דיני הפסק בברכת התורה - שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״מ

ממקום שהתחיל. דאם יתחיל ממקום שפסק ולא יברך א"כ הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם:

שהתחיל הראשון. אפי' שהה כדי לגמור כולה [רמ"מ פ"ה] ואף על גב שבזמן התלמוד לא הי' מברך אלא הראשון היינו מפני שהאחרים נתכונו לצאת בברכת הראשון משא"כ עתה לכן צריכין לחזור ולברך:

ולהרמב"ם. ברכת הראשון עולה לו, עב"י:

העולה. ז"ל הרב"י בשם הרד"א כ' הרר"ג על מעשה שאירע ר"ח טבת שמוציאין ב' ספרים וטעה הש"ץ ופתח של חנוכה ובירך עליו והזכירוהו הצבור שטעה וגלל ס"ת עד שהגיע לפ' ר"ח י"א שצריך לחזור ולברך כדאי' בירושלמי שאפי' הפסיק בשתיקה צריך לחזור ולברך ה"נ הפסיק בשתיקה בעת שגלל ועוד אמרי' שם אם נטל תורמוס ונפל מידו ונטל אחר צריך לברך שנית כיון שלא הי' דעתו לכך ה"נ כיון דלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה צריך לברך והוא ז"ל כתב שטעו כי לא קי"ל כהירוש' דלא חשבי' שתיקה להפסק ל"ש מרובה ל"ש מועטת וההיא דתורמוס נמי לא קי"ל אלא כל דמנח קמי' חיילא ברכ' עלי' ה"נ הא ס"ת קמי' ודעתי' עלויה לכל הפרשיות גם אם לא גלל אותו ס"ת שבירך עליו אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר כיון שהוציא שניהם יחד לקרות שתי הפרשיות שהם ענין היום י"ל דמנחי קמיה הוו ודעתיה עלויה וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו עכ"ל והפוסקים פסקו כההי' דתורמס בסי' ר"ו א"כ גם כאן צריך לברך [ב"י] משמע דאם התחיל לקרות א"צ לברך דהפסק אינו מזיק באמצע כמ"ש ס"ב ואי משום שלא היתה כונתו לכך לא אכפת לן בזה דדמי למי שהיה לפניו סל מלא פירות והי' בדעתו לאכול פרי אחד ועלה בידו פרי אחר ובירך ואכל ממנו ואח"כ נזכר שאין זה הפרי ונטל הראשון שא"צ לברך דלא גרע מאם הביאו לפניו פירות אחרים מאותו המין דא"צ לברך כמ"ש סימן ר"ו ס"ה, וא"ל דהכא הוי נמלך ממש דא"כ לא היה לו להביא מהירושלמי דמיירי בין ברכה לאכילה וגם ר"ג לא הי' חולק בזה ועוד מאחר שהרד"א לא דבר אלא בלא התחיל מנ"ל להרב"י להוסיף מחלוקת דאף בהתחיל פליגי וצ"ע והמבי"ט ח"ג סימן רצ"ד כתב דאם מה שהראוהו הוי חובת היום כגון שהראוהו למעלה א"צ לברך דאפי' לכתחלה יכול לקרות מה שקראו כבר כמ"ש סי' קל"ז ס"ו עמ"ש שם א"כ דעתו על הכל וכן אם הראוהו למטה דמי לסל מלא תפוחים ובירך על א' ואח"כ ראה אחרת יותר טובה ולקחה שא"צ לברך (עס"י ר"ו) אבל הראוהו בפ' שאינו חובת היום צריך לחזור ולברך עכ"ל וכ"כ תיקון יששכר דף נ"ו וגם דעת הרב"י משמע כן דהכא כתב ב' דיעות וגבי פרי בסימן ר"ו ס"ו כתב דצריך לברך משמע דאמרינן מסתמ' דדעתו אכל התורה דכולן שוין לטובה משא"כ בפירות ונ"ל דבההוא עובדא דלעיל הצבור והש"ץ שגללו ר"ח מדעתם אבל מדינא ה"ל לקרות של חנוכה תחלה כדי שלא יגרום ברכה לבטלה דהא איכא מ"ד בגמרא דמקדמינן לכתחילה של חנוכה:

יתחיל ממקום שהתחיל. בטור בשם ירושלמי דאי תימא ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם. וכתב הרא"ש מימרא זו נאמרה בתר דתקנו שכל א' מברך וש"מ כשהוא מתחיל ממקום הראשון מברך ברכה ראשונה ואם היה מתחיל ממקום שפסק אינו מברך כי הוא גומר קריאת הא' על סמך ברכתו עכ"ל נמצא פי' הירושלמי בדרך זה דהשני לא יסמוך כלל על מעשה הראשון ויהיה נחשב כאלו לא קרא כלל ממילא יתחיל ממקום שהתחיל ויברך תחל' וסוף דאי תימא דיסמוך עליו ממילא יהיה נחשב כאלו שניהם עשו מצוה א' זה התחלה וזה הגמר ממילא לא יברך השני תחלה רק בסוף זה אינו דאם כן הראשונים אין להם ברכה אחרונה כו' דאין הברכות מצטרפות זה עם זה כיון שנשתתק הא' אזל ליה מעש' דידיה והברכות הם שייכים להדדי וכאחת נחשבים וא"ל הי' להם לתקן דהשני יתחיל ממקום שפסק ויברך תחל' וסוף דא"כ פשיט' לאו שפיר הוא כיון שאת' עושה מן השני מעשה חדש אין לראשונים ברכה אחרונ'. ומו"ח ז"ל טרח בחנם בפי' דהאי ירוש' בע"א:

ואפילו בזמן הזה הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה:

לא הוה הפסקה. דל"ד לנשתתק דאזיל ליה מעשה ראשון אבל שיחה אפילו הסיח דעתו לא הוי הפסק להצריך לברך שנית וראיה מק"ש דשואל מפני כבוד וא"צ לחזור למימר ברכת ק"ש דדוקא גבי תפילין אמרינן שח מברך שתים דאז עושה מהן ב' מצות כי יש בהם שייכות ב' מצות כ"ה דעת ר"א במרדכי שמביא ב"י וכתב עוד בלשון זה אבל המברך הקורא בתורה אין מוציא הרבים בברכתו שהרי כל אחד צריך לברך ולקרות הלכך היכא דנשתתק צריך אחר לברך אבל היכא דסח אפילו הסיח דעתו א"צ לברך והשיב רבינו יואל דאי לא משום נכנסין ויוצאין כל ז' יוצאין בברכת הא' הרי דמוציא את הרבים והיכא דנשתתק ליכ' למיחש לנכנסין ויוצאין דקלא אית ליה ולעד"נ דלק"מ על ר"א דמ"מ האידנא דניתקן שכל הקורא יברך בפ"ע ממילא מכוין בדעתו דוקא על קריאת עצמו ולא על קריאת אחר ול"ד למנהג המשנה שלא היו מברכין רק ראשון ואחרון והיו מתכוונים להוציא כל האמצעים דבתר הכוונה אזלינן וכיון שנשתנה הענין נשתנה הכוונה וע"כ דוק' אם נשתתק ויבא אחר למלאות מקומו ע"ז לא נתכוון הראשון בברכתו אבל אם הוא לעצמו הסיח דעתו בנתיים ע"ז היה דעתו תחלה לחזור ולקרות ולזה נתכוון בברכתו תחלה כן נראה נכון וע"כ פסק בש"ע כאן כן:

וי"א שצריך. כאן לא הכריע אבל בב"י הכריע דצריך לברך כמ"ש בסימן ר"ו כו' וכ"נ עיקר לפי מה שהוכחנו בי"ד סי' רע"ט מס"ת שנמצא בה פסול שאין זה דומה לתורמוס שנפל מידו דבכונה תליא מילת' דבס"ת מצוה עליו לקרות וע"כ נתכוין ודאי שאם ימצ' בה פסול שיקרא בשניה דא"א להפטר מזה משא"כ בתורמוס שאין חיוב עליו לאכול ע"כ לא נתכוין רק על מה שהי' בדעתו אז ממילא ה"נ כיון שבשעה שבירך הי' סבור שיקרא פ' זו ולא עלה על דעתו אחרת ע"כ צריך לברך אח"כ שנית אלא דיש עדיין לחלק דדוקא אם היה הטעות שהראו לו פ' אחרת לגמרי כההיא דאבודרהם שהיה צריך לקרות פ' ר"ח והראו לו בשל חנוכה והוצרך לגלול הס"ת בשביל זה אז צריך לברך שנית אבל אם הטעות בפ' זו ויש מן האפשר שיקראו לו גם פ' השייך לו באמת וא"צ לגללה ממקום זה אל מקום הראוי לו א"צ לברך שנית כיון שהס"ת מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה לפניו כנלע"ד נכון בס"ד ועמ"ש סי' תפ"ט:

שצריך. בספר פרח שושן חלק או"ח כלל א' סי' א' העלה לפסק הלכה אם היה בסדר היום אלא שהטעות היה שהראה לו למעלה שכבר קראו או למטה וצריך לחזור יותר למעלה בכל חד מהני גווני א"צ לחזור ולברך כמו שכתב המבי"ט ובעל תיקון יששכר והרדב"ז. והיכא שהיא פרשה אחרת שאינה מסדר הקריאה דעת המבי"ט ובעל תיקון יששכר שצריך לברך וכן דעת המג"א וט"ז. וסיים הט"ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הספר תורה א"צ לברך דכיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה וכן פסק הפר"ח ז"ל דכשאינו חובת היום צריך לחזור ולברך ואם הוא חובת היום אם הראו לו ממה שכבר קראו יקרא ממה שהראו לו כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם הוא למטה יתחיל לקרות ממקום שפסקו עד אותו פסוק שהראו לו ואותו בכלל עי' בתשובת חוט השני סי' ס"ב ובתשובת גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' (ב') [כ']. ובספר יד אהרן וע"ל סי' תרפ"ד:

הקורא כו'. ירוש' פ"ה דברכות ר"ח בשם ר"י היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שמתחיל הראשון וא"ת ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתי' תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ופי' הרא"ש וש"פ שהאחרון מברך גם לפניה וז"ש מתחיל ממקום שהתחיל כדי שיברך על הכל לפניה ולאחריה וער"י שם: ולהרמב"ם כו'. שמפ' שסומך על ברכות הראשון ואילו התחיל ממקום שפסק אז היה נראה כאילו קריאתו מובדלת מקריאת הראשון משא"כ עכשיו שנראה כאלו קריאה אחת היא: ואפי' כו'. דהא דיינינן לקריאת החזן כאילו קרא הוא. שם:

ס"ב העומד כו'. כמ"ש בהלל ובמגילה פוסק ואין בכך כלום ולא הפסיד הברכה ול"ד לנשתתק כמ"ש בפרקים שואל כו' ואלו נשתתק חוזר לראש כמ"ש תוס' ספ"ה בשם הירושלמי בטיטי כו' ע"ש:

ס"ג העולה כו'. בירושלמי פ"ו דברכות ר' זריקן אמר ר"ז בעי אהן דנסב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכין עלוי זמן תניינות מהו בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחילה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה והכי נמי לא נתכוין ע"ז הפרשה ואמר תני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אר"ח בר בא הדא אמרה אהן דנסב פוגלא ומברך עלוי והוא לא אתא לידוי צריך למברכה עלוי זמן תניינות וטעמו משום הפסק נטילתו אע"ג שהפסיק בשתיקה וה"נ הפסיק בגלילה וטעמו של ס' ראשונה דבבעיא שם ס"ל כמ"ש הראב"ד דס"ל הבעיא לקולא יגם סיפא דר"ח ב"ב אין הלכה כמותו דס"ל כר"ח ואנן קי"ל כרבא בברכות ל"ט אבל הפוסקים ס"ל הבעיא לחומרא כמ"ש בסי' ר"ו ס"ו וגם פ' להא דר"ח ב"ב כמש"ש ס"ה וע' תוס' ורא"ש שם ותר"י שמפ' הירושלמי שמא תפול הפרוסה מידו כו' וכ"ש דאתי כרבא ואע"ג דגמ' פליגא בטעמא מ"מ הדין אמת אלא שהם מפרשים להא דר"ח ב"ב ג"כ שאם נפל מידו כמו ברישא ור"ל שפושט את הבעיא דצריך לברך פ"א ועתר"י שם אבל הרמב"ם בפ"ד מה"ב מפ' כמ"ש בש"ע שם ס"ה אלא שמפ' לאו משים הפסק אלא משום שאינו לפניו וגם לרבא א"ש ולאפוקי קודם שמביאין לפניו וגם מ"ש הראב"ד דקי"ל הבעיא לקולא וכן הג"מ בשם ר"ת ולמד מכוס של ברכה שכולן שותין מכוסות שלפניהם בברכתו של מברך וכמ"ש בפ' ע"פ בההוא סבא דגחין ושתי ובספ"ז דברכות כולהו נבגא דברכתא ועב"י שם ס"ל הפוסקים דאם נפל שאני ע"ש וכ' והתחיל ואע"ג דהפסקה באמצע אינו מזיק כמ"ש בס"ב מ"מ כאן דטע' משום שאין דעתו עליו אף באמצע צריך לחזור ולברך וכמ"ש בסי' ח' סעיף י"ב ע"ש:

ירושלמי ט' והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דמגילה:

בפי"ב מה"ת

מרדכי שם בשם ר' אפרים

הרד"א

ב"י