דיני ציצית שעשאן עכו״ם ונשים - שולחן ערוך אורח חיים סימן י״ד

שעשאו וכו'. פי' שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"ד ס"א:

כשרה. צ"ע דהא בכל דוכתי דרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל כדאי' בקדושין ד' ל"ו ובמנחו' ד' ס"א ממעטי' עכו"ם ונשים מבני ישראל:

ויש מחמירין. ולדידהו כל מצות שאין האשה מחויבת בהן כגון לולב וסוכה אינה רשאי לעשות' ועמ"ש סי' תרמ"ט סס"א ונ"ל דקטן דינו כאשה עסי' ל"ט:

ציצית אחרים. וא"ת יתירם מהבגד ויחזור ויתלם בבגד בכוונה וצ"ל דמיירי בשבת א"נ כגון שנפסק א' מהראשים ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמ"ש רסי' ט"ו:

פטור. ואם הטיל בה ציצית כתבו התו' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים שמברכות על מ"ע שה"ג ע"ש:

מברך. ויש"ש בחולין פ"ח סימן נ"ג כתב דאם לובשו לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה אינו מברך כיון שאינו לובשו לשם מצוה אבל ברא"ש ריש ה' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך וכ"כ במנחות בפסקי תו' סי' קס"א דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן מברכין:

טלית חבירו. כתב הב"ח דוקא באקראי אבל בקביעות אסור וכ' היש"ש דאסו' ליקח אותן מביתו לב"ה או אפכא:

ולברך. וצ"ע בשלמא ליטלו שרי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל למה יברך עליו בשלמ' כששאלו מדע' ה"ל כאלו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש הרא"ש וה"ה בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא וכמ"ש בא"ע סי' כ"ח סי"ט ובח"מ סי' קצ"ה סס"ד אבל ליקח בלא דעתו אסור, כמ"ש שם וכ"כ לקמן סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה וא"כ למה שרי כאן וצ"ל כמש"ל דאע"ג דפטור מציצית רשאי לברך כמו הנשים:

שיקפיל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי כנ"ל ע' בכ"ה סי' ש"ב:

דחיישי'. שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואף על גב דבסי' תל"ז ס"ג אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס שאני התם דדבר מועט הוא ועבח"מ סי' רצ"ב ס"כ בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ועבח"מ סי' ע"ב ס"א וסי' קס"ג ס"ו ובי"ד סי' קע"ב ס"א:

האשה כשרה לעשותן. לאפוקי מר"ת שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין בסי' ל"ט דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כו' דלא ס"ל כן אלא שאני תפילין דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם: והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אפי' לר"ת ודוקא אתליה בבגד הוא דקפיד כדאי' בסמוך וזה מילתא אחריתא כנ"ל:

על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעינן טויה לשמה כדלעיל סי' י"א מ"מ התלי' בבגד לא בעי' לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עכו"ם ש"מ דישראל בלא כונה כשר והך קרא בתליה מיירי שהרי כתב אצל כנפי בגדיהם והקש' ב"י דהא רב הוא דדריש ולא עכו"ם ורב ס"ל באמת שלא לשמה כשר בטויה וא"כ נימא לשמואל דפוסל בטוי' שלא לשמה אה"נ דלא דריש כאן ולא עכו"ם ופסול אפי' בישראל שלא לשמה נ"ל לתרץ דא"כ היה לי לתלמוד לומר ולשמואל האי בני ישראל מאי דריש בי' כדרך התלמוד בשאר דוכתי אלא ודאי דאף שמואל דריש מבני ישראל ולא עכו"ם לענין עשי' על הבגד שהיא התלי' כנ"ל:

אבל לא יברך כו' דר"ש והרא"ש ס"ל בעי' תליה ג"כ לשמה:

שאלה כשהיא מצוייצת כו'. זהו דעת הרא"ש דלא אמרו טלית שאולה פטור מציצי' היינו שא"צ להטיל בה ציצית אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עלי' ואם א"א לו לברך אא"כ תהי' שלו אמרי' דהוה כנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק מחבירו והודיעו שהלך לבקר חולה ומת לו מת רשאי לקרוע הבגד עכ"ל. וזהו ג"כ טעם ס"ד דמותר לברך על לוקח טלית מקופלת שמצא אמרינן מסתמא ניחא ליה והוה ליה כאלו הקנה לו ע"מ להחזיר וכתב עוד שאותן המשכימין להתפלל בסליחות ומתעטפים בטלית שאולה כדי להפטרמברכה טועים הם דחייב בברכ' כמ"ש: ונ"ל דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כי הנהו טליתות של בה"כ או מה שקורין ד' כנפות דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרי' אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משו' שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאיל' משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאיל' לו וזה דומה לטלית של אחרים שאין חייב השואל לעשות בה ציצית אע"ג דהשאיל' לו מ"מ אמרי' דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן כנ"ל וכ' רש"ל פ' כ"ה סי' נ"ג על דברי הרא"ש האלו דשאני גבי שואל מחבירו כו' לענין קריעה שא"א לו לילך ערום וע"כ המשאיל הקנהו לו וכן גבי אתרוג דבעי לברך דא"א זולתו אבל לא בטלית שאינו מחויב ללבוש אותו משום ציצית. והאריך שם ומסיק דמ"מ ראוי לכל י"ש שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אין מעכבות. עוד אומר אני אפילו לדעת המברכים על טלית שאולה היינו הטלית הלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין שהוא לזכרון כמו תפילין כו' אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי יראה שאין לברך עליה כלום עכ"ל ובעיני ג"כ תמוה כראי' של הרא"ש מחלוק שקורע דשם קורע כדין דשאל לו לענין זה וכל אדם יכול לעשות במה ששאל לאותו ענין ששאל לו משא"כ בציצית שאף א"ת ששאלו לברך עליו מ"מ אין יכול לברך על טלית שאולה אא"כ במתנה דוק' ומזה אין לו ראי' מחלוק דנימא דנתכוין לשום מתנה ועמ"ש בסעיף שאח"ז:

מותר ליטול וכו'. פירוש שלא מדעתו ומטעם זה פסק רמ"א לקמן סי' תרמ"ט בלולב שיכול ליטול בלא דעת חבירו ומדמה אותו בת"ה סי' ק' להך דהכא דאין שייך שם קלקול וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אלא שקשה מ"ט לא מכשרי שם ת"ה ורמ"א אלא מיום ראשון ואילך אבל לא ביום הא' ומ"ש מציצית שהם דאורייתא ואפ"ה סמכי' ומברכין עליהם שלא מדעת בעלים וי"ל דהא אין איסור מן התורה להתעטף בבגד בלא ציצית רק שמחויב לעשות ציצית בבגד שלו כמש"ל בסי' י"ג ס"ג בשם המרדכי בשם ר"י וכאן אין שייך חיוב זה עליו דהא לאו שלו הוא אך קשה דהא לעיל סימן ח' ס"ט מחמרי' לענין ברכת ציצית טפי מן הלביש' דמשום חומרא דברכה צריך לבדוק הציצית דוקא וא"כ לענין יום א' דלולב נימא נמי דמצינו דמהני האי סברא דניחא לי' לאינש כו' לענין ברכה דציצית אע"ג דטלית שאול' פטור מ"מ בזה אמרינן דהקנה לו ע"מ להחזיר ק"ו דתיהני לענין עשיית המצוה ביום א' דלולב ונימא דודאי נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר ויש סברא לחלק דביום א' שהוא מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא יתקלקל האתרוג ולא מהני אז סברא זו דניחא ליה כו' אלא שקשה לי למה פסלי' ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעי' לכם אמאי לא נימא כיון שיודע שא"א לו לצאת י"ח אא"כ נתנו לו במתנה ע"מ להחזירו ודאי נתכוין ע"ז דמתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג כדאי' בפ"ק דקדושין דף ו' וע"כ לומר כיון שאמר ל' שאלה אמרי' דלא נתכוין לשום מתנ' ומ"ש משואל טלית מצוייצת דכתב הרא"ש לעיל בס"ג דחייב לברך דאמרי' שנתכוין בענין שיהיה שלו במתנ' ע"מ להחזיר וכן קשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו דמקודשת וז"ל וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לידו אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין דכ"ע לאו דינא גמירא והיו סבורים שיועיל ל' שאלה ולעולם אומדין דעתו כיון שמסרו לקדש בו האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר כו' עכ"ל והיינו כמ"ש כאן בציצית ק' משאול בי"ט דפסול אמאי לא נימא ג"כ הכי ממש וק"ו הוא דאם מועיל לענין קדושין שהיא מקודשת קידושי ודאי מכח זה כמ"ש בש"ע א"ה סי' כ"ח ואם בא אחר וקדשה א"צ ממנו גט ק"ו שיועיל לענין קיום מצות לולב בשביל זה אפי' ביום א': והנלע"ד לחלק שפיר בין קדושין ללולב דבלולב הוי פסול שאלה וגזילה מכח גזירת הכתוב דלכם משלכם דודאי אמרי' דהכי פסל רחמנא כל שאמר בלשון שאלה ואין לנו לפרש לשונו שנתכוון באופן המועיל דהיינו ל' מתנה דאדרבה התורה גילתה לנו שלא נפרש כן ונפסלים כל שאמר בל' שאלה משא"כ בקדושין דפסול גזילה ושאלה הוא מצד הסברא דהא בעי' שיתן לה כסף משלו ואיהו נותן לה משל אחרים ובמה תתקדש לו ע"כ שפיר אמרי' דזה השואל לו טבעת לקדש בו ודאי נתכוון באופן המועיל וכדברי הרא"ש שזכרנו דאין לנו שום לימוד מקרא למעט שלא נפרש כן עמ"ש בסי' שס"ח על דברי הרא"ש האלו. אך קשה גבי ציצית דיש לימוד מקרא דשאול פסול דכתיב כסותך ולא של אחרים כמ"ש הש"ע בסי' זה הוה ממש כמו בשאול דלולב (כמו) שזכרנו. ותו קשה ממה דאמרי' בפ' הישן (סוכה דף כ"ד) דאי לאו קרא דכל האזרח ה"א דסוכה שאולה פסולה כמו גזולה כיון דכתיב תעשה לך וא"כ כאן ודאי איתמעט שאולה כמו גזולה וצ"ע רב ליישב: ועפ"ז הגם כי איני כדאי אפי' להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו מ"מ קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת כדברי רש"ל וכ"ש אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו כנ"ל. ואע"פ שכתב הרא"ש שראה נוהגין לברך מ"מ הרי כתב הרא"ש עצמו הבאתיו בסעיף י"ג שראה בימי הסליחות שאין מברכין על טלית שאולה. אלא שכתב שהם טועים ולפי מ"ש יפה הם עושין ע"כ אין ראיה ממנהג כיון שהם מוחזקים:

שיקפיל אותה. כתב רש"ל בפ' כ"ה סי' נ"ג נראה שאסור להוציא' מב"ה וללבוש הטלית או להניח תפילין דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד עכ"ל:

אסור ללמוד וכו'. בח"מ סי' ע"ב נתבאר בדברינו בס"ד היתר בת"ח שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם וכמ"ש רמ"א שם סי' רצ"ב ונ"ל דה"ה במשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא וכ"כ שם טעמא דמלתא:

שעשאו עכו"ם. ר"ל שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עומד ע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"א ס"ב:

להצריך אנשים. והיינו לתלות בבגד אבל לטוות מותר לכ"ע וקטן דינו כאשה. מ"א:

בלא כוונה. ר"ל שקשר קשר העליון שהוא מדאורייתא בלא כוונה אבל אם עשה קשר העליון בכוונה אע"פ שעשה אח"כ שאר הקשרים וחוליות בלא כוונה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר. ע"ת:

על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התלייה בבגד לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי נכרים ש"מ דישראל בלא כוונה כשר עיין ב"י מ"ש. והט"ז סק"ב עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף ותירץ מנפשיה מה שתירץ הב"י ע"ש וא"ל יתירם מבגד ויחזור ויתנם בכוונה בבגד די"ל דמיירי בשבת א"נ שנפסק א' מראשיו ואם יתירם יהא אסור ליתנם בבגד כמש"ל סי' י"ב ס"ק ב':

בה ציצית. ואם הטיל בה ציצית כתבו תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים המברכות על מ"ע שהז"ג. מ"א:

מברך עליה מיד. דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכ' ט"ז נ"ל דהא דמחייב ברכה היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כמו טליתות של בה"כ דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו ע"כ ט"ז. רש"ל פסק דראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. עוד כ' דאפי' לדעת המברכין על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי אין לברך עליו ודעת הרא"ש בהלכות ציצית דהעובר לפני התיבה מברך וכ"ה בפסקי תוספות במנחות סי' ק"ג דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולין לדוכן מברכין וכ"כ המ"א ואליהו זוטא. גם בתשו' שער אפרים סי' י"ט ובתשו' בית יעקב סימן קי"ד פסקו דלא כמהרש"ל ע"ש וט"ז הסכים עם מהרש"ל ופסק שלא לברך על טלית שאולה מצויצת ומכ"ש אם נטלו שלא מדעת חבירו שבסעיף ד' שאין מברך עליו ע"ש. והמחבר יד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש. ועיין בס' בני חייא. (ועיין בס' אליהו רבה הביא כמה שו"ת לדחות דברי מהרש"ל ופסק לברך אפי' בטלית שאולה אף לעלות לתורה). שאלה אם מחויב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לישאל טלית מאחרים בעירו פסק בתשו' בית יעקב סי' קי"ד דאין מחויב לישאל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה ע"ש:

טלית חבירו. באקראי אבל בקביעות אסור ב"ח. וכ' רש"ל דאסור ליקח אותו מבה"כ לביתו או איפכא:

שיקפל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון. ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי. מ"א עיין ע"ת. ובתומת ישרים סי' מ"ו:

בלימודו. ואפי' באקראי אסור ללמוד בהם. ועיין בח"מ סי' רצ"ב ס"ך בהג"ה ונתבאר אם הפקיד אצל ת"ח ספרים מותר ללמוד בהם ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם. וכתב ט"ז וה"ה במשכון אצל ת"ח והסמ"ע כ' שם אם המפקיד מקפיד ע"ז אסור אבל הש"ך שם חולק עליו וכ' דשרי ע"ש. וכתב המ"א דברי הש"ך נראין בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ע"ש:

שותפין. כסות השותפין עם הגוי אינו חייב בציצית עיין דמשק אליעזר בפ' ראשית הגז דף תכ"ד. וביד אהרן:

ס"א ויש מחמירין כו'. כמ"ש בפ' השולח בתפלין וקשרתם וכתבתם כו'. וס' הראשונה ס"ל דוקא בתפלין דנתיב עיכובא וראיה ממה שהצריכו ב"י למעוטי עו"ג ועוד סוכת גנב"ך ובפ' הספינה דביתהו דר"ח בן דוסא אבל הג"מ כ' בשם מהר"מ דמבני ישראל ממעטינן בנות ישראל כמ"ש בכמה מקומות והא דפ' הספינה היינו בטוית ציצית דאף בתפלין בכה"ג כשר באשה כמ"ש בע"ג ל"ט א' ע"ש פ"א מהלכות ציצית:

ס"ב הטיל כו'. דרמב"ם אזיל לשיטתו שפי' מש"ש מ"ב ב' מן הגרדין כו' לאו משום לשמה כמש"ל סי"א ס"ה וראיה מדס"ל לרב ציצית בנכרי כשרה וגט בנכרי פסול משום דבעינן לשמה כמש"ש כ"ג א' ואף ללישנא בתרא דוקא משום דכתיב מיעוטא וז"ש בסוכה ט' א' אלמא בעינן טויה לשמה ל"פ אלא מטויה וכן לפירש"י. וע"ל סי' ט"ו ס"ד אבל לפי' תוס' מן הגרדין כו' צריך לשמה וכ"כ הרא"ש ואזיל לשיטתו דס"ל דאין ראיה מגט וכמ"ש בע"ג כ"ז במילה דכשרה לר' יהודה ועמש"ל סי' י"א ס"ב וס"ה:

ס"ג דכתיב כו'. שם קל"ו א': מפני כו'. תוס' שם: ואם כו'. דאז אין נראית כשלו: שאלה כשהיא כו'. דאדעתא דהכי שאלה לו וכמ"ש בב"ב קל"ז ב' אי מיפק כו' ובמ"ק כ"ו ב' ורשב"ג כו':

ס"ד מותר כו'. כמ"ש בפסחים דף ב' ובבכורות י"ח: וה"ה בתפלין. ר"ל אע"ג דאמרינן בב"מ כ"ט ב' המוצא תפלין כו' לאו דבלא"ה אסור להניחן אלא התירא אתי לאשמועינן דלא כנ"י: אבל אסור כו'. כמש"ש השואל ס"ת כו' מ"ד כו' והטעם דבמקום פסידא לא אמרינן ניחא כו' וז"ש לעיל ובלבד כו' וכמ"ש בבכורות י"ח ב' ר"ט סבר כו' ור"ע סבר כו':

מנחות מ"ב

התו' והרא"ש שם

הרא"ש בהלכות ציצית פוסל ורמב"ם בפ"ח מהל' ציצית שמכשיר

חולין ק"י מנחות ל"ו

תוספות שם ורא"ש שם: בחולין

הרא"ש שם וסמ"ק ור' ירוחם

חולין קל"ו: