שבועות אלמנה וגרושה על כתובה - טור אבן העזר סימן צ״ו

אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה לפיכך אם מתה קודם שנשבעת אין יורשיה יורשים כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה אבל נתגרשה ומתה בניה נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלין ואפי' מיורשיו אם מת אחריה אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל יורשיה יורשין אותה אפי' נתאלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפשה היא משלו כלום והרמב"ם כתב שצריכה לישבע ג"כ שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע על זה שאילו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה כי שמא הם ימחלו לה או תתפשר עמהם כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אין שומעין לה אלא לא תטול כלום עד שתשבע וששאלת אלמנה שאומרת בעלי נתן לי מנה קודם מותו במתנה גמורה ע"מ שלא ינכם לי בכתובתי ועדים אין לה תשובה אם היא מוחזקת במנה כגון שיש ממון בעלה תחת ידיה והיא יכולה לטעון על אותו ממון אין בידי משל בעלי כלום נאמנת ג"כ במגו לומר נתנו לי במתנה ובשבועה אבל אם היא אינה מוחזקת בממון בעלה אז אינה נאמנת כתב רי"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותו בכתובתה ומשמע מדבריו אפילו מקרקע וא"א הרא"ש ז"ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה אבל כתב בתשובה דוקא במטלטלי אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם לתתם עד שיגבוה ב"ד ואם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת ואם מחלה לבעלי חובות של בעלה אין מחילתה כלום שכל זמן שלא תגבה חובות בעלה אין לה בהן כלום ואין בידה לא ליתן ולא למחול ופעמים שאף גרושה משביעין אותה אפילו כשלא יטעון דתנן הפוגמת כתובתה או ע"א מעידה שהיא פרועה והנפרעת שלא בפניו ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה פוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר קבלת כתובתיך והיא אומרת לא קבלתי אלא כך וכך אפילו יש לה עדים כמה קבלה דאיכא למימר אם איתא דקבלה טפי הוה פרע לה בעדים אפילו דקדקה מה שנטלה אפי' בחצי פרוטה דאיכא למימר כיון דדקדקה בודאי אומרת אמת אפ"ה לא תפרע אלא בשבועה או שכופרת בכל ואומרת לא נפרעתי כלום ועד אחד מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות או שלא בפניו כגון שגרש והלך לו לא תפרע אלא בשבועה וכתב הרמב"ם והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו אבל אם הוא קרוב להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול וכ"כ רי"ף וכתב א"א ז"ל ויראה לי דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום שהוא זמן ב"ד אבל טפי מל' יום אין לנו לאחר הפרעון אלא ב"ד מוכרים מיד ופורעין והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה וכל הנך שבועות הן דרבנן אפ"ה צריכין נקיטת חפץ ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה ותפשה ואומרת לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלי לא מפקינן מינה כיון דהוא דרבנן אבל בדאורייתא מפקינן בכהאי גוונא אי לא בעי לישבע אבל אפוכי לא אפכינן להו אף ע"ג דקי"ל דשבועה דרבנן מפכינן ה"מ כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר יכול להפכו על התובע ולומר לו אין לך אצלי כלום או השבע וטול או תלך לך אבל כשהתובע יש לו לישבע וליטול אינו יכול להפכו על הנתבע ולומר השבע והפטר שיכול לומר לו איני רוצה לישבע אתה יש לך לישבע וליטול או השבע וטול או תלך לך ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר ואם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא כיצד יפרע לה כתובתה פעם שני בפני העד הראשון ועד אחר עמו הרי כאן שני עדים על פרעון השני ויתבענה מה שנתן לה תחילה ויאמר בהלואה נתתיו לך שהרי נתקבלה כתובתך פעם שנית והיא כשתכפור ותאמר לא קבלתי אלא פעם אחת הרי עד מכחישה וצריכה לישבע שבועה דאורייתא וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך שאם לא כן תאמר באמת שקבלתי שתיהן אבל היו עליך ב' כתובות והרי העד הראשון מסייעה אבל כשמודיע לעד תחילה שאין כוונתו אלא להביאה לידי שבועה דאורייתא אז אין הראשון מסייעה וכיון שאין מסייעה אינה יכולה לומר ב' כתובות היו לי דמילתא דלא שכיחא היא הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה ה"ד פוחתת כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז והוא אומר נפרעת והיא אומרת לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ה' מאות זוז כי אמנה היתה ביני לבינך שנתחייבת לי בקנין אלף זוז והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא ה' מאות נוטלת בלא שבועה אבל אם אינה אומרת אמנה היתה ביני לבינך אפי' ה' מאות אינה נוטלת דהאי שטרא חספא בעלמא הוא היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והבעל כשנתגרשה או היורשים כשנתאלמנה אומרים אלמנה ניסת ואין לך אלא מנה והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבים כתובה אם יש עדים שיצתה בהינומא פי' שעשו לה כמנהג הבתולות במלבוש שרגילין להלביש בתולות או בשאר דבר ידוע לפי מנהג העיר כתובתה מאתים אפי' אחד מהם קטן כשראה העדות דכיון שהוא עתה גדול ויש אחר עמו מהני ואם אין עדים אינה נוטלת אלא מנה כתב הרמב"ם שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו נשבע אלא היסת מי שהיה נשוי ד' נשים שנשאתן זו אחר זו ומת ובאין לגבות כתובתן הראשונה נשבעת לשנייה שאין משל בעלה כלום והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית והרביעית נשבעת ליתומים ואפי' אם הם גדולים אין נפרעין מהם אלא בשבועה היו כולם יוצאות ביום אחד במקום שכותבי' שעות הראשונה תקדום ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולם חל ביחד ואם כתובתה של האחת מנה ושל זו מאתים ושל זו ג' מאות לר"ח בין הניח רב או מעט כך הדין שיחלקו כל עזבון המת לו' חלקים ונוטלת של מנה חלק אחר ושל מאתים ב' חלקים ושל ג' מאות ג' חלקים שכל אחת ואחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כתובתה ולפ"ז אם הניח שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מאה ושל נ' מאות מאה וחמשים ולרב אלפס חולקות ממש שוה בשוה עד שתפרע כל אחת מכתובתה ולפ"ז אם הניח ש' כל אחת נוטלת מנה ואם הניח יותר השתים הנשארות חולקות אותו ביניהם בשוה ולזה הסכי' א"א ז"ל וכשב"ד או יורשין משביעין האלמנ' אין להשביעה בב"ד אלא חוץ לב"ד אבל מדירין אותה אפי' בב"ד וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה כגון שתאמר יאסר עלי דבר זה אם נהניתי שום דבר מכתובתי והוא דבר שיש בו עינוי נפש אבל אם אין בו עינוי נפש או אפי' יש בו עינוי נפש ואינה באיסור כל ימיה כגון שאומרים לה משביעין אנו עליך שלא תאכל דבר זה אם גבית שום דבר מכתובתך והיא אוכלת אותו בפנינו לא מהני שאינה חוששת על העונש אלא בנדר של עינוי נפש שעומדת כו כל ימיה ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה שהבעל יפר לה אפי' נדרה ע"ד רבים ואפי' אם נתן לה רשות שתדור ע"ד הב"ד יכול לחזור ממה שהרשה ויפר לה וגרושה שבאה לישבע כגון שהבעל אומר פרעתי או פוגמת וכיוצא בזה נשבעת אפי' בבית דין וכתב ר"י שהאידנא נהגו להשביע אלמנה בב"ד: