דין מזונות האלמנה - שולחן ערוך אבן העזר סימן צ״ג

אלא לאחר מיתת הבעל. כתב בד"מ אפי' אם אסורה להנשא גובאת הכתובה וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תש"ה ועיין במרדכי אפי' טבע במים שאין לו סוף גובה הכתובה ועיין ס"ס י"ג והראב"ד רפ"ז ה"נ כתב דטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה שאין אני קורא לכשתנש' לאחר דהא א"י לנו אם תהיה מותרת אבל היכא דידוע שתהיה מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר ובסי' י"ז כתבתי אם ע"א מעיד דטבע אינה גובה כתובתה אבל אם שנים מעידים גובה הכתובה, ועיין בש"ג דף תק"י כתב חליצה כ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה ואם נתן לה גט אף על גב דצריכה עוד חליצה מ"מ הואיל דאסורה להנשא לאחי' גובה כתובתה:

וה"ה מה שקיבל בנדוניא. ומ"מ אם הנדוניא עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין ע"ה סי' צ"ז:

אבל אם הוא משיאה. כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"א:

ספק גירושין. הנה בחיי הבעל אם גירש אות' ולא סילק הכתובה עד פרוטה האחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות ועיין פ"ק ב"מ בהרי"ף ובהרא"ש ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים וכן חלוצה אין לה מזונות עיין בריב"ש סי' ש"ג וכן מוכח כאן דע"כ איירי דלא סילק לה הכתובה ומ"מ אין לה מזונות מטעם שמא גרושה היא:

כל זמן שלא תתבע הכתובה. ובגרושה היא להיפך כ"ז שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביע', פרישה:

אא"כ התנו כן. היינו בשעת הנישואים היא מוחלת ואם אחר הנישואים אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת הכתובה:

ויכולים הב"ד לתקן וכו'. חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה שם בריב"ש סי' ק"ז והטעם משמע הואיל היא אסורה להנש' מחמתו יש לו מזונות בע"כ לפ"ז ה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן לסלקה ולהפסיד לה מזונות ונשמע נמי דנותנים מזונות מיד אפי' תוך ג"ח אף על גב מי שהלך למ"י אין פוסקים לה מזונו' תוך ג"ח עי' סי' ע':

האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחי'. מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת שנדחה מפני האלמנה כ"כ הר"ן ר"פ מ"ש והמגיד ספי"ט וכתב הסמ"ג אין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות:

וי"א. היא שיטות תוס' וכן הוא בירושלמי וכן ס"ל רוב הפוסקים בן לבד או בת לבדה אז הם יורשים מדאוריית' לא נדחו מפני התקנה אלא דוקא כשהבן נדחה והבת באה מחמת התקנה אז אלמנה דוחה אותה:

ואפילו אם תנשא ומכנסת וכו'. דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא ש"ס ערוך הוא ספי"נ אף על גב דקי"ל אין מוציאים מלקוחות מזון אלמנה כאן מפני פסידא אלמנה שויא חז"ל דינו כיורש וכבר כתבתי בשם מהרי"ק כל הסוגיא שם איירי בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאים מן הבעל אף ע"ג אם הכניסה דבר שאינה שלה בתורת נצ"ב צריך להחזיר כמ"ש בס"ס צ"א היינו משום דהוי כגזל אבל כאן מזונות אלמנה ליתא אלא חיוב ואין מוציאים וא"י למה לא פירשו כל האחרונים דאיירי בנ"מ:

אלמנה שתבעה. בש"ג ריש דף ת"צ כתב בתובעת אפילו מקצת הפסידה מזונות הואיל דתבעה בב"ד והיינו הסברא שהביא הר"ן וכן היא דעת הרא"ה מיהו תוספו' והרא"ש ר"פ אף על פי וברמב"ם כתבו דוקא כשתבעה כל הכתובה וכ"כ המרדכי וכן הוא משמעו' בהגה סעיף י"ב וא"י למה כתב בד"מ בשם הש"ג להיפוך:

בב"ד. משמע ב"ד מומח' וכ"כ ב"ח ועיין ברמב"ם רפי"ח:

ואפי' לא פרעו'. היינו אם פרעו' אח"כ או /אז/ למפרע מיום התביע' אין לה מזונו' אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצי' לשלם יש לה מזונו' ועיין תשו' רש"ך סי' ר"ד:

ש"מ שצו'. שם בתשובו' ריב"ש משמע אם אמר בלשון מתנה או אם אמר אני מניח שתהי' אשתי ניזוני' וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד, ח"מ, ואם אמר בלשון מתנה לא אמרי' דמחויב' לשלם המזונו' השייכי' לה מחמת ת"כ וליתן לה מזונות מצד המתנה כמ"ש בח"ה סי' רנ"ג האומר תנו ר' זוז לאשתי ועיין תשו' ריב"ש:

בתביעת כתובתה. ה"ה אחר שפרעו לה כתובה ג"כ אינה מפסדת מזונתה כל משך זמן שיושבת באלמנו' עיין בגוף התשוב' אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות וכ"כ בט"ז:

וי"א מיד שעשתה שידוך. כ"כ הב"י ומ"ש ב"ח עליו אנ"ל:

בין בפני ג'. כתב ב"ח אם לא מכרה בפני ג' לא הפסידה ולכאורה אנ"ל דהא הטעם הוא כיון דאין לה כתובה אין לה ת"כ א"כ מה לי אם מכרה בפני ג' או בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפי' בפני א' וכ"כ בח"מ:

אין לה מזונות מיורשים. כ"כ הרמב"ם רפי"ח משמע בחייו יש לה מזונות אף על גב במוחלת ס"ל אפי' בחייו אין לה מזונו' מוחלת שאני הואיל ומוחלת בעצמה אמרינן דמחלה הכל משא"כ במוכרת הוי כאונס כמ"ש בש"ס לענין כב"ד וכ"כ במגיד במוכרת יש לה מזונות בחייו וכן יש לפשר דברי הטור כמ"ש בדריש' ולכאורה מוכח כן בש"ס בסוגיא זו דהקשה על מימרא דשמואל דאמר תבעה כתובתה הפסידה מזונות מברייתא מכרה כתובה וכו' אין לה מזונות הני אין אבל תובעתו לא ואי אמרת מוכרת הפסידה מזונות בחיי הבעל לק"מ שמא תנא שם לענין הפסד בחיי הבעל ובתובע' לא שייך למימר דהפסיד בחיי הבעל ויש לדחות ועי' סי' ס"ה מ"ש במוחלת:

אבל בחייו יש לה מזונו'. למ"ד מזונות דאורייתא י"ל דלא הפסידה מה שזכתה מדאורייתא ולמאן דאמר מדרבנן מכל מקום לאו מת"כ הוא בחייו לכן אפילו מחלה ת"כ יש לה מזונו' בחייו מה שאין כן אחר מותו דמזונות הם מחמת ת"כ לכן אם מחלה כתובתה נמחל גם מזונות, ויש מי שאומר שהביא היינו דעת הרמב"ם:

מיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה. דאל"כ כל האשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר כ"כ הרא"ש, ונ"ל לכאורה אם תבעה מקצת אין כח ביד היורשים לסלק כל הכתובה בע"כ להפסיד לה המזונו' אלא יכולים לומר לה תקבל כל הכתובה או אינם נותן לה אפי' מקצתו וכן אם פרעו מרצונם מקצת הכתוב' א"י להכריחה לקבל המותר ועיין בתשובה הנ"ל גם נראה דוק' אם גבתה מכתוב' יכולי' לסלק המותר בע"כ אבל אם גבתה הנדוניא א"י לסלק לה הכתוב' ועיין בתשובה הנ"ל דפליגי שם בדין זה גם משמע מכל הפוסקים אם מכרה מקצת אפי' בב"ד לא הפסידה ממ"ש בש"ג דף ת"כ דוקא שגבת' בלא ב"ד משום דס"ל בתבעה בב"ד אפי' מקצת הפסידה הואיל בב"ד היה ה"ה ס"ל במכרה גם כן הפסיד' ולא קי"ל כוותיה בתבעה לכן גם במכרה לא ק"ל כוותי' ואם תבעה שלא בבית דין וגבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל ועיין תשובה הנ"ל:

תבעה נדוניית'. הנה ר"פ ט"ו ה"א מבואר במגיד לרמב"ם נדוניא אינו בכלל לשון כתובה ולא דמי לדין כתובה וכן משמע מהרא"ש ר"פ אף על פי ובפ' הנושא ולרמב"ם /ולרמב"ן/ דין נדוניא כדין כתובה כשאין בעין ובאתה לגבות מחמת שיעבוד הכתובה כמ"ש במגיד שם ובהר"ן פרק אף על פי וכן דעת הרא"ה ולריב"ש סי' קמ"ט סבירא ליה לרמב"ם גם כן כשיטה זו ולרשב"א אין הדין הנדוניא כדין הכתובה אלא בלשון כתובה נכלל גם הנדוניא כגון מוכרת' כתובת הנדוני' או מוחלת סתם נכלל במכיר' או במחילה גם הנדוניא, נמצא אם מחלה או מכרה לרוב הפוסקים גם הנדוניא בכלל ותימא על מהרי"ו דפסק דלא הפסידה הנדוניא ולקמן סי' ק"ה הביא דבריו בהג"ה, ולענין מזונות לרמב"ן והרא"ה אם לא מחלה הנדוניא אוכלת בשביל הנדוניא וכ"כ הב"י בשם תשובת הרשב"א ולכאורה לא משמע כן מתשו' הרשב"א דהא ס"ל הנדוניא לא דמי לדין כתובה ועיין בסמוך ובתשובת רשב"א סי' ר"ה דפסק כל זמן שלא נשאת הנכסי' בחזקת' לענין מזונות לפ"ז בפלוגתא זו היא מוחזקת וא"י להוציא ממנה ויש לה מזונות בשביל הנדוני' ולמ"ש ל"ק לקמן סי' ק"ה קושית הח"מ שהקשה שם על הרב רמ"א מה חידש שהביא דברי רי"ו ולמ"ש חידוש גדול הוא דרוב הפוסקים לא ס"ל כן ועיין סס"צ:

ששהתה ב' שנים. כן הוא דעת הרמב"ם והרמ"ה אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים אלא כשהיא פרוצה, כי בש"ס איכא שתי תירוצים לתירוץ א' עניה הפסידה כששהתה שתי שנים ולתירוץ ב' הפסידה כשהיא פרוצ' ושהתה שתי שנים וס"ל הרא"ש דהיא מוחזקת לכן לא הפסידה אלא בתרתי לרעותא עניה ופרוצה וכבר כתבתי בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת וכן ס"ל הרמב"ם אלא כאן ס"ל תירוץ הראשון עיקר ואלו שני שנים או שלשה שנים כתב בט"ז אם שנה מעוברת היא צריך להיות עם חדש העיבור:

משכון תוך אותן שנים. אבל אחר כך לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפילו אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ועיין בח"ה סי' פ"ח:

כל זמן שלא נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להביא ראיה ועיין במ' ובהג"א:

או תשבע היסת. לפי' גירס' הריטב"א איתא ברמב"ם דצריכה לשבע כעין של תורה כמלוה על המשכון ונראה דהרשב"א היה לו גירסא זו ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן עליו ולפי גירסא שלנו ברמב"ם דאין צריך לישבע כעין של תורה א"ל מ"ש ממלוה על המשכון ותירץ בפרישה משום הנכסים מוחזקים בידה יותר ממשכון והוי כאלו היתומים באו להוציא מידה לכן א"צ לשבע אלא היסת מיהו קשה לפ"ז למה אמרינן אם שהתה שתי שנים הפסידה מזונות וכשיש בידה משכון לא הפסידה וכל זה איירי לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים מיהו לענין אם היא צריכה לשבע נראה דתליא בדין האומר פרעתי קודם הזמן כמ"ש בח"ה סי' ע"ח בהג"ה אף ע"ג דהיא מוחזקת בנכסים וע"ש:

מי שייחד קרקע לאשה. כת' בח"מ אפשר אחר תקנות הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין נמי הדין הכי ועיין בסמוך:

ושתק' אין לה אלא פירות אותה קרקע. כי בע"כ א"י למעט לה אלא כיון ששתקה מחלה אפי' אינן מספיקים לה וכ"כ המגיד בשם רש"י ולא כעיטור, וכתב ב"ח דאיירי הכא שלא חילק כל נכסיו מ"מ כיון שאמר במזונות אמרי' דקצץ לה ועיין סי' ק"ט שם מבואר אם אמר במזונות ידה על העליונה ועיין מ"ש שם והא דקי"ל אם אמר לב"ח בחובו ידו על העליונה ב"ח שאני, דרישה:

אינה נאמנת וניזונת מנכסיו עד כדי כתובתה. אפי' לדעת הרא"ש שהבאתי רס"ז דס"ל אם גירש את אשתו ולא סילק לה כל הכתובה יש לה מזונות היינו גרושה דראוי ליתן לה הכתובה ועיין בהרא"ש פ"ק ב"מ:

אלמנה שאין ש"כ יוצא מידה וכו'. כן הוא דעת הרמב"ם פי"ח ה"א דס"ל במקום שכותבין כתובה אין פוסקים לה מזונות אא"כ הכתובה בידה ותשבע אף על גב דס"ל אשה שהלך בעלה למ"י פוסקים לה מזונות אף על גב דאין הכתובה בידה שאני יורשים דטענינן ליורשים ומשמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה וכ"כ בכ"מ וע"ש מ"ש בגירסת הרמב"ם אבל הטור גורס ברמב"ם אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ושלא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ח והרא"ש והרמב"ן ורשב"א חולקים ע"ז אף על גב הרא"ש ס"ל דאינה גובה הכתובה כשאין בידה הכתובה שאני מזונות דהנכסים בחזקתה כמ"ש לעיל לענין שבועת היסת וכ"כ הרא"ש פ' שני דייני ונ"ל הרמב"ן והרא"ש והרשב"א י"ל כל היכא דא"י לשבע מ"מ יש לה מזונות דהנכסים בחזקתה היינו הטעם בש"ס תשבע בתוך ולא תשבע בתחלה כי באמת אין עליה שבועה כי היא לא בא להוציא אלא אגב שתשבע על הכתובה תשבע על המזונות וכן מוכח מרמב"ן דהביא ראיה דלא תשבע על מזונות מעובדא פ' השולח ההיא דאתי' לקמיה רבה בר ר"ה לגבות הכתובה וא"ל רב לא מגבי כתובה לארמלת' משום דנמנעו להשביעה אמרה לי' הב לי מזוני אמר מזוני נמי ל"ל דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני וכו' והקשה למה לא אמר במזוני נמי הטעם משום דנמנעו להשביעה אלא ע"כ דא"צ שבועה על מזונות וקשה כיון דנמנעו להשביעה על הכתובה א"כ לסוף לא תשבע א"כ צריכה שבועה על המזונות דהא קי"ל תשבע לבסוף ובימי רב לא שייך לומר תשבע בסוף וכן הקשה בט"ז ולמ"ש שפיר דא"צ שבועה כלל לכן א"צ שבועה על מזונות אלא אגב שתשבע על הכתוב' תשבע על מזונות מ"ה הקשה שפיר על שיטת הרמב"ם דס"ל דחייבת שבועה על מזונות אבל לשיטתו שפיר ובימי רב א"צ שבועה כלל על המזונות כיון דלא תשבע על הכתובה ולענין שבועה הכריע הרב רמ"א כשיטו' הפוסקים דלא תשבע ובענין הכתובה לא הכריע ומשמע מל' המחבר דס"ל עיקר כרמב"ם דלא תגבה בלא כתובה ולכאורה נראה עיקר כהרא"ש ורשב"א ותגבה בלא כתובה בלא שבועה דהא כל הני פוסקים דסבירא להו לקמן סי' ק' דתגבה הכתובה בידה מכ"ש דתגבה מזונו' בלא כתובתה מטעם הנ"ל גם בגמ' והג"א משמע נמי דס"ל דתגב' בלא כתובה אלא בד"מ רסק"א כתב דהם איירי במקום שאין כותבים כתובה:

אם מכרה או נתן הבעל. עיין סי' ק' מ"ש אם מכר או נתן ועדיין לא בא לידם וכתב בד"מ ובהג"ה פריש' בשם הריב"ש אם תפסה מטלטלין והוא נתן אותם מטלטלין לאחרים במתנות ש"מ אין מוציאים מידה לכן אם רוצה שיתקיים ישליש המעות קודם מותו:

אבל אם נתן משכ"מ ניזונ'. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונו' האשה ועיין בהרי"ף פי"ט ובח"ה סי' רנ"ב ועיין ב"י אם נתן במתנו' בריא מהיום ולאחר מיתה:

אם אין כאן ב"ח. כלו' אם ליכא אצל היורשים כלום וכ"כ בח"ה סי' רצ"ב אף על גב בש"ס איתא השתא ירושה דאוריית' אלמנה ניזונת מתנה דרבנן היינו מזונת /מתנת/ ש"מ לא כ"ש אלמא טפי מסתבר לגבות מן השכ"מ צ"ל ה"ק השתא ירושה דאוריית' גובה מכ"ש אם ליכא ירושה כי ירושת ב"ח נגד משכ"מ, ואפילו אם נתן לבניו משכ"מ ולקצתם לא נתן אלא יורשים גובין מן חלק ירושה:

הקדיש נכסיו וכו'. אף על גב בקונם א"י לאסור על אשתו מ"מ אם הקדיש הוי כמכר ומשמע אפילו הקדיש קדושת דמים אינו גובה הכתובה אבל אם הקדישה היא קדושת דמים אין מפקיע שיעבודו ואם הקדיש בחליו עיין בח"ה סי' ר"ן דאין הקדש עד אחר מיתתו לפ"ז נראה דניזונת מהם והיינו אם הקדיש כל נכסיו:

אם תפסה וכו'. כ"כ תוספות והרי"ף והרמב"ם והמר' מיהו יש שיטה אחרת דס"ל דלא מהני תפיסה מדינא דש"ס אחר המיתה ועיין במ' ובמגיד ונ"מ אפי' בזה"ז ולענין תפיסה אחר מיתה יותר מכשיעור כמ"ש בסמוך והא דמהני תפיסה אחר מיתה למזונות ולא לכתובה כמ"ש בסי' ק' עיין בתוספות בסוגיא זו ובריב"ש סי' ק"ז ומ"ש אפי' אחר מיתה ולא מבעי' בחיי בעלה היינו אם תפסה בחיי בעלה ולא הוציא מידה אבל יכולים להוציא מידה דעדיין לא הגיע הזמן גבי' בחיי הבעל ועיין תשובת ריב"ש:

מיהו אם נתן וכו'. דוקא אם נתן לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונת וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' פ"ו מיהו במ' ובתוס' פנ"ש דף מ"ט כתבו אם נתן לאחרים גובי' מהם השתא ירושה דאורייתא אלמנה ניזונת מתנה ש"מ דרבנן לא כ"ש וכ"כ הרא"ש פ' אומר והמ' פנ"ש בשם ר"ת ועיין סי' ק':

והם מעלים לה מזונות. זה הוא תקנות הגאונים דניזונת מן המטלטלין:

שמא יאבדו וכו'. ה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים לדעת הטור אף על גב דס"ל בקרקע צריכים לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבוד של חבירו אבל מטלטלין אין כאן שיעבוד רק תקנות הגאונים ועיי' בח"ה סי' ק"ז בטור ועיין בסמוך:

ואפי' התנה עליו בפירוש. כתב בח"מ כיון שהוא תנאי שבממון וניזונת בדין מן מטלטלין ולא מן התקנ' צריכים לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה:

והיא ניזונת מדמי הקרקע. עיין דינים אלו לקמן סי' קי"ב ובח"ה סי' ק"ד ק"ז ושם מבואר לד"ה בין קרקע ובין מטלטלין גובים ממעות שבידו אחר תיקון הגאונים דגובין מן המטלטלין ולהרא"ש אין גובין כיון דלא הניח הני זוזי ולהטור חייבים מדינא דגרמי דהזיקו שיעבודו ואינן חייבים אא"כ מכרו קרקע אבל אם מכרו מטלטלין פטורים כיון ע"פ הדין דש"ס לא נשתעבד לפ"ז אם התנה שתזון מן מטלטלין אז הוי מזיקי' אם מכרו וגובין מן המעות שבידם לדעת הטור וכ"כ בח"מ מיהו מ"ש לדעת הרא"ש אנ"ל, וכאן משמע דס"ל המחבר עיקר כסברא הראשונה ולקמן סי' קי"ב כתב בהג"ה כדעת הרא"ש ולכאור' נ"ל כדעת רמ"א וראי' לדבר שלא כ' הטור בסי' זה ולקמן דחייבי' מדינא דגרמי אלא בח"ה כ"כ אלא ודאי ס"ל עיקר כהרא"ש משום תיקון מזונות מדרבנן הם מ"ה אם מכרו אוקמי' אדאורייתא כמ"ש בח"ה לענין מכירת מטלטלין כן הוא הכא אפי' לענין מכירת קרקעות אלא בח"ה שם ס"ל שיעבוד ב"ח מדאוריי' מ"ה ס"ל דחייבי' מדינא דגרמי וע' פרישה כ' דוקא אם מכרו היורשים הקרקע קודם שהחזיקה הב"ד הקרקע ביד האשה כמ"ש בסי' קי"ב בהג"ה סעיף י"ד ויש לחלק:

הקנה לה בקנין. כ"כ הרשב"א בתשובה והמגיד פי"ח וע' בגיטין דף נ' איתא שם מפני מה אין טורפין למזון האשה והבנות מפני שאינו כתובים אף על פי שנכתב תקנו חז"ל דדינו כאילו לא נכתב ע"ש בתוס' והרא"ש ועיין סי' קי"ב קי"ד ועוד טעם אחר מפני שאינן קצובים וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג ושם אכתוב דין זה באריכות:

שאין דין קדימה במזונות. עיין בהשגות הראב"ד כ' אפילו אם היא ניזונת מקרקע הדין כן דאין החיוב עד אחר מותו ויכול למכור בלא דעתה וא"י לטרוף ע"כ אין השיעבוד מתחיל אלא אחר המיתה אז מגיע שעת החיוב לכולן וכתב המגיד גם הרמב"ן /הרמב"ם/ ס"ל כן:

אלמנה שתפסה מטלטלין. אף על גב הרמב"ם ס"ל דצריכה שבועה על מזונות מ"מ כשתפסה אין משביעין אותה עד שתבוא לגבות יותר כן משמע מהרא"ש והטור ועיין בדק הבית, עיין בד"מ הביא פלוגתא אם תפסה שטרות:

יש אומרים דלא הוי תפיסה. כ"כ הר"ן בשם רש"י והמ' והג"א ואגודה ונ"מ מזה בזה"ז אם תפסה יותר משיעור ומ"ש הר"ן שם בזה"ז ליכא נ"מ איירי כשלא תפסה יותר משיעור, ומה שהביא בח"מ ראיה מח"ה סי' ק"ז דמהני תפיסה אפילו מרשות היורשים אין ראיה דשם תופס מה שראוי לו אף על גב דאין לו עדים על החוב מ"מ מחמת המיגו נאמן אבל תפיסה יותר משיעור הראוי לו י"ל דלא מהני תפיסה כר' טרפון, במשרי' כ' דמוציאים מידה ונותנים ליד השליש ופי' הב"י דס"ל תפיסה מרשות היורשים לא מהני ואין נראה דהא לא אידכר שם סבר' זו גם קשה א"כ למה לא מחזירים ליורשים ואפשר דס"ל אף על גב תפיסה מהני מ"מ נותנים ליד השליש שמא תמות ונראה אפי' לדעת הפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היורשים מ"מ אם תפסה מעות מהני כמ"ש הר"ן לדינ' דש"ס להפוסקים דסביר' להו דלא מהני תפיסת מטלטלין לכתובה ואפי' בחייו מ"מ אם תפסה מעות אין מוציאין מידה:

אבל ע"י שליח לא מהני. משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים היינו ליורשים אם תופס יותר משיעור אפשר אפילו אם תופס כשיעור הוי חב ליורשים משום דאלו לא תפסה היה הכל ביד היורשים והיו יכולין להרוויח בהם:

משביעין אותה לד"ה. שם במרדכי ובהרא"ש נראה כן בכה"ג שעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי בפ"א היינו מזון ל' יום מודים כ"ע דלא יהבינן לה בלא שבועה דהא בעלמא שותפים ואפוטרופו' וארוסים יכול להשביעם בכל היום וא"צ להמתין עד לבסוף אלא באשה ממתיני' משום שלא ירגלו קטטא אבל בכה"ג דרגלים לדבר שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא דלא מצינו שבועה כזו שכבר לקחה לא הוי שבועה ליקח ולא שבועה לפטור כי שמא תצרך כל המעות למזונות ולרפואה מ"מ אם תתבע עוד תשבע אז הוי שבועת נשבע ונוטל:

אלא בג' אנשים נאמנים. עיין תוס' דף צ"ז מגורשת ואינה מגורשת חייב הוא במזונות יכולה היא למכור בלא ב"ד מומחים כמו אלמנה ועיין סי' ק' וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר דאל"כ פשיטא אלא קרי כאן מומחים למאן דקרי בעלמ' הדיוט וקרי הדיוט להדיוט גמור אלא בקי בשומא עכ"ל הר"ן ומבואר להדיא בכל דינים אלו היכא דצריך ב"ד מומחים צריך להיות א' גמיר וסביר, ועיין ב"י וד"מ כתבו בשם רש"י בפ' אלו מציאות דס"ל בשנים סגי ואין נראה כי רש"י כ"כ שם אליבא הס"ד דא"צ ב"ד כלל ושנים סגי אבל להמסקנ' צריך ב"ד שלשה, כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע משום דהקשה בב"י דלא אתמר בש"ס אלא לענין כתובה אבל במזונו' אותו דינר שטעתה שייך ג"כ לה וטעתה בשלה אבל בב"ה ומהרש"ל ובד"מ כתבו כדברי הטור ואפשר דהוי כטעות בשל יתומים דהא אין נותנין לה יותר מל' יום:

יבטלו המקח. משמע אם נישום בב"ד מומחים א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה דהא ע"כ אם רוצים לבטל המקח צריכים לשלם לה ומ"מ א"י לבטל אם שמוה ג' מומחים ש"מ בכתובה שומא לא הדרה וכן פסק מהרש"ל בתשו' סי' נ' והרב רמ"א חולק עליו בתשו' סי' ס"ח ועיין:

אלמנה שמכרה וכו'. עיין בש"ג והעיקר דאין חילוק בין אחריות מחמת ב"ח לבין אחריות מחמת גזל לעולם מחזיר הלוקח על היתומים ונראה אם לקחה לעצמה וטרפו ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה ואם הב"ד מכרו בשבילה הוה כאלו מכרה היא דאל"כ תקשה לך לי"ח בסעיף כ"ה דאין מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה, ט"ז וכמ"ש בסי' קצ"ג במכירה לצורך הכתובה:

כמה מוכרים וכו'. משמע דאין חילוק בין אם מוכרים תיכף אחר מותו לבין אם מוכרים אח"כ לעולם אין מוכרים יותר מו"ח וצריך ב"ד הדיוטות ומ"ש הטור אבל אם מכרו הב"ד אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם היינו דוקא ב"ד מומחים כשירים לדין אבל ב"ד הדיוטות לא ואם יהיב לה רשות לזבוני מוכרת בלא ב"ד כלל ומוכרת כמה דבעי' וכ"כ ב"ח:

ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל. וכתב בד"מ דאפי' אינה עדיין מותרת להנשא אפ"ה יש לה כתובה מיד וכו' ע"ש וע"ל סי' י"ג סעיף י"ג ועיין בתשובת הרשב"א סי' תש"ה ובהגהות מרדכי דף תק"ן ע"ד כתב דבמים שאל"ס מגבין כתובה ומחלקין הנחלה ליורשין אבל הראב"ד בהשגות כתב בפ"ז מהל' נחלות דאע"פ דהיורשין יורדין לנחלה אינה נוטלת כתובת' שאין אני קורא בה כשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן הסכים שם במ"מ ומ"מ מעוברת ומניקת ותוך ג' חדשים למיתת הבעל אף על פי שאסור' להנשא מ"מ נוטלת כתובתה מיד דקרינן בה כשתנשא לאחר כשיגיע הזמן הקצוב ועיין במ"מ פי"ח מהל' אישות ועיין לקמן סי' צ"ה סעיף ב' ועיין בהגהות אלפסי פרק האשה דף תק"י זה לשונו ול"נ שכל אשה ראויה לגבות כתובתה מיד כשתתאלמן או תתגרש אלא אם זקוקה וכ"ש במקום שכותבים וכו' ע"ש:

וה"ה מה שקיבל בנדוניא. ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד וסעיף כ"ו:

אבל אם הוא משיאה. כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אזי יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"ב:

עד שתתגרש גרושין גמורין. וכשנתגרשה לגמרי אף שלא נתן לה כתובה אפ"ה אין לה מזונות ודלא כהחולקין שיש לה מזונות עד שישלם לה כתובה עד פרוטה אחרונה עיין בטור ובב"י:

אלא א"כ התנו כן בפירוש. אם היה התנאי בשעת נשואין פשיטא דמהני ואם מחלה תנאי כתובתה אחר הנשואין אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ה במוחלת כתובתה לבעלה:

שהיתומים יסלקו אותה כשירצו. שם בריב"ש כתב שהתקנה היתה שהרשות ביד היתומים לסלקה מזכות מזונותיה זולתי בג' חדשים הראשונים:

ובת ממנה או מאשה אחרת. ומכ"ש אלמנה לגבי בן דהבן ישאל על הפתחים ק"ו מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה כך נראה לפי דעת הרמב"ם ועי' בסמ"ג דף ל"ג דאין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה:

כדי שיזונו שתיהן. לבת יש שיעור עד דתבגר אבל לאלמנה צריך לשער עד זמן שראויה לחיות וכמ"ש הרב בהג"ה אח"ז אם לא במקום שיש תיקון עד מתי האלמנה ניזונית:

וי"א דבין שהנכסים מרובים וכו'. טעם הי"א שאין כח באלמנ' לדחות ירושה דאורייתא אבל כשיש שם בת ובן דהואיל וניתן כח לבת מכח התקנה לדחות הבן בנכסים מועטים שגם היא יורשת נקראת כשאין בן ואז יש כח באלמנה לדחות גם הבת הואיל ושניהם מכח התקנה אוכלין:

ואפי' אם תנשא הבת. דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא גמרא ערוכה היא בפרק יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה וכו' נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו':

היא תיזון מהם. אף על פי דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים והני נכסי משועבדים נינהו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא הבא משום פסידא דאלמנה שווינהו כיורש ואפי' מתה הבת אינו רק יורש אשתו וצריך ליתן לאלמנה מזונותיה:

עד שתבגר הבת. כן הוא בין נכסים מועטים כמבואר לקמן בסי' קי"ב סעיף י"א:

שתבעה כתובתה בב"ד. וכתב רש"י בפ' השולח (גיטין דף ל"ה ע"א) אין לה מזונות וטעמא דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיהו לא אתנו בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו:

אא"כ תבעה מעצמה אבל תבעה מדוחק. כצ"ל:

דשבועת' לא הוי כתביעה. רק שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשיה כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא ק"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו לשון הר"ן פ' אלמנה דף תקכ"ז ע"ב:

ש"מ שלוה וכו'. המעיין בתשובת הריב"ש סי' ת"פ מקור דין זה יראה שפסק כן מטעם שהש"מ אמר אני מניח שתהיה אשתי נזונית וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש בתשובה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי ב"ד או קרוב לו וא"כ קשה על הרב המחבר שסתם וכתב ש"מ שצוה משמע אפי' לא אמר לשון מתנה ואפשר שסמך הרב על הטעם השני שכתב שם וז"ל עוד מסייע לאלמנה מ"ש ג"כ בל' הצוואה יותר על כתובתה וכו' ומ"מ אין זה ברור דאולי לא כתב הרב דין זה רק לסיוע ולא לבנות ע"ז יסוד:

בתביעת כתובתה בב"ד וכו'. וה"ה אחר שפרעו לה כתובתה גם כן אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות ע' בגוף התשובה:

דמיד שעשתה שידוך הפסידה. בב"ח השיג ע"ז וכ' דלא גרע שידוך מתבעוה לינשא ונתפייסה דתלינן דתחזור בה ודבריו אינם ברורים דנתפייסה היינו בדיבור בעלמ' דודאי יש לתלות שמא תחזור מפיוס זה אבל כל היכא שנתקשרה בקנס ובחרם לישא את פלו' ונקראת כלתו של פ' ודאי לפי הסבר' לפי לשון רש"י בפרק השולח גבי תובעת כתובתה בב"ד כל היכ' דגליא דעתה דבעי לאינסבי הפסידה מזונותיה ואין לך גילוי דעת יותר היכא דעשתה שידוך וכתבה כתב תנאים והגבילו זמן לנשואין והא דהרמב"ם כתב נתארסה משום דבימיהם היו מארסין מיד שנשתדכה:

או עשתה אפותקי לאחר. פי' קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותקי לב"ח שלה וטעמא דכל הני דהוי כאלו גבתה כתובתה ואחר גבוי הכתובה אין לה מזונות:

בין בפני שלשה נאמנים. לשון הרמב"ם והטור אינו כן אלא בין שלא בב"ד וכן הוא בגמ' ומשמע אפי' מכרה שלא בעדים ואף על גב דלקמן בסעיף כ"ה מבואר שאין לאלמנה למכור למזונות אלא בג' אנשים נאמנים היודעים בשומא היינו כשהיא מוכרת קרקעות בעלה צריכה ג' הדיוטות אבל מוכרת שטר כתובתה אינה צריכה ב"ד כלל ע"כ דברי הרב שכתב בפני ג' נאמנים צ"ע ודברי ב"ח אינם ברורים בעיני:

אבל בחייו יש לה מזונות. דהא מזוני לאו מתנאי כתובה הוא אלא תחת מעשה ידיה ואם היא עושה לו מלאכה צריך לזונה ומ"ש בב"ח שדעת הטור ע"פ פרש"י דבמכרה או משכנה אבדה מזונות בחייו ובמחילה לא אבדה רק לאחר מותה אין דבריו ברורים דהא לא כתב בטור דין זה לעיל בסי' ע' אלא דעתו דשניהם שוים:

אבל אם שיירה מקצת. ומכ"ש בתובעת כתובתה אינה מפסדת מזונות רק בתובעת כל הכתובה או בתובעת סתם כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב:

ומיהו אם ירצו היורשים וכו'. דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל דינר החסר:

אפי' נדונייתה מאה מנה וכו'. משום דאין הנדוני' רק כחוב בעלמ' ואין המזונות תלוי בהם וע' ב"י שהביא תשו' הרשב"א שגמגם בזה:

ואז נוטלתן בכתובתה. כלומר עצה טובה הוא שכשלא ישאר בנכסים רק כדי כתובתה תאמר איני ניזונית ואני רוצה לגבות כתובתי בפעם אחת ומוכרת הכל ביחד משא"כ למזונות אינה מוכרת רק לששה חדשים בפעם א' כמ"ש לקמן סעיף ל' אבל אם לא איכפת לה בזה ניזונת והולכת עד תום כל הנכסים כדי שלא תהיה צריכה לישבע משא"כ כתובתה אינה גובה אלא בשבועה משא"כ במזונות כמ"ש בסעיף י"ט:

אלמנה עניה וכו'. זה הוא לשון הרמב"ם והוא דעת הרמ"ה אבל דעת הרא"ש דלא הפסידה מזונותיה רק בתרתי לריעות' ענייה ופרוצה, ויש להסתפק בדעת הרמב"ם עשירה פרוצה אם דינה כעניה צנועה:

על היתומים להביא ראיה. אפילו במזונות דלמפרע כל שלא שהתה ב' או ג' שנים וכתב הטור אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד:

מי שיחד לה קרקע לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנת הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין למזונות או במזונה נמי דינא הכי וע' לקמן סי' ק"ו:

אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. היינו במקום שכותבים כתובה וכ"כ הרמב"ם בהדיא פי"ח מה"א דין כ"ג:

אם נתן מתנת ש"מ. ע' בח"מ סי' רנ"ב שם נתבאר הטעם וע"ש בב"י אם נתן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה נחלקו בו הפוסקים אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית ממתנה זו או לא וע' בסי' קי"א סוף הסי':

הוי במתנת בריא. מדלא סתם וכתב הוי כמתנה דהוי משמע הקדיש כשהוא בריא דין מתנת בריא יש להקדש ואם הקדיש כשהוא ש"מ יש לה דין מתנת ש"מ ע"כ היה נראה דאף כשהקדיש בשעה שהוא ש"מ הוי כמתנת בריא דכח הקדש גדול יותר ממתנת ש"מ להדיוט אבל המעיין בדברי הר"ן פ' המדיר יראה דמיירי דוקא בהקדיש כשהוא בריא דמה לי מכר להדיוט או לגבוה אבל הקדש ש"מ דינה כמתנת ש"מ:

ומיהו אם תפסה מטלטלין. זה אף לדינ' דגמ' דמטלטלי/ לא /משתעבדי מ"מ תפיסה מהני וע' בריב"ש סי' ק"ז מ"ש בזה להלכה ולא למעשה:

אם נתן המטלטלין לאחרים. אבל אם נתן מתנת ש"מ לבניו מטלטלין אלמנותו ניזונית מהם וע' במרדכי שי"א אפילו מתנת בריא לבניו הוי כירושה וי"א דמתנת ש"מ לאחרים הוי כירושה ותקנת הגאונים על הירושה מדאורייתא ליזון מהם האלמנה מן המטלטלין מכ"ש מתנת ש"מ דרבנן וע' בריב"ש סי' ק"ז כתב ג"כ דלא תקנו הגאונים רק ביורשים לבד:

והם מעלים לה מזונות. זה הוא תקנת הגאוני' אף מן המטלטלין:

שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. מלשון זה שכתבה שמא יאבדו משמע קצת שאם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים אף על גב דלאו הני זוזי שבק אבוהון אבל בח"מ סי' ק"ז כתב בטור במטלטלי א"צ לשלם מן הדמים אפי' למאן דס"ל במקרקעי דצריכין לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבודו של חבירו אבל במטלטלין אין כאן שעבוד רק תקנת הגאונים:

ואפילו התנה עליו בפי'. נראה מאחר שהוא תנאי שבממון וניזונית מן הדין מן המטלטלין ולא מטעם תקנה א"כ אם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה אלא ודאי שצריכין לזון מן הדמים ואפי' למאן דס"ל בקרקע דלא נקרא מזיק שעבודו מאחר שהקרקע בעין ולא חפר בה בורות במטלטלין מודה ואפשר דהרמב"ם ס"ל דגם בקרקע מזיק שעבודו חייב:

ויש מי שחולק. ע' בטור זה סי' קי"ב ובטור ח"מ סי' ק"ז:

הניח נשים רבות כו'. טעם הדבר מבואר בהשגות הראב"ד ובמ"מ פי"ח מה"א והובא בטור ובב"י:

אלמנה שתפסה מטלטלין. דין זה אפילו לדינ' דגמ' דמזוני ממקרקעי ולא ממטלטלי דיתמי אפ"ה תפיסה במטלטלי מהני כדאי' בגמ':

אלא כותבין עליה ב"ד מה שתפסה. כתלמידי ר' יונה בירושל' שהובא בטור ס"ק כ"א דאמרי' לה חוי מה שבידך ע"כ צריכה לחשוב עם הב"ד מה שבידה:

עד שלא יהיו לה מזונות. היינו שתתבע כתובתה או שתתארס או במקום שהתיקון שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (וכדלעיל סעיף ג' בהג"ה):

אבל לא מרשות יורשין. אף שכ"כ הר"ן בשם רש"י היינו לדינ' דגמ' דמטלטלי לא משתעבדי דאז אפשר לו' דלא נתנו רשות לאלמנה לעשות תפיסה מרשות היתומים רק מיד שליש או מר"ה וסימטא וכדעת ר' טרפון בפ' הכותב (כתובות דף פ"ד) אבל לאחר תקנת הגאונים הרשות לתפוס אפי' מרשות היתומים וכמ"ש הר"ן בפ' הכותב שהעתיק הפלוגת' שנחלקו בגמ' אי מהני תפיסה בסימט' לר"ט או דוק' בר"ה וכ' אח"כ ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי וכו' הלכך אפי' תפיסה דלאחר מיתה בכל מקום מהני משמע להדיא אפי' מרשות היורשים מהני תפיסה וכן הוא בח"מ סי' ק"ז סתם וכ' דמהני תפיסה לאחר מיתה וכן מדברי הר"ש וריצב"א אחיו (הובא בב"י סי' זה) שהקשה לו דלא שבקה חיי לכל בריה דכל נשים גבירות ושולטות בממון בעליהן ויש להם בנים קטנים יתפסו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינן גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל וכו' וכן סתימ' לשון הפוסקים משמע דמהני תפיסה אפי' מרשות היורשים אמת שלשון ר' ירוחם (הובא בב"י ס"ק כ"א) מגומגם קצת מ"ש על תשובת הרי"ף שמניחין המטלטלין ביד נאמן עכ"ל דלמה יניחו ביד נאמן ולא נחלקו בירושל' רק אם אומרים לה חוי מה שבידך או לא אמרי' לה (הובא בטור ס"ק כ"א) אבל להוציא ממנה לא אמרו וע' במרדכי מ"ש בשם ר' ברוך והובא בהג"ה אשר"י ריש פ' אלמנה ניזונית:

ודוק' שתפס' בעצמה. שם בריב"ש סי' ק"ז מיירי שתפסה האלמנה מן היורשים ויש חוב למקבלי מתנה בתפיסה זו ע"כ הצריך שתתפוס בעצמה ולא ע"י שליח אבל כשאין כאן מקבלי מתנה רק יורשים בלבד הרשות ביד כל אדם לתפוס לצורך האלמנ' כמו שמותר לתפוס לב"ח במקום שאין חב לאחרים מיהו נראה דשאני ב"ח דיכול המלוה להוציא כדין מן הלוה יכול גם אחר לתפוס לצורך המלוה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי אלמנה דאינה יכולה להוציא מן היתומים בפעם אחד רק מזון ל' יום גם אחר אינו יכול לתפוס יותר לזכות לאלמנה ולחוב ליורשים ואדרבה הריב"ש כתב שם שראוי לב"ד לתפוס הנכסים לתועלת היתומים הקטנים כדי שלא תתפוס האלמנה וא"כ מכ"ש שאין אחר ראוי לתפוס לתועלת האלמנה ולחוב היתומים:

אם תפסה יותר מהראוי וכו'. משמע אף שהיורשים יודעים כמה תפסה או שיש עדים כמה תפסה אפ"ה כשתבא לתבע מזונות אח"כ משביעין אותה דהא בלא"ה יש מחלוקת אם אלמנה צריכה שבועה למזונות וכאן שתפסה יותר מן הראוי לה בפעם אחד מודו כ"ע דלא יהבינן לה עוד מזונות עד שתשבע כ"כ הרב מהר"מ מרוטנבורג:

אלא בג' אנשים נאמנים. פי' אף ע"ג דליכ' בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במאי יפה כחה יותר משאר ב"ד לשון המ"מ וכלו' בזה"ז דליכ' מומחין בג' סגי לכל הדינים:

ויש חולקין בזו. דעת החולקין אפי' מכרה בפני ב' עדים כל שלא היו ג' הדיוטות הבקיאין בשומ' לא עשתה כלום:

אם לקחה הקרקע לעצמה. לאו דוק' קרקע אלא נקט קרקע משום רבות' דהכרזה דאפי' הכרזה אינו מועיל ובמטלטלין לא שייך הכרזה:

שיהיו שם ב"ד מומחין. כלו' ראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר וכנ"ל ומשמע דבב"ד מומחין בין נתיקר בין לא נתיקר אינה צריכה להחזיר ליורשים אף על גב דק"ל דשומא הדרא י"ל דמיירי בהני גונא דשומא לא הדר' ועיין בתשובת מהרש"ל שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין שומא הדרה בקרקע ששמו לאשה בכתובתה ועיין כאן בב"ח:

כמה מוכרין למזונות. כלומר אף על גב שאין נותנין לאשה בפעם א' מזונות רק לשלשים יום מ"מ אין הב"ד צריכים לטרוח ולמכור לקרקע בכל שלשים יום אלא הרשות בידם למכור בפעם א' על מזון ששה חדשים ולא יותר דשמא תתארס או תתבע כתובתה ותפסיד מזונות ולמה נמכור בחנם נכסי יתומים יותר מהצריך לששה חדשים כל זמן שמוציאין למכור על מזונות ששה חדשים:

כתוב שיש לו זמן נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו כמה שמצינו בח"מ סי' ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תביא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא וצ"ע למעשה:

אינה ניזנ' מנכסיו אף על גב דלא קבלה עדיין כתובתה אבל בחיי בעלה יש לה מזונות פי' רש"י הואיל היא מעוכבת להינשא בשבילו ולפ"ז אפי' אם כבר נתן לה כתובה:

ויכולין ב"ד לתקן כולי בס"ס זה הביא ב"י שתקנה הגונה היא וכ"כ הריב"ש:

שהם מועטים פי' אע"ג דגבי בת הניזונת יש חילוק בין מרובין, למעוטין כדלקמן סי' קי"ב הכא אין חילוק:

אלמנה ובן כו' שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה מכח תקנת שניהם נזונים יחד ולא מיעקרא ירושה דאורייתא מכח התקנה אבל היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטים שכבר נדחה הבן מקמי הבת מכח התקנה אידחי נמי גם הבת מכח האלמנה מכח התקנה דאלמנה דעדיפא כ"ה בתוספות:

אא"כ תבע כו'. בקצת ש"ע יש כאן חסרון וצ"ל אא"כ תבעה מעצמה אבל כו':

שאין אלמנותו מפסדת הטעם שזו אינה אוכלת מזונות מתנאי ב"ד אלא מכח תקנה השכ"מ ומדכ' ולא שאר דרכים כו' משמע אפילו אם נתארס הוק"ל דהא בפ' השולח פירש"י טעמה דגילתה דעתה דבעית לאנסובי ואיהו לא אתנה בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיכי בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל וא"ל כאן שצוה הש"מ לזונה מ"מ הזכיר ל' מי מיגר ארמלותיכי ולא חלה המתנה כ"ז שאין לה שם ואלמנה וכיון שנתארסה אין עליה שם אלמנה ואפי' בשידוך לחוד כתב הב"י אין שם בעלה הראשן עליה אלא נקרא' משודכת של פלוני ונלע"ד דנתארסה או נשתדכה אין בכלל בשאר דרכים הנזכר כאן:

בין בפני ג' נאמנים זה דברי הרמב"ם משמע דעכ"פ ג' בעינן ותימא דבגמ' ס"פ נערה אמרינן בין בב"ד בין שלא בב"ד מהני במכרה או משכנה כתובתה אבל בתובעת כתובתה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא ואם תפרש בין שלא בב"ד היינו מומחין א"כ בתובעת דצריך ב"ד היינו מומחין וא"כ לא היה נוהג דין זה בינינו שאין לנו מומחי' דכל ב"ד מומחין הוא מכח הכתוב אלהים כדאיתא ריש ח"מ והיינו סמוכין ואין זה בינינו ותו דברמב"ם שבידינו לא כתוב הך בפני ג' נאמנים אלא ז"ל בין בפני ב"ד מומחין בין שלא בב"ד כו' ולא כ' בין שלא מומחין ש"מ דשלא בב"ד כלל קאמר אלא בפני עדים לענין שופר בשבת כתב הרמב"ם בזמן הזה שחרב הבית בכ"מ שיש ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בשבת עכ"ל וכאן בתובע' כתובתה לא זכר רק סתם ב"ד ש"מ דכל ב"ד סגי ממילא במכרה כתובתה א"צ ב"ד כלל והוא מצד הסברא דכיון דמעשה המכירה מפסיד המזונות מה לי בב"ד או בפני ב' עדים וכיון שהדבר אמת משא"כ בתובעת כתובה כל שאינה אלא בפני עדים אפשר שדברים בעלמא דברה ולא היה לבה שלם בזה והא דכתב במכרה או (במשכנה) בין בב"ד מומחין נתכוין דאפי' שלא בב"ד כלל ה"ל כמו ב"ד מומחין בזה וכן מבואר עוד ברמב"ם פי"ז דאישות שכתב וז"ל המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה ואפי' מזונות אין לה עליו ומוחל' כתובתה א"צ לא קנין ולא עדים כשאר כל המוחלין כו' עכ"ל אלמא אפי' עדים א"צ אם היא מודה בזה הביאו בש"ע סי' קי"א ממילא ה"ה למוכרת כתובה כנלע"ד בזה בס"ד:

אין לה מזונות מהיורשים זה לשון רמב"ם פי"ח דאישות ומשמע בחיי בעלה יש לה מזונות ובטור כתב סתם אין לה מזונות כל שמכרה או משכנה הן שעשתה בחיי בעלה כו' מ"מ ע"כ נתכוין שלאחר מיתה דוקא אין לה מזונות וזה מן מ"ש הטור אח"ז במוחל' דוקא לאחר מיתה והוא מטעם דאחר מיתה הוה חיוב מזונותי' מכח תנאי כתובה והוה ככתובה וזה הפסיד' אבל בחיי בעלה הוא חיוב מזונותיה מצד תקנת חכמים דמעשה ידיה במקום מזונותיה ואין ע"ז שם כתובה וזה לא הפסידה כאן כך כתב הרא"ש פרק נערה וזה הטעם ממש גם כן במכרה או משכנ' כתובה ורא"ש כתב חילוק זה במוחלת שהוא קודם בגמר' למכרה ומשכנ' ואחריו נגרר הטור וכתבו גם כן במוחל' אבל הוא הדין במוכרה ומשכנה כנ"ל ברור ועיין בסי' ק"ה ס"ד:

יש מי שאומר כו' הוא דעת הרמב"ם כמ"ש ב"י בשמו ולידיה שכאן (במוחל') אין מחלק בין אחר מיתה לחייו ולעיל במכרה או משכנה בסעיף ח' מחלק הוא בין יורשין לבחייו צ"ל טעמו דבמכירה או משכנה זוזי הוא דאנסוה כמו שהזכיר סברא זו בגמרא אבל הרא"ש והטור ס"ל דבתרוייהו יש חילוק כמוזכר לפני זה:

כיון ששישירה עיקר כו' זה כתב ב"י בשם הר"ש בן צמח דהעיקר הפסד מזונות תלוי בתביעת מנה ומאתיים ותוספ' ולא בנדוניא וכתב שכן כתבו המפרשים בשם הרשב"א וכן נראה פי"א דאישות עכ"ל ותימא לי שהרי אח"ז הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאף נדוניא הוה כמו עיקר כתובה ותוספ' רק שכתב שם דבסתם מחילה הוה הכל נדוניא כמו העיקר והתוס' ודבריו נכונים שם ומ"ש שכן משמע בפ' י"א דאישות לא ראיתי שום הוכחה שז"ל אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה מקצת תוספות עם העיקר אין לה מזונות עכ"ל ואח"כ (כתב) וכל המוכר' או המוחל' סתם מכרה ומחלה התו' עם העיקר ששניהם כתובה שמה בכל מקום עכ"ל מזה למד הרשב"ץ דנדוניא אינו בכלל זה ואין זה הוכחה שהרי בתשו' הרשב"א שמביא ב"י אח"ז מבואר שאף הנדוניא הוא בכלל התוספות ע"ש ונראה שכן הוא עיקר שהרי כשמוסי' לה תוספות הוא חושב סך הנדוניא ומוסיף עליה שליש כמ"ש סי' ס"ו א"כ פשיטא שבכלל הכתובה והתוספו' יש ג"כ הנדוניא:

נוטלתן בכתובתה אבל אם מכרה הכל אינה יכולה לחזור ולטרוף עבור כתובה דאחריו' דנפשה קבלה עליה עכ"פ ואם אינה חוששת לגביית כתובה יכולה למכור הכל בשביל מזונותיה:

אפי' יום אחד אע"ג דבהרבה מקומות מצינו דיום א' בשנה חשיב שנה אחר ר"ה נ"ל דכאן שאני דבתר טעמא אזלי' דשיערו חכמים כמה זמן עבידה להמתין מלתבוע וזה תלוי באריכות הזמן לא במספר מה שיש לו שם שנה וע"כ צריך שלא יהיה נחסר אפילו יום אחד דכל מדת חכמים כן הוא כמ"ש גבי מקוה מ' סאה חסר קורטב פסול' ונ"ל מדאמרו ג' שנים גם חודש העיבור בכללם דהיינו שלא ויתרה אלא ג"ש שלימות דהא בכלל ג"ש יש עכ"פ עבור וסתם אמרו ג"ש והיינו שלימות כמות שהן וכאן יש טעם לזה דאפשר דדעת האשה לשתוק מלתבוע עד כלות השנה כפי מה שהיא ועיין מ"ש סי' י"ג:

על היתומים להביא ראיה דהנכסים בחזקתה קיימי כל שלא ניסת ויורשים באים להוציא וה"ל כתביע' בע"פ ע"כ היא נשבעת היסת לפטור ואע"ג שהוזכ' כאן ותטול לא נתכוין שצריכה ליטול מה שאין בידה אלא כלומר ממה שיש שם מנכסי בעלה שמוכר' אותם בב"י כתב בשם הריטב"א דהרמב"ם כתב נשבע' בקנ"ח כעין של תורה ונוטל' צ"ל דנוסחא אחרינא היתה לו ברמב"ם ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פי"ג ממלוה וכן הטור ח"מ סי' קל"ג ביש לו משכון מחבירו שצריך לישבע בקנ"ח כדין הנשבע ונוטל שאני התם שהמשכון גופה של הלוה רק שהמלוה יש עליו שיעבוד מחמ' הלואה שהלוה לו משא"כ כאן שהנכסים גופייהו הם ממש שלה לקנות בעדם מזונות ע"כ ה"ל יתמי כמוציאה ממנה בתביעות בע"פ כנ"ל:

למזונותיה הרי ריבה דה"ק אם לא יתנו לך מזונות מרווחים טלי קרקע זו להעדפה אבל אם אמר במזונות משמע בחוב של (מזונות) שיש לך עלי יהי פרעון לכך והקשה בדרישה מאי שנא ממ"ש בח"מ סי' רנ"ג אמרו תני ארבעה זוז לפלוני בחובו אם החוב יתר על ד' זוז נוטל חובו ותירץ דשאני ב"ח דאע"ג ששתק אין דעתו למחול אפילו קצת מחובו משא"כ כאן שאפשר שדעתה לתבוע כתובת' בזמן קרוב ומ"ח שתקה דדי לה בכך:

מת בעלי כו' דיראה לשקר שמא יבא הבעל משא"כ בגירושין:

עד כדי כתובתה מכח ממ"נ אם לא גרשה חייב במזונותיה ואם גרשה תחשב לה כפרעון כתובתה:

שמא מחלה כתובתה כו' זה דעת רמב"ם פ' י"ב דאישות דס"ל דדוקא במי שהלך בעלה למדינ' הים פוסקין לה מזונות אפילו באין כתובתה יוצאת מתחת ידה הואיל ויש לה מזונו' מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא הכתובה מפני שאוכלת בתקנ' חכמים ועוד שניזוני' מנכסי יורשים וטוענים ליורש משמע מל' עד שתביא הכתוב' דאין תקנה בשבועה שלא מחלה כו' כ"ז שאין מביא הכתובה ותו דאם יש תקנה בשבועה בלא כתובה למה לנו הכתובה הא אף כשתביא הכתוב' צריכה לישבע כמ"ש פרק י"ח דאיש' וז"ל הורו רבותי אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו בא להפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים אין נפרע אלא בשבועה ולזה דעתו נוטה עכ"ל. והיינו אם הכתובה בידה דוגמא דבא לפרע מיתומים דהיינו אם שטר ביד המלוה וא"כ מאי עד שתביא הכתוב' דאמר כיון שצריכה עכ"פ שבועה א"כ כתובה ל"ל כיון שצריכה שבועה ובשבועה א"צ כתובה ואע"ג דהשבוע' של כתובה בידה היא רק שלא תפסה משל בעלה והשבועה אם אינה בידה היא ג"כ שלא מכרה או משכנה מ"מ פסיקת המזונות תלוי בשבוע' לא היה להרמב"ם לומר אין פוסקין עד שתביא הכתובה דמשמע אין פוסקין זולת זה והאיך נאמר שפוסקין גם זולת הבאת כתוב' ע"י שום שבועה כיון דעכ"פ גם אם הכתוב' בידה צריכה שבועה אעפ"י שאינה ממש בכל שבועה זו אלא קצת ממנה וע"כ לומר דבאמ' כ"ז שאין לה כתובה בידה אין מועיל לה כלל שום שבועה וע"ז קשה ממ"ש הרמב"ם בפי"ח דאישות אלמנה שאין לה שטר כתובתה בידה אין לה מזוני שמא מחלה או משכנ' אותה אע"פ שלא טען יורש אנן טענינן ליה ואומרים לה הביאי כתובתך או השבע וטלי מזונותיך אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה עכ"ל הרי דשבועה מהני אפי' אין לה הכתובה ויש מי שטעה לומר דמ"ש הטור או השבעי קאי במקום שאין כותבין ולא ראה ברמב"ם גופיה שכתב אח"ז אלא אם אין דרכם כו' ובכ"מ כתב שראה בספר מוגה הביאה כתובתך והשבעי וזה עיקר וא"כ גם כאן מוכח דשבועה בלא הבאת כתובה לא מהני ובטור העתיק דברי רמב"ם אלו בלשון זה טוענין לו שתביא הכתובה או שתשבע שלא מחלה או משכנה ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום עכ"ל וכאן א"א להגיה ולמחוק תיבת או ולגרוס שתביא כתובתה תשבע כו' דהא אם תביא הכתובה אין כאן חשש שמא משכנה אלא ע"כ דהטור לא ראה ספר מג' של הרמב"ם שמביא בכ"מ וא"כ אין קיום לדברי רמב"ם אלו מחמת קושיא שזכרנו דדבריו סותרים זא"ז אלא ודאי העיקר כאשר היא בספר מוגה שזכרנו וא"כ להרמב"ם כל שאין הכתובה בידה אין פוסקין לה כלל מזונות אפי' בשבועה דהוא מדמה זה לבא להפרע מנכסי יתומים ושם אין נפרעין אפי' בשבועה אם אין שטר ביד המלוה כן הוא להרמב"ם:

ויש חולקין הוא דעת רא"ש בפרק שני דייני גזירות שהאריך לסתור דברי הרמב"ם ודבריו הביא בכ"מ פי"ב דאישות ותיקן דברי הרמב"ם ע"ש אביא אחד מהם שהיא סתירה על הרא"ש שאין עליה תשובה שהקשה הרא"ש על הרמב"ם שס"ל באין כתובה בידה אין פוסקין לה מזונו' דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש דיש לו מזונו' דנכסים בחזקתה לענין מזונות כו' וכתב כ"מ מ"ש דגובה בעידי מיתה אינה טענה דאיכא למימר דה"ה דגובה בעידי גט עכ"ל דבריו תמוהים מאד דמה בכך דגובה בעידי גט דאה"נ אם היה שייך שם מזונות היה עידי הגט מועילי' למזונו' מכח תנאי ב"ד אלא דאין שם שייכות חיוב מזונות משא"כ באלמנה דודאי מועילים ומועילים גם למזונו' בתנאי ב"ד אלא דקשה על מ"ש הרא"ש דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה כו' דאדרבה קי"ל בסי' ק' וכ"כ הרא"ש עצמו בפ' שני דייני דהיינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ואין שטר כתובה בידה נשבע היסת ונפטר וכאן ודאי מיירי במקום שכותבין דהא אמר שמא מחלה או משכנ' כתובתה משמע שכותבין ולמה אמר הרא"ש דקי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דהתוס' כתבו בפ"ק דב"מ דף י"ו כן מ"מ הרא"ש גופיה לא כ"כ ותו דהטור כתב כאן דיש לה מזונות להרא"ש ובסי' ק' כ' דאין לה כתובה וא"כ כ"ש מזונו' דאין לה כל שאין הכתובה בידה דמזונות הם תנאי כתובה ואמרינן ריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה דמי ע"כ נראה דקי"ל כהך יש חולקין דהא כתב בסי' ה' דס"ל לאחרונים כאותה דיעה דס"ל שמקום שכותבין גובה בלא שטר כתובה וגם ברש"י פ' הכותב (כתובות דף פ"ט) מבואר שכ"כ משום דתנאי כתובה מעש' ב"ד הוא ומהא נפקא לן בב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ ה"ה למזונות ועיין סי' ק' סעיף י' מה שכתבתי שם:

אע"פ שלא נשבעת (זו היא) דעת הרמב"ם והיינו ביש שטר כתובה בידה דאל"כ הא אין פוסקין לה כלל כמוזכר בסעיף שקודם לזה (והיש חולקין) הוא הרא"ש שס"ל אפי' בלא כתובה ובלא שבועה מכח תנאי ב"ד (ט"ס הוא וצריך להיות דעת הרמב"ם אף שיש שטר כתובה בידה צריכה שבוע' ודעת הרא"ש אף בלא כתובה כו' וכן הוא בטור) וכתב ב"י שגם הרשב"א בתשובה כ' על מה שהצריך הרמב"ם שבועה לאלמנה למזונו' אין רבותינו מודים לו שאין האלמנה נשבעת למזונו' לפי שאינה נשבע' אלא לבסוף כשתבא לגבו' כתובתה וכדמשמע פ' שני דייני גזירות בפלוגתא דרב ושמואל כולי וזו אחת מהשגות שהשיג הראב"ד על הרמב"ם גם מורי הרמב"ם ז"ל הביא ראיה מדגרס בפ' השולח גבי ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבה בר רב הונא כולי עכ"ל וראיה זו מהשולח איתא בר"ן פרק שני דייני והיינו דאיתא שם ההיא דאתיא לקמיה דרב' בר רב הונא לגבות כתובתה אמר לה מאי איעבד לך דרב לא מגבי כתובת' לארמלתא משום דנמנעו להשביעה אמרה ליה ליתב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני כולי ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע תחילה וסוף האיך אמר לה מזוני לית לך מדשמואל הא לא משבעינן לה וכי היכ' דרב לא מגב' כתובתה משום שבועה ה"נ מזונו' וכתב הר"ן לדחות ראיה זו דאה"נ דלית לה מזוני מדרב מכח השובעה אלא דאי הוה אמר הכי דבמקום שאין חשש שבועה יש לה מזונו' כגון בקופצת ונשבע' וליתא דאפי' בקופצת אין לה מזונו' משום שאין תבעה כתובתה ע"כ דבריו ולע"ד אין בדחיי' זו ממש דאי היה רבה בר רב הונא חס שלא יטעו לומר בקופצת ונשבע יש לה מזונות אפי' בתובע' ה"נ עכשיו שאמר הטעם משום תובעת יש טעות שבמקום שאין תובעת יש לה מזוני ובאמ' אין לה משום דקבעינ' שבועה ורב לא משבעי' לאמנה ואי היה רבה חס שמא היא תקפוץ לשבועה ותסבור שיש לה מזונו' הא ודאי לאו מלתא דאם תרצה לקפוץ לשבע עדיין תקפוץ ותשבע ותטול הכתובה כי אותה השבוע' ששייך למזוני היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ולא מכרה או משכנ' כתובה וזו היא גם ששייך על גביית כתובה כי אותה מבקש' מתחילה אלא ודאי דאין סברא לומר כך שהי' נזהר מאיזה טעות אלא אי קשי' על הרמב"ן בראיה זו הא קשיא לי דהרמב"ן מוכח דלא כדברי האומר למזוני בעי' שבועה מכח רבה בר רב הונאה נ"ל אף אם נאמר אלא מאי דלא בעינן שבועה אכתי קשה מיד הוא טעמא דלא בעי שבועה דכיון שתשבע אח"כ לבסוף על הכתובה אין צריך לשבע תחילה על המזונות א"כ כאן דרב לא השביע לאלמנה שבועה ליטול כתוב' ולא תבא זו לידי שבועה אח"כ ממילא היא צריכה עכשיו לישבע תחיל' על המזונו' מילא אין לה מזונו' כלל כי אין משביעין אותה כלל וא"כ אין התחל' למה שאמרה הב לי מזוני אחר שגילה דרב לא מגבי כתוב' לאלמנה ואם האשה לא ידעה הדין דפטור שבוע' של מזוני תלוי בשבוע' דלבסוף היה לו לרב להודיע אותה דבר זה ואפי' בלא היא דשמואל מכח תבעה כתובה בב"ד אלא אין כאן מזונו' מצד השבועה שעליה כמו שאמר לה תחילה בשבועת כתובה כמו שהקשה הרמב"ן על האומר למזוני בעי שבועה ה"נ קשה עליו עצמו וזהו בודאי תשובה נוצחת לפי ע"ד על הרמב"ם והנה כתב הב"י שרוב הפוסקים (חולקים) על הרמב"ם בזה שהצריך שבועה למזוני וע"כ כתב רמ"א שסברא ראשונה עיקר והיינו כדעת הרא"ש דלא כיש חולקין שהוא הרמב"ם ולע"ד דמכריע דמ"ש הרמב"ם טעם לשבועה למזוני דהוי ליה כבא למפרע מנכסי יתומים דצריך שבועה והיינו אפי' אם שטר כתובה ביד' בזה לא קי"ל כוותה אלא כשאר פוסקים והטעם דאע"ג דבכתוב' צריכה שבועה מטעם זה מ"מ במזוני אין שייך זה דהנכסים עצמן הן בחזקת האש' למזוני כמוזכר לעיל משא"כ בכתובה שהנכסים הם בחזק' יתמי ע"כ עדיפא מזוני מכתובה שלא מקרי באה להפרע מנכסי יתומים אלא כאלו היא כבר נפרעת ויתומים קרוים מוציאים כמוזכר לעיל ומ"ה א"ש ההיא דפרק השולחדלמזוני לא בעי שבועה שמא מחל' כתובתה או נטלה או תפס' צררי אבל באין שטר כתוב' בידה יש חשש שמא מכרה או משכנה או קבל' אותה ויש קצת ראיה לזה כיון שכתבו לה כתובה ועכשיו אינה בידה יש רעותא דבודאי נעשה עמה איזה דבר ואע"ג דלענין חיוב ליתן לה מזונו' ישנו חיוב מצד מעשה ב"ד כמוזכר לעיל מ"מ בענין שבועה שלא מכרה או משכנה אותה וכו' כנלע"ד ברור ונכון להלכה ולמעשה:

במתנת שכ"מ אלמנותו ניזונת ממנו נראה דאם המקבל הוא בנו הוא נזון עם האלמנה כמ"ש לעיל סעיף ד' לי"א דתיזון היא עם הבן כו':

ואם מכרו כו'. בטור מדמה זה למכר הבנים בנכסים מועטים דסי' קי"ב וא"כ כיון דמפורש לרש"י ורא"ש דאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו הב"ד הנכסי' ביד הבנות ה"נ כן הוא שאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו ב"ד האשה הקרקע במזונותי' אבל מכרו אח"כ אינו מכר כנ"ל לכאורה וכ"כ בפרישה אבל לפי האמ' ל"נ כן דשאני התם בנכסים מועטים שכ"ז שהבת ניזונו' אין לבנים חלק בהם לפיכך מהני מה שב"ד החזיקו ביד הבת משא"כ כאן במזון האשה שהבן או הבת יזנו ג"כ מהם לדע' הרא"ש דלעיל סעיף ד' בשם י"א וכאן קיימינן לדעת הרא"ש א"כ א"א לב"ד להחזיק הנכסים ביד האשה לבד אלא שהיא יכולה לעכב לכתחילה למכור הקרקע אין חילוק כאן בין החזיקה ב"ד או לא כנלע"ד ברור ומ"ה לא זכר כאן הטור חילוק זה דהוה כההיא דסי' קי"ב ובשאר דברים זכר דהוה כי התם אלא כדפרישית:

ניזונות מדמי הקרקע כו' כיון דהאידנא תקנו שניזונו ממטלטלי ויש מי שחולק הוא הרא"ש דס"ל שהרי אין שעבוד האשה אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרוה ואינה יכולה לטרוף מהלקוחות גם במעות אין לה כלום:

הניח נשים רבות הטור כתב כ' הרמב"ם לפיכך הניח נשים כו' וברמב"ם ליתנוהו לתיבת לפיכך כמ"ש ב"י ונ"ל שצ"ל בטור לפיכך כ' הרמב"ם הניח כו' ופירושו כיון שיש תקנת גאונים ליזון אפי' מטלטלין ע"כ שפיר כתב הרמב"ם שאין בדין קדימה במטלטלין אבל הראב"ד כתב דזה הדין אפי' בקרקע והכי איתא בירושלמי פי' שהירושלמי כ' דין זה של הרמב"ם ובזמן הירושלמי לא היתה עדיין התקנה ש"מ שאף בקרקע הוא הדין כן וכ"כ בדרישה:

שאין דין קדימה במזונות ובטור כ' שאין דין קדימה במטלטלין מ"מ כאן כ' שפירש במזונת דהראב"ד ס"ל דאף בקרקע הוה כן וז"ל הראב"ד ניזונת מקרקע לפי שאין חיוב המזונו' אלא לאחר מית' וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת וה" לכלוה וחזר ולוה וחזר וקנה נכסים שכולן שוים בו עכ"ל וכ' ע"ז הרב המגיד שגם דעת הרמב"ם כן וצ"ל ברמב"ם כמו שאין דין קדימה במטלטילין פי' כשם שאין קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרה ולהפקיע משעבוד מלוה ח"נ במזונות כיון שיש רשות ביד הבעל למכו' נכסיו ולהפקי' משעבוד מזונות וטעם הראב"ד שכתב דה"ל כלוה ולוה וכו' אינו נכון דקשה שאם שמפני שאין חיוב המזונו' חל אלא לאחר מיתה אפי' בכתובה נימא כן שאין קדימה מטע' זה אלא ודאי שאינו דומה ללוה וחזר ולוה דשם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשע' הלואה ולא דיה יכול לשעבד עד שיקנהו ע"כ חל השיעבוד בשוה ע"כ דבריו ותמהתי דודאי גם הראב"ד נתכוין לזה במ"ש דהוה כלוה כו' דהיינו דוקא לענין כתובה נשתעברו הנכסים מחיים משעה שנושא את האשה ואינו יכול למכור בלא דעתה (אבל לא למזונות) שהרי אינה טורפת מלקוחות למזונו' ע"כ אין השעבוד מתחיל אלא לאחר מיתה וע"כ כל הנשים שוות בו כמו לוה וחזר ולוה זה פשוט לע"ד ובחנם כ' הרב המגיד שאין טעם הראב"ד נכון אלא נכון הוא:

אלא כותבין עליה ב"ד כו'. בטור מביא ירוש' מהו למימר לה הוי מה שבידך תלמיד רבי יונה אמר אמרי' לה הוי מה שבידך א"ל ר"י בר בון כיון שיש לה לישבע בסוף אפי' הוי מה שבידך לא אמרינן ומסעיף זה שהוא ל' הרמב"ם הבין הטור שהוא פוסק כר"י בר בון שא"א לה הוי כו' מדאמר כותבין עליה ב"ד פי' ע"פ דבורה בלא שבועה כותבין מה שהיא אומר' מ"ה כתב הטור תחילה דעת ריב"א דפסק כר"י בר בון אלא שכתב דהיינו דוקא אם ידוע שתפסה פחות מכדי כתובה כולי והוכחתו לזה דאל"כ כל אשה תתפוס כל הממון ולא יתפסו לעולם כתובה וזה שייך דוקא לר"י בר בון דלא אמרו הוי כו' דאלו לתלמיד ר"י אין חשש זה דהא צריכה להראות ורבינו שמשון חילק דאפילו יותר מכדי כתובתה כו' ס"ל ג"כ דלא אמרי' הוי כו' וכתב ע"ז שכן יראה מרמב"ם דאפי' ביותר כו' ולא אמרי' הוי כו' ע"כ סיים הטור ע"ז וכתב וא"א כתב מתוספות דברי הרמב"ם ירא' שפוסק כתלמיד ר' יונה שאומרים לה הוי כו' פי' שהרא"ש מפרש מ"ש הרמב"ם כותבין עליה ב"ד כו' פירושו אחר שיתברר לב"ד מה שתפסה דהיינו שהוצרכה להראות עתה מה שתפסה ומשמע ליה כן מדכתב כותבין עליה ולא זכר כלום מהודאתה שמע מינה שהב"ד כופין אותה שתגיד ותראה לפניהם כנ"ל בפי' דברי הטור דלא כפי מה שפי' ב"י דבריו ובדרישה האריך ודי במה שזכרנו:

משביעין אות' לדברי הכל פי' שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום:

שוה בשוה בטור כ' ואם טעתה אפילו כל שהוא שמכרה שוה מנה ודינר (במנה) מכרה בטל עכ"ל וזה איתא במשנה פ' אלמנה ניזונית במשנה היתה כתובתה מנה ומכרה (שוה מנה ודינר במנה מכרה) בטל ופירש"י שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היתה וכתב ב"י שטעם זדה אינו שייך במזונות וגם ברמב"ם פי"ח דאישות לא כ"כ עכ"ל ודחק עצמו אח"כ לפרש דברי הטור על לקחה לעצמה והניחו בצ"ע ולפעד"נ דלק"מ דמה שכתב דכאן לא שייך טעם דרש"י דהיינו מצד שכאן יש לה רשות למכור כפי מה שהיא רוצה לא ידענו מי הכניסו לכך דודאי במזונות יש שיעור למכירה כמה יש בידה למכור כמבואר אחר כך דהשיעור מה שתצריך לו' חדשים ובזה כתב שפיר כאן דטעתה מה ששוה יותר על ו' חדשים אפי' כל שהוא מכרה בטלה והוה ממש כמו בכתובה שהיא של מנה שזכר רש"י ובדרישה כתב בשם ד"מ דלא כב"י וכעת אין ספר ד"מ בידי ולדעתי נתכוין למה שזכרתי ועיין בסי' ק"ג מה שנכתב שם בסייעת' דשמיא:

מכרה קיים דלא הצריכו ב"ד אלא לכתחילה ויש חולקין ס"ל אפי' דיעבד בטל ואפי' היא עצמה יכולה לבטל ונראה דאין להוציא מנכסי יתמי בספיקא והמכר בטל כדעת יש חולקין:

אינו כלום. הטעם דאמרינן מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו:

האחריות על היתומים. שאם יטרפנה איזה ב"ח חייבים היורשים לשלם לו ואפ"ה אין האשה יכולה להטרף השדה שמכרה למזוני בשביל כתובתה דמ"מ אחריו' דנפשה קבלה עליה שלא תבא היא לטרוף ממה שמכרה היא ונראה דאפי' מכרו ב"ד בשבילה הוה כאלו מכר' היא לזה דאל"כ תקשה לך להיש חולקין דסעיף כ"ה דיאן מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה:

הבעל. כתב בד"מ אפילו אם אסורה להנשא גובה הכתובה וכ"כ הרשב"א סי' תש"ה. ועיין במרדכי אפילו טבע במים שאל"ס גובה הכתובה ועיין ס"ס י"ג. והראב"ד ס"ל בטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה דהא א"י לנו אם תהי' מותרת אבל היכ' דידוע שתהי' מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר. ועיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"א ע"ב:

בנדוני'. ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכול' להחזיק למזונות ע' בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו כ' מהר"י הלוי סי' י"ז אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד. נתנה כתובה לגבות מחיים ע"ש. התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים עיין כנה"ג דף קי"ב ע"א ס"ד. אשת משומד מנהג הוא להגבות כתובתה מיד אפילו בלא שבועה אגרת הרמב"ם סי' כ' וש"ג פרק המקבל. אשה שרוצה לתת לבתה סך כך. והבעל אינה רוצה והיא טוענת שיתן לה הסך והיא תכתוב בשטר כתובתה שקבלה סך ההוא מבעלה ובעלה אינו רוצה הדין עמו שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים הרש"ך ח"ב סי' קס"ו. עיין בספר מקור ברוך סי' נ"ט ועיין כנה"ג. ל"מ שלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה בטחון אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון הריב"ש סי' צ"א. אשה שנתעלם בעלה זה יו"ד שנים וקרוב לודאי שמת ואבדה כתובתה נרא' שיש ליתן הממון ביד בתו מטעם אפטרופס ומפרנס את אמה הר"ם מינץ סי' מ"א:

משיאה. כלומר שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יוכל להתנו' עם הבעל לגרוע כתובת' וע' בריב"ש סי' ק"א:

גמורין. ואם גירש גירושין גמורין ולא סילק הכתובה עד פרוטה אחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות עיין בהרי"ף פ"ק דב"מ. ובטור ובב"י. ועיין כנה"ג דף קי"ב ע"ב סעיף י"ב. ועיין סימן קי"ט סעיף ו' בהג"ה שהבי' תשובת הרא"ש שאפילו אין לו לשלם הכתובה יוכל לגרשה. ועיין מש"ש. ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים. וכן חלוצה אין לה מזונות ב"ש ע"ש:

יורשים. היינו אם נשארו נכסים מנכסי אביהם אבל אין חייבים לזונה מנכסיהם הר"י אדרבי סימן ח'. ש"מ שחילק נכסיו לבניו וצוה פלוני יקח סך כך ויסתלק מן הירושה והשאר יהיה לבני האחר. בין שמה שהניח להאחר הוא יותר ממה שמגיע לו מחלק ירושתו בין שהוא פחות אעפ"י שהוא בלשון מתנה. האלמנה ניזונית מנכסי שניהם הר"ם מטראני ח"ב סימן קע"ו:

כתובתה. ובגרושה הוא להיפוך כל זמן שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביעה פרישה ע"ש:

תזון. היינו בשעת הנישואין התנו כן. ואם היא מוחלת אחר הנשואין מהני ג"כ אפילו בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת כתובתה ח"מ ב"ש:

במקומן וכו'. חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע"כ. וה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן ולסלקה ולהפסיד לה מזונות ב"ש. אלמנה האומרת לב"ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האלמנה למזונותיה אין הב"ח מוציא ממנה הראנ"ח ח"א סימן י"ח. והרדב"ז כתב דלגבי בע"ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ"כ הרמ"ט ח"א סימן רצ"ה ועיין כנה"ג דף קי"א ע"ב:

הפתחים. מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת. שנדחה מפני האלמנה. ואין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ח"מ ב"ש:

מהם. ודוק' בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין מהבעל למזונות אלמנה ב"ש ע"ש וכ"כ מהרי"ק בשורש י"ח. וכנה"ג כתב מדברי הטור נראה דאפילו בנצ"ב בעל יורש הוי ומוציאין ממנו ע"ש דף קי"א ע"ב סעיף כ"ו:

בב"ד. היינו ב"ד מומחה. ש"ג והר"ן והרא"ה ס"ל בתובעת אפילו מקצתה הפסידה מזונות. ותוס' ורא"ש ורמב"ם כתבו דוק' כשתבעה כל הכתובה וכ"ה ממשמעות בהג"ה סעיף י"ב עיין ב"ש:

פרעוה. היינו אם פרעוה אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצים לשלם יש לה מזונות רש"ך סי' ר"ד ב"ש. צוה הבעל שמטלטלי הבית יהיה לפרעון כתובתה כל עוד שלא מכרה היא המטלטלין לא איבדה מזונותיה הרמ"ט ח"ב סי' קע"ז:

מדוחק. דוק' בתבעה ולא נתפרעה אבל נתפרעה אפילו מתוך האונס אין לה מזונות הרש"ך ח"א סי' קט"ז:

אותך. אבל אם תבעה כתובתה בשביל שהיתה יראה שילך היורש חוץ לעיר אבדה מזונותיה רשד"ם חא"ה סי' קפ"א. הר"א ששון סי' קצ"ד הרש"ך ח"א סי' קע"ז ע"ש שכתבו דאפילו ברמוה ג"כ לא אמרינן שלא אבדה מזונותיה אלא בתבעה לבד אבל בגבתה לכ"ע הפסידה מזונות ע"ש. וכנה"ג כתב עליהם ולבי מגמגם לחלוק עליהם ע"ש. אשה שתבעה כתובתה בב"ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתובתה לא היתה ראויה להגבות בה אף דמגבין לה מנה מאתיים מתנאי ב"ד לא איבדה מזונותיה הרדב"ז ח"א סי' ע' ע"ש:

אלמנותו וכו'. ריב"ש סי' ת"פ. ומשמע שם אם אמר בלשון מתנה אבל אם לא אמר בלשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ח"מ ועיין ב"ש:

בב"ד. ה"ה אחר שפרעה לה כתובתה ג"כ אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות עיין בגוף התשובה. אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות ט"ז ב"ש:

שידוך וכו'. דלא כב"ח ע"ש. אם נפל ספק בקדושין אעפ"י שהיא מקודשת מספק אם תפס' אין מוציאין מידה הר"ם אלשיך סי' ק"ד. הרב בצלאל סי' ה':

נאמנים. ח"מ וב"ש חולקים דאפילו מכרה בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפילו בפני ע"א אבדה מזונותיה:

מהיורשים. אבל בחיים יש לה מזונות ב"ש ע"ש:

ניזונית. בתשובת מהרש"ך סי' ר"ד ור"ה האריך והעלה לענין הלכה. תבעה הכתובה כולה אפילו לא גבתה הפסידה מזונותיה. והיינו אם פרעוה אח"כ. אבל אם לא רצו היורשים אח"כ לשלם הכתובה. או שלא היה בידם ליתן אפי' היה בידם תשלום מקצתה יש לה מזונות. היה בידם ליתן עיקר ותוספת הפסידה מזונות. היה בידם ליתן עיקר כתובתה לבד היה ראוי לדון דהפסידה מזונותיה אלא דלא ברירא מילת' טובא. כך הוא אם תבעה הכתובה כולה. ואם תבעה מנה מאתיים והניחה התוספת או תבעה התוספת והניחה מנה מאתיים אינה מפסדת מזונות. אבל יכולין היורשים לסלקה בהשלם לה שאר הכתובה. ודוק' תבעה וגבתה אבל לא גבתה אין יכולין לסלקה. תבעה נדוניא וגבתה והניחה מנה מאתיים ותוספת אינה מפסדת מזונות. ואם רוצים היורשים לסלקה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים. תבעה מנה מאתיים ותוספת והניחה הנדוני' אינה ניזונית. וכנה"ג חולק בזה וכתב דאפי' תבעה כתובתה ותוספות ניזונית בשביל הנדוני' ויכולה האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דנדוני' אינה בכלל כתובה. תבעה או מחלה או משכנה סתם אפילו הנדוני' בכלל. וכנה"ג חולק ג"כ בזה וכתב דהאלמנה היא מוחזקת לומר אין הנדוני' בכלל ע"ש דף קי"ג ע"א. ועיין ב"ש ס"ק כ' וכ"א. וכל זה איירי אם תבעה בב"ד אבל אם תבעה שלא בב"ד אפילו גבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל:

שנים. כ"ה דעת הרמב"ם והרמ"ה. אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים רק בתרתי לריעות' עניה ופרוצה. וכתב ב"ש בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת. אלו הב' שנים או שלשה שנים. אם השנה מעוברת היא צריך להיות עם חודש העיבור ט"ז ב"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קמ"ט. והרש"ך ח"א סי' קל"ב:

מזונות. אפילו נתנה אמתלאה וטעם למה לא תבעה מזונותיה כל הזמן הזה הרש"ך ח"א סי' ד':

שנים. אבל אח"כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ב"ש עיין בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב מ"ש הש"ך שם:

נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה. ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להבי' ראיה הג"א ב"ש:

היסת. היינו לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים עיין ב"ש:

לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנות הגאונים ה"ה אם יחד לה מטלטלין נמי הדין כן ח"מ ב"ש:

ידה. היינו במקום שכותבים כתובה:

מזונות. משמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה. אבל בטור משמע אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ולא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ש ועיין רלנ"ח סי' ק"ט וכנה"ג דף קי"א ע"ב:

מקרקעות. עיין הרש"ך ח"ב סי' פ"ז ובמהרמ"ט ח"א סי' קי"ד ובהרשד"ם חא"ה סי' קמ"א ובהר"י אדרבי סי' רי"ט:

ניזונית. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונות האשה ועיין בהרי"ף והרא"ש בפרק י"נ ועיין בח"מ סי' רנ"ב. ועיין ב"י שם אם נתן במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית מהם או לא ועיין ס"ס קי"א:

חורין. כלומר אם ליכא אצל היורשים כלום. ואם נתן למקצת בניו מתנת ש"מ ולקצת בניו לא נתן אלא יורשים ניזוני' מן חלק ירושה ד"מ ב"ש:

נכסיו הוי וכו'. ואם הקדיש בחליו עיין בח"מ סי' ר"נ:

מטלטלין. עיין תשובת הריב"ש סי' ק"ז. ומהרמ"ט ח"ג סי' ק"ל ועיין ב"ש:

לאחרים. דוק' לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונית. מיהו במרדכי ובתוס' פרק נ"ש דף מ"ט ע"ב משמע אפילו אם נתן לאחרים ניזונית מהם ע"ש:

מזונות. זהו תקנות הגאונים דניזונית מן המטלטלין:

מזונות. וה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים. עי"ן בח"מ סי' ק"ז בטור. וכנה"ג דף קי"ב ע"ב ס' נ"ה:

שתזון וכו'. כתב הח"מ מאחר שתנאי ממון הוא וניזונין מן הדין עכשיו מן המטלטלין ולא מחמת התקנה א"כ אפילו מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים כמו בקרקע:

מטלטלין. עיין בד"מ אם תפסה שטרות אי מהני ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב:

מר"ה. הח"מ כתב דהיינו לדינא דגמר'. אבל לאחר תקנות הגאונים הרשות לתפוס אפילו מרשות היתומים. והב"ש כתב עליו דהא דמהני דוקא כשלא תפסה יותר כשיעור אבל אם תפסה יותר משיעור הראוי לה לא מהני תפיסה ברשות יורשים. וכתב עוד אפילו להפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היתומים מ"מ אם תפסה מעות מהני ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב סעיף נ"ב ונ"ג הפסק הלכה:

מהני. מכתובת הריב"ש סי' ק"ז משמע דוקא כשיש שם ב"ח או מקבלי מתנה דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני ע"י שליח. אבל אם אין שם אלא יורשים לא מיקרי חב לאחרים שיכולה לתפוס ע"י שליח. וכ"כ הרשד"ם קס"ד והרמ"ט ח"ג סי' ר"ב והר"ם אלשיך סי' ל"ז אבל מתשובת ב"י סי' ה' נראה דאפילו אין שם רק היורשים הוי נמי תופס במקום שחב לאחרים דהיינו ליורשים ולא מהני ע"י שליח וכ"כ הח"מ והב"ש:

נאמנים. וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר. כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע עיין ב"ש:

מומחין. משמע אם משום בב"ד מומחין א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה א"כ מוכח בכתובה שומא לא הדרא וכן פסק מהרש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרב רמ"א בתשובתו סי' ט' חולק עליו ע"ש ועיין ב"ח. ואם הניחה בעלה רשאית ושלטנית לכל מה שתעשה ואנש לא ימחה בידה אם מכרה לעצמה מכרה קיים כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש:

היתומים. ואם לקחה לעצמה וטרפה ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה. ואם הב"ד מכרו בשבילה הוי כאלו מכרה היא ע"ש:

יותר. עיין ב"ח וב"ש:

הכתוב' כו'. כתובות פ"א א':

וה"ה כו'. דלפיר"ת כתובה דשם היינו נדונייתה ועמש"ל סי' סי"א בהג"ה:

אלמנה כו'. מתני' נ"ב ב':

ואפי' כו'. כמש"ש ס"ח ב' האומר אל כו' שהפרנס' כו' וערש"י שם ד"ה ה"ג כו':

ואין היורשים כו'. או שהי' כו' עתו"ס נ"ד א' ד"ה ושמואל כו' וכ"פ הרי"ף והרמב"ם וש"פ וס"ה בתוספתא שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים ובירושלמי ר' אבוהו אומר קסרין כיהודא ושאר ארצות כירושלים:

אא"כ כו'. דכל תנאי שבממון קיים:

ויכולין כו'. דהא במנהגא תליא כמש"ש בגמ' וכנ"ל:

וי"א כו'. עתו"ס שם ד"ה מי כו' ובכתובות מ"ג א' ד"ה עשו כו':

ובמקום כו'. מתרץ קושית תוס' דכתובות ד"ה הנ"ל:

והוא מפרנסה כו'. כמש"ל ס"ל:

ואפי' לא פרעוה. גטין ל"ה א':

אבל תבעה כו'. גמרא דכתובות שם:

וי"א כו'. הרא"ש מירושלמי ע"ש:

ש"מ כו'. כמו בפוסק לבן אשתו ובת אשתו כמ"ש בתוספתא הביאה הרא"ש בר"פ הנושא ע"ש וע"ל סי"פ סי"ח ומש"ש:

תבעוה כו'. עתוס' שם ד"ה לית כו' שחולקים ע"ז:

וי"א כו'. דכבר הפקיע עצמה מכבוד בעלה שם וערש"י שם:

כולה. שם צ"ח א' לית דחש כו':

בין כו'. שם נ"ד א':

בין כו'. עפ"ב דב"מ ל"ב אי' ועתו"ס דכתובות צ"ח א' ד"ה דאמרי כו':

בין שעשתה כו'. צ"ע מ"ש משאר תנאי כתובה שכ' הרמב"ם ספי"ז דיש לה כמו כתובה ב"ד:

אבל בחייו כו'. דאינה מתנאי כתובה אלא תחת מעשה ידיה. הרא"ש וש"פ:

אע"ג. דבירושלמי אמרי' ר"י בשם שמואל אימר מוחלת כתובה ליתומין ניזונת משלהם גמרא דידן פליגי דכ"ש ממוחלת לבעלה וערש"י שם ק"ד ב' ד"ה לא מזוני כו' ובמתני' שם א' ד"ה וחכ"א כו':

וכל המוכרת כו'. וכן פי' הרא"ש שם א"נ כו' וכמ"ש בסי"ב בהג"ה:

תבעה נדונייתה כו' תבעה כו'. כמ"ש ר"ת ורא"ש מדקאמר רצה לכתוב כו' ש"מ דוקא תוספת אבל לא נדוניא:

וכן כו'. הרא"ש שם לפי' בתרא וכנ"ל:

יש כו'. שם צ"ז א' תניתוה כו' וערא"ש שם ס"ז:

אלמנה כו'. צ"ל דגריס להיפך לישנא בתרא כאן בעניה כו' אבל הרא"ש וטור פ' דוקא עניה ופרוצה כשתי הלשונות להקל אצלה דנכסים בחזקתה כמש"ש בעי ר"י כו':

אלמנה שאין כו'. ערא"ש פי"ג ס"ו:

אלמנה כו'. עבה"ג ובגטין ל"ה א"ל הב לי מזוני כו' ואם איתא בלא"ה ל"ל מזוני כיון שא"י לישבע הרשב"א והג"מ וש"פ:

וי"ח. כפירש מש"ש צ"ח א' והלכתא צריכה שבועה דאמכרה למזונות קאי דכולה סוגין שם איירי במזונות וערא"ש פי"א ס"ג:

או נתנו. תוס' מ"ט ב' ד"ה הוא כו' ע"ש וכ"ד כל הפוסקים דלא כר"י בר ברוך במר' והג"א:

אם אין כו'. ממ"ש בגיטין נ"ב ת"ש ש"מ כו':

הקדיש כו'. דהוא כמכר כמ"ש בפ"ז דב"ק מ"ל מכרן להדיוט כו'. ר"נ שם וכן בשבועות מ"ב ב' ומ"ל משועבדים כו' אבל משום דהקדש מפקיע מיד שעבוד לא דדוקא בקדושת הגוף וע"ל סי' צ' ס"ט בהג"ה:

אפי' לאחר מיתה. כפירש הריב"ן שם בתוס' ד"ה אלמנה וע"ש שר"ח וה"ג חולקים:

ועכשיו כו'. וכ"כ תוס' שם ד"ה א"ר כו' ושם נ"א סד"ה ממקרקעי:

מיהו כו'. מרדכי והג"א בשם ר' שמואל וכ' מ"ש בב"ב שם השתא ירושה דאורייתא כו' דיחויא ולא קיי"ל כן וראיה ממ"ש בכתובות מ"ט ב' דלא קיי"ל כר"ל ואין ניזונין מהן אע"ג דמתנה רעועה היא ועוד אמרי' בב"מ קל"ט א' אלא אי אמרת כו' ואע"ג דהוא לוקח מדרבנן ואין כ"ז כדאי לדחות דברי רבא וכ"ד כל הפוסקים וכמ"ש בתוס' בכתובות הנ"ל וכן כ' רשב"ם בב"ב קל"ג א' בד"ה מתנה כו' ומ' במרדכי דאף במתנת ש"מ לבניו אינ' ניזונת מדדחי הא דרבא אלא שבפסקי מהרא"י סימן פ"ו כ' די"ל דל"ק אלא במתנת ש"מ לאחרים ואין דבריו מוכרחים ועוד מ' דה"ה במקרקעי דהא דחו דברי רבא והוכיח מש"ס ובימיהם הי' דוקא בקרקע אלא בריב"ש כ' בשם הרי"ט שכ' בשם ר"י דמטלטלי דמתנת ש"מ לא משתעבדי לבעל חוב דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים אבל כ' הריב"ש שם דלא מצא לא' מהמחברים שחולק בזה:

ואם מכרו כו'. כתובות ס"ט א' וכנ"ל ס"ך:

והיא כו'. ויש כו'. ערא"ש רפ"ט דב"ב שלדינא דגמרא ודאי אינ' ניזונית מהדמים דמטלטלי הוי וראיה ממש"ש ת"ש דאר"א אר"י כו' ואם איתא והלא צריכין לפרנס עדיין מהדמים וכן ממ"ש בסוטה כ"א ב' איזהו רשע כו' אלא שרב האי כ' דאחר תקנת הגאונים דנזונית ממטלטלין ה"נ דניזונית מהדמים:

ויש כו'. דהני זיזי לא אשתעבדו כו' למה"ד כו' ע"ש וכ"פ בסימן קי"ב סי"ד בהג"ה:

הקנה כו'. כמ"ש בכתובות ק"ב ב' הב"ע בשקנו כו' ובגיטין נ"א א'. רשב"א ואע"ג דאמרי' שם ושם אלא בנות כו' אימר צררי כו' כצ"ל לרשב"א דוקא בבתו אבל באשתו לא דקי"ל כרב שם ק"ז ח' דפוסקין מזונות לא"א ועתו"ס ד"ה אימר צררי כו':

ודוקא כו'. דיד בעה"ש על התחתונה:

הניח כו'. תוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגביה בד"א בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות:

אפילו כו'. גמרא שם וירושלמי הביאה הרא"ש שם:

אלא כותבין כו'. בתלמידי דר"י בירושלמי שם והביאו הרא"ש שם וצ"ע:

י"א כו'. כמש"ש פ"ד ב' וכר"י ור"ל:

וי"ח. דל"ד לשם וערש"י שם ד"ה דמנחי כו' לא זכו כו' ולא קי"ל כר"ט אלא לעולם זכו יורשין ואפ"ה מהני תפיסה ועתו"ס שם ד"ה והוא ומיהו למזונות כו':

ולכ"ע כו'. כמש"ש פ"ה א' ר"פ מימלח כו':

ודוקא כו'. שם פ"ד ב' יימר בר כו':

אם תפסה כו'. עברא"ש פי"א ס"ג

וכן אם כו'. ממש"ש צ"ח א' דאר"ז אר"נ כו' הא לאחר כו' ודאמרי לה כו' ועתו"ס שם ד"ה דאמרינן כו' וז"ש וי"ח בזו:

לא כו'. כמ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל דאינן אלא בקיאי בשומא ולמשכן א"צ שומא:

ואפי' לא כו'. ערש"י שם:

ואם היו כו'. וי"א כו' לפי' תוס' הנ"ל מש"ש מאן שם ליך בב"ד הדיוטות מיירי אבל לדעת הרמב"ם דבינה לב"ע מיירי י"ל דבב"ד הדיוטות קיים מ"מ:

וכן מוכרת כו'. כנ"ל סי"ג.

י"א כו' כי קרקע אינו ראוי לימכר דבר מועט כמ"ש בפ"ק דב"ב וגם ל"ש למכור כמטלטלין כמ"ש בפ"ק דב"מ:

כשפוסקין כו'. נלמד מהנ"ל ס"ל שם בריטב"א: