חיוב מעשה ידיה ליורשים ואם השביחו - שולחן ערוך אבן העזר סימן צ״ה

מאחר שהיורשים חייבים במזונות. הנה ר"פ אלמנה איתא במתני' אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ומבעיא בש"ס היכא תנן ניזונת דלא סגיא דלא יהב' לה או הניזונת תנן ואי בעי' לא יהבי לה ופירשו תוס' דבעי' קאי על מ"י אם אמרי' אף על גב הברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא מ"מ מ"י שלהם אם נותנים מזונת או ניזונת תנן והם מחויבי' ליתן לה מזונות מ"ה זכו במ"י אבל אם היה בריר' בידם לא היו זכו במ"י ולפי המסקנא ניזונת תנן כמ"ש בהרי"ף ובהרא"ש ובמלחמות ה' ולא כמ"ש בעל המאור לפ"ז היכא דהברירה ביד היורשי' לא זכו במ"י וכ"כ ב"ח אף על גב הרי"ף לא פי' האבעי' בדרך זה אלא מפרש הבעיא אם הברירה בידם ולא לענין מ"י מ"מ נראה לפי המסקנא דתנן במתני' ניזונת אם כן מה דתנא במתני' מ"י שלהם קאי על הא דתנן ניזונת לפי שהם מחויבים ליתן לה מזונות אבל היכא דאינן מחויבים לא מצינו דמ"י שלהם והא דלא פי' הרי"ף הבעי' לענין מ"י משום דלא מדכר בש"ס ממ"י אבל י"ל דלא פליגי בזה ולא כח"מ לפ"ז כל הפוסקים ס"ל כן והרז"ה דחולק ע"ז דעת יחידאי היא גם למ"ש לעיל כל מקום דפליגי הפוסקים קיימי הנכסי' בחזקתה:

מ"י שלה'. עיין סי' פ' בענין מלאכות שלה תלי' הכל בעושרו וכן אם היא פטורה לעשות מלאכה לבעלה פטורה היא לעשות ליורשין וכן לענין הנקה ואף על גב מדהיתה מרוצה בחיי בעלה שתקח מ"י בעל המזונות יכולה לחזור אחר מיתתו עיין ברש"י ר"פ שני דייני:

איני מניקה אלא בשכר. אפילו בעני' איירי כשאינה רוצה ליזון מהם:

ויכולה לתבוע כתובתה. עיין ר"ס צ"ג מ"ש בזה:

מציאתה. הטעם דהבעל זוכה במציאתה משום איבה וכאן תהוי איבה כן איתא בש"ס ורש"י והר"ן פי' דהם חייבים ליתן לה מזונות לא חיישינן לאיב' ולכאורה קשה למה לא פירשו תהוי איבה דאל יבואו לזנות כמ"ש טעם זה בבלאות ואפשר הטעם דהא תנא סתם משמע אפילו יורשים דהם בנים ואז אין חשש זנות כמ"ש בטור סי' נ"ד לפ"ז י"ל הא דקי"ל מותר בגדים ליורשים כי היכא דתתגנה עליהם לא אמרי' כשהיא אמם ולענין שאר מלאכות נראה אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם מיהו עשיות צמר חייבת שאל תשב בטל:

אין מחשבים עמה. אף ע"ג לרמב"ם כשאין הכתובה בידה טענינן שמא מחלה וכאן אין טוענים בשבילם כי שם איכא ריעות' דאין הכתובה בידה ועיין סימן ע':

ואם לאו ילכו לדרכם. כלו' אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם להם וכן הדין בבעל ועיין סי' ע':

יש מי שאומר השבח שלהם. כמו שאר מ"י כן הוא דעת ר"ח ורשב"ם ולא מהני אפילו אם אמרה ראו מה שהניח בעלי כיון שהיא ניזונת ואף שכתב הרשב"א בתשוב' במטלטלין אם אמרה ראו וכו' הוי כשולח יד וכגזלן ושבח שלה מאותו שעה לא הכריע כדיע' זו ודיע' שני' דסבירא ליה דשבח לעצמה היא דעת הראב"ד וס"ל שבח לאו בכלל מ"י הוא והיינו כשאמרה ראו וכו' דאל"כ לא עדיפא מאשה יורשת או א' מאחי' אם לא אמר ראו לא זכה בכל ולענין אם מנכין לה מה שמוטל עליה לעשות י"א דאין מנכין כמ"ש בטור בשם הראב"ד ובתשובת הרשב"א כי מ"י מה שהיא חייבת לעשות אינה אלא לכתחלה אבל אם לא עשתה אין מנכין וב"ח בשם מרדכי הארוך כתב דהשבח לעצמה ומנכין כשיעור מ"י וכ"כ באגודה (ומ"ש בח"מ אנ"ל) ודיעה ג' שהביא דנוטלת שכר טרחה אין מי מפורש מי שסובר כן אלא הב"י הבין כן מדברי הרא"ש מ"ש בפרק מ"ש דנוטלת שכר טרחה קאי על כל דברי הרשב"ם אפילו בניזונת וכן ראיתי בדרישה בשם מהרש"ל וכ"כ ב"ח אבל נראה עיקר דלא קאי על ניזונת וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל נ' שהביא הב"י ר"ס ק"ס וכן מוכח ממ"ש הרא"ש דאינה מוחלת להם וי"א בניזונת איירי א"כ למה לי מחילה שלה דהא זכו מחמת המזונות ואי ס"ל שבח אינו בכלל מ"י ה"ל לכתוב בקיצור דאין שבח בכלל מ"י וכן הוא דעת הדרישה שוב ראיתי בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ט כתב גם כן דהרא"ש לא קאי על הניזונ' ופסק דמ"י הכל של יתומים כשניזונו' וכ"פ בתשו' ריב"ש סי' קס"ח ובב"י הביא ר"ס צ"ו:

שאם אמרה ראו. כן הוא דעת הרשב"ם הנה לדעת הראב"ד והמרדכי ואגודה שהבאתי בסמוך ס"ל אפילו בניזונת השבח שלה מכ"ש כאן כשאינה ניזונת וכן הוא לדעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י ומשמע דאיירי בין בקרקע ובין במטלטלין וכמ"ש בראב"ד להדיא וכן מוכח בתשובת רשב"א בתחלת התשובה כתב במטלטלין השבח שלה כיון שאמרה ראו דינ' כגזלן ואח"כ לא כתב הטעם משום גזלן וצ"ל הטעם הראשון כתב לדעת הפוסקים דס"ל שבח בכלל מ"י כשניזונת בזה כ' במטלטלין דשייך בהו גזל אם אמרה ראו דינה כגזלן אבל הוא סבר שבח לאו בכלל מ"י אפילו אם היא ניזונת מכ"ש כשאינה ניזונת מ"ה אפילו בקרקע דלא שייך גזל מ"מ כל השבח שלה הוא, והטעם דנוטלת כל השבח יותר מאחר היורד לשדה של חבירו והשביח משום דהוי כאלו יש לה חלק בנכסים דהא יש לה כתובה לגבות ויש מי שאומר שהביא זו דעת תוס' והרא"ש דס"ל אף על גב דיש לה כתובה לגבות מ"מ כל זמן דלא הגבו לה הב"ד אין לה חלק ודינה כאחר היורד לשדה חבירו, מיהו במטלטלין י"ל דהתם מודים מטעם הנ"ל שכתב הרשב"א:

וכן עיקר. היינו כשלא אמרה ראו בזה הכריע כהפוסקים דאינו גובה משבח אבל אם אמרה ראו י"ל במטלטלין לכ"ע השבח שלה מטעם הנ"ל ובקרקע ג"כ לדעת רוב הפוסקים השבח שלה וא"ל כיון אם אמרה ראו נוטלת כל השבח ע"כ צ"ל דדינה כאשה יורשת כיון דאית לה כתובה לגבות א"כ כשלא אמרה ראו למה נשתנה דינה מאשה יורשת דנוטלת משבח והשבח לאמצע ויש לומר כשאמרה ראו אז הוי כאלו גבאה הקרקע לכתובה ואז דינה כאשה יורשת אבל אם לא אמרה ראו אין דינה כיורשת ונדוני' והוספת שליש נוטל' משבח כ"כ בנ"ש והא דאינה גובה הכתובה משבח ומן מטלטלין גובה בזה"ז משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ובמ':

ולכן אלמנה וכו'. ז"ל מהרי"ל בתשובה סי' מ"ז אלמנה שלא נשבעה על הכתובה אף על גב דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך הבנים אין מנכין לה מכתובה כי כל מה שהוציאה הוא משבח כתובתה וי"ח הוא מהרי"ו סי' קע"ז וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ד שנים מסתמ' כבר הוציאה לצורך מזונותיה ופרנסת' יותר משיעור נכסים שהניח בעל ונמצא כל שבידה הוא מריוח ואין אשה גובה כתובה מהשבח שלאחר מיתת בעלה, ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל מהא דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א אלמנה שיש הכתובה בידה גובה לעולם ובוודאי במשך הזמן כבר כלה עזבון בעלה ויש לדחות וי"ל דאיירי שם כשהניח בעלה קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה, גם י"ל הטעם הוא דאמרי' מסתמ' הוציא' ממה שהניח בעלה דלא שביק היתר' מה שהניח ותוציא מן הריוח לכן אם היורשי' נותנים לה מזונות סתם אמרינן אלו היו אומרים לה דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת הכתובה ולפ"ז י"ל דל"פ מהרי"ל עם מהרי"ו כי בתשו' מהרי"ל דאיירי דהוציאה למסים ולשדוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון אבל אם הוציאה לצרכה אז אמרינן דלא שביק היתרא וכו' ומזה איירי מהרי"ו:

מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה. ע' בב"ח שדקדק בדברי הטור ע"פ סוגית הגמ' דף צ"ה ע"ב בכתובות וע"פ דעת הרא"ש דלאנשי יהודה שביד היורשים לסלקה וליתן לה כתובה בע"כ ולא ליתן לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן ואנשי גליל שניזונית בע"כ של היתומים מעשה ידיה שלהן ולפ"ז ה"ה במקום שיש תקנה לעשות כאנשי יהודה אין מעשה ידיה שלהן ואף שכתב זה בפשיטות מספק' לי טובא דהא כתב הרז"ה דהבעיא לא נפשט' ודאסיקנ' לעולם ניזונית תנן בדרך דחיה איתמר וגם הרמב"ן הסכים עמו בזה וא"כ איך תוציא מן היורשים מזונות ולא תתן להם מעשה ידיה והא היורשים יאמרו אף אם נגרוס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלנו ובפרט שלדעת הרי"ף והגאונים לא נסתפקו בזה בגמ' כלל והם פירשו האבעי' בגמ' דלא כפירוש התוס' ולדבריהם לעולם מ"י תחת מזונות ואף שהתוס' פירשו האבעי' כך אבל למסקנ' יודו התו' דדרך דחיה איתמר ניזונית תנן ולדינ' אף מאן דגריס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלהן ולמה נעשה מחלוקת בין התוס' והרא"ש לשאר פוסקים בלא הכרח ותדוק מלשון הטור שכ' חייבים ולא כתב נותנים אין זה דקדוק כלל שגם לאנשי יהודה חייבים לזונה מתנאי כתובה כל זמן שאין משלמין לה הכתובה:

מעשה ידיה שלהם. זה פשוט שדין האלמנה עם היורשים כדינה עם בעלה וכמבואר לעיל ס"פ וכל שפטורה מן המלאכות בחיי בעלה כשהכניסה לו שפחה אחת או יותר כן דינה עם היורשים דלא עדיפ' גברא דאתי מחמתיה:

אינה מניקה אלא בשכר. אפי' בעניה שמבוא' לעיל סי' פ' שמחוייבת להניק בנה היינו בניזונית אבל כאן מיירי באינו רוצה ליזון מהם ותובעת כתובתה שאין לה מזונות ע"כ צריכין לשלם לה שכר הנקה:

והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה כו'. לעיל בסי' ע' כתב דמותר מזונות לבעל ובסי' ע"ג כתב בטו' והושמט בש"ע דמותר בלאות לאשה לימי נידותה כדי שלא תתגנה על בעלה אבל כאן תתגנ' ותתגנה ע"כ הכל ליורשין:

אין מחשבין עמה על מעשה ידיה. גם לעיל בסי' ע' כתב במי שהלך למד"ה שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה והוא דעת הרמב"ם והרא"ש חולק עליו ונראה דגם כאן הרא"ש חולק עליו ושם תמהתי שבסעיף ה' העתיק דברי הרמב"ם ובסעיף י' הגיה הרב דברי הרא"ש כאלו אין חולק וגם כאן יש לתמוה למה לא העתיק דברי הרא"ש והיה לו לרמוז על מ"ש לעיל בסי' ע':

ואם לאו ילכו לדרכם. כבר כתבתי גם לעיל סי' ע' וכן הוא מבואר בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י שכל שהיא עושה אמרי' שמעשה ידיה לבעל א"נ שכופה לעשות אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם וכדמוכח שמעתת' וכו' וע' לעיל סי' ע' בלוותה ואכלה דעת הרא"ש שיכול לטעון היה לה להתפרנס ממעשה ידיה:

ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה. לא ראיתי מי שיסבור שהאשה שהשביחה קרקע של יתומים שיהיה כל השבח לעצמה ובפרט בניזונת ואף שהטור כ"כ בשם הראב"ד אם עשתה הרי היא לעצמה היינו במטלטלין דבזה מיירי בסוף דבריו וכמ"ש הרשב"א בתשובה דהרי זו שולחת יד במה שאינה שלה ושבח גזילה דגזלן הוי אבל בקרקע אפי' אמרה בפי' ראו הרי אני יורד לקרקע היתומים להשביח לעצמי הרי הוא כאחר היורד שלא ברשות וידה על התחתונה:

אם השביחה הנכסים סתם נוטלת כתובתה. אף על גב דאין כתובה נגבית מן השבח היינו בשבח שהשביחו יורשים או לקוחות אבל בשבח שהשביחה האשה עצמה מסתמ' אדעת' דהכי אשבח שתגבה כתובתה מן השבח אף שלא אמרה ראו ודי בזה שהמותר ליורשים:

שבין אמרה ראו וכו'. ולא אמרו במשנה שהאשה שאמרה ראו השביחה לעצמה אלא דוק' באשה יורשת אבל באשה דעלמ' אין לה כח בלא ב"ד לירד לנכסי בעלה בלא ב"ד ולהשביח לעצמה אלא כל מה שהשביחה הוא של יורשים ואין לה רק שכר טרח' כיורד שלא ברשות דעלמ' וממילא אין גובה כתובתה משבח של יתומים:

וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים. לא הכריע הרב דלא כרשב"ם אלא בלא אמרה ראו דמאחר דהשבח של יתומים איך תגבה כתובתה מן השבח רק יושבת בבית בעלה סתם וע"ז פסק מהרי"ו רשב"ם יחיד בדבר וכל רבותינו חולקים עליו אבל אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני רוצה להשביח לעצמי והנכסים הם מטלטלין או מעות והיא אינה רוצה ליזון מן היתומים נראה דכל הפוסקים יודו שהדין עמה דהא כתב המרדכי בפ' מי שמת בתשוב' ר' שמשון שהעתיק שם הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה כו' ושליחות דיתמי קא עבדה וקצת הלב נוטה דהיכ' דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אף ע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי וכו' אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם מן הסבר' בלא ראיה ושלום שמשון ב"ר אברהם עכ"ל הרי משמע שמסכים בזה לדברי רשב"ם שאם אמרה ראו לעצמה ואם לא אמרה ראו ליורשים אף על פי שכ' שהיה ראוי להכריע אף בלא אמרה בנכסים מועטים כאמרה דמי הרי להדי' דבאמרה פסק ר' שמשון כרשב"ם ואף ר"י החולק על רשב"ם כמ"ש במרדכי שם לפני זה וז"ל ולא נראה לר"י דלעולם הוי בחזקת יורשין עד שישביעוה והכא מיירי דוק' באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד עכ"ל, היינו בקרקע של היתומים ובזה מיירי הרא"ש דהוי כיורד שלא ברשות ואין לה רק שכר טרח' אבל אלמנה הלוקחת מטלטלי ומכ"ש זוזי דיתמי ואומרת לעצמי אני עוסק' ואיני רוצה ליזון משלהם פשיטא דהכל לעצמה גם הרשב"א החליט בתשוב' בנכסים מרובין ואינה ניזונית ואמרה ראו מהני אבל כל שהיא ניזונית לא מהני אמירת ראו ובנכסים מועטים אפי' לא אמרה כאמרה דמי ואפי' בניזונית דעת הרשב"א דשבח שלה הוי אבל באיני ניזונית ואומר' ראו במטלטלי ובמעות פשיט' דשלה הוי ובקרקע אף בראו ובנכסים מועטים אם לא אמרה ראו בזה יש מחלוקת בפוסקים דוק ותשכח:

וניזונית מהם. כלומר מתפיסת הבית ניזוני' אף על גב שהקרן היה דבר מועט ואלו היתה באה לב"ד היה מגבין לה הכל והיה ראוי לו' דמסתמ' כאלו אמרה ראו דמי דמסתמ' לא שבקה נפשה ומשבח' לבניה אפ"ה אין מוציאין השבח מיד היורשים אלא אמרי' כל שהשביחה ליורשים השביחה ואם היורשין רוצין דוחין אותה להבא מן השבח ואין נותנין לה מזונות וכתובה מן השבח ע' במ' שם תשוב' ר' שמשון:

אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח. סברא זו נכונה היא וכי בשופטני עסקינן שהיא תשביח ליורשים ותאכל הקרן מה שהוא משועבד לכתובה ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שכל מה שאכלו היא והיתומי' הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה לכתובתה וכ"מ במרדכי שלא נחלק על רשב"ם אלא במה שפסק שתגבה כל הכתובה מן השבח אבל במה שנשתייר מבעלה רביע כתובתה בודאי גובה ונדון דמהרי"ו מיירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשין לטעון האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח וגם זה לא כתב הרב רק לסניף אבל האלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובה ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז:

מציאת' דטעם שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תהוי לה איבה ופירות נכסיה לבעלה משום פדיונה וכאן אין יורשים חייבים לפדותה:

ואפי' שכר טרחא כו' זו דעת רשב"ם בטור ובאמת ברשב"ם בגמ' דף קפ"ד לא נזכר בהדיא שכר טרחא בזה אלא ז"ל דאי שקלה מזונות הא תנן דמעשה ידיה (שלהן) הלכך אשה שמת בעלה כו' עכ"ל רק באשר"י בשם רשב"ם כתב כן דאפי' שכר טרחא אינה נוטל' בניזונות משל בעלה (מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא וטעמו דכיון שהיא משועבדת במעשה ידיה גריעה מאחר שיורד שלא ברשות) (האי מ"מ כו' עד שלא ברשות שהצגתי בחצי עגול נכתב בסמוך סק"ד ונראה דשייך כאן תיבת עכ"ל שנכתב שם שייך ג"כ והצגתיו בח"ע וכן תיבת שלהן שנכתב שם שייך כאן והצגתי ג"כ בחצי עגול) וגם במ"ש בגמ' משמע כן מדאמר דאי שקלה מזונו הא תנן דמעשה ידיה שלהן הרי דכלל השבת כמעשה ידיה ובמעש' ידיה פשיטא דלית לה שכר טרחא דהא המזון שנותנין לה הוא שכר טרחא שלה:

ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה הוא דעת הראב"ד בטור והטעם שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועי' כגון טוי' או אריגה אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאין יכולין לכפות' שתעשה מלאכה זו דהיינו עבודת שדה ונראה דעכ"פ לא עדיפא משאר יורד לשדה חבירו דעכ"פ גם לבעל השד' יש שם חלק אלא דזה היורד ידו על העליונה וה"נ באשה זו דמ"ש הראב"ד מה שעשתה היא לעצמה היינו מה שמגיע לחלקה כמו יורד ברשות הוא שלה:

ויש מי שאומר הוא הרא"ש דס"ל דדמיא האשה לאדם אחר לגמרי דיורד שלא ברשות ידו על התחתונה (שלהן עכ"ל מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא כו' עד שלא ברשות כבר הצגתיו בס"ק ב' והי' כתוב כאן המעיין ירא' שאין כאן מקומ'):

ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחא תיוהא קא חזינ' הכא דזה כתב לפי דעת הרא"ש שבטור דהיינו שהטור כתב באינ' ניזונית דהרשב"ם כתב ואם אינה ניזונת כו' וכתב א"א הרא"ש משמע מתוך לשונו שאינה נוטל' בשבח כלום ולא נהירא כו' סבר הרב ב"י כאן בש"ע דזה קאי על ניזונות וכ"כ בפריש' בשם רש"ל ולא ידענא התחל' לכך דא"כ היה לו להטור להבי' זה על ניזונ' קודם לזה ותו דא"כ להרא"ש החולק וכתב לא נהירא כו' נוטל שכר טרחא אפי' אם ניזונו' וז"א דבהדיא כ' הטור בקיצר פסקי הרא"ש דבניזונו' אפי' שכר טרחא אינה נוטלת אלא נראה דבאינה ניזונו' דוקא פליגי רשב"ם והרא"ש דלרשב"ם כל שיש נכסים מרובים מכדי כתובתה והיא השביחה אין בשבח כלום כיון דעכ"פ לא יגיע לה כל הכנסים מועטים נמצא שבודאי יהיה כל השדה שלה רק שלא הספיקו עדיין לגבותה בזה יש חילוק אם אמרה ראו הוה כאלו כבר הגביהו ביד וכל השבח שלה אבל בסתם שלא אמר' ראו מהני עכ"פ למלאות סך הכתוב' אבל נוסף על הכתבה לא כי אין בשבח כלום נוסף על הכתוב' וע"ז חולק הרא"ש דאם הנכסים מרובים יש לה עכ"פ שכר טרחא כמו אחר ולא אמרינן דהיה טרחא קמי יתמי ובמועטים לא מעלה ולא מוריד אמירת ראו אלא בכל ענין יש לה שכר טרחא בשבח ואין חילוק בין תשלום כדי הכתובה ובין אם יש מרובים דבשניהם אין לה אלא שכר טרחא ושכר טרחא מיהו יש לה וזהו היש מי שאומר של הש"ע שבסוף הסעיף הוא הרא"ש ומ"ש הש"ע כאן בניזונת יש מי שאומר יש לה שכר טרחא הוא שלא בדקדוק לפע"ד גם בדרישה פי' דהרא"ש חולק על אינה ניזונ' והאריך מאד בפרטי דברים בפי' דברי הרא"ש ולעד"נ עיקר כמו שכתבתי בפי' הדברים ויהיו דברי הטור מכוונים כאן עם דבריו בקיצור פסקי הרא"ש:

אבל אם השביחה הנכסים סתם כו' זה דעת רשב"ם והקשה הרא"ש ממאי דתנן בפ' יש בכור דאין אשה גובה כתובתה ונראה דלק"מ על הרשב"א דכאן לא נוטלת שבח מכח כתובתה אלא מכח שהיא השביחה וכיון דאין שם בנכסים כדי כתובתה הוה לה כאלו פירשה שמשבחת לעצמה ודוקא בשיש לה שיעור כתובתה אז אמרי' דמחלה להיורשים כיון דלאו דרכה למטרח להשביחה קמי יתמי כדקס"ד בגמרא אפילו באמרה ראו כו' אחולי אחלה כו' וסברא זו נשארה קיימת במשבחת בסתם וזה דוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשים וההוא דיש בכור לא מיירי בשבח שמשבחת היא אלא בשבח דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון דמחלקינן בפ' י"נ לענין בכור זה נ"ל ברור לדעת רשב"ם:

וכן עיקר גם בתשובת מהרי"ו ראיתי כן סי' קע"ו שרשב"ם יחיד בדבר ולא קי"ל כוותיה ליטול כתובה משבח שהשביחו נכסים אחר מות בעלה:

ולכן אלמנה שישבה כו' ז"ל מהרי"ל בת' סי' מ"ו אלמנה שלא נשבעת על כתובתה אע"ג דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך בנים אין מנכין לה מכתובתה כי כל מה שהוצאיה היא משבח כתובתה אלא אם ירצו היורשים שתשבע ובמה שהניח אביהם תטול והעודף שהיה במיתת אביהם של היורשים עכ"ל (וזהו) היש חולקין (והדעה ראשונה) היא מהררי"ו סי' קע"ו וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ח שנים מסתמא כבר הוציאה לצורך מזונותה ופרנסתיה יותר משיעור הכנסים שהניח בעלה ונמצא כל מה שבידה דהיינו מהריוח ואין אשה גובה כתובתה מהשבח של אחר מיתת בעלה עכ"ל הרי ב' דיעות ואין לאחד מהם ראיה אלא סברא דנפשיה אמר כל א' וכי נחזי אנן בס"ד נימא דדברי מהרי"ל עיקר חדא מצינו בסי' ק"א באלמנה ששתקה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה משמע דפחות מכ"ה שנים יכולה לתבוע כתובתה ואי ס"ד כדברי מהרי"ו תיפוק ליה מכחד באותן כ"ה שנים ודאי הוציאה יותר משיעור הנכסים שהניח בעלה וא"ל דהתם מיירי שהיה עשיר והניח ממון הרבה זה ודאי אינו מסתבר כלל לומר דמיירי שהניח סך גדול כ"כ שיקיים שיעור לכתובתה כ"כ שנים הרבה ותו דבהדיא פרכינן שם עניה שבישראל עד כ"ה שנים ומרתה בת בייתות כ"ה שנים אלמא שהתנא (מיירי) בכל האשה הן עניה הן עשירה וכן בין הניח ממון הרבה או מעט אלא ודאי דהעיקר דקרן קיימת לעולם וההוצאה היא הרווחים ולא מן הקרן ועוד ראיה ממה דאמרי' בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ה) אי א"ל הב לי פלגי דרווחא פי' ששותף רוצה ליטול חלק שלו בריוח והקרן יהיה בשותפת עדיין א"ל רווחא לקרנא משתעבד פרש"י שמא נפסיד בסחורה שנעשה עוד וצריך שיהיה הריוח קיים כדי למלאות הקרן ש"מ דכל מה שנחסר מהקרן ויש אח"כ ריוח אין אנו חושבים לריוח אלא מה שנשאר אחר שיתמלא חסרון כקרן ולא אמרי' כבר נאבד הקרן ואין כאן אלא ריוח לחוד וא"כ היה שפיר יכול לחלק לאחד מהם ה"נ כאן דכל מה שנחסר ע"י הוצאות האשה מהקרן נתמלא מן הריוח ושפיר נוטלת הכתובה וכדעת מהרי"ל כנלע"ד ברור שוב ראיתי מחלוקת בין הראשונים דהיינו במרדכי פ' מי' שמת כתב בשם רשב"ם ואם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובה והמותר ליורשים אע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה ורבינו שמשון חולק ואומר דמשבח פשיטא דלא משועבד אפילו מה שהניח בעל פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל מ"מ איני זז מה שזכרתי דאף שכבר נפסק דלא כרשב"ם לענין לגבות משבח כמוזכר לעיל סק"ז מ"מ לענין שיעור שהניח בעלה שפי' גביה מטעמים שזכרתי ושפיר יש לסמוך על רשב"ם בזה. (דברי המגיה כ' ב"ש סקי"א לכן אלמנה כו' ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל ממה דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א דאלמנה גובה כתובתה לעולם ובודאי במשך הזמן כבר כלה העזבון בעלה וי"ל דאיירי שם כשהניח קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה גם י"ל דאמרי' מסתמא הוציאה מהקרן דלא שביק התירא ותוציא מהריוח לכן אם היורשי' נותנין לה מזונות סתם אמרי' אלו היה אומרים לה מן מה שהניח בעלה נותקים לה היתה נוטלת הכתובה עכ"ל ואיני רואה כאן שום דחויה לא מצד סברא ולא מצד איזה ראיה דמ"ש דמיירי שהניח קרקע א"א לאומרה חדא דא"כ היה להש"ע בסי' ק"א לחלק כן ולומר הא דגובה כתובתה לעולם ה"מ כשהניח קרקע אבל כשהניח מטלטילין אינה גובה כתובתה אחר שיעור שאכלה שהניח בעלה ועוד דע"כ מוכרח לומר גם לפ"ד דרשאי לה ליזון מחשבה דאל"כ גם אם יש לו קרקע לא תגבה כלם כיון שאכלה משבח יותר מדמי הקרקע ומהשבח אינו מגיע כלו א"כ ינוכה לה מהקרן וכמו שמפורש בהדיא במרדכי וד"מ מביאו בשם תשו' ר"ש דהשבח פשיטא דאינה משועבד למזונות ואפילו מה שהניח בעלה פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל אלא ודאי דלית לה בזה כר"ש וסבירא ליה דאין מנכין לה מהקרן דרשאי לה ליזון מחשבה רק הניח קרקע אנו רואין שאכלה מהשבח הקרן קיימת לפיכך גובה כתובתה ממנו אבל בהניח מטלטלין אנו תולין לומר שאכלה הקרן והניחה השבח ואינה גובה מחשבה וזהו סברא שאין הדעת סובלתן שהיא תאכל מהקרן ותפסיד כתובתה ותטריח עצמה בשביל היתומים וכ"כ בחמ"ח סקי"ב וכי בשיפטני עסקי' שהיא תשביח ליורשים כו' ומ"ש בתירוץ ב' דמסתמא הוציאה ממה שהניח בעלה דלא שביקי התירא כו' אין לך תמהון גדול מזה דמה אם היורשים נותנים לה מזונות דכל השבח היא מטרחת היורשים אמרי' אלו היו אומרים דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת כתובה על אחת כמה וכמה כשהיא מטרחת עצמה ומשביח הנכסים דהסברא נותנת לומר אלו היתה יודעת דיוחשב מזונותיה מהקרן היתה גובית כתובתה והיתה מרויח לעצמה את כל ומסתמא כל טרחתא היתה בשבילה כמ"ש הט"ז בסק"ו דדוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשיה ולא באין לה כדי כתובה כ"ש כאן דאנו רוצים להפסיד כתובתה לגמרי מטעם שאכלה הקרן והניח השבח דאינו מסתבר כלל ואף אם היו הנכסים מרובים לא אמרי' אלא עד זמן שנשאר כדי שיעור כתובתה שאכלה מהקרן וטירחא קמי יתמי אבל אחר שלא נשאר רק כדי כתובה שוב לא אמרי' כן דבודאי לא תפסיד כתובה ותטריח קמי יתמי ומ"ש דלא פליגי מהרי"ו ומהרי"ל בלא"ה דברים אלו אינם כדאי להשיב עליו דרוצה לתלות על רמ"א שכ' דפליגי בסברא כזו לחלק בן הוציא לצורך מסים ושידוכים או לצרכה לא פליגי מה שא"א להעמיד דבריו כלל דלמה נאמר במסים ושדוכים יותר שהוציאה מהרויח מבהוציאה לצרכה עד כאן דברי המגי'):

האלמנה. ב"ח וב"ש כתבו היכא דהברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא. לא זכו במעשה ידיה וח"מ לא כ"כ ע"ש:

בשכר. ויכולה היא לתבוע. כתב כנה"ג דנפל מחלוקת בדין זה אם תרתי מילי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר אפילו בניזונית מן היתומים. ויכולה היא ג"כ לתבוע כתובה. ממילא לפ"ז בעודה ניזונית מן היתומים אינה מניקה אלא בשכר. או חדא מילי קאמר והכל דבר א' והכי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר לפי שרוצה להתפרע מכתובתה אבל בעודה ניזונית מן היתומים ודאי שמניקה בחנם ע"ש מ"ש. וח"מ וב"ש כתבו באינה ניזונית איירי ע"ש. הר"ם אלשקאר סי' י"ב כתב מיהו בשכר כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חודש. אבל הראנ"ח ח"א סי' צ"ה כתב דאם התינוק מכירה אז כופין אותה ומניקתו בשכר אבל אם אין מכירה אין כופין אותה וכ"כ הר"י אדרבי סי' שע"ב. וע"ל סי' פ' וסי' פ"ב מש"ש:

נכסים. וה"ה מתנה שנתנו לה הרש"ך ח"א סי' ד':

והותירה. דוקא שצמצמה והותיר בידה אבל אם צמצמה עצמה ממה שפסקו לה הב"ד והאכילה לבנים ממה שהיתה צריכה לתת לתוך פיה. הוא שלה הר"ם מטראני ח"א סי' שי"ב:

ליורשים. וכתב ב"ש כשהיא אמם לא אמרינן כי היכא דתתגנה עליהם. וכן לענין שאר מלאכות אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם. מיהו עשיות צמר חייבת שלא תשב בטל ע"ש:

ראו וכו'. הוא דעת הרשב"ם. ומשמע דאיירי בין בקרקע בין במטלטלין. ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים הוא תוס' והרא"ש. וכתב ב"ש מיהו במטלטלין י"ל דתוס' והרא"ש מודו דהשבח שלה ע"ש:

דהשבח וכו'. היינו כשלא אמרה ראו. בזה הכריע רמ"א כהפוסקים דאינה גובה אבל אם אמרו ראו י"ל לכ"ע השבח שלה כמ"ש ובקרקע ג"כ לדעת רוב פוסקים השבח שלה עיין ח"מ ב"ש. ונדוניא ותוספת שליש נוטלת משבח כ"כ בנ"ש. והא דאינה גובה כתובתה משבח. ומן המטלטלין גובה בזמן הזה. משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ב"ש:

ויש חולקין וכו'. הדיעה א' הוא דעת מהר"י ווייל סי' קע"ז. והי"א הוא דעת מהר"י סג"ל סי' מ"ו ע"ש. וכתב הב"ש דלא פליגי דמהרי"ל איירי דהוצי' למסים ולשידוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון. ומהרי"ו איירי דהוציא' לצרכה ע"ש. והח"מ כתב דסברת מהרי"ל היא סברא נכונה היא. ונדון דמהרי"ו איירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשים לטעון. האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה. ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח אבל אלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי בלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובתי ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז ב"ש:

ואם כו'. עתו"ס שם ד"ה ניזונית כו':

אם היתה כו'. כמ"ש ביבמות מ"ב ב' וליתבעינהו ליורשים:

ויכולה היא. כמ"ש בערכין כ"ב א' אין נזקקין כו' משום מזוני ואף דמוסיף שם משום חינא היינו משום גרושה אבל פשיטא דקיימא טעמי דמזוני נמי וכ"ש לפרש"י ד"ה ההיא כו' תה"ד סי' רי"ז ע"ש ועיין רמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ג' לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואח"כ באת לתבוע כתובתה מנכסי היתומים אין נזקקים לה עד שיגדלו היתומים שהרי א"ל מזונות והרי נשאת ועכ"מ שם כתב הרשב"א כו' ולע"ד כו'.

ופירות כו'. כיון דאין חייבים בפרקונה כמ"ש בפ"ד וכמש"ש ואין חייבים כו'. יורשיה יורשי כו':

צמצמה כולי וכן כולי. שם ס"ה ב' ועבה"ג:

כשבאה כולי. עבה"ג וס"ל סימן ע' ס"ה:

יש מי כו'. ואם אינה ניזונת כולי ערשב"ם קמ"ג ב' ד"ה ואם אמרה כו' ושם קמ"ד א' ד"ה באשה כו':

ויש מי כו'. טור בשם הראב"ד שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא בקבועים כגון טוי' ואריגה כו':

ויש מי כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה וריב"ם כו':

ויש מי כו'. הרא"ש שם ע"ש:

ואינה גובה כו'. שם ברא"ש דלא כרשב"ם וכמ"ש בבכורות נ"ב ב':