חיוב קבורת אשתו - שולחן ערוך אבן העזר סימן פ״ט

חייב לקוברה. קבורה תקנו חז"ל תחת נדוניא ולא תחת הכתובה דהא ארוסה לית לה קבורה כן כתבו תוס' דף מ"ו ולא תחת נ"מ כמ"ש בסי' ע"ז ואם בני משפחתה אין מספידים כלל ובני משפחתו מספידים לזכרים ויש פוחתים לנקבו' אל יפחות לה כן כתבו תוס' אפי' אם שניהם רוצים שלא ירש הנדונייא ולא יקבר אותה אין שומעים להם שם, כתב בתשו' מהרי"ל בעל חייב בקבורה אפי' אם כנס אותה ערומה דלא פלוג חז"ל וכן נשמע כמ"ש תוספ' ר"פ אלמנה ניזונ' ועיין בסמוך:

ועמד אחר. כ"פ הרמב"ם ספי"ד אף על גב אם עמד אחד ופרנס לאשת חבירו קי"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כמ"ש בס"ס ולעיל סי' ע' שאני קבורה כדי שאל תתבזה לכן חייב לשלם מיהו בירושלמי פליג בזה אם עמד א' וקברה אם מוציאים מהבעל והרשב"א והר"ן פסקו דלא כרמב"ם וכתבו מספיק' אין מוציאים מהבעל אם קבר אחר:

מוציאין מבעלה. אפי' אם היה הבעל בעיר ולא נמלך בו ועמד אחד וקבר אותה מוציאים ממנו ד"מ ואם קברה מצדקה ואח"כ נודע דיש לבעלה ממון מוציאי' מהבעל אפי' למ"ד אם קבר אחר אין מוציאים מהבעל מ"מ אם קברה מצדק' מוציאים ממנו ד"מ בשם הג"מ, ובסי' קי"ח מבואר מי ומי חייב ליתן לסיוע הקבורה גם אם היא חייבת בקבורת בעלה:

בלא הכרזה. וכן אם א' הלוה לצורך קבורה מוכרים בלא הכרזה לשלם לו תוס' דף פ' ומגיד ספי"ד:

יורשי כתובתה. תוס' ר"פ אלמנה ניזונת בד"ה ואין חייבים בקבורתה משמע אפי' לא הניח אלא מטלטלין ולדינ' דש"ס אין הכתובה נגבת מן מטלטלין אפי' הכי יורשיה הראוים לירש ממנה אם היה לה כתובה חייבים בקבורתה וצ"ל הטעם משום לא פלוג לפ"ז אפי' לא הניח כלום מ"מ חייבים בקבורה ומזה נשמע דהבעל פשיט' חייב בקבורה אפי' לא הניח כלום ומ"ש תוס' שם הבעל אינו חייב בקבורה כשלא יורש צ"ל דכוונתם כשאין לו דין ירושה אבל אם הוא ראוי לירש אפי' לא ירש חייב בקבורה וכ"מ מראב"ד דאמרי' לא פלוג מיהו מרמב"ם משמע דס"ל כשלא ירש אינו חייב בקבורה דאי ס"ל ל"פ א"כ אם מתה בלא שבועה למה היורשים אינם חייבים לקבור אותה אלא ודאי ס"ל כשלא ירש הבעל אז /או/ היורשים אינם חייבים בקבורה:

ולא הודו לו. הראב"ד והר"ן השיגו עליו ונראה גם תוס' הנ"ל חולקים עליו דהא כתבו אם הניח מטלטלין מחוייבים לקוברה אף על גב דאינה גובה הכתובה ואין יורשים ממנה מכל מקום חייבים לקוברה מכ"ש כשלא נשבעת די"ל שמא כבר לקחה הכתובה דחייבים לקברה:

כדרך כל המדינ'. לומר שאם נהגו בני המדינ' שלא להספיד אינו מספיד וכן הוא בירושלמי לשון המ"מ:

לא יפחות משני חלילין. עיין בתוס' מה שהקשו למה לא קתני לא יפחות מדרך העולם:

ומוכרין בלא הכרזה. ויש מי שהוסיף שאף הלוה לצורך קבורה מוכרין בלא אכרזתא שלשים יום כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים כאלו וכן ראוי בכיוצא בזה לעשות לשון המ"מ:

יורשי כתובת' חייבין בקבורתה. מלשון זה משמע אם היא ענייה ואין לה כלום להוריש אין חייבים בקבורתה רק נקברת מן הצדקה וע' בתוס' ר"פ אלמנה ניזונית ד"ה ואין חייבים בקבורתה משמע אפי' לא הניח אלא מטלטלין ואין הכתובה נגבית מהם לדינא דגמרא אפ"ה יורשיה הראוים לירש ממנה אלו היה לה כתובה חייבים בקבורתה וכ"כ הראב"ד בהשגות יורשי נדונית' ונ"מ שלה קוברין אותה ואף על פי שלא ירשו כלום ויש לדחות וכמו שאכתוב אחר זה מצאתי בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד מי שפסק להכניסה ערומה מי לא חייב בקבורת' אלא לא פלוג רבנן בתקנת' וכו' ע"ש:

ולא הודו לו. זה לשון הראב"ד בהשגותיו דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעת קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישה ליורשיה אלא ודאי יורשי נדונית' ונ"מ שלה קוברים אותה ואעפ"י שלא ירשו כלום עכ"ל ואפשר לפרש דבריו דה"ק דאף שלא תפסה צררי ולא ירשו כלום מן הכתובה מ"מ הנדוני' ונ"מ שלה לזה לא צריכה שבועה וא"כ יורשיה יורשים הנדוני' ונ"מ עכ"פ וא"כ למה לא יקברו' וא"כ כל שהי' ענייה ולא היה לה נדוניא ונ"מ אינם חייבים לקוברה רק היא נקברת מן הצדקה אבל לא משמע כן בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד (וכמ"ש בסעיף הקודם):

יש מי שאומר שיורשה בעלה כו' זה דעת הרמב"ם ולא הודה לו בטור כתב יראה שחושב יורשי הבעל יורשים כיון שאין יורשיה נוטלין כ"ז שלא נשבעת ולא נהירא כיון שראוין לגרש אותה אלו נשבע שפיר יורשיה וכ"כ הראב"ד:

לקוברה. קבורה תקנו חז"ל תחת נדוני' ולא תחת הכתוב' ואם בני משפחתם אין מספידין כלל ובני משפחתו מספידין לזכרים ויש פוחתים לנקיבות אל יפחות לה. ואפילו אם שניהם רוצים שלא יירש הנדוני' ולא יקבר אותה אין שומעין להם. ובעל חייב בקבורה אפילו אם כנס אותה ערומה ב"ש:

מבעלה. אפילו אם היה הבעל בעיר ולא נמלך בו ועמד א' וקברה אותה מוציאין מבעלה. והרשב"א והר"ן חלקו על הרמב"ם ופסקו מספיק' אין מוציאין מהבעל אם קברה אחר. ואם קברה מצדקה ואח"כ נודע דיש לבעלה ממון מוציאין מהבעל אפילו למ"ד אם קברה אחר אין מוציאין מהבעל מ"מ אם קברה מצדקה מוציאין ממנו ד"מ בשם הג"מ. ובסי' קי"ח מבואר מי ומי חייב ליתן לסיוע הקבורה גם אם היא חייבת בקבורת בעלה ע"ש:

הכרזה. וכן אם א' הלוה לצורך קבורה מוכרים בלא הכרה לשלם לו תוס' ח"מ ב"ש:

בקבורתה. מתוספת משמע אפילו לא הניח אלא מטלטלין ולדינ' דש"ס אין הכתובה נגבית מן המטלטלין אפ"ה יורשים הראוים לירש ממנה אם היה לה כתובה חייבין בקבורתה ע"ש דף צ"ה ע"ב בד"ה ואין חייבים בקבורתה וכו'. לפ"ז אם לא הניחה כלום להוריש חייבים יורשיה הראוים לירש אם היה לה לקוברה ואינה נקברת מן הצדקה. ונשמע נמי דהבעל חייב בקבורה אפילו לא ירש כלום ממנה. וכ"כ הראב"ד. ומיהו מרמב"ם משמע דס"ל כשלא ירש אינו חייב בקבורה דאל"כ אם מתה בלא שבועה למה היורשים אינם חייבים לקבור אותה אלא ודאי ס"ל כשלא ירש הבעל אז היורשים אינם חייבים בקבורה ב"ש:

ובכלל כו'. כמש"ש ה"ד אי דאורחא כו' וה"נ אורחה הוא דנהגו בכך שם וכמ"ש וכדר' כו':

וכן חייב לה כו'. ירושלמי שם תני כו' שנהגו להספיד מספידין:

ואם דרכם כו'. מתניתין שם. כפיר"ת בתוספת שם ד"ה דאורחא כו'.

ואם כו'. גמרא שם:

לא כו'. ירושלמי שם תניא לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין א"ר חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה ר' יוסי אמר בין אב בין אחר גובה ואתיין אלין כהלין פלוגתא תמן דתנינן מי שהלך למ"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אמר אבד את מעותיו א"ר חגי לא אמרן אלא אחר אבל אב גוב' ר"י אמר בין הוא בין אחר אינו גובה ע"ד דר"ח בין למזונות בין לקבורה אב גובה אחר אינו גובה ע"ד דר"י לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה ע"ד שתהא אשתו מושלכת לכלבים. למזונות בין אב בין אחר אינו גובה ופ' הר"י שהרי במזונות סתמו ולא חילקו בגמרא שלנו וה"ה לקבורה מ"מ. ונראה מטעם אחר לפי' שאתמר באחרונה וכמ"ש הרמב"ם בפי' לסוטה פ"ב אבל הרשב"א והר"נ והר"מ ומרדכי כתב בשניהם להקל דהמע"ה ולפיכך פ' כאן כר' חגי:

ומוכרין בלא כו'. כמ"ש בגיטין נ"ב ב' וש"מ וע' תוספת שם בד"ה לכרגא וע"ש בד"ה ולקבורה כו'.

לפי כו' ולפי כו'. כנ"ל ס"א ומ"ש לפי ממון ממ"ש במתניתין אפילו עני כו' מ' דבממון תליא גם כן:

יש מי כו'. ולי כולי עח"מ סק"ה וב"ש סק"ה וער"נ שם במתניתין: