דיני נט״י לסעודה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ״ח

צריך ליטול יד ימין תחילה כדי שתשמש השמאל לימין (רקנ"ט פ' עקב) ועסי' ד' ס"י וב"י שם: יטול ידיו. אף על גב דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין מ"מ גזרו ליטול אטו סרך תרומה:

ואינו קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יש מחלוקת אם יטול ולכן יטול בלא ברכה (של"ה) ולבוש כ' שיאכל פת אחר תחלה עכ"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשוט ליה בתר דאיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו ע"ש ולכן יברך ענ"י:

פחות מכביצה. כיון דאינו מקבל טומאת אוכלין וע' בתו' ור"ן פ"ב דסוכה שחולקים ע"ז ובתוס' פסחים דף קט"ז וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות ע"ש:

פחות מכזית. נוסחא מוטעת נזדמנה להרב"י ברוקח ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרי' בסוכה ובברכות וכ"מ מתוכו דהא מצה נמי בעי כזית וא"כ כל הסעיף זה ט"ס הוא וכ"כ בל"ח:

דבר שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח):

משקין. שאף שנוגעים בשני נעשו ראשונים ומשויה להאוכל שני עס"ז:

דבש דבורים. ולא דבש תמרים כתב בבה"ז פ"ג דמנחות דף ל"א דקי"ל דדבש קרוש אינו משקה ולכן א"צ ליטול למרקחת עכ"ל וכ"כ הרדב"ז סי' ק"א בין שנקרשו ע"י בישול בין ע"י צינה אבל אם נתעבד מעט ועדיין הם ניגרי' צריך נטילה וברפ"ג דטהרות פי' הר"ש דדוקא כשהוא טופח להטפיח מקרי משקה, ואם נקרש כ"כ שאינו טופח להטפיח מקרי אוכל, עוד מייתי התם תוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין עכ"ל ואם כן אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה (וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין) וכ"ה בשבת דף י"ט דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכל' וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד:

דם. כדי נסבה דאסור לאכול הדם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפוא' ופקוח נפש, כ' הל"ח סמ"א בפכ"ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מי שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ופוק חזי מאי עמא דבר ועסי' תע"ג:

לפירות. דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין ואף על גב שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אלא א"כ יודע שנגע במקום מטונף כמ"ש ססי' ד' (רשב"א קנ"ג) ועסי' צ"ב ס"ה:

שהמוהל טופח. נ"ל דכ"ע מודים בזה דהתוספות שכתבו בחולין דף ל"ג ונאכלין בידים מסואבות לצלי מיירי דלא בעי הדחה עכ"ל, משמע דס"ל דהמוהל אינו מכשיר דלא נקרא משקה ועוד פשוט בגמרא דוקא דם שחיטה מכשיר ואם משקה טופח ממים עליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים, ורש"ל כתב דאפילו משקים טופחים על תבשיל א"צ נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו עכ"ל, וכ"כ רי"ט ח"ב סי"ד בשם רבו, שכיון שנתבשל מקרי אוכל והוא מפקפק בדבר עכ"ל כ"ה וברש"י בברכות דף נ"ב סוף ע"א כתב דמשקה תבשיל תורת אוכל עליו ונ"ל דוקא משקה טופח של עצמו אבל רוטב גמור מקרי משקה וכ"מ במשנה רפ"ג דטהרות עמ"ש ר"ש ר"י, והרשב"א כתב בת"ה וז"ל דוקא פירות נגובין ובשר ודגים וכיוצא בהן אין צריך נטילה, אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותן במשקה צריך כו' עכ"ל וכ"כ בקצרה וז"ל או שנשרו במים ועדיין לחים:

א"צ ליטול. כיון דאינו נוגע במשקה לעולם, ולפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נט"י ולא ראינו נוהגין כן (כ"ה רדב"ז) ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י עמ"ש ס"ד:

יש מי שנראה. זהו דעת התוספות בפסחי' ד' קט"ו בד"ה כל שטבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג דאמרינן אף על גב שנטל ידו אחד לשתיה צריך לחזור וליטול שתי ידיו כיון שמתחל' לא נטל לשם קדושה והנ"צ לא הבין דברי הרב"י וכתב עליו דברים אשר לא כדת ול' הד"מ אטעיתיה ע"ש ועמ"ש סי' קנ"ט סי"ג:

שלא לאכול. כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בנתיים אין נטילה ראשונ' עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל פסק רמ"א דיטול בלא ברכה משום דלהאומרים דא"צ כונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כוון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך ואפילו נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התוס' א"צ נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדלמ' עלתה לו נטילה ראשונה הוצרכתי להאריך בזה שהב"ח פי' פירוש זר בעיני ולא ידעתי מי דחקו לכך שהדבר פשוט כמ"ש:

במדבר וכו'. דדמי להולכים במלחמה (ב"י א"ח) וא"כ משמע דאף דיש מים תוך ד' מילין וכמ"ש הר"ר יונתן בעירובין ספ"ק, וצ"ל הטעם דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים עסי' קס"ג:

דפעמים שאין כו'. כגון היוצ' מב"ה ומפני כך נהגו בכל הנטילו' לברך אח"כ ואף על גב דכששופך רביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור:

מברך אח"כ. ולא דמי לשאר ברכו' שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נרא' ונדח' אינו חוזר ונרא' כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ ועמ"ש סי' תל"ב ס"א, ביש"ש בחולין שאם בירך המוצי' שוב אינו מברך ענ"י, וז"ל התניא נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך ומצאתי בשם רב נטרונאי ר"מ שאם טעה ולא בירך ענ"י ואכל פת לא יברך עכ"ל:

וינגבם. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה (תשב"ץ סי' קנ"א):

בלא ניגוב. נ"ל דעכ"פ יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו, ועיין בלבוש וב"ח כ' בסי' קס"ה דוקא במטביל א"צ ניגוב אבל בשופך רביעית צריך ניגוב:

יטול ידיו. משום סרך תרומה פרש"י שהידים שניות פוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגות בחולין:

