דין מודים דרבנן - שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ז

ולא ישאו. פי' שישחו כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג ס"ה [כ"מ בב"י] והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

בשחיה א'. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה תדע דבר"ה ויה"כ אין המדקדקין נוהגים לזקוף אלא בסוף ברכה (שם) נ"ל כוונתו דבסוף הברכה דצריך ע"כ לזקוף כמו שתקנו חכמים לכן יזקוף בשם וה"ה בתחלת הברכה היכא שזוקף מיד אבל הכא שאינו זוקף עד שגמר כל הברכה והתם ליכא שם אף על פי שיש שם לית לן בה ועוד יש ראיה ממלך שהתפלל כל התפלה בשחיה ואף על פי שיש בה כמה שמות והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל, והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:

בברכה. בפת"ח (ס"ח סי' תת"ה) כהנים עם, אין מלת כהנים דבוק למלת עם (וכמ"ש סי' קכ"ח ס"י בהג"ה) שהרי קי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושיך אף על גב דעם סתמא לא איקרי כדאי' פרק הזרוע עם קדושיך אקרי כדאי' פ"ד דיומא, כתוב בזוהר חדש פ' נשא כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו יאר ה' כלפי ההיכל, פניו אליך ויחנך יראה לצד שמאל ליחדו בימין: טוב לומר בשעת אמירת ברכת כהנים אל נא קרב תשועת מצפיך וכו'. והוא שם של כ"ב (צ"ה פ' נשא ושל"ה):

עד ואני וכו'. ואנו אין אומרים רק עד שלום:

כן יהי רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כי"ר אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון (ב"ח):

ולא ישחו יותר מדאי. ב"י הביא הרבה פוסקים דס"ל דבכל השחיות יש אזהרה זו ובזה ניחא לי למה לא נתנו כאן גבול עד היכן היא השחיי' בזה כדי שנדע מהו הנקרא יותר מדאי אלא נראה דדין השחייה נזכר לעיל סי' ק"ג וכאן הזהירו שלא ישחו יותר מאותו שיעור והא דנקטי' הכא הירושלמי לפי שכאן היא עיק' השחייה שהיא נזכרת בפי' בתיבת מודים כנ"ל. והטור הקשה על הרמב"ם שכתב כן מדאי' בירוש' מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי משמע דעל הש"ץ דוקא קאמר דאין שייך העברה אלא בש"ץ ואיני מבין הקושיא דלרבותא אמר כן בירושלמי דיש כאן עבירה גדולה כ"כ דהעבירו שלא יהיה ש"ץ בשביל זה א"כ יש לכל אדם ליזהר שלא ישחה יותר מדאי כנ"ל נכון ועמ"ש בסימן קי"ג מה שקשה מכאן על התם:

וחותם ברוך וכו'. לפי שבגמרא שלנו אין שום חתימה ובירושלמי איתא שיש חתימה בא"י אל ההודאות ע"כ יש לחתום אבל בלא שם:

גם בסוף. דאיתא בגמרא רבא חתים כר"ע בהודאה תחלה וסוף ופירש הראב"ד דקאי על מודים דרבנן ואיתא תו בירושלמי א"ר זעירא ובלבד במודים ופירש ב"י היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים וע"כ כתב כאן טוב לחוש להחמיר גם בסוף:

ואין הצבור כו'. דאין עונין אמן אלא (אחר) המברך שהוא הכהן ומשמע כאן דא"א כי"ר אלא אחר סיום אמירת ברכת כהנים והעולם נהגו שאחר ב' ברכות הראשונות אומרים י"ר ואחר הג' אומרים כי"ר נראה לתת טעם לפי שאם אין שלום אין כלום והברכה הג' היא שלום והוא גמר הברכה העיקרית ע"כ אומרים שם כי"ר להורות שבזה היא עיקר הברכה: העתק מספר עץ חיים שחיבר האלקי מהר"מ קלפיראס תלמיד האלקי קודש קדשים מהר"רי לוריא ז"ל בעניני תפלה: אחד פ' התמיד יאמר פטום הקטורת. יין קפריסין היו"ד בציר"י. רובע הקב אל יאמר אלא רובע כי סתמ' הוא כן בגמ'. והקטרת לאיברים לא יאמר קודמת. אחר הקטורת יאמר ה' צבאות ג"פ וערבה לה'. ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. עליה השלם כל הקרבנות יאמר השלם בציר"י תחת הלמ"ד. אח"כ אנא בכח ונוסח אנא בכח יאמר בלשון זה אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה בנשימה א' דהיינו אבגית"ץ וכן השמות האחרים דהיינו קר"ע שט"ן נג"ד יכ"ש בט"ר צת"ג חק"ב טנ"ע. יג"ל פז"ק. שק"ו צי"ת. כל פסוק שאומר יאמר אותו בניגון כקורא בתורה. וכן שני כתובים. יאמר וכאן שני כתובים כו'. צריך להסתכל כל יום בציצית כמ"ש וראיתם אותו והיא תועלת גדול לנשמה ולא יזדמן חטא על ידו. צריך שיכסה הטלית תפילין של ראש. בכל פעם שיאמר אשרי יאמר אחר כך ואנחנו נברך יה כו'. לא היה מסיר טלית ותפילין עד עלינו. אחר עלינו י"ל והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויכוין שמתחיל בוי"ו ומסיים בד' שהוא עשרה לי' ספירות ע"כ ראיתי שם. הברייתא של ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר כו'. היא בפ' תמיד נשחט דנ"ט וכתבו שם התוס' דנר' לר"י דל"ג ונרות דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה דבהא הקפיד' תורה לאחר כדכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עכ"ל. כשאומר בפסוק ראשון ה' אלהינו ה' אחד יכוין על ד' אותיות של הוי"ה כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו יכוין על ד' אותיות של אדנות. כשאומר לעולם ועד יכוין לשם יאהדונה"י. כשאומר יהא שמיה רבא יכוין שהוא ית' שליט בד' עולמות אבי"ע דהיינו לעלם שהוא ל' יחיד נגד עולם האצילות ששם אחדות גדול. ולעלמי נגד עולם הבריאה כשיאמר עלמיא יכוין נגד עולם היצירה בעלמא נגד עולם העשיה וכשאומר יתברך יכרע שהוא ברך לך תכרע. בנוסח מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים הוגה בדפוס חדש ומתפתה בתחנונים והוא שלא כדין דהרמב"ן כתב בפ' משפטים בפסוק וכי יפתה פתוי הוא על דברי שקר:

הציבור. כתב בשיורי כנסת הגדולה דאף אם התפלל בציבור וש"צ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע שליח צבור למודים כשיגיע שליח צבור למודים צריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה ע"ש וע"ת כתב עליו ואין דבריו מוכרחים ע"ש:

מדאי. פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג והב"ח מפרש דבמודים שאומרים עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט. והעולם לא נהגו כן. מגן אברהם וע"ת:

אחת. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה עיין מ"א והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:

בברכה. בברכה בפתח. כהנים עם אין מלת הכהנים דבוק למלת עם דקי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושך. כשאומר יברכך יראה לצד ההיכל. וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ה' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פרשת נשא:

אברכם. ואנו אין אומרים רק עד שלום:

רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כן יהי רצון אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון. ב"ח:

שים שלום. ובסידור האר"י ז"ל לעולם שים שלום:

ולא ישחו כו'. רמב"ם ועתוס' דספ"א י"ב ב' ד"ה כרע כו' ובלבד כו' ומפ' הרמב"ם על הציבור במודים דרבנן דעלה קאי בירושלמי שם וע"ל סי' קי"ג ס"ה: וחותם כו'. ירושל' פ"ק דברכות והרמב"ם כת' בלא חתימה כמ"ש בגמ' דידן והכריע ב"י מספיקא לומר בלא הזכרת השם ודע' הטור לחתום בשם וכתב שכן נהג אביו הרא"ש ז"ל וכן עיקר וע"ל סי' ר"ז: ויש מי כו'. כן פי' הראב"ד מ"ש בספ"ה דברכות ל"ד ב' רבא כרע בהודאה תחיל' וסוף דש"ץ ויחיד המתפלל פשיטא דכורעין תחילה וסוף כמ"ש בברייתא שם אלא על מודים דרבנן קאמר וכן הוא בירושלמי פ"ק דברכות תנא ר' חלפתא בן שאול הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה ר"ז אמר ובלבד במודים זעירא הוה סבר לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחילה וסוף ובגי' שלנו ר' זעירא כו' אבל ס' ראשונה ס"ל דזעירא היה מחמיר ע"ע אבל הלכה כר"ז דקא' ובלבד במודים. ב"י. אבל הרשב"א פי' מ"ש ובלבד במודים היינו שא"צ לשוח בהטוב שמך עם הש"ץ אבל בסוף מודים דרבנן צריך לשוח וזעירא היה מכוין לסיים עם הש"ץ כדי לשוח עמו כמ"ש הרשב"א שם אבל נראה שאין הפירוש כן אלא שה"פ שר"ז קאי על הנוסחאות של מודים ואמרינן שם חמתין דגחנין ומלחשין פי' שהיו כפופין והיו אומרים כל המודים בשעה שהם כפופין וע"ז קאי ר"ז שסבר לקרובה פי' שהיה אומר הכל בשחייה אחת כמ"ש בהג"ה והיה מאריך קרוב להארכת הש"ץ עד שבשעה שהש"ץ היה אומר סוף היה הוא עדיין בשחייה של מודים וט"ס שם בירושלמי וצ"ל הא דר"ז אחר אית דאמרי הדא או הדא אבל לשחות בסוף אינו ה"א כלל בשום מקום ולענין הלכה נראה שאפי' כל המודים א"צ לומר בשחייה דאמרינן שם עליה חנן בר בא פליג דחנן בר בא אמר חזינא לרב דהוי שוח בברוך וזוקף בשם פי' וע"כ כשהיה מגיע לאתה הוא ה' היה צריך לזקוף וא"כ הא דחזו דגחנין ולחשין היינו עד אתה ה' ואנן קי"ל כרב וע' בפי' על הירושלמי:

ס"ב אם אין כו'. עתוס' דברכות ל"ה א' ד"ה לא כו': עד ואני כו'. עמ"א וע' טור בשם רש"י: ואין כו'. דאין עונין אמן אלא אחר המברך אבל כאן סדור תפלה הוא:

טור בשם הירושלמי פ"ק דברכות

סוטה הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ה דברכות

רמב"ם בפ"ט מה"ת ור' יונה

רשב"א

הרמב"ם בסוף ה"ת

רד"א