אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה - שולחן ערוך אבן העזר סימן צ״א

אשה שהכניסה. מבואר בח"ה סי' ס"ו הן שהכניסה לו בתורת נצ"ב הן שהכניסה לו בתורת נ"מ א"י למחול ולשון הכניסה שייך בנ"מ ג"כ כמ"ש בסמוך:

ולכן אינה נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א"י למחול מ"ה אינה נאמנת לומר פרוע וכן מלוה בע"פ א"י למחול וא"י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע י"ל איני רצוני לישבע כי פרוע הוא ובמלוה בע"פ תוך הזמן תליא בפלוגתא בח"ה סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע:

הוי כלוקח. אף על גב במקום פסידא לאחר דינו כיורש כאן ליכא פסידא כ"כ שהרי במתנה ניתן לה תוס' ס"פ י"נ והר"ן תירץ בשם הרשב"א כיון האשה לאנסובי קיימא ש"מ אחריך שאמר שלא במקום הבעל אבל כשהיא נשוא' ה"ל לפרש:

ומכרה ומתה. ואין להקשות לדעת הרא"ש דסבירא ליה בעלמא אם מכרה מוציא הגוף א"כ אפשר לו' דאחריך יקנה ולא הלוקח דהלוקח לא קנה בחיי האשה דשאני הכא דמאחר דהנותן סילק את הבעל ואמר אחריך ליקני בעל לא ליקני וא"כ לא הוי בעל כלוקח ראשון והלוקח קנה הגוף אפילו לדעת הרא"ש רק דהבעל אוכל פירות בחייה ואח"כ זכה הלוקח והוא קודם לאחריך ח"מ:

יעמדו הנכסים ביד הלוקח. כי הבעל יכול להוציא מן הלוקח ואחריך מן הבעל והלוקח מן האחריך לכן יעמדו ביד הלוקח ואין הבעל ואחריך יכולים להתפשר ביניהם להפסיד את הלוקח תוספות והטעם דאוקמי' ביד הלוקח מבואר בש"ס משום הלוקח דהוציא ממון הוא מפסיד ואם ניתן במתנה לא' כולם שוין וחוזר חלילה ויעשו פשרה והא חיישינן לפסידא דלקוחות ולא אמרינן איהו מפסיד לנפשיה וקנה מיד האשה דיש לה בעל תירצו תוספות ס"פ י"נ דיעשו פשרה עם אחריו ויפסיד הבעל:

ומתה. בח"ה ס"ס ק"ג לא כתב המחבר מתה וסתם כשיטות הרמב"ם דס"ל דהסוגיא איירי כשהיא חי לכן נצרך שם הטעם הבעל הוא כלוקח משום דאי הוי דינו כיורש היה צריך להחזיר משום בחייה לא שייך לו' דהוא יורש שלה וכן היו מחזירים לו אם היה דינה כיורש אלא מפני שדינו כלוקח לכן אינו מחזיר בחיי' וכן אין מחזירין לו ואחר מותה אינו מחזיר אפי' אם דינו כיורש דהא הרמב"ם ס"ל אפי' יורש ממילא אינו מחזיר וכן פסק שם המחבר ותימא מ"ש כאן ומתה וכתב דבעל כלוקח ת"ל אפי' אם היה דינו כיורש נמי אינו מחזיר ומ"ש שם הרב רמ"א ומת' למד זאת מדברי הב"י שם דמפרש כן דברי הטור ואין מוכח וכבר השיג עליו ב"ח בסי' זה וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנתא דאושא ושם מבואר אפי' בחייה דינו כלוקח ומ"ש הטור ומתה לאו דוקא וכן הוא דעת הש"ך וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב לכ"ע אפי' בחיי' דינו כלוקח וכמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ך שם:

דבעל כלוקח. אבל אם היה דינו כיורש היה מחזיר כמ"ש וא"ל למה באמת דינו כלוקח הא קי"ל בעלמא במקום פסידא דאחר דינא כיורש וקשה לשיטות הפוסקים דס"ל יורש ממילא מחזיר תירצו תוספות ס"פ י"נ כאן ע"פ הדין א"צ להחזיר אלא משום ועשית הישר והטוב ליכא פסידא כ"כ:

אין מחזירים לו השומא. משום דדינו כלוקח אבל אם היה דינו כיורש היו מחזיקים לו בין בחייה בין אחר מיתתה דקיימא לן דמחזירים לבן הלוה אלא משום דדינו כלוקח לכן אין מחזירים לו אפי' בחייה דהוי כאלו מכרה לו, והא דלא אמרי' דדינ' כיורש משום פסידא דידיה כתבו תוס' פרק המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אף על גב דכתוב ס"פ י"נ דלא הוי פסידא כ"כ כמה שכתבתי בסמוך היינו להוצי' מבעל אבל להוצי' מן המלוה חיישינן לפסידא וכ"כ ב"ח, ושומא לפרעון כתובה אם מחזירים עיין תשובת מהרש"ל סי' כ' ותשוב' רמ"א סי' ח':

אינה נגבית. ס"פ י"נ בעיי' היא היכא דלותה קודם הנישואים מלוה בעל פה אם גובי' מהבעל דאם דינו כיורש גובים ממנו ואם דינו כלוקח אין גובה ממנו ומסקנ' שם הבעל לפעמים דינו כיורש ופעמים דינו כלוקח היינו היכא דליכא פסיד' לאחר דינו כלוקח או אפי' אם איכא פסידא לאחר אלא דהוא הפסיד לעצמו אז דינו כלוקח אבל אם איכא פסידא דאחר ולא הפסיד לנפשו דינו כיורש, וס"ל לכמה פוסקים דינו כאן ביורש משום פסיד' דמלוה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלא אפשט הבעיי' כי י"ל המלוה הוא דהפסיד לנפשו דהלוה לאשה העומדת להנשא בלא שטר, ופסק המחבר אינה נגבית מהבעל דהיינו דאינו יכול להוצי' מהבעל אבל אם תפס המלוה אין מוציאים ממנו ועיין תשובת מהר"מ אלשיך סי' י"ז, וכל זה איירי אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ"ע אינו חייב לשלם כמ"ש בתוס' פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) שם ובמרדכי שם ובתשובת מהרי"ק שורש י"ח ולא כר"ב שהביא המרדכי שם והרשב"א פי' סוגיא זו דאיירי אפילו אם היא חי ש"מ דס"ל אפילו בחייה דינו כלוקח כמ"ש בסמוך והרמב"ם דס"ל שומא אפילו בחייה איירי הסוגיא וכן משמע מדבריו ס"פ כ"ו ה"מ והמחבר שכתב כאן סתם דאינה נגבי' מהבעל משמע אפי' בחייה ובסמוך כתב ונשאת ומתה וכו' ע"כ צ"ל דס"ל דשומא ל"ד לדין פרעון ודוחק הוא לחלק בין פרעון לשומא וכן הסמ"ע ס"ס קי"ב משוה דין שומא לדין פרעון מ"ה הקשה ממ"ש שם בש"ע על מ"ש ס"ס ק"ג היינו בסי' קי"ב אית' ראובן שהלוה לא' ולא כתב ליה דאקני והלוה מת והניח בת ונשאת א"י לגבות מהבעל משום דדינו כלוקח ומשמע אפי' בחייה דינו כלוקח ובס"ס ק"ג בשומא כתב הרב רמ"א אחר מותה דינו כלוקח ולא בחייה ותירץ בס"ס קי"ב איירי בנצ"ב אז דינו כלוקח לכ"ע אפי' בחייה ולדידיה א"י איך מתרץ כאן דברי הש"ע, מיהו לדינ' נ"ל ג"כ כוותיה דאיירי שם בנצ"ב ולא מטעמו אלא דלא תקשה למה דינו שם כלוקח ולא כיורש למה ל"ח לפסידא דמלוה דהא שם לא הפסיד לנפשו דהא הלוה בשטר אע"כ דאיירי בנצ"ב אז דינו כלוקח אפי' בחייה ובזה אין חילוק בין אם הפסיד לנפשו ובין אם לא הפסיד אף על גב דהדין שם נובע מדברי בעל התרומות ושם איירי בנ"מ היינו משום הבע"ת ס"ל דאפשיט' הבעיא דדינו כלוקח כמ"ש שם ואסיקנ' דינו כלוקח אפי' בנ"מ או לא פלוג בין מלוה למלוה ולעולם דינו כלוקח לכן כתב דינו בנ"מ אבל לדידן דלא איפשוט הבעי' וחיישינן לפסידא למלוה לא שייך דינ' דהתם אא"כ בנצ"ב לכן כתב שם הדין של הבע"ת בנצ"ב וע' בש"ך שם, ונצ"ב דדינו כלוקח נובע מתשובת מהרי"ק שם ומתשו' בן לב ח"א סי' ע"ב בשם ר"י האחרון ובספר נתיבות משפט חולק על מהרי"ק ויש קצת ראיה לדבריו מ"ש בש"ס מי שמת והניח אלמנה ובת נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסים דשוינהו רבנן כיורש ושם איירי בנצ"ב והיינו פרנסת הבנות כמ"ש ברמב"ם פ"כ ה"א ולקמן סי' קי"ג והסמ"ע שם והש"ך כתבו בפשיטות כמהרי"ק ולכן בנצ"ב אפי' אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה כמ"ש בח"ה סי' תכ"ד ובנ"מ מהני תפיסה ונראה כל זה איירי אם תפס נכסי מלוג שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל תחת פרקונה ומכאן נשמע נמי בנ"מ שייך ל' הכניסה כמ"ש הרשב"ם והרשב"א בתשו' בדין זה לשון הכניסה דאיירי בנ"מ:

מיהו אם המעות בעין. וכ"כ הרמב"ם ספכ"ו ה"מ וכ"כ המגיד שם בשם ר"ח ור"ה אפי' בהלואה אשר נעשה אחר הנשואים אלא במגיד כתב צ"ע אפילו כשהמעות בעין הוי כאלו הוציאם דמלוה להוצאה ניתן וכ"כ הנ"י אפילו אם המעות בעין א"צ לשלם ומה שכתב אחר זה דצריך להחזיר מעות בעין או דבר הבא מחמתו שם קאי אם מכרה נ"מ וח"מ ל"ד בזה ולא ראה מ"ש הנ"י בתחלת הסוגיא:

הדין עמו. כמ"ש בח"ה סי' ע"ג הלוה אם מבזבז נכסיו או רוצה לילך למ"י יכול המלוה לעכב אותו אפי' תוך הזמן:

גובה מנכסים. בין מנ"מ ובין מנכסי צאן ברזל:

בעלה חייב לשלם. בת"ה מדמה דין זה למ"ש בפרק המקבל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ושם איירי דחייב להביא משלו אם כן חייב לשלם קנס בשבילה משלו אפי' לא הכניסה לו כלום כי היכא דלהוי לה כפרה כמו בקרבן ושם פליגי לדעת תוס' והמרדכי והג"מ חייב להביא קרבן בשבילה אפילו אם חייבת קודם הנישואין אבל לדעת רש"י אינו חייב להביא קרבן אא"כ נתחייבה תחתיו וכתב בח"מ דוקא אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ותימ' על תשובת מהר"ם מינץ סי' ז' שכתב הסוגי' פרק המקבל איירי בקרבן שחייבת מחמת נדר היפוך פרש"י ותוס' מיהו שם בת"ה מסיים וכתב וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם ובט"ז כתב על כן נלע"ד דאין להוציא ממון מיד הבעל ומ"ש בתשוב' הנ"ל אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדק' צריך לשלם בשביל' אף על גב דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר:

דינה כמלוה בשטר. משמע דגובה אפילו מנצ"ב מיהו בתשובת הרא"ש ובטו' איתא דגובה מן נ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק שם דוקא מן נ"מ גובה ולא מן נצ"ב והקשה בפרישה ובח"מ למה אין גובין מנצ"ב כיון שדינם כמלוה בשטר ותרצו דאיירי דהכניסה לו מטלטלין מ"ה אף על גב דדינם כמלוה בשטר אינו גובה מן מטלטלים נצ"ב משום בלא אגב בנצ"ב הוא לוקח ממש אבל גובה מן מטלטלים נ"מ אפי' בלא אגב כי בנ"מ לאו לוקח ממש הוא ומ"ש הרב רמ"א בהג"ה סס"ז דאין גובין מן מטלטלין בלא אגב איירי נמי מטלטלין של נצ"ב וכן מוכח מש"ך בת"ח סי' קל"ב הבין כן דכתב שם מלוה בשטר גובה מן מטלטלין דבעל אפי' לא כתב מטלטלין אג"ק דלא אפסיד לנפשו כיון דיש שטר בידו וע"כ צ"ל מ"ש בסי' זה דאין גובה איירי בנצ"ב שוב ראיתי בכנס' הגדול' בח"ה סי' ס' כתב בשם מהריב"ל ח"א סי' ע"ד ומהרשד"מ סי' קפ"ט והרדב"ז סביר' ליה דגובין מן הבעל מטלטלין שכתב אג"ק אפי' מן נצ"ב מכל שכן מן נ"מ והרא"ש סבירא ליה נצ"ב הוא כלוקח לכ"ע אפי' שכתב אג"ק אינו גובה ולכאור' קשה הא הג"ה הרב סס"ז נובע מתשובת הרמב"ן ושם כתב על הבעי' בש"ס הנ"ל דאיירי כשהכניס' לו קרקע אבל אם הכניסה לו מטלטלין אינו גובה ומסיים וכתב לכן אם הכניסה האשה מטלטלין אינו גובה המלו' בשטר ש"מ אפי' בנ"מ אינו גובה דהא הסוגי' איירי בנ"מ כמ"ש ואי איירי בתשובה בנצ"ב א"כ ל"ל לפרש מה שאיירי הסוגיא דהא בנצ"ב כ"ע ס"ל דהוי לוקח ואי הרשב"א והרמב"ן לא ס"ל כמהרי"ק א"כ איך לא הרגיש מהרי"ק בזה ויותר נראה דהרא"ש לא סמך את עצמו על הסברא דסבלונו' הן כמלוה בשטר הואיל דאיתא פרסום אלא כתב שם בתשובה טעם אחר בכה"ג דין הבעל כיורש דמלוה לא הפסיד נפשו דמה היה לו לעשות כי על סבלונות אין עושים שטר לכן פסק דגובה רק מן נ"מ דאפילו אם לא היה פרסום כמלוה בשטר ודינו כמלוה בעל פה מ"מ כשלא הפסיד לנפשו דינו כיורש ועיין בסמ"ע ס"ס קל"ב כתב דגובין מן מטלטלין דבעל כשכותב מטלטלין אג"ק משום פסידא דמלוה דינו כיורש אלא ס"ס קי"ב משמע דדינו כלוקח אפילו אם איכא פסידא דמלוה עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דכבר כתבתי דוקא בנ"מ שייך לו' במקום פסידא דמלוה דינו כיורש אבל בנצ"ב דינו כלוקח א"כ מ"ש דדינו של בעל כיורש משום פסידא דמלוה ע"כ איירי בנ"מ א"כ מה ק"ל מס"ס קי"ב דהא הוא כתב שם דאיירי שם בנצ"ב ואז אפי' במקום פסיד' דמלוה דינו כלוקח ואם לא ס"ל כמהרי"ק הנ"ל יש ליישב גם אשתמטיה ליה הג"ה רמ"א בסי' זה דגובין מן הבעל מטלטלין אם כתב מטלטלין אג"ק והוא פי' דאיירי בנצ"ב וכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ"ש בח"ה סי' ק"ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידם:

אין חייב לשלם. בין שנעשה קודם הנישואין ובין שנעשה אחר כך בין מגוף ובין מפירות שם בנ"י:

עדיין לא נשבעה. ולא כתבה ליה דאקני וה"א בעת השדוכים הוי כאלו לא היה לה נכסים כיון דעדיין לא נשבעה והוי כאלו קנאה אח"כ ומכרה מה שנתנה לבתה קמ"ל דהוי כאלו היה בידה הנכסים אף על גב דלא נשבעה עדיין מיהא מה שכתוב דהוי כמלוה בשטר משמע מחמת הפרסום דינו כשטר ושם בתשובה י"ל משום התנאים שנכתב ביניהם דינו כשטר:

אגב קרקע. אף על גב הבעל דינו כלוקח מ"מ לענין זה דינו כיורש וכ"כ בח"מ מלקוחות אין גובין מטלטלין אפילו אם כתב בשטר אג"ק משום תיקון העולם כמ"ש בח"ה סי' ס' וסי' קי"ג ובבעל לא שייך תיקון העולם:

רק מטלטלין. כבר כתבתי דמוכח מתשובת הרמב"ן אשר כתב דין זה דאיירי אפילו מטלטלין של נ"מ אין גובין וכן משמע מל' הג"ה ומ"מ אם תפס מטלטלין מהני לדידן דהא אם דינו כיורש גובין מטלטלין דיתמי ובפרישה וש"ך פירשו דוקא מטלטלין נצ"ב אין גובין אבל מטלטלין נ"מ גובין דלענין מטלטלין לא שויא אותו כלוקח ממש ובד"מ הביא תשובת הרא"ש כלל ל"ב דגובין מן מטלטלין וכתב די"ל דאיירי כשכתב למלוה מטלטלין אג"ק ואינו חולק על תשובת הרמב"ן הנ"ל ועוד תי' תשו' הרא"ש איירי אחר מיתתה אז דינו כיורש ובח"מ הביא תירוץ זה ולכאורה לענין תמוה דהא מלוה בעל פה כתבתי בסמוך אחר מיתתה דינו כלוקח וכן לענין שומא הדרא ומנ"ל לומר לענין מטלטלין דינו כיורש אחר מיתתה וצל"ע:

אשה שהכניסה ש"ח לבעלה. לשון הכניסה משמע ששמה לו הש"ח בנדונייתא והוא קיבל עליו בתורת צ"ב אבל אם הש"ח נשאר לה בתורת נ"מ יכולה למחול מאחר שהקרן שלה אבל ראיתי בספר התרומות כתב בשם הרמב"ן דאם בנ"מ ידו כידה וקנה הבעל ואינה יכולה למחול וכן ספק בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ח:

לומר פרוע הוא. היינו ביש בו נאמנות דבשאר מוכרי' יכול לומר פרוע על שטר שיש בו נאמנות מיגו דאי בעי מחיל ליה כמבואר בח"מ סי' ס"ז סעיף כ"ד אבל באין בו נאמנות אם הלוה טוען פרוע צריכה היא לישבע כדאיתא בח"מ סי' הנ"ל סעיף ט"ז ואם אינה רוצה לישבע לא יפרע הלוה ואין הבעל יכול להכריחה שתשבע לשקר מאחר שהיא מודה שהוא פרוע:

מלוה ע"פ אינה יכולה למחול. ואם הוא תוך זמנו שאין הלוה נאמן לטעון פרעתי גם היא אינה נאמנת לומר שפרע לה לחוב לבעלה:

ומכרה ומתה יעמדו וכו'. אבל כל ימי חייה הבעל אוכל פירות ואין ללוקח פירות ואין להקשות לדעת הרא"ש שהביא לעיל בהג"ה סי' צ' סעיף ט' דאף בחייה מוציא הבעל גוף הקרקע מיד הלוקח וא"כ היה אפשר לומר דאחריך יקנה ולא הלוקח דהלוקח לא קנה בחיי האשה דשאני הכא דמאחר דהנותן סילק את הבעל ואמר אחריך ליקני בעל לא ליקני וא"כ לא הוי בעל כלוקח ראשון והלוקח קנה הגוף אפי' לדעת הרא"ש רק דהבעל אוכל פירות בחיי' ואח"כ זכה הלוקח והוא קוד' לאחריך ועיין בב"ח מ"ש כאן דלדעת הרא"ש אפשר לו' דאם הוציא הבעל מן הלוקח תעמוד בידו אף על גב דאית ליה פסידא ללוקח ולע"ד הדברים ברורים כמ"ש:

ונשאת ומתה. בש"ע בטור ח"ה סי' ק"ג סעיף ד' העתיק המחבר לשון הרמב"ם שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו ממנה ונשאת בעל בנכסי אשתו כלוקח הוה ולא מחזירין לו ולא הזכיר שמתה וכתב המ"מ בפ' כ"ב ממלוה שמו לה לאשה ונשאת ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעל' הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה יורש לא היה עדיין יורש בחיי אשתו והיה לו להחזיר א"נ שמו ממנה ונשאת ורצו הבעל או היא להחזיר המעות אין מחזירין להם לבעל לפי שהוא כלוקח אחר השומ' ולא לאשה לפי אנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסי' וכו', ומיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע אבל דעת הרא"ש ורש"י לפרש דוקא מתה האשה דהוי לוקח גמור דגם הגוף שלו אבל בחיי האשה אף דהוי כלוקח לפירות מ"מ מאחר דהגוף של האשה למה לא תחזיר לבעלים ומכ"ש בשמו מינה דהאשה למה לא תפדה האש' בחייה את הקרקע שלה ומ"ש המ"מ ולא לאשה לפי שאנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסיה וכו' דבריו אינם מובנין דהא שמו ממנה קודם שנשאת ופשט הגמ' ליה לא מהדרינן אבל לא מהדרינן ואפשר לומר דלא שייך הטוב והישר אלא כשאדם חוזר לכל נחלתו אבל כאן הבעל יאכל פירות ואין זה טוב וישר גמור והנה המחבר כאן סתם כדעת רש"י והרא"ש (שכתב ונשאת ומתה) ובח"מ סתם כדעת הרמב"ם ועיין בל"ח מ"ש כאן ואין דבריו ברורים בעיני:

המעות שהלוה בעין. אבל אתי מחמתי' דהמעות אינו חייב לשלם כמבואר לעיל סי' צ' סעיף ט' אבל בנ"י ראיתי סוף פרק י"נ כתב אם יש דבר שבא מחמת אותן מעות שנטלה וכ"ש אם המעות עצמן הם בעין חוזרים אל הלוקח וכו' ולפי זה ה"ה הכא:

קהל שעשו ביניהם תקנו' בקנסות. דין זה הועתק מת"ה סי' רפ"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן שהבעל מחוייב להביא בשביל אשתו כך מחוייב ליתן קנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר ומשמעות ל' התשובה שאם עברה במזיד ומכ"ש אם כוונתה להכעיס את בעלה (דפטור הבעל) דהא מטעם זה אשה ועבד שחבלו באחרים הבעלים פטורים כדי שלא יחייב את רבו מאה מנה בכל יום והיה אפשר לפ' כוונת הרב דאם האשה עברה על התקנה קודם שנשאת ואח"כ נשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העוברת על התקנה קלא אית ליה והוי כלוה בשטר והוא דבר הלמד מעניינו רק שצריך לעיין מהיכא הוציא הרב דין זה לדמות חיוב קנס לחיוב מס ושילוח סבלונות דבסמוך ובד"מ לא מצאתי מזה רק שסתם וכתב ועיין בתוס' ב"מ דף ק"ד ע"א בד"ה הכי גרסינן בתוספת':

שלח סבלונות למשודכת וכו'. לשון התשובה והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא כלתה ואכלת כל הסבלונות תשובה אם הכניסה לבעלה נ"מ וכו' הלכך גובה מנ"מ שהכניסה לו וכתב מהרי"ק בשורש י"ח דדוקא הכניסה לו נ"מ הוא דגבי מהבעל הא לאו הכי לא ואף על גב דחשיב ליה כמלוה בשטר ובאמת קשה הא מלוה בשטר טורף מן הלקוחות ולמה לא יטרוף נצ"ב ואפשר הטעם משום דמטלטלי אין טורפין מן הלקוחות כל שלא כתב אגב כדבסמוך בהג"ה אבל בנ"מ לא חשיב לוקח גמור כי אין לו רק פירות ועדיין הגוף של האשה ע"כ טורף ממנה:

להחזיר המותר. נראה דאף שאין המותר בעין רק דברים אחרים הבאין מחמת המותר שלקחה צריך הבעל להחזיר דמ"מ גזל הן בידה ואף על גב דלעיל סי' צ' ס"ק כ"ח לא כתבתי כן יש לחלק מ"מ למעשה צריך להתיישב בדבר:

ונתחייבה בנדוניא וכו'. כל מה שנתחייבה לו ואם נתחייבה בקנין אתן עיין בח"ה דאין החתן מוציא רק הקנס ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ח:

לבעלה חוב מטלטלין אגב קרקע. אף על גב דבח"מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף ממטלטלין שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק אפשר דלגבי בעל ל"ש תקנת השוק:

אינה גובה מבעלה. כבר כתבתי בסמוך ס"ק ז' דבנ"מ גובה מבעלה אף בלא אגב דהא בסבלונות לא עשתה לו שטר באגב וכתב בד"מ דאפשר לומר דלאחר מיתת האשה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אז נוטל הב"ח מטלטלין אף בלא אגב דלפעמים משום פסידא דאחריני לא שוויא רק כיורש כדאיתא ביש נוחלין נשאת הבת אלמנותו ניזונת מנכסיו וכו' דשוויהו רבנן כיורש ועיין בב"מ בתו' בד"ה אלא לוקח הוי דף צ"ו ועיין בתשובת מהר"ם פדוא"ה סי' נ"ה:

אבל האומר לנשואה כו' דמ"ה אמר לה כן דניחא ליה דאחריך ליקני ובעל לא ליקני אבל בפנויה לא עלה על דעתו אלא למעוטי שאר יורשים נ"י פרק י"ג וסיים בטור הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות פי' כיון שהבעל יורש אשתו מוציא הגו מן הלקוחות והאחריך מיד הבעל והלוקח מוציא מיד האחריך כיון דהאשה מכרה השדה לא שיירה מידי ואין להאחריך אלא מה ששיירה האשה ודוקא מתה אבל לא מתה אע"ג דהבעל מוציא מיד הלוקחו' להרא"ש לעיל בסי' צ' והמכר בטל מיד מ"מ אין האחריך מוציא מן הבעל בחיי האשה דהבעל אוכל פירות אפילו בנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה כ"ש במה שנפלו לה אחר שניסת:

כאלו מכרתו לאחר ע' בח"מ סי' ק"ג דאם נמסרה הקרקע לא אמרי' שומא הדרא:

קהל שעשו תקנה כו' לא ידעתי מקור לזה אולי נלמדות מההיא דבפ' המקבל בב"מ דף ק"ד תניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא דקשה אדרבה דהא כתבו התוס' שם דדוקא בקרבנות שהם חובה לכפר כגון לידה וזיבה כו' אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נשואין או לותה ואכלה לא ישלם כו' וה"ה לותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משעבוד לה דלא ישלם ובלא שום ראיה פשוט הוא דאל"כ אם יקניט תלוי' ותשליך לאיבוד ותחייבנו לשלם ק' מנה בכל יום כו' דלא כרב אחד שהורה שהבעל חייב לשלם חוב אשתו שהלותה קודם שנשאה מכח רבי יהודה דהכא עכ"ל וה"ה כאן בענין התקנה ע"כ ודאי צ"ע להורות כהג"ה זו אם לא שתחילת נעשית התקנה בפי' שכל איש ישלם עבור אשתו אם תעבור על התקנה כנ"ל אחר זמן ראיי שדין זה הוא מת"ה סי' רפ"ב ומביא ראיה מפ' המקבל שזכרתי דכל קרבן הובא חייב לשלם ומייתי ראיה מהירושלמי דאם אכלה חלב חייב להביא קרבן בשבילה אפי' נתחייבה קודם שנשא' כך היא לדעת התוספות והמרד' אבל לפירש"י דוקא שנתחייבה והיא תחתיו ה"ג כשעברה וחייבת קנס דהיא עבירה גמורה דנשבע שלא לקיים התקנה דהוה כמו שבועת שוא והקנס בא עכ"פ לכפרה דמי קצת למביא קרבן על חטאתו וצ"ע אי הנדון דומה לראי' עכ"ל ותימא על רמ"א שכתב בבירורו שחייב הבעל לשלם ובעל ת"ה השאירו בצ"ע ובאמת ל"ד זה לחייב קרבן מן התורה כמו קרבן לידה או זיבה וה"נ באוכלת חלב והרי התוס' עצמם דחו זה שם וכתבו שא"צ לראיה שפטור והאיך ניקום אנחנו ונוציא ממון ע"כ נלע"ד דאין להוציא ממון ע"י כפיי' בזה:

שט"ח. הן שהכניסה לו בתורת נצ"ב הן בתורת נ"מ א"י למחול ח"מ ב"ש:

נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א"י למחול. וכן מלוה בע"פ א"י למחול וא"י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר. אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע. י"ל אין רצוני לישבע כי פרוע הוא. ובמלוה בע"פ תוך הזמן תליא בפלוגת' בח"מ סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע:

לפלוני. מי שאמר נכסי לבתי פלונית ואחריה ליורשיה הנולדים מגופה והבת היתה פנויה. דמי לאומר לנשואה ואחריך לפלוני כיון דבפירוש סלק את הבעל מאותו זכות ואמר ואחריה ליורשי' הנולדים מגופה הרי הוא כאומר אחריך ליקני בעל לא ליקני רשד"ם חא"ה סי' ק"ך ומהרש"ך ח"ב סי' קל"ה:

נכסים וכו'. עיין מ"ש הח"מ ב"ש ס"ק ד'. ולכאורה נעלמו מעיניהם דברי הסמ"ע בסי' רמ"ח ס"ק ל"ג ע"ש:

ומתה וכו'. עיין בח"מ ס"ס ק"ג מ"ש הסמ"ע והש"ך שם. ועיין ח"מ ב"ש:

השומא. ושומא לפרעון כתובתה אם מחזירין עיין תשוב' מהרש"ל סי' נו"ן ותשוב' רמ"א סי' ח':

מהבעל. ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' הר״ם אלשיך סי' י״ז ומהריב״ל ח״א כלל י״ב סי' ע״ד. והב״ש האריך והעלה בנצ״ב אפילו אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה. ובכ״מ מהני תפיסה ודוק' אם תפס נ״מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל ע״ש. וכל זה איירי אם הכניסה לו נכסים אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ״ע אין חייב לשלם כמ״ש תוס' פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד.) ועיין כנה״ג דף ק״י ע״א ס״ח. ראובן ודינה שנשארו יתומים ונשאר להם מאביהם ובהיות ראובן חוץ לעיר באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון מצי ראובן למיתבע לבעל אחתי' מאי דשקלה טפי מאומדן דעתו דאבוה ואי ליכא מאן דידע אומדן דעתא שקיל מאי דשקלה טפי מעישור נכסי אליב' דכ״ע הר״ם אלשיך סימן י״ז. גזל שגזלה האשה ואכלתה. או פקדון. עיין כנה״ג דף ק״ט ע״ב:

לשלם. כ"כ ב"י בשם רבי' ירוחם ע"ש. וצ"ע איך נעלם דברי הרמב"ם ראש הפוסקים המפורסמים שבפירוש חולק על הנ"י בסוף פרק כ"ו מהלכו' מלוה ע"ש. ולפענ"ד היה נראה שהדין עם בעל נ"י דאם כדברי רבי' ירוחם והרמב"ם דאם המעות בעין חייב להחזיר היכי בעינן למיפשט דבעל יורש הוה מהא דתנן ישאו גדולות ישאו קטנות ומהא דתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונישאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם אית' דכשהמעות בעין כ"ע מודו דחייב לשלם אין הוכחה משם דיורש הוי דאפי' נימא לוקח הוי שאני התם שהמעות בעין ולכן חייב לשלם. ועיין כנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף ה' שמתרץ קושיא זו ועיין ב"ש:

מנכסים. בין מנ"מ ובין מנצ"ב ב"ש:

לשלם. אפילו לא הכניסה לו כלום. אפילו עברה על התקנה קודם שנשאת חייב בעלה לשלם אח"כ כשנשאת לדעת התוס' אבל לדעת רש"י אינו חייב אא"כ עברה תחתיו והא דחייב בעלה לשלם דוק' אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ח"מ בה"י ב"ש. וכתב ב"ש ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם הא שם בת"ה מסיים וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ע"ש וכ"כ הט"ז דאין להוצי' ממון מיד הבעל. אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע"ג דיוכל למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עיין (בח"ה) [בת"ה] סי' (רע"ב) [רפ"ב]:

בשטר. משמע דגובה אפי' מנצ"ב וכ"כ הר"ם פדוואה סי' נ"ה אבל מהרי"ק שורש י"ח כתב דוק' מן נ"מ גובה ולא מן נצ"ב. ובפרישה ובח"מ הקשו למה אין גובין מנצ"ב כיון שדינם כמלוה בשטר. ועיין מ"ש הב"ש וכנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף י"ז:

לשלם. בין שנעשה קודם הנשואין ובין שנעשה אח"כ בין מגוף ובין מפירות נ"י ב"ש:

אג"ק. אע"ג דבח"מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף מלקוחות מטלטלין אפילו אם כתב אג"ק מפני תקנות השוק אפשר דלגבי בעל לא שייך תקנות השוק ח"מ ב"ש:

מבעלה. בפרישה ובח"מ וש"ך פירשו דוק' מטלטלין נצ"ב אין גובין אלא אגב אבל מטלטלין נ"מ גובין אפילו בלא אגב והב"ש כתב מתשובת הרמב"ן משמע דאיירי אפילו מטלטלין של נ"מ אין גובין בלא אגב וכ"מ מלשון הגה"ה. ומ"מ אם תפס מטלטלין מהני עיין ב"ש ס"ק י"ח וס"ק י"ד ובכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ"ש בח"מ סי' ק"ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידה:

ולכן אינה כו'. עמ"ש בח"מ סימן ס"ו סט"ז:

וה"ה כו'. ע"ש סכ"ח:

דקי"ל כו'. בב"ב קל"ז א':

לפיכך כו'. שם:

ומתה. עמ"ש בר"מ סימן ק"ג ס"י:

הי' כו'. בעיא דלא איפשטא ולקולא ועבה"ג ורשב"ם חולק שם ע"ש:

מיהו כו'. ע"ל סימן צ' ס"ט:

ואם בא כו'. עח"מ סימן ע"ג ס"י נ"י:

קהל כו'. כמ"ש סמ"ג בשם הגאונים דנשבע לעבור על תקנת הקהל הוי שבועת שוא דהוי נשבע לבטל את המצוה וכן נמי הקנס הוא לכפרה בשביל שעברה על התקנה ואמרי' בב"מ ק"ד א' דתניא רי"א אדם כו' ועתו"ס שם ד"ה ה"ג כו' ועת"ה סימן רפ"ב:

שלח כו'. כמש"ש שאני פרנס' כו' וה"ה כה"ג ועבה"ג ס"ק ז' דאיהו כו' בלא כו' משא"כ כה"ג דאין דרך לעשות עליהם שטר:

אבל נזקין כו'. כמ"ש בב"ק פ"ז א' וערש"י שם דברי המתחיל חייבין כו':