון. רש"ל ומ"א:

מעיין. דמעיין מטהר בכל שהוא ואפי' כל גופו טובל בהם:

מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור:

כמעיין. זהו דעת הר"י דס"ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ' סאה מ"מ בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית. וי"א שצריך מ' סאה הוא הרמב"ם דס"ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף:

להסתפק. פי' להמקילין בסי"ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי' לטבילת כלים יש להסתפק אבל למחמירין לעיל הכא נמי פסולין:

שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמ"ש ס"ח:

בנטילה. ומברך על נטילת ידים. מ"א ולבוש שכנה"ג וד"א ויד אהרן:

עיקר. ופני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך על נטילת ידים ואם הם פסולים לנטילה כמ"ש סי' ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים. מ"א:

ס"א אין כו'. חולין ק"ז א' קפדיתו כו' ומתניתין ב' דפ"ק דידים וכמש"ו בכל כו' שאין כו': ואם כו'. שם: דהיינו שאם כו'. נדה מ"ט א' ת"ר כו' ועיין תוס' שם ד"ה אם ואע"ג דבכולי כו': והוא גדול כו'. שם ושבת צ"ה ב': ואפי' כו'. סה"ת ות"ה והרא"ש וש"פ דמה שלמעלה מהשבר לאו כלי הוא וכמו דפנות הכלים ושולי המחץ דפ"ק דידים:

ס"ב וה"מ כו'. סה"ת שם וטור ובתוספתא פ"ק שברי כ"ח שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין ממנו לידים ושם החמת והכפישה אע"פ שפחותין נוטלין מהן לידים ופי' הר"ש ובלבד שיחזיקו רביעית וכמ"ש בחולין שם ועיין פ"ה דפרה מתניתין ז' נקבה מלמטה כו' מן הצד כו' ועיין ר"ש שם וודאי שהסמרטוט לא הוי חיבור לעשותה כלי וכמ"ש בפ"ח דכלים ופ"ט דאהלות כוורת פטותה ופקוקה כו' ועט"ז סס"ק א': אבל אם כו'. כמו בברזא ת"ה. ולפי מ"ש בס"ה בהג"ה וכ"ש כלי כו' אין ראיה מברזא וכן מצאתי בב"ח ועיין ר"ש ספ"ק דידים הפקיע את המולייר ונטל הימנה לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור"י אומר ידיו טמאות ומודה ר"י שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות כו' הפקיע את המולייר שעשה בו סדק ויצאו המים כו' והיינו אחר כח ראשון אחר הפקעתו וסוגיין דהתם כר' יוסי וקי"ל כר' יוסי כמ"ש למטה וז"ש בס"ט וצריך להחזירה כו' מ"מ נשמע דדוקא משום כח גברא אבל בלא"ה כשר דבכח גברא פליגי ת"ק ור"י כמו בסילון וז"ש ומודה ר"י כו' דזה נקרא כח גברא ודעת הסמ"ג והג"מ דאפילו דרך הנקב אסור כשניקב בכונס משקה ובמוציא משקה אז מותר דרך הנקב כ"כ הסמ"ק וכתב דבייחדו לזיתים דוקא בניקב כמוציא זית אבל בפחות מכאן מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית משם ולמטה עב"י וכ"ה דברי הרמב"ם כלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה אין נוטלין ממנו לידים כו' וכ"מ בת"ה ועט"ז ומ"א וכ"מ בתוס' הביאה הר"ש פ"ק דידים מתני' ב' שולי כלים כו' אין כו' קרקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש בהן קבלת רביעית ואף שב"י דחק עצמו ופי' קרקסן כו' שיכולין לישב שלא מסומכין לקבל רביעית אין הלשון משמע כן וכבר הקשה מ"א עליו ממתניתין דפ"ל דכלים שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש קרסמן או שפן בשופין טמאים:

ס"ג כלי כו' הלכך כו'. שם כפי' התוס' ד"ה מגופות כו' וכן הכריחו תר"י דאי כפירש"י ק' מאי קמ"ל פשיטא דכלי גמור הוא:

ס"ד ועשה להן כו'. דומיא דמגופה הנ"ל כן נראה מדברי סמ"ג. ב"י וכ"כ תר"י שתיקנן בישיבתן כו' ע"ש: אבל שק כו' שם וכגי' הרי"ף אע"פ שתיקנן כו' וכ"כ תר"י שם ולא הוה צ"ל בחמת וכפישה כיון שתיקנן בישיבתן דנוטלין מהן אלא משום דאצטריך לומר בסיפא דשק וקופה אע"פ שתיקנן כו': לפי כו'. רש"י ות"ה ורא"ש:

ס"ה כלי כו'. כמ"ש בפ"ד דכלים שולי קורפיית כו' ועיין ר"מ שם והתנאי אשר התנינו כו' ר"ל שאמרו הדקין שבכ"ח כו': לפיכך כו'. פ"ב שם מתניתין ו' טיטרום כו' וקי"ל הלכה כרבי יוסי מחביריו כמ"ש בפ"ד דעירובין וער"ש שם ד"ה ור' יוסי כו' וכ' הר"ש שם ומיהו לשון המשנה כו' וע' ר"מ שם ואמרו מפני שהוא כו' כי לזה נעשה וכ"כ הכ"מ פי"ח דכלים אבל מדברי הרא"ש וטור וש"ע משמע שאינו מחלק בין נקבים גדולים או קטנים וכפי' הראב"ד שם ופרוטות כמו הפורטים ע"פ הנבל כו' פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה הלכך אינו כלי נקוב שאינו עשוי אלא להנאה וכפי' הר"ש והרא"ש ע"ש אבל הרמב"ם אינו מפרש כלל כשמניח אצבעו מלמעלה סותם הנקב אלא משום שהנקב קטן ואינו מוציא אלא פרוטות ומקבל בצדדין ונעשה מתחילה לזה ועמ"א: וכ"ש כו'. ג"כ לפי' הר"ש כנ"ל:

ס"ו שאין כו'. מתניתין שם שאין כו' וכנ"ל וע' במרדכי: וה"ה כו'. מהנ"ל ובתוספתא פ"ב נוטלין ד' וה' זה בצד זה ואין חוששין משום ד' דברים משום שמא נטמאו ר"ל מן הידים של ראשון כיון שנוטלין כולן כא' ה"ל כב' ידים של אדם אחד שנוטל כאחת ומשום שמא נעשתה בהן מלאכה ומשום שמא לא נטל מן הכלי ומשום שמא ניטלו מן הרביעית אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו ידיו טמאים שמתחלה לא נטל מן הכלי: ור"ת כו'. מהתוספתא זה שאמר שמתחלה כו' משמע הא נטל תחלה מן הכלי ש"ד וע' פסקי תוס' בריש סוטה סי' ה' ומפ' מ"ש אבל כו' שנטל מתחלה שלא מן הכלי ומ"ש וזה בצד זה ברישא ל"ד דה"ה זא"ז אבל ס' הראשונה ס"ל דוקא זה בצד זה דאז כיד א' חשוב וע' סי' קס"ב ס"ה ותוך כו' ועסי' ק"ס סי"ג: והוא כו'. בד"ה. דאי לא"ה כבר נטמאו המים אבל כפי מש"ל נראה דעת ר"ת דאין לחלק וכמו רישא דתוספתא שאינו חושש משום ד' דברים משום שמא נטמאו המים ר"ל בידים של ראשון ולס' בד"ה הנותן לחבירו בחפניו כה"ג ג"כ ש"ד כמו שדייק מהתוספתא הנ"ל וכ"מ מדברי תה"ד בשם התוס' בריש סוטה וכמ"ש בפסקי תוס' שם: אבל הסברא כו. וכ"ד ש"פ:

ס"ז צריך כו'. מדברי הרמב"ם. ור"ל אע"ג דלא בעינן כח גברא לדעתו מ"מ כח נותן בעי כמש"ש הלכה י"ד השוקת כו' שהרי אין כו' וכ"כ בסוף ה' מקואות ה' י"א ואיזו נתינה היא מכח נותן ואיזו כו' דבספ"א דידים תנן הכל כשרים כו' ר"י פוסל כו' ופ' תוס' כר' יוסי משום דסוגיין דחולין דאריתא דדלאי כוותיה ופי' בשני אלו בקוף וחבית וכן פי' כל המפרשים אף שהרא"ה פי' בתחילה דוקא אקוף ואחש"ו דרישא אח"כ חזר בו ע"ש בבד"ה וכן פסקו רוב הפוסקים כר' יוסי. אבל ה"ג פסק דנוטל ידיו בתוך הכלי דלא בעינן כח גברא וכת"ק שם וכמ"ש בס"ח ועיין תוס' שם ד"ה דלא כו' ואריתא דדלאי לאו טעמא משום כח גברא אלא משום דלאו כלי הוא וכמ"ש תוס' שם דקרקע הוא וכ"כ הרשב"א בחידושיו ובת"ה ובתשובה סי' תק"ט וכתב דקי"ל כת"ק חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד מדאמרינן בחולין שם קפדיתו אמנא כו' ול"ק קפדיתו אכח גברא וע' תוס' שם ד"ה קפדיתו כו' והרמב"ם פ' ג"כ כת"ק אבל פ' שצריך ליטול מכח נותן ור"ל אפילו קוף וההיא דמטה חבית על צדה פי' ב"י דס"ל כפי' קמא דר"ש שם שכ' ול"ד להא דאר"פ האי אריתא כו' אבל הכא כו' אבל הרשב"א שם ושם תמה עליו דנתינת הקוף לא מעלה ולא מוריד דחש"ו יש להם מעשה כמ"ש בפ"ק דחולין משא"כ בקוף כמ"ש בתוספתא שם דאם שחט קוף פסילה והוי כנפלה מעצמה אע"ג דלא בעינן כוונה לשחיטה ות"ק לא בעי אף כח נותן דאפי' בחבית מוטה על צדה או נקובה ונוטל מהקילוח ש"ד לת"ק וכמ"ש בתוספתא והביאה הר"ש שם הפקיע את המולייר כו' ומודה ר"י כו' והרא"ה בבד"ה הסכים לדעת הרמב"ם והביא ראיה לדבריו דע"כ ת"ק כח נותן בעי דאל"כ ל"ל הכל כשרין ליתן כו' כיון דלא בעי כח נותן וכן מאי אפילו חש"ו וכן מניח חבית בין ברכיו ויש לדחות משום ר' יוסי קתני לה דמודה באלו כמ"ש במה"ב שם והא דהפקיע המולייר פי' דהוא כח נותן לת"ק ובסילון פליגי במעיין וס"ל לת"ק דלא אתמר כח נותן בזה אלא בכלי ור' יוסי ס"ל דוקא במ' סאה ועוד תי' ע"ש: לפיכך צינור כו'. גמרא דחולין שם: אע"פ שאינו כו'. דמ"מ עדיין מכחו הן כמש"ש ט"ז א' הא בכח כו'. תר"י: ואם הטביל כו'. מפני שהם שאובים. כ"ה גי' הרי"ף שם ואין מטבילין את הידים מפני שהם שאובים וע' ס"ח: וה"מ כו' דשאובים כו'. אף ע"ג דלענין מקוה קי"ל כראב"י בתמורה י"ח לענין נט"י סמכינן ארבנן שם דנט"י דרבנן ושאובין ג"כ דרבנן כמ"ש בב"ב ס"ו: אע"ג דניצוק כו'. כמ"ש ספ"ח דטהרות ובפ"ו דמקואות עירוב מקואות כו' ועיין תוספת פ"ק דיבמות ובפ"ב דגיטין ופ"ג דחגיגה וש"מ וע' תוס' דחולין שם ד"ה ואי כו' ובנדה מ"ט א' ד"ה אם כו': ויש חולקין כו'. לגי' הרי"ף ורמב"ם שגורסין ואי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דא"ר כו' ולפ"ז גם אין מטבילין כמו במקוה. הרא"ש: אין כו'. תוספתא והביאה הר"ש בפ"ק דידים החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה כו' ופוסלת את המקוה וכמו שכ' בבבא בתרא ס"ה ב' תנו רבנן צנור כו' ובפרק חמישי דפרה השוקת כו' היתה כלי כו' והוא הדין לנטילת ידים כמו שכתב פרק ראשון דידים שדינן שוין כמש"ש בכל הכלים כו' שאין כו' וכן קיימא לן דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש לכל מילי בפרק קמא דחולין ועיין מה שכ' בח"מ סי' צ"ה ס"א בהג"ה:

ס"ח אם הכניס כו' ואם כו'. תוס' שם בשם בה"ג ס"ל דמותר בתוך הכלי והביאו ראיה מפ"ב דזבחים דאיבעיא להו בכיור ממנו ולא בתוכו כו' משא"כ בנט"י ותוס' חלקו עליו מסוגיא דשם דבעינן כח גברא וכן דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם ואף הרמב"ם בכללם דמ"מ כח נותן בעי כנ"ל ורמב"ן ורשב"א דחו ראייתם וכמ"ש תוס' לפי' קמא דל"ד כח גברא אלא כלי בעי ואריתא לאו כלי אלא מטעם טבילה וטבילה בשאובין ליכא וכמ"ש הרי"ף כנ"ל וכ' הרשב"א בחידושיו דה"ה לכלי המחובר לקרקע דשאובין הוא והיינו כעין אריתא דדלאי והיינו שחקקו אחר שקבעו וכמ"ש בס"ז בהג"ה אין ליטול כו' וע' לשון הרמב"ן שתי' קושיית תוס' חולין ק"ז א' ד"ה דלא וק' לפירושו כו' ותירץ כנ"ל דשאני התם דמחוברת בקרקע וכטבילה היא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידי' במנא דבנטילה מנא היא ש"ד ע"ש ובתורת הבית שהביאו: ובשעת כו'. עט"ז:

ס"ט חבית כו' מתניתין דידים לד"ה דמודה בה ר"י כמ"ש בתוספתא שם והביאה הר"ש ומודה ר"י כו' וכנ"ל: ואם היתה כו'. דאף להרמב"ם דפסק כת"ק דוקא במטה כו' דחשיב כח גברא כמ"ש הר"ש שם לפי' קמא וכח נותן להרמב"ם כנ"ל וההיא דתוספתא הפקיע את המולייר כו' או שנטל כו' כבר פירש הרא"ה דחשיב כח נותן לת"ק משא"כ בנקובה מעצמה או שנפל הברזא: או שעומדת כו'. אבל לדעת ה"ג ורשב"א אף בכה"ג כשרה דלא בעי כח נותן כלל וכמ"ש בתוספתא הנ"ל וכנ"ל: ואם היתה כו'. וראיה מכיור סה"ת. וכמ"ש בפ"ק דחולין בסרנא דמיא בכח ראשון דחשיב כח גברא וז"ש וצריך להחזירה כו' ועמ"א וכ' ב"י אפי' יש בו קבלת רביעית מנקב ולמטה וכמש"ל ס"ס בהג"ה:

ס"י אם הטה. מתניתין שם וכת"ק הרמב"ם ועיין מ"א שמחלק בין הך דהכא לההיא דס"ט שכ' וצריך להחזירה כו' שאף להרמב"ם הדין כן לפי שלא עשה מעשה בגוף המים כו' והוי כמו סרנא דמיא שפוטר את הדף לכן כ' וצריך להחזירה כו' משא"כ הכא דהוי כמו סרנא דפחרא דאפי' בכח שני חשיב כח גברא אבל לא נראה שהרי פסק כת"ק ות"ק מכשיר אף בכה"ג כמ"ש בתוספתא שם הפקיע את המולייר כו' וא"ל דהתם בשפיכה ראשונה דא"כ לא הוי פליג ר"י דמ"ש מכיור ואפשר דלא פסק כת"ק אלא כת"ק דמתני' אבל בתוספתא פסק כר"י דסוגיא דחולין כוותיה דפוסל בסילון וה"ה למולייר דכבר פסק מכח גברא וכמו סרנא דמיא ובזה מתורץ קושיית ת"ה מהתוספתא על הרמב"ם וע' בסי"ב שכ' גם דעת ר' יוסי ומ"ש מ"א ס"ק כ"ג דמטה חבית היינו שמוטה מאליה ובכה"ג פוסל ר' יוסי לא נראה דהא קאמר בתוספתא שם ומודה ר"י שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות משמע דוקא בכה"ג וכן במתניתין שם מניח חבית כו' והא ודאי משום ר"י מיתנייא ומה שכ' וכן משמע ברא"ש אין משמעות ברור שם ע"ש שקראו מוטה בעת שנטל ידיו והטור שכ' חבית מוטה משום סיפא ואם היתה ברזא כו' והרי כ' ברישא דוקא מניחה על ברכיו כו' וכ"כ תוס' ומניח חבית על צדה כו' ור"י פוסל כו' וכ"ד ש"פ. נמצא ג' שיטות הן דעת בה"ג דא"צ כלל כח גברא וההיא דאריתא דדלאי דס"ז באינו כלי כלל כמ"ש תוס' או בקבעו ולבסוף חקקו כמ"ש בת"ה. ודעת תוס' וש"פ כר' יוסי ולכן בהטה חבית דכאן ובקוף פסולין וכן בצינור דס"ז אפי' חקקו ולבסוף קבעו ובברזא צריך להחזיר כו' כמ"ש בס"ט אבל הרמב"ם חולק בכ"ז ופסק כת"ק במטה ובקוף וכן בברזא כמו במולייר לת"ק אבל בצינור דס"ז מודה דמ"מ כח נותן בעינן וברזא ומטה חבית חשיב כח נותן:

סי"א הכל כו'. אף לר"י כנ"ל: א"י ונדה. ר"ל אע"ג דתניא בתוספתא שם והביאה הר"ש שם הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמאות אפי' בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הא נדה שמטמא במשא וכן עו"ג כו' כמ"ש בנדה ל"ד א' וש"מ אסור כתבו תוס' שם ע"א ב' ד"ה מערה דההיא לתרומה או לחולין שנעשו על ט"ת וכ"כ בת"ה וש"פ: ואיכא מ"ד כו'. שאין בו דעת וכמ"ש בפ"ה דגיטין הפעוטות כו' וכמאן דס"ל כוונה בעינן וכמ"ש הר"ש פ"א מתניתין ה' ובתוספתא בעי ר"י כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחש"ו הנהו בני כוונה נינהו ולמד מזה דדוקא כשהגיע לעונת הפעוטות דיש לו דעת קצת כמ"ש בפ' הנזקין ופ' התקבל וצ"ע מ"ש משוטה דאין משאו ומתנו כלום אף במטלטלין כמ"ש בפ"ב דכתובות ועיין שם ברש"י ותוס' ועוד דזה לר"י אבל אנן קי"ל כת"ק דבכוונת א' מהם סגי כמ"ש בסי"ג וכ"ש לש"פ דלא מצרכי כוונה כלל וכמו בשחיטה דחש"ו כשר דלא בעי כוונה וקוף פסול ואמרינן שם בחולין י"ב י"ג דיש לו מעשה ואפילו מחשבתו ניכרת כו' יש לו מדרבנן וע"ש תוס' ד"ה ותיבעי כו' אלא די"ל דוקא בקטן כה"ג ומ"מ לדעת ת"ק א"צ כנ"ל:

סי"ב אם הקוף כו'. פלוגתא הנ"ל אם הלכתא כת"ק או כר"י ועמ"א ועמש"ל:

סי"ג ולכתחילה כו'. עמש"ל סי' קנ"ח ס"ז:

סי"ד הטביל כו' ואם כו' וי"א שצריך כו'. כמ"ש בחולין ק"ו א' השתא כל גופו כו' ובפ"ב דחגיגה ולקדש מטבילין אלמא דמהני הטבלה ובתוספתא המטביל ידיו כו' כמ"ש בסי"ט אלא דדעת וי"א שצריך כו' הוא רש"י שם ד"ה דאפסקינהו דס"ל דבעי דין מקוה כמו לכל גופו וכ"מ במתני' פ"א דכלים מתני' ז' למעלה מהן מקוה כו' ומטבילין וע' רמב"ם שם וז"ש במתניתין הקודמת וליטול מהן לידים דוקא ליטול וכ"ה להדיא בתוספתא פ"א דמקואות הביאה הר"ש שם מתני' הנ"ל וז"ל התוספתא למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו שמטבילין בהן את המים ואין מטבילין בהם אדם וידים וכלים זה הכלל כל מקוה שאדם טובל בו ידים וכלים טובלין בו אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין בו וכ"מ לכאורה בגמ' דלא אכשר אלא מטעם ק"ו השתא כל גופו וכן דעת הרמב"ם שם וכמ"ש בסט"ז וכ' בהדיא דאם אין במקוה מ' סאה אין מטבילין בהן הידים ודעת החולקין צ"ע והרע"ב מפרש לקדשים דוקא ואין דבריו נכונים ונראה טעם החולקין דהרשב"א ותר"י פי' דאפסקינהו כו' פי' לגמרי ואף שאין בהם מ' סאה ולא מחוברין עם המקוה דפסקינהו לגמרי משמע וכמו כלים דסגי מן התורה ברביעית כמ"ש בפ"ק דפסחים ואע"ג דבפ"ו דנזיר אמרינן דחכמים בטלוה מ"מ לנט"י דרבנן לא בטלוה וכ"כ תוס' שם ד"ה דפסקינהו לפי' ראשון וראיה מאריתא דדלאי דסתמא לית בהן מ' סאה ואי לאו דשאובין נינהו מטבילין בהו כמש"ש רשב"א בחי' ועוד דוקא ששאבן אבל אם המשיכן מותר (ואף את"ל) דמחוברין למקוה מ"מ הא אמרי' דקטפרס אינו חיבור וכאן אמרי' דהוי חיבור אלמא מקילינן בהו ואמרינן ג"כ ואי בזיע דולא כו' אע"ג דלענין טבילת גופו אמרינן דניצוק אינו חיבור ובעי' כשפופרת הנוד. ומ"ש השתא כל גופו כו' ר"ל לענין מרירותם דלא חיישינן למרירותם וה"נ דכמתוקים חשבינן לה ואף בפחות ממ' סאה וז"ש מ"ס גזרינן ומהתוספתא הנ"ל אין ראיה דהא אמר שם ג"כ כלים ודי ברביעית אלא דעל המים קאי אותן מים ואמי תמצית דרישא כמש"ש וע' ר"ש פ"א מתני' ו' תניא בתוספתא כו' כנ"ל אבל מעיין סגי אף לאדם בכ"ש כמ"ש בפ"א ופ"ה דמקואות וכמ"ש הרמב"ם כ"ש דכשר לידים אלא שר"י כ' דוקא לכלים אבל לאדם בעינן רביעית ממ"ש ברפ"ג דחגיגה דהא ארעא חלחולי מחלחלא וזה לא שייך אלא במעיין ועתוס' בפסחים י"ז ב' ד"ה אלא וכן הסכימו רוב הפוסקים וכמ"ש בי"ד ר"ס ר"א כ' ב"י מ"מ כיון דנט"י דרבנן אזלינן לקולא הואיל ובלא"ה הרשב"א והר"י מכשירין אף במקוה ברביעית. ולי נראה דכאן כ"ע מידים דלא עדיפי מכלים כמ"ש בתוספתא דמקואות הנ"ל ומעיין לא בטלוה מכלים לכ"ע כמ"ש הרא"ש ובתוספתא דפסחים הנ"ל כמו שהוכיחו מדאמרי' והמקוה במ' סאה וע"כ לאחר שבטלוה:

ס"טו מי גשמים כו'. ר"ל לדעת המיקל וכה"ג אף לכלים פסולים כמ"ש בת"כ שאין המקוה מטהרת בזוחלין וכמ"ש במקואות ושבת ונדרים ובכורות ונראה לי דאין להסתפק בזה כלל דהר"י לא הכשיר אלא מטעם טבילת כלים ובהדיא אמרינן בתוספתא הנ"ל זה הכלל כו'. ומ"ש באריתא דדלאי דשאובין נינהו ר"ל אף אם שפכה מה מעיין ועדיפא מיניה קאמר דאף שאובין הן:

סט"ז ארבעים כו'. כמ"ש למטה מאריתא הנ"ל: ולהראב"ד כו'. דהא אף בעלי קריין טובלין כהן כמ"ש בפ"ג דברכות ופ"ח דמקוואות ולכאורה אריתא דדלאי כו' דשאובין נינהו מסיי' להרמב"ם אלא שי"ל לדעת הראב"ד דהתם בכלי המחובר לקרקע וכמ"ש בס"ח וכמ"ד בפ"ג דברכות בקרקע אין בכלים לא: ושאובה כו'. כנ"ל ס"ז:

סי"ז ולא כו'. אף לר"ת דס"ו ועמ"א: סי"ח: ידו כו'. גיטין ט"ו ב':

סי"ט המטביל כו'. כמ"ש בתוספתא לעניין ניגוב וה"ה לכ"ד דטעם אחד לכולן שאין כאן מים טמאים:

ס"כ המטביל כו'. עט"ז: וי"א כו'. עמש"ל סי' ח' ס"ו וסי' ד' סכ"ב:

חולין ק"ז

פ"ק מסכת ידים

חולין ק"ו

נדה מ"ט

הרא"ש שם בחולין

רא"ש שם

חולין ק"ז לפירוש התו'

חולין שם

סמ"ק

טור

הרא"ש

פ"ק דידים

מרדכי פ"ח דברכות

חולין ק"ז

הרא"ה

שם בגמ'

הרי"ף לגירסתו והרמב"ם

הרשב"א בשם רמב"ן

ה"ג

טור והג"מ וסמ"ק

ב"י

ספ"ק דידים

הרא"ש והמרדכי שם

פ"ק דידים

שם

תוספות והרא"ש

רמב"ן והרשב"א

חגיגה יא

מפ"ט מה' מקואות והראב"ד

רבי' יונה והרשב"א

רש"י ומרדכי פ"ח דברכו'

לדעת רש"י והרשב"א ולהרמב"ם פשיט' דאין טובלין

בפ"ו מה"ב

פ"ד מהלכות מקואות

הרשב"א ות"ה

שם בת"ה

תוס' פ"ב דמסכת ידים ומרדכי ספ"ח דברכות

הרשב"א ורבינו יונה