דין ש״צ שטעה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ו

ודילג. ואם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקין אותו ואם לא רצה לומר ולכופרים רק ולמלשינים ספק אם מסלקין אותו (כ"ה מ"צ ח"ב ט') ובסי' קי"ח כ' שבני רומנים אומרים ולמלשינים:

מיד. פי' ואין ממתינים לו שיזכיר אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומדסתם פה משמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם א' ובפרט בזמן הזה עבי"ד ס"ס י"ב:

כל מקום. כ' מ"ע סי' כ"ה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר יחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף אין צריך שוב להתפלל שחרית דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתחלה לרבים ודברים של טעם הם להלכה ע"כ, ול"נ דנכון למעשה שלא יתפלל דלא יהא אלא ספק [כ"ה סימן תכ"ב]:

כמו בר"ח. ומ"ש הרב"י דשבת וי"ט כיון דליכא ביטול מלאכה לעם מחזירין י"ל אדרבא מצינו לענין תפלה שהקילו בשבת וי"ט יותר מבר"ח דהרי תקנו דלא לצלוי י"ח כמ"ש סי' רס"ח ס"ב רק בקריאת התורה הוסיפו, וב"ח האריך בזה ויש שם טעות סופר בדבריו דסותרים זה את זה:

בג' ראשונות. וכתב הלבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק עליו ול"נ כמ"ש הלבוש מאחר שלגירסת הטור אין חילוק בין ג' ראשונות לאחרונות לעולם אינו חוזר, וכתב בכ"מ שכן נמצא בספר הרמב"ם כתיבת יד אם כן יש להקל כשהשלים תפלתו ועסי' קכ"ד ס"ב:

אם דילג ברכת המינים: הטור הביא ירושלמי ש"ץ שדילג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים שמא כופר הוא בת"ה ומכניע זדים שמא אפיקורס ובונה ירושלים שמא אינו מאמין בביאת משיח. ואני אומר אפיקורס הוא. ותמה ב"י למה הביא זה הירוש' שהרי תלמודנו לא ס"ל כן דדוקא בברכת המינים יש חשד ונ"ל דהירושלמי מיירי בדילג ב' ברכות בפעם אחד דמסלקין אותו דהיינו ב' מאלו תחיית המתים וברכת המינים ובונה ירושלים בזה אמרי' חשד דשמא אינו מאמין בהם ואע"ג דבברכת מינים לחוד נמי מסלקין אותו מ"מ חשיב אותו בהדי אינך תרתי. ותו דבזה אפי' התחיל בה מסלקים אותו כיון שיש עוד רעות' שדילג עוד ברכת תחיה או ירושלים ותלמודנו לא מיירי בזה הצירוף וא"כ שפיר יש לנו לימוד מהירוש' הזה:

מיד. פירוש ואין ממתינין לו שיזכור אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומשמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם אחת. מ"א:

וטעה. ואם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקין אותו ואם לא רצה לומר ולכופרים רק ולמלשינים ספק אם מסלקין אותו. שכנה"ג בשם מ"ץ. ובסי' קי"א כתב שבני רומנים אומרים ולמלשינים. אם טעה במקום שמחזירין אותו ולא נזכרו עד אחר שנתפזרו איש לדרכו אם חייבים להתקבץ פעם אחרת אם לאו עיין בהלק"ט ח"ב סי' קכ"ג:

תחתיו. וטוב אם נמצא אחד שכוון עם הש"ץ כל התפלה שירד. ט"ז:

הציבור. כתב מ"ע סי' כ"ה אי לאו דמסתפינא הוה אמינא יחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף אין צריך שוב להתפלל שחרית דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתתילה דרבים ע"כ. ול"נ דנכון למעשה שלא יתפלל דלא יהא אלא ספק כנה"ג סי' תכ"ב:

ראשונות. כתב לבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק ומ"א הסכים כלבוש ע"ש: כהן המתפלל שמונה עשרה ונשמע שיש מת בבית הנוגע בביהכ"נ אין לומר לו עד שיסיים תפלתו מפני שטומאה זו אינה אלא מדרבנן עמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ק א' ובמקומות שרמזתי שם:

ס"א וכשמזכירין כו'. דאל"כ הא אמרינן בספ"ה יעבור אחר תחתיו וכמ"ש בס"ב:

ס"ב אם היה כו'. גמ' שם ל"ד א':

ס"ג כ"מ כו' חוץ כו'. למ"ד ב' כגי' הרי"ף ורא"ש וכמ"ש תוספ' ד"ה והתניא וכפי' רש"י בשם בה"ג. אבל אם כו'. דשם קאי על מש"ש דצלי והדר צלי רש"י בתשובה: סי"א כו'. ג"כ מהטעם הנ"ל:

ס"ד אם טעה כו'. אלא סומך כו'. במכ"ש מס' שקדם דסומך על תפלת המוספין ועוד דאמרינן סוף ר"ה דאינו אלא להסדיר תפלתו: והוא כו'. בכ"מ כתב שמצא גי' כ"י ברמב"ם וכ"ה גי' הטור והוא שלא טעה באותו של קול רם כו' ואין חילוק בג"ר ועמ"א:

ברכות כ"ט.

שם ל"ד

שם דף כ"ד

בה"ג ורמב"ם בפ"י מה"ת וטור

רש"י בתשוב'

רבי שמחה וטור בשם הרמב"ם בפ"י מה"ת