שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים - שולחן ערוך אבן העזר סימן פ״ו

אין מקבלין פקדון מא"א. משום דיש לחוש שמא גנב' מבעל' ואם הוא לא יקבל ממנה תחזור לבעל' וכשמקבל הוא מסייע לעבירה רשב"ם:

ואם קיבל יחזור לאשה. אפי' אינה נאמנת לו מ"מ אין אנו מחזיקי' אותה דגנבה בודאי אלא חשש הוא שמא גנבה מ"ה יחזיר לידה וכ' המגיד ספ"ז ה"ש בשם רשב"א לדעת הרמב"ם דס"ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ"מ הם רשאי להחזיר לבעל הוא דתני' יחזיר לאשה דלא תימ' דאינו רשאי להחזיר לאשה קמ"ל דרשאי להחזיר לאיש או לאשה, וכתב הרא"ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א"י כיון דאין המפקיד צריך להחזיר לידו מיהו לשיטות הרמב"ם י"ל דיכול ליתן חרם דהא הפירות עכ"פ שלו הם:

ואם אמרה של פלו'. בסי' הקודם מבואר לרמב"ם אף אם נמצא מעות או מטלטלים ביד האשה האשה אינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי ע"מ שאין לבעל רשות בהם וה"ה דאינה נאמנת לו' של פלוני הם דחזקה מה שנמצא אצלה הוא נ"מ וכ"מ מלשון הרמב"ם פכ"ב ה"א וכ"כ תו' מיגו טוב הוא לו' של אחר הוא ואצ"ל כי הוא הפקיד אצלה א"כ א"ת דנאמנת לו' של אחר נאמנת נמי לו' שניתן לה ע"מ שאין לו רשות אלא לשיטות שאר הפוסקים שהבי' הטור דלא ס"ל חזקה זו הם ס"ל דנאמנת לומר של פלוני הוא, אלא י"ל כאן נאמנת אף לרמב"ם משום דיש לה מיגו טוב דיכולה ליקח מנפקד וליתן לפלוני ובעת שאמרה של פלוני הוא היה בידה ליקח וליתן לפלוני נמצא דלא הוי מיגו למפרע משא"כ בסי' הקודם כשנמצ' אצלה אין לה מיגו אף על גב דכתבתי שם מיגו לא מהני אלא כשהוא בידה כאן כשהוא ביד הנפקד הוי כאלו היה בידה והיינו כמ"ש בסי' הקודם דרמב"ם איירי שם כשאין לה מיגו כמ"ש בה"ת ולא כש"ך שם אלא קשה לפ"ז למה פסק בסמוך בנושאת בתוך הבית דמחזירים לידה ואינה נאמנת לו' של פלוני דהא אם מחזירים לידה יש לה מיגו א"כ נאמנת אפי' בנותנת כמ"ש בהגהת רמ"א בסי' פ"ה אפי' בנותנת נאמנת במיגו אע"כ אף על גב דמחזירים לידה אין לה מיגו ליתן לאחר כי מודיעים לבעלה והוא ירד עמה לדין וכ"מ בתשובת ריב"ש סי' נ' א"כ הדרא הקושי' לדוכת' מנ"ל לשיטות הרמב"ם דנאמנת לו' של פלוני הם:

הלכה אשה למ"י. לא אתי' כרמב"ם דלדידיה רשאי להחזיר לבעלה ואפשר אם אמרה דגובה /דגנבה/ ורוצה להחזיר בהם גרע טפי:

לא יתנם לו עד שתבוא. במרדכי לא הכריע כן אלא הרב רמ"א הכריע כן:

ויש מי שאומר אם היא נושאת וכו'. לו' של פלוני הם ה"ה דאינה נאמנת לו' שלה הם כ"כ תוס' והרא"ש והטור:

יחזיר לאשה כו'. הריב"ש מביא ראיה לדין זה מדברי הרמב"ם דס"ל חזקה כל מה שביד האשה הוא בחזקת נ"מ אפי' אין נושאת ונותנת ומ"מ מחזירים לידה כן ה"נ בנושאת לשאר פוסקים, מיהו יש לפקפק בשלמ' לשיטות הרמב"ם יחזיר להאשה משום של אשה הוא אלא הפירות שייך לבעל לכן יחזיר לה אבל הנושאת ונותנת הוא של הבעל י"ל דלא יחזיר לה וכן הקשה בח"מ:

מיהו אם החזיר לבעל פטור. כ"כ המרדכי ונראה לשיטות הרמב"ם הם בתורת נ"מ דלא עדיף מאם קנתה ממנו קרקע או תקף ממנה כמ"ש בסמוך וכן כתב בח"מ ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה יכול להחזיר בהם ויאמר שלו הם לגמרי, מיהו יש לדמות למ"ש ח"ה סי' נ"ח שליח שפרע ולא לקח השט"ח דיכול לתבוע את השליח והשליח יתבע את המלוה כן ה"נ היא יכולה לתבוע את הנפקד והנפקד תובע את בעלה, מיהו י"ל אף על גב כשהמעות בידה י"ל במתנה ניתן לה והם בתורת נ"מ מ"מ אם החזיר לו פטור מיהו במעות גלוים לשיטה זו אפי' אם תקף הוא י"ל שלי הם לגמרי כמ"ש בסמוך לא מהני מה שנתן לבעל:

אין לה עליו כלום. כ"פ הרמב"ם ספ"ב ה"מ ובבה"ת שער ל"ז דאין חילוק בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה וכתב הרמב"ם שם כל המעות של האשה מחזיקים שהוא של בעלה אף על גב בפ"ק כ"ב ה"א כ' בחזקת נ"מ הם היינו כשהמעות ביד האשה אמרינן נ"מ הם וכשהמעות ביד בעלה אמרינן לגמרי של בעלה הוא וכשלוה ממנה אז יצאו המעות מחזקתה אמרי' של בעלה הוא אבל כשקנה ממנה קרקע לא יצאה מחזקתה אמרינן של נ"מ הוא וכן בתקף ממנה לא יצא מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט וכ"כ בח"מ, וכשלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפי' לא טען ברי כמ"ש בסי' פ"ה:

וי"א דוקא וכו'. היינו לשיטות תוס' והרא"ש והרשב"א בין במכר ובין בתקף ובין בלוה בכלם אמרי' במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי כמ"ש בטור ובמגיד ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ, ובמעות גלוים צריך להחזיר לה ונאמנת לו' שאין לו רשות בהם לגמרי כמ"ש בסי' פ"ה:

צריך לשלם לה. כתב המגיד בשם הרשב"א שם ספ"ב כשלוה ממנה מעות גלוים הוי כאלו הודה לה שניתן לה בע"מ שאין לו רשות בהם אפי' הפירות ולא כח"מ שכתב קודם הגט אוכל הפירות גם א"י להשביעה:

אפי' לאחר שגירשה. בסמוך כתב רבות' אם לא גרשה דמגיע לו הנאה ממעות שלה מ"מ א"צ לשלם וכאן רבותא אפי' אחר הגט דאין מגיע לו הנאה מ"מ צריך לשלם:

שלי או של פלוני. כבר נתבאר בסי' הקודם די"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם, וכן נרא' עיקר דהא הריטב"א והר"י ס"ל כן וכן הרשב"א וכ"כ הרשב"א בשם הרא"מ וכן נוטים דברי תוס' והרא"ש וכ"כ מהרש"ל וב"ח:

מיהו אם נושאת וכו'. אפי' אם הוא אינו טוען ברי משום חזקה היא דהכל משלו הוא וכן באונות ושטרות היוצאים על שמה אינה נאמנת דשלה הוא אף על גב דא"י לטעון ברי כמ"ש בתשוב' רשב"א וא"ל לשיטות הרמב"ם דס"ל כל אשה שאין המעות בידה מחזיקים דשל בעלה הוא למה תנא בש"ס אשה הנושאת בבית עליה להביא ראיה ת"ל בכל אשה הדין כן, וי"ל משום בש"ס איירי באונות ושטרות יוצאים על שמה ואז כשהיא הלוה לאחר לא יצא המעות מחזקתה. גם באלמנה לא אמרי' חזקה זו דהכל משל יתומים אא"כ בנושאת בבית וכתב בתשובת הרשב"א הנ"ל ה"ה להיפוך אם יש בידה מעות של אחר אין נאמן הבעל אפי' בטענות ברי לו' מה שנמצ' בידה שלו הם ותלינן המעות הוא משל אחר ואפי' תפיסה שלו לא מהני דהא אשה הנושאת לא מהני תפיסה שלה ואמרי' הכל של בעלה הוא כן ה"נ כשיש בידה מעות של אחר תלינן ממעות הנמצ' של אחר הוא וע' בח"ה סי' ס"ב:

היא אומרת שלא היו מעות טמונים. היינו לשיטות הי"א שייך דין זה אבל לרמב"ם אפי' מעות שאינן טמונים יכול לתפוס ואפשר בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרי' גם בזה דלא יצא המעות מחזקתו כמ"ש בסי' ג"ן:

ע' בח"ה אשה שהיו שטרות יוצאים. ע' ב"י סס"ז הביא תשו' רשב"א אף אחר מותה צריכים יורשים להביא ראיה דמשלה היא אף על גב דתנן בש"ס אם מת א' מן האחים אשר השטרות יוצאים ע"ש צריכים האחים להבי' ראיה שם איירי כשאינם טוענים ברי אבל כשטוען ברי צריכים היורשים להביא ראיה, ובתשובת רשב"א סי' תתע"ט כתב דטוענים ליורשים משלה הוא אפי' בנושאת וי"ל שם איירי כשהבעל אינו טוען ברי ובד"מ כתב בתשובה אלו סותרים זה את זה, ואף למה שכתב לעיל בשם תשובת רשב"א בנו"נ אפי' אם הוא אינו טוען ברי אינה נאמנת היינו כל זמן כשהיא בחייה אבל אם היא מתה והוא טוען שמא טוענים בשביל היתומים והוא צריך ראיה:

אם הקונה או המלוה א"י. כן כתב בהגמ"י ובמרדכי פסק דוקא כשהם יודעים בודאי משל אשה הוא אז א"צ להחזיר לבעל והרב רמ"א פסק כהגמיי' דא"י להוציא מן הקונה או מן המלוה מיהו לכאורה נראה כדעת המרדכי דהא לדעת הרמב"ם לא מהני כשהוא א"י דהא כל מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא גם למ"ש בסי' פ"ה במעות או מטלטלים טמונים לכ"ע בחזקת הבעל הם ומה מהני כשאומר א"י ואף די"ל שמא ידע בעת שמכרה או משכנ' אין לחייב אותו מחמת הספק שמא ידע מיהו רי"ו במשרי' נתיב כ"ג כתב נמי דוקא בידוע שהוא משל בעל ואם תכף /תקף/ הבעל אז לכ"ע מהני וכן כתוב בח"מ מיהו מ"ש דצריך להחזיר המעות למלוה מפני תקנות השוק אין מוכרח ויותר מסתבר בכה"ג ליכא ת"ה כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום ואם איירי שהיא נושאת בבית ודרכה למכור ולהשכין א"כ לכ"ע אין לבעל שום טענה על הלוקח כמ"ש בסמוך:

וצריך להחזיר בלא דמי'. דהוי כידע שיגנוב כמ"ש בח"ה סי' שנ"ו דאז לכ"ע לית' תקנת השוק מזה ראיה לכאור' כשהפקיד' ביד אחר והיא נושאת בבית דבעל יכול להוצי' מן הנפקד דהא כאן מוציאים מן הלוקח בלא דמים ומפסידים אותו ובסעיף א' פסק בשם הריב"ש דמחזירים לידה ויש לחלק:

אבל אם דרכה בכך. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון דרכה בכך, וג' חלוקים בדין זה אם אינה נושאת בבית ואין דרכה לומר /למכור/ אז אם ידוע שהוא משל בעל צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך ת"ה בכה"ג, ואם אמר א"י ומקבל בתר' /בחרם/ אז אין מוציאין ממנו מחמת פלוגתת הפוסקים ואם חשש /תפס/ הבעל אין מוציאין ממנו וא"צ להחזיר דמים כמ"ש וח"מ לא כ"כ, ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי משל בעל הוא המכר קיים וכתב ב"ה ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו אין צריך הלוקח להחזיר הסחורה הואיל הוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו בממכרו קודם הזמן כמ"ש בח"ה סימן קע"ו:

אין מקבלין פקדון מא"א. דלכתחלה יש לחוש אולי גנבה מן בעלה ואם לא יקבל ממנה תחזיר לבעלה אבל אם קיבל יחזיר לאשה אפי' הבעל עומד וצווח שלי הוא אינו נאמן להוצי' מידה או מיד הנפקד כמו שנתבאר בסי' פ"ה סעיף י"ב:

של פלוני הם נאמנת. אפי' שאינה נאמנת בעיני הנפקד שאומרת אמת מ"מ יעשה כדבריה דמאחר שהיא בריאה ויכולה לילך לבית הנפקד וליקח הפקדון מידו ויתן לאותו פלוני נאמנת ג"כ לומר להנפקד תן לפלוני אבל במוטלת על ערש דוי שאין לה מיגו אז יש חילוק אם נאמנת בעיניו:

לא יתנם לו עד שתבא האשה. כלו' כשתבוא האשה יחזור לאשה ויהיה דין הבעל עמה ואם תמות יחזיר לבעל ואח"ז בסמוך כתב הרב מהרמ"א בהג"ה בשם המרדכי שאם החזיר לבעל פטור הנפקד ועוד אכתוב מזה בסמוך:

וכן אם מתה וכו'. כלו' אם מתה בלא צוואה יתן ליורשיה:

ויש מי שאומר וכו'. דמאחר שנתבאר בח"מ סי' ס"ב דכל אשה הנושאת ונותנת תוך הבית שנמצאו מטלטלין ברשותה עליה להביא ראיה שיש לה ממון מיוחד שתוכל לטעון מה שנמצ' בידו מן הממון המיוחד לי הוא וכל זמן שלא תביא ראיה הכל בחזקת בעלה הוא וא"כ מכ"ש אם הפקידה ביד אחרים שיכול הבעל לעכב שלא להחזיר לה רק לו:

ומיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה. לשון זה תמוה דאם הבעל מעכב למה יחזיר לאשה דאם מה שבידה הוא בחזקת הבעל כ"ז שלא תביא ראיה כ"ש כשאינה בידה שמעכב להחזיר לה וכך היה לו לכתוב מיהו כ"ז שאין הבעל מעכב יחזיר לה דממקום שנטל יחזיר וכ"כ הריב"ש סי' נ' ומיהו דברי הריב"ש צ"ע שהוא מבי' ראיה מדברי הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דאין האשה נאמנת לומר על דבר שבידה שאין לבעלה רשות בה ואפ"ה פסקו דממקום שנטל יחזיר אלא שאח"כ יכול הבעל לטעון שיש לו בהן אכילת פירות ודינו של הבעל עם האשה ואין זה ראיה לאשה הנושאת תוך הבית שהכל הוא של הבעל ולמה יחזיר לאשה ודאי כל זמן שאין הבעל מעכב אין לו להיות אפטרופ' של הבעל אבל לפי הראיה של הריב"ש משמע אפי' הבעל מעכב יחזיר לאשה וא"כ דינו של הריב"ש תמוה אם הבעל מעכב:

פטור הנפקד. אפי' אינה נושאת בדין זה נסתפק המרדכי אם בדיעבד חזרתו חזרה וסיים בדבריו ורפיא בידי ויותר נ"ל לפטור הנפקד מ"מ נ"ל דדין נ"מ יש להם אפי' היו מעות טמונים דלא גרע זה שהחזיר לבעלים ממה שקנתה האשה מבעלה במעות טמונים דפסק הרמב"ם שאותן המעות הוו נ"מ אפי' בטוען ברי ובאינם טמונים הכל מודים להרמב"ם וכמו שנתבאר בסימן שלפני זה סעיף ט':

הבעל שלוה מן האשה. כבר כתבתי בסי' שלפני זה ס"ק כ"ג דדעת הרמב"ם דמאחר דהנותן לבעלה ולא קנתה בהן קרקע יצאו מחזקתה ואבדה זכותה אפי' במעות שאינם טמונים ומשמע ודאי דלדעת הרמב"ם תקיפה לא מהני אפי' במעות טמונים דאפי' בקנתה ממנו במעות טמונים שיכול לומר לגלויי זוזי בעינ' אפי' הכי לא יצאו מחזקת נ"מ ומכ"ש תקף בע"כ והי"א שכתב הרב אחר זה לחלק בין מעות טמונים לאינם טמונים אין זה פי' רק היא דעה אחרת שחולקת על הרמב"ם ומחלקת אף בהלוואה בין טמונים לשאינם טמונים:

אפי' לאחר שגירשה. לא ידעתי מאי אפי' דקודם שגירשה משלם לה הקרן ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולאחר שגירשה צריך לשלם לה לגמרי:

נאמנת לומר שלי או של פלוני. ולפי זה מ"ש בשם המרדכי בסעיף שלפני זה שאם החזיר הנפקד לבעל פטור היינו במעות טמונים דמהני תקיפה אבל במעות שאינם טמונים דלא מהני תקיפה מידה נראה דה"ה דלא מהני מה שנתן לו הנפקד דלמה תאבד זכותה:

שלי או של פלוני. לאו בחדא מחתא מחתינהו דשלי היינו הקרן שלי ופירות שלו כדין נ"מ דכבר נתבאר בסי' שלפני זה סעיף י"ב דאין האשה נאמנת להפקיע הפירות מבעלה אף על פי שכתב שם שיש חולקים במעות שאינם טמונים וס"ל דנאמנת להפקיע לגמרי מבעלה כבר כתבתי דלמעשה לא החליטו הדבר אבל כשאומרת של פלוני הם הם שלו לגמרי:

מיהו אם נושאת ונותנת בתוך הבית וכו'. מ"ש כאן דאינה נאמנת בלוה ממנה או תקפה בנושאת ונותנת הוא פשוט דהא אפי' היה בידה מטלטלין אינה נאמנת לומר שלי הוא כמבואר בח"מ סי' ס"ב:

עליה להביא ראיה. דכל שטר שיש בו ריעותא על בעל השטר להביא ראיה וכבר כתבתי שלדעת הרמב"ם אף אם תביא ראיה שלא היו טמונים אפ"ה זכה הבעל בהם וכל דינים אלו לדעת הי"א המחלקי' בין טמוני' לשאינם טמונים:

א"צ להחזיר. לדעת ר' שמשון דס"ל דבמעו' טמונים מהני תקיפה מידה גם כאן אם יברר הבעל שמה שמכרה או משכנ' היו טמונים בידה הי' אפשר לומר כשם שיכול לתקוף מידה ה"ה דיכול להוצי' בדין מיד הקונה ויש לדחות דשאני היכא שהוא תקף הוא מוחזק אבל כאן הקונה כידה וכשם שאין להוציא מידה כך לא יוציא מיד הקונה אם לא שיתקוף מיד הקונה ויחזיר לו מעות משום תקנת השוק דודאי מהני דלא עדיף הקונה מן האשה בעצמה שיכול לתקוף ממנה במעות טמונים:

וצריך להחזיר בלא דמים. דהיא כגנב מפורסם ובידוע שזה הדבר שקונה גנוב שנתבאר בח"מ סי' שנ"ו שצריך להחזיר בלא דמים וע"ש וכבר כתבתי דכל אשה הנושאת ונותנת אפי' מה שבידה בחזקת בעלה מכ"ש מה שאינו בידה:

מה שעשתה עשוי. ויכול הלה לטעון שמא ברשותך עשתה וכמו שפסק לקמן סי' צ' בסעיף י"ד בשם תשובת הרשב"א סי' תתקל"ז:

אין מקבלין פקדון מן הנשים סתמא הוא של הבעל ואסור לסייע ידי עוברי עבירה וכשלא יקבלו מהם יחזרו למקום שנגבו משם:

יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגניבת ואם אמרה של פלוני הם נאמנת במגו דאי בעי היתה נוטלת ממנו ונתנה לאותו פלוני וסיים בטור ואם היא חולה אם נאמנת כו' מזה נלמד דה"ה בשאר ענין באופן שאין לה מגו שהיתה נותנת לו:

ולא אמרה כלום שאפי' אם נותן לה ממון זה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מכיון שמתה בעלה יורש' כרשב"ם:

אם היה המעות טמונים כתב וש"ל ומ"ד לעיל סי' פ"ה בשם הרב בי יונה דבמעות טמונים דוקא בטוען טענת ברי ה"נ בטוען טענת ברי:

נושאת ונותנת תוך הבית פירוש שידוע שהבעל מסר בידה את נכסיו וכתב עוד דנשים שלנו כולם הם נושאים תוך הבית אותו הדיי שכ' רמ"א בסי' א' דהלכה האשה למ"ה ובא הבעל כתב מו"ח ז"ל בשם המרד' בזה היה מסופק ושאל את רבותיו ורפי' בידם מ"ה כתב רמ"א שלא יתנו לו כו' אמרינן בפ' ה"ה קבל מן הקטן ועשה לו סגולה וכתב בהג"ה אשר"י אבל לא יחזיר לקטן שמא יאבד ובהגבהה בעלמא נתחייב בשמירה מספק שמא אבידה היא ונתחייב בהשבתה אבל בתחילה אינו חיוב ליטול מידו דשמא מדעת נתנו הבעלי' יחזרו ויטלו ממנו עכ"ל:

לאשה. אפילו אינה נאמנת לו מ"מ אין אנו מחזיקים אותה דגנבה משל בעלה. ודוק' בסתם אבל אם הנפקד יודע שהיא גנבה משל בעלה יחזור לבעלה ואם החזירה לאשה חייב לשלם ליקוטי מהר"י ווייל סימן א'. וכתב הרא"ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א"י כיון דאין הנפקד צריך להחזיר לידו. ולשיטת הרמב"ם דס"ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ"מ הם יוכל ליתן חרם דהא הפירות עכ"פ שלו הם עיין ב"ש. ובנכסי נדונייתה מקבלין ממנה לכתחלה ולא יחזיר אלא לידה ואם תפס הבעל או נתנם לבעל פשע וחייב פליטת בית יהודא סי' י"א:

נאמנת. הב"ש הניח בצ"ע דמנ"ל לשיטות הרמב"ם דנאמנת לומר דשל פלוני הם ע"ש:

הם. ה"ה דאינה נאמנת לומר שלה הם. וכתב מהר"ם אלשיך סימן י"ט דוק' באשה הוא דין זה מפני שחזקתה שגונבת משל בעלה. אבל בבן גדול נושא ונותן בנכסי אביו מחזקינן ליה בשלו ע"ש. ולכאורה לא משמע כן. מש"ע ח"מ סי' ס"ב ע"ש:

לאשה. ח"מ וב"ש חולקים ע"ז:

הנפקד. לשיטות הרמב"ם המעות הם בתורת נ"מ אפי' במעות טמונים. ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה להחזיק בהם ויאמר שלו הם לגמרי. ובמעות גלוים לא מהני מה שנתן לבעל עיין ב"ש:

כלום. כ"פ הרמב"ם דאין חילוק בלוה ממנה בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה. אבל כשקנה ממנו קרקע לא יצאה המעות מחזקתה ואמרינן של נ"מ הוא. וכן בתקף ממנה לא יצאה מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט. ובלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפילו לא טען ברי ב"ש:

טמונים וכו'. זהו לשיטת תוס' ורא"ש והרשב"א דס"ל בין במכר בין בתקף ובין בלוה בכלם אמרינן במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי. ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ ובמעות גלוים צריך להחזיר לה. ונאמנת לומר שאין לו רשות בהם לגמרי עיין ב"ש:

שלי וכו'. ר"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם ב"ש. והח"מ לא כ"כ ע"ש:

הבית. אפילו אם הוא אינו טוען ברי עיין ב"ש:

ראיה. היינו לשיטות י"א שייך דין זה. אבל להרמב"ם אפילו במעות שאינו טמונים יוכל לתפוס כמ"ש. בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרינן גם בזה דלא יצא המעות מחזקתה ב"ש:

בעל וכו'. ואם תקף הבעל מיד הקונה מהני ויחזיר לו המעות משום תקנות השוק ח"מ וב"ש כתב דהכ' ליכ' תקנות השוק כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום:

דמים. דהיא כגנב מפורסם דאז לכ"ע ליכ' תקנות השוק כמ"ש בח"מ סי' שנ"ו:

בכך וכו'. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון שדרכה בכך. וג' חלוקים יש בדין זה. אם אינה נושאת בבית ואין דרכה למכור. אז אם ידוע שהוא משל בעלה צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך תקנות השוק בכה"ג. ואם אמר איני יודע מקובל בחרם אז אין מוציאין ממנו. ואם תפס הבעל אין מוציאין ממנו. וא"צ להחזיר לו דמים. ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים. לב"ש ולהח"מ צריך להחזיר לו דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי של בעל הוא המכר קיים. וכתב בה"י ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו א"צ הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם הזמן ע"ש:

ואם אמרה כו'. תוס' שם ד"ה קבל כו':

הל' כו'. ע' רשב"ם שם ד"ה יחזיר לאשה כו' ובמרדכי סימן תשל"ד מסתפק בזה.

ואם אמרה כו'. פסק כלישנא קמא שם דברייתא שם מסייע ליה:

וכן אם כו'. שם ואם מתה כו' וערשב"ם שם בד"ה ה"ג כו' וי"מ ואם לאו כו'.

ויש מי כו'. תוספת בד"ה הנ"ל וכמש"ש נ"ב ב'.

מיהו כו'. ריב"ש סימן נ' דממקום שנטל יחזיר ע"ש נ"ל ראיה ממ"ש קבל מן העבד כו' ואם מת כו':

מיהו אם כו'. גם בזה נסתפק במרדכי שם שמא מ"ש יחזיר לאשה עצה טובה אבל בדיעבד דמיא לדרבי נתן כו' וסיים ורפיא בידי ויותר נ"ל לפטור:

וכ"ש כו'. וי"א כו' וה"ה כו' מיהו כו' או שהבעל כו'. הכל בתוספת הנ"ל ד"ה קבל:

לוה כו'. כנ"ל סימן פ"ה ה"י וה"ה כאן וכמש"ש ל"ב ב' כל היכא כו'.

אשה כו'. כנ"ל קבל מן האשה כו':

ני"א כו'. ג"כ כנ"ל והוי כגנב מפורסם דלא עשו תקנת השוק וז"ש ונ"ל דוקא כו':