שמין לאשה אלמנה בגדיה - שולחן ערוך אבן העזר סימן צ״ט

שמין כל בגדיה. היינו מה שעש' לה הבעל והטעם הוא דלא קניא לה אלא למיקם קמי' אבל למשקל ולמיפק לא אקני לה:

שגרשה בעלה בלא טענה. אבל סרחה עליו אדעת' דהכי לא אקני לה כ"כ הטור בשם בעל העיטור ונרא' דאין חילוק בדין זה אפי' בזה"ז דאיכ' חר"ג דאין מגרשי' בע"כ מ"מ אף על גב דהי' מרוצה מ"מ אם הוא לא היה רוצה לגרש' אין רצונה לגרשו תו לא שייך הטעם למשקל ולמיפק לא אקני לה והמגיד פ"ז מה"א כתב אם היא יוצא' בע"כ כגון אלו שכופין אותם לצאת ודאי שמין וכתב בח"מ דפליג על העיטור ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ"מ כיון דהיא גרמה שמין והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מא' שכופין אותו לגרש והיא מבקש' הגט שמין:

של רגל ושבת שמין. והרא"ש והטור כתבו דאין שמין אלא הריב"ש כתב בשם הרמב"ם דשמין וכ"פ הריטב"א וכ"כ הבעל המאור והרשב"א הביא פלוגת' אם שמין והמחבר פוסק דשמין משום דאין מוציאין מיורשים במקום פלוגת' ואם היא מוחזקת י"ל קים לי כהני פוסקים דאין שמין וכ"ה בח"מ, ובאמת ברמב"ם אינו מבואר דשמין אלא הריב"ש מדמה דין זה לגביות ב"ח דגובה בגדי שבת מיהו בטור משמע דס"ל דיש לחלק ביניהם דהא בסי' זה פסק דאין שמין ולענין ב"ח הביא פלוגת' בח"ה סי' צ"ז ובמהרי"ק שורש י' מבואר דס"ל כריב"ש וכתב דין גרושה וב"ח והקדש אם גובה מבגדי אשתו וכן אם יכול למכור בגדי אשתו דין ארבעה אלו שוין:

וא"י לסלקה מבגדים במעות. נראה אפילו אם בגדיה שוין יותר מסך הכתובה אין מוציאין ממנה בגדים רק היא תשלם המותיר וכן מצינו לענין שבח בית אביה בסוף פ"ח:

היא נוטלת אותן בשוין. כמו שהיה נמכר בשוק אף אם היה בימים שעברו יותר ביוקר מ"מ השת' אינו שוה יותר אלא כמו שימצ' לו קונים עכ"ל הרא"ש בתשו':

אפ"ה מתנתו שלה. הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהם עשוים להתנאות בהם אין דעתו למתנ' גמורה אלא להתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשוי' להתקשטו' נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב"ש סי' ש"א:

אבל אחרים שנתנו לה וכו'. ואין חילוק בין קודם נישואין לבין אחר הנישואין וכן מתנות מה שנותנים לדרש' קרובי הכלה הוי מתנה גמור' ט"ז משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה אלא לו ועיין סי' קי"ח לענין מתנו' שנותנים להחתן וכתב בח"מ אף על גב לענין מכירה לצורך פרנסה יפה כחו במתנו' שנתנו לה אחרים שיכול למכור המתנו' ומה שעשה הוא א"י למכור כמ"ש בסי' צ' הטעם הוא כל זמן שהיא תחתיו א"י למכור מה שעשה הוא אבל כשתצא ממנו אז יפה כח האשה במה שנתנו לה אחרים ממה שנתן לה בעלה כי מה שנתן לה הוא אמרי' אדעת' למיפק ממנו לא נתן לה אבל מה שנתנו לה אחרים הוי נ"מ שלה:

שמין כל בגדיה. היינו הבגדים שעשה לה אבל בגדים שהכניסה לו הן כנ"מ שלה וכמו שפסק לעיל בסי' ע"ז סעיף ג' בהג"ה בשם תשובת הרא"ש וסי' צ' סעיף י"ד ואם שמו לו הבגדים בנדן יש להם דין צ"ב כמו שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף כ' ושמין לה הבגדים כמו הבגדים שעשה לה:

שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה. פשט הלשון משמע אבל אם יש לו טענה למה מגרשה כגון שסרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה אבל מדברי המ"מ בפי"ו מה"א שכתב שאם היא יוצאה בע"כ כגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין משמע הא אם אין כופין אותו אף שיש לו טענה מ"מ אי בעי לא מפיק לה אין שמין לה הבגדים וכן משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דסתם גירושין אינה בלא טענה כמבואר לקמן סי' קי"ט דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה:

אבל של רגל ושל שבת שמין לה. פסק כן על פי דעת הריב"ש שכתב שכן דעת הרמב"ם דאחר דב"ח גובה בגדי שבת ומועד של אשה ש"מ שלא קנאתן האשה וה"ה ששמין לה אפי' בגרושה כיון שלא קנאתן כלל ועדיין של בעל הם אבל הרא"ש חולק בהדיא וכתב דאין חילוק כלל ואקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ואין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולעיל סי' צ' סעיף ט"ו סתם דלא כרמב"ם לענין שאין הבעל יכול למכור בגדי שבת של אשתו אפילו אין לו במה להתפרנס והיא דעת מהר"מ שהביא במהרי"ק ונראה דגם כאן אם הגרושה מוחזקת בכתובתה אין מוציאים מידה דיכולה לומר דקים לי כהרא"ש ומהר"מ דבתראי נינהו ועיין לעיל מ"ש בסי' צ' ס"ק נ"א:

מבגדים במעות. אף שהב"י כתב בשם הריטב"א הטעם שאינו בדין שיפשיטוה ערומה וטעם זה לא שייך בבגדי שבת ורגל מ"מ נראה בכל בגדיה הדין כן וכן הוא משמעו' לשון הטור:

היא נוטלת אותן בשווין. ל' הרא"ש כמו שהיה נמכר ביום השוק וכו' אף אם היה ימים שעברו יותר ביוקר השתא מיהת אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים עכ"ל וזה כוונת הרב כאן בשווין כמות שהן עכשיו ביום השוק:

נ"ל כאן טעות וכו'. נראה דא"צ להגיה רק תיבה אחת בטענה וקאי לעיל שכתב גרושה שגירשה בלא טענה דמשמע הא אם מגרשה בטענה שמין לה בגדיה אבל מתנה אף אם מגרשה מדעתו בטענה אפ"ה זכתה במתנה וכן הוא בטור:

אפ"ה מתנתו שלה. הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התו' שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א:

אחרים שנתנו לה תכשיטין וכו'. ה"ה מעות וה"ה שלא בשעת נשואין דבאחרים אין חילוק ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו ועיין מ"ש שם ויש לדקדק דכאן משמע דגדול כח הבעל בתכשיטין שנתן לה מתכשיטין שנתנו לה אחרים דתכשיטין שעשה לה שמין לה באלמנו' וגירושין ותכשיטין שנתנו לה אחרים הם נ"מ שלה ואין שמין לה אלמנו' וגירושין ולעיל סי' צ' פסק דבגדי שבת וי"ט שעשה לה אין יכול למכור אפי' אין לו במה להתפרנס ומה שאחרים נתנו לה יכול למכור להתפרנס מן הריוח ויש ליישב דכל זמן שהיא תחתיו אין יכול למכור מה שעשה לה להתנאות אבל אחרים אין בידם ליתן לה מתנה סתם כדי להתנאו' אם לא שיתנו בפי' בתנאי המועיל ועיין במהרי"ק שורש י' וכאן מיירי באלמנות וגירושין אז ודאי יפה כח האשה במה שנתנו לה אחרים ממה שנתן לה הבעל דאדעת' למיפק לא נתן לה רק כ"ז שהוא חי כדי שתתקשט לפניו אבל מה שנתנו לה אחרים הקרן שלה לגמרי ככל נ"מ שלה:

שמין כל בגדיה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה קאי אבל אדעתא למשקל ומיפק לא אקני:

אבל כו' שכבר זכתה בהם משעה שלקח לשמה והוא רוצה לגרשה ולא היא ואם נתגרשה מחמת שכופין אותו להוציא דינה כאלמנה:

אע"פ שנתגרשה שלא מדעתו וכצ"ל:

וה"ה לאלמנה כו' פי' שלענין מתנה דין גרושה והאלמנה שוים שגובין לעולם נראה לי האידנא שנוהגים בינינו חרם דר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אלא מדעתה דין גרושה כדין אלמנה: ותמהני אשר לא זכר רמ"א ובנתגרשה מחמת מרדת שמין אף המתנה כמ"ש בסי' פ"ה:

בשעת נשואין נראה דגם מה שנוהגין קרובי הכלה לשלוח מתנו' אחר השדרה של החתן דזה ג"כ מתנה גמורה לה וכתב רש"ל הא דשמין בגדיה דוקא מה שקנה לה אבל מה שהכניסה לא הוה בכלל נצ"ב או נכסי מלוג:

בגדיה. היינו מה שעשה לה הבעל. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' ס"ח כל מה שעשה לה הבעל בין מן הסתם בין מה שתקנה לה בהדי' ל"ש מה שהיא לובשת ל"ש מונח בקופסא ל"ש בגדי חול ל"ש בגדי שבת וי"ט ע"ש. טבעת קדושין וסבלונות ע"ל סימן נו"ן. צוה המת שיהיו לה. נוטלתן אין שמין אותם רשד"ם חא"ה סימן קמ"ב. צוה ואמר שהוא נותן לאשתו כל המלבושים והחפצים כלי כסף וכלי זהב שעשה בעדה מיום שהיתה אשתו אין בכלל מתנה זו אלא מה שעשה בעדה ממש אחר שנכנסה לחופה רשד"ם שם:

טענה. אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ואין חילוק בדין זה אפילו בזמן דאיכ' חר"ג דאין מגרשין בע"כ עיין ב"ש:

לה. והרא"ש והטור כתבו דאין שמין ממיל' אם היא מחזקת י"ל קים לי כהני פוסקים דאין שמין ח"מ ב"ש ע"ש. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ס"ח אם יש מחלוקת בין האשה ובין האיש בבגדים שהיא לובשת שהיא אומרת של חול והוא אומר של שבת הם עליה להבי' ראיה. אם הביאה נשים שראוה לובשת בגדים אלו בחול סגי בהכי כנה"ג בשם הרדב"ז. אשה שלקחה בהקפה מלבוש וחלוק ובא בעלה לגרשה ואמרה אני חייבת דמי המלבוש והחלוק והוא אומר כל מה שבביתי הוא שלי ולא היו עלי' בשעה שגירשה ע' בהרדב"ז ח"א סי' ס"ט. אשת ש"מ שסיבבה גירושיה כדי שלא תפול לפני יבום שמין מה שעלי' כדין אלמנה רלנ"ח סי' פ"א:

במעות. אפי' אם בגדיה שווין יותר מסך הכתוב' אין מוציאין ממנה הבגדים רק היא תשלם המותר ב"ש:

בשווין. כמו שהיה נמכר בשוק אף אם היה בימים שעברו יותר ביוקר מ"מ השתא אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים הרא"ש ח"מ ב"ש:

שלה. הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהן עשוין להתנאות בהם אין דעתו למתנה גמורה אלא להתקשטה בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשויין להתקשטות נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב"ש סי' ש"א. והר"א ששון סי' נ"ה:

נשואין. ל"ד בשעת נשואין אלא אפי' קודם נשואין או אחר נשואין. המתנות שנותנין לה אבי הכלה ואמה בשביל שבח בתולים הם שלה מהרח"ש בתשובה סי' נ"ג מתנות מה שנותנים לדרשה קרובי הכלה הוי מתנה גמורה ט"ז. וכתב ב"ש ע"ז משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה אלא לו ע"ש. ומהרח"ש סי' נ"ג כתב כשנתנו לה אחרים אין חילוק בין נתנו לה קרוביה או קרובי החתן ע"ש. כתב מהר"ם מטראני ח"א סי' כ"ט מתנות שניתנו לו בין מקרוביו בין מקרוביה והם דברים המשמשים לו כגון טבעת או חלוק או מלבוש הם שלו. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם ונותן כך לשניהם. אם הם מקרוביה תקח אותם בלתי שומא ואם הם מקרובי החתן לא תקחם אלא בשומא עכ"ל. ותמהני דבחלק ב' סי' פ' כתב דכל שהם תשמישי בית אעפ"י שניתנו לה מקרובותיה הם שלו ושמין לה לנדונייתה כנה"ג ע"ש. וכנה"ג הביא תשובת מהר"א ד"ב כ"י שכתב מנהג פשוט דלא כהריב"ש ז"ל. ואפי' מתנות שנותנים לה אחרים הכל לבעל ע"ש סי' זה בהגהת ב"י. וע"ל סי' קי"ח:

וחליצה. דאף ביבמה נכסים על בעל' הראשון כ"ש בחלוצה דלא ימית לאחיו:

אבל כולי. דל"ל אדעתא למישקל ולמיפק כו'.

אבל כו'. כס' הראשונה בח"מ צ"ז סכ"ו ועהג"א בפ"ד דכתובות סל"ב ד"ה כ' הרמב"ם כו' אבל הרא"ש שם חולק וכתב ובגדי אלמנה כו' וע"ל סימן צ' סט"ו:

וא"י כו'. כמ"ש ברפ"ז דיבמות:

אלא כו'. ר"ל כמו ששוה עכשיו כמש"ש ביבמות:

הנותן כו'. ה"ה כו'. ממ"ש בב"ב קמ"ה א' דאפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי וכן שם קמ"ו ב' וכתב הרמב"ם שלא נתן אלא לנוי ושלא תחזור בו ועריב"ש סי' ש':