א"צ נט"י. אבל אם קבע עלייהו כתב ב"י סברות לכאן ולכאן אם צריך נטילה הנהוג' בחולין. ומסיק דמשמע מדברי רשב"א דצריך נט"י וא"כ ודאי צריך לברך ובלבוש כתוב דיטול ולא יברך ול"נ דיברך ויש ראי' ממ"ש ב"י קס"ח קרוב לסופו בשם ר"ש בעיסה שסופה סופגנין ותחילתה עיסה וז"ל ומברך עליה המוציא וטעון נט"י ובהמ"ז עכ"ל. וכאן אין מי שחולק רק שב"י מפלפל בזה ותימ' על שלא הביא זה כאן:

יטול ידיו ולא יברך. הטעם בב"י לפי שאין אוכל פחות מכביצ' מקבל טומאת אוכלין ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא פלוג ע"כ לא יברך מספק אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' בסוכה שא"צ נטילה:

בא' מז' משקין כו'. פירש"י שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה:

י"ד שח"ט ד"ם. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבוא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משק' אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ודבש דבורים לא מקרי שם לוויי דדבש סתם מקרי והלויי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה ואלו ז' משקין מתטמאים ומכשירים אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה ולא כלבוש שהם גזירה משום תירוש:

נטילה בלא ברכה. שאינו אלא משום נקיות שלא תקנו נטילה אלא בפת (ב"י בשם רי"ו) ובנוסח הסידור ההגד' כתוב קודם חרוסת צריך לברך על נטילת ידים וכתבו התוספות שהוא טעות הביאם בית יוסף:

רק ראש הירק כו'. זה תלמוד ערוך בפ' ע"פ לפי המסקנא דלמא משקעי ליה פי' דקודם אכילת מרור צריך נטילה לפי שמטבל בחרוסת שהם משקה ואף שאין מטבל רק ראש המרור מ"מ חיישינן שמא ישקע אותו כולו שם. וב"י כתב שיש ללמוד מכאן דין ראש ירק ואיני יודע מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש: שמעתי מי שרוצה להקל לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה ואומרים שאין כאן משקה דאיתא בתוספתא הביאם הר"ש פ"ב דטהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלים ואם כן הך דבש של מרקחת ודאי חשיב עליה לאוכלין שהרי מטגנן לאכילה אבל הבל יפצה פיהם דאי' בסוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בס"א משירסק פי' שירסק החלות להוציא הדבש ובזה ודאי דכל הדבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם שעוה. ובזה הוה משקה אפי' חישב אח"כ עליו לאכילה כיון דעביד בהם מעשה למשקין וכ"מ להדיא מדברי רמב"ם פי"א דטומאת אוכלין וז"ל דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה פי' אפי' לא חישב עליו לאוכלין רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין הרי שלגבי רדה הדבש לא כתב חילוק דחשב לאוכלין כמ"ש גבי זב אלא ודאי כדפי' בדבש שרדה אותו נעשה במעשה משקה לא יועיל לו אח"כ מחשבה לאוכלין דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כדאיתא בדוכתי טובא לענין טומאה משא"כ בזב מאליו יכולה מחשבה להוציא אח"כ ממה שהיה תחלה סתמו למשקה וא"ל כאן כיון שטגנו לדבש הוה עשה בו מעשה זה אינו דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשאה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותו כלי לבטלו מכלי מהני כמבואר דבר זה סוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלים ומשקים לא שייך לו' דאין יוצא מידי טומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י מעשה האוכל למשקה או איפכא זה לא נשמע ולא נראה אלא בזה תליא מילתא דאם נעשה מעשה שהוא משקה אין לו ביטול ע"י שום מעשה להחשב אוכל אלא במידי דהוא סתמו למשק' מהני מחשבה לעשותו אוכל מ"ה במיני מרקחת שלנו הנעשים מדבש שרדוה מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה וזה מוכח עוד דאם לא כן לא תמצא דבש שיהיה נקרא טיבולו במשקה דנימא כיון שחשיב עליו לאכלו ע"י טיבול הוה אוכל ולמה חשבו התנא בין ז' משקים אלא ודאי כדפרישית כנ"ל ברור:

ובשר צלי כו'. יליף לה מדפירש רשב"א על ההיא דכל הבשר דרב המנונא היה לו צלי והוצרך לנטילה וכתב הרשב"א דפת אכל עמו דאלו צלי לבדו לא היה צריך לנטילת ידים ואדרבא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח עכ"ל וסיים ב"י וצ"ל שהוא סובר דמוהל היוצא מהצלי אין שם משקה עליו כו' דא"ל דמיירי בצלי יבש דא"כ קשה מנ"ל לרשב"א למוקי בפת לוקי בצלי לח ותמהני מהי תיתי לו' דמוהל צלי יהיה משקה דהא דוקא דם נקרא משקה ואלו היה שם דם על המוהל היה אסור ואע"ג דגבי מוהל שמן יש חילוק איזה נקרא משקה כדאיתא פרק חבית דף קנ"ח התם מטעם דאף הוא קרוי שמן משא"כ במוהל בשר דודאי לא שייך לכללו בשם דם:

ותבשיל מחטים כו'. במרדכי כתוב לאו דוקא פירות אלא אפילו כל תבשיל אפילו חטים המבושלים מאחר שאינם פת ואין צריך נטילה הנוטל ה"ז מגסי הרוח ופי' ב"י דהיינו דוקא נגובים דאלו יש משקה טופח צריך נטילה. ורש"ל פ' כ"ה חילק ע"ז וז"ל ול"נ שאפילו משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו ומ"ה אין צריך נטילה לצלי ומ"ה הוצרך הרשב"א ההיא דבליס ליה אומצא עם הפת ולא פי' בטעם טופח המים ולחלוחית המים שהיו עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא טיבולו במשקה עכ"ל. ונעלם מעיני הרב דברי הרשב"א בת"ה דף קנ"ט וז"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהם אבל כל שיש בהם משקה או שמטבל אותם במשקה צריכים נטילה כו' עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל אף מצד לחלוחית עצמו צריך נטילה והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' דלעיל שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. וע"פ זה נ"ל גם בחטים מבושלים שזכר המרדכי מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צליה נ"ל דאפילו הודח הבשר במים קודם הצלייה מכל מקום בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה ומש"ה הוכרח הרשב"א לפרש ההיא דכל הבשר משום פת שעמו. ועוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עבד דנגע במשקין שבתוך הכוס כו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף בתוך הקערה. אבל אם הוא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא א' מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא כ"ז נ"ל ברור:

השותה כו'. כ"כ הטעם בסמוך וע"כ האוכל דבש צריך נטיל' דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול:

ואם לא הסיח וכו'. נ"ל דהוקשה לו דהא קי"ל בסי' קנ"ט ס"ג דלא בעינן כונה אלא לכתחלה וכאן הוה נטילה ראשונה דלא גרע משלא בכונה ע"כ כ' דה"נ כן הוא דיחזור ויטול בלא ברכה כל שלא הסיח דעתו דשפיר מועיל נטילה הראשונ' לענין שלא יברך שנית:

שגם הנגוב וכו'. לפי טעם זה קשה הא יש הרבה נטילות שא"צ ניגוב כמ"ש בסעיף שאחר זה אבל לטעם הא' שכתב הטור משום דאין ידיו נקיות ניחא. ומ"ש רמ"א דאם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ משמע אבל לא אחר ברכת המוציא. וז"ל רש"ל פ' כ"ה דאם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחי' סי' ב' שיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ עכ"ל. הנה ראייתו נעלמה ממני אבל לפי הנראה הרבה יותר לע"ד דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הניגוב לא יברך דהא כל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ודאי במצוה שיש משך זמן לקיימ' אז אף אם שכח לברך קודם העשייה יש עוד זמן שהוא עוסק בה משא"כ באם כלה משך קיומה לא יברך ומ"ה כת' הטור שיברך קודם ניגוב ולא כתב אפי' אחריו וראייה ממ"ש בסי' קס"ז ס"ח דאם לא נזכר עד אחר שגמר סעודתו אינו מברך המוציא וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל זה אינו דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נגיעה כמ"ש ב"י בסי' קס"ד בשם כל בו דאם הניח ידיו בבתי ידים א"צ אח"כ נטילה ותו דא"כ היה לו לברך וציונו לאכול בידים טהורות דמצות נטילה כבר אזלה לה. וא"ל ממ"ש רמ"א סי' קע"ב דפולט המשקין ומברך שאני התם שנזכר בעוד שהמשקין בפיו כמ"ש שם הרא"ש הביאו ב"י ומשם יש ראיה דהא אמרי' שם בגמ' כיון דאידחי אידחי וה"נ כן הוא דאידחי מן קודם ניגוב אידחי' לגמרי:

בלי ניגוב. במרדכי הביאו ב"י כתב המטביל ידיו לחוד ונתן בו הב"י טעם משום שהמים שעל ידו לא נטמאו ומ"ה כתב אם שופך רביעית בבת אחת שאין המים מטמאין שאין צריך ניגוב וכמו שסיים כאן וה"ה לנוטל ידיו כו' ורש"ל כ' ע"ז ולא דיבר נכונה כי הניגוב הוא תיקון חכמים ומשום מיאוס כמ"ש רש"י על לחמם טמא דדבר מיאוס קרוי טמא ולא תקנו אלא בנט"י כמו שתקנו מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהיא דאורייתא לא תקנו מידי עכ"ל. ודבריו נראים עיקר דהא אמרי' בגמרא בשם רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא ופירש"י דיליף מקרא דמיאוס נקרא טמא דקרא קאי התם על דבר מיאוס ואם כן מאי מהני נטילה רביעית בבת אחת וא"ל א"כ המטביל ידיו אמאי אין צריך ניגוב דשאני מטביל דיש לו דין טבילת כל גופו וזה פשוט דהטובל כל גופו דנעשה טהור אפי' בעודו לח והפסוק לא מיירי אלא בדבר ששייך לאכילה דהא אמר יאכלו דהיינו נטילת ידים בזה הקפיד על מיאוס. ובלבוש כתוב שיש כאן ב' דיעות אם צריך ניגוב למטביל כיון דגם במטביל שייך מיאוס כיון שהם לחים וזה אינו דא"כ כל ידים לחות אפי' הם טהורים יהא אסור לאכול בהם אלא פשוט דבמקום שתקנו נט"י משום טומאה הקפידו ג"כ שבאותו פעם לא יהיה מיאוס ואסמכו' אקרא דככה יאכלו שמצינו גם כן שהקפידו על מיאוס ואין כאן אלא דיעה אחת דכ"ע מודים דמטביל דברייתא היא כמ"ש ב"י וכ"כ הוא עצמו אלא שכתב שר"א חולק על הברייתא וזה לא ניתן להיכתב שהיאך יחלוק ר"א שהוא אמורא על הברייתא כנ"ל:

ידיו. צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שישתמש השמאל לימין רקנט"י פרשת עקב מ"א. והבאר היטב אשר לפני כתב על המ"א שטעה בזה ע"ש. והוא טעה ולא ראה ברקנט"י עצמו ע"ש:

קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יטול בלא ברכה או יאכל פת אחר תחלה של"ה ולבוש. אבל הט"ז ומ"א פסקו שיטול ויברך ענט"י ע"ש ועיין בספר דמשק אליעזר דף שי"ח ע"ב ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' ח"י:

מכזית. הל"ח והמ"א כתבו דכל הסעיף זה הוא בטעות ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה עיין שם ועיין ב"ח ובשכנה"ג וביד אהרן ובמטה יוסף ח"ב סי' ח"י:

שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה רדב"ז ח"א סי' ע"ח. ועולת תמיד עיין שם. ועיין במטה יוסף ח"ב סי' י"ח:

משקים. שהידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה ומשוי להאוכל שני:

יין. וחומץ בכלל יין. מטה יוסף שם:

דבש. היינו של דבורים ולא דבש תמרים עירב אחד מז' משקים הללו עם שאר משקים כגון דבש של דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. דבש המרקחת וכן לכל המשקה שנתבשל רבו הדיעות אי הוי משקה או לא. עיין מ"א וט"ז וברכת הזבח ובהרדב"ז ומהרי"ט וביד אהרן. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"ח העלה להלכה דאם הוא מרק צלול בין שנתבשל לבדו בין שנתבשל עם מין אחר צריך נטילה ואם אין כאן מרק אלא שהוא קרוש ויבש הרי הוא אוכל וא"צ נטילה. ואם הוא קרוש אלא שאינו יבש שעדיין הוא ניכר אם חשב עליהם למשקים צריך נט"י ואם לאו א"צ נטילה ובטל ובמים אפילו הם קרושים ויבשים כאבן אם חשב עליהם למשקה צריך נטילה ואם הם מבושלים עם מין אחר ואין שם מרק אלא משקה מובלע בתוך האוכל ונעשה הכל גוף א' אע"פ שיש לחלוחית טופח ע"מ להטפיח א"צ נטילה ומי כבשים פשיטא דהוי משקה וצריכין נטילה ע"כ:

שמן. שמן זית ולא שמן שומשמין גינת ורדים חא"ח כלל (י"א) [א'] סי' כ"ט ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י:

חלב. ומי חלב הרי הם כחלב והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב מטה יוסף שם. חלב חמוץ הנקרא יגור"ט צריך נט"י מטה יוסף שם. ועיין יד אהרן:

דם. כדי נסבה דאסור לאכול דם ודם וחגבים לא מיקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. מ"א:

ברכה. שאינו אלא משום נקיות. ובל"ח כתב דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן מ"א ועיין עטרת זקנים. ובמטה יוסף סי' ח"י כתב דהמקיל הוא מכלל המזלזל בנט"י הנעקר מן העולם וחייב נידוי ע"כ ירא שמים יזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע ע"ש:

הירק. וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה מיהו אם הטיבול הוא במשקה שהוא מבושל גם למאן דמחמיר ליטול ידיו גם במבושל אם אוכל בכף אין להחמיר דתרי חומרות לא עבדינן. כנה"ג ומטה יוסף שם ע"ת:

מחטים. רש"ל כתב דבכל הני אפי' משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו. וט"ז חולק וכתב דאף מצד לחלוחית עצמו צריך נט"י והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. ועפ"ז נ"ל גם בחטים מבושלים מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צלייה נ"ל דאפי' הודח הבשר במים קודם הצלייה מ"מ בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה. וכתב עוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בלשתות א"צ נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה. אבל אם היא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה דחמאה בכלל חלב והוא מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא עכ"ל. וע"ל ס"ק י"ב:

השותה. הטעם כיון דאינו נוגע במשקה לעולם. לפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נטילה ולא ראינו נוהגין כן כנה"ג. רדב"ז. וכתב המ"א ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י לעולם ע"ש וכתב ט"ז והאוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ע"ח והלק"ט ח"ב סי' קכ"ח ובתשו' פנים מאירות סי' ס"ח ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י:

מנט"י. וצריך לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' קס"ג מטה יוסף ח"ב סי' ס"ו ס"ק ל"ב דלא כמהר"א סמיגו ז"ל ע"ש. וכתב המ"א דאף דיש מים תוך ד' מלין א"צ לחפש אחריהן כיון דהוא במקום סכנה ע"ש:

בנט"י. אפילו בפעם א'. ועיין ברש"י בסוטה שכתב שאוכל תמיד בלי נט"י ועיין במטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ד:

טיבותא. ומ"מ לא יעשה ע"מ להתעשר דה"ל ע"מ לקבל פרס. של"ה:

אח"כ. אבל לא אחר ברכת המוציא. רש"ל מ"א ע"ש וט"ז כתב דאפילו אחר הניגוב לא יברך ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' מ"ו נראה דס"ל דאחר ברכת המוציא יכול לברך על נטילת ידים ע"ש ועיין מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ז:

ניגוב. משום שהמים שעל ידו לא נטמאו:

רביעית. רש"ל וב"ח וט"ז כתבו דדוקא בטבילה אין צריך ניגוב אבל בנטילה אפילו ברביעית לא מהני מידי ועיין בשכנה"ג. לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה. תשב"ץ מ"א:

ס"א כשיבא כו'. מתני' דחגיגה וגמ' י"א ב' כאן באכילה דנהמא כו': שמברכין כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ו דברכות תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים ועל הקתדריות עד שכולם מתכנסין הביאו להם יין כ"א מברך לעצמו הביאו להן לידים כאו"א נוטל ידו אחת. וט"ס הוא וצ"ל קודם הביאו להן יין כו' וכן בסיפא וכ"כ בתוספתא וכ"ה בגמ' שלנו שם. הביאו להן פרפרת כאו"א מברך לעצמו עלו והסיבו הביאו להם יין אע"פ שברך על הראשון צריך לברך על השני וא' מברך ע"י כולם הביאו להן לידים אע"פ שנטל ידו א' צריך ליטול שתי ידיו כו' אלמא אין צריך ליטול לפרפרת והוא מיני מזונות כמ"ש תוס' מ"ב א' ד"ה בירך כו' וז"ש אבל לפת כו' ודלא כמ"ש בת"ה דנוטל ידו א' וכב' השיגו הרא"ה ע"ש דמה ענין כ"ז לכאן הא נוגע בהן בשתי ידיו כמו בפת ועתוס' דע"פ קט"ו א' ד"ה כל כו': אפי' כו'. כמ"ש בפכ"ה משום סרך תרומה ובתרומה סתם *ידים פוסלין כמ"ש בפ"ק דשבת וכן מתני' בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים כו' ובסתם ידים איירי מדפריך ורמינהו כו' ובתרומה אפי' סתם ידים כמ"ש בפ"א דשבת וז"ש במתני' ובחטאת אם נטמא ידיו כו' ול"ק בסתם ובחטאת מטביל גופו. וערש"י דחולין ק"ו ב' ד"ה ומתנה כו' ואפ"ה דוקא בתנאי: ויברך כו'. כמו בשחרית וכמ"ש בפ"ב דשבת דכל המצות אף דרבנן בעי ברוכי: ואינו כו'. הא קובע שמברך המוציא צריך נט"י. הרשב"א והרא"ה וכ"נ מירושלמי הנ"ל שמסיים צריך ליטול שתי ידיו הביאו להם פרפרת א' מברך ע"י כולם ואין רשות לאורח לכנס אחר ג' פרפראות מ' שג"ז הפרפרת קידם סעודה ונוטל ב' ידים משום שכאן במקום הסיבה וקובע סעודה שלכן אחד מברך לכולן:

ס"ב יש כו'. משום ספק. רוקח וספקו משום דבפ"ב דסוכה אמרי' הא כביצה בעי נטילה וברכה וכן בעי למפשט מיניה בפכ"ה לענין מפה אלא די"ל דלמא ר' צדוק לטעמיה דס"ל לענין בהמ"ז כר' יהודה וה"ה לענין נטילה אבל לדידן דקי"ל כר"מ דכזית סגי ה"ה לענין נטילה וכמ"ש בס"ג או י"ל דאף לר"מ משום דאין מטמא בפחות מכביצה ל"ג נט"י ואע"ג דלעצמו מקבל בכ"ש כמ"ש תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה נטלו כו' ממתני רפ"ב דטהרות מ"מ כיון דמדאורייתא אינו מקבל טומאה כמ"ש בשבת צ"א א' ד"ה אי ובפסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת. ומ"ש מ"א שתוס' ור"ן פ"ב דסוכה חולקין ע"ז ור"ל תוס' הנ"ל ד"ה נטלו וכ"כ ר"ן שם ואינו מובן לי דלתרומה ודאי אפי' כ"ש בעי נטילה דידים פוסלין את התרומ' וכמ"ש במתני' רפ"ב דטהרות ופי' הר"ש האשה כו' בסתם ידים איירי כמ"ש בתוספתא ומ"מ נטילה ממש א"צ דאף במפה סגיא כמ"ש שם ובחולין אף מפה ל"צ וכן מ"ש וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות הוא דברי תוס' הנ"ל דמקבל טומאה בכ"ש ומפורש במתני' שם ובת"כ והביאו רש"י בפסחים שם וכן בגמ' בכמה מקומות וא"צ לדברי תי"ט וכבר כ' שפסקו משום דמדאורייתא אינו מקבל טומאה ומ"ש מ"א ובתוס' פסחים קט"ז עמ"ש בס"ג:

ס"ג אם כו'. עמ"א דט"ס ברוקח וצ"ל פחות מכביצה והוכחתו ממ"ש בפסחים קט"ז ב' נטל ידיו בטיבול כו' ול"ק משום מצה דמצה סגיא בכזית וא"צ נטילה משא"כ טבולו במשקה דמטמא בכ"ש מדאורייתא כמ"ש תוס' שם י"ד א' ד"ה דאיכא ואפי' לפי' ר"ת מ"מ משום המשקין עצמן אבל תוס' שם ד"ה צריך כו' כ' ל"ד כו' וז"ש מ"א ובתוספת פסחים קט"ז. ואינו מוכרח דתוס' לא רצו לדחוק לאוקמי שאינו אוכל בכל הסעוד' כביצה פת אבל העיקר לדינא דשיעור נט"י בכזית כיון דמקבל טומאה בכ"ש אלא דלא גזרו כי אם ע"ד שצריך בהמ"ז כמו של"ג על הפירות ועל הפרפרת אם אינו קובע עליו אלמא דתלוי בבהמ"ז ולכן תלאן בסוכה שם נטילה וברכה ואסמכינהו בספ"ח דברכות מחד קרא ועוד דלס' שמשום טומאה א"כ פת הרבה שאין בכ"א מהן כביצה א"צ נט"י ולמה נצטער ר"ע ה"ל לחלקו וכן לבא בדרך:

ס"ד באחד כו'. שהן מטמאין משום משקה כמ"ש בפי"א דתרומות שסימנם כו' פ"ו דמכשירין: ולא נתנגב כו'. דבלא"ה אע"ג דהוכשר אינו מיטמא בחולין כמ"ש במתני' בפ"ב דחולין השוחט ב' ח' ועוף ולא יצא מהן דם כו' טעמא דלא יצא כו' ובירושלמי בפ"ח דברכות ר"ה אמר אין נט"י אלא לפת בלבד תני ר' הושעיא כ"ד שיש בו לכלוך משקה וכן מוכח בפ' ע"פ דאי משום הכשר מאי קאמר שם ש"מ חרוסת כו' הא מקבל הכשר בכ"ש דאפי' ביד מקבל הכשר כמ"ש בחולין קי"ח ב' לר"י ות"כ וע"כ ל"פ רב אלא ביד ובגמ' שם במאי קמפלגי כו' ושם קכ"ח ב' נשחטה הבהמה כו' ושם קכ"ח א' חלב שחוטה בכפרים כו' ושארי מקומות הרבה: ואפי' כו' אפילו כו'. פסחים שם: בלא ברכה. תוס' שם דס"ל דהאידנא א"צ נטילה זו אבל כל הגאונים ורוב הפוסקים הסכימו שגם האידנא נוהג כמו פת וצריך ברכה וכן עיקר וע' טור סי' תע"ג וראיית תוס' דנטילה דהכא לאו משום קדושה אלאשלא תפסל האוכלין והמשקין מדפריך הא לא נגע אינו מכרעת די"ל דס"ד דל"ג אא"כ נוגע במקום המשקה ומ"ש כי ההיא דחולין ל"ג א' ר"ל דאמר הא יצא כו' אמאי ידים שניות כו' הא אם עושה שלישי בחולין הי' צריך נטילה ושם שלא תפסל האוכל ה"נ ועוד הביאו ראיה מסדר הסיבה דפ"ו דברכות דנוטל ידו אחת ושם שלא תפסל המשקה וכ"ז אינה מכרע' וכמ"ש תר"י דמברך וצונו שצונו על הנקיות וכל זה בכלל מצוה לשמוע דברי ראב"ע וק"ו מלחם ששם אינו אלא משום סרך תרומה וכאן א"צ לזה בכלל והתקדשתם אלו מים ראשונים הוא לאכל בטהרה ואף שאין עכשיו טהרה תקנה הראשונה קיימת כמו בלחם אף שאין טהרה ותרומה עכשיו ומההיא דע"פ מוכח איפכא לס"ד דפריך והא לא נגע דס"ד דאינו חייב אא"כ נוגע במשקה ל"ל למימר דצריך נטילה מתני' היא כל הפוסל כו' אלא דקמ"ל דאף האידנא וכן בירושלמי דפליגי אם ללחם בלבד או אף לטבולו במשקה ע"ה אהאידנא קאי דודאי ל"פ אמתני' ובלא"ה שפסק ואמר כ"ד כו' לדורו אמר ואמרינן ברפ"ד דבכורות וכי הזאה כו' ואם הי' עושה שלישי בחולין באמת אף לפירות היה צריך נטילה אף עכשיו דנט"י לא בטלה וכן בשותה כמ"ש למטה וכולהו משום קדושה ומ"ש דלכן חוזר ונוטל שתי ידיו משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה למ"ד חולין לא בעי כונה לא אתי שפיר כמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' ועמ"ש בס"ז אלא דטעם אחר בזה כיון דמתחילה לא נטל אלא יד אחת ושני' לא שימר מליגע חיישינן דלמא אסח דעתו ונגע וכמ"ש בפ' ע"פ שם וז"ש אע"פ שנטל כו' והל"ל דעולה הנטילה ליד אחת:

ס"ה הנוטל כו'. כר"נ דסוגיא דפ"ב דחגיגה כותיה: ודוקא כו'. תוס' דחגיגה שם ד"ה הנוטל כו': ובשר. כו' עתוס' דחולין ק"ז ב' ד"ה כלם כו' וכ"כ הרשב"א ולא אוקמא במוחל טופח עליו ושם ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו' ופשוט הוא דמוחל אינו משקה דאף דם התמצית אינו מכשיר אלא דם שחיטה כמ"ש בפ"א דפסחים ובפ"ב דחולין ופ"ו דמכשירין: ותבשיל כו'. ר"ל דל"ד פירו' אלא כל שאינו פת כמ"ש בס"א: והם נגובים. דוקא ועיין ר"ש פ"ז דמקוואות מתני' ב' בירושלמי ועב"י וס"ל דרוטב הוי משקה וכמ"ש ברפ"ג דטהרות ואע"ג דביומא פ' ח' אמרינן ציר שע"ג כו' מ"ד כו' הא אמרינן בחולין ק"כ א' התם כו' וערש"י שם ד"ה ומשני כו' אבל הכא כו' והוצרך רש"י לזה אע"ג דיוצא מן הבשר כמש"ש ד"ה חלב כו' מ"מ כיון שע"י בשולו במים יוצא הוי משקה כמו זיעה ברפ"ב דמכשירין דלא כט"ז ומ"א שכ' דבמשקה טופח של עצמו לא הוי משקה וצלי הנ"ל משום דא"צ הדחה כלל ודברי רש"י בברכות נ"ב א' סד"ה אין כו' צ"ע גם לפי' המ"א ולדעתו דאטו מי ליכא למיחש לרוטב:

ס"ו השותה כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בברכות מ"ג א' הביאו כו' כבר תי' תוס' שם ובחגיגה כנ"ל בס"ה וכן ביומא למ"ד א' ת"ר הלכה כו' אר"ח כו' כבר פי' רש"י שם ד"ה לא כו' ומיהו כו' והרשב"א מצריך ליטול ידו אחת מהנ"ל ואף שביומא שם אמר דבר עם חבירו כו' כבר נזהר מזה בת"ה ואמר דמ"ש ל"ש כו' לא קאי אלא אהשתין ר"ל דלא קאי אלא אסיפא וכשהוא נוטל כו' אבל לעולם אינו נוטל אלא ידו אחת דלא כרא"ה שמצריך ליטול שתי ידיו בשותה בקבע מהנ"ל ותמה על הרשב"א ודבריו אינן מובנים ולכן כ' הרשב"א דזה הברייתא יש לדחות דלכך צריך נטילה משום ניצוצות כיון דקאי אהשתין וכ"ז נראה לרש"י דוחק דרישא דברייתא חלוק מסיפא וכ"ש לומר דסיפא לא קאי אלא אחדא לכן ופי' אתוך הסעודה כנ"ל אבל ההיא דברכות מכרעא כדברי הרשב"א וכ"כ תוס' בע"פ קט"ו ד"ה כל כו' בסדר הסיבה כו' דלפי' התוס' מאי פסקא דידיו אינן נקיית ועוד למה ידו אחת וכן במתני' רפ"ח בש"א מוזגין כו' ל"פ אלא במוזגין אבל לכ"ע בעי נט"י קודם השתי' ובזה ניחא הברייתא הנ"ל דפ"ו דאתי ככ"ע דאמר נט"י קודם דשם השמש מוזגן אלא דצ"ע דהא בהא ד"א תיכף לנט"י סעודה והיאך מפסיק בברכת היין ושתייה ועוד דבירושלמי הנ"ל מפסיק ג"כ בפרפרת וברכתן ועוד ל"ל כלל הנטילה קודם שתיה הא כבר נטל ידו פ"א לכוס ראשון ולכן דברי הרא"ה עיקר דכאן שהוא קובע לשתיה צריך נט"י כדין שתי ידיו ולכן נוטל קודם וא"צ ליטול פ"א לסעודה כי הנטילה ההיא מוציאו וכמ"ש בפ' ע"פ תרי זימני ל"ל ולכן אין הפסק כ"א המזיגה והשתא אתי' הברייתא דיומא כפשטא לשתות ממש ובקבע ואכולה קאי אלא דלכאורה צ"ע דפ' ע"פ דנוטל ידיו לטיבול ראשון ל"ל הא כבר נטל ידיו בקידוש שהיא במקום סעודה וכי ההיא דברכות וכן מ"ש בע"פ הנוטל ידיו לא יקדש ונראה דכוס של קידוש שהיא באה בפ"ע משום קידוש אינו קבע וכן בפסח בד' כוסות צריך ליטול שנית לטיבול אלמא לכוס שני אינו נוטל ב' ידיו ואע"ג דאפסקי באגדת' והלילא ולכן הנוטל ידיו לא יקדש דמראה שקובע לשתות ואינה באה משום קידוש וזש"ש זימנין דחביבא כו' אלמא שמקדש על הפת אע"ג דנט"י קודם וקובע על הפת אלמא ל"ל בה בדיעבד אבל לכתחילה בכה"ג א"צ:

ס"ז נטל כו'. תוס' הנ"ל ד"ה כל כו'. מהא דברכות כנ"ל ובד"מ הקשה עליו מהא דע"פ וכמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' וי"ל כו' אף שדבריו בד"מ אינן מובנין וז"ש בהג"ה ואם לא הסיח כו' ופליג אש"ע אלא שחשש לדבריו ופ' דנוטל ידיו בלא ברכה וגם לדברי תוס' הנ"ל היינו לשיטתם דס"ל דנט"י לדבר שטבולו במשקה לאו משום קדושה דמזה הוכיחו סברת' כנ"ל וכ"כ הרש"א אבל לפי מ"ש בס"ד דלא כתוס' לא הל"ל כתו' אף שחשש לס' וכ' בלא ברכה א"כ ה"נ הל"ל כן ומ"מ דין השני קיים בשנטל ידיו שלא לאכול והנה לכאורה דברי תוס' סותרים זא"ז כמו שהקשה בד"מ אבל דברי תוס' נכונים דבד"ה אסוחי כו' וי"ל דס"ד כו' ר"ל דס"ד דחולין לא בעי כוונה אבל גמ' דברכות ס"ל דצריך כוונה והתרצן תי' לו כאן לפי דעת המקשה ופלוגתא היא בפ"ב דחולין ל"א ודעת התוס' לפסוק כר"י דלרב לא גרע מנפלה או הושיט ידיו למי' וכ"פ הרשב"א דהלכה כר"י לגבי רב וכן רבא לגבי ר"נ וכ"פ בהג"א שם וכ"פ הרוקח דבירושלמי ר"ח ס"ל כר"י וה"ל רב יחיד לגבייהו וכמ"ש בהג"ה בי"ד ס"ס קצ"ח אבל הרמב"ם וש"פ פ' ברב וכמ"ש בש"ע שם דסתמא דסוגיא דפ"ב כרב ור"נ ס"ל כותיה וכן הסוגיא בפ"ב דחגיגה מפורש שם דא"צ כונה לנט"י דחולין וכמ"ש למטה אלא דכאן מ"מ נכון הוא לפסק רשב"א דפ' דלנט"י לכ"ע בעי כונה ממ"ש בתוספתא פ"ק דידים הנוטל לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אף לרבנן כוונת או נוטל או נותן בעי ורב עצמו אמר בפ' כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית כו' וע"כ בששימר את ידיו וכמ"ש רש"י והרמב"ם ולקמן רס"י קס"ד דבלא"ה לא מהני וכמ"ש בע"פ שם אמרי כיון דבעי כו' ואפ"ה דוקא במתנה וההיא דחולין שם פירות שנפלו נתוך אמת המים כו' ההיא בנגיעה דחולין ובידים תחלות או בחולין שנעשו על טהרת הקודש וכמש"ש ל"ג ב' אבל באכילה דחולין בפת שהיא משום סרך תרומה דינה כתרומה דלכ"ע צריך כונה כמש"ש. ובזה ניחא גם רישא דנטל לדבר שטבולו במשקה כמ"ש טבל לחולין והוחזק לחולין כו' וע' תו' שם ד"ה כאן לחולין כו' וצ"ע דדבר שטבולו במשקה אינו משום סרך תרומה וכמ"ש תר"י לפי שרוב התרומה מהפת ולכן א"צ נט"י לפירו' אבל דבר שט"ב משום חולין עצמן הוא ותוס' הנ"ל שהוכיחו מהא דברכות דלאו משום קדושה הן אזלי לשיטתייהו שכ' בחגיגה שם ד"ה כאן והקשה כו' ותי' כו' אבל יש לדחות דלא אמרו כל הפוסל כו' אלא דבר הפוסל כמו סתם ידים וכיוצא אבל הרא"ה חולק עליו ואמר דמתוספתא אין ראי' *דבתרומ' מיירי לתרומה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה שם ל"ק כאן כו' וכמו רישא דתוספתא שם כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים דמיירי לתרומה כמ"ש תוס' בנדה ע"א ב' ד"ה מערה כו' וכמש"ל סי' קנ"ט סי' י"א וט"ס שם בבד"הב וצ"ל בפ' אין דורשין וההיא דנוטל שחרית התנאי הוא שיהא זהיר בשמירתו דבלא"ה כיון דע"י שהות כל היום דלמא אסחי לדעתיה וע' בד"הב שם וע"ל סי' קנ"ט סי"ג וכן עיקר כרא"ה דלא חמירי נט"י מטבילה וכמ"ש השתא כל גופו כו' וההיא דחגיגה מכרעא דאמר שם ל"ק כאן כו' וע"כ לאכילה דמסיק שם דלנגיעה דחולין א"צ נטילת ידים ולא אוקים שם בידים תחלות: ואם נגע כו'. כמ"ש בע"פ שם דלמא כו' ונגע וערש"י שם ד"ה אסחי כו' ובשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו':

ס"ח מי שהיה כו'. למד מספ"ק דערובין ד' דברים כו' ואינו מוכרח כמ"ש ה"ר יהונתן שם דוקא מחנה היוצא למלחמה אפי' רשות אבל שיירא ההולכת ממקום למקום לא שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ע"כ וכמ"ש בגמ' שם וכמ"ש בתוספתא פ"ק דערובין אהלים שבשיירא חייבין בערוב שבמחנה פטורין מן הערוב ור"ל מחנה היוצאה למלחמה כמ"ש המ"מ פ"א שם ואף לרמב"ן ורשב"א שלא כ' למלחמה מ"מ כתבו דוקא בעשרה וכמ"ש בירושלמי ומ"מ דברי ה"ר יהונתן עיקר ואף להרמב"ם שכ' איפכא שבמחנה חייב ובשיירא פטור כגי' הירושלמי מ"מ ס"ל דהולכי דרך חייבין ולא פטרו אלא במלחמה וכמ"ש בה' מלכים וכן בנט"י כמ"ש בפ"ג דפסחים וש"מ לנט"י ד' מילין כו' ל"ש אלא לפניו ושם להולך בדרך וכמ"ש בירושלמי פ"ח דבברכות לחלה ולנט"י אדם מהלך ד' מילין הד"א לפניו אבל לאחריו כו' ומסיק שם דבביתו דמי כלאחריו ועוד שם ר' אבינא מפקיד לחמרייא הן דאתון משכתון מסתחון מיא נסבין ידיכון ומתני על כל יומא אלא שדעתו דמקום סכנה כמלחמה דמי וכ"כ תוס' בערובין כ"א ב' ד"ה מוטב וז"ש במדבר או כו' וז"ש הטור סי' סס"ו הולכי מדברות פטורין מע"ח דלא כב"י שנדחק שם לפ' דוקא שיירא ע"ש וז"ש מדברות:

סי"א מברך כו' פסחים ז' ב' וש"מ: ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה על כו' וכטעם ראשון שם וכ"כ בברכות נ"א ד"ה מעיקרא כו' גם כו' כטעם שני שם וכ"כ בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר: ואם כו'. הג"א בריש חולין בד"ה ולא אישתמיט כו' מיהו כו' כדפריש בברכות ור"ל כמ"ש בספ"ק שם בד"ה בדלא כו' וכל היכא כו' אבל הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות כ' דאינו מברך אח"כ וכמש"ש נ"א א' ומה שחילק בין ברכת המצות לברכת הנהנין לא מ' שם כן דהא מביא ראיה מטבל ועלה ולא אידחי אלא משום דמעיקרא כו' וראיית הג"א הוא ממ"ש בברכות שם דמברך יוצר אור אחר ק"ש ואינה מכרע' דברכות ק"ש לא על ק"ש נתקנו כמ"ש הרשב"א וכ"ד תוס' בפסחים שם ד"ה בעידנא ובסוכה שם ע"ש אלא דלטעם ראשון יכול לברך וכמ"ש בברכות שם וזה הטעם ג"כ ללולב ועמ"ש בסי' תרנ"א ועמ"א ופ' בהג"ה כשני הטעמים ולקולא:

סי"ב היטב כו'. ערש"י שם:

סי"ג המטביל כו'. תוספת רפ"ב דידים וכ' ב"י נ"ל הטעם דניגוב משום מים טמאים משא"כ במטביל דאין שם מים טמאים וכמש"ל סי' קס"ב ס"א וז"ש וה"ה כו' וכמש"ש וכן כו' לנוטל כו' והוא ג"כ מה"ט שאין שם מים טמאים כנ"ל וראיה שא"צ מים שניים כמ"ש ברפ"ב דידים נטל לידו כו' עד שיטול מרביעית ופי' תוס' בחולין שם והרא"ש שם דר"ל אפי' אתו משיורי טהרה דלידו א' מהני אם השטיפה כב' שטיפות אבל רביעית מהני לעולם וא"צ ב"פ ע' בסי' קס"ב ס"ד וז"ל התוספתא שם הנוטל ידיו לא יאמר הראשונים הריני נוטל הטמאים ואם עשה כך צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו א"צ לנגב את ידיו וצ"ע ואפשר דצ"ל במקום הטמאין חצאין וכמ"ש הר"ש בריש ידים דהנוטל במים ראשונים חצאין צריך לנגב ידיו תחילה וז"ש אבל המטביל ולכן צ"ע וכ"ש לפרש"י בסוטה ד' ב' אבל העיקר נראה דט"ס בתוספתא וכצ"ל הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאים הריני נוטל בטמאים ואם עשה כן ידיו טמאות הנוטל ידיו צריך לנגבם המטביל את ידיו א"צ לנגבם כו' ור"ל דקמ"ל דל"ת הואיל שאף כשנוטל מים ראשונים במים טהורים נטמאו המים מחמת הידים אלא שהשניים מטהרן א"כ גם לכתחילה יטול במים טמאים ומים השניים יטהרו קמ"ל דאם עשה כן ידיו טמאות מפני שאין המים שניים מטהרין טומאת היד שנטמא מחמת ד"א דהיינו שנטמא היד במים הטמאים שהיו טמאין בתחלה ולא מחמת היד כו' ואח"כ משמיענו חילוקים בין נוטל למטביל לענין ניגוב והגבהת היד כדתניא התם בהדיא ע"ש ועיין בפי' על התוספתא:

חולין ק"ה

רמב"ם בפ"י מהל' ברכו'

ממשמעות רמב"ם ור"ש בפ"ק דחלה

רוקח

שם

פסחים קט"ו

ב"י

חולין ק"ו

מדברי הרשב"א שם

מרדכי פ"ח דברכות

סמ"ק בסי' קמ"ט

תוספות בפסחים קט"ו מסא"ח

משנה ספ"ק דעירובי'

עדיות פ"ה

שבת ס"ב

סוטה ד'

שבת ס"ב

ב"י בפי' דברי הטור

תו' בברכות נ"ח ובפסחים ז' והרא"ש שם

רבי ירוחם

סוטה ד'

מרדכי פ"ח דברכו'

ב"י