נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין - שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ח

כתוב בא"ע סי' ג' ס"א בהג"ה מי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו כו' וצ"ע דהא הרמ"ך לא כ' אלא שנאמן לקרות בתורה דמה איכפת לן אם יקרא ראשון ואף בזה חולק הב"י בשם הפוסקים אבל בנשיאת כפים ליכא למ"ד דנאמן ע"פ עצמו דהא עובר בעשה אם עולה ועמ"ש סי' ר"א ואפשר דמיירי התם עם כהנים אחרים ודוחק וצ"ע עיין בלבוש בסוף ספרו ובח"מח שם: לא ידע ר"י. פי' דא' ר"י מימי וכו' ע"ש בתו' וקשה דהא בכתובות אמרי' דזר הנוש' כפיו עובר בעשה ותי' בד"מ דבכתובות מיירי בפ"ע ובשבת מיירי עם כהנים אחרים, וצ"ע מנ"ל לר"י חילוק זה ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר השם לבטל' בברכ' ועססי' רט"ו ולולי דברי ר"י היינו אומרים דר' יוסי לא קאמר רק שהי' עולה לדוכן ואף על פי שהי' לו גנאי בדבר באמת לא היה מברך ועיין בס' ב"ש ובחי' רש"א ועי"ל דמצינו פ"י דעירובין דר"י סבר אף על גב דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל מ"מ רשות לנשים לסמוך, א"כ ס"ל ג"כ אף על גב דכתיב דבר אל אהרן וכו' מ"מ רשות לזר לישא כפיו ולכן תמה ר"י עליו והא דאי' בכתובות דזר עובר בעשה קאי אליבא דר"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ע"ש סוף הפרק ולדידיה נשים אסורים לסמוך כדאית' סוף עירובין ולכן זר שנושא כפיו עובר בעשה כנ"ל עיקר ע"ש:

כשקור' כהנים. ודוק' שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש ס"ח וכ"מ בר"ן ועס"ך:

אם עלה. ואם עלה פעם שנית מברך אפי' באותו צבור (ר"מ מינץ סי' י"ב ל"ג):

כשהכהני'. ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה ונ"ל טעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה ועב"י ססי' זה: וכתב הב"ח והפסולים מדרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כוונתו על הפסולים ע"כ, משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אין עולים אבל מלשון הרב"י שכ' בס"ב משמע דאם היה בו א' מן הדברים המעכבי' אפי' א"ל אינו עובר וכן נראה דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאי' סי' קצ"א:

ויש מחמירין. נ"ל דוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכוב' וקשורים ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ו:

שנטלו הכהנים. מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום היסח הדעת (רדב"ז ח"א קמ"ז):

הלוי ידיו. ואם אין שם לוי יצוק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש על ידו (ב"ח בשם מהר"י מולין) ומשמע מלשונו דבכור לאם דוקא אבל בכור לאב לבד לא מצינו קדושה האידנא, ואם הלוי חכם והכהנים ע"ה א"צ ליתן מים על ידיהם רק יטול בעצמו [ר"י לוי סי' ל"ט והרא"ש סי' מ"א] ור"ל סרואל חולק [כ"ה] ואם קצת כהנים ת"ח צריך ליצוק על כולם לכ"ע [שם]:

ולא נהגו. אבל אם נגעו במקום מטונף הגון הוא ליטול ידיו [ב"ח] ועסי' צ"ב ס"ו: אסור לתת בי"ט שום דבר במים כדי שיריחו משום מוליד ריחא וכמ"ש סי' תקי"א ואפשר דבעינן ג"כ מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתן ועסי' ד':

ובירך ענ"י. איכא למידק הל"ל בקיצור דאין מברכין על נטילה זו דאטו מי לא ידעי' דאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו שאחריו אפי' אין רוצה לישא כפיו ואפשר דכוונתו דוקא כשידיו נקיות שלא נגע במקום מטונף א"צ לברך שנית אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך דהרי הטור ורש"י כתבו דצריך תיכף לנטילה ברכה ואף על גב דבמקום אחר כ' רש"י בהיפך כבר כתבו התוס' דתלמיד טועה כתבו דלא כמ"ש הב"ח דהרב"י כ"כ ע"ש ואף בהרמב"ם אין שום משמעות נגד זה אדרבא פשט לשונו משמע דבעי נ"י אף כשנטל שחרית אלא שנהגו בקצת מקומות שלא ליטול שנית שכמ"ש הרב"י דהא כהן בעבודתו אם קדש ידיו שחרית די כל היום אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך לכ"ע דהא נטילה זו כתובה בגמ' לחיוב אבל מה אעשה שלא נהגו כן ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרי' שלא ליגע מקו' המלוכלך כנ"ל. ואסו' לשהו' כדי הילוך כ"ב אמה בין נטיל' לברכ' [תוס'] ולכן צריך ליטול סמוך לרצ' והחזן לא יאריך ברצ':

ברצה שוב. אפי' היה אנוס כגון שהיה מתפלל ואם עלה לא ירד [רדב"ז ח"ב תקי"ו] ועקיר' רגלו מביתו לבא לביהכ"נ לא מקרי עקירה [שם] ול"נ שאם ביתו סמוך לבית הכנסת ועקר לילך מקרי עקירה [כ"ה]:

כשעוקרין. רש"י ור"ן ותוס' כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן והטור והרמב"ם כתבו לשון גמ' [ב"י] נ"ל דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחיל' מודים עם הש"ץ ואח"כ אומר יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ כמש"ל:

עד שיכלה אמן. לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודו' כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן:

שנים קורא. ואם א' מהן קטן אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] שני כהנים השונאים זה את זה מותרין לעלו' ביחד ואין א' יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או איפכא כי יכול לומר אני רוצה לברך בשניהם (רמ"מ סימן י"ב):

וי"א שאומרים אותו. היינו הש"ץ לבד אומרו ולא הקהל [ל"ח] וכ"מ בהג"מ דלא כלבוש:

כלפי העם. ואם ההיכל קבוע בצד אחר מ"מ יהיו הכהני' פניהם כלפי הש"ץ (הר"ש קאן בתשו' ב"י) ואני ראיתי בקונסטנטינא יש ההיכל קבוע לצד צפון ועומדי' שם הכהנים וגם בהרבה מקומו' הכהנים מרובים ועומדים מקצתן בכותל דרום ומקצ' בכותל צפון וגם במקצת מקומו' ההיכל קבוע בכותל מזרח והתיבה פונה לרוח אחרת ונמצ' שאין פני הכהנים כלפי הש"ץ (כ"ה):

אינו קורא. ואפ"ה מברך אף על גב דאינו מחויב לעלו' כמ"ש ס"ב [רמ"מ סי' י"ב] כהן א' עול' מדרבנן (תוס' מנחו' דף מ"ד ע' בטור):

מברכין אשר. וכלם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירף (מבי"ט ח"א ק"פ):

באהב'. נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:

מגביהין. וכתוב במהרי"ל אף על פי שמגבי' קצת הימנית מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעי' ה' כוים, ובהגמ"נ כתוב שבין מלה למלה רשאי לקרב הגודלים זה בזה, ובזוהר אית' שלא ליגע שום אצבע בחבירו ולא נהגו כן, ובבחיי כתוב ויהי ידיו אמונה משפט הכהנים לרשום שם ההוי"ה באצבעותיהם קודם שנושאים כפיהם:

מתחילין. ובכהן אחד שאין קוראין לו כ"ע מודים דמקרינן לי' יברכך [ר"מ מינץ סי' י"ב]:

אין מברכין. אפי' בדיעבד לא יצא [כ"ה]:

ובעמידה. נ"ל דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניה' נגד הכהני' דבעי' שיהא פנים נגד פנים וכ"מ בזוהר פ' נשא ע' רכ"ח:

ובקול רם. המעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני (טור):

ואומרים רבון. ובר"ה ויה"כ שמאריכין בניגוני' היום וכו' לא יתחיל לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כא':

דרך ימין. פי' שיחזיר פניו לצד ימינו אם עומד ופניו למזרח יחזיר פניו לדרום ואח"כ למערב ואם פניו למערב יחזיר פניו לצפון ואח"כ למזרח ודלא כי"מ איפכ' שמהפך פניו לצד שמאלו ונמצא מהפך עצמו בימינו וטעות הוא (ב"י) וכן המנהג (ב"ח דלא כלבוש) וכבר האריך בזה בספר ימין ה' רוממה: כשיורדין מן הדוכן יחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו עס"ס קל"ב וע' ביומא דף ל"ו:

המטונפים. נ"ל דה"ה כשהם נקיים וכמ"ש סי' ד' סי"ח ע"ס צ"ב ס"ו:

מפי כל הצבור. ול"ד למ"ש סי' קס"ז סט"ז דא"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי דשאני ברכת כהנים דבעינן שישמעו כלם לכן צריך להמתין (תוס'):

עד שיכלה אמן. הקשה הב"ח הא אין רשאין להתחיל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום כמ"ש סט"ו וא"ל דאם יש שמאריכין באמן והש"ץ התחיל ש"ש אפ"ה צריכין הכהנים להמתין להם דאדרבא איפכ' מסתברא הש"ץ צריך להמתין להם כדי שישמעו הברכה וכמ"ש סי' קכ"ד ס"ט והכהני' א"צ להמתין דמאי איכפת להו בהמאריכים ול"נ לתרץ קושי' הרב"י דה"ק דאם יש בקהל שמאריכים באמן המקרא רשאי להקרות דא"צ לשמוע הקריאה אבל הכהני' צריכים להמתין עד שתכלה אמן מפי כולם וכמש"ל כנ"ל וכ"מ מדכתב לעיל אין המקר' וכו' עד שיכלה מפי הצבור וכו' לא כ' כל הצבור כמ"ש לבסוף:

אין ש"ץ. שלא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרות אבל לא חשיב הפסק דאמן זה צורך תפלה חשבי' ליה (תוס') עסי' ק"ד ס"ז, ואם מובטח לו שלא תתבלבל רשאי (ל"ח רבה פ' כי תבא) ובתי"ט ד"ק חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש וכו' וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוק' נ"כ שרי שלא תתבטל נ"כ לגמרי אבל אמן לא יענה, וגם בסי' תקפ"ה ס"ג כ' בשם רש"ל דאסור לש"ץ לתקוע אפי' מובטח ולפ"ד הש"ע נ"ל דשאני נ"כ כיון דצריך לעקור ממקומו לא שרינן ליה אם יש שם כהן אחר אבל תקיעה כשעומד במקומו שרי וא"כ ה"ה אמן שרי ומכ"ש האידנא שמתפללין מתוך הספר וכמ"ש לעיל עמ"ש רסי' קי"ו:

ולא יאמרו. פי' קודם רצה אבל אם א"ל אחר רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ב וס"ח ומה"ט אינו עובר כשקורין כהנים כמ"ש סכ"ב משום דהקריא' הי' אחר רצה:

מובטח שיחזור. ולדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו [ל"ח] וב"ח כתב ומנהגנו עכשיו כשש"צ כהן ויש כהנים אחרים עומד ישראל שהיה מכוון לתפלתו ומתחיל אלהינו כו' עד בשלום וחוזר הש"ץ ואומר קדיש עכ"ל משמע מדבריהם כשיש כהנים אחרים לא ישא את כפיו וכמ"ש מהר"מ ובתשובת מהרי"ל סימן קע"ט כתב וז"ל אף כי היה נראה לחלק קצת דהאידנא מקרין מתוך הכתב ולא טעי כולי האי אפילו הכי מי יבוא אחרי המלך מהר"ם עכ"ל, ועכשיו נהגו לישא כפיו אפי' יש שם כהן אחר ולא ידעתי מנ"ל הא, ובנ"ץ כתוב שסומכין על שמתפללין מתוך הסידור, ותימ' דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך ע"ז ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח סי' תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ אם כן ה"ה דשרי לישא כפיו אפי' יש שם כהנים אחרים, ול"נ דזה דוחק גדול דהא הטור סתם כאן כמהר"מ אלא העיקר כמש"ל לכן נ"ל דבמקום שאין מנהג לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים:

מעט בעבודה. כצ"ל וכ"ה בטור:

עדיף טפי. ומ"מ צריך שיכוין הש"ץ למה שאומר המקר' ולכן בעינן שיהא מובטח [ב"ח] ובב"י משמע שאם המקרא מסיים לא בעינן שיהא הש"ץ מובטח לחזור לתפלתו:

משתדלין. פי' דלכתחלה משתדלין שיהא הש"ץ ישראל (כ"ה בשם הגדולים):

ולא יסתכלו בהם. היינו נמי משום שלא יסיחו דעתם וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועסי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסר', אך נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה ואם נסתכל הרבה במקדש עיניו כהות:

ובצדיהם. היינו צדדים שלפניו אבל לצדדים שלאחריהם כגון אותם העומדי' בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבה"כ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה וכתב הב"ח דעכשיו שכל א' קונה מקום בבה"כ חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חבירו ממקומו וכ"ש מי שאין לו מקום בבה"כ וצריך לעמוד בחצר בה"כ דחשיב אנוס עכ"ל ויש קצת ראיה לזה ממגילה דף כ"ב דרב לא היה נופל על פניו משום שהיה רצפ' לפניו ולא היה רוצה לילך ממקומו למקום אחר שלא להטריח הצבור, ומ"מ נ"ל דכאן יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או להתרחק מעט מכותל מזרחי שהיה בצדי הכהנים או להעמיד באמצע בה"כ ואותן שבחצר פשיטא דיכולים לעמוד מצד בה"כ או לצד מערב:

לאחיהם שבשדות. והא דלא אמרי' דמברכי' לנשים וטף דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולא בנות ישראל (ב"ח) אבל בסוטה דף ל"ח איתא אין לי אלא בני ישראל גרים נשים ועבדים מנין ת"ל אמור להם לכולהו וא"ל דדוקא כשיש זכרים אז מתברכי' עמה' א"כ בגרי' נמי נימא הכי ואם אין בעיר אלא כהנים וגרים לא יעלו כל הכהנים אלא היתרי' מי' לכן נ"ל דנשים וטף לא חשיבי לברכם לחודייהו כמ"ש רש"י גבי פחותין מי' ע"ש ומ"מ פרי בטנה של אשה מתברך משל איש:

יותר מי'. כיון דהעולם כהנים לא חשיבי בבציר מי' משא"כ בס"א דעונים ישראלים אפי' בבציר מי' סגי':

שלא לאומרם. וכ"כ מ"ע סימן צ"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל דהאומרן יאמרן בשעה שהחזן מקרי התיבה:

יכול לישא. דליכא בל תוסיף בעשיי' המצוה ב' פעמים, כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק (רדב"ז ח"א סי' רנ"ג) ול"נ דאם א"ל בכל ענין צריך להפסיק דהא בעש' וגדול' מזה אמרו בקראוהו לתורה דפוסק מקריאת שמע וכ"מ ברשב"א סי' קפ"ה וכ"מ בתוס' סוטה:

שלא התפלל. ונ"ל דאם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לב"ה ויתפלל אבל אם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך דהוי דאוריית' ותפלה דרבנן וכ"מ בתוס' סוטה דף ל"ח בשם הירושלמי ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון כמ"ש ס"ס מ"ו:

בוהקניות. מנומרים בנקודות דקות (טור סי' רכ"ה):

עקושות. כפופות לצדיהן והר"ן פי' שאין יכול לחלק אצבעותיו:

הולך באקראי. דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו (ת"ה שם) וב"ח מתיר אפי' באקראי בל' יום:

אם מנהג. אבל אם אין המנהג כן אפילו רוצים כל הכהנים לשלשל טליתם אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:

לאלפי"ן עייני"ן. וה"ה מי שקורא לחתי"ן ההי"ן אא"כ כל בני עירו קורין כך (רדב"ז ח"א סי' מ"ה ורי"ט ח"ה סימן י"ו):

ולעייני"ן אלפי"ן. ואף על גב שלא מצינו עי"ן בברכת כהני' מ"מ כשקורא יאר ה' מחזי כקורא יער בעי"ן דעין ואל"ף שווין אצלו (רש"ל בביאורו סמ"ג):

שלא הביא ב' שערות. משמע אפי' הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה:

ללמוד ולהתחנך. ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו:

ולא בקביעות. נ"ל דהאידנ' שאין נ"כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי קביעות אלא כשנ"כ בכל יום:

שהרג את הנפש. דכתיב ידיכם דמים מלאו:

מל תינוק. דאכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו (מרדכי הג"מ) וטענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרי' בגיטין דף ע' ע"ב ע"ש דיש עוד טענה כשפירכס ועי' בתו' שם:

מרננין. ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא כפיו (רלב"ח קי"ז), דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו (שם כ"ה):

מומר. אפי' לא עבד ע"א ואם עע"א אפי' נאנס אינו נ"כ להמחמירין (בד"ה מדיוק ל' הרמב"ם) וכן נוהגין שם במקומו (רדב"ז ח"ב רי"ט) ומיהו אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל (שם כ"ה) ור"ל חביב כ' דמומר פי' שאמר אלי אתה וכ"כ ר"א ששון סימן קנ"ו ולי נר' דמ"ש הרמב"ם שהמיר מיירי לדת הישמעאלים שאינן עובדים ע"א אפי' הכי כיון שהמיר דתו לא ישא כפיו ואף על פי שכתב שהמיר לעכו"ם הוא לשון המדפיסים כידוע: כתב ב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה וצ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים דאיתקש לעבודה עכ"ל, ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פ' בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן אבל לחומרא לא דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים וגם הרב' פסולים שנמנו פ"ב דזבחים שכשרים לנשיא' כפים וכ"כ הסמ"ג בהדיא ריש מצוה כ' דמומר כשר לנשיאת כפים דלא הוקש לעבודה אלא לענין עמידה כדאי' בסוטה ובתענית ע"כ ואף להרמב"ם וסיעתו דפוסלין מומר היינו משום דטעמא דמומר פסול לעבודה משום דקנסינהו כדאי' בע"א פ"ד וא"כ ה"ה דקנסינהו דפסול לנשיא' כפים וה"ה נושא נשים בעבירה אבל היכא דליכא קנסא מודה דכשרי' לנשיאת כפים דתלמוד ערוך הוא, ומ"ש הרמב"ם גבי שכור לפי שהוקשה ברכה לעבודה, היינו לומר כי היכי דעבודה אם הפסיק בו את שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור ה"נ כן דאי מנזיר ה"א אפי' כל שהוא ומזוג אסור קמ"ל דילפינן מעבודה ובזה יעלו דבריו כהוגן כדברי הגמ' דוק ותשכח, ואפילו לא מל עצמו במזיד כשר כמה שכתב סל"ט בהג"ה:

שתה רביעית. כתב רי"ו שכור נ"ל דוקא שהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו ע"כ והרב"י חלק עליו ע"ש ול"נ דדברי רי"ו ברורי' ונכוני' דהרי בגמ' ילפינן מברך מנזיר דאסור ביין וא"כ שאר משקין מותרין כמו בנזיר וגם הרמב"ם כ' ו' דברים מונעי' נ"כ וכו' היין וכו' שתה רביעית יין וכו' דאף בעבודה ליכא בשאר משקים מיתה כמ"ש הרמב"ם וא"כ בנ"כ ליכא אסור' כלל בשאר משקין (דלא כע"ת והוא בעצמו סתר דבריו בס"ק צ' ע"ש) אא"כ הוא שכור כלוט דאז פטור מכל המצות ומשמע דאפי' אינו יכול לדבר בפני המלך רשאי לישא כפיו דל"ד לתפלה ולא הבינותי מ"ש הרב"י דרי"ו מדמי לה לתפלה דליתא ע"ש, ונ"ל דאם שתה יין מגתו פסול דהא בנזיר אסור ובעבודה נמי אסור ולכן לא הזכירו הרמב"ם כאן ועסי' צ"ט ס"ב ה"ה כאן:

המונעי' נ"כ. וראב"ח ח"ב סמ"א כ' דוקא כשעשה תשובה ומ"מ משום רינון לא פסלינן (כ"ה):

גרושה. וה"ה חלוצה (הרא"ם סימן ס' וצ"ח), כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעים (ריב"ל ח"א דף ק"ן):

ע"ד רבים. הקשה הגאון בספר בה"ז סוף מנחות ל"ל ע"ד רבים הא קי"ל כמ"ד צריך לפרט הנדר וא"כ כשיאמר לחכם הסיבה שבגלל' נדר לא יתיר לו החכם כדאי' בבכורות ספ"ז ובגיטין פ"ד בגמ' ונ"ל כיון דפליגי ביה אמוראי בגמרא ולא איפסקא הלכתא בהדיא חששו הרשב"א והרמב"ם דלמא אזל לגבי חכם דס"ל כמ"ד א"צ לפרט הנדר ושרי' ליה וא"ל מאלמנ' דאמרי' פ"ד דגיטין דף ל"ד שתהא נודרת ליתומים דהיינו שתאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם נהניתי מכתובתי ולא חיישינן דלמא אזלא לגבי חכם כו' והיינו משום דקי"ל צריך לפרט וי"ל דגבי מלתא דאיסורא החמירו טפי ועי"ל דהתוספות כתבו בערכין דף כ"ג שאף למ"ד צריך לפרט א"צ לומר הסיבה שבגללה נדר אלא שיאמר הלשון שנדר בו וכן נוהגים העולם עכשיו והש"כ והפרישה תמהו על המנהג ולא ראו דברי התוס' והרשב"א והש"ע סוברין שצריך שיאמר הסיבה שבגלל' נדר כמ"ש בי"ד סי' רכ"ח סי"ד אך חששו שמא יבא אצל חכם שיסבור כדברי התוספות ויאמר לו שנדר שלא ישא גרושה והוא לא ידע שמפני שהוא כהן נדר כן ויתיר לו לכן פסק דבעי' ע"ד רבים אבל באלמנ' אף שתאמר הלשון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהנתי מכתובתי לא יתיר לה החכם אבל להא לא חיישינן שאף הלשון לא תאמר דהא ודאי כ"ע מודו דהלכה כמ"ד צריך לפרט וע' בא"ע סימן ו' בב"י בשם הרמב"ם והאריך בתשובתו של כהן שנשא פסולה, ואם אמר שאינו כהן ונשא אשה פסולה אפי' אפי' גרשה פסול לכהונה (ר"י לוי סל"ג וע' בלבוש א"ע בסוף הספר):

מהנשים שהוא אסור. אפילו נדר ממנה הנאה מעכשיו אפי' אינו יכול להוציאה מחמת אונס אפי' אונס נפשות אינו נ"כ ואינו קורא ראשון עד שיוציאנה (כ"כ הרא"ם ח"א סי' נ"ט) וצ"ע דהא אמרינן בגיטין דף ל"ה נודר ועובד יורד ומגרש:

ויקבל. וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו:

לקדשו. היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון [מרדכי] אבל פשיטא דנ"כ וע' סל"ט:

מחללת. צ"ע דהא אמרינן בסנהדרין פ"ז לר"ש שריפה חמורה שכן נתנה לבת כהן שזינתה ומאי חומרא שכן מחללת את אביה ואי איתא דבת כהן שעע"א נמי מחללת את אביה א"כ מנ"ל דשריפה חמורה דהא כשעע"א הי' בסקילה אלא ע"כ דדוקא בזנות מחלל' אביה דהו"ל לשמר' מזנו' שלא תתיחד עם אדם כדאי' בכתובות שסוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם אבל בשאר עבירות אין יכול לשמרה: ובמרדכי כתוב וז"ל כהן שיש לו בת שהמירה או רק זינתה וכו' וה"פ כשהמירה א"כ מסתמא זינתה ג"כ כדאי' בא"ע סי' ז' סי"א או אפי' רק זינתה לחוד מחללת אביה וכ"מ מדקאמר בת ולא קאמר בן שהמיר אלא ע"כ לא קפדינן אלא אזנות ואף על גב דכשהמיר' אינה ברשותו לשמרה מזנות מ"מ ה"ל ללמדה בקטנות' כמו שעשה שמואל דלא שבק לבנתיה למגני בהדי הדדי דלא לילפי גופא נוכרא' תדע דהא איכא מ"ד אף נשואה שזינתה בשרפה והתם ע"כ אינה ברשות אביה אלא ע"כ כדאמרן:

החלל. פי' הנולד מגרושה ונ"ל דאפי' חלל מדרבנן אינו נ"כ עבא"ע סי' ז' ס"כ:

ובתוך ז'. וכ"ש אונן שמתו מוטל לפניו דהא אסור בעבודה ונ"כ עבודה הי' וכן בא מעשה לידי והסכימו עמי בעלי הורא' (ש"כ) וכ"פ מהר"מ טיקטין במגיל' וז"ל בס' הזוהר נמצא שכהן שאינו נשוי פסול לעבודה וכהן העובד מברך שנא' ויברכם וירד מעשות החטאת ומה"ט אונן לא ישא כפיו שהרי אינו עובד ומה"ט אין נ"כ בלילה כדמוכח בתוס' ר"פ ת"ה וע' בהג"מ פ"ג דה' תפלה וברא"ש ה' י"כ עכ"ל ועמ"ש סל"ז דלא איתקש לעבוד' לכל מילי (וע' ברמב"ם פ"ג מה' המקדש שכ' שלוי אונן מותר לעבוד ולשורר) וגם בזוהר פ' נשא ע' ער"ה כ' הטעם דבעינן נשוי משום דלית שכינת' שרי' במאן דלא אינסב וכו' ע"ש וגם נפלאתי על האומר כן דדוקא כ"ג ביום הכפורים בעינן וכפר בעדו ובעד ביתו אבל בשאר ימות השנה לא בעינן נשוי וק"ו כהן הדיוט כדאי' ריש יומא ומיהו משמע בזוהר ויקרא ע' ד' דאף כהן הדיוט צריך שיהי' נשוי לכתחלה אלא עיקר הטעם כמ"ש רמ"א וה"ה אונן דפסול משום דאינו שרוי בשמחה ומ"מ לענין זמן נ"כ דמי לעבודה דבעי' ביום:

יצא מבה"כ. אפי' בשבת מהשבעה אפי' אם אין שם כהן אלא הוא מיהו אם קראו צריך לעלות דאם ימנע הוי פרהסי' (כ"ה) ול"נ דאפי' בחול צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:

י"ב חדש. וה"ה כל ל' על קרובים אפי' אין שם כהן אלא הוא ואם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך בהגה (ד"מ) והוא הדין הקובר מתו ברגל דהא אסור בשמחה כמ"ש בי"ד סי' שמ"א:

נושא את כפיו. והרב"י בבד"ה כתב דעם כהנים אחרים לכ"ע נושא דלא גרע מקטן כמ"ש סל"ד וכ"כ בד"מ ועמ"ש סמ"ג, וביש"ש סוף ב"ק איתא שבני א"י נושאין כפיהם אף על פי שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין:

דאינו נושא. ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר [כ"ה]:

בשעה שקורין כהנים. צ"ע דלפי מ"ש ס"ב אינו עובר כיון שלא עקר ברצה ע"ש וע"ש ס"ד:

אלא בי"ט. ומ"ע כתב דמנהג גרוע הוא ובקצת מקומות נוהגין כשחל שבת בי"ט שאין נ"כ ולא ידעתי טעם לדבר ואפשר משום שאומרים רבש"ע וכו' ויש בו איסור תחנה בשבת משא"כ בי"ט דלא קפדי כולי האי כמ"ש בא"מ שא"א בשבת אח"כ מצאתי בס' פתרון חלומות כ' שמצ' בתשובת הגאונים שא"ל הרבון בשבת אא"כ כשמתענ' בשבת ת"ח והוא חולק עליהם וכ' אם מותר להתענות כ"ש לומר הרבון ע"כ ול"נ דדברי הגאונים שרירן וקיימין דבשלמ' תענית ודאי מבטל החלום כאש לנעורת והוי כמו פקוח נפש משא"כ הרבון וכמ"ש בי"ד ס"ס קכ"ה דבעי' שתהיה הרפואה ידוע ע"ש ולכן יש לנהוג כמ"ש הגאונים דאין בנו כח לחלוק עליהם בסברא בעלמ' וגם י"ל דדוקא חלומות שמתענים עליהם בשבת מותר ג"כ לומר הרבון משא"כ כשאין מתענים וכ"כ של"ה דמותר בו ביום להתודות על חטאיו ולבכות, כתב ב"י בשם האגור והג"מ שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ וקשה עליהם לטבול בכל יום לכן אין נ"כ אלא בי"ט עכ"ל (ונ"ל דמה"ט כשחל י"ט בשבת אין נ"כ דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה) וכ"כ האגודה עמ"ש סימן תרי"ג סי"א, ונ"ל דמטעם זה נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל י"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו בי"ט בקרי ואף על פי שאפשר לטבול שחרית מ"מ יהיו טבולי יום ועוד דלא נהגו לטבול בי"ט כמ"ש סי' שכ"ו ס"ז אבל קצת נוהגין שאין נזקקין לנשותיהן ואין טובלין (בעי"ט) ולא יאות עבדין ונ"ל דאם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית ועמ"ש סי' תקפ"א ס"ד:

אומר הש"ץ כו'. וכשש"ץ כהן אומר אחר אלהינו כמ"ש ס"ך (מ"צ ח"א סי' כ"ט) ולכן לא יעמידו ש"ץ לכהן [כ"ה] ובמדינות אלו לא נהגו כן וכ"ה סי' קל"ה סי"א:

סוף ברכה. לא ידענא מאי קאמר דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם ונ"ל הטעם משום דכל התיבו' אלו הן לנוכח ולכן הופכין עצמן כדי שיברכו לכולן:

ובשעה שמאריכין בניגון. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק וכמ"ש סכ"ו ואף על גב דבתיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ' דשלום מ"מ מאי דאפשר לתקן ולמיעבד כהלכתו עובדין וא"ת כיון שמאריכין בניגון אם כן לא מועיל האמירה דהא בעי למימר בשעה שהם מברכין י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריך בד' דאחד אף על פי שכבר גמר התיבה מקרי קבלת עול מלכות שמים [ת"ה סי' כ"ז]:

והמקרא. פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפל' אלא אפילו מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף (שם) ועמ"ש סי"ט, בזמן שאין שם כהן א"א ותערב (ר"ב לובלין סימן ל'):

מחל על כך. דכהונה שלהם ומצי מחל [שם] דהרי מצינו בגמ' פרק הזרוע שרבא היה לו עבד כהן וגם בב"ק דף כ' איתא שרמי ב"ח היה משמש ברב חסדא שהיה כהן ע"ש, כתב רי"ו נ"ב ח"ג הכהן חייב לעשות שום דבר פעם א' בשנה להחזיק עצמו בכהונה או ליקח מתנות או לפרוש כפיו כך פשוט בחולין פרק הזרוע עכ"ל ולפי מ"ש התוס' שם דמשום שבעי"ה היה שוחטין הרבה בהמו' ואם לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן לכן נטל משמע דבלא"ה אין צריך להחזיק עצמו בכהן: אבל בטי"ד ס"א משמע כמ"ש רי"ו ובגמרא פריך ולפרוס ידיה ומשני אנסי ליה עידניה ופירש"י שהיה לו עת קבוע ללמוד באותה שעה, ורי"ף פי' שחלה במעיו הי' ולא היה יכול לשהות עצמו כ"כ:

והכהנים מן המנין. לפי שהכהנים בכלל ברכה:

אפילו עם כהנים אחרים. לשון אחרים אינו מדוקדק וכ' רמ"א דבר זה לתרץ מ"ש התוס' פ' כ"כ דף קי"ח לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל וקשה הא ודאי יש איסור עשה כדאיתא בכתובות דף כ"ד דפירש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ כ' רמ"א דהתוס' מיירי עם כהנים אחרים דהעשה אינו אלא אם רוצ' לעלות ביחידות ולא משמע לפע"ד כן ונ"ל דהתוס' מקשי' מנלן דעובר הזר בעשה דלמא התורה הטיל' חוב על הכהן לברך אבל הזר אין עליו חיוב אבל אין עליו איסו' וכה"ג מצינו בפ' הבע"י דף נ"ד דלמ' יבמה יבא עליה לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות א"נ לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ת"ל איש כי יקח וגו' ש"מ שאין מן ההכרח לומר לאו הבא מכלל עשה עשה במקום שיש לפרש לענין חיוב ורשות ה"נ גבי דוכן מנ"ל שיש עשה כיון שאין כאן שום עבודה וזה שסיימו התו' שלכהנים אמרה תור' כו' פי' שעליהם יש ציווי ובפ' כ"כ שם איתא א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם א"ל חבירי עלה לדוכן הייתי עולה. רבים מתמיהי' על מאמר זה ונ"ל דה"ק אם היו חבירי א"ל שאני כהן הייתי מבטל דעתי נגדם מה שאני יודע שאיני כהן וע"ד שמצינו בפ"ק דיבמות אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה לא נמנעו מלישא נשים זה מזה כו' כנ"ל:

א' מהדברים. קשה דמשמע אם יש בו אז אינו עובר והא אפי' איסור יש כדלקמן סי' זה ונ"ל דמצינו לקמן אפי' ביש בו מומין אם דש בעירו נושא את כפיו בזה אמר דמ"מ אם אינו נושא כפיו אינו עובר והכי משמע לשון הגמרא בס"פ הקורא את המגילה עומד אם היה דש בעירו מותר ולא אמר חייב ע"כ אמר כאן דוקא באין בו דבר המעכב כלל עובר וממילא א"צ לצאת מבה"כ בשעת קריאת כהנים אותו שדש בעירו אבל למעשה יש להחמיר שיצא מבה"כ דהא בירוש' מביאו ב"י דר"ש בן פזי ור"א כי הוה רישייהו חלשי הוו נפקי לבר מבה"כ בשעת קריאת כהנים: כתב הטור כתב הר"פ שאם אין שם אלא א' אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל א' מהם וכב"י בשם מהרי"א תימה דהא גרסי' בפ' א"נ אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים לא' אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים. ותי' דאע"ג דדרשינן הכי בגמ' מ"מ לא נפיק ממשמעותי' דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד מהם משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קוראין לכהן לעלות אינו עובר היאך אמר אם אין שם אלא א' עובר וי"ל שמ"מ אם קראו ולא עלה עובר לדעת רבינו עכ"ל. וקשה לי חדא דקרא לא מיירי בדרך אי לא עביד שפיר כדאית' בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) כל דאי לא כתב רחמנא ותו דהא לקמן סי' זה יש עוד דרשה דהיינו שצריך להקרות כל תיבה לפני הכהנים והוא אינו כפשוטו ואפ"ה כתב הטור שם שקאי על כל א' וא' ושם אין שייך לומר דאין המקרא יוצא מידי פשוטו גם מ"ש ב"י דלדעת הטור עובר אם אירע שקרא כהן זה לא נהירא דאם הוא קורא שלא כדין למה יעבור זה שלא שמע לו. והנלע"ד בזה לפ"ד הטור דיש כאן ג' לימודים מפסוק זה. האחד כפשוטו דאמור להם דהיינו לכל א' מהם שמוטל עליהם לברך ישראל הן יחיד הן רבים דקאי על אהרן ובניו הנזכר קודם לזה דאהרן מורה על יחיד ובניו על רבים אלא דיש כאן עוד ב' דרשות שדרשו בזה נוסף על הפשוטו. דרשה א' שאין על הכהנים חיוב אלא אחר שיקרא אותם הש"ץ כהנים ובזה אמרו דהחיוב של קריאת כהנים אינו אלא אם הם ב' אבל ביחיד אינו תלוי בקריאה אבל חייב לילך מעצמו. ודרשה הב' שהש"ץ יקרא אותם מלה במלה כל תיבה מברכת כהנים ויש הוכחה להנהו דרשות דאי אין כאן אלא הפשוטו קשה ל"ל להם כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו וע"ק במ"ש הפסוק אמור להם בקמץ שלשון זה יש לתשמישו ג"כ לשון עבר כי הוא מקור כמו זכור ושמור והיה לו לומר אמור בשו"א דהוה משמע לשון ציוי אלא ודאי דקא מרמז על דרשות כד יימרון דהיינו קריאת כהנים דאין חיוב כה תברכו אלא אם תחלה אמר להם דהיינו הקריאת כהנים ואכתי יש יתור תיבת להם אלא דממעט אחד שא"צ תחלה ואי להא לחוד קשה מ"ט באמת אמר הכתוב אמור בסוף לשון עבר ותרגומו כד יימרון הי' לו לכתוב אמור בשו"א קודם כה תברכו דהא קריאת כהנים קודם הברכה אלא ודאי דאתי עוד לדרוש שיקרא הש"ץ לכהנים כל תיבה בפ"ע וזה שייך לברכה עצמה ולא בקריאת כהנים ובזה אין שייך לדרוש להם דוקא לשנים דהא קריאת התיבה אינו מעכב כלל אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים וא"כ מה לי שנים בחיוב שלהם דהיינו אחר הקריאה כהנים מה לי אחד דודאי כמו שקורא התיבה לשנים קודם ברכה שלהם ה"ה כשקורא א' ולמה ימעט אותו הכתוב דמה ריעותא יש בדבר שקורא התיבה תחלה. וא"כ שאין לדרוש להם דוקא לפני רבים בזה אנו דורשים להם דממעט א' היינו לענין עובר בעשה שדוקא בשנים תלוים ההעברה אבל לענין שלא יוציאו עליו לעז שהוא בן גרושה אינו יוצא מידי חשש אפי' אם לא היו בשעת קריאת כהנים כיון שהכהנים אחרים מברכין והיא אינו עמהם כנ"ל: (ג) והלוי יצוק מים. כתב מו"ח ז"ל בשם מחזור ישן בשם מהר"י מולין דאם אין שם לוי אם יש שם בכור פטר רחם יתן הוא מים לנטילת ידים לדוכן:

אם הם שנים כו'. עמ"ש בתחלת סימן זה על דברי רבינו הטור:

ולא יאמר אלהינו. הטעם שהכהנים הם אומרים הברכות ולמה יאמרם הש"ץ:

ומגביהים יד ימנית כו'. בב"י הטעם משום דכתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב וכן ויהי ידו אמונה וכן ראוי ע"פ הקבלה עכ"ל:

ה' אוירים. דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים דהיינו חלונות:

מתחילים הכהנים. דבתיבת יברכך ליכא למיחש לטעות:

בלשון הקודש. דכתיב כה תברכו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד ולשרת ה"נ ברכ' ובנ"כ דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאד' שאומ' לחבירו:

לענות אמן. דקודם אמן לא נסתיים הברכה:

דרך ימין. פי' ימין שלו שכשעומדים תחלה פניהם למזרח יפנו לצד דרום ואח"כ למערב נגד הצבו' ובחזרת' יפנו לצד צפון ואח"כ למזרח כלפי ארון וכ"פ ב"י ובה' לולב ובחנוכה הארכתי לבאר זה בס"ד:

עד שיכל' מפי הצבור אמן. כתבו התוס' פ' א"נ אע"ג דבברכת המוציא א"צ להמתין רק על רוב העונים הכא בעי' על כל העונים אע"פ שקצת טועים ומאריכים מ"מ צריכים לשמוע הברכה וע"כ ימתין על כולם:

אינם רשאים להתחיל יברכך זה כתב לשיטתו שפסק בסעיף י"ג דאין החזן מקר' תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך תחלה הוא אזהרה זו על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו הצבור אמן אבל על הכהנים א"צ להזהיר שהרי הם בלא"ה ממתינים על המקרא שיקרא תחלה תיבת יברכך וכ"פ ב"י לדעת הטור מ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאי על המקרא אבל על הכהנים א"צ אזהרה ועוד פי' ב"י דקאי על ברכת עשינו מה שגזרת עלינו כו' וכמו שסיים כאן רמ"א ולא יתחילו הכהנים לומר רבון העולמים כו' והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דהא כבר פסק לעיל שהכהנים ממתינים עד שיתחיל ש"ץ ש"ש ואז מחזירים פניהם ואומרים רנון כו' אלמא דאף לאחר שסיימו הצבור אמן אין מתחילין הכהנים רבון כו' ולעד"נ לתרץ דברוב פעמים החזן מתחיל ש"ש ועדיין מיעוט אנשים עונים אמן ולא מצינו שיהיה איסור בזה אדרב' נראה לדמותו לההי' דסי' קכ"ד ס"ט שא"צ להמתין על קצת שמאריכין באמן וע"כ הזהירו על הכהנים שלא יאמרו עשינו מה שגזרת עלינו כו' עד לאחר שסיימו כל הצבור אמן דהא עניית אמן שייכא לברכה וכאלו היא ברכה אריכת' כדאי' לעיל ע"כ אין שייך לומר עשינו מה שגזרת דהעשייה לא נגמרה כ"ז שיש קצת עונים עוד כנלע"ד:

אין ש"ץ רשאי וכו'. הטעם במשנה פ' א"ע מפני הטירוף פירש"י בענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו וכתבו התוס' מדלא אמר הטעם מפני שהוא הפסק בתפלה ש"מ שעניית אמן לא הוה הפסק מאחר שצורך תפל' הוא ע"כ. פי' דבריהם דודאי בתפלה אסור להפסיק בד"א כגון לקדיש או לקדוש' כדלעיל מ"מ כאן דהוה העניית אמן מצו' המוטלת עליו בשעת תפלה זו דאמן שייך לברכה עצמ' ע"כ אין זה הפסק ונרא' לפ"ז לכאור' דגם לענין עניי' אמן אם הבטחתו שיהי' יודע בטיב הברכו' ולא יטרף דעתו מות' כמו בדין שלאחר סעיף זה לענין נ"כ דאין הטע' רק משום חשש טירוף אם מובטח לו שלא יתבלבל עול' לדוכן כ"ש בזה דבקלות טפי יוכל להיות בטוח שלא יתבלבל ע"י עניית אמן שפיר יוכל לענות אמן ולא יהיה מטורף בברכ' שלאחריו אבל כי דייקת לא נרא' כן דהחשש אינו שוה בעניית אמן ובעליי' לדוכן כי בעניית אמן הוה החשש מכח העניית אמן יתבלבל דעתו דהיינו כיון שהו' מתכוין בעניית אמן כראוי הסיח דעתו למחשבה אחרת ובזה אין שייך לומר מובטח שלא תטרף דעתו כי התחת אלהים הוא להפוך המחשבה כרצונו כי אין דבר זה תלוי בטבע שלו משא"כ באם נושא כפיו דפירש"י שהחשש טירוף דעת הוא מחמת אימת צבור ובזה פירש"י אם מובטח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת צבור בזה תלוי הדבר בטבעו היאך היא אם יש לו אימת צבור ע"כ מהני ההבטחה בזה ועוד נראה לחלק ביניהם דהב"י כתב בשם הג"מ הטעם שמהני הבטחה הוא בשביל שלא תתבטל נ"כ א"כ במקום שאין טעם זה לא מהני הבטחתו ע"כ בעניית אמן לא מהני ההבטחה. אח"ז מצאתי למו"ח ז"ל שכתב בשם מרדכי הארוך כן לחלק בשביל זה דבאמן לא מהני הבטחה כנלע"ד. ומ"מ נ"ל ללמוד דין אחד מזה בענין עניית אמן אחר ברכת כהנים הראשונה שהיא לברך את עמו ישראל ע"ז יוכל הש"ץ לענות אמן כיון דלא הוה הפסק כמ"ש התו' וכאן אין חשש טירוף דהא ודאי לא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין דעיקר החשש בין הברכות עצמן באיזה מקום שהוא עומד והיינו אחר התחלה כמ"ש רש"י ורמב"ם ולא ידע איזה ברכה מקרא אותם אם פסוק ב' או ג' משא"כ בהתחלה וכ"ש לדעת ש"ע שהש"ץ אין צריך לומר יברכך אלא הכהנים עצמן יתחילו פשיט' שיוכל לענות אמן אז כנ"ל ברור:

עדיף טפי וכו'. בב"י הבי' הג"מ בשם מהר"מ שכ' ד"ז שהמקר' יאמר ש"ש ויכוין למ"ש ש"ץ מתחלה וכתב ע"ז דמיירי באינו מובטח דאל"כ הא הש"ץ עצמו יסיים ש"ש. והקשה ע"ז דא"כ למה אמר התנא דלא ישא כפיו אלא במובטח הא משכחת לה אפי' לא מובטח כגון שאחר המקרא יסיים ש"ש ותי' דאה"נ דמהני אלא דתנא דמתני' לא איירי אם אחר מסיים התפל' אלא אם הוא עצמו מסיים אבל כאן בש"ע משמע דלא מהני אחר המסיי' לענין שלא יצטרך להיות מובטח אלא אף במובטח זכר זה דאם ירצה לסיים אחר אז צריך שישמע מתחלה ועד סוף ובזה עדיף טפי דא"ל דעדיף טפי קאי אאינו מובטח ור"ל דזה דאינו מובטח עדיף טפי ממובטח ומסיים הוא זה פשיטא אינו דהיאך נאמר מה שלא נזכר במשנה יהי' עדיף ממה שנזכר. ותו דבב"י כשמכריע זה דעדיף כשמסיים המקרא מביא דעת רש"י וזה קאי אאם מובטח ע"ש. ותמוה לי על דבריו בב"י דלמה אמרו במשנה לא ישא כפיו מפני הטירוף כיון שבקלות יש לפנינו שלא יבוא לידי טירוף ודבריו כאן הם צודקים. וא"ל למה באמת לא ישא כפיו ואפי' אינו מובטח כיון שהחשש על חזרתו לתפלתו ואפשר באחר דודאי התנא לא מיירי אלא אם מסיים הוא עצמו ומזה נלמד דלא סגי בסיים אחר דהא צריך לכוון לשמוע להש"ץ ומפני הטירוף לא יוכל לשמוע לו כי כוונתו על שיצטרך להקרות דחד טעמא הוא לסיים עצמו ולסיים אחר ע"כ דבריו כאן עיקר דדוקא צריך להיות מובטח ואז עדיף טפי אם אחר מקרא ואומר ש"ש ולא כמ"ש בלבוש בזה דאפילו באינו מובטח סגי בזה:

אלא ניגון אחד. מזה יש להוכיח ג"כ על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורנו ניגונים הרבה דאין עושים יפה:

משתדלין כו'. זה מדברי רמב"ם פי"ד מה' תפלה ונתן טעם שנאמר אמור להם מכלל שאין המקר' מהם. וכתב שם בכ"מ וז"ל ירושלמי פרק א"ע כתבוהו התוספות פרק א"נ אר"ח צריך שיהיה החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לעיכובא לא דהא תנן בפ' א"ע ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריו במ"ש אבל לא לעיכובא אם הוא נתכוין שבאם אין שם ישראל שיוכל להקרות יוכל הש"ץ שהוא כהן להקרות וכ"כ בלבוש ונתן טעם דהאי דרשה דאמור להם מכלל שאינו מהם היא אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמ' ועיקר הפסוק דרשינן ליה לענין כד יימרון כו' זה אינו מספיק להבין דברי הכ"מ דא"כ מה ראייה מייתי מההוא דא"ע אם אין שם כהן אלא הוא כו' דהתם אע"פ שהשליח צבור כהן מ"מ אחר הוא המקרא כמ"ש כאן יעמיד ישראל אצלו כו'. ותו קשה על מ"ש הלבוש דהאי דרשה אסמכתא הי' דהא ליתא לא בגמ' דילן ולא בירושלמי אלא הרמב"ם כתב לה ואין הרמב"ם כותב דרשה מעצמו אפי' דרך אסמכת' אלא ע"כ דאין כאן דרשה לגמרי אלא דרך פשוטו של פסוק הוא וא"כ אין כאן אסמכתא. ותו דאמאי יהיה אסמכתא מטעם דיש בו דרשה אחרת והלא בגמ' מצינו הרבה דרשות מהאי קרא דאמור להם והם כולם דרשות גמורות. והנלע"ד דודאי אין כאן דרשה כלל אלא פשוטי דקרא היא כן דהמקרא יהיה מן הצבור המתברכים והיינו כל זמן שאפשר להמצ' בישראל אבל אם אין ישראל יכול להקרות אז נושאין כפיהם בלא הקראה כלל מידי דהוה אעיר שכולה כהנים דבסמוך סעיף כ"ה שעולים כלם לדוכן ושם ודאי אין הקראה כלל דמי מהם יקרא ה"נ כן הוא וע"כ כתב הרמב"ם משתדלין שיהיה המקרא ישראל דהיינו כדי לקיים מצוה מן המובחר שתהיה שם הקריאה וכ"ה ראוי ונכון:

והחזן עומד ושותק. פי' עד התחלת ש"ש שיאמר הש"ץ כ"כ ב"י בשם הר"מ בהג"מ והמרדכי ונראה דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ואז בא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר ש"ש והוא אינו על מקום החזן אלא עומד אצלו זה דבר שאין מתקבל אף שמו"ח ז"ל כתב שמנהגנו בזה שאחר המקרא יסיים ש"ש והחזן יאמר קדיש אני לא ראיתיו בשום מקום ואדרבה כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל ש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש ומו"ח ז"ל הי' באותו בה"כ וכן עיקר כנ"ל:

ולא יסתכלו בהם. אין הטעם משום הא דאמרי' בפ' אין דורשין שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שב"ה קיים ומברכים בשם המפורש אלא הטעם שלא יסיחו דעתם כ"כ ב"י:

ובצדיהם כו'. פי' בב"י כל שלפני הכהנים אע"פ שאינן מכוונים כנגד פניהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דבכלל עם שלפני הכהנים הם ואותם שהם אחורי הכהנים אף ע"פ שאין מכוונים כנגד אחוריהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דהוא בכלל אחוריהם ובצידי הכהנים ממש בעי' בגמרא ואפשטא דכבפניהם דמי וצריך לתת טעם על מה שהאידנ' הכהנים עומדים לפני הארון וביניהם לכותל המזרחית שיעור גדול ברוב בתי כנסיות וא"כ אותם העומדים אצל כותל המזרחית הם אחורי הכהנים ואינם בכלל ברכה ח"ו ובאמת קצת אנשי מעשה עומדים בשעה ההיא חוץ למקומם מטעם זה אבל חלילה ללמד חובה על העומדים על מקומם ומו"ח ז"ל כתב בזה כיון שקונים המקומות הוו כאנוסים לענין שישנו מקומם ואין זה מספיק דודאי גם בזמן חכמי התלמוד היו קובעים מקום לתפלתם ונ"ל דכיון שהארון הקדש מחובר לכותל הוי כאלו היו הכהנים עומדים ממש סמוך לכותל כיון שעומדים סמוך לארון הקודש וא"כ הוה הכל לצדדי הכהנים אבל בזמן חכמי התלמוד לא היתה התיבה סמוך לכותל ממש דהא אמרי' פ' א"נ פשיט' דתיבה אינה מפסקת ש"מ שהיו קצת עומדים אחורי התיבה ע"כ היה שייך לשם אחורי הכהנים אבל אנו אין לנו דבר זה כי אין אדם עומד אחורי הארון הקדש [וכן מ"כ בביאורי מהרש"ל עשה ך' הלכות ברכת הכהנים] ונראה דהעומדים אצל הכותל לא יהפכו פניהם להכותל אלא לצד הכהנים דהא בעינן פנים אל פנים כנ"ל:

אם הם אנוסים אבל בלא אנוסים אין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכ' פנים אל פנים (רש"י):

לאחיהם שבשדות. ולא אמרו לנשים וטף כמ"ש אח"כ לענין אמן דנשים א"א דהא יברכך וכל ברכת כהנים נאמר בלשון זכר דלשון נקבה היא אליך בחיר"ק תחת היו"ד ופת"ח תחת הלמ"ד. וטף אינו שייך לברכה זו בשבילם דאכתי לא חזו לכך דבמה יחול הברכה עליהם אלא על העתיד והברכה הוא מעכשיו. ועוד נראה דבאשה אמרינן בברכות אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכן הטף נגררים אחר אבותיהם וא"כ היתה הברכ' כאן לכהנים עצמם והתורה אמרה ושמו את שמי על בנ"י אבל הכהנים מתברכים מפי הקב"ה שנאמ' ואני אברכם. אבל בעניית אמן הם שייכים שפיר כנ"ל.

והעשר' עונים אחריהם אמן. פי' דבכהנים בעינן עשרה דאל"כ לא חשיבי לברכה אבל כשיש ישראל ביניהם אפי' אחד חשוב לברכת כהנים כדלעיל שהכהנים מן המנין ונראה טעם החילוק בזה דישראל אפילו אחד ראוי לברכה מצד עצמו דלשון ברכ' כהנים נאמר בלשון יחיד אבל כהנים אינם באים לכלל זה רק שצריכים אנו לחלקם כדי שיהיה שם מברכי' ומתקבלים ואין שם מתקבלים עליהם אלא אם כן הם עשרה:

אין לומר שום פסוק כו'. דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. וכתבו התוס' בפ' א"נ דאע"ג דמאן דחזא חלמא אומר רבש"ע משום סכנה התירו לו שמא צריך רפוא' לחלמי':

אך יותר טוב כו'. נראה לי דיש לאומרם בשעה שהמקרא קורא התיבה תחל' דבגמרא יש פלוגתא בזה דרב יוסף היה אומרם בין כל ברכה וברכ' ואינך אמוראי לא רצו לאומרם וכן הלכתא אבל בשעת הקראת המקרא כ"ע מודים דשם אין שייך שאינו מאזין לברכת כהנים והא דלא הזכירו זה בגמרא דשם לא היה המקרא מנגן התיבה וא"א לומר הפסוק באותו הזמן מה שא"כ עכשיו שגם המקרא מנגן התיבה שפיר יוכל לאומרו באותה שעה:

מי שיש לו מום. נרא' פשוט דכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וכמש"ל ס"ה וכ"כ המרדכי פ' הקורא עומד בשם הר"י הלוי משפירא שכהן האבל ילך מבה"כ לפי שנוהגים שאינו נ"כ:

ואם היה דש וכו'. דהטעם שמום פוסל משום שלא יסתכל בו ובדש לא יסתכלו בו כי אין חידוש בעיניהם ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבוד' כדאי' בפ' א"נ הבאתי בסי"ד דכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטע' זה פסול ביושב כמ"ש התוס' פ' א"נ דף ל"ח נראה לר"י כהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבוד' הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל וכן אית' בסל"ח בשתויין דפסול לדוכן וכ' הרמב"ם דאיתקש לעבודה וא"כ ה"נ בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו. ונראה לתרץ דמדכתיב בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו משמע אף בעלי מומין כמ"ש רש"י בפ' אמור בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ויש כאן ב' פסולים הא' מצד שינוי הבריאה שהוא בעל מום וזה אתרבי במלת בניו ופסול שני מחמת מעשה האדם וזה לא שייך למלת בניו דקאי על התולדה דמ"מ הוא בניו של אהרן בתולדה ולא בא ההיקש דברכה לשירות אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן כגון יושב שהרי יכול לעמוד ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות משא"כ מומין שאין בידו לתקן שבקי' לה אמשמעות דבני אהרן כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושי' זו ופירוק' בשום מפרש קדמון ולא בתראי:

ידיו בפנים מן הטלית כו'. תמהתי אשר לא הביא רמ"א היתר מצד כיסוי הפנים של הקהל שאנו נוהגים בשעת דוכן והוא מנהג בכל המקומות וא"כ אין חשש שמא יסתכל דהא נזהר הרבה בזה ומכסה על פניו בטלית בשביל זה ודאי עדיף זה מכיסוי הכהנים על פניהם:

אסטיס ופואה. מיני צבעונים הם:

לאלפי"ן עייני"ן. היינו לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו וברמב"ם הזכיר עוד בין שבול' לסבול' וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרב' מאוד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל:

דוקא באקראי בעלמא. בב"י הביא חילוק זה בשם רוב הפוסקים ותמה על הטור שלא הביא חילוק זה רק חילוק דלבדו או עם כהנים גדולים אחרים ונראה דרבינו הי' בארץ אשכנז ושם המנהג כמו במדינתינו שאין נשיאת כפים רק בי"ט וא"כ הוי הכל אקראי ומותר עם כהנים אחרים וכן נראה עיקר דאין לחלק בינינו בזה החילוק כנ"ל:

שהרג את הנפש. דכתיב ובפרשכ' כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו וכתיב גם כי תרבו תפל' כו'. משמע דתשוב' לא מהני:

מל תנוק כו'. דכיון דאכוון למצוה פטור ועוד שמא מת בלאו הכי:

שתה רביעית יין כו'. דברכ' דומיא דשירות בעינן והמשרת שיכור חייב עמ"ש בסעיף ל':

שתאו בפ"פ כו'. כב"י דהא דאתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודינו שנאסר לישא כפיו במקום שאם נכנס למקדש חייב עכ"ל משמע דלענין עבודה איכא איסורא בזה וכ"כ בכ"מ פ"א מה' ביאת מקדש דמ"ש שם הרמב"ם שתה רביעית בב"פ פטור ואינו מחלל העבוד' אבל אזהר' איכא. ותמוה מאוד דא"כ מנלי' לרמב"ם דבהא לא איתקש ברכה לשירות ולומר שהיקש זה אינו אלא אסמכתא והלא היקש הוא א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ולא נמצא בגמרא רמז שיהיה היקש זה אסמכתא ואדרבא התו' פ' א"נ כתבו דאם נ"כ בישיבה צריך לחזור ולברך מכח היקש לעבודה ואי לא הוה רק אסמכתא לא הי' להוציא ש"ש לבטלה. ע"כ נלע"ד דגם גבי עבודה מותר בזה וכ"כ בכ"מ גם בשם תשובת הרשב"א וז"ל כיון דאיפסקא הלכ' כר"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אא"כ שתה ממנו רביעית ולא יפסיק בו וכ"פ הרמב"ם ז"ל עכ"ל מ"ה מותר גם כאן בדוכן וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התור' וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ אע"ג דלפי' הב"י לא אתקש אלא במידי דחייב גבי עבודה כמ"ש:

י"א דאם יש לו בת שהמירה כו'. נראה פשוט שמ"מ הוא נ"כ דאפי' אם הוא עצמו בעל שאר עבירות שאין פסול לדוכן ולא גרע זה ממנו:

שאין נ"כ אלא בי"ט. ב"י בשם האגור כתב הטעם למה אין נ"כ בכל יום מפני שמנהג לטבול ובכל יום קשה לטבול וחלק הב"י ע"ז שלא הוזכר בגמר' טביל' לנ"כ ואם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל זה ג' עשה בכל יום כו' ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם בי"ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעיני דאם חוששין לטומאת קרי ולהחמיר על עצמם היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טומאת קרי ותו דהא בא"י ובכל מלכות מצרים נ"כ כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מן נשותיהם וע"כ נראה שאין טעם להם וכ"ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצוה בשביל זה שאין לו יסוד ועיקר:

אפי' בשבתות השנה כו'. בקצת מקומות נוהגים שאפי' בי"ט שחל בשבת אין עולין לדוכן ואיני יודע שום טעם או ריח דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדוש' נוספת וראוי לבטל דבר זה וכן ראיתי גדול א' שצו' לעלות לדוכן גם בשבת כשחל בי"ט:

אם לא מחל על כך. בהגמ"ר דגיטין כ' מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת הקשה תלמיד א' הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונ' ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדוש' יכול למחול כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דבלאו ה"ט יכול להשתעבד בו עכ"ל. וקשה לי הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה כדאיתא בהאש' רבה אם לא רצה דפנו פירוש שמיסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו ונ"ל דהטעם דיכול למחול הוא משום דיש לו הנאה מזה ולא אסרה התור' עליו מידי דהוא ניחא ליה בכך אם לא במה שאסרה תורה בפי' עליו אבל שאר דבר לא דוגמא לדבר דמותר להניח שורו לתלוש עשבים בשבת אף על גב דאדם מצווה על שביתת בהמתו מ"מ כיון דכתיב למען ינוח שורך ואין זה נייח אם לא יניחו לתלוש עשבים ה"נ כן הוא וההוא כהן שיצק מים לר"ת ודאי הוה ניחא ליה שזכה לשרת בקודש וזו היא קדושתו ונראה דהא דשתק ר"ת לאו משום שלא היה ידע להשיב אלא שלא רצה ליטול שם ת"ח עליו ולומר שבשביל זה הוא מותר כדאשכחן סברא זו לר"ת בפ' א"נ דף ס"ז רבינא אכל בנכיית' כתבו שם התו' ואר"ת דרבינא לא רצה ליטול השם ולעשות עצמו ת"ח כנ"ל נכון ולפ"ז כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים נראה שאסור להשתמש בו והוי כמועל בהקדש אף על גב דמחיל. ובלבוש כ' הטעם כאן דכתיב וקדשתו פי' אתה מצווה להקדישו אבל הוא אינו מצווה שיחזיק עצמו בקדושה ואין זה נכון כלל דאדרבה קי"ל דוקדשתו בע"כ וכאשר כתבתי נראה עיקר:

ס"א והכהנים מהמנין כו'. רמב"ם ממ"ש בסוטה ל"ח ב' בה"כ שכולה כו' ואוקמוה דלא אישתייר כו' מכלל דבישראל כה"ג מהמנין: ואין כו' אפי' כו'. עתוס' דשבת קי"ח ב' ד"ה אילו כו' אם לא כו' והקשה בד"מ דהא אמרי' בכתובות כ"ד ב' דהוא בעשה ותי' דתוס' מיירי עם כהנים אחרים ושם משום ברכה לבטלה דוקא ועמ"א:

ס"ב אע"פ כו' ה"ז כו'. עבס' המצות להרמב"ם בשורש ט' ודע כי אתה אפי' תמצא כו' ועפ"ג דיבמות ל"ו ב': אם כו'. ירושלמי ר"ש בן פזי *כד הוה חזיק רישיה קאים ליה אחורי עמודא ר"א נפיק לברא: בשקורא כו'. דבלא"ה אינו עולה כמ"ש בספרי פ' נשא מנין שהחזן צ"ל להם אמרו ת"ל אמור להם והוא קריאת כהנים כמ"ש בסוטה נ"ח א' וכמ"ש תוס' ברכות ל"ד א' ד"ה לא כו':

ס"ג אם כו'. ר"ה כ"ח ב' ועתוס' שם ד"ה הכא כו':

ס"ד החזן כו'. רא"ש פ"ג דמגילה וכנ"ל: אבל כו'. כמ"ש בסוטה שם ב' רב אמר חוששין כו' אלא דקא' שם ול"פ הא כו' ולכך כ' הרא"ש רק בקריאת כהנים משום דריב"ל אבל גמ' ל"ק אלא להחזיק אותו בכך אבל הכהן צריך לזה וע"ש מ' א' שמא תפסק לו כו' ואמרי כו':

ס"ה אבל כו'. דליכא טעמא הנ"ל: וי"מ כו'. משום ל"פ כמו סנדלים שלנו:

ס"ו אע"פ כו'. תוס' שם ל"ט א' ד"ה כל כו' ע"ש: עד כו'. דהא איתקש למשרת שם ל"ח א' ובפ"ד דתענית וערש"י בחולין ק"ו ב' ד"ה עד הפרק העליון כו': והלוי כו' וקודם כו'. שם קמ"ו ב': ולא כו'. די"א גם בכהנים כן וכמ"ש בס"ז:

ס"ז אם כו'. בטור כ' לברך אלא שבא"ח כ' בשם הרמב"ם שסומך ענט"י שחרית ולא אמרו אלא בשלא נט"י והכריע שלא לברך בכה"ג מספיקא ועבד"ה:

ס"ט כשעוקרים. רמב"ם וטור כפשטא דגמ': ומאריכים כו'. רש"י שם ב' ד"ה לעקור כו' יש ללמוד כו':

ס"י עומדים כו'. רש"י שם ותוס' ד"ה כי דאין עומדים אחוריהם לקדש אלא בשעת נ"כ משום אימת ציבור כמש"ש מ' א' וכמ"ש ל"ט ב' אין הכהנים רשאין לחזור כו' ושם א' כי מהדר כו': עד כו' ואז כו'. שם ושם: הש"ץ. רמב"ם דלא כתוס' דברכות ל"ד א' ד"ה לא כו' שפי' דחזן העוסק בצרכי ציבור הוא הקורא כמ"ש בספרי הנ"ל שחזן כו' ועוד ממ"ש בסוטה ל"ט ב' מפי הקורא והדר קא' שיתחיל ש"ץ כו' ש"מ דקורא לאו ש"ץ:

י"א כו'. תוס' דברכות שם בשם ר"י וכ"כ רמ"מ אבל אח"כ חזר בו ועב"י: ומחזירין כו'. ל"ח א' ל"ט א' ב' מ' א' ותוספתא דמגילה הביאו רי"ף ורא"ש בפ"ג: ואם כו'. גמ' שם ל"ח א': אלא כו'. רש"י ל"ט ב' ותוס' שם א' ד"ה כי כו':

סי"ב מגביהים כו'. מתני' שם ובפ' בתרא דתמיד ומגביהים כו' הג"מ דידו כתיב ובזוהר קמ"ו א': ופושטים ידיהם. ל"ט ב' וערש"י ד"ה לכוף כו': וחולקים כו'. בתנחומא פ' נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם: ומכוונים כו'. הרא"ש שם ור"ל ה' חרכים: ופורשים כו'. א"ח:

ס"יג מתחילין כו'. ממש"ש ל"ט ב' ואין הכהנים כו' מפי הקורא ור"ל יברכך עד שיסיים הקורא כהנים שאין הברכה מעיקר דינא כמש"ש א' ולא נשאתי כו' ואם איתא מאי רבותיה: וי"א כו'. שמפרשים אברכת אקב"ו כו' קאי: ואח"כ כו'. כמ"ש במדרש והביאו תוס' בברכות שם. ואז כו'. מתני' וגמ' מ' ב' שם ושם ל"ט ב':

סט"ו ואומרים כו'. שם א': ויאריכו כו'. רש"י ותוס' שם: ואם כו'. הג"מ וכמ"ש בפ' בתרא דברכות ומסיים כו' ואי לא כו':

סט"ז ויש כו'. דהוא סיום הברכה וכמש"ל סי' קכ"ד סי"א:

סי"ז כשיורדין. עמ"א:

סי"ח ואין הכהנים כו'. ע"ל סי"ג: ואחר כו'. שם ואין כו' בברכה אחרת כו'. ופי' ב"י דהיינו יברכך לדעת הרמב"ם אבל לדעת החולקים בסי"ג צ"ל דקאי ארבון עולמים וכמ"ש בהג"ה ולא כו' והוא דחוק ועוד תי' דבגמ' קאמר לפי מנהגם שלא היו מקרין אבל עכשיו עד שתכלה התיבה מהמקרא וז"ש וכן כו': מפי כל הציבור. עתוס' שם ד"ה עד כו': ואין כו'. גמ' שם: ולא כו'. עמ"א והנכון כמ"ש בש"ע כנ"ל וע"ל סי"ג:

ס"כ אם כו'. דמש"ש ואם הבטחתו כו' קאי אואם אין שם דלכך קא' ואם ולא קאמר אפי' כו': דהא כו'. כמ"ש בס"א: וכיצד כו'. ל"ח ב': ומסיים כו'. רש"י שם וברכות שם וכמ"ש ושם ואם כו' וחוזר כו': ואם המקרא כו'. שמהר"מ כ' שהמקרא מסיים ש"ש ופי' האגור שבכה"ג מיירי ומתני' לא איירי בכה"ג ועמ"א וכ"ז דחוק ודברי רש"י עיקר:

סכ"א אין כו'. ממתני' הנ"ל:

סכ"ב משתדלין כו'. ירושלמי והביאו תוס' ל"ח א' ד"ה לשנים ור"ל החזן המקרא כמ"ש תוס' בברכות שם בשם ספרי וז"ש וכשהחזן כו':

סכ"ג בשעה כו' ולא כו' וגם כו'. עתיס' דחגיגה ט"ז א' ד"ה בכהנים כו' וה"ה לכהנים עצמן וכמ"ש בפ"ד דמגילה כ"ד ב' מפני שהעם מסתכלין בהם ואמר בירושלמי שם אר"י זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל א"ר חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת משה ר"ל שבועה במשה דאנא מסתכל ולא מסיע דעת: ע"כ כו'. ובגמ' דמגילה מ' כמנהג הראשון וע"ס ל"א:

סכ"ד ובצידיהם. ע"ש תוס' ל"ט א' ד"ה והזה כו' ר"ל בצידיהם ממש דצדדין שלאחריו ודאי כאחריו דמי וכן לפניו כלפניו ולא קמיבעי להו אלא בצדדין ממש ופשיט מדלא קאמר צדדין שלאחריו כלאחריו ש"מ דצדדין ממש קאמר שהם כלפניו ב"י שלא חילק בירושלמי וכן הרמב"ם וטוש"ע: ולאחריהם נמי כו'. תוס' ל"ח ב' ד"ה מחיצה כו':

סכ"ה למי כו'. ירושלמי פ"ה דברכות:

סכ"ט כהן שלא כו'. עתוס' ל"ח ב' ד"ה כל ר' אבהו כו':

ס"ל מי כו' וה"ה כו'. רמב"ם וכגי' ספרים שלנו מגילה כ"ד ב' תנא כו': וכן כו'. שם זבלגן וכפי' הרמב"ם: או כו'. כפי' רש"י: וכן כו'. גמ' שם: ואפי' כו'. ב"י שם דמנ"מ כיון שבעל מום מותר וכמ"ש בפ"ד דתענית כ"ז א': וכל כו' דההרגל תלוי בל' יום כמ"ש בירושלמי לענין משיב הרוח וכיוצא וכן בגמ' פרק בתרא דב"ב לענין הוחזק והרבה כיוצא וא"ת א"כ למה קאמר בעירו דמ' יב"ח כמ"ש ב"ב ח' א' כמה יהא כו' ל"ק כו' י"ל דאתא לאשמועי' דדוקא בעירו מהני כו' כמ"ש משום דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו וז"ש ואפי' כו' דבהכי רגילי לישא וליתן עמו:

סל"א אם כו'. דטעמא משום הסתכלות כמ"ש רש"י שם וכמש"ש ואם היה דש כו' כנ"ל:

סל"ב היו ידיו כו'. רמב"ם וטור ופ' כר"י משום דבגמ' מפ' דבריו תנא כו':

סל"ד קטן כו'. תוס' שם א' וספ"ג דסוכה ופ"ח דחולין: וכל כו'. כמ"ש בסי' נ"ג ס"ח:

סל"ה אפי' כו' אפי' כו'. הרמב"ם וכמו בעבד ע"ז לדעתו כמ"ש בס' ל"ז: וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי דפ' הנזקין שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברכך אני מברכך שנא' ושמו כו'. והרמב"ם מוקי לה באינו ידוע אלא במרננים כו' וז"ש בסל"ו ואם כו':

סל"ו מל כו'. עמ"א:

סל"ז מומר כו'. אפי' בשוגג אפי' עשה תשובה דאיתקש לעבודה כנ"ל ס"ו ואמרינן במנחות ק"ט א' הכהנים ששימשו כו' וקי"ל כר"ש שם דאפי' שגג בזריקה וכ"כ בס' הזהיר: וי"א כו'. עתוס' שם במנחות ק"ט א' ד"ה לא כו' ובתענית כ"ו א' וע' תוס' דסוטה ל"ט א' בד"ה כי בשאלתות פ' קרח כו' וברא"ש דמגילה: ואם נאנס כו'. ב"י דכה"ג לא איקרי מומר ומ"ש הרמב"ם אפי' באונס היינו בעבד ע"ז ולא בנשתמד. בד"ה ע"ש:

סל"ח שתה כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וכמ"ש בתענית כ"ו ב' למה נסמכה כו' מה משרת כו' ואמרינן בכריתות י"ב ב' שתה כו' רא"א כו' ואיפסיק שם י"ג ב' כר"א: ואם כו'. שם ל"ק הא כו' וסובר הרמב"ם דה"ה לרישא דפסק בה:

סל"ט לא כו'. מירושלמי כנ"ל: שאין שאר כו'. ר"ל אפי' ידועין בו מדקאמר כהן שהרג כו' מ' דוקא שידעו וכשיטתו דבלא עשה תשובה כמ"ש בסל"ה ומ"מ אף הרמב"ם מודה לזה כמש"ש:

ס"מ כהן כו' ואין כו' נטמא כו' הכל מההיא דבכורות:

סמ"א י"א כו'. סנהדרין נ"ב נוהגין בו חול ופי' המרדכי בשם רש"י מש"ש נ"ב א' הנ"ל שאם היו נוהגין בו קדש כו' פירש"י לפתוח ראשון ולברך ראשון כו' וא"ל מורי קרובי דרשות הוא לנהוג בו חול כו' דאתחלל מכהונה וכ' וכ"ש בנשתמדה וז"ש אין מחוייבים כו' ועמ"א:

סמ"ב ההלל כו'. דאינו כהן ועא"ה סי' ז' ס"ך:

סמ"ג אחר כו'. אפי' בתוך ז' ראוי הוא דחייב בכל המצות האמורות בתורה כמ"ש בפ"א ובפ"ב דברכות ובפ"ב דסוכה וטעם הג"ה משום שצ"ל בשמחה כמ"ש טוב לב הוא יברך ואמרינן בסוטה שם א"ת יברך כו' וכן אמרינן בזוהר בכמה מקומות שצ"ל בשמחה וב"י כ' דאין לסמוך על זה אלא בתוך ז' ודוקא שיצא מבה"כ כי בלא"ה עובר בעשה כנ"ל וצריך לעלות:

סמ"ד כהן כו'. מדמעטינן קטן בפ"ג דמגילה ומסתמא אינו נשוי: וי"א כו'. וכ"ה בזוהר קמ"ה ב' וטעמם כנ"ל שאינו בשמחה כמ"ש בפ' הבע"י כל כו' וקטן שאני שאינו מיצר בסיבת אשה ד"מ וז"ש דהשרוי כו': רק כו'. כנ"ל:

סמ"ה והמקרא. משום טרוף כנ"ל ס"כ: אסור כו'. ירושלמי פ"ח דברכות: אם לא כו'. כמ"ש בגיטין נ"ט ב' לכדמר כו' דלא כהרמב"ם בס' המצות שכ' שא"י למחול שהרי נאמר וקדשתו בע"כ עש"ב ובהג"מ בשם הר' פיטר הוכיח דיכול למחול ממ"ש בפ"ק דקדושין דאין עבד עברי כהן נרצע ופליגי אם רבו מוסר לו כו' אלמא שיכול להשתמש בו ועמ"א שהוכיח משמעיה דרבא ורמי ב"ח שהשתמש ברב חסדא ועט"ז וע' יפ"מ שם:

מגילה כ"ג

סוטה ל"ח

רמב"ם סוף ה"ת

מרדכי

הג"מ פי"ד מה"ת

כתבי הר"ר ישראל סי' ק"ב

סוטה דף מ'

הגה"מ בסוף ה"ת

סוטה ל"ח לפי פי' רש"י

טור בשם הרמב"ם

ב"י בשם הזוהר פ' נשא

ב"י

סוטה ל"ח

שם ל"ט

נוסח רמב"ם בפי"ד מה"ת והטור

רמב"ם פי"ד מה"ת והטור

סוטה ל"ט

שם

שם ל"ח הגה"מ שם פי"ד

רא"ש ע"פ המדרש

ב"י בשם רמב"ם בפי' המשנה

סוטה ל"ח:

שם

שם

כתבי הר"ר ישראל סי' ק"ט

סוטה ט"ו יומא י"ז

סוטה ל"ט

שם לדעת הרמב"ם פי"ד מה"ת

שם לדעת הטור

ברכות ל"ד

שם ורמב"ם

שם בגמרא

הגה"מ

רש"י שם

אגור לדעת רש"י ומהר"ם

תרומת הדשן

טור בשם הרמב"ם

הרמב"ם פ"ד מה"ת

סוטה ל"ט

חגיגה ט"ו

סוטה שם

שם

שם

ר"ה כ"ח

שם

הג"מ ורד"א

מגילה כד

תרומת הדשן

ב"י

מגילה כ"ד

שם

שם לפי' התו'

ספ"ק דחולין

ב"י

ברכות ל"ב

מרדכי פ' הקורא את המגילה ושאר פוסקים

כן מוקי רמב"ם לההיא דירושלמי

מנחות נ"ט

רש"י ורבינו גרשון

לשון רמב"ם פי"ד מה"ת ממשמעות הגמרא דכריתות

שם רמב"ם ע"פ ירושלמי דגיטין מ"ז

בכורות מ"ה

רשב"א ומהר"י אבוה' מסוגי' דברכות

ר"י אבוהב בשם דמר שמואל

רמב"ם

ב"י

ממשמעות תשו' הרשב"א:

רוקח