כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט - שולחן ערוך אבן העזר סימן פ״ח

נוטלת כל נכסיה בלא שבועה. במגיד פי"ח דין ט' פי' דברי הרמב"ם דאיירי דוקא כשהם בעין אבל אם נאבדו צריכה שבועה וכן אי' לקמן סי' צ"ו ולמ"ש תוספות ריש ב"ב ובפ' השולח (גיטין דף ל"ד) הטעם דאלמנה צריכה שבועה אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך הזמן משום אלמנה דאי' לה כתובה מתקנות חז"ל חיישינן טפי לפ"ז נ"מ ונצ"ב א"צ שבועה אפי' ליתא בעין ועיין סי' צ"ז שם כתבתי באריכות:

ואם אבדו לגמרי. אפי' אם פשע בהם כמ"ש בסי' פ"ה:

בשומא הראשונה. כ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ב כשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל הריווח מיהו אם לא היו עושים מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א"צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוקא כשהכלי בעין והוקרו שייך הריווח לה ולא משכלו:

שומעין לה. משמע אפי' למנהג שלנו שאין כותבין שום כלי מ"מ שייך שב"א בכלים שהכניסה לו ויש לדמות לולד שפחה דאין פורטים בכתובה מ"מ שייך שב"א וכ"כ בט"ז גם מוכח לדעת הרא"ש והטור דס"ל וולד בהמה וולד שפחה שייך שב"א ובעת הגירושין צריך ליתן לה וכל זמן שהיא תחתיו רשאי למכור ש"מ אף על גב דרשאי להוציא ולמכור מ"מ שייך שב"א לכן אפי' בזה"ז אם עדיין אותן מטלטלין שהכניס' בנדוניא הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובת':

מעין מלאכתן. אז שייך שב"א ונוטל' כשומא של עכשיו ואם אין עושי' מעין מלאכתן אפי' אם רוצה למחול על הפחת ורצונה ליקח כמות שהן יכול הוא לעכב וא"צ ליתן לה וכן משמע מריב"ש וכ"כ בח"מ:

וה"ה לולדות של שפחה ובהמות. אף על גב דרשאי למכור ולאכול אותם מ"מ אם נשתייר שייך בהו שב"א מיהו מה דפסק כאן בולדות בהמה שייך שב"א כן הוא דעת הרא"ש והטור אבל רש"י והרמב"ם לא סבירא להו כן וכן הוא בתשובת ריב"ש סי' כ"א ובסי' פ"ה פסק כרש"י והרמב"ם, והרמ"ה סבירא ליה בולד בהמה שייך שב"א וס"ל אפילו בעודה תחתיו אינו רשאי למכור וב"ח הקשה עליו מש"ס דאוכל פירות ול"ד כי בפירות לא קאמר הרמ"ה אלא בולדות דשייך שב"א סבירא ליה דאינו רשאי למכור כמה דקי"ל דאינו רשאי למכור נצ"ב משו' שב"א מ"ש בסי' צ' והרא"ש סבירא ליה כיון הפירות שייכים לו ונ"מ הם רשאי למכור כמו שאר פירות אלא אם נשתייר שייך בהם שב"א:

אם הקדישו היורשים. אף על גב דצריכים ליתן לה הכלים מ"מ כיון דמחוסר גוביינא חל הקדש עליהם אף על גב אם היא אמרה קונם מ"י א"י לאסור מ"י מעכשיו אפי' אם אמרה יקדשו ידי משום דאלמוה חז"ל לשיעבוד דבעל כמ"ש בסוגיא פ' אף על פי ולעיל סי' פ"ב ובשיעבוד האשה קי"ל ג"כ דאלמוה חז"ל שיעבוד שלה ומ"מ חל הקדש על שיעבוד שלה אף על גב קונם אין חל שאני קונם דאינה אסורה על כל העולם אבל הקדש אסור ע"כ העולם חל טפי כ"כ תוספות פ' אף ע"פ מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל אלא כשהפרישו על המת משום צורך המת אז נאסר דאינו מצוי אבל הקדש לא חל עיין שם בפרק אלמנה לכ"ג והרא"ש בפרק המדיר תירץ בע"א וכתב אף על גב דאלמוה שיעבוד האשה מ"מ לענין כתובה לא אלמוה ואם הקדישה היא נ"מ שלה תלי' בתרוצים אלו לפי תירוץ של תוספות הנ"ל חל ההקדש ולמ"ש הרא"ש לא חל וכן לתירוץ בתרא של תו' א"י להקדיש נ"מ משום דידו עדיפא מידה ועיין ח"ה סי' רע"ב ועיין סי' צ':

הכניסה לו קרקע וכו'. בדין זה פליגי ר"ש ורבנן ואיירי המתני' בנ"מ אז הפירות שייכים לה בחנם ובח"מ הבין דאיירי הדין כאן בנצ"ב וכ' ולא ידעתי למה כ' המחבר דין זה בנצ"ב ולא כ' הדין בנ"מ כמ"ש במתני' גם מסופק אם היא נוטלת הפירות בחנם או ששמין לה קרקע עם הפירות וראיה שלו דאיירי בנצ"ב משום דקאמר לשון להכניסה לו ומשמע ליה לשון הכניסה ל"ש בנ"מ ואין מוכרח כמ"ש בסי' צ"א דלשון הכניסה מצינו בש"ס בנ"מ ועיין ברמב"ם ר"פ ט"ז לכן מסתבר דאיירי כאן בנ"מ כדין דמתני' ואז שפיר דנוטל עם הפירות:

ואפי' הגיע זמנן לקצור. אף על גב דקי"ל כל העומד לקצור כקציר דמי הכא תקנות חז"ל הוא דפירות שלח /שלא/ לקט שלה הם:

וגירשה. ואם היא תבעה הגט ע"פ הדין שהדין נותן לכוף אותו הרי הוא כאלו גירשה הוא אותה מרצונו ש"ג:

ואכל. ה"ה אם בנה פלטרין ודר בהם כי לא חלקו בין הוצאה הנכרת לבין הוצאה שאינה ניכרת כן כתב המרדכי וש"ג:

דינר. בש"ס פליגי בזה ופסק כמ"ד בדינר ולא בפחות שלא להפסיד לבעל הוצאות שלו לכן לא פסק כהרא"ש דאמר כשאכל כשיעור פרוטה מפסיד הוצאות:

של זמורות. כלו' שהאכיל לבהמתו וכתב בח"מ שצריך שיהיה כשיעור דינר כיון שאכילת בהמה לאו אכילת כבוד הוא:

ישבע. והא דנשבע ונוטל משום דהיא ידע והיא א"י ומכאן נשמע כל היכ' דא' יודע והשני א"י ישבע ויוציא דהוצי' ברשות כ"כ הר"ן וכמ"ש בח"ה סי' נ"א אף על גב דדינו כמוצי' שלא ברשות לענין דאינו נוטל אלא הוצאות מ"מ לדין זה דינו כמוציא ברשות:

אין לו מההוצאה וכו'. דדינו בזה כאלו הוצי' שלא ברשות וא"ל הא קי"ל היורד לשדה העשוי ליטע אפי' אם ירד שלא ברשות נוטל כשאר אריס והא דאינו נוטל הבעל כשאר אריס תירץ הר"ן כיון דהפירות שלו הם הוי כשדה שאינו עשוי ליטע:

הוצאות. אף על גב דלא היה הוצאות לצורך הפירות רק להביא הקרן:

אבל מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהוא לא תפיס או תפיס בעדים דאין לו מיגו אבל אם אית ליה מיגו גובה:

מורדת. נראה אם אכל יותר מהוצאות אמרי' מה שאכל אכל ומל' הרא"ש והטור והמחבר משמע דאין מנכין לו מה שאכל, וברמב"ם מבואר דמנכין לו מה שאכל גם משמע מדבריהם דנוטל כל הוצאות אפי' אם היה הוצאות יתר על השבח:

ומיאנה. אבל אם יוצי' בגט דינה כשאר אשה, טור:

שהרי ברשות ירד. משמע דדינו כיורד ברשות ממש ונוטל הוצאה אפי' כשהוצי' יותר משבח כנ"ל מרמב"ם פכ"ב ומהטור ומל' המחבר וכ"מ מהר"ן והרמב"ם פ"י ה"ג דין ז' משוה דין שותף לדין הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה נ"ל דס"ל שותף נוטל ג"כ כיורד ברשות אפי' אם הוצאה יותר משבח ולא כנ"י שכתב בפ' ח"ה דשותף אינו נוטל שיעור הוצאה כשהוצאה יותר משבח ובח"ה סי' קע"ח פסק בהג"ה כנ"י, ובסי' שע"ה הביא המחבר ל' הרמב"ם דמשוה דין שותף לדין בעל בנכסי אשתו קטנה ולכאורה נ"ל כמ"ש דהרמב"ם לא ס"ל כנ"י גם דברי הסמ"ע תמוהים שכתב שם בסי' שע"ה כן הדין במוצי' הוצאות על נכסי אשתו וכתבתי לשונו בסי' קע"ח עכ"ל וע"כ באשתו קטנה קאמר דהא באשתו גדולה דינו כיורד שלא ברשות אפי' אם השבח יותר מהוצאה אע"כ אשתו קטנה קאמר ולא הביא דכל הפוסקים הנ"ל ס"ל באשתו קטנה נוטל אפי' הוצאה יותר משבח:

לא יטלו היתומים. בח"ה סי' פ"ט פסק יורשי השכיר אינם נשבעים ונוטלים ובסי' ק"ח שכתב יורשי השכיר אינן נשבעין ונוטלין משום אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו אם א"י בודאי שלא פרע אלא רוצים לישבע שלא פקדתנו אינן נשבעין ונוטלין אבל אם טענו ברי שלא פרע נשבעים ונוטלים וכאן אפי' טוען טענות ברי לא מהני משום שכיר עדיף דשכר אותו גם משום כדי חייו וחיי בניו לכן בטענות ברי נשבעים ונוטלים אבל כאן אפי' בטענות ברי אין נשבעים ונוטלין וכתב ח"מ אם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה:

ושמין. מבואר ברש"י והר"ן אם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג"כ לגמרי וכ"כ תוס' וכ"מ מהרא"ש והטור ונראה גם הרמב"ם מודה לזה דהא הם ירדו לקרקע על דעת הבעל אלא הרמב"ם כתב דינו כשלא אכל ואז ידו על התחתונה כן הוא יד הפועלים מיהו מ"ש בח"מ אם הפועל אכל קצת הפסיד יש לספק כי י"ל דדוק' בבעל תקנו חז"ל אם אכל הפסיד אבל פועל שאכל אף על גב שירד על דעת הבעל י"ל שאין דינו ממש כבעל:

נוטלת כל נכסיה בלא שבוע'. כ"כ הרמב"ם פי"ח מהל' אישות וכ' המ"מ ביאור דבריו כשהנכסים הם בעין אבל ודאי אם נאבדו ובאה לגבות מן היתומים צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכ"כ הריב"ש סי' קס"ט דאף דאין המטלטלין שהביאה בנדוניא בעין אלא אף אם נמכרו ולקחו אחרים בדמיהן כיון שאם לא מתה היתה נוטלת אותן בלא שבועה וע"ש וע' לקמן ריש סי' צ"ו:

ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה. כבר נתבאר לעיל ר"ס פ"ה אפי' אם פשע הבעל בהם פטור דהוי פשיעה בבעלים:

אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה. כלומר והריוח הוא לה דמאחר דהמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת אף על גב דמדינא אם פחתו פחתו לו א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו רק לה דלמה תלקה האשה בחסר ויתר ועיין בתשו' הריב"ש סי' צ"א וסי' ק':

בד"א במקום שנהגו וכו'. עיין בתשו' הרב ב"י ושם האריך להביא ראיות להוכיח זה:

שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן. דעדיין שבח בית אביה קיים ונוטלת אותן כפי שומא של עכשיו לפי הדין והבעל משלם לה הפחת אם אין עושין מעין מלאכתן אין כאן שבח בית אביה ומשמע אף אם תמחול הפחת ורוצה ליקח אותן כמות שהן אפ"ה הדין עמו כך משמע מדברי הריב"ש עיין בסי' כ"א וסי' ק':

וה"ה לולדות של שפחות ובהמות נ"מ. כלו' אף על פי שבעודה תחתיו כל הולדות שלו מ"מ אם בשעת מיתה וגירושין יש ביד הבעל ולד השפחה שלה או ולד הבהמה שלה שלא מכרן הבעל אזי נותנת לו דמיהן ונוטלתן משום שבח בית אביה ומשמע כאן דאף בולד בהמה יש שבח בית אביה אבל פשט הגמ' כתובות דף ע"ט ע"ב דמודה חנניא שאם נתגרשה לא קאי אלא אולד שפחה וכ"כ הרמב"ם בהדיא נותנת דמים משום שבח בית אביה בפ' כ"ב וכ"כ המ"מ שם וכן הוא בריב"ש סי' כ"א וכן פסק לעיל סי' פ"ה סעיף ט"ז וכאן נמשך אחר לשון הטור ולא זכר מה שפסק בסי' פ"ה:

יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין וכו'. כלו' ושמין אותן בשוויין עכשיו והפחת משלם לה הבעל הכל במעות או בשאר מטלטלין אם אין לו מעות:

הקדישו היורשים. ומכ"ש אם הקדיש הוא בעצמו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד ועיין בח"מ סי' קי"ז:

נטלתו עם פירותיו. הקרקע שהכניס' לו בשומא פשיטא דשייך בה משום שבח בית אביה ואפי' הקרקע שיחד לה הבעל כנגד השום שהכניסה לו ועיין בריב"ש סי' כ"א אלא אפילו הפירות המחוברין לקרקע בשעת יציאה נוטלתן ולא נתבאר כאן אם נוטלת הפירות בחנם בלא שומא דלא תקנו לו שום זכיה בפירות מאחר שלא נלקטו תחתיו או ששמין לה הקרקע עם הפירות וקמ"ל דלא תימא הקרקע צריך להחזיר לה משום שבח אביה אבל הפירות הם שלו וא"צ ליתן לה הפירות אפילו בשומא והנה במשנה שם בדף ע"ט מחלוקת ר"ש ות"ק הוא בפירות של נ"מ ושם ודאי הפירות הם לגמרי שלה דלא תקנו לבעל פירות רק הנלקחים תחתיו וכמ"ש הרא"ש אבל בקרקע שהכניסה לו בשומא ואם הוקרה הוקרה לו ולמה יחזיר לה בחנם מה שהוא שלו ולא ידעתי למה כתב דין זה בהכניסה לו קרקע דמשמע דמיירי בצ"ב ולא בנ"מ כפשט המשנה:

נ"מ של אשתו וגירשה. ואם מת והיורשים תובעים ההוצאה יתבאר בסמוך סעיף י"א:

בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט. במרדכי כתב לאו דוקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ודוק:

אלא חבילה אחת של זמורות. כלומר אף על פי שלא אכל מפירות בעצמו רק האכיל לבהמתו חבילי זמורות שהן מאכל לפילין ומ"מ לדעת הרמב"ם נראה שצריך שיהיו שוים דינר דלאו אכילת כבוד הוא מה שהאכיל לבהמתו אבל דעת הרא"ש שרב יהודא פליג על הני תרי אמוראי וס"ל דבנהנה פרוטה סגי:

ישבע בנק"ח כמה הוציא. כדין כל היורד ברשות והא ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ויטול:

והוציא עליהם הוצאו' להביאם. אעפ"י שההוצאה לא היתה לתועלת הפירו' רק כדי להביא המעו' ממקום רחוק אפ"ה מה שהוציא הוציא מאחר שאכל פירות אח"כ מן הקרקע:

כשיעור או פחות. ברמב"ם לא גרסינן או פחות ואפשר דה"ק כשיעור שלא כדרך כבוד או פחות דרך כבוד:

ויטול עד כדי השבח. ומנכין לו מה שאכל מן הקרן:

אבל במכחישתו לא. אלא נשבע' היא ולא משלמת והיינו בדלא תפיס שלא בעדים דלית ליה מיגו:

נפלו לה נכסי' במקום אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק ל' הרמב"ם וכאן העתיק ל' הטור להורו' איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':

בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוצי' ויטול. לשון הרמב"ם אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו וכו':

ומיאנ' בו. אבל אם יוצאה בגט דינה כשאר אשה כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

לא יטלו היתומים כלום. דלבעל הוא דתיקון רבנן דלהימניה בשבוע' ולא ליורשים ונראה שאם היורשין מוחזקין שלא בעדים ויכולין לטעון ברי גם הם נאמנים בשבועה:

ושמין להם וידם על התחתונה. זה לשון הרמב"ם פ"י מהלכו' גזילה ודעתו דאין אריס של הבעל עדיף מהבעל עצמו וכשם דהבעל שהוציא ולא אכל אין נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ולא כל הוצאה ואם השבח יתר על ההוצא' אין לו אלא הוצאה והיינו ידו על התחתונ' כן דין הארוס ומשמע שאם הארוס ג"כ נהנה מעט מן הפירו' לא יטול כלום כמו הבעל שאכל קמעא והוציא הרבה וגדול' מזה משמע מפרש"י שאם הבעל אכל קמעא אזי אין לאריס כלום דמצי האש' למטען מאחר שהבעל אריס אלו לא ירדת הי' הבעל בעצמו עובד ולא הי' נוטל כלום מאחר שאכל קמעא:

נוטלין אריסותיהן בכל ענין. כלו' שהבעל צריך לשלם לאריס כדין השוכר הפועל לעשו' בשלו והראה בשל חבירו דנותן לו שכרו משלם ודין הבעל עם האשה כמו שנתבאר בסי' זה:

נוטלת בלא שבועה כיון שהם בעין לפנינו לא שייך בזה שבועה אימר צררי אתפיסה וע' ס"ס צ"ט בטור:

אבל במקום שאין כותבין בכתובה וזהו מהני בכרל מקומותינו זולת במקומות המוזכרים בב"י רומנטא ומסטערב וכל נושא אשה בסתם נושא ע"ד המנהג שיש שם:

משם שבח בית אביה אבל אין צריך לשלם לה הפחת ממה שהיו שוים תחלה ודין זה הוא במקום שרותבין כל כלי בפירוש כמו שזכר לפני זה אבל למנהגינו אין נ"מ מזה ומ"מ משמע דאם תרצה עכשיו ליקח הבלאות בשומות ב"ד כפי שווין עכשיו שומעין לה וכו' ומ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא אם עושין מעין מלאכתם כולי (מיירי) בלא השלים פחת והיינו במקום שכותבין הכלים וכן בכל מה שנזכר עד סעיף ח' לענין צ"ב אבל למנהגינו הוה חוב בעלמא ונוטלתן בשומות ב"ד וכ"ז הוא לענין צ"ב:

לא יטלו היתומים כלום דליתא לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתיקון רבנן דלהמניח בשבועה ולא ליורשים כ"כ בטור:

לגמרי וכו'. אפילו אם פשע בהם ח"מ ב"ש:

ראשונה. והרויח הוא לה דמאחר דמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו אלא לה. מיהו אם לא היו עושין מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א"צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוק' כשהכלי בעין והוקרו שייך הריוח לה ולא כשכלו ב"ש:

לו. ודוק' אם הפחת מצד שבלו או שזל השער אבל כל שאלו רואים שלא נפחתו לה מחמת הזמן ולא מחמת שבלו אז נוטלתן כמות שהם באותו סכום שקבלם הבעל וכן עשינו מעשה רשד"ם חא"ה סי' קפ"ז:

שומעין לה. אפי' למנהג שלנו שאין נותנין שום כלי מ"מ שייך שבח בית אביה בכלים שהכניסה לו לכן אפילו בזמן הזה אם עדיין אותן מטלטלין שהכניסה בנדוני' הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובה ב"ש. ודוק' היא עצמה אבל יורשיה כשמתה בלא ולד של קיימא הרשות ביד הבעל לתת מה שירצה מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע'. ורשד"ם חא"ה סי' קכ"ו כתב דאפילו בתנאי החשבון יכולין היורשים לומר כלי זה אנו נוטלין וכ"כ כנה"ג ע"ש. ואם מכרה היא כתובתה או נתנה במתנה מצי היורשים לסלק הלוקח או למקבל בדמים מהרי"ט בתשובה ח"ב חא"ה סי' מ"ד:

נ"מ. כ"ה דעת הרא"ש והטור. אבל רש"י רמב"ם ס"ל בולדות בהמה לא שייך שבח בית אביה. ובסי' פ"ה סט"ז פסק כרש"י ורמב"ם וצ"ע עיין אחרונים:

פירותיו. ואיירי בנ"מ ואז הפירות שייכים לה בחנם ב"ש. וח"מ לא כ"כ ע"ש:

ואכל. במרדכי כתב לאו דוק' הוצי' הוצאה נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג שלה ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ח"מ ב"ש:

של זמורות. כלומר שהאכיל לבהמתו. וכתב הח"מ שצריך שיהי' כשיעור דינר כיון שאכילת בהמתו לאו אכילת כבוד הוא:

מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהו' לא תפס או תפס בעדים דאין לו מיגו אבל אם יש לו מיגו גובה ח"מ ב"ש:

אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק לשון הרמב"ם וכאן העתיק לשון הטור להורות איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':

אכל וכו'. משמע דאין מנכין מה שאכל וברמב"ם מבואר מנכין לו מה שאכל עיין בית שמואל:

ירד. בית שמואל כתב דנוטל הוצאה אפילו כשהוצי' יותר משבח עיין שם. אבל הסמ"ע סימן שע"ה ס"ק י"א ובסי' קע"ח ס"ק ד' כתב דאינו נוטל הוצאות אלא שיעור שבח ע"ש ועיין תשובת רמ"א סימן פ"ו:

כלום. ואם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה. ובטענת ברי לחוד אין נשבעין ונוטלין ב"ש:

התחתונה. ואם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג"כ לגמרי. ואם הפועלים אכלו קצת הח"מ פסק דהפסידו וב"ש מסופק ע"ש:

האשה כו'. ממ"ש ברפ"ה רצה לכתוב כו' ולשבועה מ' דוקא תוספת וערש"י שם ד"ה ולשבועה כו':

נוטלת כו' בין נצ"ב כו'. כמ"ש בר"פ אע"פ ייחד לה כו' מטלטלי ואיתנהו כו' ונדוניתה הוי כיחדן שא"י לסלקן בזוזי משום שבח ב"א כמ"ש הריב"ש.

אע"פ כו' כשהיא כו'. מתניתין בפ"ד דגיטין וש"מ.

אפילו כו'. דלגדולה מזו אמרינן עיילא ליה גלימא כו' כנ"ל סימן פ"ה סי"ג:

ואם כו'. במתניתין שם:

מן הדין כו'. כמש"ש בגמרא ותסברא כו' דלא כמ"ש הגאונים דא"צ לשלם ודייקו מדלא נקט במתניתין אם פחתו. הרי"ף שם וכתב ומ"מ נהגו כדברי הגאונים וכה"ג מנהגא מילתא דכל מאן דמקבל אדעתא דמנהגא כו' וז"ש אבל נהגו כו'.

ואם לא כו'. דזהו כמו מתו דמתניתין שם בשם הגאונים.

ואם אקרו כו'. מתניתין שם וגמרא שם ס"ז א' הכניסה לו ב' כלים כו':

בד"א כו' ואפילו כו'. כמ"ש בתוספתא הכניסתן לו בדמים נוטלתן בדמים:

והוא שיהיו כו'. דאל"כ ה"ל כמתו כנ"ל ס"ב ול"ל בכה"ג שב"א. ריב"מ סימן כ"ב ע"ש:

האשה כו'. כיון שא"י למכור ה"ל כאפותקי ועדיף מאפותקי ששם יכול לסלקו בזוזי מה שא"כ כאן כמ"ש בס"ג ובגיטין מ"א א' דאינו גובה משאר נכסים באפותקי אלא אם כן שטפה נהר שם.

והוא כו'. כנ"ל בס"ג:

הכניסה כו'. כר"ש דת"ק ל"פ עליה וכגי' בה"ג מחוברין כו' אתא לאשמועינן וע' ברא"ש שם.

אפילו הגיע כו'. בירושלמי הנ"ל וה"ה בסיפא שם:

והא דנוטל כו'. וכ"כ בהג"א שם והוא מדברי ר"ח ועיין בתוספת שם ד"ה תישבע פיר"ח מקשין כו' ומשני כו' ומסיים שם משא"כ כאן דמשום שהנתבע אינו יודע ומהא שמעינן דכל דהאי ידע וכו' והביאו הר"ן שם וכמ"ש בח"מ סימן צ"א ס"ג בהג"ה:

בד"א כו'. הרי"ף שם והרא"ש דהוצאה הוי כמו מתנה ואמרינן בספ"ד כי אקני לה כו' וע"ל סימן ע"ז ס"ב:

ואם הוא כו'. וכ"כ הרשב"א וכמש"ש עבדו בה רבנן תקנתא כו':

וי"א כו'. עתו"ס שם ד"ה אסתלק כו' וכ"כ הרא"ש שם: