כתובה ממה נגבית וכל יתר דיני כתובה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק׳

אלא מן הקרקע. אפילו אם היא גרושה והוא מסלק לה הכתוב' ולא היורשים וכן לענין זיבור' אפילו ממנו אינה גובה אלא זיבורת ש"מ:

ומתקנת הגאונים. כתב הרמב"ם פי"ו דוק' מי שיודע התקנ' אבל אם א"י או שנסתפק לנו אין לנו כח להוצי' מן היורשים וכתב המגיד שאין לומר בזה אף שלא נכתב כנכתב דמי שאין זה תנאי ב"ד כיון דנתחדש אחר הש"ס מיהו בב"מ /בכ"מ/ כתב בשם הריב"ש דרמב"ם איירי במקום היכא דמנהג הוא לכתוב בפי' מטלטלין אז אם לא כתב לא נשתעבדו המטלטלים אא"כ דידע התיקון הגאונים ואם נתפשט התיקון בכל ישראל אמרי' אף שלא נכתב כנכת' דמי אלא בימי הרמב"ם עדיין לא נתפשט התיקון לפ"ז בזה"ז שנתפשט התיקון אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי והרא"ש פ' מציאות האשה כתב בשם ר"ת דגובין מן מטלטלין משום דכותבין מטלטלין ובפ' נ"ש הביא תקנו' הגאונים ובפ"ק דב"ק כתב מטלטלין דינם כקרקע בדורות הללו מדינ' דש"ס הואיל כל משא ומתן בהם והוי כגמל' דערבי', וכן בטח"ה סי' תי"ט כתב הטעם הואיל כל מו"מ בהם ובסי' זה כתב הטעם מחמת תקנות הגאונים או מחמת שכותבין בפירוש וצריך ישוב:

מעות בחובו' אביהם. בזה יפוי כח כתובה מבכור דאין נוטל פי שנים במלו' כמ"ש בח"ה אף על גב כתובה אינה נגבית מן הראוי מ"מ גובין מן החובות משום דמשועבד לה מדין דר"נ כ"כ הרא"ש פי"נ והטור מזה נשמע אף בכתוב' שייך דין זה דר"נ ואין חילוק בין מלוה בשטר לבין מלוה בע"פ וכן גובה מן הש"ח שהניח בעלה ועיין בש"ג ר"פ הכותב דף תקי"ד ואשה קודמת לחוב הצדק' עיין תשוב' מ"ב סי' ק"ב ועיין תשו' רמ"א סי' מ"ח:

מיהו רשות ביד היורשים וכו'. היינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין שם בש"ג ועיין במגיד ובכ"מ פי"ד ה"א ובח"ה סי' ק"ז, וכן הבעל יכול לסלק' בקרקע כמ"ש בש"ג דף תק"א כי הגאונים לא תקנו אלא היכא דלית ליה קרקע והר"ן כתב דף תפ"ט אם הקרקע שוה עשרה זהו' והיא רוצה לקבל בכ' והיורשים רוצים ליתן עשרה זהו' בעד הקרקע הדין עמה ועיין בח"ה:

במתנות ברי'. אבל מתנות ש"מ גובה כתובתה מהם ועיין סי' צ"ג הביא בהג"ה שם י"א דס"ל דאינה גובה מזונות מן משכ"מ וכאן פסק דגובה ואפשר לחלק מיהו שם כתבתי דגובה הכתובה וכן ניזונת מן מתנות ש"מ ונראה אם נתן במתנות בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל מתנה א"י לתפוס אף על גב בחיי בעלה הכל בידה לא מהני תפיסתה בחייו דהא כל שעה יכול להוציא מידה דכתובה אינה נגבת בחייו נמצא מה שנתן לאחר זכה המקבל תו א"י לתפוס ועיין בד"מ מ"ש בדין מתנות ש"מ ועיין בפסקי מהרא"י סי' פ"ו, ועיין ב"י שכ' בשם תשובת הרשב"א מי שנתן כת"י לא' כל אשר לו הוא בשותפות עמו והקדים הזמן קודם הנישואין ופסק הרשב"א קרקעות או מטלטלין וכתב לה אג"ק אינו נאמן לחייב אותה דהא אם מוכר או נותן במתנה יכולה היא להוציא מידם אבל מטלטלים ולא כתב לאשתו מטלטלים אג"ק שכתב לה מקרקע ומטלטלין נאמן שהיה שותפות ביניהם קודם הנישואין במיגו דיכולה למכור או ליתן במתנה וכן הוא בב"י בח"ה ס"ס מ"ו ובתשובה אחרת כתב הרשב"א אם הודה לראובן דיש פקדון בידו אינו נאמן לחוב אותם ותשובות סותרת זא"ז ותירץ בד"מ דאיירי בתשובה זו במטלטלין וכ' לה קנין אג"ק ודבריו תמוהים דהא בתשו' סי' אלף מ"ז מבואר אפי' לא כתב אג"ק הדין כן אף על גב דיש לו מיגו מ"מ הוי מיגו במקום חזקה דחזקה הוא כל מה שבידו הוא שלו לכאורה נראה בתשובה הראשונה אמרינן שפיר מחמת המיגו נאמן דנכתב קודם הנישואין ואז לא היה מחייב לשום אדם היה נאמן משא"כ כשמודה אחר הנישואין אפי' יש לו מיגו אמרינן חזקה מה שבידו הוא שלו וא"י לחוב אותה, שוב ראיתי בש"ך סי' צ"ט הביא תשוב' אלו יע"ש מ"ש ונשמע מתשו' אלו דס"ל לרשב"א אם כתב אג"ק טורפת מן המטלטלי שמוכר או נותן ועיין בח"ה סי' ס' וסי' שנ"ו:

במתנת בריא. כ"כ המרדכי פ' נערה וכן פסק בתשו' מהרי"ו ובח"מ כתב להלכה אמר ולא למעשה וא"י מנ"ל וכן מוכח בפסקי מהרא"י סימן פ"ו אף על גב דשם איירי במש"מ מכל מקום נשמע זאת דהא כתב כן לדעת הפוסקים דסבירא להו מתנת ש"מ מפקיע הכתובה מחלק לדעתם בין אם נתן לאחרים לבין אם נתן לבניו מזה נשמע למתנות בריא גם מסיים שם מהרי"א וכתב כדכתב מור"ם בפרק נערה ושם איירי במתנות בריא מיהו בתשובת רש"ך ס"א סי' ל"ד כתב היורשים י"ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו לבין אם נתן לאחרים גם כתב שם מלוה בע"פ אינו גובה מיורשים:

מי שצוה. עיין במרדכי פ' מי שמת שם עובדא היה שהשליש מעות ביד א' ליתן לבנו ופסק דגובה אלמנת אביו הכתובה ממעות אלו כיון דלא זיכה לבנו בחייו אלא לאחר מותו אז אינו זוכה אלא מחמת מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם זוכה מכח מלד"ה או מכח משכ"מ או מצוה מחמת מיתה אשת המת גובה הכתובה ממעות אלו ומזה נשמע אם היה מזכה לבנו בחייו אינה גובה הכתובה ופליג על דיעה הראשונה דס"ל אפילו ממתנות בריא דבניו גובה והרב רמ"א שהביא בסמוך פלוגתא במתנות בריא לבניו וכאן הביא דברי המרדכי צ"ל דאיירי אם נתן לאחר ולא לבנו דאז אם היה נתן במתנות בריא אינו גובה והשת' גובה משום דאינה אלא משכ"מ, וע' במרדכי פ' י"נ סי' תקפ"ד נשמע משם אם כתב לאחד מתנה מהיום ולאחר מיתה כא' מן הבנים אף על גב מהיום ולאחר מיתה הוא מתנות בריא מ"מ כיון דכתב כא' מן הבנים גובה הכתובה מן העזבון ומתמעט כל החלקי' דאי אמרת המקבל יקח מתנה שלו בתחלה ואח"כ תקח הכתובה א"כ יהיה חלק המקבל יותר מחלק א' מן הבנים ומזה נשמע נמי אפילו עישור הבת וכב"ד נמי קודמים וכן פסק בח"ה סי' רפ"ה אלא במרדכי שם סי' תתט"ו לא פסק כן לענין כב"ד וכבר הקשה עליו בח"מ:

ואם מכרו היורשים. בדרישה וב"ח האריכו לפרש דברי תוס' פ' כ"ש ודברי הרא"ש פ' האומר דלא פליג ע"ז מיהו ברי"ו פסק אפילו אם מכרו היורשים מטלטלין אינה גובה הכתובה וכ"כ הנ"י פ' מ"ש ועיין ב"י וד"מ:

ומ"מ לא נהגו. כ"כ ע"פ תשובת הרא"ש כמ"ש בח"ה סי' ס' וכבר כתבתי בסמוך דעת הרשב"א בזה ונראה לכ"ע אם כ' לה מטלטלין אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תקנות השוק כיון דעדיין בידה המטלטלין:

שמכרו היורשים. בח"מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק:

אלא מן הזיבורית. ובזמן הזה כותבים שפר ארג גובה מן עידיות עיין סי' ס"ו ע"ש:

ואינם נגבים מהשבח. אפילו אחר התקנה שתקנו דגובי' מן המטלטלין מ"מ אינה גובה משבח כ"כ הרא"ש פי"נ וכן משמע משאר הפוסקים ולא כרמב"ם בפי' משניות ועיין בכ"מ פט"ז ה"א, והשבח אין חילוק בין שבח ממילא לשאר שבח ועיין ב"י מ"ש בשם הרשב"א לענין אם היורשים תלשו ומכרו:

לתת מתנה לבנו אחר ב' או ג' שנים. עיין תשובת מהרי"ו ותשובת מהרי"ל סי' מ' ושם משמע אפילו לא קצב זמן מ"מ כל שעדיין לא בא לידו הוי ראוי ודומה לשכר שכיר אף על גב קודם מיתתו מיד שגמר המלאכה יש לו חוב אצל הבעל הבית מקרי ראוי כיון שלא גבה ול"ד למלוה שהלוה דשאני מלוה דאותו מעות כבר הי' בידו לפ"ז קשה למה כתב בהג"ה שקצב זמן ליתן לו אחר איזה שנים ת"ל אפילו אם כבר הגיע הז"פ מ"מ הוי ראוי וכן הקשה בח"מ והמעיין בתשובה יראה דלק"מ כי שם בתשובה איירי שהאב התחייב את עצמו ליתן לבנו איזה סך אז אפילו אם הגיע הזמן הוי ראוי אבל אם ציוה ליתן לבניו במתנות ש"מ לנדן שלו איזה סך הוי כמסורים לידו לכן אם לא קצב זמן לא הוי ראוי ודומה כמ"ש בסי' צ' בשם הרב ר' בצלאל אם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה הבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורים בידה אלא אם לא הגיע הז"פ אז הוי ראוי ודומה למ"ש בסמוך מי שצוה שלא ליתן לו חלק ירושתו עד אחר ב' ג' שנים והכל חד טעמא הוא כתב בט"ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי ועיין רס"צ:

הואיל הם משועבדי'. אף על גב אחר שמת ראובן ג"כ מתה אלמנת יעקב מ"מ נקרא ראוי דהא הכל תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ"ש רס"צ תירץ בד"מ שם איירי לפי המנהג דהיורשים יכולים לסלק', ובתשו' מהרי"ל סי' ע"ד כתב שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה לית' אלא חוב ומחוסר גוביינ' ובתשו' ש"י סי' ז' מתרץ בע"א וע"ש וכ' אם כבר נשבעת האלמנה אז היא מוחזקת בנכסים הן לענין ירושה הן לענין הכתובה, וע' ברש"י ובתוס' פ' ח"ה דף נ"ה דקאמר התם א"כ בטלת ירושת הבכור דהא הכל משועבד למס המלך וכתבו דוקא כשמשועבד למס המלך הוי ראוי אבל יש עליו ב"ח וכתובה לא הוי ראוי ולדברי מהרי"ל שפיר אבל לדברי ש"י שם קשה ונראה דאיירי דהכא כשעדיין לא בא ליד הבעל חלק ירושתו דאם בא לידו אז הוא מוחזק אף על גב דמשועבד לכתובה:

ודוק' במקום שאין רשות. כ"כ בד"מ ליישב ב' תשובות שהבאתי בסמוך וכתב בח"מ שיעור סך הכתובה הוה ראוי אף למנהג דהיורשים יכולים לסלק אותה ובמקום דאין היורשים יכולים לסלק אותה הוי הכל ראוי:

ביד הגנב. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל"כ נעשה ראוי שם במ' ובתשו' מהרי"ל ח"מ:

ומלוה שחייבים לבעל. כבר כתבתי לעיל הטעם משום דמשועבד מדר"נ לכן הוי מוחזק לענין כתובה ולא לענין ירושת הבעל מלוה שלה כמ"ש בסי' צ' וכן לענין בכור הוי ראוי כמ"ש בח"ה סי' רע"ח ודוקא מלוה מה שחייבים להבעל שהיה המעות כבר בידו קודם שהלוה אבל מלוה של מורישו הוי ראוי כל זמן שלא גבה וע' ב"י:

דינן כשאר חוב. משמע דס"ל דב"ח נוטל בראוי ובח"ה סי' ק"ד כתב דאין הב"ח נוטל בראוי וע' תשו' מהרש"ל סי' מ"ט ותשו' רמ"א סי' ג' ז' ותשו' ש"י סי' א' ובש"ך שם וע' בח"ה סי' קט"ו כתב בתשו' מהר"ם מלובלין אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להב"ח שום זכיה בדמי הכופר:

רק מן הזיבורית. דהא ע"פ דין התורה ב"ח בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו חז"ל דגובה בינונית ובאשה לא שייך נעילת דלא אוקמיה אדינ':

ואח"כ מכר. ה"ה אם מכר לזה פ"א ולא נתרצית ואח"כ מכר לו ונתרצית:

ומן הראשון י"א שגובה. אף על גב די"ל הנחתי לך מקום לגבות שאני האשה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ובח"ה סי' קי"ח שם פסק כרמב"ם דאינו גובה:

עד שיעשו פשרה. ואם השניה תרצה להתפשר עם הלוקח תפסיד הראשונה ואם הראשונה תרצה להתפשר עם הלוקח שלא יטרוף ממנה תפסיד השניה וע' בתשובת הרא"ש שהביא הטור:

אלא בפחות שבמטבעות. הטעם הוא משום כתובה דרבנן הוא ול"ד לב"ח כתב בט"ז אם הוסיפו על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהוא לפי מנהג פולין ד' מאות זהו' לבתולה ממטבע שניה שהיא גדולה אבל תוספות (כתובה) /שליש/ נותן ממטבע הראשונה ולעיל כתבתי בשמו באריכות כתב בפרישה במדינות וואלין היה מנהג שלהם מימים הקדמונים שא"ק א' היה ב' זהו' וחצי ואח"כ נשתנה מחמת תיקון מלכות והיה כל שא"ק ב' זהו' ופסקו חכמי ארצות פולין אלו נשים שהיה להן נישואין קודם תיקון המלכות וכתבו את כתובתם קודם תיקון מלכות ונתארמלו או נתגרשו אחר תיקון מלכות שאינן גובין אלא כפי תיקו המלכות, והוא הקשה ע"ז כיון דלא נשתנה המטבע ומדמה לפרט בכתובה דצריך לשלם כמו שפרט נשמע דס"ל אם נשתנה המטבע מקילין לענין הפרעון כמו דמקילין לענין ב' מקומות:

אבל שלח לה. ע' סימן קי"ט שם מבואר פלוגתת הפוסקים אם היא יכולה לומר לא אקבל הגט עד שיסלק לי הכתובה וכתב בח"מ דין דכאן תליא בפלוגתא שם למאן דאמר דא"י לעכב קבלות הגט אם כן אחר נתינות הגט צריכה היא לבוא לעירו לתבוע הכתובה ולכאורה נ"ל ע"כ לא פליגי שם אלא כשאין לו לשלם אבל כשיש לו לשלם לכ"ע חל הזמן פרעון בעת הנתינת הגט ושם במקום הגט הוא מקום הוצאות השטר חוב היינו הכתובה ואפי' אם אין לו לשלם י"ל מ"מ בעת נתינת הגט חל הז"פ ואז הוי מקום הוצאות השטר חוב:

אבל לפחות מכאן א"א. כלומר עכ"פ צריך שיהיה שוין המטבעות שנותן לה כשיעור תיקון חז"ל כמ"ש בסימן ס"ו:

יש לו דין צאן ברזל. דהא השליש שמסוים מחמת שיכול להרויח מעות הנדוניא דינו כנדוניא כ"כ במהרי"ק שורש פ"א וכ"פ בד"מ ולא כב"י:

אם אין שטר כתובה וכו'. אף על גב דקי"ל כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ אם אין שטר כתובה בידה אית' ריעות' ואינה גובה כ"כ הרמב"ן ושאר פוסקים וי"א שהבי' בסמוך ס"ל אפילו אם איכא ריעות' דאין הכתובה בידה מ"מ א"י לומר פרעתי דטוען אחר מעשה ב"ד הוא וקי"ל כהני י"א כמ"ש לקמן בשם מהרש"ל ודרישה וב"ח והיינו שיטות התוספת לפ"ז אפילו אם ליכא בידה הגט אלא עידי גט גובה:

אם הבעל טוען פרעתי. כ' המגיד אם הוא מודה חייב לשלם וקשה מאי קמ"ל פשיטא אם הוא מודה חייב לשלם ונראה דקמ"ל חידוש גדול דכותבים שובר על הכתוב' ולא כדעת הש"ג שכתב אף על גב דקי"ל דכותבים שובר ללו' משום עבד לוה למלוה אבל בכתובה אם נאבדה א"צ לשלם שמא תמצא הכתוב' והוא יאבד השובר ותוס' והג"א ס"פ הכותב והר"ן ס"ל ג"כ דכותבים שובר על כתובה וא"ל שאר הפוסקים איירי כשנשרף הכתובה אז כותבים שובר משום דאין חשש שתמצא הכתובה משא"כ בנאבד דהא בנשרף ליכ' פלוגת' כלל וע"כ דאיירי אפילו אם נאבדה הכתובה כותבים שובר, ולפי דברי הש"ג יש לישב דברי הרי"ף הא שפסק פ"ק דב"ק כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובס"פ הכותב הביא אוקימת' דשמואל דמתני' שם איירי במקום שאין כותבים כתובה אז צריך לשלם לה כשאין הכתובה בידה אבל במקום שכותבים כתובה א"צ לשלם והקשו הפוסקים עליו כיון שפסק כר' יוחנן היה לו לפסוק אפילו במקום שכותבין כתובה ואין הכתובה בידה צריך הוא לשלם וא"י לו' פרעתי כיון שמעשה ב"ד הוא ולדברי הש"ג י"ל אף על גב דא"י לומר פרעתי מ"מ אם נאבד א"צ לשלם דחיישינן שמא תמצ' הכתובה ואין כותבים שובר לכן צ"ל המתניתין איירי במקום שאין כותבים כתובה ומדין ר"י נ"מ נשרפה הכתובה דאז ליכ' חשש שמא תמצ' הכתובה וטוען פרעתי א"צ /א"י/ לטעון אחר מעשה ב"ד:

ואם יש עדים שנאבדה. הש"ג לא כתב דין זה אלא כתב אם נשרפה הכתובה והקשה בח"מ מנ"ל להרב רמ"א אם נאבדה דצריך לשלם דהא יש לחוש שמא תמצא הכתובה ובאמת לק"מ כי הש"ג לטעמו דס"ל דאין כותבים שובר על הכתובה לכן כתב דינו רק בנשרף ולא בנאבד אבל למה דקי"ל דכותבים שובר צריך לשלם אפילו אם נאבדה הכתובה ואי"ל פרעתי אא"כ כשיש ריעות' היינו שאין הכתובה בידה אבל אם ידוע דנאבדה או נשרפה ליכא ריעות' אי"ל פרעתי, ומ"ש בהג"ה סי' צ"ו אם נאבדה הכתובה י"ל פרעתי צ"ל א"י איך /אי/ נאבד אז אמרינן שמא נפרע אבל אם ידוע שנאבדה דליכ' ריעות' בפנינו אי"ל פרעתי ואם נשרפה הכתובה או נאבדה והבעל אמר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טענינן הב"ד בשביל היתומים תוס':

אלא אפילו תוספת וכו'. הנה תוס' ב"מ דף י"ז והרמב"ם פט"ז והר"ן כתבו להדי' דאינו גובה ת"כ אפילו במקום דאין כותבים כתובה הואיל ולאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה מיהו תוספו' שליש לאו תוספת הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו השליש זה הואיל שיכול להרויח בנדוני' כ"כ א"כ אם יש בידה שטר או התנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך והוספה שליש ולפי המנהג במדינת פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהו' ולאלמנה ב' מאות זהו' וכותבים כל הכתובו' בשווה גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו אם גובה בלא הכתובה ועיין בהג"ה דרישה:

אבל לא נהגו. מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה וכתבו בדרישה וב"ח דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבו' ומהרש"ל איירי בכתובה ועיין סי' צ"ג שם אית' אפילו לשיטו' הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונו' ועיין ס"ס קי"א ועיין בהרא"ש פ' שני דייני שם נשמע דס"ל דגובה בלא כתובה אפילו במקום שכותבים כתובה דהא הדין של הרמב"ם שהבי' הרא"ש בענין מזונו' איירי במקום שכותבים כמ"ש בפ' י"ח דין כ"ג להדי':

אף על פי שכתובתה בידה ואינה מקויימת. במהרי"ק שורש י"ט מבואר אף שנחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה לא נחלקו אלא כשאין הכתובה בידה דאז איכ' ריעות' אבל אם הכתובה בידה אלא דאינה מקוים ומתוך אותו הזמן לא נמצאו עדי קיום מודים כל הפוסקים דהיא נאמנת כיון דליכ' ריעות', ומה שאין מנהג פשוט אז אפילו אם יש בידה הכתובה ואינה מקוים אינה גובה וכן יש לפרש דברי רמ"א:

וע"ל סי' ס"ו. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתוב' כ"כ בח"מ:

וי"א אם כבר נשאת. כלו' בזה כ"ע מודים דאינו גובה בלא הכתובה ומיירי בדלא תפסה ובד"מ ר"ס ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה ועיין סימן אח"ז מ"ש וכתב בח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכות' מהני:

ומשביעין אותה. היינו שבועת אלמנה ומ"ש הטור דצריכה לישבע שמת פי' בח"מ על ידי גלגול תשבע שהגיע הזמן, ומ"ש ונותנים כתובה כתב בנ"י היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ"ב ואם אמרה תנו כתובה אפילו ע"א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה וכ"כ בח"מ ובד"מ ועיין סי' י"ז:

יש מי שאומר שדינו וכו'. היינו דעת הרמב"ם וכ"כ רש"י והיש מי שאומר הוא דעת הרא"ש ובמקום שכותבים כתובה והביאה ראיה שלא כתב לה אז לכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי והיינו אוקימתא דשמואל וכמ"ש לעיל כיון דאין ריעות' לפנינו אינו נאמן לו' פרעתי גם אינו נאמן לו' כתבתי לה כתובה אחרת תוספו' שם:

האשה שהוציא' וכו'. כ"כ הרמב"ם וס"ל האש' האומר' גרשתני נאמנת אפילו אם תובעת הכתובה ואינה נאמנת אלא על עיקר הכתוב' דזכתה מחמת מדרש הכתובה שכותבים כשתנשא לאחר וכו' ומדרש כתובה לא דרשינן אלא על עיקר הכתוב' ועיין במגיד פט"ז ה"א:

חייב ליתן לה עיקר כתובתה. לכאור' נראה דאין עליה שבועה דקי"ל אשה האומר' גרשתני נאמנת משום דאינה מעיזה והיינו דנאמנ' בלא שבועה מיהו הוא צריך לישבע היסת על ת"כ אבל בסעי' אח"ז דהבעל אומר ג"כ דגירש אותה אז י"ל דמעיזה כיון דהוא מסייע' מ"ה צריכה לישבע נשמע מזה דלא אמרינן דאינה מעיזה אלא דוק' כשהו' מכחיש' אף על גב דהיא התחילה לומר גרשתני מיהו קשה בסיפ' למה לא חיישינן שמא גירש בגט פסול כמ"ש בסי' קנ"ב גם קשה כיון דאין לה חזקה דאינ' מעיזה א"כ למה היא מגורשת מ"ש מהא דאית' בסי' קמ"א סעיף נ"ו כשהבעל והשליח אומרים לגרושין נתן הרי היא ספק מגורשת:

מתוך שיכול לו' לא גרשתיך. וא"ל הא אם יאמר לא גרשתיך חייב ליתן לה שאר כסות ועונה וי"ל אפילו אם יודה לא חייב ליתן לה שכ"ו משום דהוי כטוען חיטים והודה בשעורים כ"כ תוס' וש"ג ולשיטו' הרמב"ם לק"מ דהא אפילו אם יאמר לא גרשתיך היא נאמנת דגירש אותה ופטור משכ"ו ופטור מת"כ:

ונותן לה עיקר כתובה. היינו לשיטו' הרמב"ם דאין לו מיגו לפטור מן העיקר אבל לשיטו' שאר הפוסקים פטור הוא אפילו מן העיקר במיגו דלא גרשתיך ואם יש כאן עידי גט אז אין לו מיגו א"י לו' כבר הוצאת הגט ופרעתיך והטור כתב במקום סכנה דאין רשאי לשהות הגט גובה בכתובת' אפילו אם ליכא עדים דגירש אותה אף על גב דיש לו מיגו דהיה יכול לומר לא גרשתי אבל במקום דשוהים הגט ואין בידה הואיל ואיכ' ריעות' אז אם יש לו מיגו דהי' י"ל לא גרשתיך נאמן לומר פרעתי וא"י מנ"ל להטור דין זה ודוחק לומר דס"ל מיגו זה דלא גירש גרוע הוא ולא אמרינן מיגו זה אלא כשיש ריעות' בפנינו דאין הגט בידה והפרישה והב"ח כתבו דלמד מתוס' דכתבו אליבא דר' יוחנן דאלמוה אחר הסכנה דאינו נאמן לומר פרעתי אפילו אם אית לי' מיגו וקשה דהא ס"ל לתוספו' לר"י אלמוה קודם הסכנה דא"י לומר פרעתי אפילו במקום שכותבים כתובה מ"ה אמרי' אלמוה אחר הסכנה דאינו נאמן אפילו אם אית ליה מיגו אבל אנן קי"ל במקום שכותבים כתובה י"ל פרעתי א"כ מנ"ל דאלמוה אינו נאמן לומר פרעתי במיגו כן הקשה בט"ז גם קשה מנ"ל להרמב"ם ולהטור כשהוציא' כתובתה ואין גט בידה במקום שאין כותבים כתוב' אם יש עידי גט אינו נאמן לומר פרעתי דלמא הא דאוקמי בש"ס דאיירי מתניתין כשאינו שם עידי גירושין דאז א"צ לשלם משום מיגו דוק' לרב אוקמי כן אבל לשמואל דאוקמי מתני' במקום שאין כותבים כתובה איירי מתניתין אפילו כשיש עידי גרושין מ"מ נאמן לו' פרעתי כיון שאין הגט בפנינו כמ"ש בש"ס בשלמ' לשמואל וכו' וכן נראה מהרי"ף והרא"ש דלא הביאו הסוגי' דאוקמי מתני' כשליכ' עידי גירושין אלא כתבו אוקימת' דשמואל דאיירי במקום שאין כותבים כתובה:

הוציא' הגט וכו'. כתב הר"ן דוק' גט אבל עידי גט לא משום דאיכ' ריעות' בפנינו דאין הגט בידה ש"מ כבר הוציא' הגט ופרע לה ובתו' לא משמע כן ונרא' דין זה תליא בפלוגת' הנ"ל אם גוב' בלא כתובה במקום שכותבין כתובה ותו' לטעמי' דס"ל דגובה אפילו במקום שכותבים כתובה ואיכ' ריעות' בפנינו מ"מ אינו נאמן לו' פרעתי כן ה"נ אינו נאמן כשאין הגט בידה אבל לשיטות הרי"ף כיון דאיכ' ריעות' אינה נאמנת, וא"ל על הטור דס"ל נמי במקום שכותבים כתוב' אינו גובה בלא כתובה וע"כ הטעם הוא משום דאיכא ריעות' דאין הכתוב' בידה א"כ קשה למה ס"ל כשהכתוב' בידה ואין הגט בידה אלא יש לה עידי גט גובה הכתוב' אמאי הא יש ריעות' דאין הגט בידה די"ל כיון דהכתוב' בידה הוי כאלו ליכ' שום ריעות':

גובה עיקר כתוב'. ולוקח ממנה שובר כי היכא דלא גביה בעידי גט /מיתה/:

הוציא' שני גיטין וכתוב' אחת. היינו זמן כתובה קודם הגט הראשון אז אמרינן דהחזירה על סמך כתובה הראשונה אבל אם הכתובה נכתב אחר גט הראשון יש לה כתוב' הראשונ' וכתוב' זו שנתן לה מחדש כמ"ש בסעי' שאחר זה וכן הוא בש"ס ס"פ הכותב והיינו במקום שאין כותבין כתובה לכן יש לה כתובה מנשואי' הראשונים:

גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרך לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובה שהרי זכתה במיתתו. ואם כתובתה קדמה וכו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"ו, אף על גב דחזינא דהוא כתב לה כתובה בנישואין מ"מ כיון המקום הוא שאין כותבין בו כתובה גובה בגט אבל בסעיף לפני זה אפי' במקום שאין כותבין לא אמרי' דגובה בגט שני אלא אמרי' על כתובה הראשונ' החזירה ונשמע מדין דכאן גובה בגט אחר שנשאת לו בפעם השני ה"ה אם נשאת לאחר נמי גובה בגט ועיין בסי' אח"ז:

אינם נגבים אלא מן הקרקע. כלו' אפילו מן הבעל עצמו כגון גרושה אינה נגבית אלא מן הקרקע דאלו אלמנה הגובה מן היורשים פשיטא דאין גובה ממטלטלי דיתמי דלא יהא אלא שאר חוב ולמה כתב כתובה ותוספ' בלבד:

ומתקנת הגאונים נגבים אף וכו'. הרא"ש בפ"ק דב"ק כתב נ"ל בדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שעבוד מדינא דגמ' דהוי כגמלא דערבי' וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בפ' הכותב:

חוץ מכתובת בנין דכרין. עיין לקמן סי' קי"א סי"ד ולדעת הרא"ש והרשב"א שכתבתי בסמוך אף כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין דבדורו' הללו מטלטלי כמו מקרקעי:

אם גבו היורשים מעות. ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובה מן הש"ח שהניח בעלה דש"ח נקרא מטלטלין וכ"כ בסמ"ע בסי' ק"ז:

רשות ביד היורשים. לאו דוקא יורשים דהא גם מבעל לדינא דגמ' אין כתובה נגבית מן המטלטלין וכ"כ בהגהות אלפסי אם רצה בעל או יורשיו להגבות קרקע הרשות בידו ואם הקרקע שוה י' והיא רוצה לקבלה בכ' והיורשים רוצים לסלקה בי' דמי הקרקע הדין עמה עיין בר"ן פ' נערה:

או נתנם במתנ' בריא. אבל אם נתנם במתנת ש"מ אשה גובה כתובתה מהם וכמ"ש בהג"ה:

ליורשיו במתנת בריא וכו'. עיין במרדכי פ' נערה שכ"כ בשם מהר"ם ועיין בתשובת מהר"ם סי' קצ"ב שהאריך בזה להוכיח כן מן הגמר' ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דף רס"א סי' תרכ"ט ותר"ל משמע דלא עבדינן עובד' לגבות ממתנות בריא דחיילא מחיים וכן משמע בת"ה סי' פ"ו וגם בתשוב' מהרי"ו להלכה אמר ולא למעשה וכ"מ קצת בתשובת מהר"ם הנ"ל סי' קצ"ב דלא אמר זה רק לסניף ולא למעשה וגם בד"מ כתב דברי מהר"מ סתרי אהדדי:

מי שצוה וכו' כשהיה ברי. צ"ל שהיה קנין בצוא' זו או שמסר ביד שליש דחייב השליש לקיים משום מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי אין בצואה זו ממש ועיין בתשו' מהר"ם פדו' סי' נ"ב ועיין בח"מ סוף סי' רנ"ז:

אשה גובה כתובתה. משום דאינה אלא כמתנת ש"מ אי מיירי דהשליש ביד שליש וצווה לו ליתן לאחר מיתה ניחא דהאשה גובה כתובתה דכל שקנה מכח מצוה לקיים דברי המת הוי כמתנת ש"מ ואינו קונה עד לאחר מיתה וכמו שפסק המרדכי בפ' מי שמת בשם מהר"מ סי' תר"ל אבל אם הקנה בקנין דהוי מתנה ברי' מעכשיו אף שלא צוה ליתן רק לאחר מיתה מ"מ קנה הגוף מיד וקשה למה תטול האשה הכתובה ממה שנתן במתנת ברי ועיין במרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ"ט הן אמת ראיתי במרדכי פ' י"נ בסי' תקפ"ד פסק היכא דכתב לחתנו ולבתו ליטול כח' מחלק הזכרים דפסק ר"מ דכתובה נגבית ממתנה זו דלעולם לא יטול יותר מן היורשים משום דהזכיר במתנה ליטול כא' מן הזכרים אבל אם צוה בקנין כשהיה בריא ליתן לא' לאחר מותו וכל קנין מעכשיו הוא אם כן קנה המקבל הגוף מיד אין טעם לומר שתטול האשה כתובתה ממתנת ברי' ובמרדכי סי' תר"ל כתב דלא עבדינ' עובדא לגבות ממתנת בריא דחיילא מחיים ומשמע אפילו מן היורש ומכ"ש אם נתן במתנת בריא לאחר ומה בכך שלא צוה ליתן לידו עד לאחר מיתה סוף סוף קנו מידו:

ואם מכרום יורשים אחר מותו. משמע דגובה מן המטלטלין שמכרו מכ"ש אם נתנו המטלטלין והרא"ש פרק האומר כת' להדיא דאם נתנו היתומים לא גבו והרב בב"ח כתב שהרא"ש לא מיירי רק לענין מזונות אבל לענין כתובה גובה ממה שמכרו היתומי' וכן ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ולא מזונו' וכו' ובח"מ סי' ק"ז כתב הטור שאם מכרו מטלטלין ולא שיעבד למלוה מטלטלי אין יכול לטרוף מן המטלטלין וגם מן הדמים שבידם ע"ש והרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי' י' כתב כי מאחר דק"ל ב"ח מכאן ולהב' גובה כל מה שמכרו היתומים קודם טריפא שלהם מכרו ואין עליהם דין מזיק שעבודו של חבירו ע"ש וטעם זה שייך גם גבי מתנה שנתנו היתומים:

אפילו מטלטלין שמכרו היורשים. מדנקט גבי דידי' שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שמכרו או נתנו משמע דגבי יורשים שנתנו ליכא תקנת השוק ולא ידעתי למה גבי דידיה שוה מתנה למכר ולא גבי יורשים ועיין בח"מ סי' ס' בב"י ואפשר דאם נתנו היתומים המטלטלין יש לחוש דכל היתומים יעשו כן ומה הועילו הגאונים בתקנתן ואם גובה מן הדמים שביד היתומים אם מכרו הנכסים עיין בח"מ מחלוק' רב האי והרא"ש בסי' ק"ז:

שהשביחו הנכסים לאחר מותו. כלו' אפילו שבח דממילא כגון אם נתיקרו הנכסים או עלו בה אילנו' ומכ"ש מה שהשביחו היורשים והלקוחות ע"י הוצאה וטרחא שלהם ואם השביחה האלמנה עיין לעיל סי' צ"ה כמה חלוקים בזה ולענין הפירו' אם קודם היורש ותלש ואכל או מכרן המוריש עיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י:

לתת מתנה לאחר ב' או ג' שנים. משמע אם צוה סתם ליתן מתנה לבנו אשת הבן גובה כתובתה ממתנה זו אף על פי שלא באתה ליד הבן בחייו לא מיקרי ראוי אבל המעיין בתשו' מהרי"ו אעפ"י שהתחיל בלשונו כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים ומעולם לא זכה המומר בגוף המעות וכו' המדקדק אח"כ בלשונו דמדמ' לה לשכר שכיר אף על גב דקודם מיתתו מיד כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל ב"ה מ"מ מאחר שלא גבה עדיין מיקרי ראוי ואינו דומה למלוה שהי' בידו המעות קודם שהלוה ואותו שעה הי' לאשה שעבוד על המעות ולא פקע זכות אף כשהלוה המעות לאחרים אבל מתנה שניתנ' לו ולא זכה בה עדיין דמיא ממש לשכר פעול' שלא זכה בה א"כ לאו דוקא נקט הרב מהרי"ו בתחל' כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים רק דקושטא דמילתא נקט שמעשה כך היה שם אבל לדינא אף שצוה ליתן לבנו מתנה מיד ומת הבן ולא גבה הוה ליה כשכר פעול' ומיקרי ראוי:

או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו. כ"כ מהרי"ו שפסק כך הרב מהרי"ל וגוף התשובה תמצא באריכות בתשו' מהרי"ל סי' ע"ד:

דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו. כלומר אפי' מת יעקב קודם ראובן ומכ"ש מת ראובן תחלה דפשיטא דהוי נכסי יעקב ראוי:

הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו. משמע אף שלאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב אפ"ה מיקרי ראוי דהכל תלוי בשעת מיתת ראובן ודוקא לענין כתובה מקרי ראוי לגבי אשת ראובן הואיל והנכסים היו משועבדי' לאלמנת יעקב לכתובה ולמזונות וכתובת אלמנת יעקב מבטל כתובת אלמנת ראובן אבל לענין ירושת הבעל כגון אם מת יעקב בחיי דינה בתו ואח"כ מתה דינה אזי בעלה של דינה יורש אותה מה שירשה מיעקב אביה אף שהיו הנכסים משועבדים לאלמנת יעקב אפ"ה נקראים הנכסים מוחזקי' לבת כמו שפסק לעיל בסי' צ' סעיף ח' והטעם מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד זה לשונו דשטרא משוי ראוי לשטרא תקנתא לתקנתא וכמ"ש לעיל כתובה מבטל כתובה אבל ירושת הבעל למ"ד דאורייתא או אפילו למ"ד דרבנן מ"מ תקנתא אלימתא הוא וירוש' דממילא ולא מחסרא גוביינא אלימא מן הכתובה וכן כמו שחלקתי שידי הבעל כיד אשתו בחיי' ועומד במקומה אבל כתובה לא ניתנ' לגבות מחיים אלא לאחר מותה וכבר פקע זכותה קלישתא בראוי שהי' לו בחייו עכ"ל:

במקום שיכולין לסלק האלמנה. זה לשון מהר"מ אלמנה שמת חמיה קודם בעלה אין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל דכיון דחמיה הניח אלמנה וק"ל הלכה כאנשי גליל (דניזונית האלמנה בע"כ של היתומים כמבואר לעיל ריש סי' צ"ה בחלק' מחוקק) הוי להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטל' בראוי ואפי' יש במוחזק יותר על כתובת חמותה משמע במקום שק"ל כאנשי יהודה (דביד היורשים לסלק' בעל כרח' וכמבואר ג"כ לעיל ריש סי' צ"ה) אי יש במוחזק יותר על כתובת חמותה גובה כתובתה מן המותר אבל מה שכנגד כתובת חמותה ודאי הוי ראוי אף אם מתה חמות' דכתוב' מבטל כתובה וכמ"ש לעיל בס"ק לפני זה ובב"ח השיג כאן על דברי הרב ואין דבריו ברורים וכדברי הרב מוכח במרדכי פ' נערה וכמו שהעתקתי לעיל לשונו:

ביד הגנב כשמת וכו'. ומיירי דלא נתייאש מן הגניבה וכן הוא במרדכי וכן הוא בתשו' מהרי"ל הנ"ל וכי מייאש הוי ראוי אף על גב שהי' מוחזק נעשה ראוי וע' עוד במרדכי על אשה שמת בעלה והניח לבנו גוף הבית ולאלמנתו הפירות ומת הבן בחיי אמו נקרא הבן מוחזק בבית ואשת הבן גובה כתובתה מן הבית וכן עשו מעשה בקלוני':

ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק. לעיל סי' צ לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידי' וכן לענין בכור מבואר בח"מ סי' רע"ח דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפילו בשטר אף על פי שגבו קרקע בחוב אביהם מ"מ כתובה עדיפא לענין זה ומקרי מוחזק לגבי כתובת אשה וב"ח משום דמשתעבדא להו מחיים מדר' נתן וע' בב"י שהעתיק דברי הרא"ש ודוקא מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו ולא היה בידו מעולם מיקרי ראוי לענין כתובה וע' בתשוב' מהרי"ו סי' מ':

אבל נדוניא ושאר צ"ב דינן כשאר חוב. כלומר ונגבין מן הבינונים ולענין שבח דינו כמו שנתבאר בח"מ סי' קט"ו בדין ראוי אצל ב"ח ע' בח"מ סי' ק"ד ובסי' ק"ז ובסי' קי"א ובתשוב' מהרש"ל מה שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין ראוי ואין כאן מקום להאריך מה ששייך לח"מ:

דאפ"ה אין נגבית רק מן הזיבורית. דטעמ' דב"ח בבינונית משום נעילת דלת וזה לא שייך באשה ואדינא מוקמינן דכל ב"ח מן התורה בזיבורית והדעה הראשונה סוברת דאף דק"ל דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא היינו לענין מה שהבעל נותן לה משלו אבל במה שהביאה מביתה אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא נסבי וכתב הר"ן שלזה הדעת נוטה גם המ"מ הביא שני הדעות פט"ז מה"א וכ' שמן הירוש' נראה דנצ"ב בבינונית:

אא"כ קנו ממנה תחלה. ועוד נתבארו הרבה פרטים אשר לא תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ע' לעיל סי' צ' סעיף י"ז:

ואח"כ מכר לאחר. ה"ה מכר לראשון פעם אחרת ונתרצית ג"כ יש טענה זו דלמה לא עשתה נחת רוח לבעלה בפעם הראשון:

ומן הראשון י"א שגובה. אף על גב דיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות שדה השניה וכן הדין גבי מלוה שכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום מפני שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות וכמו שנתבאר בח"מ סי' קי"א וקי"ח שאני אשה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולא שייך בה למימר את היא דאפסדת אנפשך וכמ"ש התוס' דף צ"ח בשם ר"ת ור"ח וכמ"ש הרא"ש:

וי"א שאינו גובה. וכן סתם בח"מ סי' ק"ח כדעת הרמב"ם משום שהראשון מוחזק והמע"ה:

וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה. לא נתבאר בגמ' אופן הפשר שיעשו ונראה אם השניה רוצה לעשות פשר עם הלוקח אז אבדה הראשונה זכותה כי השניה לא תטרוף מן הלוקח ואם הראשונ' תרצה לעשות פשר עם הלוקח אז אבדה השני' זכותה כי הלוקח לא יטרוף מן הראשונה ואם הראשונ' והשני' יעשו פשר אבד הלוקח זכותו כי הראשונ' לא תטרוף מן השניה:

אבל שלח לה גט למקום הנשואין. דין זה הוא מתשו' הרשב"א והרשב"א אזיל לטעמי' דס"ל שגביית הכתובה הוא במקום הגירושין שכ' בתשו' סי' אלף רנ"ד דא"צ לקבל גט כל שאין כתובה מוכנת והביא ראי' מל' המשנה וכ"מ קצת מל' הרא"ש כלל מ"ב שכ' כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובה כשאר חוב משמע הא כל שאין חייבת לקבל גט רק שהוא מגרשה מרצונ' צריך ליתן לה כתובה אבל כל שחייבת לקבל גט יכול לגרשה ואח"כ תתבע היא אותו ואם יש לו ישלם לה וא"כ צריכ' היא לילך אחריו ונותן לה מעות מקום שהוא דר שם וע' בתשו' הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דכל אשה צריכ' לקבל גט תחלה ואח"כ תתבע הכתוב' וא"כ לפי דבריו אף ששלח לה גט למקום הנשואין צריכה היא לילך אחריו ולתבוע כתובה במקום שהוא דר:

אבל לפחות מכאן א"א. כלומר שעכ"פ צריך שיהיה שווי המטבע שנותן לה כשיעור שתקנו חכמים וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ה סעיף ו' שיעור הכתובה בכסף צרוף ועיין בב"י שהעתיק מ"ש המ"מ בשם הראב"ד ומה שנחלק עליו וכמ"ש בשם הרשב"א אם כתב לה דחזי ליכי:

יש לו דין צ"ב ולא דין תוס'. כי תוספת הוא דוקא מה שמוסיף לה משלו ברצונו ותוספות זה ככתובה דמי וכל זמן שלא נזכר חילוק ביניהם אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספי' מפני שיכול להרויח בהם הוי כאלו הכניס' לו נדוניא רבה והוה הכל בכלל צ"ב ועיין במהרי"ק שהאריך בזה:

וכן הגרושה אם הבעל טוען. היה לו לכתוב דין גרושה בתחלה שיכול לטעון בברי פרעתי ואח"כ דין האלמנ' שאנו טוענים ליורשים שמא פרע לך סמוך למיתה או מחלה לו או אתפס' צררי:

שנאבדה הכתובה או נשרפה. בהגהות אלפסי לא כ' רק נשרפה וז"ל אם באו עדים שנשרף שטר כתובתה וכו' שאין לחוש שמא תוציא כתובתה פעם אחרת וכו' משמע אבל כשנאבדה שיש לחוש שמא מצאה ואח"כ פרע לה ומכ"ש אם הבעל טוען ברי ועיין בח"מ סי' מ"א דמחלק שם ג"כ בין נאבדה לנשרפה ונראה דאם נשרפה הכתובה בחיי הבעל והבעל טוען מאחר שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה כתבתי לה כתובה אחר' טענתו טענה וכן אנן טוענין כן בעד היתומים אם לא שהיא תביא עדים שנשרפה סמוך לגירושין ולמיתה ואז הוי כמקום שאין כותבין כתובה ועיין לעיל סי' ס"ו סעיף ג' משמע באבדה כתובתה גובה כתובתה שם מיירי בידוע שלא פרע:

אבל לא נהגו במדינו' אלו לגבו' בלא כתוב'. בב"ח כתב שמהרש"ל העיד שנוהגין לגבו' בלא כתובה עיקר כתובה וכל תנאיה בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין ובב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל שזה מעיד שנהגו לגבות עיקר כתובה מנה מאתים בלא כתובה ועדות מהרמ"א קאי על התוס' ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת ב"ד:

ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט. כלו' אפילו לדעת הסוברים שגובין בלא כתובה אפי' תוספו' היינו שמנהג פשוט בכל המדינה לגבות תוספו' זה אבל בשאין המנהג פשוט אין זה דומה לתנאי ב"ד ונראה אף אם תביא ראיה שכתב לה מ"מ יכול לטעון פרעתי מאחר שאין הכתובה מקויימת ומשמע מל' הרב דבאין המנהג פשוט אינה גובה בלא קיום מכ"ש בלא כתובה אבל אם המנהג פשוט בזה נחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה או בלא קיום אבל במהרי"ק סי' י"ט כתב שאף שנחלקו הפוסקים היינו בדלא נקיטא כתובה דאז ריעא טענתה דידה מאחר שאין הכתובה בידה אבל אם הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומתוך אורך הזמן לא נמצאו לה עדי קיום נלע"ד דבהא מודו כל הפוסקים דמהימנ' וכו' ועיין לעיל סי' ס"ו סעי' י"א דאם אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג ויש בידה שטר כתובתה בלא קיום אינה גובה אלא כמנהג משמע לסך שהמנהג פשוט א"צ קיום וכדעת מהרי"ק:

ויש לה מיגו שתוכל לכפור. בתשו' מהרי"ו סי' קי"ג סיים אבל הדבר צריך דקדוק גדול דבמילת' כל דהו איכא למימר דאין כאן מיגו:

ועיין לעיל סי' ס"ו. עיין בסי' ס"ו סעיף יוד שם כתב בפשיטות אם אבדה כתובתה דגובה כתובתה כפי מנהג בני משפחתה או משפחתו וצ"ל דמיירי שם בידוע שלא נפרעת כתובתה רק שאין יודעים סך הכתובה:

אינה נאמנת לגבות עוד וכו'. כלו' בזה מודו דאינה גובה בלא כתובה ומיירי בדלא תפסה ונראה דאם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני ב"ד שלא נפרע' מכתובתה והיא מוכנ' לשבע ושלא תפסיד זכות שלה אף אם תנשא לאיש נראה דמהני לה תנאי זה ודינה כאלו לא נשא':

היתומים פטורים בלא שבועה. עיין בח"מ סי' ס"ט סעיף ה':

ונחתכה בסכין. עיין בח"מ סי' נ"ב:

ומשביעין אותה. היינו שבוע' אלמנה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ובטור כתב בשם הרמב"ם שצריכה לישבע שמת וכבר תמהו עליו שאין הפי' כן בדברי הרמב"ם ומ"מ אפשר לו' שע"י גלגול צריכה לישבע שהגיע זמנה לגבות ועיין לעיל סי' י"ז סעיף מ"ג מ"ד ומ"ש שם על זה:

כמו שנתבאר לעיל סי' י"ז סעיף ב'. עמ"ש שם ע"ז ושם נתבאר דעה שלישית בשם מהרי"ק דאינ' נאמנת לענין ממון כלל אף שנאמנת להנשא:

ומשביעה בנק"ח. זה הוא לשון הרמב"ם ולטעמיה אזל שאין לו מיגו על העיקר דהיא נאמנת ליטול עיקר מאחר שנאמנת על הגירושין ומספר כתוב' נלמוד אבל לדעת החולקים עליו וכמו שהכריע הרב לפני זה שכן עיקר וא"כ אף על העיקר נשבע הוא היסת דכל זמן שאין לה עדי גרושין נאמן במיגו דלא גרשתיך וכן פסק הטור ומיהו בטור כתב והוא במקום שאין כותבין דמשמע דוקא במקום שאין כותבין יכול לטעון פרעתי כשהוציאה הגט כי לא האמינו לו שכתב כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ריעא טענתא דידי' דאיך שילם לה והכתובה בידה אף שיכול לטעון הוכרחתי לשלם מאחר שטענה אבדתי הכתובה וקי"ל כותבין שובר מ"מ טענה דידה עדיפא וכתובתה בידה ואפשר מאחר דיש לו מיגו דלא גרשתיך אינה יכולה להוציא מידו בלא ראיה ועיין בב"ח דלמסקנא דגמרא אין חילוק ועיין בטור שכתב בס"ק י"א אם הוא במקום שאין רשאין לשהות הגט מפני הסכנה נאמנת היא וגובה הכל וא"צ לעדי גרושין ואינו נאמן לטעון פרעתי מאחר דהכתובה בידה והב"י השיג עליו וע' בב"ח:

גובה עיקר כתובה בגט שבידה. אבל בעידי גירושין לא גביא ויכול לטעון פרעתי לה ע"פ הגט שהיה בידה וקרעתי הגט:

שני גיטין וכתובה אחת. פ' וזמן הכתובה קדם לגט ראשון אבל זמן הכתובה אחר גט ראשון והוא במקום שאין כותבין כתובה גובה בגט כתובה ראשונה ובכתובה גובת השניה וכן הוא בב"ח וכמו שיתבאר בסעיף שאח"ז:

ה"ג וכן הוא ברמב"ם גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכן לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובתה זו וכו'. כלומר אבל אם דרכן לכתוב כתובה אינו גובה בגט כלום וכמו שנתבאר סעיף י"ב וע' בב"י ובד"מ שהעתיקו כמה תשובו' השייכים לסי' זה:

לפיכך אם גבו היורשים כו' כתב זה לפי שבגמ' אמרו יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אשה גובה מהם אבל מטלטלי לא קמ"ל דעכשיו אפילו ממטלטלי ולא ה"ל ראוי:

ואינם נגבים מהשבח ואע"ג דב"ח גובה השבח כמ"ש בח"מ סי' קט"ו לתרץ בגמ' דמקולי כתובה שנו כאן אבל מהשבח שהשביחו יורשים גם לוקח לא טורף כמ"ש שם ומה שהשביחה היא ע' בסי' צ"ה:

אבל לא מהראוי כגון שמת יעקב בחיי אביו יצחק אינה גובה כתובתה במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת יצחק אביו:

רק אחר ב' או ג' שנים כו' זה מתשובת מהרי"ו סי' מ' וכתב שם אע"ג דאשה גובה כתובתה ממלוה אפי' של גוים ואע"ג דה"ל ראוי ה"ט שהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה וחל עליה שעבוד דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בזה שלא באו לעולם לידו לא חל עליה שעבוד האשה וכן בדין שזכר רמ"א אחר זה שצוה שלא ליתן חלק ירושה רק אחר כו' הטעם כיון שהממון הופקד ביד אחרים והממון לא ביד הבן ולא זכה בהן מעולם ע"כ וא"כ לענין קרקע בכה"ג שצוה לתת קרקע לבנו לאחר זמן מיקרי מוחזק ולעיל סי' צ' סעיף י"ד כתבתי דמעות דמחמת חזקה הנהוג בינינו מקרי מטלטלין וא"כ שייך בהו ראוי כל שאין הזכות בשעת מיתה:

הוה מוחזק אע"ג דלענין בכור בח"מ סי' רע"ח לא נקרא מוחזק שאני לענין כתובה ובעל חוב דמשתעבד אפילו בחיי אביהן מדרב נתן ואע"ג דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים מ"מ היה לה שיעבוד על כל בעל חוב כ"כ הרא"ש בפרק י"ג:

י"א שגובה היינו דעת ר"ח ור"ת בטור והטעם דאע"ג דבכה"ג בב"ה אמרינן בגמרא דאיהון דאפסיד לנפשיה שכתב לשני דין ודברים כולי שאני בעל חוב דידע דסופו לגבות ואפילו הכי כתב ליה הלכך לא גבה מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה ראויה לגנות בבירור דלא ניתנה הכתובה לגבות מחיים אשר"י:

וי"א שאינה גובה שהרי יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממה שמכרה לשני:

עד שיעשה פשרה ביניהם בין שיש פסידא לכולהו לא מוקמינן ביד הלוקח עד שיעשה פשרה ול"ד למ"ש בסי' צ"א דמוקמינן ביד הלוקח דהתם אין פסידא אלא ללוקח ע"ש ובח"מ סי' קי"ח ובטור הביא עוד דין אחד בשם שאלה של הרא"ש סיים שם כי לא יוסיף אח"כ לזכות בבית מכח הקניה דהיינו מצד קניית הבית אלא מצד שיש לו זכות של האשה שנדוניית' קודם וא"כ מסולק הב"ח לגמרי וא"כ א"צ פשרה אלא בין האשה והלוקח שתמסור לו שטר נדונייתא וא"כ אינו דומה לדין שתי (נשים) שזכר הש"ע כאן דבשתי נשים חוזר חלילה תמיד ואין זכות ללוקח ולא מצד הקנייה וא"כ יש לתמוה על שלא הביא בש"ע אלא דין שתי נשים לחוד ולא השאלה של הרא"ש דמשמע שהיה סבור שדין אחד לשניהם ולא כן הוא באמת:

בפחות שבמטבעות כולי בענן זקוקים הנזכרים בכתובה דהיינו מה שקורין בל"א שא"ק ויש חילוק בין המדינות כמה הוא שא"ק במדינות ליט"א וו"אלין הוא שני זהובים וחצי ממילא הכתובה היא ת"ק זהובים ובפולין היא שני זהובים ממילא הכתובה היא ת' זהובים וכתב בדרישה בזדה שנתחדש איזה ענין ע"פ המלכות כו' ואנו אין לנו אלא המנהג דהיינו בכל המלכות פולין בתולה כתובתה ת' זהובים פולניש ובליט"א ת"ק זהובים פולניש ובמע"הרין ת' זהובים ריי"ניש וכל הנושא אשה סתם ע"ז המנהג שבמקום שנושא שם הוא נושא אם הוא נשאר שם אבל אם לא נשאר שם אז הדין כמ"ש כאן בש"ע דהולכין לקולא להבעל ובמדינות מע"רי"ן נשאלתי על אחד שנשא אשה בזמן שהיה לנ"ג געל"ט דהיינו שהט"אליר היה נחשב לשבעה זהובים וכתב לה כתובה עם התוספות שליש שלשה אלפים זהובים ואחר זה שנה או שנתיים ניתקן מן הקיסר שהטאליר לא יהיה רק אחד זהב וחצי רייניש והאשה באה לגבות כתובתה האיך יהיה הפרעון ופסקתי שעיקר הכתובה דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו הוספת שליש על הנדוניא תהיה ממעות לנ"ג געל"ט דהיינו שיתן לה טאליר כפי חשבון של לנ"ג געל"ט והבאתי ראיות בתשובה שחברתי על זה (והתשובה הנ"ל כבר נכתב בסימן ס"ה):

אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה כתב בדרישה נראה דאתוספת' דוקא כ"כ שלא תגבה שליש תוספות כפי הכתובה אם לא שהמנהג פשוט וכן מוכח ממה שכתב לפני זה (ואח"ז דאתוספת קאי דכתב אח"ז ולכ"ע אם אין המנה פשוט אע"ג שכתובה ביד ואינהמקיימת אינה גובה בה דקשה מאי כ"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות והסכימו האחרונים ואפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה וא"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעא מאלו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא מדאינה מקוימת ז"א דהא רוב הכתובות אינה מקוימת וכמ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ט ע"ש אלא ודאי אתו' קאי שכתב לפני זה שנהגו לגבותו אם מנהג כל המדינות להוסיף וע"ז כתב דאם אין מנהג פשוט כ"ע מודים דאין מגבים התוס' אפילו יש הכתובה רק שאינה מקויימת ומשום הכי נמי סיים וכתב מיהו אם תפסה כו' נאמנות לומר שהוסיף כו' ש"מ דאתוספות קאי ודוקא לענין תוספת צריכה תפיסה ולא כלבוש שהבין לדברי רמ"א כפשוטי וכתב כמה שנוים וטעות היא בידו עכ"ל הדרישה ודבריו נכונים ומ"ש רמ"א וי"א דאפי' במקי' שכותבין גובין כתובה בלא שטר נראה דה"ה מזונות דהא דיעה זו היא דעת ס' המצות שמביא הטור וז"ל גובה עיקר וכל תנאיה כולו ומזונות היא מתנאי כתובה וכבר זכרתי מזה בסימן צ"ג סעיף י"ח ומ"ש רמ"א וכן נראה סברת האחרונים כולי גם רש"ל כתב שאנו נוהגין כן בספר המצות ע"כ ועיקר הפלוגתא בזה דרבי יוחנן אמר בפ"ק דבב"מ דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וס"ל לתוס' דאפי' במקום שכותבין וזו אין לה כתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי ורי"ף ורא"ש ס"ל דוקא במקום שאין כותבין ס"ל לר"י שהיא נאמנת דשם הוה דוקא תנאי ב"ד וסברת אחרונים כדעת התוס':

ומשביעין אותה סעיף זה הוא לשון הרמב"ם פי"ו דאישות ופי' בטור שבועה זו היינו שמת וכתב בכ"מ וזהו תימא מאחר שמתירין אותה להינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכמ"ש בפרק האשה שלום וא"כ אין מקום לשבועה זו והך משביעין אותה דנקט הרמב"ם היינו שבועת אלמנות כשאר אלמנות ע"כ לשונו וכ"כ הרב המגיד דהיינו שבועות היורשים ומו"ח ז"ל הקשה מדאמרינן במשנה אם נתיר ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל משמע בלא שבועה כמו בהיתר ערוה ונראה דלק"מ דהיתר כל אחד לפי שייכות שלו דבערוה לא שייך שבועה ובממון שייך שבועה ע"כ אמר שפיר אם מועיל נאמנות שלה לפי מה דשייך ביה ק"ו דיועיל הנאמנות לענין ממון כפי השייך לו דאם לא היה הק"ו ה"א דאפי' בשבועה לא תיטול ומ"ש הכ"מ דאין מקום לשבועה זו מחמת שכתב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך קשיא לי דא"כ אפי' שבועת היורשים לא תצטרך כיון שנתן לה נאמנות והוה כמו שפטרה משבועה כמ"ש בסי' צ"ט אלא ודאי דאין בלשון הוה פטור משבועה אלא תטלי בשבועה קאמר וא"כ אמאי לא תשבע ע"ז דודאי נאמן בשבועה קאמר ותו דכל הפחו' (ניחוש שמתכוונה) שבאה להוציא ממון וזה תלוי דוקא במיתת הבעל ולמה לא תשבע ע"י גלגול כיון שהיא מוכרחת לישבע שבועת אלמנו' שלא אתפסה צררי למה לא יגלגל עליה שמת וע"כ נראה עיקר כפירוש רבינו הטור שצריכה לישבע שמת עם שבועות היורשים כנלע"ד:

שגובה בלא כתובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב איהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך וזהו דעת הרא"ש ודיעה הראשונה היא דעת הרמב"ם שמביא בטור ועיין במ"ש לקמן סימן קט"ו בסייעתא דשמיא ולדידן אין נ"מ מזה דהא כבר קי"ל דאפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה בסברת האחרונים כמ"ש לפני זה:

ואין עמה גט בדין זה כתב בטור ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנ' וגובה הכל אפי' אין לה עידי גירושין עכ"ל והקשה ב"י דבגמ' מבואר דאי ליכא עידי גרושין במאי נביא וי"ל דלר' יוחנן דאמר דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לורמ פרעתי אע"ג דאית לה מנו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר עכ"ל ולפ"ז אם אומר לא גרשתיך אפי' בשעת סכנה הוא נאמן ועדיין תימה לי על הטור דאין ראיה מדברי התוספות האלו דאזלי לשיטתם בפ"ק דב"מ דף י"ז ד"ה לא אמר כלום דהא ס"ל דר' יוחנן ס"ל אפילו במקום שכותבין גובה בלא כתובה דמכח דאלמוה רבנן לכתובה במקום שאין סכנה ביש עידי גירושין ע"כ אלמוה רבנן גם במקום סכנה אפילו בלא עידי גירושין כמ"ש אבל לפי דעת הרא"ש שכתב בס"פ הכותב בשם הרמב"ן דגם רבי יוחנן ס"ל כשמואל דבמקום שכותבין דריעא טענת' כל שאין כתובתה ביד' אינה גובה כתובתה נמצא דלא אלמוה רבנן לכתובה כלל ולמה נימא דבמקום סכנה אלמוה טפי לדע' רבי יוחנן מן מה דאמרי' לרב ולא מהני ליה מנו וכבר זכר הטור לעיל בסי' זה המסקנא כדעת הרא"ש וע"כ צריך עיון כדעת הטור:

שתובעת כתובתה פי' ואע"ג דקי"ל האשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנ' חזקה שאינה מעיזה בפניו מ"מ כאן שתובעת כתובתה אינה נאמנת וזהו דעת הטור ע"פ תוס' והדיעה האחד הוא דעת הרמב"ם ס"ל דעיקר עכ"פ גובה מכח תנאי שכותב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובה אבל בתוס' ליכא תנאי ב"ד שזה תלוי ברצון איש:

ואין עמה שטר כתובה כו'. הטור כתב וז"ל ואם הוציאה כתובה בלא גט שאמרה שאבד גיטה והוא שכבר הוציא כו' הקשה בפריש' על מה שכ' שאמר לא האמינו לי כו' דמשמע שאם יש עדים שכתב לה לא היה מחייבין אותו לשלם לה והא הטור סמוך קודם לזה הביא דעת הרמב"ם במקום שאין כותבין והוא הביא עדים שכ' לא הוה כמקום שכותבין והיינו דיעה ראשונ' של סעיף י' והי"א שהוא דעת הרא"ש דהי' גובה דאיהו דאפסיד אנפשיה ששינה מנהג מקום שלו שאין כותבין וא"כ קשה על הטור מכח דעת הרא"ש שלמה הוצרך לומר שלא האמינו לו וע"כ דחק לומר דה"ק לא האמינו לי במה שאמרתי שפרעתי לה אף שיש עדים שכתבתי לה כתובה ועכשיו אין כתוב' בידה (אין) זו ראיה על הפרעון משום שאומרים לו אתה הפסדת לעצמך ולא דק בפי' זה דהא הוא אומר בשע' הוצאת הגט אז חייבוני בב"ד לשלם מחמ' הגט אבל אינו אומר שכבר פרע קודם הוצאת הגט וא"כ איך יאמר שלא האמינו לו במה שאמר פרעתי תחילה קודם הוצאת הגט והוא עצמו לא אמר כך וקושיא מעיקרא ליתא בפשט הזה דהא דברי הטור הם תלמוד ערוך בפר' הכותב דף פ"ט במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה ופירש"י אי מייתי ראיה שכתב לא נביא עכ"ל אלא ברור דלק"מ דיש כאן שני חלקים בענין אם אין כותבין והוא אומר ששינה וכ' החלק הא' הוא באם טוען שפרע לה ומביא ראיה כיון שאין בידה כתובה והוא כתב לה כתובה שלא כמנהג המקום בזה הוא מחלוקת כנזכר בסעיף זה דהרמב"ם פוטר הבעל ולהרא"ש חייב הבעל דאפסיד אנפשיה במה ששיה וחלק השני באם מודה שלא פרע אלא שאומר לא אפרע לך עד שתקרע הכתובה שכתבתי ואינו רוצה בשובר דס"ל לשמואל בגמ' אין כותבין שובר פי' דאין כופין לשלם הכתובה וליקח שובר אלא במקום שאין כותבין כתובה ושם א"א בתשלומין אלא בשובר ובמקום שא"א אלא בשובר כ"ע סבירא להו דכופין אותו לשלם וליקח אבל במקום שכותבין כתובה יש אפשרו' לקבל הכתובה ולהחזיר לו השטר כתובה ע"כ ס"ל לשמואל דאין כותבין שובר וזה מבואר בגמ' כאן בפ' הכותב ובפ"ב דכתובות דף ט"ז דאמרי' מקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וא"כ במקום שאין כותבין כתובה ממילא כולהו נשי באותו מקום כופין בעליהן ליקח שובר אלא שאם א' שינה מן המנהג בודאי יכול לומר ע"כ שניתי וכתבתי כתובה כדי שלא תכוף אותי ליקח שובר אם אגרשך ויהיה דיני כמו מקום שכותבין כתובה דאל"כ למה כתבתי לך כתובה ושניתי מנהג המקום בשביל זה בזה ודאי הזכות עם הבעל אף להרא"ש דפליג עם הרמב"ם וס"ל הוא דאפסיד אנפשיה בשינוי שלו כמו שזכרנו היינו לענין אם טוען שכבר פרע ולא השגיח ליקח הכתובה באותה שעה ממילא לאחר שתובע' אותו אח"כ לא מועיל לו להפטר מחמת שרוצה לשנות מנהג המקום שלו ורצה להיות כמקום שכותבין דא"כ למה פרע לה כבר היה לו ליקח שובר באות' שעה לכל דפחות משא"כ כאן שהיא מודה שלא פרע אלא שאינו רוצה ליפרע וליקח שובר בזה ודאי אם יש עדים שכתב לה כתובה היה טענתו טענה לכ"ע ולא כופין אותו ליקח שובר והוא ממש כמקום שכותבין כתובה ע"כ הוצרך רבינו הטור לומר לא האמינו לו במה שכתבתי לה והוצרכתי לפרוע ע"פ הגט וכתבו לי שובר ואבד כו' דאלו האמינו לו לא היה כופין אותו לפרוע וליקח שובר וזה סי' נכון ואמיתי בגמרא ובדברי הטור שכאן זכר שובר ולא למעלה בפלוגתא דרמב"ם והרא"ש אלא שם שטוען שפרע כבר וע"כ ודאי האמת כמו שזכרתי ברוך המדריכני בדרך האמת:

אביהם. ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובתה מן השט"ח שהניח בעלה דשט"ח נקרא מטלטלין עיין בח"מ סי' ק"ו ס"ק ג' בש"ך שם ועיין ב"ש:

בקרקע. והיינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין ש"ג ועיין במגיד ובכ"מ פי"ד מה"א. וה"ה הבעל יוכל לסלקה בקרקע ואם הקרקע שוה יו"ד והיא רוצה לקבלה בעשרים והיורשים רוצים לסלקה ביו"ד בעד הקרקע. הדין עמה ר"ן פ' נערה. פרעו לה קרקעות ובתים ומקומות בבה"כ ואח"כ באו היתומים ורוצים לסלקה במעות והיא אינה רוצה הדין עמה רש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרמ"א בתשובתו סי' ח' חולק עליו. וע"ל ס"ס צ"ג ס"ק מ"ב מש"ש. אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטלטלין עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א סעיף ב' ג'. והרדב"ז ח"א סי' קט"ו:

בריא וכו'. אבל במתנת ש"מ גובה כתובתה מהם עיין תשובת רמ"א סי' מ"ח. ואם נתן במתנת בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל א"י לתפוס ב"ש ועיין בד"מ מ"ש בדין מתנות ש"מ. ועיין בפסקי מהרא"י סי' פ"ו. ועיין בח"מ סי' צ"ט ס"ק ו' מ"ש הש"ך שם:

בריא וכו'. הח"מ הניח דין זה להלכה ולא למעשה ע"ש. והב"ש הביא תשובת מהרש"ך דהיורשים י"ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו בין אם נתן לאחרים ע"ש:

מותו וכו'. עיין ב"ש וב"י מ"ש בשם תשובת הרשב"א מי שנתן כת"י לא' כל אשר לו וכו'. ועיין בש"ך ח"מ סי' צ"ט. וכנה"ג דף ק"כ ס"א:

לגבות וכו'. עיין בח"מ סי' ס'. ואם כתב לה מטלטלין אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תקנות השוק לכ"ע כיון דעדיין בידה המטלטלין ב"ש:

השוק. הח"מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק ע"ש וכך העתיק הב"ש לפסק הלכה. ולכאורה אישטמיטת' להו דברי הסמ"ע והש"ך בסי' רנ"ב ס"ק ו' ע"ש דמשמע מדבריהם. דאין חילוק בין הוא או יורשים דהפוסקים דס"ל דבמתנה נמי שייך תקנות השוק אמרינן נמי אי נתנו היורשים במתנה לאחר דאין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. והש"ך שם הביא נמי כמה פוסקים דכתבו בלשונם או נתנו היורשים וכו' אין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. ובאמת לא מצאתי חילוק זה בשום פוסק. והטעם שכתב הח"מ דיש לחוש דכל היתומים יעשו כן ע"ש. קשה לי ע"ז דא"כ לא מהני נמי אם מכרו ואדרבה דיותר יש חשש שימכרו מליתן במתנה דאין להם הנאה כ"כ וקי"ל דאין אדם חוטא ולא לו שיפסידו כתובת האלמנה וצ"ע. וע"ל סי' צ"ג סעיף כ':

הזיבורית. ובזמן הזה כותבין שפר ארג גובה מן עידיות טור ח"מ סי' ק"ח:

משבח. אפי' אחר התקנה שתקנו דגובה מן המטלטנין מ"מ אינה גובה משבח הרא"ש פי"נ ורוב פוסקים דלא כהרמב"ם בפירוש המשניות ועיין בכ"מ פט"ז מה"א. ומהרח"ש בתשובה סי' כ"ט כתב שלא ראה שום פוסק שיסבור כהרמב"ם. והשבח אין חילוק בין שבח ממיל' לשאר שבח ועיין ב"י מ"ש בשם הרשב"א לענין אם היורשים תלשו ומכרו. וע"ל סי' צ"ה:

מהראוי. אפי' מבעל עצמו מהר"י ווייל סי' מ' ע"ש. מה נקרא ראוי ומה נקר' אינו ראוי עיין כנה"ג בחח"מ סימן ק"ז בדין ב"ח. ובסימן רע"ח בדין בכור ומשם יש ללמוד לכאן לענין כתובה. ואם אחר התקנה כתובה נגבית מן הראוי או לא. רשד"ם חא"ה סי' קי"א ומהריב"ל ח"ד סי' ה' ס"ל דאינה גובה מהראוי אפילו אחר התקנה ואפי' אם תפסה האשה מוציאין מידה. והראנ"ח ח"א סימן ק' וקט"ו כתב דבין מנה או מאתיים בין תוספת בין בנדוני' אם האשה מוחזקת אין מוציאין מידה ואם היורשים מוחזקים אין מוציאין מידם. ומהרח"ש סי' כ"ט כתב במנה ובמאתיים אפי' אם תפסה מוציאין מידה. ובנדוני' אם תפסה קודם שנולדה הספק אין מוציאין מידה ואם תפס' לאחר שנולד הספק מוציאין מידה ע"ש. ומסתימת לשון המחבר והרמ"א משמע כהרשד"ם ומהריב"ל. עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א:

לבנו. עיין מהר"י ווייל סימן מ'. ובתשובת מהרי"ל סי' ע"ד ועיין ב"ש. כתב ט"ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק. ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי וע"ל סימן צ':

ראובן. אע"ג דאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב מ"מ נקרא ראוי דהא כבר תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ"ש וע"ל ר"ס צ'. שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינ' מהרי"ל סי' ע"ד ועיין כנה"ג בהגהות ב"י סעיף ג' ד'. ועיין ח"מ ב"ש:

כשמת. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל"כ נעשה ראוי:

לבעל. יש מחלקים בין מלוה שקדמה לשעבוד האשה שמאותה מלוה אינה גובה. ובין מלוה שקדם שעבוד האשה למלוה. שמאותה מלוה גובה מהרי"ט ח"ב סי' ח' וכ"כ הרמ"א בתשובה. אבל מהרש"ל סי' מ"ט תמה עליו והסכים שגובה אפילו ממלוה שהיו חייבין לו קודם שנשאה. ומהרי"ל סימן ע"ה סובר כרש"ל ע"ש. ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ד ס"ק כ"א מש"ש. ראובן שנתחייב לשמעון סך כך עד זמן פלוני ונתחייב לפרוע לו סך כך בכל שבוע והתנו ביניהם שאם ימות שמעון פטור ראובן מלתת ליורשיו שום דבר אין הכתובה נגבית מאותו מלוה הרש"ך ח"א סי' י"ב. אבל הרשד"ם בחח"מ סי' מ"א והר"י אדרבי סי' רנ"א כתבו שאלמנה גובה מאותו מלוה ע"ש:

ממנה. לעיל סי' צ' לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידיה וכן לענין בכור מבואר בח"מ סי' רע"ח. דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל כאן לענין כתובה הוי מוחזק. ודוק' מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו מיקרו ראוי אף לענין כתובה. וכנה"ג העלה דאם היורשים מוחזקים יכולים לומר קים לנו כהני פוסקים דס"ל דאין אשה גובה כתובתה ממלוה ע"ש קי"ח ע"ב סעיף י"א ועיין בהרש"ך ח"א סימן י"ב ובהרשד"ם חא"ה סימן קע"א:

חוב. אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להבע"ח שום זכיה בדמי הכופר הר"ם מלובלין ב"ש ע"ש:

לאחר. ה"ה אם מכר לזה הראשון פעם אחרת ונתרצית ח"מ ב"ש:

שגובה. ובח"מ סימן קי"ח שם פסק דאינה גובה ועיין ש"ך שם:

שבמטבעות. דכתובה דרבנן ול"ד לב"ח. כתב ט"ז אם הוסיפה על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהיא לפי מנהג פולין ארבע מאות זהובים לבתולה ממטבע השני' שהיא גדולה אבל תוספת כתובה נותן ממטבע הראשונה וע"ל סי' ס"ו מש"ש הב"ש. וכאן מ"ש בשם הפרישה:

תוספת. כי התוס' הוא מה שמוסיף הוא לה משלו ברצונו. ותוספת זה ככתובה דמי אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספים מפני שיוכל להרויח בהם הוי כאלו הכניסה לו נדוני' רבה והוי הכל בכלל צ"ב מהרי"ק שורש פ"א עיין בתי"ט פ"ו דכתובות משנה ג' ועיין כנה"ג:

שנאבדה וכו'. עיין ח"מ ב"ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב"ד בשביל היתומים תוס' ב"ש:

להוסיף. תוספ' והרמב"ם והר"ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ"כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג"ה דרישה ב"ש:

אלו. מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין. וב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש"ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע"ש. והח"מ כתב ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב"ד ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט ע"א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונות עיין ב"ש:

וע"ל סי' ס"ו סעיף יו"ד. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתובה ח"מ ב"ש:

לאמר. כלומר בזה כ"ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד"מ ר"ס ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח"ז וכתב הח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע"ש:

כתובתה. היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ"ב. ואם אמרה תנו כתובה אפי' ע"א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה ד"מ ב"ש ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט סעיף מ':

מדינא כו'. ר"ל אפי' מהבעל עצמו וכמ"ש בקדושין ס"ו ובנדרים ס"ה ב' וער"ן שם ד"ה מדאמרי' כו':

ותו'. כתובות נ"ה א':

ומתקנת כו'. ע"ל סי' צ"ג ס"כ:

חוץ כו'. ל' הרמב"ם בפט"ז הלכה ז' תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע חוץ מכתובת ב"ד שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות לפיכך אי אפשר מעמידין אותה ע"ד הגמרא כו' וערא"ש פ"ד סכ"ד.

ומיהו כו'. עב"ש:

אבל כו' או כו'. עתו' מ"ט ב' סד"ה היא וכמ"ש בח"מ סי' ס' ס"א:

וי"א כו'. מרדכי והג"א שם בשם מהר"מ וראיה ממש"ש הכותב כו' ואף ע"ג דלית הלכתא הכי דוקא בחייו כו' מה שנתן ליורשיו כו' ע"ש וכמ"ש בפ"ט דב"ב אם ראוי ליורשיו נוטלו משום ירושה כו' וצ"ע ואינו כן דעת כל הפוסקים:

מי שצוה כו'. דהטעם למתנת ש"מ מפני שאינה אלא לאחר מיתה והיא קודמת כמ"ש הרי"ף שם בב"ב ע"ש. וז"ש ואם מכרו יורשים כו': ח) ועכשיו וכו' ? ומ"מ כו'. עח"מ ר"ס ס'.

ותו' כו'. כתובות נ"ה א':

ואינם כו'. שם:

ל"ש השביחו יורשים ל"ש כו'. עמ"ש בבכורות שם והאמר שמואל כו' ושמואל אמר בהשביחו לקוחות כמ"ש בפ"ק דב"מ:

י"א כו' ודוקא כו'. וכ"כ בהג"א שם סל"א ד"ה פסק כו':

ומלוה כו'. מתני' דכתובות פ"ד ח' מי כו' והיה כו'. ואף ר"ע ל"פ אלא משום דמטלטלי כו' הר"י מיגאש והרא"ש סוף בכורות וע"תוס דכתובות שם ד"ה לכתובות כו' ובב"ב קכ"ה ב' ד"ה ואין כו' ובבכורות נ"א ב' ד"ה ולא כו' ועוד הביא ראיה הר"י מיגאש ממ"ש בכתובות פ"א ב' דתניא הרי שהיה נושה כו' וא"א לומר דרבי היא דס"ל מלוה מוחזק אף אבכור דא"כ הל"ל שם תלתא חומרי ואף שדחק הרמב"ן לדחות הראיות מ"מ הסכים להנ"ל ע"ש כי האריך מאד וכ' הרי"מ וא"ל דהא אמרי' בב"ב קמ"ד ב' ושמואל אמר הכא כו'. ואמרי' שם קמ"ה ב' כמלוה דמי י"ל יבם שאני דמדין בכור אתי כמ"ש בבכורות נ"ב א' ממ"ש בכור כו' ועמש"ל סי' קס"ח ס"ה. ודעת הרי"ף ור' אפרים דמלוה ראוי הוא ועמ"ש בח"מ סי' ק"ד סט"ז וי"א דמלוה ראוי לגבי כתובה ולא לבע"ח וכ' הרמב"ן וטעמן משום דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מחיים כמ"ש ביבמות ובנדרים ולפיכך אפילו גבי יתומים קרקע אינו גובה מהן דל"ל כמ"ש בפסחים ל"א או בפרק י' דכתובו' דמשעבדא מדר"ן בחיי אבוהון ובזה אתי שפיר הא דכתובות פ"א ב' משום דאתי כר"מ דס"ל מטלטלי משעבדי לכתובה וגם ההיא דשם פ"ד א' י"ל דרבי היא מ"מ הוא דוחק וגם במסקנא מסיק כדברי הרא"ש ועתו' דבכורות הנ"ל:

וכ"ז כו'. ממ"ש בר"פ אע"פ רצה לכתוב כו' נ"מ כו' מ' דוקא בתו' וכמש"ל:

וי"א כו'. דטעמיה שאמרו בר"פ הניזקין שייכא נמי בזה וער"ן שם:

וי"א כו'. וכן סתם בח"מ סי' קי"ח ס"א:

בעיקר כתובתה. ותוס' ממש"ש מקולי כתובה וזה לא שייך אלא בעיקר ותו' אבל נדוניא היא חוב ככל חוב וכמ"ש ר"פ אע"פ נ"מ כו' ולשבח כו' ואמרו בבכורות נ"ב מקולי כתובה אלמא דוקא לעיקר ותו' וכנ"ל ס"א:

ואם פירש כו'. גמ' שם:

ונצ"ב כו'. כנ"ל:

ובמקום כו'. דזה אינו לתוספת אלא מפני שנשתכר בהם וכמ"ש רש"י ס"ו א' ד"ה הוא כו' וכמש"ש בירושלמי שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספין ולעשותן אחד ומחצה והביאו הרא"ש והפוסקים שם:

הרי זה גובה עיקר כו'. דרב ל"פ עליה דשמואל אלא דרב לא מחלק בין מקום שכותבין או לא ושמואל מחלק אבל במ"ש רב דאינו גובה תו' ל"פ וז"ש ואף רב כו' דר"ל שחלפו שיטתייהו.

ואם כו'. כמש"ש ט"ז ב':

וי"א כו'. כרבי יוחנן בפרק קמא דבבא מציעא:

ולא מיבעיא כו'. מרדכי ס"פ הכותב כ' בעל החפץ כו' ובס"פ הנישא ורשב"א פ' כר' יוחנן כו' ול"ד מנה כו' וכ"כ הג"א שם סד"ה פי' ורשב"א פסק כו':

וי"א כו'. כמ"ש בתוספתא אלמנה שתובעת כתובתה ויורשים א"ל התקבלת כתובתיך עד שלא נישאת הם צריכין להביא ראיה משנשאת היא צריכה להביא ראי' שלא נתקבלה כתובתה ומיירי שאין כתובה יוצאה מתחת ידה דאין לך ראי' גדול משטר כתובתה:

וכ"מ שנאמנת כו'. מתני' דפרק הכותב ופרק הנשבעין ופ' השולח.

ובמקום כו'. ע"ל סימן צ"ו ס"ט ולקמן סי"ב:

ואם אינו כו'. דהיתומים אין נשבעים לפטור וכמ"ש בח"מ סימן ס"ט ס"ה:

היתה כו'. עח"מ סימן נ"ב ס"א ואם ניכר שנעשה כו'. ריב"ש שם:

יש מי כו'. כמש"ש בגמרא במקום שאין כו' עליו להביא ראיה ר"ל שכתב לה וערש"י שם ד"ה לדידי כו' וכ"מ שם ט"ז ב'.

ויש כו'. ערא"ש פ"ק דב"מ סוף סמ"ד וגם צריך למעשה ב"ד כו':

האשה כו'. עמש"ל בר"ס י"ז ס"א.

וי"א כו'. עתו' דכתובות שם בד"ה מיגו כו' אבל להרמב"ם ל"ק קושית תוספת כלל:

הוציאה כו'. כשמואל וכצ"ל:

ולא כתב לה כו'. ואם כתב לה ואוסיפית כו'. שם מ"ג ב':

ואם אין כו'. כנ"ל ס"ו וסי"ב: