שולחן ערוך - אבן העזר · סימן צ׳

בין נ"מ בין נצ"ב. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות כמבואר לעיל סי' פ"ה אפ"ה יורש אותן:

ומת הזרע ואח"כ מת אביה. אף על גב דאומדן דעתא הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו על זרע קיימ' שימות בחייו רק כוונתו היה שיבא ממונו לבתו או לזרעה לא לבעלה בזמן שאין לבתו זרע ממנו מ"מ מאחר שהודה חייב להבת לא אמרינן אומדנ' בהודאה ע"כ נראה דטוב לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימא אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב וכן ראיתי נוהגין לכתוב עתה:

הבעל יורש כח אותו השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר:

ופירות לאחר מיתה. אף על פי שמתה בחיי מוריש' ולא זכתה בפירות מ"מ הבעל יורש הקרקע והפירות לאחר מיתת מורישי' דה"ל מוחזק מאחר שהיה גוף הקרקע שלה קודם מיתת מורישיה:

שהרי ברשותו השביח. כלו' בשלמ' כתובה אינה נגבית מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל דברשות יורשים השביח דנכסי קמי יתמי נפלו וכן הדין גבי בכור אבל גבי בעל הכל ברשותו השביח:

מלו' ביד אחרים כשנשאה. כבר כתב בב"ח דתיבת כשנשאה הוא טעות ובפסקי הרא"ש ליתא ואין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוה לאחרים לאחר שנשאה דסוף סוף הוי ראוי לגבי אשה מאחר שלא גבתה האשה קודם שמתה ודוק' מלוה אבל היה להם פקדונות ביד אחרים כל היכא דאיתנהו ברשותיה דמרי' איתנהו ולא הוי ראוי וכ"כ בב"ח ואם היה מלוה שיש עליה משכון, יתבאר בסמוך עוד פרטי דינים אלו:

ואפילו היו משועבדים לכתובת אלמנה. ה"ה לשאר בעלי חובות דהא ק"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועיין מ"ש בזה לקמן סי' ק' לחלק בין ראוי דירושת הבעל לראוי דכתובה וכמ"ש בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד:

וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה. במרדכי ר"פ י"נ כתב במלוה שיש עליה משכון הכל מודים דבכור נוטל פי שנים דבע"ח קונה משכון וכו' ועיין בח"מ סי' רע"ח סעיף ז' ונראה דכל הדינים שייכי נמי הכא דמלוה שיש עליה משכון יורש הבעל דכגבוי דמי אפילו משכון בשעת הלואה ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאה ומתה היה נראה דהוי מוחזק ממש ויורש החוב אעפ"י דגבי בכור אמרינן שם בסי' רע"ח היה לאב מלוה ביד בכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא ליטול הואיל ומחמת אביו יורשה ועדיין לא באה ליד אביו לפיכך לא יטול ממנה חצי חלק בכורה שאני התם דכתיב בכל אשר ימצא לו לאב אבל הכא לא נקר' ראוי מאחר שהמעות ביד הבעל אבל בתשובת הרשב"א שהבי' ב"י פסק דיורש מחצה כמו בכור ועיין עוד שם מה שמחלק בין משכון של כותי למשכון של ישראל ובין אתר' דמסלקי במשכון של קרקע לאתר' דלא מסלקי ועיין עוד אם גנבו נ"מ של אשה ולא הוחזר עד לאחר מיתה הוה ראוי ואם גזלו קרקע אינה נגזלת וכן אם גנבו ספרים עיין בח"מ סי' הנ"ל ושכר פעולה שלא גבתה קודם מיתה מיקרי ראוי:

אבל אם הלותה מנ"מ ומת' וכו'. שהרי שלא כדין הלותה קרן של נ"מ שלה שהקרן ברשותו ולא עדיף ממכרה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כ"כ הרא"ש ומשמע שאם היה בידה נ"מ שאין לבעל בהן אכילת פירות כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה שאז הרשות בידה להלות למי שירצה וא"כ שפיר מקרי ראוי לגבי בעל כמו מלוה שיש לה ביד אחרים קודם שנשאה מיהו יש לדחות דמאחר כשנשאה הוי כלוקח ואף שאין לו אכילות פירות מ"מ אם מתה יורשה ואין בידה להפקיע הירושה ולשווי' ראוי בע"כ של בעל וכל שאין רשות בידה למכור אין רשות בידה להלות כדי שיהיה ראוי ומ"ש הרשב"א שהנכסים שאין לבעל רשות בהן שהלותן אין הבעל יורשן אותן היינו בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שמותר למוכרן דה"ה דמותר להלות אותן ועיין בב"ח:

והיה בן לבת. בח"מ סימן רמ"ח כתב הטור אבל אם אין זרע אין שאר יורשים כגון אחי אביה וכו' עומדים במקומה ליטול ובב"י הניח הדבר בצ"ע שם ועיין בסמ"ע שם ואין להאריך כאן במה שאינו שייך לדיני נשים:

אפילו נתפקחה אחר שנשאת. והיינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר וכמו שנתבאר למעלה סי' מ"ג וסי' ס"ז:

ודעתה נשאת וזיכתה לו ממונה. הראב"ד השיג על זה וכתב מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ואפשר שגם הרמב"ם מיירי דוקא כשכתבו לה ב"ד כתובה ועיין במ"מ לא משמע כן:

אפילו שתק האב. דהאי דשתק משום דמרתח רתח כן הוא בגמרא:

מי שנתגרשה ספק גירושין וכו'. ל' הטור אינו כן שכתב שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים משמע שבספק גירושין אינה נפקעת ונראה דדין ספק גירושין כדין ספק מיתה בחייו כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז בדין נפל הבית:

ומקחו מקח טעות. אף על גב דלענין קדושין צריכה גט מספק מ"מ לענין ממון הירושה אוקי ממון בחזקתה ואף שלא נתברר שהיה בה מום מ"מ הודאת הבעל כמא' עדים דמי:

ועיין לעיל סי' ע"ז. ע"ש סעיף ג' בהג"ה ועיין מ"ש שם דאם קדשה ונשאה ברמאות דאין חוטא נשכר ומיהו מילת' דלא שכיחי הוא נישואין ברמאות:

ואינו נוהג עמה מנהג אישות. לכאורה הוא סותר מ"ש לפני זה בנתן עיניו לגרשה דהא מסתמ' כשנותן עיניו לגרשה אינו נוהג עמה מנהג אישות כמבואר לקמן סי' קי"ט וכן ראיתי בד"מ שכ' וז"ל דזהו דוקא לסברת רשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה וכ"כ הרי"ף והרא"ש דאעפ"י שיש כופין אותו לגרש כל זמן שלא גירש יורש אותה מיהו יש לדחות דשאני הכא שכופין לגרש לא פשע נגדה ורוצה לנהוג עמה מנהג אישות משא"כ במורד או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע עכ"ל ד"מ ומסתימת לשון הרי"ף שכתב כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי וכו' וכללא הוא דמשמע בין במורד בין במדיר אף שכופין להוציא אם מתה קודם הגירושין הבעל ירית לה:

נפל הבית וכו' יורשין עיקר הכתובה והתוספות. ואף על פי שיחד לה נכסים לכתובה, שאם היתה בחיים לא היתה צריכה לישבע אפ"ה הכתובה והתוס' בחזקת יורשי הבעל כל זמן שלא מת הוא בודאי בחייה עיין בטור:

חולקים נכסי צ"ב. אף על פי דק"ל לקמן סי' צ"ו דאם אין נכסי צ"ב בעין אז דברים הבאים מכחן אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבוע' אם כן אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כתב הרא"ש בשם הרשב"א פ"ק דבתר' ס"ק ט' דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למית' ובנפל הבית ומת פתאום לא חיישי' לצררי לכך לא צריכה שבועה ועיין בת"ה סי' ש"ל:

שכתבה כל נכסיה לאחר. לשון הטור בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה וכו' עיין בטור והמחבר השמיט זה וה"ט דהמחבר פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דשיור כל שהוא הוי שיור גבי ש"מ וש"מ ומברח' דין א' להם כדאיתא בב"ב דף ק"נ וכמבואר בח"מ סי' ר"נ סעיף ד' בש"ע והטור נמשך אחר הרא"ש שפסק שם דבעי שיור כדי פרנסתו והבי' שם מור"ם דעתו ועיין שם בסמ"ע ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ח סי' נ' שם כתב שלהרי"ף די בשיור כל שהוא והוא נחלק עליו וכן דעת ראבי"ה:

בין קרוב בין רחוק. כלו' דלא כמו שמחלק בגמרא ה"מ לאחריני אבל לברתא יהיבא אלא כרב נחמן דסבר אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולעולם אמרינן דעתה דלהברחה כיונה ואם נתאלמנה או נתגרשה חוזרין הנכסים:

שאם נתאלמנה וכו'. ואפילו מתה אחר מות בעלה מיד קודם שחזרה בה תחזור ליורשי' כך פסק הרא"ש:

אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה אינו יורש'. מה שאין הבעל אוכל פירות אף דלא קנה הלוקח אמרו בגמ' הטעם עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל דגם כן אין הבעל אוכל פירות אף שהן ברשות האשה אבל אם מתה אין יורשה, הקשה הר"ן הא גם בנכסים שאין ידועים הבעל יורשה דהא אמרינן לא תמכור ואם איתא דאין לבעל בהן כלום למה לא תמכור אלא ודאי הבעל יורש הנכסים ובפרט למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ותי' הר"ן דאומדן דעת שלה הוא כאילו פירשה שאם היא תמות בחיי בעלה שיזכה בה מקבל המתנה אלא שלא רצתה לפרש כי היכא דלא תהוי לה איבה וגם הרא"ש כ' אמדינן דעתה דנתכונה להבריח וכו' וגם לא ירשנה אם תמות ושתוכל למכור פירות וכו' כל זמן שיושבת תחת בעלה וגם לא מכרתן ונתנן לא' נמצא דלדעת הרא"ש הרשות ביד' למכור הפירות אף בחיי בעלה ואין הלוקח יכול לעכב:

לא קנה קנין גמור עד שתרצה. ותאמר אין ואם הבעל ירצה לזכות תאמר אין ואם הלוקח ירצה להחזיק לא תאמר אין:

ואם מתה אינו יורשה. הר"ן תמה על הרמב"ם דמאחר דמתה ולא אמרה אין למה יפסיד הבעל ירושתו נהי דהוה כנכסים שאין ידועים לבעל שהוא סבר שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושה כשם שבנכסים שאין ידועים הבעל יורש כך יהיה הדין כאן ותי' דהרמב"ם לטעמיה דירושת הבעל דרבנן וכו' עיין עליו גם מ"ש בשם אחרים ופי פי' ר"ח והרא"ש לכשארצה היינו כל זמן שאשתוק תהיה המתנה קיימת ואם רצה לבטלה הרשות בידי נמצא אם מתה ולא ביטלה המתנה קיימת ביד הלוקח וע"כ בדין אין הבעל יורשה ועיין בהגהות אלפסי לשון ריא"ז:

קנה לגמרי. ומיהו היכא שהכל כותבין כן חזר הלשון לשופרי דשטרי וכל זמן שלא יעידו שאמרה להם בפי' לכתוב כן לא קנה המקבל ואם רואים שידעת שכתבה כן ולא מיחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפש' לומר שתהא מתנתה קיימת לשון הרשב"א העתיקו הר"ן:

אבל לא גוף הקרקע. אין ללוקח תועלת בגוף הקרקע מאחר שהפירו' וכל תשמישי קרקע הכל לבעל ואם למחות ביד הבעל שלא לקלקל בקרקע ולחפור בורות שיחין מערות גם הרא"ש (דס"ל דמוציא אף גוף הקרקע וכמו שכתב בהג"ה אח"ז) יודה לזה דכל האש' יכולה למחות גם הלוקח יכול למחות ומכל מקום יש ללוקח תועלת בגוף הקרקע לענין פרוזבול:

קיימים בעצמם. אבל אם הוציא' המעות על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד שהוציא' המעו' קמו עלה בהלוא' ואין אני מחוייב לשלם ההלוא' שחייבת ומטלטלין שהניח' אני יורש אות' ועיין מ"ש בסי' צ"א סעיף ד' בשם נ"י:

מכרה קיים. משמע למפרע חל המכיר' משע' ראשונ' אפילו לדעת הרא"ש שמוציא הגוף מיד הלקוחו' מ"מ אם נתאלמנ' איגלי מילתא למפרע שהמכיר' הית' כדין:

הלוקח יכול למחות. אף אם לא מכר' היא בעצמ' יכול למחו' שלא יקלקל גוף הקרקע שאין לבעל רק פירות:

או הקדיש' אות'. המעין שם ירא' דאף דהקדיש' קדושת הגוף אפ"ה אלמוהו רבנן לשעבוד דבעל משום דידו עדיפא מידה אמנם ודאי אם נתאלמנ' חל ההקדש ע"ש:

מחרים שלא מכרה. היינו בטוען שמא ואם טוען ברי צריך הבעל לישבע היסת:

ואם לעשירים יכול לחזור בו. היינו במתנה מרובה ומתנה מועטת נקר' מחוסר אמנה וע' בח"מ סי' רמ"ט וסי' ר"ד:

בד"א שאם מכרה משנשאה וכו'. דברי המחבר כאן אינם מסודרים כראוי ולשון הרמב"ם בפרק כ"ב מה"א דין ח', כך הוא בד"א וכו' אבל אם נפלו לה נכסים וכו' ולא ידע בהן הבעל ומכרה אות' מכרה קיים וכן ארוסה שמכרה קודם הנשואין מכרה קיים עכ"ל, והטור כתב בזה הלשון נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרתן לכתחלה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחלה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים ואח"ז מתחיל ענין אחר בד"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינם ידועים אפי' נפלה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחלה לא תמכור והנה ע"פ זה צריך לפרש דברי המחבר לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה כלו' אפילו נכסים שנפלו לה באירוסין ומכ"ש שנפלו לה לאחר נשואין ואם מכרה קיים אפי' באותן שנפלו לה לאחר נישואין הואיל ולא ידע בהם קודם מכירה וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור כלו' ל"מ לאחר נשואין לא תמכור מה שנפלו באירוסין אלא אפי' ארוסה לא תמכור לכתחלה מה שנפלו לה באירוסין אבל מה שנפלו קודם אירוסין מותר למכור לכתחלה בעודה ארוסה אפילו נכסים הידועים לבעל כמ"ש הטור:

כשיודעו לו מיד נעשו נ"מ. ל' הטור צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה:

וכן הפירות שימצאו בידה וכו'. כלו' וימכרו הפירות ויקח בהן קרקע והוא אוכל הפירות:

ידועים לבעל אינה נאמנת. כלומר אינה נאמנת להפסיד מן הבעל פירות של הירושה:

אינם ידועים נאמנת. לשון הרשב"א אם הודאה זו היתה בב"ד קודם שידע בעלה מנפילת נכסים ק"ל כר"ש דאם מכרה ונתנה קיים והודאתה בב"ד כנתנה דמי וא"כ צריך לפרש מ"ש כאן אשה שאמרה על ירושה היינו שאמרה דרך הודאה בב"ד אבל חוץ לב"ד כל שיכולה לחזור מדברי' אין זה כמכרה ונתנה ואם נודעה לבעל קודם הנתינה וההודאה אינה נאמנת:

בנצ"ב בין לבעלה בין לאחרים. מבואר בגמ' פרק חזקת דכל הנכסים של בעל חוץ מנ"מ יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי כשמסכמת על מכירתו ומכ"ש כשמוכרת לבעל עצמו וכ"כ רשב"ם דף מ"ט והא דיכולה למכור נצ"ב לאחרים ואף ע"ג דאין הגוף שלה דהא מסרה אותם לבעלה מ"מ מאחר שגם הבעל אין יכול למוכרן משום שבח בית אביה וכשתתאלמן אינם יכולים לסלקה בשאר נכסים מועיל בה מכירה וע' בח"ה סי' תכ"ד דאשה שחבלה באחרים צריכה למכור נצ"ב לאחרים בטובת הנאה שאם תתאלמן יקח הלוקח ועוד אכתוב מזה בסמוך סעיף ט"ז במכירת נצ"ב לבעלה:

לא עשתה כלום. ואם מכרה האשה תחלה ואח"כ מכר גם האיש והסכים למעשיה המכר קיים וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י"ז:

דמ"מ כשתתאלמן וכו'. כבר כתבתי שכן כתבו הפוסקים באשה שחבלה באחרים שצריכה למכור בטובת הנאה נצ"ב או נכסי מלוג שלה ולכשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים:

וכן בעל שמכר קרקע וכו'. במכירת הבעל בנצ"ב נחלקו הפוסקים אם בטל מיד או נאמר דמאחר דהגוף שלו א"כ מכרו קיים עד שעת טירפ' וזה דעת רי"ף ור"י כמבואר בטור וע' בב"ח ונראה דע"כ לא פליגי הפוסקים אלא במכר הבעל גוף ופירות וכמ"ש המ"מ בשם הרשב"א פ' ל' מה' מכירה אבל אם הבעל מוכר הפירות מיד והגוף לכשתמות אשתו נראה דהמקח קיים דומה למה שנתבאר האומר שדה זו שאירש מאבא וכו':

בין נ"מ לא עשה כלום. בנ"מ שאין הגוף שלו כ"ע מודו שאין מכירתו כלום וכתב המ"מ שאמרו בירושל' שאפי' מתה האשה בחיי בעלה המכר בטל לפי שבשעת מכירה לא היה לבעל בגוף הקרקע כלום, וכבר כתבתי דאם הבעל מכר הפירות מיד והגוף לכשתבא לידו אפשר דמהני בין בצ"ב בין בנ"מ:

ואפי' אם מתה בחיי הבעל. זה לא קאי לדעת היש מי שאומר שהוא דעת ר"ת דס"ל דהמקח בטל מיד דמהי תיתי שיחזור וינעור בשעת מיתתה (ל' חוזר וניעור והוא ל' הרשב"א בתשו' הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ב) אלא קאי לדעה הראשונה דאין המקח בטל מיד רק האשה יכולה לבטלו אם תרצה ואם שתקה ומתה הבעל יורש כחה ויכול לבטלו וזה דעת רש"י (הובאו שני הדעות בטור סי' זה):

מה שעשה עשוי. הטעם שהרי הוא יכול לבלותן לגמרי בתשמיש והם עומדים לבלות וליאבד ע"כ ממכרו ממכר משא"כ בקרקע וק"ק דטעם זה שייך גם בנ"מ לפי מה שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף י"ג:

שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה. מלשון זה משמע אף שהאשה טוענת ברי ומכחשת את הבעל מ"מ הוא נאמן בשבועה ואינה יכולה להוציא מן הלוקח ולפי זה אף אם הוא מודה לדברי האשה שלא ברשותה עשה היה ראוי ליתן ללוקח שמא ברשותה עשה, והמעיין בתשובת הרשב"א יראה דמיירי שם שהאשה תובעת את הבעל להוציא ממנו ממון ושיקנה לה אחרים ע"ז נאמן בשבועה לפטור עצמו ומיירי שם שאין הלוקח לפנינו או שהלוקח כותי אבל אם הלוקח לפנינו צריך הלוקח להחזיר לה מה שידוע שהוא שלה ואין הבעל נאמן לו' שברשותה עשה דוגמת מה שפסק לעיל ס"ס פ"ז באשה הנושאת ונותנת תוך הבית שהבעל מוציא מיד הלוקח בלא דמים כל זמן שלא יברר הלוקח שדרכ' תמיד למכור בלא ידיעתו כן הכא צריך הבעל לברר שברשותה עשה וכל זמן שלא יברר היא מוחזקת בנכסיה להוציא מיד הלוקח כ"ז שנכסיה הם בעין וכ"כ ב"י ס"ק י"ד מ"כ דין הר"ח וכו' אם לוה הבעל מתחל' עליהם וכו' דין הוא שיחזיר לה אם תשבע דשלא מדעתה לוה עליהם משמע אף שהבעל מכחישה לא מפיו אנו חיים:

ואין לאשה כח למחו' בו שלא למכרן. הל' מגומגם קצת דאין לאשה כח למחות בבעל' למכור נכסים שלו רק בהגיע זמן הגביה טורפ' ואפשר לה למחות שלא למוכרן לכותי ולמי שלא תוכל לטרוף ממנו:

ואין הכותי יכול לפדותו. בת"ה סיים שם אם החזיק הישראל כל כך בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אף על פי שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שעבוד כתוב' האש' עליו וראיה מהא דשומא הדרא לעולם וכו' ומהתימ' על הרב מוהרמ"א שהשמיט זה:

מטלטלין שנתן לה משלו. משמע לכאורה דדין מטלטלין אלו שנתן לה הם כנכסי צ"ב ואם מכרן בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם וקשה דהא מה שנתן לה הם נ"מ ועדיפי מנ"מ דהא אין הבעל אוכל פירות ממה שנתן לה כמבואר לעיל סי' פ"ה סעיף ז' ולמה יהיה לו רשות למכור מה שנתן לה מתנה ולא דמי לנצ"ב שהם ברשותו לכל דבר רק משום שבח בית אביה אינו רשאי למכור לכתחילה ואם מכר בדיעבד אין לה היזק ממון דהא משלם לה לכשתתאלמן רק מפסדת שבח בית אביה אבל למכור מה שנתן לה מתנה ואין לו בהם אפי' פירות למה יהיה לו רשות לימכר והרב כתב לפני זה דנ"מ לכ"ע אם מכרן או משכנן בטל ע"כ נראה לפרש שלא נתן לה במתנה גמורה מיד רק שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוס' שהוסיף לה וכמ"ש (אח"ז בסעיף ט"ז) וכמ"ש התוס' בשם ר"ח שאחד מג' שדות המשועבדים לכתובתה כמבואר (אח"ז בסעיף ט"ז) הוא שהכניס לה שום משלו וע"כ דין מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למכרן לכתחלה אבל בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם שדין שום זה כדין נצ"ב אבל מה שנתן לה מטלטלין מתנה מיד פשיט' שדין נ"מ להם ואינו יכול למכור כלל ע"כ דקדק בלשונו שנתן לה משלו ולא כ' שנתן לה סתם:

וה"ה למטלטלין שקנה לה וכו'. נראה אף שכתב וה"ה אין דין מטלטלין שקנה לה שוה לדין נצ"ב דהא המקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ואם ההקדש אין חל ודאי דאין המכר חל דאין יכול למכור דבר שאינו שלו:

ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט וכו'. כתב כאן ע"פ דעת מהר"ם שהביא מהרי"ק בשורש י' שאין לחלק בין בגדי שבת לחול רק באחים שחלקו ולא בב"ח ובעל אבל הרמב"ם פ"א ממלוה כ' דבגדי שבת וי"ט גובה אותן ב"ח וכן סתם המחבר בח"מ בש"ע סי' צ"ז סעיף כ"ו ואין לחלק דכאן לכתחלה קאמר דאין יכול למכור אפי' בגדי שבת דזה אינו דאין לך ב"ח גדול מאם אין לו מה יאכל ולמה לא ימכור בשעת דוחקו וע' לקמן סי' צ"ט:

ואם קרובים נתנו לה וכו'. היינו בנתנו לה סתם ולא פירשו ע"מ שלא יהיה לבעל רשות בה באופן המועיל ע"פ הדין וכמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה סעיף י"א:

יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו. זה לשון מהרי"ק בשורש י' הכא שאחרים נתנו לה ולא מצינו שנתרצה הבעל מעולם שיהיו שלה ללבוש ולהתקשט ודאי יכול הבעל לטעון ולומר איני חפץ שהיא תתקשט ביותר מהצריך לה והוא ימות ברעב או יחזיר על הפתחים וכו' ע"כ צריכים למכור המלבושים והתכשיטים אותם שאינם צריכה וינתנו המעות בריוח והוא יאכל הריוח מאותן המלבושים עכ"ל, וכן צריך לפרש כאן דברי המחבר אף על פי שסתם דבריו דיכול למוכרם דמשמע לגמרי לפרנס עצמו מן הקרן וזה אינו:

שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב. כבר כתב לעיל סעיף י"ג ג"כ דין זה ובאמת דין זה אינו מבואר בגמ' בהדיא וגם לשון מכירה או נתינה לא יצדק יפה בנצ"ב דהא כבר הוא ביד הבעל אם לא כשהבעל מוכר לאחרים והיא מסכמת למכירתו או שנותנה לו לאחר שתתגרש והנה בחלוקה הראשונה שייך לומר נחת רוח עשיתי אבל בחלוק' השניי' מי מזקיקה ליתן לו מתנה לאחר שתתאלמן או תתגרש ועוד אכתוב מזה בסמוך שכן דעת הרא"ש בתשו':

ה"ג בהרמב"ם או שדה שהכניסה לה שום משלו. כלו' שכתב לה שדה נגד שום שהכניסה לו מנכסי נדוניית' ועיין בתוס' דף מ"ט מ"ש בשם ר"ח אבל לפי גירס' שלנו שדה שהכניסה לו שום משלה והיא גי' רשב"ם והיינו צ"ב דנקט ברישא ולמה חזר וכפלו:

קבלה עלי' אחריות בפירוש. גם זה לא נתבאר בגמ' כאן רק בגיטין גבי לקח מן האיש ואח"כ מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב אחריות ולא כרב דאמר סתם שטר הוא אחריות אלא כשמואל שתקבל אחריות בפירוש דכולי האי לא עבדא בשביל נחת רוח:

אבל אם מחלה לבעלה כל זכות וכו'. המעיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ז' משמעות לשונו שאין מחלק בין מכירה למחיל' רק עיקר החילוק שלו הוא כשבעל מוכר קרקעותיו והיא מסכמת למעשיו תוכל לומר הוכרחתי לעשות לו נחת רוח מאחר שהוא דחוק למכירה אם לא הסכמתי הי' אומר עיניך נתת בגירושי' וכו' אבל מי מזקיקה למחול לו זכות שלה דאין כאן איבה אם לא תמחול לו והטעם זה שייך ג"כ גבי מתנ' ומכיר' דאין כאן איבה אם לא תמכור לו מה שכבר בידו אבל הראב"ד מחלק בין מכירה למחילה כמו שמבואר בהשגות ובמ"מ ומשמעות דבריו שגם במכיר' לבעלה נצ"ב שייך נחת רוח ובמחילה לא שייך נחת רוח ודעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בין כתוב' ותוספות לנצ"ב דבכתובה ותוספות לא שייך איבה ע"כ מהני מכירה ומחילה אבל בנצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה נמצא דשלשה מחלוקת בדבר דעת הרא"ש ודעת הראב"ד ודעת הרמב"ן והרשב"א:

ולא הסכימ' למעשיו. רמב"ם פי"ז מה"א דין י"א גריס ולא הסכימ' למעשיו ונפסד המכר ותמהו עליו המ"מ והר"ן וכ"מ כתב דלאו דוקא נקט הרמב"ם ונפסד המכר עיין עליו וכן בטור השמיט תיבות אלו ובב"ח נדחק לקיים דברי הרמב"ם שהם דוקא ואין דבריו ברורים:

דאם האשה קבלה המעות וכו'. הטעם דהוי כתלוה וזבין אבל אם בחנם הסכימה הוי כתלוה ויהיב:

קודם שקנאן הבעל. דאף ע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מסתלק מדבר שלב"ל:

וקנו ממנה בעדים. פי"ז מה"א בדין י"ט כ' הרמב"ם דמוחלת כתובתה אינה צריכה קנין פסק בש"ע לקמן סי' ק"ה סעיף ה' (וא"כ קשה למה כתב כאן שקנה ממנה) ודוחק לחלק בין מחילת כתובה למחיל' צאן ברזל שנאבדו:

שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה וכו'. משום דיכול לפ' כוונתו להשאיל או להפקיד ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם אבל לא למכר' וליתנם לאחר כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור בגדים אלו יצטרך לעשות לה אחרים ועיין בטור:

קודם לגבות. אף על פי שראובן שיעבד לשמעון כל מה שעתיד לקנות והיא מתה בחיי הבעל וא"כ יזכה ראובן/ שמעון /מכח דאקני שלו מ"מ מאחר שהיא נשתעבדה ללוי בחייה ושעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסי' לידו היינו אחר מיתת אשתו ולוי קנה השעבוד בחיי אשתו:

והוא יורש זרעו דלגבי זרעו אין חלוק בין ראוי למוחזק ויורש את הזרע אף במה שהוא ראוי לו אלא דלגבי אשתו אינו יורש ממנה מה שהיה אצלה ראוי:

הבעל יורש אותה קרקע לפי שהאשה בחייה קרויה מוחזקת בגוף הקרקע:

כגון שמתו מורישיה כו' בטור כתב והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה פי' מים הנשואין עד יום מיתתה היה תמיד ע"ז שם מלוה אעפ"י שקודם הנשואין היה המעות בידה והיתה מוחזק מ"מ מן הנשואין ואילך לא בא המעות לידה בשום פעם אבל לענין מיתת מורישיה לית לן בה אם היה קודם מיתתה או לאחר מיתתה דאף אם מת המוריש קודם לה מ"מ הוה ראוי כיון שלא בא הממון לידה בחייה ובחנם טרח מו"ח ז"ל בהאי כשנשאה דנקט הטור והש"ע ומוחק הך תיבת כשנשאה (גם כאן נמצא חסר) דבסי' ק' סק"ד כתב ולעיל סי' צ' ס"ק י"ד כתבתי דמעות מחמת חזקה כו' והרי ל"ז כאן מזה כלום וגם לא ציין כלום בס"ק הנ"ל:

אינו יכול לחזור דהוה כמו נדר וכופין לקיים הנדר ומ"ה צ"ל מ"ש ונתרצה הבעל ליתן המלבושים היינו דאמר' בפי' אין אבל אם שתק בשעת צוואתה לא מקרי נדר:

וכן אם קבלה עליה אחריות בפי' דאע"ג דקי"ל בכל המכירות אחריות טס ומן הסתם הוה אחריות שאני התם דאנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי כדאית' פ"ק דב"מ משא"כ בזה דהיא לא קבלה המעות מן הלוקח ואם אירע שקבלה כתב רמ"א אפ"ה דאין שייך לומר נחת רוח כו' ונראה דאפי' קבלה היא המעו' ואמרה שאינה מקבלת אלא בשביל שלידות בעלה יכולה אח"כ לומר נחת רוח ואיני יודע ופעם א' בא לפני תביעה מן הלוקח קרקע שתבע לאש' שמת בעלה ובחיי בעלה נתנה היא עם קנין סודר כדרך העולם ולא היה שום פרעון לסלק את הערעור ותבע הלוקח את האשה לומר את מחוייבת לפצות את המערער ממני שהרי בשטר מכירה שבידי עליך באשה והדר בעלה אחריות עליכם הנזכר בשטר המכירה והאשה טוענת לא נכנסתי אלא לסלק הערעור שלי שאני לא אערער בכתובתי והיינו אחריות דנפשה אבל לא אחרות דעלמ' כמו שצינו בפרק ח"ה דף מ"ג שיש חילוק בין אחריות על המכירה שמכר לך בעלי אבל בערער שמצד אחר לא קבלתי עלי לפצות. וכעין זה נזכר בסוף סי' זה בב"י בשם תשובת רמב"ן ופסקתי אעפ"י שמורגל בפי העולם כך דלוקחין ק"ס באשה והדר בעלה מכח כתובתה שלא טרף בכתובתה מ"מ כיון שמפורש בשטר מכירה שקבלו עליהם אחריות המכירה וכל מי שמצוה לכתוב שטר דעתו על המנהג אלא שלעיל סי' זה בב"י דף קכ"א כתב בב"י בשם ר"ן בשם הרמ"ה על דין דמברכת דצריך לכתוב ונתנה לו מתנה גמורה כו' כיון שהכל כותבין כן נדון לשופרא דשטרי עד שיכתבו וכך אמרו לנו בפי' כו' אחר כך (כתב) ונראין הדברים ברורים שהכל לפי ראות הדיינים שא"א לומר באשה שתדע בנוסח השטרות רגילין לכתוב שכך אמרה לנו בפי' כו' הכי נמי לפי ראות עיני הדיינים לענין שאם תתן כתובתה לפצות הו"ל למכור צ"ב נראה דזה גם כן תלוי במנהגות המקומות הנזכר לעיל סימן פ"ח סעיף א' לדידן שכותבין סתם שקיבל החתן סך כך וכך נעשה עליו כל מה שיכנסה בחוב דעלמא ויכול למכור כל מה שהכניסה כמו שאר חוב:

אשתו. הרמב"ם פ"א מהלכות נחלה פסק ירושת הבעל מד"ס. והראב"ד והרשב"א ס"ל שהוא מדאוריית'. אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יוכל מחמת חר"ג אעפ"י שאינו חייב במזונות יורשה הרא"ם ח"א סימן למ"ד ע"ל סי' ע"ז מש"ש:

נ"מ. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות אפ"ה יורש אותה ח"מ ב"ש. טבעת קדושין יורש הבעל מהר"י סג"ל סי' ס"ג וע"ל סי' נו"ן ס"ק ה' מש"ש:

מורישה וכו'. ואם מת מורישה בחייה אעפ"י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה מוחזק מיקרי ויורש הבעל רשד"ם חא"ה סי' צ"ח. וכ"כ מהרמ"ט פ"ב סי' קמ"ו וכ"כ הרמ"א בסמוך בשם מרדכי:

קיימא. עיין סי' קי"ח מה הוא זרע קיימא:

השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר. מיהו קשה מ"ש מנדוני' דקי"ל אפי' אם נתן שט"ח ומתה בתו א"צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ"ש סי' נ"ג ולמה לא אמרינן כאן ג"כ אומדנ'. וכתב הח"מ ע"כ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא ז"ק אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב. ואם כתב שח"ז לבת אחת ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק בנות. הבנות חולקים בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השטח"ז דאמרינן דלא היה כוונתו מה שנותן לזו שטח"ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות. ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח"כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שטח"ז אלא ירושה וקי"ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה"נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צמח צדק סי' צ"ו:

ממנה. והפירות אינו יורש דהוי ראוי דהא המוריש יוכל למכור אותה ב"ש. והח"מ כתב דיורש אפילו פירות מאחר דהיה מוחזק בגוף הקרקע ע"ש. ראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו חי ונתן לחתנו שטח"ז כמנהג. ואח"כ מת יעקב והחתן תובע גם שח"ז מירושת יעקב כי אמר שהוא ראוי לגבי חמיו והוא כתב לי במוחזק ובראוי הדין עמו תשובת רש"ל סי' מ"ט ועיין תשו' רמ"א סי' ג' ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן י"ד. ראובן שנתן מתנה לבתו מעכשיו כל זמן שלא יהיה לו בן מאשתו פלונית. ומתה בתו בחיי בעלה ואח"כ מת ראובן או אשתו בלא בן. מוחזק מקרי ויורש הבעל אותה הרמ"ט ח"ב סימן קמ"ו ועיין הרדב"ז ח"א סימן קמ"ד:

כשנשאה. ב"ח כתב דתיבת משנשאה הוא ט"ס דאין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוו לאחרים לאחר שנשאה ועיין ח"מ ב"ש:

אלמנה. וה"ה לשאר ב"ח:

אחרים. ואם יש לה משכנות של מטלטלין או של קרקע באתר' דלא מסלקי בעל יורש הג"א והרשב"א והרמ"ט ח"ג סי' רי"ט. ואין נקר' אתר' דמסלקי אלא כשיוכל לסלק בכל עת שירצה. ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאת ומתה. הח"מ פסק דיורש מחצה. וב"ש פסק דיורש הכל אא"כ שכתב לה דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ע"ש. ראובן שחייב מנה לשמעון חמיו ומת חמיו וירשה אותו בתו אשתו של ראובן ושוב מתה אשתו. ראובן יורש החצי ונותן החצי האחרת ליורשי שמעון הרדב"ז ח"א סי' קס"ט. ועיין בש"ע ח"מ סי' רע"ח דשם מבואר איזה הלואה נקר' מוחזק לענין בכורה כן הוא נקר' מוחזק בירושת הבעל:

מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון עיין ב"ח ודרישה:

שהמירה. עיין בח"מ סי' רכ"ג וס"ס רפ"ה:

שנשאה. היינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר ח"מ:

יירשנה. והראב"ד חולק ע"ז. ושוטה שנשא פקחת או להיפך אינו יורשה עיין ב"ש:

ומתה וכו'. כ"כ הרמב"ם והראב"ד חולק עליו וכן המגיד ומסיים דבר זה מחלוקת הגאונים. לפ"ז מהני עכ"פ תפיסת הבעל ב"ש:

עליו וכו'. עיין ב"ש ותוס' י"ט בבא בתר' פרק ט' משנה ט':

ממנה. אבל אם אין לו בנים ממנה אין נ"מ מזה דהא הבנים יורשים הכל. אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה. אע"ג דבן מאשה זו יורש בודאי חצי הכתובה ונ"מ ונצ"ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחה"מ סימן ר"פ:

והתוספת. היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוס' שליש על הנדוני' דינו כנצ"ב כמ"ש סימן ק' ועיין ב"ש ס"ק כ"ד:

נכסיה וכו'. עיין בח"מ סי' ר"נ כמה שיעור שיור אם משייר:

שתנש'. ר"ל שעומדת להנש' אז יש אומדנ' דמוכח דכוונת' היה להבריח אע"ג דלא גלתה דעתה. ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח. או אם נתנה רק מקצת דליכ' אומדנ' דמוכח. ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה היתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת הרא"ש ב"ש:

המתנה. ואם מת הבעל ואח"כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כ"כ הרא"ש:

לגמרי. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרי הוא אא"כ אמרה בפירוש לכתוב כן. מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת הר"ן ועיין בח"מ סימן ע"א. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה המגי"ד ב"ש:

בעצמם. ואם הוציאה המעות על דבר אחר יוכל הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלה בהלואה ואין אני מחויב לשלם ההלואה שחייבת. ומטלטלין שהניחה אביה יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד ועיין בח"מ סי' צ"ו. ומ"ש הש"ך שם לא שייך כאן דאל יקנה ממנה נ"מ. ולא שייך כאן תקנות השוק. מיהו בנ"י ס"פ י"נ וד"מ הבי' דבריו. דאם אית' הדבר שבא מאותן המעות חייב לשלם להם. ועיין ב"ח מ"ש בח"מ ס"ס צ"ו ומדבריו שם ראיה כמ"ש הנ"י. ועיין תשובת צ"צ סי' (י') [קי"ז] ועיין ב"ש:

אלו. ובעל א"י לומר שמא ממעות שלו לקחה. מיהו בנושאת בבית י"ל די"ל משלו הם. ואם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ב"ש:

אותן. אפילו קדושת הגוף. אמנם אם נתאלמנה חל ההקדש ת"ה סי' רע"ב:

מכרה. א"א שנתנה מנכסי מלוג ואמרה שבעלה נתן לה רשות לעשות כטוב בעיניה עיין הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ט. ובחלק ח"מ סימן של"ח שדבריו סותרים מחא"ה לחלק ח"מ ע"ש. בעל שהלך פתאום חוץ לעיר ואחר זמן שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב הוא ומכרה כל מטלטלי הבית הכבדים ובלתי ראוים להוליך עמה ופרעה חובותיה ומשכנה בית שהכניסה לבעלה בנצ"ב מה שעשתה עשוי הרמ"ט ח"א סימן ק"ץ. ויש חולקים וע' הרשד"ם חח"מ סימן נ"ו. וה"ה אם משכנה הבית לצורך מזונותיה ופרנסה מה שעשתה עשוי הרמ"ט סימן הנ"ל החזיק בעל המשכנתה ג' שנים ומכחיש לאשה ואומר שברי לו שהיה לה הרשאה מבעל נאמן במיגו דאי בעי כביש לשטרי' ואומר מהבעל קניתי הרמ"ט סי' הנ"ל ועיין כנה"ג דף ק"ז ע"א:

הבעל. דהיינו שנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה עיין בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ז בהג"ה בה"י. אשה שנתנה לבנה מתנה בפני בעלה ושתק בעלה בין היו נ"מ בין נצ"ב בין היתה מתנה שנתן הבעל לאשתו במתנה גמורה. אין במתנתה כלום. ואם אמרה לבנה קח מתנה זאת שאביך נתן לך והאב שמע ושחק אפשר שבזה הוי שתיקתו הודאה וצ"ע הרא"ם תשובת כ"י. והר"מ עובדיה כתב דמתנתה מתנה עיין כנה"ג דף ק"ח ע"א סעיף נ"ג צ"ד:

בו. היינו במתנה מרובה. ובמתנה מועטת נקר' מחוסר אמונה עיין בח"מ סימן רמ"ט וסימן ר"ד:

נאמנת. היינו אם היה הודאה בב"ד הוי כמכרה קודם שידע ומכירתה קיימת ב"ש ח"מ:

כלום. כתב הראנ"ח ח"א סימן צ"ה דאפילו היא מרוצה במכר אלא שאינה רוצה למכור לראובן אלא לשמעון המכר בטל ע"ש. וכשם שאינו יוכל למכור כך אינו יוכל לשעבד וכן להקדיש הרמ"ט ח"א סימן שי"ט וסימן רע"ד. אם מתייראו משוד או מגלות אין לה לעכב במכירתם ואם מעכבת במכירתם יוכל לומר תפטרי אותי מאחריותם תשובת הגאונים סימן רע"ח:

עשוי. כ"כ הרמב"ם. וכתב הרא"ם סימן פ' אפילו היתה האשה צווחת בשעת המכירה שאינה רוצה למכרם המכר קיים ע"ש:

בטל. ריב"ש בשם כל האחרונים. ואם היא מכרה והוא מסכים אח"כ או להיפך המקח קיים ואינו צריך קנין חדש. ואפילו מכר לפרנסה מ"מ היא יכולה לערער על המכירה ועיין ב"ש:

בשבועה. היינו אם היא תובעה לבעלה שישלם לה נאמן בשבועה דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים בתשובת מ"כ שהבי' הב"י כתב ההיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות ותשבע והמלוה יחזיר לה. והמרדכי ס"פ האומנין כתב מסתמ' אמרינן ברשותה השכין. משמע אפילו אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעשה ברשותה אמרינן מסתמ' עשה ברשותה. והרשב"א בתשובה שהבי' ב"י ס"ס ע"ג כתב דמאן לימא לן דלא אפק' מדעתה גם שייך תקנות השוק ע"ש. משמע נמי דא"י להוצי' מן המלוה בלא מעות וכ"כ הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק י"ט. ועיין מ"ש הש"ך שם דבגדים מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב יוכל להשכין לכתחלה ע"ש. והב"ש ס"ק נ"ב משיג עליו ע"ש ועיין בהר"א ששון סי' מ"ח. ובפליטת בית יהודא סימן י"א:

בו. אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלין אג"ק:

הכותי וכו'. ואם החזיק ישראל כ"כ בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אעפ"י שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו ת"ה ח"מ ב"ש:

משלו וכו'. עיין ש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ו ועיין מ"ש הב"ש ס"ק נ"ב:

לכתחלה. ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים. והח"מ כתב דהמחבר איירי שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוספת' שהוסיף לה ע"כ מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למוכרן לכתחלה ובדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם. אבל מה שנתן לה במתנה גמורה מיד דין נ"מ להם והמכר בטל. ומ"ש המחבר וה"ה המטלטלין שקנה לה וכו'. הוא לאו דוק' כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה ע"ש. וב"ש השיג עליו ומסיים מיהו למעשה צ"ע בדיעבד אם המכירה קיים ע"ש:

למכר'. והא דכתב הרא"ש והטור דא"י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה לו ב"ש:

עצמו. ר"ל שימכור מה שאין צריך לה כ"כ ויניחנו המעות על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם נ"מ והוא אוכל הפירות. ומ"ש כאן יוכל הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן ח"מ ב"ש:

בנ"מ. לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ"ש בי"ד בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ"ש הרמב"ם בדין זה בפכ"ב מה"א למ"ש בפ"ב מהלכות רוצח ופ"ה מהלכות עבדים ועיין בה"י בי"ד בה' עבדים ס"ק ז' ועיין ב"ש:

ביתה. הב"י והכ"מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי"ט בתשובה ח"ב חח"מ סי' נ"ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום:

בפירוש. ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס. ועיין בהרמ"ט ח"ב סי' קנ"ט:

לבעלה וכו'. ויש חולקין עיין ח"מ ב"ש. ומסיים הב"ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע"ש ועיין כנה"ג דף ק"ח ע"ב סעיף קמ"א:

אותו. ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפילו כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה. ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי כקנין אשה והדר בעלה עיין ב"ש:

אחריות. ועכשיו נוהגים דכותבים אחריות וקונים מן האשה והדר בעלה עיין ב"ש:

בעלה. עיין בח"מ סי' קי"א:

נגנבו. ה"ה אם נכתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפילו כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ"ל אע"ג בתחילה היו בעין ריב"ש. אם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ"ע לא אמרי' בזה נ"ר עשיתי לבעלי רשב"א ב"ש:

בטל. די"ל כוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור עיין בטור:

הבעל כו'. תניא ברפ"ח דב"ב וש"מ הרבה:

אבל כגון כו'. שם קכ"ה ב' קי"ד ב' קנ"ט ב':

שח"ז כו' הבעל כו'. כיון שכתב בלשון הודאה ולא אמרינן אומדן דעתא כו' וכמ"ש בירושלמי פ"ט דב"ב ש"מ שהודה ועמד אינו חוזר: דיני מהרי"ו סט"ז:

אבל שבח כו'. רשב"ם שם ד"ה אר"פ כו' ע"ש ולהכי לא תני ליה גם כן במתניתין לבטל בהדי הנך תוס' ד"ה אר"פ ורא"ש וש"פ ותוספת דבכורות נ"ב א' ד"ה ולא כו' ע"ש:

ואינו יורש מלוה כו'. תוס' שם ד"ה אר"פ כו' ותו' דבכורות הנ"ל והרא"ש ודלא כהרי"מ דדייק מגמרא דב"ק הנ"ל איפכא דגובה ממלוה דמש"ש לא אמר ר"ע כו' ונוקמ' לרבה כו' אמרי ה"מ לבני מערבא אליבא דרבי אבל בעלמא כרבי כ"ה הגירסא שם ור"ל דדוקא בבכור אבל לענין ירושת הבעל כר' סבירא לן דל"ל ראוי אלא במאי דליכא זכיה מחיים כלל כגון שמת אביו בחיי אבי אביו או כופר אבל כתב שם שר"ה ורי"ף חולקים עליו וס"ל דראוי אף לירושת הבעל וכ"ה לגי' שלנו בגמרא אמרי ה"מ לבני מערבא כו' כי קאמרי הכא כרבי וערש"י שם סד"ה כרבי כו' ה"נ כו' וכ"כ הרמב"ן דכ"ה הגירסא בכל הנוסחאות ומוכח להיפך כנ"ל ובשאלתו' הגירסא בב"ב שם בהדיא אר"פ הלכת' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין גבו קרקע בין כו' וע' רמב"ן: ה) כגון כו' וכן אם כו' אבל כו'. הרא"ש שם דדוקא הנך דמי לנזק אבל אם הלותה כו' דלא עדיף ממכרה שהבעל מוציא כמ"ש בפ"ד דכתובות וש"מ באוש' התקינו כו' ויש בזה שיטות אחרות ועב"י:

אבל אם הניחו כו'. עס"ב ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו כו'.

ואפי' כו'. ע' תוספת שם נ"ה ד"ה אם כן כו':

כל הנכסים כו'. כנ"ל דמ"ש אבל אם הלותה כו' דלא עדיף ממכרה כו' משא"כ כה"ג וע"ש בתשובה:

ואם אמר כו'. שם אר"א דבר כו' א"ר מסתברא כו' וכתב הרי"ף והרא"ש ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך כו':

שהיא צריכה מיאון. כמ"ש ביבמות ק"ח א' תניא רא"א כו' רי"א בעלה כו' כללי כו' אלמא דוקא בכה"ג שצריכה מיאון לאפוקי כה"ג שאמרו במתני' שם רחב"א אומר כו':

אבל הפקח כו' והחרש כו'. ירושלמי דכתובות. כ"מ. וכמ"ש בגמ' דיבמות קי"ג א' לענין כתובה להיפך:

קטנה כו' בין כו'. קדושין מ"ה ב' נתקדשה לדעת וניסת כו' ופ' הרמב"ם כרב אסי ורב הונא לענין תרומה וכ"ש לענין ירושה כמש"ש ומודה רב כו':

אפילו שתק. כמש"ש האי דאישתק כו':

אא"כ כו'. כמש"ש שמא יבא כו' הא יתרצה ש"ד:

מי כו'. רמב"ם בפ"א מה' נחלות ה"ט וכ"כ בע"ה בגמרא הנ"ל ומודה רב שאם מתה איני יורשה אוקי כו' שמעינן דכל ספק קדושין וספק גרושין ומתה אין הבעל יורשה וכתב מ"מ דיש לדחות דשאני ס"ג מס"ק אבל ראי' ממ"ש בגיטין ע"ג ע"ד ת"ר ימים שבינתיים כו' כללו של דבר כו' מדמזכיר ירושה בהנך ש"מ דוקא לפי שהיא כאשת איש לכל דבר וכמ"ש דרבי ור"י וחכמים פליגי עליה בכל הנך דחשיב דאל"כ ה"ל לברורי בהנך דס"ל כוותיה ובירושלמי שם על מתני' ראוה שנתייחדה עמו כו' לאידא מילתא אר"א לירושה דתלינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדרי' אר"ז זאת אומרת שהיא כא"א לכ"ד ר"ל מדקאמר לירושה והראב"ד חולק שם:

אבל כ"ז כו'. וע' תוספת דב"ב קמ"ו ב' ד"ה נכנס כו' והרא"ש שם דלא כרשב"ם סד"ה נפלה כו' וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפ"ה דכתובות במורדת דלא מפקיע ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים:

הטוען כו'. בהג"מ שם מבואר דס"ל כרשב"ם וכן מביא ראייתו כדאמרינן כיון שנתן עיניו כו' וכבר כתב דלא קיי"ל כן אלא שבמרדכי שם סימן תתל"ב כתב בשם הר"א כפירשב"ם אבל לא מטעמיה אלא שהמעשה היה שהיה טוען קדושי טעות ונכנס לבודקה ע"י צנון שה"ל בחיקו והיא היתה אומרת שריח כותבת היה ונמצא שלפ"ד היו קדושי טעות והודאת בע"ד כמאה עדים דמיא:

אשה כו'. הרי"ף והרא"ש בפ"ה דכתובות סל"ה וכצ"ל:

המורד כו'. שם מבואר דס"ל כפירוש רשב"ם הנ"ל ועבד"מ סק"ה והניח בצ"ע:

בין כו' אע"פ כו'. שם:

אין כו' ואם כו'. ערש"י שם ד"ה ואי לא כו' וכמש"ש עשאוהו כנכסים כו' וה"ה לפירות וירושה וע"ראש שם הלכך אמדי' דעתה כו':

וכשתמו' כו'. וכ"כ ברא"ש שם וגם אם תמות כו':

ולא עוד כו'. כחכמים שם.

אין כו'. מדקאמר שטר פסים וחכ"א עד כו' מ' דאי כתב מהיום הוי כשטר פסים ועוד דמפרש קושית הגמרא ואי לא קננהו כו' דקאי עד מברח' מקצתה ומהיום כו' אבל אכול' לא פריך כיון שקנה המקבל לכשתמות משא"כ כאן דלא קני עד שתרצ' ואהא משני עשאוהו כו' אבל הר"נ כ' דמ"מ אם מתה יורשה כאן וכן בנכסים שאין ידועים כתב במתני' שם דאם מתה יורשה ולכן לכתחלה לא תמכור ואחרי' כתב שאף במברחת כולה אם מתה אינו יורשה ולא הודה לכן הר"ן ע"ש:

אבל לא כו'. כמש"ש במתניתין בחייה ולפירות תקנת כו' וכמ"ש התקינו כו' ומתה ואמר מוציא כו' ובב"י נ' א' א"נ זבנה כו':

בלא דמים. הרי"ף והרא"ש בפ"ד דהא שוינהו כלוקח ראשון כמ"ש בסכ"ח דב"ב:

וי"א דאף כו'. הרא"ש שם בפ"ד סי"ז ע"ש:

ואם הדמים כו'. כיון דאינה מכורה הוי גזל בידה וע' בגיטין מ"ד ב':

או שנמצאו כו'. הרא"ש בכתובות שם אבל הבעל אינו חייב לשלם בשבילה דפגיעתה רעה:

נתאלמנה כו'. ירושלמי ר"פ הכותב ר' הלל בן פזי בעא קומיה ר' יוסי מכר הוא ומתה היא מהו א"ל מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מהו א"ל מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו והביאו הר"ן בפ"ד שם:

ואין חילוק כו'. וכ"כ הר"נ ר"פ המדיר. עתוס' דכתובות נ"ט ב' ד"ה קונמות כו' וי"ל דדוק' בקונמות כו' והא כו' א"נ כו' אלמא אף בהקדש אלמוהו לשעבודא דבעל וכן פסק הרמב"ם דע"מ אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה ועוד דפר"י דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וע"תוס דגיטין מ"ב ב' ד"ה הקדש כו':

ואם הבעל כו'. כמ"ש בב"ב נ' א' כי קאמר כו':

ראה כו'. ול"ד למ"ש בב"ב קל"ב א' ושמואל אמר במחלק כו' כמש"ש ומקולי כו' וע' רשב"ם שם ד"ה ומקולי כו':

צותה כו'. עח"מ סימן רמ"ג ס"ב.

בד"א כו'. ע"תוס' שם ד"ה עשאום כו':

אפילו נכסים כו'. דר"ש ל"פ אלא אסיפא:

נכסים כו' וכן כו'. שאין לך נכסים שא"י יותר מחבלה אפילו הכי אמרינן ברפ"ו שלה ילקח כו' וכן מתנה וכמ"של סי' פ"ה ס"ז:

אשה שאמרה כו'. ודהודאתה היא כמו מכירה וכמש"ש י"ט א' וכגון שחב כו':

מיהו כו'. ואף למש"ש הרא"ש בשם הראב"ד והיכא דפרע כו' כ' הראב"ד כו' כיון שהקרן שלה ואין לבעל בקרן כלום ועב"י:

האשה כו'. ב"ב מ"ט ב' הא ראיה כו' הא אתמר כו' והן נצ"ב לפי' תו' שם ד"ה הנ"ל והרי"ף פי' מש"ש אילימא למעוטי שאר נכסים דהיינו נצ"ב ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה אילימא כו' והקשה כו' ובכתובות פ"א ד"ה ומגרשה כו' וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בסט"ז כיצד כו' מנ"צב כו' או שדה כו' והוא כפירוש הרי"ף:

בין לאחרים כו'. מתני' דגיטין לקח מן האשה ואח"כ כו' דוקא שלקח אח"כ מהאיש ובב"ב נ' א' איש ואשה כו' כי קאמר כו' וכ"ש בנצ"ב דחייב באחריותן ואם מתו והותירו לו וביבמות ס"ו ב' עבדי צ"ב יוצאין כו' וע"תוס דב"ק צ' א' ד"ה כמאן כו' ושם פ"ט א' אם אמרו בנ"מ כו' וכ"ש לתקנת אושא:

וי"א כו'. ממש"ש תזבין לנ"מ בטובת הנאה כו' ותזבן כתובתה לטובת כו': מב) וכן כו'. בין נצ"ב מתני' הנ"ל לקח מן האיש כו' ואוקימנא בג' שדות ואף לפי' הרי"ף ה"ה לנצ"ב ובנ"מ אמרינן בב"ב נ' א' איש ואשה כו' כנ"ל ובכתובות פ' א' איבעי להו בעל כו' אבל לגופה פשיטא להו דלא הוי מכירה וזהו שמכרו כ"א לבדו אבל מנרו שניהם בנ"מ והוא אחריה בנ"צב ודאי דהוי מכירה כמ"ש בב"ב שם ובגיטין שם מ"מ ועסט"ז:

ויש מי כו' ואפילו כו'. ביבמות ס"ו ב' מכרו שניהם כו' הבעל כו'. מ' אפילו מכר הבעל וע"תוס שם ד"ה הבעל כו' ונראה כפיר"ח וע"ראש שם בשם ר"ת וע"ש ברא"ש שהאריך בזה ובסה"ת ש"ו ח"א האריך מאד ע"ש וזה כפי שפי' ההיא דיבמות בקרקע צ"ב אבל הר"זה פי' במטלטלין של צ"ב דכל ההיא סוגיא דשם במטלטלין כמש"ש יח) כלי איני כו'. וכן פירש הרמב"ם ועס"יד:

אין האיש כו' ואם. כמש"ל דפירש ההיא דיבמות במטלטלין וכתב הרי"ף שם והאי מכרו שניהם לפרנס' כו' מוציא כו' לא איפשטא שפיר דלעביד בה מעשה ופ' הרמב"ם לקולא דהמע"ה ועמ"ש בא"ח סי' רמ"ו ס"ד. ירושלמי פ"ו וכתובות והביאו הרי"ף ורא"ש שם אריב"ח הדא אמרה כו':

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי דכתובות פ"ו מה ראו לומר כו' אריב"ח הדא כו' והביא' הרא"ש שם ס"ד ומשום לכתחל' לא יתקנו לפחות חומש ועמ"מ פ"ל מה' מכירה ופ' ג"כ כרשב"ג דיבמות הנ"ל וכ' הרא"ש בפ"ז דיבמות ספ"א ויראה דדוקא בקרקע כו' אבל המכנסת כו' וכ"ש לאותן שפ' דבקרקע מכרו בטל דה"ה למטלטלין:

וי"א כו' על ס"ס ע"ג:

ישראל כו' אבל כו'. עתו"ס דב"ק ע' ב' בד"ה ואי כו':

למחות כו'. הוא תמוה דבנכסים דידיה ודאי שא"י למחות כמה שכ' בכתובות פ"א א' הרוצה שימכור כו' ושם ב' דאלת"ה סיפא כו' איבעי כו' וערש"י שם א' ד"ה מגרש' כו' וס"ל כפירש הרי"ף דמ"ש בב"ב שם שאר נכסים היינו נצ"ב ועתו"ס שם בד"ה מגרשה כו' ובב"ב שם ד"ה אילימא כו' וכ"כ הרמב"ם והטור וש"פ ועח"מ:

מטלטלין כו'. יבמות שם ולא עוד כו' וכפירושו דבמטלטלין קמיירי אבל לדעת הפוסקים דסי"ג בהג"ה ה"נ דמכרו בטל וכ"ש הוא דהא אינו אוכל פירות בזה:

וה"ה כו'. עמ"ש בב"ק ק"ב ב' נעשה כמי כו' וע"ש בהג"א ד"ה וכדמסיק כו' וכן כאן כהפוסקים הנ"ל דאינו מכורה:

ואין חילוק כו'. כהיש חולקים בח"מ סימן צ"ז סכ"ו וערא"ש פ"ד דכתובות סל"ב ובגדי אלמנה וגרושה כו' והביאו מהר"מ ראיה ממש"ש לבישתינהו לכולה מאני כו' הלכתא כו' ש"מ דלשמואל אפילו בבגדי שבת ויו"ט וע' במרדכי סימן רל"ז שוב מצאתי כו': נא) אבל כלי זהב כו'. כ"כ במהרי"ק שם בשם תשובת הרי"ף דבזה בע"ח גובה ול"ד לבגדי שבת וי"ט דבזה דעתו שאם יצטרך יפרנס מהם ולכן כ' בהג"ה בח"מ שם וי"ח ארישא דוקא אבל דעת ש"ע בכאן תמיה דשם פ' כהרמב"ם ועהג"א שם ד"ה כ' הרמב"ם כו': נא) ואם קרובים כו'. היינו כדין נ"מ שאמרו ז"ל כספים ילקח קרקע כו' וכמש"ל סי' פ"ה סי"ג דמתנה כנ"מ דמי וכמש"ש ס"ז משא"כ במתנה דאין אוכל פירות כמש"ש:

מכרו שניהם כו'. ואף על גב דאמרי' שם ואב"א כו' והרמב"ם פ' כר"א ס"ל דה"ק ואב"א כו' דמתני' ורבא כר"ה ס"ל אפי' זבנה לעלמא הוי זבינא ואמימר דאמר כר"א בזבנא כ"א לבד וכמו יום או יומים דא"א אלא בכ"א לבדו דשניהם ביחד בלא"ה פטורין מ"ש בפ"ק לבדו דב"ק ובפ"ט דסנהדרין ורשב"ם שם לא פירש כך וכן רש"י בב"ק צ"א א' ד"ה איש ואשה כו' רא"ש שם: נב) כיצד כו' או כו'. כפי' הרי"ף שם שאר נכסים היינו נצ"ב אבל לפי' תוס' ג' נכסים היינו נצ"ב כנ"ל:

אא"כ קבלה כו'. כמ"ש בגיטין נ"ח וכשמואל דקי"ל כוותיה כמ"ש שם י"ז:

י"א כו'. דמתחיל' א"י לומר נחת רוח כו' דהא שדה שייחד לה בכתובת' י"ל נ"ר עשיתי וכתובת' יכולה למחול כמ"ש בב"ק פ"ק א' וש"מ ע' רא"ש סוף כלל נ"ח ואמרי' בר"פ אעפ"י תנאי כתוב' כו' למוחלת:

וי"א. ס"ל דהא דר"פ אע"פ לתוספת וכמ"ש ר"ח ורא"ש שם וש"פ:

ואפי' כתבה כו'. ממ"ש בב"ב מ"ט ב' הא ראיה יש כו' ולאוקמי כה"ג. הרשב"א וש"פ:

בין כו'. ערש"י שם ד"ה ולא כו' וכ"ש באותו שדה:

וי"א כו'. כמ"ש בב"ב מ"ח א' מודה שמואל כו':

אשה שסלקה כו'. דאדם יוכל להסתלק בדשל"ב כר'"ש ר"פ הכותב וכמו שכ' בח"מ סימן ר"ט ס"ח בהג"ה:

ולא שייך כו'. זה כ' הרב מסברתו צ"ע מ"ש דכאן נמי י"ל נתת עיניך כו':

אבל אם כו'. כמו בקרקע בסט"ז דחד טעמא להו: