שבועות אלמנה וגרושה על כתובה - שולחן ערוך אבן העזר סימן צ״ו

אלא בשבועה. אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מ"מ אשה דאית לה כתובה מתקנת חז"ל חיישינן טפי שמא התפיס לה צררי כ"כ תוספ' פ' השולח וריש ב"ב והרא"ש שם וא"ל א"כ למה תגבה בשבוע' מ"ש ממזון בנותיו דאית להו מתקנת חז"ל ואין טורפי' מן הלקוחות אפי' בשבועה והתם ג"כ החשש משום צררי תירצו תוס' משום בבנותיו יש חשש יותר משום דניחא ליה בהרווחה דידהו יותר, ונראה נ"מ ונצ"ב דלא שייך בהו תקנת חז"ל א"כ ליכא למיחש לצררי אין צריך שבועה לגבות אפי' כשאין בעין, לפ"ז י"ל מ"ש הרמב"ם והטור דיורש' נ"מ ונצ"ב איירי אפילו כשאין בעין וכ"כ בתשובת מהרשד"מ סי' קל"ד אלא המגיד והב"י פירשו דאיירי כשהם בעין מיהו י"ל לדינ' יפה כתבו כי שם בתו' והרא"ש תירצו עוד תירץ אחר דחיישי' שמא סמוך למיתה התפיס לה צררי, ולא קודם הזמן לפ"ז יש לחוש אף בנ"מ ונצ"ב לכן בעינן דוקא כשהם בעין אף על גב לפי תירץ זה אין חשש במת פתאום דהא אינו מתפיס קודם מיתתו ובסי' צ' כתבתי פלוגתא בזה י"ל אנן חיישינן במת פתאום לתירץ קמא ובנ"מ ונצ"ב כשאין בעין חיישינן לתירוץ זה ואין מוציאי' מיתמי מיהו לפי שני תירוצי' הללו נשמע אם מת פתאום גובה נ"מ ונצ"ב אפי' כשאין בעין ממ"נ אלא דיש חשש שמא לקחה בעצמה צררי קודם מיתתו א"כ אפי' נ"מ ונצ"ב א"י לגבו' ותלי' דין זה בדין מ"ש לקמן אם שבועה זו שלא לקחה בעצמה צררי צריכה לישבע בלא גילגול שבועה שהתפיס לה בעלה צררי או /אז/ אפי' אם הוא מת פתאו' ואין חשש שהתפיס לה צררי מ"מ שמא לקחה בעצמה אבל אם שבועה זו אין חל עליה אא"כ ע"י גלגול כהנ"ל אין חשש כשמ"פ ועיין סי' צ' ובזה"ז שכוללי' הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך יש לומר לכ"ע צריכה שבוע' אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות, מיהו בתשובת רלב"ח ובתשו' מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט לא משמע כן ועיין תשובת רש"ל סי' מ"ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין:

בשבועה. ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם השבועה עיין תשו' הרא"ש כלל פ"ד:

בעין. עיין בטור סי' צ"ח שם הביא מחלוקת רש"י והרי"ף לרש"י אפי' אין בעין לא חיישי' תו לצררי כיון שנתן לה פ"א לא חיישינן וכאן משמע כהרי"ף:

אבל תפסה וכו'. שלשה מיני תפיסות יש א' אם תפסה האשה בחיים ויורשים מוחזקי' בו בזה לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ב' אם האשה תפס' והיורשי' אין מוחזקי' בו אלא מונח ביד הב"ד ובח"ה /ובת"ה/ שם לא החליט הדבר למעשה וכתב הממון המונח ביד הב"ד לחזק' שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל אינם צריכים להוציא בחזקתייהו נמי מונח כי בטעם מועט דחינן דאין אדם מוריש שבועה וכו' ולכל הפחות היה נראה דחולקים ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה דבר זה מצינו במרדכי בכמה מקומות ומבואר שם אם ליכא עדים וראיה לכ"ע מהני התפיס' אלא אם איכא עדי' וראו בזה פליגי הפוסקים והר"ן והראבי' ס"ל אפ"ה מהני תפיס' דקיי"ל האי דיינ' דעביד כר' אלעזר לא מהדרי' עובדא וקי"ל דעביד אינש דינא לנפשי' א"כ אפילו תפיסה בעדים מהני כיון דעביד דינ' לנפשי' כרבי אלעזר דאמר אדם מוריש שבוע' לבניו וכן משמע בח"ה סי' ק"ח דקי"ל כהר"ן וכ"כ בה"ת ובגדולי תרומ' וכ"פ בט"ז ועיין תשו' בן ששון סי' נ"ג ובתשו' מהרי"ט סי' מ"ד ובתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ג ותשו' ש"י סי' ל"ד מ"ב ס"ג וכשהיורשי' מוחזקים א"צ שבועה כלל וע' בתשו' מהר"מ במרדכי פח"ה והא דמשמע בתשו' רשב"א סי' תתקל"ט דצריכים לישבע י"ל שם איירי כשהם רוצים להוציא מעות הכתובה אבל כשהם מוחזקי' במטלטלין ואין מבקשים מעות א"צ שבועה וחילוק זה כתב ג"כ הר"ן, ואם הב"ד נתנו לה בעד הכתוב' והיא לא נשבע' על הכתוב' ומתה זכו היורשים לכ"ע ונשמע זאת מדין המבואר בסמוך אם מכרה בלא שבועה. כתב בתשו' ש"י שם כשיש בעלי חובות על אביהם י"ל היורשי' לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשי' וי"ל לא ניחא לן תקנות חז"ל ואז יורשי' את הכתובה וא"צ לשלם ממעות הכתובה לב"ח:

אם פרעו לה מקצת. ה"ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשאו ש"ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה כ"כ בח"מ אף על גב דאיתא בסי' נ"ג דל"מ אם נתן ש"ח לחתנו דשאני הכא מדנתן ש"ח אמרי' מסתמא מחל השבועה:

אלמנה שנשתתקה וכו'. כיון דהיא שומעת הרי היא כפקחת לכל דבר ובלבד אחר הבדיק' דלאו דעתה שגישתא ולא שנלך אחר רמיזות אלא הרכנ' ראשה הוי כדיבור כיון דשבועה זו אינה מן התורה אלא משום תקנות היתומי' לכן כשא"י לישבע ולענו' אמן משביעי' אותה מפי אחרים ונוטלת הכתוב' והנדוני' כדי שלא תפסיד כ"כ בתשו' הרשב"א:

אין יורשי' נוטלין כתובתה וכו'. ע' בגוף התשובה בב"י כ' עוד טעמים דטוב לה שלא תגבה כתובת' שאם תגבה תפסיד המזונו' ושמא יפסידו הנכסי' ביד היורשי' וכו' וכתב בח"מ אפי' במקום שנוהגי' כאנשי יהוד' שמסלקי' אלמנ' בעל כרח' מ"מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבי' ליתן הכתובה ביד הב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:

אבל אם נתגרשה. הטע' משום דוקא שבועה נגד היתומים קי"ל אין אדם מוריש ומוכר אבל שבועה שאינה נגד היתומי' כגון גרושה או פוגמת כתובה וכדומה לזה מוריש ומוכר אא"כ שמת הוא קודם שגבתה הכתובה אז היה השבועה שלה נגד היתומים א"י להוריש ואם הבעל טוען עמה בעת הגירושין ואמר שכבר פרע לה הכתובה קודם שנתן הגט כ' בתשובת רשב"א אלף צ"ג בשם הרי"ף ובה"ת שער ט"ו חלק ב' דלאו טענה הוא דאין אדם פורע קודם זמנו, מיהו לדעת תוס' שהבאתי לעיל יש חשש שמא התפיס לה צררי קודם הזמן אלא הרי"ף ס"ל דאין מתפיס לה צררי אלא סמוך למיתה כמ"ש בתשו' רשב"א שם ובגדולי תרומה שם מ"ה פסק דלאו טענה היא וע' בח"ה סי' ע"ח שם אית' פלוגת' אם הלוה טוען פרעתי תוך הזמן אם המלוה צריך לישבע ומשמע מכאן דהרי"ף ס"ל דא"צ לישבע והרשב"א ס"ל כוותיה וכן בה"ת וכן הוא דעת ר"י שהביא הטור שם, וב"ח פוסק שם המלוה א"צ לישבע קודם הפרעון אלא הלוה צריך לשלם ואח"ז חייב לישבע המלוה שבועת היסת ומדברי פוסקים הללו משמע דא"צ לישבע אחר הפרעון דהרי כתבו דלאו טענ' היא ולכאור' נ"ל עיקר כדעת פוסקים אלו דהא שבועת היסת רק תקנת חז"ל הוא ובמקום פלוגת' אוקמינן אדינ', ולכאורה קשה שם בח"ה הביא פלוגת' אם יכול להשביע את המלוה כשאמר הלוה פרעתי תוך הזמן אף על גב דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך הזמן ובסי' ס"ח בטור וברמב"ם פי"א ה"א פסקו אם הבעל אומר לא מצאתי בתולים א"צ לישבע והטעם הוא משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וצ"ל החזקות אין דומין זו לזו ומשמע מתשו' הרי"ף הנ"ל אם הבעל טוען עמה אחר הגט ואמר נתתי צררי קודם הגט א"י להשביעה אף על גב אם היה אומר פרעתי אחר הגט היה יכול להשביעה אין אומרים מיגו להשביע:

אם מת אחריה. אבל אם מת הוא אחר הגט ואח"כ מתה אין יורשי' כלום דהא מיד אחר מיתתו צריכה היא שבועה נגד היתומים ואין אמש"ל וכן איתא בתשו' רשב"א הנ"ל, ובכל אלו דיני' דאין אמש"ל אין קורעין הכתובה ש"ס ובח"ה סי' ק"ח:

שלא תפסה היא. כתב ב"ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג"כ שלא תפסה בעצמ' לכן גרושה אין צריכה לישבע שלא תפסה בעצמה ויתבאר עוד לקמן ואם נשבע הבעל שבועת אין לו תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשו' ש"י שם:

שלא מחלה. אף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה גם למ"ש בסי' ס"ה ס"ל להרמב"ם אם מחלה לו כתובתה קיימת מ"מ חיישינן שמא מחלה נגד היתומים בתנאי שאם יגרש אותה ישלם לה ובזה מיושב נמי הא דמשמע מרמב"ם אפילו כשהכתובה בידה צריכה לישבע שלא מחלה ולמ"ש שפיר דחיישינן שמא מחלה על תנאי לכן הכתובה בידה, ועיין ב"ח:

שלא נהניתי וכו'. דלא תימא דלמא גזלה מבעלה ונשבעה שפיר שלא נהנית מכתובת' קמ"ל דגזילה עולה לפרעון ונהנית מכתובה ומזה נשמע גזלן דיש לו שטר על הנגזל דא"י לישבע הגזלן דלא נפרע לו כי ממון הגזילה עולה לפרעון אף על גב דלאו לפרעון לקח הר"ן:

אם היא מוחזקת. ועיין בב"י אם היא מוחזקת בשטר ואם היא דרה בבית ומוחזקת בשאר בתים אם יש לה חזקה:

אלמנה שמכרה. עיין סי' צ"ג סעיף כ"ה בענין מזונות אין צריך שבועה מ"מ צריכה למכור ע"פ שומת ג' הדיוטי' ואם מכרה בינה לבין עצמה הביא שם פלוגת' אם המכירה קיים איירי שם אפי' ממטלטלין דאין חילוק בזה בין קרקע למטלטלין וכדמשמע בש"ס וכאן סתם וכתב לכל חד כדאית ליה לר"ח איירי דשמו לה ג' הדיוטים דאם לא כן אין במעשיה כלום אפילו אחר השבועה ולדעת הרמב"ם איירי אפילו אם מכר' בינה לבין עצמה אם מכרה בשוי' מעשיה קיימים ועיין עוד לקמן:

וה"מ במטלטלין. עיין בטור וב"י שם מבואר דהרי"ף ס"ל אפילו אם מכרה קרקע מכרה קיים ובלבד שתשבע בסוף וכ"כ הרשב"א לפרש כן דברי הרי"ף והרא"ש בתשו' כלל נ' כתב בתשו' אחת אם מכרה מטלטלין מכרה קיים אפילו לא נשבעה ובתשו' אחרת פסק אם מכרה בלא שבועה מכרה בטל אפילו אם נשבעה אח"כ משום ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה נמצא בעת שמכרה לא היה לה שום זכות ותירץ הב"י שני תירוצים ליישב תשו' אלו בתירוץ הראשון כתב בתשו' קמייתא איירי במטלטלין שאין ידועי' אז מכרה קיים אפילו אם לא נשבעה בסוף ובתשובה שניה איירי במטלטלין ידועים אז אפילו אם נשבעה בסוף מכרה בטלה וכו' והח"מ מפרש דברי הש"ע מ"ש וה"מ במטלטלין איירי במטלטלין ידועים מ"ה צריכה דוקא שבועה בסוף וכתב דאיירי כתירוץ הראשון של הב"י וליתא כי לפי התירוץ הראשון אפי' אם נשבעה בסוף מכרה בטלה במטלטלין ידועים ויותר מסתבר מ"ש כאן בש"ע לא כתב כן ע"פ תשו' הרא"ש אלא פסק ע"פ תשו' הרשב"א ומשמעות הפוסקים במרדכי פ' הכותב דס"ל אפי' מטלטלין ל"מ בלא שבועה לכן כתב הרשב"א על דברי הרי"ף דוקא אם נשבעה אחר כך ומשמע אפילו במטלטלין איירי ונראה דראה ג"כ כל הדיעות שהביא הרב רמ"א לכן פסק בקרקע מכרה בטלה משום קרקע בחזקת בעליה קיימת ובמטלטלין פסק מכרה קיים ואיירי אפי' במטלטלין ידועים, מיהו תימא שלא הזכיר הב"י דעת הרמב"ם שכתב פי"ז ה"א דין י"ד אפילו בקרקע מכרה קיים אפילו מכרה בינה לבין עצמה בלא שבועה גם קשה לקמן סי' ק"ג פסק בפשיטו' דמכרה קיים דהא כ' שם סעיף ד' דצריכה לכלול שלא זלזלה וכו' ש"מ דאיירי דלא נשבעה קודם המכירה וע"ש מ"ש גם מ"ש הטור שם אם היא עצמה מכרה צריכה שבועה אחר המכירה על צררי וכו' למד מדברי הרא"ש פ' הכותב ולכאורה נראה דהרא"ש לא כ"כ אלא לפי שיטות הרי"ף דוקא דס"ל מכירה קודם השבועה קיים ושבועה דאתמר בש"ס איירי אחר המכיר' וע"ש:

אפי' של הדיוטות. משמע בקרקע בענין דשמו לה הב"ד אבל במטלטלין א"צ שומא כלל אפי' של הדיוטים וקשה לשיטות הרא"ש דס"ל דלא מהני השבועה דנשבע' אח"כ משום דינה כמלוה וב"ח מכאן ולהבא הוא גובה מה מהני שומא של בית דין הדיוטי' גם נראה לדעת ר"ח שהביא בסי' צ"ג סעיף כ"ה אפי' במטלטלין צריך שומא ג' הדיוטים כי ס"ל מכירה בינה לבין עצמה בטלה לפ"ז קשה למה כתב המחבר אא"כ שמו לה קרקע ת"ל אפי' במטלטלין הדין כן וכן הקשה בח"מ:

וי"א דאף במטלטלין וכו'. היינו אפילו ליכא עדים וראו אף על גב לענין ירושה כתבתי כשליכא עדים וראו זכו היורשים שאני לקוחות ומקבלי מתנות דאין להם זכות אלא מחמת המכירה והמתנה שעשתה קודם השבועה ובאותו שעה לא היה שלה כ"כ בת"ה סי' ש"ל:

כגון שמת פתאום. משמע דל"מ מ"פ אלא לענין זה וע' סי' צ':

וכן אם מוחזקים. כ"כ מהרי"ק וטעמו משום כיון דאי' פלוגתא א"י להוציא מיד המוחזק וכ"כ בד"מ בסוף דבריו אף על גב בתחילת דבריו כ' וכ"ש כשהלוקח מוחזק משמע דחזקה לחוד ל"מ אא"כ במקום שנראה לדיין שלא תפסה מ"מ בסוף כשכ' ובמהרי"ק וכו' סתם ופסק חזקה לחוד מהני ובח"מ לא ראה סוף דברי הד"מ ונראה אפי' אם לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאים מידם דהא המרד' כ' בשם כמה פוסקים אפי' אם מתה ולא נשבעה זכו הלוקחי' דהא מה שא"י למכור קודם השבועה הטעם הוא משום דאין אדם מוריש ומוכר ונותן שבועה וקי"ל ההיא דיינא דעביד כר' אלעזר לא מהדרי' כמ"ש לעיל כן ה"נ אם הלוקח מוחזק אין מוציאין מידו אפי' אם איכא עדים וראו ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב"ד ג"כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י"ל קים לי כשיטות הרמב"ם דס"ל מכרה קיים, וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכר' אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך:

כשהאשה חזרה. וז"ל מהרי"ק שם אף על גב דפסק מהר"ם שאין במתנו' אלמנה ממש מה שנתנה קודם השבועה מ"מ דבר פשוט דוקא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעת הנתינה ונ"מ אם בין המתנ' לשבועה לותה מאחר או אם חזרה אבל שלא תחול המתנה משעת השבועה ואילך אם לא קדם דבר המבטל דבר פשוט המתנה קיימת כתב בתשוב' רש"ך ס"ב סי' א' דין זה דומה לדין הלוקח מהגזלן כמ"ש בח"ה סי' שע"ד אם הגזלן קנה מנגזל א"י לחזור דוקא כשהלוקח לא ידע שגזילה בידו כן ה"נ אם ידע הלוקח שהב"ד לא גבאו לה יכלה לחזור אפי' אחר הגבי':

שמחלה לב"ח. כתב בתשו' הרא"ש כלל ל"ו והב"י הביא רס"ק משום דהיא אינה יורשת בעלה ואין לה אלא חוב על בעלה ובעוד שלא גבתה הכתוב' לא זכתה בהם ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול, ואם היה לבעלה ש"ח והחזיר' הש"ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין אבל לענין מחילה בע"פ בודאי לא מהני ובשטר הי' ראוי לדמות למתנו' מטלטלין ויש לחלק וע' בח"מ ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה אז אותו חוב משועבד לה מדר"נ מהני מחיל' שלה אף ע"ג דלא נשבעה עדיין כי החוב שייך לה מן התורה אלא חז"ל תקנו שבוע' מ"מ לא נתבטל השעבוד שיש לה מן התור' כ"כ בט"ז ואין מוכרח אטו עדיף שיעבוד דר"נ משיעבוד אשר יש לה על נכסי בעלה דכל אשר לו משועבד לה ורוב פוסקים ס"ל שיעבודו דאוריית' וכ"כ ביש"ש דהרא"ש ג"כ ס"ל שיעבודו דאוריית' ומ"מ א"י למכור /למחול/:

אפי' לא יטעון. נראה אחר שנמנע להשביע' אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועות מיהו אם היתה חייבת שבועות דאורייתא צריכה לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז"ל:

כגון פוגמת כתובתה. הטעם מבואר בש"ס דנפרע' לא דייק' ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק מ"ה לא אמרינן מיגו דאי בעי היתה פוחתת אף למ"ד אמרי' מיגו לפטור משבועה מ"מ בכה"ג לא שייך מיגו דהא אינ' משקר' אלא סבורה באמת כך הוא תוס':

וגירש אחת צריכה לישבע. כלומר וגירש לשתיהן א' נשבעת לשניה היינו הראשונ' נשבעת לשניה אבל השניה א"צ שבועה דליכא כאן יתומים וע' ברש"י דף צ"ג כ' אם השניה טוענת השבע לי שלא גבית כתובתך צריכה לישבע לפ"ז לא ה"ל להרב רמ"א להביא כאן דין זה דהא כאן איירי בשבועה בלא טענ' מיהו מרמב"ם רפי"ז ומטור משמע דנשבע' בלא טענה:

ואם קדמה ותפסה. דינים אלו עד סעיף י"ג ע' בח"ה גם מ"ש אם היא חשוד' ישבע שכנגדה ובח"ה אית' פלוגת' בזה וע' בדרישה וב"ח ובט"ז כ' שאני חוב שהוא דאוריי' מ"ה פסק שם דגובה החשוד משא"כ בכתובה:

ותפס' מעות. אבל מטלטלין כיון דגופיי' לא מקנינן לה מפקינן מינה והדר לא גביה אלא בשבועה:

והוא שיודיע לעד הראשון. דאל"כ יכולה לו' דהי' לה שתי כתובות ועד זה מסייע לה דהא ידע שנתן לה לשלם פרעון כתובה לכן מודיע לעד קודם הפרעון ותו אינה נאמנ' לו' דהיה לה שתי כתובות דמלת' דלא שכיח הוא כ"כ רש"י ובדרישה כתב בשם רש"ל אם היא טוענ' דהי' לה שתי כתובות נאמנ' ונשבעת ש"ד ולכאורה אין נרא' כיון שהוא דבר דאינו שכיח גם י"ל נגד ע"א המעיד שנפרע לה אינה נאמנ' לומר דהי' לה כתובה אחרת ואינה נאמנ' נגד ע"א אלא דוק' כשמכחשת אותו כמו בנסכא דר"א אלא כשאינו מודיע לעד נאמנת משום העד מסייע לה:

אבל אם אומרת אין בשטר וכו'. ולא אמרי' דנאמנ' במיגו דה"ל לומר אמנה היה ביני לבינך דהא שטר זה חספא בעלמ' הוא והוי מיגו להוציא תוס' מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ"מ גובאת מחמת תנאי ב"ד הג"א:

או היורשים. אף על גב כשאומרת משארסתני נאנסתי נאמנ' ומוציאים ממנו מאתים כמ"ש בש"ס ובסי' ס"ח שאני התם דהיא טוענ' ברי והוא טוען שמא וחזקת הגוף מסייע לה וכאן אפי' טענות יורשים הוי כטענות ברי דאנן טענינן בשביל היורשים כל מה דהיה אביהם יכול לטעון כ"כ הרא"ש:

אם יש עדים. אפי' היכא די"ל פרעתי אינו נאמן במיגו פרעתי משום דהוי מיגו במקום עדים וע' בהר"ן:

ויש אחר עמו. ע' בכ"מ מ"ש בשם הריב"ש בזה:

שבועת היסת. כ"כ הטור בשם הרא"ש ולכאור' תמוה דהא כ' הרא"ש דאיירי במקום שאין כותבין כתובה דאז א"י לכפור מאה מנה לכן לא הוי מ"מ מ"ה ס"ל להרא"ש דישבע רק היסת והטור כ' דינו אפי' במקום שכותבין כתובה ונאבדה הכתובה וקשה מנ"ל להטור דין זה דלמא בכה"ג חייבת /חייב/ לישבע ש"ד דהא בכה"ג היה יכול לומר פרעתי נמצא דהוא מ"מ וחייב ש"ד שוב ראיתי גם ב"ח הקשה קושיא זו, וצ"ל כשטוען עם הגרושה איירי בעת הגירושין טוען עמה ואז אין לו טענה לו' פרעתי דקי"ל אין אדם פורע קודם זמנו אף על גב בעלמ' קי"ל כשאבד המלוה השטר י"ל הלוה פרעתי אפילו תוך הזמן היינו דוק' כשיש ריעותא לפנינו דהא השטר אין בידו מ"ה יכול לו' פרעתי אפי' תוך זמנו אבל כשידוע שנאבד ממנו באונס א"י לו' פרעתי תוך זמנו וכאן איירי שנאבד ממנו באונס וכאן יפה כחה עוד מחמת שהוא תנאי ב"ד מיהו לפ"ז י"ל המגיד ל"פ ע"ז אלא הוא איירי כשא"י אם נאבד ממנו והרב רמ"א הביא דעת המגיד דחולק על דיעה קמייתא תימא איך מיישב קושי' הנ"ל שוב מצאתי בט"ז שכוונתי בכל זה לדעתו וע' סי' ק' בהג"ה סעיף ו':

הראשונה נשבעת לשניה. כבר כתבתי בשם רש"י והר"ן דוקא כשטוענ' השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום, ודע כל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפי' מיתומים קטנים גובים כן אי' בערכין והביאו הרי"ף והרא"ש פ' אלמנה ניזונת דקי"ל כר' יוחנן דאמר הטעם משום חינא היינו כדי שיהא לה חן ויהי' לה מעות שתנשא בו כמ"ש במיי' פי"ב ה"מ לכן פסק אם כבר נשא' אין נזקקין אא"כ שנשאת על סמך מעות זו כמ"ש בש"ג שם ורש"י פי' חן שיהי' לבעליהן חן בעיניהם לפ"ז אפי' נשאה נמי נזקקים אלא הרי"ף והרמב"ם ור"מ ס"ל כפי' הראשון וכ"פ הר"ן פרק אלמנ' וכ' הרשב"א אפי' אם היא זקנ' שאינ' ראוי להנשא נזקקים לה ומשמע אפי' לשיטו' הרי"ף הדין בזקנה וע' ב"י רס"ז וע' ר"ס ק"א ובד"מ שם ובסי' ק"ג:

והרביעי' נשבעת ליתומי'. נרא' אף הראשונו' נשבע' לבני היתומים /ליתומים/ אלא צריכ' לישבע גם לשניה וכן השני' לשלישית לפ"ז כיון דהשבועה הוא בשביל היתומים טענינן אנן דתשבע לפני השני' אפילו לפרש"י והא דכ' רש"י דוקא בטוענ' כן היינו לת"ק דס"ל דא"צ לישבע בשביל היתומים ונ"מ לדידן כשאין כאן יתומים:

כשמשביעין ב"ד וכו'. אם קפצה ונשבע' נוטלת כתובתה וא"צ לישבע עוד כ"כ רש"י והר"ן:

נודרת. בש"ס הקשה שמא תלך לפני חכם ויתיר לה ותירץ צריכ' לפרט הנדר ואז כשישמע החכם הענין הנדר לא יתיר לה וכן תירץ שם אהא כהן שנשא אשה בעבירה נודר ועובר הקשה נמי ליחוש שמא ילך לפני חכם ויתיר לו ותירץ נמי דצריך לפרט הנדר והקש' הניח למ"ד צריך לפרט הנדר אלא למ"ד דא"צ לפרט הנדר מה איכ' למימר ותירץ צריך לנדר על דעת הרבים ובי"ד סי' רכ"ח פסק דצריך לפרט הנדר ובא"ח סי' קכ"ח כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר ע"ד רבים ותימ' למה לי ע"ד רבים כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו ובב"ז סוף מנחו' הקשה קושי' זו גם בספר מגן אברהם הקש' זאת גם קשה למה כתבו כל הפוסקים נודר' לא כתבו דצריכ' לנדור ע"ד רבים, ואפשר לענין איסור לא סמכינן על התירוץ דצריך לפרוט הנדר ואם נדרה מכל הפירות לא מהני כי דבר שא"א הוא כ"כ תוס' פרק השולח ור"פ המדיר והג"א והר"ן:

אבל אם נשאת אינה גובה בנדר. אפי' אם נדרה ע"ד רבים יכול הבעל להתיר ואפי' אם קיים חיישי' שמא יאמר בלחש מופר לך תוס' גם י"א אפי' אם קיים יכול לחזור אבל שבועה א"י להפר לכן משביעים אותה אחר הנישואים כ"כ הרמב"ם פי"ו והטור ר"ס ק"א וע"ש מ"ש:

אין העונש מרובה כ"כ. אפילו לדעת הפוסקים דס"ל דנעש' חשוד לשבועה אפי' כשעובר על שבוע' להבא מ"מ אין העונש מרובה כ"כ ע' בהרא"ש בסוגיא זו, וכתב בט"ז דא"צ נק"ח בשבוע' זו:

צריכ' לחזור ולישבע. מיהו נראה בדיעבד לא אמרי' בזה אין אדם מוריש שבועה:

יכולים היתומים להחרים. היינו כשטוענין ברי דהעדים יודעים מזה וע' בסמ"ע סי' צ"ב:

ונ"מ ונצ"ב. כבר נתבאר זה לעיל סי' פ"ח:

או נכסים שייחד לה בכתובתה בעין וכו'. ע' לקמן בטור סי' צ"ח כתב שם מחלוקת רש"י והרי"ף ולדעת רש"י אפי' אין המטלטלין שייחד לה בעין אם נגנבו או נאבדו גובה כתובתה בלא שבועה דכיון שאבדו אותן שייחד לה ל"ח תו לצררי פעם שנית וגם הרא"ש הסכים לדעת רש"י וכאן סתם כהרי"ף והרמב"ם:

אבל תפסה יורשיה יורשין כתובתה. שלשה מיני תפיסות יש, אם תפסה האשה בחיים כגון יחד לה מטלטלי בכתובתה שאז אינה צריכה שבועה וא"כ לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה דהא האשה לא היתה צריכה שבועה, התפיסה השנית אם האלמנה תפסה מנכסי בעלה ואין היורשים מוחזקים כנדון דת"ה סי' ש"ל, התפיסה השלישית אם יורשיה תפסו לאחר מיתתה והנה בח"מ סי' ק"ח מבוארים שני מיני תפיסות הא' הנזכר שם בסעיף י"ב אם היה שטר משכונה והיה אביהם מוחזק בה גובה בלא שבועה לפיכך אם מת גם יורשין גובין וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ג שהמלוה על המשכון אפי' מת לוה תחלה ואח"כ מלוה שיורשי המלוה נפרעין מן המשכון שבידם וכתב המ"מ שפשוט הוא ועוד מבואר שם בסי' הנ"ל בטור ס"ק כ"ח שאם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין מידם וכן הוא בר"ן בשם רבותינו הצרפתים וכן הוא בס' התרומו' וכן הסברא נותנת דהא דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד (כמבואר בטח"ה סי' הנ"ל) וא"כ אם עביד דינא לנפשייהו כר' אלעזר מאן מפיק מידם ואם היה המלוה בחייו מוחזק ומת לוה תחלה ואח"כ מת המלוה ואחר מיתת המלוה אין יורשי המלוה מוחזקים רק הם באים להוצי' מיד יורשי הלוה דין זה אינו מבואר שם ועיין בת"ה סי' ש"ל שם כ' דאם תפסה היא בחייה והיורשים לא תפסי השתא והממון ביד ב"ד משמע בהג"ה אשר"י פ' מי שמת דאדם מוריש שבועה בדבר שהוא חשוב מוחזק בו ומ"מ לא החליט הרב הדבר שם למעשה וסיים בדבריו אם אין היורשים מוחזקים משני צדדים אלא הממון מונח ביד ב"ד לחזקת שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכים להוציא דבחזקתייהו נמי מונח אף על גב דלא מוחזקים נמי אינהו מ"מ בטעם מועט דחינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרינן הבו דלא לוסיף עלה וכו' ולכל הפחות היה נראה דחולקין (כלו' יורשי האשה ויורשי הבעל) עכ"ל ולא כתב הרב כן אלא בהיתה האשה מוחזקת ולא היורשים כמו בנדון שלו אבל אם גם היורשים מוחזקים פשיט' דאם תפסי תפסי מיהו משמע שם בת"ה בשם מהר"ם דלא מיקרי יורשי האשה מוחזקים אלא בלא שוינהו ראה או דלא יכולים יורשי הבעל לברר שאלו הנכסים היו של יורשי הבעל ואז הדין עם יורשי האשה להחזיק כל מה שבידם אבל היכא דשווינהו ראה וגם יש עדים שהיו של בעל אין תפיסתם כלום דכל היכא דאית' ברשות הבעל הוי ואין זה מקרי תפיסה מיהו מסתימ' ל' הטור שהבאתי לעיל אם קדמו ותפסו היורשים משמע אפי' תפיסה בעדים מהני:

הואיל והן מוחזקין ויש חולקין. מפשט הל' משמע שאם היתה האשה מוחזקת בנכסיה קודם מותה וגם היורשין מוחזקין ואף ע"ז יש חולקין וס"ל דלא מהני תפיסת האשה ותפיסת היורשין ואפילו להחזיק אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ובאמת המדקדק בפוסקי' לא ימצא מחלוק' מפורש בזה ובמרדכי בפרק כל הנשבעין מייתי ראיה ברורה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים דלהחזי' אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו וכן פסק במהרי"ו בפשיטות בשם המרדכי ובשם הגהות אשר"י ובשם תוספו' פרק החולץ וכ"כ התוספת פרק מי שמת דאם היו הנכסי' בחזקת יורשי האש' היתה יכולה להוריש שבועה כזו לבניה וכבר כתבתי דכ"כ הטור בפשיטו' סי' ק"ח וכ"כ הר"ן בשם רבני צרפת וכ"כ בעל התרומו' דאפי' תפיסת יורשין לחוד מהני וסבר' הוא דלא גרע מדיינ' דעבד כרבי אלעזר עבד הן אמת שבת"ה גמגם בזה היכא דאין היורשין מוחזקין רק האשה היתה מוחזקת וע"ז כ' דסוגי' דעלמ' סברי דכל אלמנה שלא נשבעה ומתה אין ליורשיה כלום ואין להם חילוק בין היתה מוחזק' או לא כלו' אם היתה מוחזק' בחייה אבל עתה הנכסי' ביד ב"ד כעין נדון דת"ה אבל אם גם היורשי' מוחזקין מאן מרמי ליה מידייהו אך כתבתי שדעת מהר"ם שאופן התפיס' צ"ל תפיס' גמור' דלא שוויה ראה או שאין עדים שהי' של בעל דאל"כ הכל בחזקת ברשו' יורשי הבעל ואין אדם מוריש שבועה להוציא ממון ועיין בב"י בח"ה סי' רנ"ב מ"ש בשם הרשב"ץ ומה שהשיג הב"י עליו:

אם פרעו לה מקצת הכתובה וכו'. המעיין בתשובת הרשב"א סי' תתפ"ו שכתב בזה הלשון שכל זקיפ' כפרעון דמי משמע שמעשה שהי' כך היה שפרעו מקצת אך לדינא אף אם לא פרעו כלו' שכל שנתנו לה ש"ח על עצמם הוי כפרעון דהא הם נקראים לוין מעתה לא אביהם:

ורימזה קודם מיתתה. בתשובת הרשב"א כתב אם היא מושבעת מפי אחרים בשבועה האלה כל שאינה יכולה לישבע ולענות אמן כזו משביעין אותה ונוטלת וכו' והלכך אפשר לומר דשבועת האלה סגי כל שא"א אלא בהכי א"כ צריך לפרש מ"ש ורימזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום היינו שהשביעוה בשבועות האלה וע"ז רימזה ורמיזתה הוי כאלו אמר' אמן:

אין יורשיה נוטלין כתובתה וכו'. עיין בגוף התשובה בב"י כתב עוד טעמים דטוב לה שלא תגבה כתובתה שאם תגבה כתובתה תפסיד מזונותיה ושמא יפסידו הנכסי' ביד היורשים וישמטו ויאכלו אותם ונמצאת היא מפסדת כתובת' ומזונות ועוד אלו היה ראוי לגבות כתובתה לא היו היורשים גובין אלא הב"ד כדגרסינן בפ' נערה מי שנשתט' ב"ד יורדין לנכסיו וכו' ע"ש ונראה דבנדון זה אפי' במקום שנוהגין כאנשי יהודא שמסלקין האלמנה בע"כ הכא דאינה בת שבועה או יתנו כתובת' ביד ב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:

ואפילו מיורשיו. אם מת אחריה כלו' דאם היא מת' תחלה הוה ליה מת מלוה בחיי לוה אבל אם הוא מת תחלה הוה ליה מת לוה בחיי מלוה וגם גרושה דינה כאלמנה וכ"כ הרשב"א סי' אלף צ"ג ויש כאן ט"ס בב"י וכמ"ש בב"ח:

שלא התפיסה. דאע"ג דלא ניתנה לגבות כתובתה מחיים ואין אדם פורע תוך זמנו באלמנה דאית לה כתובה בתנאי ב"ד רגיל להתפיסה צררי סמוך למיתה כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ועיין בתשובת הרשב"א הנ"ל ועיין בהרא"ש פ"ק דבתר' ס"ק ט' י"ו:

ושלא תפסה היא משלו כלום. כלו' שלא תפסה בין בחייו בין לאחר מותו ונראה דאגב שנשבעה שלא התפיסה צררי קודם מותו שזה דבר הרגיל באלמנה אגב זה מגלגלין עליה שלא תפסה ג"כ מעצמה בלא ידיעת בעלה וע"כ בגרושה דלא התפיסה בעלה צררי קודם גירושין שהוא תוך זמנה ג"כ אינה נשבעת שלא תפסה משלו כלום וא"כ אין על הגרושה שבועה בחיי בעל' ועיין בב"ח:

שלא מחלה לו כתובתה או מכרה לו. אף על גב דהכתובה עדיין בידה ואם איתא דמכרה או מחלה ה"ל ליתן הכתובה לידו מ"מ מדין גלגול נגעו בה דאולי כתבה לו שובר או היה לה להחזיר לו הכתובה ולא החזירה ואף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה מ"מ חיישי' שמא סמוך למיתה מחלה לו או מכרה ועיין בב"ח מ"ש בשם המרדכי דאפשר לומר דמחלה לו על תנאי אם ימות אבל אם יגרש אותה יתן לה כתובה דאז אינה קלה בעיניו להוציאה והכלל דכל שבועות אלו מדין גלגול נגעו בה:

שלא נהניתי מכתובתי סגי בכך. דלא תימא דילמא גזלה משל בעלה ושפיר משתבעה שלא נהנית מכתובתה קמ"ל דאם איתא דגזלה משל בעלה עולה לה לפרעון כתובתה ואיך נשבעת שלא נהנית מכתובתה וכתב הר"ן ש"מ שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יכול לישבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אף על גב דלאו לפרעון לקחה:

שלא בזבזה כלום בלי רשות בעלה. דזה גם כן מקרי גזילה המבזבזת בלא ידיעת בעלה וגם שבועה זו מדין גלגול נגעו בה:

נאמנת במיגו. כלו' וצריכה עכ"פ שבועה וכן היא בגוף התשובה:

קיים אם נשבע' לבסוף. דמאחר דקי"ל דאלמנה מוכרת שלא בב"ד א"כ אם נשבעה לבסוף למפרע מעשיה קיימים אם מכרה בשווייה ומיהו לעיל סי' צ"ג סעיף כ"ה גבי מזונות ולקמן סי' ק"ג סעיף א' מבואר פלוגתא בזה אם מכרה שוה בשוה דלדעת ר"ח מכרה בטל אם מכרה בלא שומ' ב"ד הדיוטות ולדעת הרמב"ם מכרה קיים וצ"ל דכאן סתם וכתב לכל חד כדאית ליה לר"ח מיירי קודם שנתנה ומכרה שמו לה ג' הדיוטות כדי שתדע כמה תנכה דאל"כ אין במעשיה כלום אפילו לאחר שבועה ולדעת הרמב"ם מיירי אף שמכרה בינה לבין עצמה אם מכרה בשויה מעשי' קיימים ובלבד שתשבע לבסוף ועוד אכתוב מזה בסמוך:

וה"מ במטלטלי. בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ו' כתב אם מתה קודם שהשביעוה על כתובת' מתנתה קיימת במטלטלי וכו' משמע להדיא אפילו לא נשבע' כלל דהוי כתפסה מטלטלי וכמ"ש לעיל דאם תפסו יורשים אין מוציאין מידם וה"ה דאין מוציאין מטלטלין מן המקבלי מתנה וכן פסק בתשובת מהרי"ו סי' קע"ה ואפשר לחלק דאם יש עדים שהמטלטלין היו של הבעל אז דוקא נשבעה לבסוף דאל"כ אינו מועיל תפיסה והרא"ש בתשובה מיירי במטלטלי שאינם ידועין לבעל שהם בחזקת' דנאמנת היא במיגו ואין זה בכלל רב ושמואל כמ"ש למעלה וכ"כ הב"י בתירוץ הראשון [בסתיר' דברי הרא"ש אהדדי] וא"כ מ"ש כאן וה"מ במטלטלי היינו הידועים לבעל דלית כאן מיגו ותפיסה גמורה וכמ"ש בת"ה סי' ש"ל והובא לעיל ס"ק ג' ועיין בד"מ לא נתפייס בתירוצו של הב"י וכן השיג עליו בב"ח ולדעתי תירוץ הראשון נכון הוא לדינא:

אבל במקרקעי וכו' אלא א"כ שמו לה ב"ד. פשט הלשון משמע דאם שמו בתחלה ב"ד של הדיוטות ומכרה או נתנ' ואח"כ נשבע' ג"כ המכירה למפרע חלה ומדברי הרא"ש לא משמע כן דמאי מהני שמכרה בב"ד הדיוטות קודם שבועה דכל זמן שלא נשבעה אין לה רק שעבוד עיין בכלל נ' סי' ח' ע"כ צריך לפרש אלא א"כ שמו לה ב"ד תחלה ונשבע' ואז מוכרת ונותנת אבל במטלטלי לא בעי שבוע' תחלה אבל שומא תחל' אפשר דבעי לדעת ר"ח דאין מכירת' בלא ב"ד כלום אף בשויה וכמ"ש לפני זה ומיהו מדקאמ' ויש מי שאומר שצריך שיגבו לה ב"ד משמע דהדעה הראשונ' ס"ל דאף קודם גביה מהני המכירה וכמו שפרשתי תחלה דשמו לה ומכרה ואח"כ נשבעה וכבר כתבתי דהרא"ש לא ס"ל הכי וגם לדעת ר"ח אף במטלטלי צריך שומא תחלה דכל שמכר' בלא ב"ד הדיוטות לא עשתה כלום:

כגון שמת פתאום וכו'. לא ידעתי למה לא הביא דעה זו לעיל סעיף א' שאם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשין גובין הכתובה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דהאידנא מגבין כתובה לכל אלמנות של הקדושים אף אם מתו קודם שנשבעה ובפרט בזמן הזה דלא שכיח התפס' צררי:

וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה וכנ"ל לדון. כאן הכריע שמועיל חזקת המקבל והקונ' ולעיל סעיף א' בתפיס' היורשין כתב שיש חולקין ולא הכריע דלא כהחולקין וכבר כתב בת"ה דעדיף תפיס' היורשין מתפיס' מקבלי המתנה וא"כ אם הכריע כאן דמהני אם מוחזקין המקבלין וכ"ש דמהני תפיס' היורשין ועיין בד"מ כתב וכ"ש במקום שהמקבל והלוקח מוחזקין דאין להוציא מידן בכה"ג משמע דחזקה לחוד לא מהני רק בעי שיראה הדיין בעיניו שלא התפיסי' צררי ושמה שמכרה ראוי להיות שלה בגיבוי כתובתה וע"ש ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף ע"ח:

כשהאשה חזרה וכו'. זה לשון מהרי"ק בשורש ס"ו אף על גב שפסק מהר"ם הלכה למעשה שאין במתנ' האלמנה ממש שנתנה קודם שנשבעה על כתובתה וכו' מ"מ דבר פשוט הוא דע"כ לא קאמר מהר"ם אלא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעת נתינה ונ"מ דאם בין מתנה לשבועה לות' מאחר או חזרה אבל שלא תחול המתנה משעת שבועה ואילך אם לא קדם לה דבר אחר המבטלה דבר פשוט הוא שהמתנה קיימת דאמאי לא עכ"ל:

ואם מתה הבעל השני יורשה. כלו' אם מתה אחר השבועה אין להוציא מיד בעל השני שהוא כלוקח קודם השבועה וכן פסק מהרי"ק ולטעמי' אזיל שפסק שאין להוציא מיד המוחזק מאחר שהרבה פוסקים ס"ל דאם מכרה ונתנה קיים עיין עליו וכבר כתבתי דנכסים שאינם ידועים לבעל אף אם לא נשבעה מועיל בהם תפיסה ליורשים וה"ה למקבלי מתנה לדעת מהרי"ו בסי' קע"ה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ' סי' ו' וכמ"ש למעלה:

שמחלה לב"ח של בעלה. לשון הרא"ש בתשובה לא שייך כאן מחילה דאינה יורשת בעלה אלא גובה כתובתה מנכסי בעלה בעוד שלא גבתה חובות בעלה ולא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול ואם היה לבעלה ש"ח על אחרים והחזירה הש"ח להלוה ואמרה אני אקבל הסך בפרעון כתוב' אפשר לדמות למכירת מטלטלין קודם שבועה וכשם שהרשות בידה למכור מטלטלין בשויין לצורך כתובתה כן רשות בידה לגבות חובות בעלה לצורך כתובתה בין חובות בע"פ בין חובות בשטר אבל לענין מחילה יש לחלק דבע"פ בוודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמות למתנ' מטלטלין ויש לחלק ועיין בב"ח ואין דבריו מוכרחי':

אפילו לא יטעון. כלו' אם הבעל טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריכה לשבע כמו כל מלוה שצריך לשבע על שטרו אם הלוה טוען אשתבע לי אם אין בשטר נאמנות כמבואר בטור ח"מ סימן פ"ב אבל אין פותחין לו ודוקא שהבעל טוען ברי וכמבואר בח"מ שאין הלוה יכול להשביע המלו' בטענ' שמא ועיין בב"ח:

וגירש אחת. דין זה תמוה אם לא גירש רק אחת למה תמחה השני' ולא ניתנ' כתוב' לגבות מחיים ואולי היא תמות בחיי בעלה והמ"מ לא כתב רק וכגון שהן גרושות כולן נשבעו' אבל אם לא גירש רק אחת מה מקום לשבועה זו נגד האחרות ואפשר דט"ס הוא וצ"ל וגירשן אחת נשבעת לשניה וכן משמע בד"מ והן הן דברי המ"מ:

ותפסה מעות. אבל מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנינן לה מפקינן מינה והדר לא גביה אלא בשבועה לשון הר"ן:

לא מפקינן מינה. כ' הר"ן אבל משמתינן כדעבדי' בגזל דרבנן ועיין בסמ"ע סי' פ"ב ס"ק כ"ב וסי' פ"ז ס"ק כ"ב כתב שהפוסקים נחלקו בזה:

ואפוכי לא מפכינן. עיין בח"מ סי' פ"ז סעיף י"ב ועיין בב"ח מ"ש כאן:

שכנגדה ישבע ויפטר. משמע שנשבע שבועות המשנה שבועה המוטלת עליה ועיין בח"מ סי' צ"ב סעיף ט' כתב שני דעות אחרות ועיין בב"ח מ"ש כאן גם מ"ש בשניהם חשודים ואין כאן מקום להאריך בדינים אלו:

והוא שיודיע לעד הראשון וכו'. דאל"כ תאמר שני כתובות היו לי עיין בטור:

כי אמנם היתה ביני לבינך. שנתחייבת לי בקנין באלף זה והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא ה' מאות וכו' לשון הטור ע"ש:

ויש אחר עמו. מהני לדעת הרמב"ם אפילו אין אחר עמו נאמן להעיד בדין זה מה שראה בקטנותו ועי' במ"מ:

במקום שאין כותבים כתובה שבוע' היסת. דמאחר דאין יכול לכפור המנה ולו' פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בע"כ אין כאן ש"ד אפילו בזמן הזה דמטלטלי משתעבדי לכתוב' ולא מקרי הודאת קרקע ועיין בח"מ סי' ס"ח סעיף כ"ט:

הראשונה נשבע' לשניה. דוקא היכא דיש קפיד' לשני' דתטעון אולי לא ישאר לי כדי כתובתי ועיין ברש"י:

ושתהי' באיסור כל ימיה. דאף אם תנשא אח"כ אין הבעל מיפר בקודמין וחכם או ג' הדיוטות אין מתירן לה דצריך לפרט הנדר:

יכולין היתומים להחרים. עיין בח"מ סי' צ"ב סעיף ו' וכן צריך לפרש כאן שטוענים בודאי שיש להם עדים:

בשבועה. ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם שנשבעה עיין תשובת הרא"ש כלל פ"ד ב"ש:

בעין וכו'. עיין בטור סי' צ"ח שם הביא מחלוקת רש"י והרי"ף לרש"י אפי' אינו בעין לא חיישינן תו לצררי כיון שנתן לה פ"א לא חיישינן וכאן משמע כהרי"ף:

קיימים. עיין במהר"ם מינץ סי' צ"ו. ובהרמ"ט ח"א סי' צ"ו. ובהרמ"ט ח"א סי' ס"ט ורלנ"ח סי' נ"ח. והרש"ך ח"ב סי' ל"ז ובהר"א ששון סי' כ"ג וכנה"ג דף קי"ו ע"א. וכתב ב"ש ובזמן הזה שכוללים הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך י"א לכ"ע צריכה שבועה אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות. מיהו מתשובת רלנ"ח ובתשו' מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט לא משמע כן ועיין תשובת מהרש"ל סי' מ"ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין ב"ש:

אין היורשים וכו'. ל"ש עיקר כתובה ל"ש תוספת נדוניא הרש"ך ח"א סי' ק"נ וקע"ז. בתנאי החשבון לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין החשבון בא מכח ירושת האלמנה אלא מכח תנאי האב. מקור ברוך סי' ס' וכ"כ כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קי"ט. וכנה"ג דף ק"ד ע"ב סעיף י"ג. ובהרדב"ז ח"א סי' פ"ח וקפ"ט. ובספר מעשה חייא בתשו' סי' ב':

יורשין וכו'. ג' מיני תפיסה יש א' אם תפסה האשה בחייה ויורשיה מוחזקים בו. בזה לא אמרינן אין אדם מש"ל. ב' אם האשה תפסה והיורשים אין מוחזקים בו אלא מונח ביד ב"ד כנדון דת"ה סי' ש"ל. ובת"ה שם לא החליט הדבר זה למעשה ומסיים שם ולכל הפחות היה נראה דחולקים. ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה. ומבואר במרדכי אם ליכא עדים וראו לכ"ע מהני התפיסה אלא אם איכ' עדים וראו בזה פליגי הפוסקים וע"ז קאי ויש חולקים שהבי' הרמ"א והר"ן והראבי"ה ס"ל אפ"ה מהני התפיסה. ועיין בח"מ סי' ק"ח. ועיין בהר"א ששון סי' נ"ג ובמהר"ט סי' מ"ד וכנה"ג בח"מ סי' ק"ח. ואם הב"ד נתנו לה בעד הכתובה והיא לא נשבעה על הכתובה ומתה זכו היורשים לכ"ע. כתב בתשובת ש"י. כשיש בעלי חובות על אביה י"ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשים. ואז יורשים את הכתובה וא"צ לשלם ממעות הכתובה לבע"ח ב"ש ע"ש:

ראיה. הרדב"ז ח"א סי' קע"ז וסי' רכ"ג. וכנה"ג קי"ד ע"ב סכ"ב. ודף קי"ו סל"ט:

כתובתה. ה"ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשו שט"ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה ח"מ ב"ש. ועיין הרדב"ז ח"א סי' רכ"ג ומקור ברוך סי' ס':

יורשיה. עיין בב"י. וכתב הח"מ אפילו במקום שנוהגים כאנשי יהודה שמסלקים אלמנה בע"כ מ"מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבים ליתן הכתובה ביד הב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:

נתגרשה. משום דדוק' שבועה נגד היתומים קי"ל אין אדם מוריש ומוכר. עיין ב"ש. ובכל אלו דינים דאין אדם מש"ל אין קורעין הכתובה ש"ס ובח"מ סי' ק"ח:

כלום. כתב ב"ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג"כ שלא תפסה בעצמה ולכן גרושה א"צ לשבע שלא תפסה בעצמה ואם נשבע הבעל שבועת אין לי תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשובת ש"י ב"ש. ועיין כנה"ג דף קי"ו ע"א סעיף ל"ד דף קי"ד ע"ד ס"ג:

מכתובתי. ובכלל זה אפי' אם גזלה מבעלה דגזלה עולה לפרעון ונהנית מכתובה. ומזה נשמע שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יוכל לשבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אע"ג דלאו לפרעון לקחה הר"ן ח"מ ב"ש:

במנה. עי' ב"י אם היא מוחזקת בשטר. אם יש בידה שטר מתנה ונפסלת מחמת קורבת העדים שוב אינה נאמנת במיגו מהרי"ט בתשובה סי' ק"ה: ועי' במהר"ם אלשיך סי' צ"ט והר"י אדרבי סי' כ"ח. אם יצא הקול שיש לה ממון הרבה יותר מכתובתה לא מהני לה המגו הר"ם גלאנט"י סי' צ"ח. אם יש לה מגו והוי מגו דהעזה אינה נאמנת הר"ם גלאנט"י סי' י"ז. אם מעיקר' היתה אומרת שלא הי' לה בנכסי בעלה אלא כתובתה ואח"כ כשמתו בניה אמרה שבעלה נתנם לה במתנה אינה נאמנת הר"ם גלאנט"י סי' ל"ז. ומהרי"ט ח"א סי' ל"ג. אי מהני מיגו באשה הנותנת בתוך הבית או במטלטלין הידועין לבעל עיין כנה"ג דף קי"ו ע"ב. אם חלוקה בעיסתה אפילו בנושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת דאימר מעיסתה קמץ רלנ"ח סי' צ' מהר"ם גלאנטי סי' צ"ז. במקום שהאלמנה נאמנת ה"ה אם נתנה במתנה מתנתה מתנה רלנ"ח סי' צ"ח:

הדיוטות. משמע דבמטלטלין א"צ שומא כלל אפי' של הדיוטות. וח"מ וב"ש הקשו ר"ל אפי' במטלטלין הדין כן ע"ש:

במטלטלין. אפי' ליכא עדים וראיה אע"ג דלענין ירושה כשליכא עדים וראו זכו היורשים כמ"ש לעיל שאני לקוחות ומקבלי מתנות עיין ב"ש וכנה"ג דף קי"ז ע"א סעיף נ"ו מש"ש:

פתאום. ח"מ כתב לא ידעתי למה לא הביא דיעה זו לעיל סעיף א' שם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשים גובין הכתובה ע"ש. והב"ש כתב דמשמע דלא מהני מ"פ אלא לענין זה ע"ש עיין מהר"י ווייל סי' צ"ח ובהרשד"ם חא"ע סי' קנ"ב. ומהר"ם מינץ סי' צ"ג:

המקבל. נראה אפילו לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאין מידם. אפילו איכא עדים וראו. ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב"ד ג"כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י"ל קים לי כהרמב"ם דס"ל מכרה קיים. וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך ב"ש:

לבע"ח וכו'. דאין כח בידה לא ליתן ולא למחול. ואם היה לבעלה ש"ח והחזיר' השט"ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין. אבל לענין מחילה בע"פ בודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמו' למתנו' מטלטלין ויש לחלק. ועי' ב"ח ח"מ ב"ש. ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה. אז אותו חוב משועבד לה מדר"נ מהני מחילה שלה אע"ג דלא נשבעה עדיין ט"ז. והב"ש חולק עליו ע"ש. אלמנה שנתנה מתנה לא' מבניה ולא נשבעה ומתה וחלקו הנכסים שוה בשוה ולא ערער עליו אין זה מחילה כנה"ג דף קי"ז ע"א סנ"ד:

יטעון וכו'. נראה אחר שנמנע להשביעה אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועו'. מיהו אם הית' חייבת שבועה דאוריי' צריכ' לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז"ל ב"ש:

וגירש. אחת צריכה לישבע לשני' כצ"ל כלו' שגירש לשתיהן. א' נשבעת לשני'. היינו הראשונה נשבעת לשני' עיין ח"מ ב"ש:

מינה. עיין סמ"ע סי' פ"ב ס"ק כ"ב וסי' פ"ז ס"ק כ"ב ומ"ש הש"ך:

מפכינן. ע' בח"מ סי' פ"ז סי"ב ועיין ב"ח כאן:

ויפטור. ובח"מ סי' צ"ב ס"ט אי' פלוגת' בזה ע"ש ומש"ש הש"ך ועיין ב"ח כאן:

ת"ק. מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ"מ גובאת מחמת התנאי ב"ד הג"א ב"ש:

לשניה. ודוק' כשטוענת השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום רש"י והר"ן עיין ב"ש ס"ק כ"ד. ודע דכל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפילו מיתומים קטנים גובים כדי שיהא לה מעות שתנשא בו. ואפי' אם היא זקנה שאינה ראוי להנשא נזקקים לה עיין ב"ש:

ב"ד וכו'. אם קפצה ונשבעת נוטלת כתובתה וא"צ לישבע עוד רש"י והר"ן ב"ש. ומהר"ם מטראנ"י ח"ב סי' א' לא כ"כ ע"ש:

בנדר. אפילו נדרה עד"ר לא מהני. עיין תוס' גיטין דף ל"ה ע"ב אבל שבועה א"י להפר לכן משביעין אותה אחר הנשואין. ושמעתי להקשו' דהא מצינו דאפי' נשאת נמי יוכל להדירה כגון שידירוה שלא תאכל לחם כל ימי' ותאכל לאלתר בפנינו. ואי משום דאח"כ יפר לה בעל כדי שלא תעמוד באיסור כל ימיה והיא סומכת על כך ונודרת בשקר ומה שתאכל לאלתר לפנינו אינה חוששת כסברת תוס'. ז"א דהיא לא תעשה דבר זה דהא צריכה לפרט נדרה ומשום מה נדרה וק"ל הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה ותפסיד הכתובה משני ואי משום משני לית לה אלא מנה ומראשון מאתיים הא קי"ל דניח' פלגא בלא שבועה מכולה בשבועה ע"כ להשואל. ואני אומר דאפילו ריח קושיא אין כאן לפי מה דקי"ל דכל אלו דיוצאת בלא כתובה צריכין התראה מקדם כמבואר בסי' קט"ו ע"ש. הקשה הב"ז סוף מנחו' גם מגן אברהם סי' קכ"ח וב"ש כאן הקש' קושיא זו. דבי"ד סי' רכ"ח פסק הב"י דצריך לפרט את הנדר ובא"ח סי' קכ"ח פסק כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר עד"ר. ותימא ל"ל עד"ר כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו. וב"ש הוסיף להקשו' למה כתבו כל הפוסקים נודרת ולא כתבו דצריכה לנדור עד"ר ע"ש סקל"ו ויישבתי היטב בעזה"י. עיין בגיטין דף ל"ה ע"ב: והוכחתי מסוגי' זו אף דקי"ל דצריך לפרט את הנדר וכשישמע החכם שהוא דבר אסור לא יתיר לו כמו שפירש"י שם: אפ"ה בדיעבד אם הפר החכם הדבר איסור מופר. דרב פפא דאמר צריך לפרט את הנדר משום מילת' דאיסור' ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א"כ אמאי ניחוש משום מילת' דאיסור' דהא במלת' דאיסור' לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל. ועוד דפריך התם למ"ד א"צ לפרט את הנדר ממתני' דנודר ועובד כו' וליחוש דילמ' שרי ליה חכם. ומאי קושי' הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח מסוגי' זו דמותר בדיעבד. שוב ראיתי שהש"ך בי"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו כתב כן וע"ש. א"כ לפ"ז גבי כתובה יוכל להאמינה על נדרה סתם אפילו שלא עד"ר ולא חיישי' דילמ' אזלי לחכם אחר נדרה ושרי לה דהיא לא סומכת עליה הואיל וצריכ' לפרט את הנדר ושמא כשישמע החכם לא יתיר לה וקרוב לודאי הוא דלא יתיר לה א"כ אמרי' מסתמ' דהיא טוענת אמת שלא נהנית מכתובתה כלום ומסתמ' נדרה אמת. דאל"כ לא תסמכה על התרת החכם לאחר מכאן דשמא לא יתיר לה מש"ה פסק המחבר כאן ונודרת סתם. משא"כ החם בהנושא אשה בעבירה דקי"ל נודר ועובד ויור' ומגרש. א"כ חיישינן שמא לאחר שעבד עבוד' ובא לגרש אשתו ילך קודם אצל חכם דשמ' יתיר לו ובדיעבד הותר כמו שהוכחנו כי יאמר מה לי לצרה שאגרש אשתי מכח הנדר שנדרתי אלך אצל החכם מעיקר' אולי יתיר לי ובדיעבד הותר מש"ה פסק דצריך לנדר עד"ר דאין לו התרה ממיל' לא ילך אצל החכם כלל. והמקשן שהקשה ואי אמרת דא"צ לפרט הנדר ליחוש דילמ' אזלי לגבי חכם וכו' ה"ה אף למ"ד דצריך לפרט את הנדר נמי קשה דילמ' אזלי לגבי חכם וכו': דבדיעבד מותר. אלא דהמקשן הקשה דלמ"ד דא"צ לפרט. קשה פשיט'. ודו"ק היטב. ועיין ברמב"ם בהלכו' ביאת המקדש פרק ששי דין ט' ודו"ק:

כ"כ. וא"צ נק"ח בשבועה זו ט"ז ב"ש:

ולישבע. מיהו נראה בדיעבד אם מתה לא אמרי' בזה אין אדם מוריש או מוכר שבועה לבניו ב"ש:

אח"כ. היינו כשטוענין ברי שיש להם עדים עיין סמ"ע סי' צ"ב סעיף ו':

עיקר ותוספת כתובות. נ"ה א' וכפירש"י שם ד"ה ולשבועה כו' וע"ראש שם והרמ"ה ז"ל פי' כו' וז"ש ונ"מ ונצ"ב כו' וכמש"ש ור"נ בשם ר"ח דדוקא תוס' ולא נדוניא כו':

או נכסים שייחד כו'. גמרא וכמ"ש למטה ואם ייחד כו':

או דברים כו'. שם ליתנהו בעינייהו כו' וכפי' הרי"ף שם וערא"ש שם וז"ש ואם נצ"ב כו':

וה"ה כו'. גמ' שם ועיין תו' שם ד"ה נרא' כו':

ואם מתה כו'. שבועות מ"ח א' מתיב כולי מ"ש כו':

י"א כו'. כמש"ש האי דיינא דעביד כולי ועוד אמרינן שם הא מני ב"ש כו' וכ"ש כה"ג ועתו"ס דב"ב ע' ב' סד"ה מ"ד:

וי"ח כולי. עתה"ד סי' ש"ל: (ליקוט) עיין מרדכי פרק הכותב סי' שכ"ד שכ"ה שכ"ו:

אם היורשי' כו'. שם נ"ב א' מודה לי כולי:

אם פרעו כו'. עח"מ וב"ש:

אלמנה כו'. דה"ה כפקחת לכ"ד וסגי בהרכנה כמ"ש בגיטין ע"א א' וכיון דשבועה זו אינה מן התורה מקילינן בה היכא דא"א ומשביענן לה ע"י אחרים תדע שהרי מקילינן היכא דמת לוה בחיי מלוה לר"א ואמרינן הבו דלא לוסיף כו'. שם:

אבל כולי. שבועות שם:

מה שבועה כו'. עתו"ס דב"ב קנ"א א' ד"ה וב"ה כולי וכ"כ הרא"ש פ"א ס"ט בשם ריצב"א ועס"ה בהג"ה:

ואם נשבעה כולי. כמ"ש בגיטין ל"ה א'

אלמנה שמכרה כו'. ע"ראש פי"א סוף סימן י"ג:

וה"מ כו'. כס' האחרונה בסי' צ"ג סכ"ה וע"ראש כלל נ' ס"ח:

ויש מי. כולי שם סי' ו':

וי"א כו'. שם ס"ח וכמ"ש בכתובו' צ"ח א' דמוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה וע"ש בתוס' ד"ה מוכרת וא"ת מתני' כו' ותי' הרמב"ן דודאי דצריכה שבועה ושבועת כתובה היא אלא דאיבעי להו אי צריכה שבועה מקודם וראייתו של הרי"ף דחו דאיירי שנשבעת בלא תביעה אלא כדי שלא יפסידו יורשי' כתובתה כמ"ש בשבועו' מ"ח א' הר"ן שם:

כגון שמת כו'. עתו"ס דב"ב קנ"ח א' בד"ה וב"ה ובשם הר"ש מ"כ וכו' וכ"כ הרא"ש שם בפ"א ס"ט בשם ריצב"א:

אלמנה שמחלה כו'. כנ"ל ס"ה בהג"ה במכירה ומתנה:

ואפילו דקדקה כו'. ג"כ שם בעיא דלא אפשיט':

אבל כו'. כמ"ש בסוף ב"ב ההוא דיינא דאתתיה כו':

והאשה כו'. כמ"ש בערכין כ"ג ב' מוסיף כו' וערש"י שם ד"ה מוסיף וערא"ש שם:

כל אלו כו'. ירושלמי שם ופרק כל הנשבעין:

ואם קדמה כו'. עח"מ ס' פ"ז סימן י':

ואפוכי כו'. ע"ש סי"א:

כשהיא כו'. ע"ש סי' צ"ב ס"ט:

ואם גם כו'. ע"ש ס"ז ה"נ חזרה שבועה לה ושא"י לשבע נפטר שכנגדה.

והבעל ישבע כו'. כמו בכל טענת בע"פ:

והבעל או כו'. רש"י שם.

ויש כו'. ע"ש סימן ל"ה ס"ו:

ויש מי כו'. ערא"ש שם ועח"מ סי' פ"ז ס"ב תבעו מאתים כו' ושם סימן פ"ח סכ"ח ועמ"ש ז"ש וי"א כו':

ואפי' הם כו'. גיטין נ' והלכתא כו':

כשמשביעין כו'. כרב יהודה ופי' ר"ח אדרה בב"ד או אשבע' כו'. הרא"ש שם:

וצריך שהנודר כו' דאל"כ אמאי אר"ה ל"ש אלא כו' הרא"ש שם סס"ח:

ושתהיה כו'. שם ותוספת ד"ה אבל כולי וי"ל שאינה חוששת כו'.

יש מי כו'. ערא"ש שם ועח"מ סימן צ"ב ס"ב:

וצריכה כו'. שצריכ' לשבע בפני ב"ד ומש"ש בגיטין ואשבעה חוץ לב"ד איכא מאן דמפרש דתרווייהו בעי ואיכח מ"ד דה"ק דהברירה ביד היתומים ולפיכך צריכה היא להיות עוד נודרת בב"ד שם:

ולכתחל' כו'. עח"מ סי' פ"ז סך"ג ואמרינן ספ"ד דב"מ נשבעין במעמד הגזברים כו':

אלמנה כו'. דקיימא לן הנשבע ואחר כך באו עדים חייב כמ"ש בפ"ט דב"ק וכמ"ש בח"מ סימן י' פ"ז ך"ט: