דיני נכסי מלוג וצאן ברזל - שולחן ערוך אבן העזר סימן פ״ה

תחת פדיונה. משום שניה' אינן מצוים דשבויה אינו מצוי גם נ"מ לאשה אינו מצוי לכן תקנו חז"ל לזה תחת זה רש"י פ' נ"ש:

אין שומעין לה. כדי שאל תתערב בעכו"ם גם חיישינן לפסיד' דידה כשלא נפדת אין לו שפחה לשמשו אפילו התנה עמה קודם הנישואין לא מהני עיין תוספות פח"ה דף מ"ט:

נצ"ב. ר"ל הנכסים אשר יש להם קיום כצאן ברזל משום דכל אחריו' מוטל עליו, ומלוג ע"ש שאוכל כעין מליג' הראש שתולשים השער הגמי"י, ויש לאשה ג' דברים כתובה ונצ"ב ונ"מ והפרש בין נצ"ב לבין הכתובה עיין סי' נ"ג מ"ש ועיין במגיד ר"פ ט"ז ה"א ואפילו נצ"ב דאינו רשאי למוכרם מפני שבח בית אביה ואין לו אלא פירות מ"מ יש לו יתרון טפי מנ"מ דפירי פירות הכל שלו ועיין בריב"ש סי' ק"נ:

בגדים או בהמה ועבדים. וקרקע נמי נצ"ב והכא לא חשב אלא מה ששייך בהם גניבה ואבידה ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ"מ כמ"ש בסי' ע"ז:

ואם פשע הבעל וכו'. משמע מגניבה ואבידה פטור מטעם דלא קיבל עליו שמירה אלא מפשיעה אינו פטור מטעם זה כיון דהוא משתמש בהם אלא מטעם שמירה בבעלים הוא פטור ונצ"ב הוא חייב אף על גב דהוי שמירה בבעלים כיון דמקבל בפירוש אחריות מתחייב את עצמו, והטור כ' דין זה בשם ר"י דהוא פטור מטעם שמירה בבעלים והקשה הב"י למה תלה הטור הדין בדברי ר"י הא מבואר כן בסוגי' פ' השואל ולמ"ש ניחא דאת' לאשמעינן בשם ר"י דאינו פטור משום דלא קיבל שמירה עליו ונ"מ הלוקח בהמה לשלשים יום דאינו מקבל שמירה מ"מ פסק ר"י דהוא ש"ח:

בגדי אשה. היינו מה שהיא לובשת כתב הרא"ש דהם נ"מ ולאו נ"מ ממש דהא אין לו /לה/ רשות למכור ולמשכן אלא נ"מ למ"ש בסי' צ' גם נ"מ לענין מורדת כמ"ש בסי' ע"ז:

יש מי שאומר דנצ"ב וכו'. וכן הוא דעת הרמב"ם ועיין בט"ז והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ועיין בתשו' ריב"ש סי' ע"ו ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק דדינו כשומר דא"י לחזור תוך הזמן מ"ה נקרא צ"ב ועיין בח"ה סי' רנ"ג:

ואם יש פירות בקרקע. עיין בת"ה סי' שי"ב שם מבואר לר"ה ורמב"ם פ"ג ה"ש וסמ"ג ס"ל קרקע שאין בה פירות צריך הרשאה ומשמע אפילו עומדת לגדל פירות צריך הרשאה ולא כסמ"ע בסי' קכ"ב שכתב כשעומדת לגדל פירות א"צ הרשאה אף לדעת ר"ה, ולהרשאה /ולהרא"ש/ א"צ הרשאה ומעות לכ"ע א"צ הרשאה, וכן קרקע כשאין בה פירות ורוצה למכור אותה וליקח דבר שעושה פירות א"צ הרשאה כיון שמגיע לו הפסד, וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב א"צ הרשאה אפילו במיתתה ועיין בטח"ה שם וכ"כ בש"ך שם ועיין בר"ן ס"פ השולח וכלל הוא נ"מ ויש בהם פירות דינם איש ואשתו כשותפות מ"ה כשהיא במת' והוא ירד לדין ויצא חייב מחמת עדים שהעידו לא הוי כקבלו' עדות שלא בפני בעל דבר ואם ליתא במתא א"י לקבל עדות שלא בפניה ולגבי פירות נמי הודאת פיו לא מהני אפילו על חלקו שהרי א"י למכור משום רווח ביתו ובנצ"ב מקבלים עדים שלא בפניה אפילו ליתא במתא אבל הודאתו לא מהני כיון די"ל כליי אני נוטל כ"כ הרשב"א בחדושיו ומזה נשמע נמי כשאין פירות בקרקע נ"מ א"י לדון בלא הרשאה דהא הטעם הוא דהם כשותפות, וכן משמע לכאורה אפילו במעו' א"י לירד לדין בלא הרשאה וכן מדייק בתשובת רש"ך ס"ג סי' מ"ז /ס"ז/ דהרשב"א חולק על דין של הת"ה ויש לדחות:

השאילה האשה. כתב בהג"א שם פ' השואל היא רשאי להשאיל נ"מ בלא ידיעתו מיהו י"ל דאיירי דשואלת בעת שאין לו הפסד והוא א"י להשאיל בלי ידיעתה, ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב"י:

מפני שהוא כלוקח. כ"כ הרמב"ם ספ"ב ה"ש משמע דס"ל דפטור מטעם שהוא כלוקח בלא הטעם שמירה בבעלים וחולק על ר"י דס"ל לוקח על ל' יום חייב בפשיעה וכ"כ בח"מ וכן הוא בנ"י מיהו מתוס' פ' השואל מ"ש בשם ר"י משמע דס"ל דחייב בפשיעה דאף על גב דאינו מקבל שמירה ושמירה בבעלים לא שייך בכלים שאין הגוף שלה ועיין במר' והגמי"י והרא"ש ס"ל הבעל פטור מטעם שמירה בבעלים אף על גב דאין הגוף שלה ועיין בפ"ה סי' שמ"ו:

כלוקח. אבל אם היה דינו כיורש היה חייב כמ"ש בח"ה סי' שמ"א אף על גב דאית' ס"פ י"נ לפעמים דינו כיורש כשיש פסיד' לאחר והכא לא חייש לפסיד' דמשאיל משום מי דחקו להשאיל תוספת פ' השואל אלא אכתי צריך ישוב למה לא אמרי' במלוה שהלוה לה בע"פ ג"כ מי דחקו להלות ושם במלוה לא אפשט הבעי' אם דינו כיורש או כלוקח ועין תוס' ס"פ י"נ:

ואם הודיע' וכו'. וכ"כ הרמב"ם ולהרא"ש דס"ל דהוי שמירה בבעלים י"ל דפטור אף אם הודיעה לו אא"כ התנה בפירוש שחייב לשלם ואפשר אם הודיעה לו הוי כאלו אמרה לו שהו' בעל דבר של המשאיל, ועיין במגיד שכתב אף לרמב"ם דוק' אם נשתמש אחר ההודאה ולראב"ד דוק' שקיבל על עצמו בשאלה כמ"ש בח"ה סי' שמ"ו:

או שניתנו לה במתנה. כן הוא בירו' אף על גב מציאה שלו לגמרי התם חיישינן שלא תהא אשה מברח' ותאמר מציאה מצאתי משא"כ מתנה קול יוצא במתנה ועיין הג"א ר"פ מציאת האשה היינו למ"ד שם בירושלמי האומר מציאתה לבעל מטעם הנ"ל ולת"ק שם הטעם משום קטטה היינו איבה צ"ל במתנה לא חיישינן לאיבה כיון דהנותן אין רצונו ליתן לו והפירו' של מתנה זו אין ב"ח שלו יכול לגבות משום רווח בית בעה"ת שער ו':

שחבלו בה. היינו אחרים ואם לא גבתה הנזק בחייה אין הבעל יורש דהוי ראוי תוספות והרא"ש פי"נ דף קכ"ה ועיין שור שנגח דף מ"ב ואם חבל בה בעלה עיין סימן פ"ג:

אותם דמים. דהוי פרי דפירי דאת' מעלמ' ש"ס פ' החובל:

א"י למכור. וכתב בח"מ נראה בחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה ולי נראה דמוכח כן מסוגי' פ' החובל כמ"ש בסעיף שאח"ז ואם מכרה המכר בטל כ"כ תו' והרא"ש משמע המכר בטל מיד ול"ד לדמי חבלה שחבל בה בעלה דאין לו שום זכיה דשם קנס חכמי' הוא דקנסו אותו דאין לו בדמים שום זכי', והרשב"א כ' המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחו' ונ"מ מוצי' מיד והרמ"ה שהבי' הטור משמע דס"ל אפילו אחר מותה אינו מוצי' מן הלקוחו' גם ס"ל דאין לו פירי פירות וכ"כ ב"ח:

והפירות וכו'. כתבו תוס' פ' החובל אם מכרה הכתוב' בטובת הנאה אין לו הפירות מן הטובת הנאה וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם דאל"כ מה פריך ותזבון הכתוב' בטובת הנא' ותתן לנחבל אם יש לו חלק בפירות איך תתן לנחבל אלא ודאי דאין לו בו שום זכות, ומזה מוכח נמי דיכולה ליתן אותו מעות לאחר גם דאינו יורש אותו מעות דאל"כ איך ס"ד שתמכור ותתן לנחבל ועיין ס"ס ורס"צ, ובסי' קי"ח מבואר ב"ח שהלוה לה אפילו אחר הנישואין גובה ממתנה זו:

בעודה ארוסה. אפי' פי' לה במתנה בין קודם נישואין ובין אחר הנישואין טור:

מן הנישואין נתאלמנה. אבל אם נתאלמנה מן האירוסין אין לה שלא כתב לה אלא ע"ד לכונסה ומ"ש שלא מחמת מרדה משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות ועיין סי' ע"ז:

המוכר קרקע. עיין בהג"א במקום שאין קונין בכסף לבד ונתנ' כסף ואח"כ נתן הוא שטר קנתה:

גלוים וידועי'. הנה הרמב"ם ספ"ב ה"מ אינו מחלק בלוה מאשתו בין מעות גלוים לטמונים אלא ס"ל בלוה לעולם המעות שלו וכתב המגיד הטעם במכר לה קרקע אז אכתי המעות בחזקת' דהא נתנה המעות לשם מכר לכן המעות בחזקת נ"מ אבל בהלואה יצאה המעות מחזקתה מחזיקים שהמעות שלו הם לגמרי ומשמע ממגיד שם אפי' לא טען הוא ברי וכ"כ הב"י והסמ"ע בפ"ה סי' קכ"ז ועיין סי' פ"ו:

וי"א דאם טוען ברי וכו'. כן הוא שיטות תוס' והרא"ש והרשב"א דמכר והלוא' ותקף מידה שוים במעות טמונים נאמן לו' דהם שלו וכתב הר"י והרשב"א דוקא כשטוען ברי אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ"מ ועיין בטור ובהמגיד ואינה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם לכן אפי' בשמא עכ"פ המכר בטל דהא אם המעות בידה היתה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לו רשות א"כ י"ל דכוונתו שיחזיק במעות ולא תהי' תו נאמן לומר שאין לו רשות בהם ואף למ"ש בהג"ה סעיף י"ג במעות טמונים אינה נאמנת לו' שאין לו רשות בהם מ"מ לא הי' לו מן המעות שום הנא' א"כ י"ל לגלויי זוזי בעי ואם היא ג"כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו חדושי הרמב"ן ומשמ' מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אף על גב דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים דאל"כ איך הקשו על ר"ש במעות גלוים יאמר דכוונתו להוציא המעות איך הוא רוצה להוציא אם ידוע דאחרי' נתנו לה ע"מ שאין לו רשות בידם והנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע"מ שאין לו רשות בהם:

עליה להביא ראיה. דכל זמן לא ביררה דמעות גלוים הוי כאלו לא נתקיים השטר וקרקע בחזקת בעלה עומדת והשטר יש בו ריעותא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

נתן לה אחד. הנה בנדרים פליגי רב ושמואל ויש בזה ג' שיטות הר"ש בשם ר"ע הגאון כתב הלכה כשמואל אפילו אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות מהני וכן הוא דעת הרמב"ן וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני וכ"כ הר"ן לשיטה זו ותוספות פ"ק דקידושין דף כ"ד בשם ר"ת פסקו הלכה כרב דצריך לומר דוקא ע"מ שאין לבעל רשות אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה"ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע"מ וכו' מה שתרצה עשה לא מהני וכן הוא בראב"ד והרא"ש והמ' והרמב"ם פ"ג ה"ז פסק כשמואל וס"ל אף לשמואל צריך שיאמר ע"מ שאין לבעלה רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לה יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות, וסתם כאן כרמב"ם משום רוב הפוסקים ס"ל כשאומר ע"מ ומה שתרצה מהני וכ"כ בתשובת ריב"ש סי' רט"ו מיהו אם תפס הבעל נראה די"ל קים לי כשיטת ר"ת והראב"ד ומ' ובי"ד סימן רכ"ב הביא שם דעת תוספת דשם לענין איסור חשש לדעת תוספות ג"כ ומבואר בה"ת שער ששי אם התנה ע"מ מה שתרצ' תעשה בלא רשות הבעל אינו יורש אותה והובא נמי בכ"מ וקצת יש לדייק מרש"י והרא"ש בסוגי' דלעיל דלא ס"ל כן דהא כתבו אהא אם קבל מן האשה יחזיר לאשה (ואם מתה יחזיר לבעלה) ולא חיישינן שמא נתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות משום אף אם נתנו לה יורש אותה ולמ"ש הבע"ת אכתי קשה שמא נתנו לה בתנאי שאין לו רשות אלא מה שתרצה דאז אינו יורש אותה וכן ראיתי בהגה' ש"ך שם:

מתנה נתנו לי. ולא חיישינן שמא גנבה מבעל' כמו דחיישינן במציא' כמ"ש לעיל משום מתנה יש קול וא"י להעיד לשקר במתנ' נתנו וכשאומרת כן אמרי' בוודאי אינה משקרת בה"ת שם והמגיד והא דפסק הרמב"ם פ"ט ה"נ אם שטרות יוצאים על שמה אין נאמנת לומר שלי הם וצריכה להבי' ראיה כמ"ש בח"ה סימן ס"ב שאני התם דאיירי דהיא נושאת ונותנת בבית כ"כ בה"ת שער ו' גם י"ל מטלטלין שאני כמ"ש בה"ת בשער נ"א ובטור שם בשם הרמ"ה:

ממעשה ידיך הם. כלו' שמא מ"י הם ולאו בטוען ברי איירי מ"ה אין לו שבועה עליה:

עליה להביא ראיה. דסבירא ליה להרמב"ם כל ממון הנמצא ביד האשה הם בחזקת נ"מ:

דוק' במעות טמונים. היינו מ"ש הטור בסי' פ"ו בשם הר"ש והרא"ש אם תקף הבעל מעות והיא אומרת שלי הם או של פלוני נאמנת כשהמעות לא היו טמונים מכ"ש כאן כשהמעו' בידו /בידה/ דנאמנת להפקיע ממנו דהא שם כשאמרה של פלוני הם אינו יורש הוא ואינו אוכל הפירו' ובפרישה מאריך בזה וכתב אף לדעת הר"ש והרא"ש אינה נאמנת לו' שלי הם להפקיע מבעל ומ"ש שם דנאמנת לו' שלי הם פירושו שלי הם בתורת נ"מ ואישתמט' מיניה מ"ש המגיד ספ"ב ה"מ וספ"ז ה"ש בשם הרשב"א וכמה פוסקים דנאמנת לו' שלי הם ואין לבעל רשות בהם וכ"כ הנ"י, אבל מה שמחלק בהגהה בין מעות טמונים לגלוי' לא מצינו חילוק בזה כבר האריכו בזה הדרישה וב"ח ומ"ש ב"ח אנ"ל וכן כתב מהרש"ל לדעת הר"ש נאמנות אפילו במעות טמונים ולהני פוסקים דס"ל נאמנות לומר שאין לו רשות בהם ע"כ לא ס"ל חזקה מה שביד האשה בחזקת נ"מ היא מיהו קשה בתשובת הרשב"א שהבי' הב"י ס"ס פ"ו משמע דס"ל להרשב"א חזקה זו וכאן ס"ל דנאמנות לומר שאין לו רשות בהם וצ"ל בתשובה איירי בנושאת ונותנ' וע' בגידולי תרומה שם ולהני פוסקים אף אם קנתה ממנו קרקע ג"כ נאמנ' לומר במתנה ניתן לה ע"מ שאין לו רשות ואינו אוכל הפירות והא דאי' בש"ס דאוכל פירות איירי כשאינה טוענת כן גם י"ל כשקנתה קרקע וכתב שטר על שמה תו אין לה מיגו של פלוני הוא לכן אינ' נאמנת לו' שאין לו רשות דאינה נאמנת אלא במיגו של פלוני הם:

ודוקא בשאינ' נושא'. קאי גם על הרישא כשהיא נושא' אינה נאמנ' לו' במתנ' ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י ועיין בכ"מ, וכשהוא מפקיד אצלה הוי כנושאת כמ"ש בהרא"ש וטור סי' פ"ו ועיין בח"ה סי' ס"ב, ומבואר בתוספות שם בנושאת אינה נאמנ' לו' שלי הם או של פלוני אפי' אם מת הבעל ואין מי שטוען ברי כנגדה כמ"ש באונו' ושטרות היוצאים על שמה ושם איירי במת בעלה ויתומים טוענים שמא כמ"ש בתשוב' רשב"א שהביא הב"י ס"ס פ"ו, מיהו בנושא' ואומר' אתה נתת לי במתנה יש לומר דנאמנות מטעם דא"י להעיז לפי סברת המגיד בסמוך:

ויש לה מיגו וכו'. נאמנת בכל ענין ואפי' בנושאת בתוך הבית ואפשר אף לשיטות הרמב"ם דס"ל חזקה מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא מ"מ נאמנות אף על גב דהוי מיגו במקום חזקה מ"מ אף על גב דמחזיקים בתורת נ"מ עכ"פ היא תופסת ומיגו במקום חזקה אבעי' דלא אפשטא היא ואין מוציאים מידה כמ"ש בסמוך והרב רמ"א כתב דין זה בשם תשובת מהר"מ כמ"ש בד"מ ולכאורה קשה איך למד מתשובת מהר"מ דין זה הא שם היה עובדא דאמרה אתה נתת לי והוה העזה ומנ"ל דנאמנ' כשלא אמרה אתה נתת לי וי"ל שם לא היה שייך העזה דאיירי שם במרדה בו אז בודאי מעיזה בפניו, ובתשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"ז ג"כ מבואר דין זה אלא בתשו' מהר"מ מבואר אפי' בנושא' נאמנת במיגו מיהו מתוספת בסוגיא זו משמע דאינה נאמנת בנושאת אף על גב דיש לה מיגו דהא כתבו בנושאת שהפקידה פקדון אינה נאמנת לו' שלי הוא או של פלוני והתם יש לה מיגו דיכולה ליתן לפלוני כמ"ש בתוס' שם ועיין בח"ה ס"ס ס"ב כ' בהג"ה שם אשה שכתבה המעות שבידה של אחרים הוא אם ידוע שהיה לה ממון נאמנת ופירש הסמ"ע דאיירי דאין לה מיגו אבל אם יש לה מיגו נאמנת אפי' בא"י שיש לה מעות אפי' אם היא נושאת בבית, והיינו כדעת מהר"מ ובש"ך השיג עליו והביא תוספות אלו דס"ל בנושא' ל"מ מיגו ובחנם השיג על הסמ"ע דהא הוא כתב לפרש שם דברי הרב רמ"א והוא פסק כאן דנאמנת במיגו:

אתה נתת לי במתנה. כ' המגיד דנאמנת משום דאינה מעיזה לשקר בפניו והבה"ת הקשה למה אינה נאמנ' כשאומרת במתנה נתן לי ע"מ שאין לו רשות במיגו אתה נתת לי ותירץ דלא אמרינן מיגו דמגרע הטענה דהא לפי טענת' אינו יורש אותה וכשהיא אומרת אתה נתת לי יורש אות' ונ"מ מזה אם כבר מת בעלה נאמנ' והש"ך סי' ס"ב הקשה עליו דקושיא שלו לאו קושיא היא דלא אמרינן כאן מיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שיש ביד האשה בחזקת נ"מ הוא והאריך בזה ואנ"ל כי אף על פי דהכל בחזק' נ"מ מ"מ היא תופס' בו ומיגו במקום חזקה בעי' דלא אפשטא היא ואין מוציאין מידה כשיש לה מיגו לכן יפה הקשה וא"ל דהש"ך ס"ל אפילו מה שבידה הוי כאלו היה ביד בעלה והיא באה להוציא זה לית' דא"כ אם היא נקראת המוצי' לעולם שייך השבועה לבעל דהוא הנתבע אלא ודאי כל שהיא תופסת הוי היא הנתבע וכשיש לה מיגו נאמנת ואין מוציאין מידה וכל הדין של הרמב"ם איירי דאין לה מיגו דהא כשנמצא מעות אצלה תו א"י ליתן לאחר אף על גב דהיה יכול ליתן קודם לזה הוי מיגו למפרע ותו ג"כ א"י לומר שלי הם ע"מ שאין לו רשות בו, וכשאמר' אתה נתת לי נאמנת בלא מיגו משום דא"י להעיז כמ"ש בשם המגיד, אלא אכתי קשה על טעם המגיד הא קי"ל במקום הנאת ממון אמרינן דמעיז כמ"ש ר"ס י"ז ואפשר דסבירא ליה להחזיק מה שבידה שאני ואמרי' בכה"ג דא"י להעיז גם אין לדמות העזות זה לזה ושאני כשהיא אשתו א"י להעיז אף משום הנאות ממון משא"כ שם דרצונה לצאת ממנו ובגידולי תרומה הקשה על הבה"ת הא הוי מיגו דהעז' לומר אתה נתת לי ולא אמרי מיגו דהעזה ובהגהת ש"ך תמה עליו דהא מבוארים בר"ן דאמרינן מיגו דהעז' לפטור מממון רק לפטור משבוע' לא אמרינן וראיה מהני עיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון אכלו בדמי שווי' במיגו לקחתי אותם אף על גב אם היה אומר לקחתי אותם היה צריך להעיז ואפשר הגידולי תרומה ס"ל הא דנאמנת לומר אתה נתת לי משום דהיא א"י להעיז כמ"ש המגיד ש"מ אף על פי שהוא הנא' ממון מ"מ א"י להעיז מ"ה שפיר הקש' מה קושיא של הבה"ת הא מיגו דהעז' לא אמרינן ועל כרחך כאן אתה נתת לי הוא העזה אף על פי שהו' הנאת ממון:

לי במתנה. מבואר בה"ב והובא בכ"מ מטלטלים הידועים שהם של בעל אינה נאמנת שבעל נתן לה במתנ' ואף למ"ש בשם המגיד דא"י להעיז מכל מקום דבר הידוע שהוא של הבעל אינה נאמנת אלא דבר שא"י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה הוא בחזקת נ"מ אז מהני החזקה דא"י להעיז:

שפירותיו מרובים. עיין בש"ס כמה חלוקי דינים בזה והרמב"ם כלל הכל בזה דלוקחים דבר שפירות מרובים והוצאות מועטים ומעות מזומנים אין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים גם כן בהם דבר שפירות מרובים והפירות מהם יכול למכור ולהרויח עם המעות תשובת הרשב"א עיין תשובת רש"ך ס"ג סימן מ"ז:

אלא פירות. סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם אפילו אם אין העז שלה אלא החלב אין מוכרים העז ולא חיישינן למית' שמא תמות העז אף על גב אם נפלה לה פירות קי"ל דימכור שאני התם אחר שיאכל הפירות כלו הכל אבל כאן יש חלב אחר וכן הדקל יוציא פירות אחרים:

לא ימכרו. כ"פ הרמב"ם פכ"ב לפי גירס' שלו בריש' פליג רשב"ג ואמר לא ימכור והלכת' כוותי', ובזיתים פליג ר"י ואין הלכ' כוותי' ולענין אם היא יכול' לכופו למכור עיין בטור, והיכ' דהו' אינו רשאי למכור היא א"י לכופו שימכור אלא היכ' דהוא יכול למכור ס"ל להרמ"ה כשאינו רוצ' למכור יכול' היא לכופו למכור לפ"ז עז ושאר דברי' דא"י למכור ומשתמש עד שיכל' הקרן היא ג"כ א"י לכופו למכור אלא עבדים זקנים ס"ל להרמ"ה דהוא יכול למכור בעל כרחה גם היא יכול' למכור בע"כ ולהרא"ש אף על גב דהוא יכול למכור בע"כ מ"מ היא א"י לכופו למכור ול"ד לנפלו כספי' דשם ע"כ מוכרחים לקנות בכספים שום דבר אז כ"א יכול לעכב שאל יקנה דבר שאינו עושה פירות מיהו דבר שאינו עושה פירות ולא שום שימשו וראוי למכור יכולה אף היא לכופו ופלוגת' זו נלמד ממתניתין נפלו עבדים לת"ק יכול הוא למכור בע"כ וס"ל להרא"ש הת"ק חושש לטובתו כמ"ש בתוספת אף על גב דיש לה ריעות' משום שבח בית אביה אין חוששין לרעתה רק לטובתו מזה נשמע בכ"מ הולכים אחר טובתו ואף לשיטות הרמב"ם בעבדים חיישינן לטובתה משום שב"א מ"מ בזיתים דלא ניכר כ"כ שב"א כמ"ש בפרישה פסק דקי"ל כת"ק ממיל' נשמע לעולם חיישינן לטובתו אם לא בשבח בית אביה הניכר ולהרמ"ה מ"ש הת"ק ימכור היינו כ"א יכול לכוף למכור אף היא יכולה לכופו ולרשב"ג הוא א"י לכופה משום שב"א ולהרא"ש צ"ל מה דתני בעז ושאר דברים אוכל עד שתכל' הקרן היינו אם רוצה אוכל ואם רוצה י"ל דיכול למכור וכ"מ בתוספת ד"ה כללא ואם נפל לה אילן זקן אינו רשאי לקצוץ כמ"ש בפרק המקבל וכתב הר"ן משום הכליון ניכר:

הגיע זמנן לקצור. אף על גב דקי"ל כל העומד לקצור כקציר דמי הכא תחז"ל כך הי' כל הנלקט ברשותו שלו הוא:

חייב במזונותיהם. ואי"ל איני זנך ועשה עמי אף על גב לעבדים שלו י"ל עשה עמי ואיני זנך ועיין בי"ד סי' רס"ו מיהו של צ"ב שהם באחריות שלו י"ל דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכן משמע שם:

ולד ש"מ. ולא חיישי' למיתה שמא תמות השפח' ויכלה הקרן וולד ולד ס"ל להרי"ף לאשה ולתוס' והרא"ש לבעל אף על גב פרי דפרי לא תקנו חז"ל לבעל דכאן הוא פרי מפרי מגופ' זכה הבעל משא"כ פרי מפרי דאתי מעלמ' עוד כתב הרא"ש אם מתה האם בעוד הולד קיים הולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן:

ולד השפח'. כ"כ הרמב"ם ורש"י משמע ולד /בהמת/ נ"מ לא שייך שב"א כ"כ בח"מ והטור ס"ס פ"ט כתב גם ולד בהמו' נותנת דמים ונוטלת מיהו הריב"ש סימן כ"א כתב להדי' דוקא ולד שפחות לוקח' משום שב"א ולא ולד בהמות גם נשמע מהרי"ף אם הבעל מוכר הפירות ולקח קרקע אז הקרקע שייך לה ואין לו אלא הפירות כי הפירות לא תקנו חז"ל אלא לריוח ביתו ולא לקנות קרקע:

אם הב"ח גובה. עין תשוב' מהרי"ו סי' ע"ח דרשאי לתפוס מעות נדוני' אם הם בעין לצורך מזונות שלה, וכתב בח"מ ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאורה אינו גובה דהא אפילו למכור לשני' מרובו' א"י משום ריוח ביתא וכבר כתבתי כן בשם בהעה"ת:

ומכרו לפירות. מה שמדייק בח"מ דוק' דיעבד אם מכר מכירה קיימת אבל לכתחילה יכולה היא למחות ליתא כמה שמסיים הטור טוב למכור יותר לפירות:

משמשים אותו. בטור והמגיד משמע לרמב"ם יכול ליחד השפח' לאשתו אחרת לשמש אותה בבית אחרת וכן משמע מהרי"ף לפ"ז ה"ה דיכול למכור קצת מפירות ולהרא"ש אינו רשאי אבל לשמש אותו יש לומר לכ"ע רשאי וגלימא וכה"ג דפירות שלו הוא השימוש יכול להשתמש בו אפילו בבית של אשתו אחרת רשב"ץ:

אין שומעין לה. כבר נתבאר לעיל סי' ס"ט סעיף ה' הטעם כדי שלא תתערב בין הכותי' וכתבתי שם בשם הר"ן עוד טעם אחר:

נכסי צ"ב הם הנדוניא וכו'. פרט כאן ג' דברים ששייך בהן מיתה או פחת וה"ה אם הכניסה לו קרקע ג"כ צ"ב מקרי ואינו רשאי למכרה משום שבח בית אביה כמו שיתבאר לקמן סימן צ' אבל אם הכניסה לו מעות או סחורות בנדן הרשות בידו להוציאן ולישא וליתן בהם והריוח וההפסד שלו וע"כ הוא מוסיף שליש בהם ע"פ דין התלמוד אבל כשמכנסת לו דברים שאין רשאי למוכרן הוא פוחת חומש ועיין במגיד משנה רפט"ז מה היא ההפרש בין נדוניא לכתובה עיין לעיל סימן ס"ה ועיין בתשובת הריב"ש סי' ק"נ:

ונכסי מלוג כו'. לשון מלוג כענין מליגת הראש שתולש השער ועוזב הראש כך כאן אוכל פירות ועוזב קרן:

שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות. כלומר אבל בנכסי צ"ב אם הכניסה לו מעות וסחורות הרשות בידו להוציא גם הקרן אבל בנכסי מלוג נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועיין בריב"ש סימן ק"ן כתב כמה חילוקים שבין נכסי צ"ב לנ"מ:

דין בגדי אשה. כלומר אף עפ"י שכתב שהבגדים שהכניסה לו בנדן הם נכסי צ"ב היינו ששמו הבגדים כמה הם שוים וקיבל אחריותן אבל בבגדים שהכלה לובשת אין דרך לשומן לה בנדן רק הם נכסי מלוג שלה:

השדה שהבעל שם לה וכו'. כלומר שאינו רשאי למכור שדה זו שיחד לה בכתובה כמו שאינו רשאי למכור קרקע שהכניסה לו:

והראשון עיקר. כלומר אף עפ"י שנכתבו בכתובה מאחר שלא שמו אותם בדמים קצובים אין עליו קבלת אחריות ואם היא אומרת לשום אותן כדי שיהיו באחריותו והוא אינו רוצה כתב הריב"ש סימן ק"ן דאין מי שיכוף אותו לקבל אחריותן הרשות בידו להניח הנכסים ברשות' כדין נ"מ וכן פסק לעיל סימן ס"ה סעיף י"א וראיתי באגרת הרמב"ם דף ל"ג שתמה שם על דיין אח' וז"ל אתה דנת' בכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתא ולא ישאר עליו אחריות' הדין עמו מיד תמהתי וכו' ובאמת לא ידעתי מה היא תמיה' ויפה כתב הריב"ש מי יכוף אותו לקבל אחריות ואפשר דהרמב"ם מיירי בשכבר קיבל עליו אחריות ונכנסו לרשותו דלא יוכל לחזור וגם זה צ"ע דמ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו כמבואר בח"מ סימן ע"ד:

ואם יש פירות בקרקע. בסמ"ע סימן קכ"ב כתב דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות ולדעת הרא"ש אפילו קרקע שאינו מגדל פירות כלל הואיל וראוי למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירות וכן פסק בת"ה סימן שי"ב מכח הדין ומכח סברא ע"ש ודלא כמשמעות הריב"ש סימן תצ"ו:

מתוך שיש לו לדון על הפירות וכו'. עיין בר"ן סוף פ' השולח שהאריך בזה דמיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' בו אבל ליתא במתא או איתא ומיחת' בו ואף שנתחייב ע"פ עדים הוה ליה כקיבל עדים שלא בפני ב"ד ואפילו לגבי פירות אם נתחייב בהודאת פיו לא תועיל הודאתו אפילו על מחצית הפירות שהרי אינו יכול למכור הפירות משום ריוח ביתא וע"ש מה שכתב אם ירד לדין בנכסי צ"ב ג"כ היא יכולה לבטל הדין בשנתחייב בהודאת פיו:

לעשות פשרה צריך הרשאה. אפשר לומר אפילו על הפירות לבדן צריך הרשאה דאין כח בידו למחול הפירות משום ריוח ביתא וכמ"ש בשם הר"ן:

על מעות מזומנים של אשתו. המעיין בח"ה יראה דבמעות מזומני' כ"ע מודו אפילו לדעת רב האי דס"ל דצריך שיהיו פירות באותו קרקע מודה הוא במעות מזומנים אבל למעשה פסק שם דאפילו שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן ואינה רוצה להרשות את בעלה יכול בעלה לדון בלא הרשאה שאם לא יוציאו מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את הפירות לעולם ע"ש שכתב שהדין והסברא נותנת כך רק במעות מזומנים א"צ לשאול את פיה דהוי כאלו יש פירות עתה בקרקע ובדבר שצריך למכור שואלין אותה אם רוצה לילך עמו או ליתן לו הרשאה הוא טוב ואם לאו טוען אף שלא בהרשאה:

עיין בח"ה סימן שמ"ו. כלומר דשם כ' עוד דין אחר אשה ששאלה פרה לצורך נ"מ שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים:

ואח"כ נשאת ומתה. כלומר הפרה מתה ועד יום מיתת הפרה היה הבעל משתמש בה כדין פרת נ"מ:

אפילו פשע מפני שהוא כלוקח. אף על גב דק"ל דלוקח בהמה לזמן קצוב הוי ש"ח וחייב בפשיעה כמו שספק בח"מ סימן שמ"ו ע' בסמ"ע שנדחק לפרש דמיירי שהאשה שאלה כל ימי חיותה דהפרה או כל ימי חיותה דהאשה דאז פטור הבעל משום דנקר' לוקח ולא משום שמירה בבעלים כיון דהבהמה אינה שלה אבל אם שאלה האשה רק לזמן מוגבל אז חייב הבעל בפשיעה כדין לוקח לזמן ודברים אלו ודאי אינם ברורים אך האמת יורה דרכו דהרמב"ם לא ס"ל דין זה דלוקח לזמן ולדעת ר"י דס"ל דלוקח לזמן חייב בפשיעה דהוי כשומר חנם א"כ בבעל אפשר פטור דהוי שמירה בבעלים ואף על גב דאין החפץ שלה מאחר דלוקח הוי הוי כשומר שלה וכבר הארכתי בביאורי להרא"ש בפרק השואל ובארתי כוונת הרב מהרמ"א בסי' שמ"ו ואין כאן מקום להאריך יותר מזה:

או שניתנו לה במתנה. כך כתבו הפוסקים וכן הוא בירוש' שאע"פ שמציאת האשה לבעלה אבל מה שנתנו לה אחרים מתנה היא לעצמה רק שהבעל אוכל פירות ואם התנה הנותן שלא יאכל הבעל פירות יתבאר בסמוך סעיף י"א:

או שחבלו. כבר נתבאר בסי' פ"ג דוק' חבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה אין לבעל אכילת פירות במה שמשלם לה:

אם מכרה כתובתה ונדונייתה. דין מכירה כתובה יתבאר בסי' ק"ה ודין נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת יתבאר בסי' צ':

ומיהו א"י למכור. נראה בחלוקה הראשונה דבמכרה הכתובה בטובת הנאה כשם שאין לבעל באותן הדמים אכילת פירות ג"כ הרשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה דסתמ' אמרו בגמ' טובת הנאה לאשה ואין לבעלה בהם כלום:

אינה יכולה למכור. אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר עוד שצריך שיכתוב לה בפירוש שאם תמכור שלא יהא מוציא מיד הלקוחות לאחר מותה הא לאו הכי אפשר לפרש דבריו שלא יוציא בחייה אבל לאחר מיתה יוציא וכן דעת גאון ואין דעתי נוחה בכך כ"כ המ"מ בשם הרשב"א פכ"ב מה"א:

אבל אם נתן לה בעודה ארוסה. אפי' אם פירש במתנה בין קודם נשואין בין אחר נשואין כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

ואם מן הנשואין נתאלמנה. אבל אם נתאלמנה מן הארוסין לית לה שלא כתב אלא ע"מ לכונסה:

גלוים וידועים לבעל קנתה. ואינו יכול לטעון אף על פי שהיו גלוים לא הייתי יכול להוצי' מידה כי אמרה שלי הם ע"כ מכרתי לה קרקע כדי שאני אהיה מוחזק במעות דאין זה חזקה דמאחר שנתנה לו המעות בפני עדים ושטר מכירה בידה והיא מבררת המעות היו גלוים וידועים לו א"כ היא נקראת מוחזקת בקרקע:

ואותן המעות שנראו ילקח וכו'. אף על גב דגבי לוה מן האשה סתם כ' בסי' שאח"ז ריש סעיף ב' שאין לה עליו כלום משמע דאפי' במעות שאינם טמונים וגדולה מזה משמע בדברי הרמב"ם סוף פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האשה הם בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה וכתב המ"מ שם שכן דעת הרמב"ן והנה בפכ"ב מה"א כתב שאם נמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה נאמנת לומר מתנה נתנו לי כמ"ש בסמוך סעי' י"ב וכן הוא בירוש' וא"כ עכצ"ל מ"ש פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האש' הם בחזקת בעל' היינו כשהאש' הלואתן לבעלה ואז אינה נאמנת לומר שלי היו אבל כל זמן שהם בידה נאמנת לומ' שלי הם ואפי' אינם בידה רק נתנתן לבעל ע"ד שתקנה ממנו שדה ואפי' מעות טמונים לא אבדה זכותה אבל בהלואה אבדה אפי' במעות שאינם טמונים שלא היה לה להלוות לו אלא ליקח בהן קרקע כל זה הוא דעת הרמב"ם ע"פ פירושו של המ"מ:

וי"א דאם טוען ברי שהמעות שלו. היינו במעות טמונים עדיף ברי שלו אבל במעות שאינם טמונים ברי דידה עדיף ודעת המפרשים שהביא המ"מ הוא להשוות מכר להלואה ובשניהם במעות טמונים ברי דידיה עדיף ואם אינו טוען ברי או במעות שאינם טמונים אפי' טוען ברי היא נאמנת אבל לדעת הרמב"ם גבי מכר לא מהני ברי דידיה אפי' במעות טמונים וגבי הלואה א"צ לטענת ברי רק מסתמ' הם בחזקתו עד שתביא ראיה:

עליה להבי' ראיה. דכל זמן שלא ביררה דמעות גלוים היו כאלו לא נתקיים השטר דמי וקרקע בחזקת בעליה עומדת והשטר יש בו ריעות' והמוצי' מחבירו עליו הראיה:

נתן לה אחד מתנה וכו'. הרב המחבר העתיק לשון הרמב"ם בפ"ג מה' זכיה ומתנה דפסק כשמואל פרק בתר' דנדרים דף פ"ח ע"א דאפי' לא יחד דבר פרטי אלא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל אבל בלשון א' לחודיה כגון שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן או מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אבל לרב דפליג שם אדשמואל צריך דוק' שמיחד המתנה לדבר פרטי לאכילה או לשתיה וכיוצא והנה הרמב"ם כתב מתחלה דברי רב שנתן לה לדברי פרטי על מנת שתלבשי או על מנת שתשתי דזה פשיט' דמהני דהא גם לה לא נתן לה רק לדבר פרטי אלא אפי' נתן לה לכל דבר שאמר לה על מנת שתעשי מה שתרצי אם סיים בדבריו בלא רשות הבעל מאחר שאמר שתי לשונות מהני אבל יש שיטה אחרת דלשמואל בלשון אחד סגי דק"ל כרבנן התם בנדרים דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה ואם אמר לה א' משתים מה שתרצי עשי א"נ ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני ויש שיטה שלישית הפוסקים כרב והמה ר"ת והרא"ש ושאר פוסקים ולפי זה ל"מ אלא שנתן לה לדבר פרטי כלישנא דמתניתין שם בנדרים ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנ' לפיך והריב"ש הכריע כדברי הפוסקים כשמואל ע"ש בסימן רט"ו ואני תמה על הכרעה זו נגד רבותינו בעלי התוספות והסכימו עמהם הרא"ש ומהר"ם וראבי"ה והראב"ד ובפרט אם הבעל מוחזק ועיין בי"ד סי' רכ"ב:

והוא אומר ממעשה ידיך הם. כלומר שמא מעשה ידיך הם ע"כ אין לו עליה רק חרם סתם אבל אם היה טוען ברי היתה צריכה לישבע היסת:

עליה להביא ראיה. שאין יכולת בידה להפקיע מבעלה לגמרי וכל ממון הנמצא ביד האשה הוא בחזקת בעלה לפירות וגם ליורשה לאחר מיתתה כדין נ"מ ועיין בכ"מ מ"ש בשם בעל התרומות דמשמעות דבריו שאין לה נאמנות על הפקעת ירושה ואכתוב עוד מזה בסמוך:

וי"א וכו' נאמנת לומר שלי הם. משפט הג"ה זו משמע דבמעות שאינם טמונים נאמנת להפקיע מבעלה לגמרי ולטעון שניתן לה המעות ע"מ שלא יהיה לבעלה רשות לא בפירו' ולא בירושה ואני לא ראיתי זה בדברי הרב רבי שמשון והרא"ש שהם לא כתבו רק שבמעות שאינם טמונים לא מהני תקיפת הבעל כמו שמהני במעות טמונים אבל מ"מ הם בחזקת נ"מ ואף שהמ"מ כתב שאין הכל מסכימין עם הרמב"ם והרמב"ן בזה והרשב"א הוא מהחולקים וס"ל דנאמנת האשה לומר שלי הם לגמרי ונתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכן דעת הר"י והריטב"א כמו שכתב נ"י אבל מ"מ הביא הב"י בשם הרשב"א בתשובה שלא החליט הדבר למעשה וגם לא חילק בין טמונים לשאינם טמונים דאפשר אף בטמונים כל זמן שהם בידה תוכל לטעון ששלה הם על מנת שאין לבעלה רשות כלל ואין חילוק בין טמונים לשאינם טמונים אלא כשהבעל מוחזק בהם אבל כשהם ביד האשה אין מי שיחלק בין טמונים לשאינם טמונים:

ודוקא בשאינה נושאת ונותנת. ואפילו אינה נושאת אלא שהבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה גם כן כל מה שברשות' בחזקת הבעל הם וכך כתב הטור בסימן פ"ו על כן כתבו הפוסקים שסתם אשה מיקרי נושאת ונותנת דסתם נשים הבעל מאמין לה ומפקיד שלו בידה וכן פסק בשלחן ערוך בח"מ סימן ס"ב והראיה שצריכה להביא הוא שיש לה ממון מיוחד ואז נאמנ' לומר שמה שנמצא בידה הוא מאותו ממון המיוחד לה ועוד יתבאר דין נושאת ונותנת בתוך הבית בסי' שאח"ז:

נאמנת בכל ענין. כלומר אפילו נושאת ונותנת תוך הבית מאחר דיש לה מיגו ואם היו שטרות כתובות על שמה ומתה אף שהיתה נושאת טוענין ליורשי' אם היתה בחיי' היתה מביאה ראיה שהיה לה ממון מיוחד אבל אם מתה והניחה מטלטלין אין טוענין ליורשי' ועיין כל זה בח"מ סימן ס"ב ובסמ"ע שם ועין בריב"ש סימן קס"ט ועיין בתשובת מהר"ם ב"ב סימן רס"ח:

ואם אמרה אתה נתת לי במתנה. כלומר ואין לך פירות כמ"ש לעיל סעיף ז' שאין לבעל פירות במה שנותן לה מתנה אעפ"י שכבר נתבאר שעליה להביא ראיה כל שרוצה להפקיע הפירות מיד בעלה מ"מ הכא שאני מאחר שמעיזה בפניו נאמנת כ"כ המ"מ ולדעת בעל התרומות שהביא הכ"מ א"צ לתירוץ זה שגם הפירות נאמנת להפקיע מיד בעלה רק הירושה אינה נאמנת להפקיע לאחר מיתה:

לוקחין דבר שפירותיו מרובין. בגמרא מפרש ארעא ובתי ארעא וכו' והרמב"ם השמיט זה משום שאם יראה בעיני ב"ד ששכירות הבתים יותר טוב משדות הרשות בידם והכל תלוי בזה בדב' שפירותיו מרובין ובזמן הגמרא היה ארעא עדיף מבתי:

לא ימכור מפני שהם שבח וכו'. ואם היא רוצה למכור אינה יכולה לכופו דהא אפילו בעז לחלבה שאין לה רק חלב אוכל והולך עד שיכלה הקרן מכ"ש בעבדים זקנים משתמש בהן והולך אף עפ"י שלא ישאר לה הקרן:

פירות המחוברים לקרקע וכו'. רש"י כתב הואיל והקרקע קיימת לה ורש"י אזיל לטעמיה שפי' כן גבי עז לחלבה דבעי תמיד שיור גבי עז עורה וגבי תרנגולת נוצה אבל לפי' הרמב"ם אין לה רק פירות המחוברים לא גרע מעז לחלבה:

אפי' הגיע זמן ליקצר. אף ע"ג דק"ל כל העומד ליקצור כקצור דמי שאני הכא דתקנת חכמים היה פירות הנלקטים בעודה תחתיו הרי הן שלו עיין בהרא"ש:

ואפשר דטעו' נפל בספרי'. לא ידעתי למה כתב דרך אפש' הא פשוט הוא שהוא ט"ס:

עבדי נ"מ ובהמו' נ"מ וכו'. אף על גב דק"ל יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אפ"ה עבדי מלוג עדיפי מעבדי' שלו ועיין בי"ד סי' רס"ז סעי' כ':

ולד שפחת מלוג לבעל. ומכ"ש ולד ולד עד עולם. וכתב הרא"ש בשם בה"ג דאם מתה האם קודם ששחט הולד נעשה הולד קרן של האשה במקום האם ולא ידעתי למה הושמט דין זה כאן ודין הכפל שלא זיכו אותו לבעל אפילו כפל דולד שהוא שלו הושמט כאן משום דאין כפל נוהג עכשיו דאין דנין דיני קנסות ומ"מ יש נ"מ גם האידנ' אם תפסה זכתה ואין הבעל מוציא מידה:

וליטול ולד השפחה. אבל ולד הבהמה אין זה שבח בית אביה:

ומקדים לו המעו' אין שומעין לו. משום דהמעו' יאכל בשנה אחת ולא יהא רווח ביתא לשנים הבאות:

ועושה סחורה במעו' ש"ד. אבל אם נפלו לה כספים והוא רוצה לעשו' סחור' בהם ולא ליקח הקרקע אין שומעין לו דהקרן צריך להיות קיים לאש' כ"כ הרשב"א:

או נ"מ שלה. עיין בח"מ ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאור' אינו גובה דהא אפילו למכור לשנים מרובות אינו יכול משום ריוח ביתו מכ"ש לשלם לב"ח ועיין בתשובת המבי"ט ס"י:

לשנים מרובות מכור. משמע קצת דלכתחלה יכולה האשה למחות רק אם מכור בדיעבד מכור מטעם שכתב רב האי והובא בטור:

שיהיו משמשין אותה בבית אשה אחרת. הרב המחבר לטעמיה אזל שפי' בב"י דוק' לשמש אותו ולא אותה אבל מדברי הטור והמ"מ לא משמע הכי רק שמיירי שייחד שפחה אחת לשימושה של האשה האחרת לדברי הרמב"ם מותר אפי' בבית אחר רק באותו עיר ולדברי רש"י והרא"ש דוק' כשהכניסו צרתה לביתה ופשט הגמ' אינו מורה כפי' הב"י דלא מיירי רק בשימוש צרתה ואשמעינן דלא גרע צרתה מאורח ולא מיירי בשימוש דידיה והב"י כתב בשם הרשב"ץ כיון דאיכ' פלוגת' אין ביד הבעל לכוף לשמש צרתה בבית אחר אם לא במקום שנוהגים לדון כהרמב"ם אבל דברים שהבעל עצמו משמש כגון גלימ' דמכסי ביה יכול להשתמש באיזה מקום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מקום מיוחד:

אין שומעין לו כדי שלא תתערב בין הגוים ומשום הכי אין מועיל אפילו אם תאמר כן בעוד' ארוסה:

ואם פשע הבעל בנכסי מלוג כו' הטור כ' זה בשם ר"י ותמה ב"י הלא בגמ' איתא בהדיא כן דבעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי א"ר לפום חורפא שבשתא מאי נ"מ אי שואל הוה שאולה בבעלים הוא אי שוכר הוי הוה שכירות בבעלים. ומו"ח ז"ל תירץ דקמ"ל אף נגד אשתו דה"ל באחריות שלו אפ"ה פטור ושגגה הוא דא בגמרא קיימינן ושם אין אחריות כלל עליו ולק"מ דרבא ורמי בר חמא לא נקטו אלא שאלה ושכירות דהוה בעלה אבל שומר חנם לא נקטו אי הוה הבעל וה"א דלית ליה לבעל דין דש"ח לענין פטור דש"ח דהיינו מכח פשיעה כיון דמה שנכנס הבעל לחיובא דשומרין בנכסי אשתו לא הוה אלא מדרבנן וכה"ג דפשע ונאבד דינו של הבעל כמזיק בידים דאף בשאר פשיעה בבעלי' יש פלוגתא בפ' השואל אי מהני לפטור אלא דיליף לפטור מכח הקרא בס' השואל וא"כ גבי אשה שלא נכנס הבעל לשמירה אלא מכח תקנת חכמים לא לפטור בפשיעה בבעלים ע"כ מביא בשם ר"י דאפי' בפשיעה פטור הבעל אם פשע ונאבד כמו בשאר ש"ח דפטור בבעלים וזה פשוט וברור:

בנכסי מלוג. פי' בערוך כעין מליגת ראש שתולשין השיער בלבד ועוזבין האאש כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן:

קנתה ואין הבעל אוכל פירות הטעם דפירו' תקינו ליה רבנן ולא פירי דפירי:

עליה להביא ראיה ז"ל מו"ח ז"ל נראה דהגה"ת מיימוני ע"ש ראב"ן חולק ע"ז שכתב על הא דאמר מעות טמונים וכגון שיש עדים שמטמנת ממונה שבעלה היתה דאי אין עדים נאמנת האשה לומר דלאו טמונים ולמעשה צ"ע עכ"ל:

נמצאו ביד האשה מעות הטעם בדין זה דמודה האשה דהקרן בלבד שלה והבעל טוען שמעשה ידיה הם היא נאמנת והוא אוכל פירות אבל בסיפא דהאשה טוענת מתנה נתנו לה וגם הפירות הם שלה אינה נאמנת לפי שהבעל מוחזק בנכסים שלה לאכול פירותיהן ואין כאן עסק שבועה וזה דומה למה שנזכר בסי' פ' סעי ט' דגם שם כתב הרמב"ם ואין כאן עסק שבועה ובדין שהיא טוענ' אתה נתת לי במתנה וצריכה שבועה על הקרן וכיון שנשבעה הרי היא נאמנת לגמרי בשבועה דגם הפירות הם שלה:

דבר שאין גזעו מחליף כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא ע"כ אין קונין דבר שהוא כלה והולך דכליא קרנא אלא אם נפל לה מידי דכליא קרנא א"ל למכור אותו כיון דעכ"פ נשאר קצת ממנו כגון עז לאכול חלבה אוכל והולד דגבי בהמה נשתייר עורה וגבי תרנגולת נשאר הוצתה וגבי דקל כשישב נשאר עליו:

לא ימכור ויכולה היא לעכב:

לו. אפי' התנה קודם הנשואין לא מהני ב"ש:

בהמה. וקרקע נמי נצ"ב הוא ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ"מ. וע' הרדב"ז ח"א סי' קל"ח:

באחריותם. אם הם מעות ועומדים ביד אחר להסתחר והבעל הגון וירא שמים ומקבל אחריותם יוכל הוא עצמו ליש' וליתן בהם ויאכל פירות הר"ם גלאנטי סי' ק"ג:

דנצ"ב וכו'. והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק ב"ש וע' מהרמ"ט ח"ג סי' רי"ט:

בקרקע. ל"ד הוא אלא כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות סמ"ע סי' קכ"ב סקט"ז ע"ש. והש"ך שם חולק עליו וע' ב"ש וח"מ:

פרה. ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב"י:

בה. היינו אחרים ע"ל סי' פ"ג:

נ"מ. נתחייבו לזונה נקר' נ"מ הרמ"ט ח"א סימן א':

שנתן לה. כ' הח"מ נראה דבחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה וכ"כ ב"ש. ואם מכרה מה שנתן לה הבעל. לתוס' והרא"ש המכר בטל מיד. ולהרשב"א המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחות עב"ש. ואם התנה בפירוש שתוכל למכור וליתן ולהוריש למי שתרצה. אם מוכרת ונותנת קיים ואם מתה אין הבעל מוצי' מיד הלקוחו' ע' כנה"ג בהגה' ב"י:

ממנה. ובסי' קי"ח מבואר ב"ח שהלוה לה אפי' אחר הנשואין גובה ממתנה זו ב"ש:

ארוסה. אפילו פירש לה במתנה בין קודם נשואין ובין אחר הנשואין. טור:

המעו'. וכן הדין בקנתה חפצים מבעלה אם הם ממעות טמונים ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות הרשב"א סימן חתק"ו. קנתה מבעלה במעו' שמכרה בגדיה ותכשיטיה קנתה דהני מעו' גלויים הוי הרדא"ב סי' כ"ו. כ' לאשתו שט"ח על נכסיו אינו מועיל כי היורשים יכולים לטעון שדברים טמונים ידע אצלה ולא יוכל להוציאם אלא ע"י שטר שנתן לה מהר"י סג"ל סימן צ"ב:

וידועים. ובלוה מאשתו אין חילוק בין מעות גלוים לטמונים ולעולם המעות שלו עיין ח"מ ב"ש ועיין סימן פ"ו ס"ב:

ברי וכו'. אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ"מ. אם היא ג"כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו. הנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע"מ שאין לבעלה רשות בהם. והב"ש כתב דמשמע מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אע"ג דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים ע"ש:

מתנה. יש בזה ג' שיטות. שיטה א' ס"ל אפילו אם אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות בהם מהני. וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני. שיטה ב' ס"ל דצ"ל דוק' ע"מ שאין לבעל רשות בהם אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה"ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע"מ וכו' מה שתרצי עשי לא מהני וזהו דעת הראב"ד והרא"ש ומרדכי. והשיטה ג' הוא דעת הרמב"ם דס"ל דצריך שיאמר ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לא יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות. והמחבר סתם כאן כהרמב"ם. מיהו אם תפס הבעל י"ל קים לי כשיטה ב' ועיין בי"ד סי' רכ"ב מש"ש הש"ך ס"ק ג':

הבעל. עיין ב"ש שהוכיח מרש"י בבא בתרא דף נ"א ע"ב דאף אם התנה ע"מ שאין לבעלה רשות ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל דאם מתה יורש הבעל אותה דלא כהבע"ת ע"ש:

בהן וכו'. וה"ה אלמנה נמי נאמנת נגד היורשים לומר שלי הם ועדיפא אלמנה מאשה. דבאשה יש מציאות שצריכה לישבע כשהבעל טוען ברי משא"כ באלמנה שאין שם טענת ברי רלנ"ח סימן צ"ט. כתב כנה"ג הא דנאמנת דוק' שהנכסים ברשותה אבל אם הנכסים הם ברשות הבעל נאמן לומר שלי הם או ממני גנבם או ממעשה ידיה הם ע"ש דף ק"ד ע"ב סלמ"ד:

ראיה. עיין כנה"ג ק"ד ע"ב סל"ב דמפלפל אי איירי אם הבעל טוען ברי או שמא. או אם מת הבעל אם טענינן ליורשים מה שאביהם היה טוען ע"ש. כתב הר"ם מטראני ח"ב סי' רכ"א הא דכתב הרמב"ם דעליה להבי' ראיה היינו דווק' היכ' שמודה היא שנותנו לה וכל מתנה לאשה סתמ' היא בלתי תנאי זה אבל אשה שנשאת לראובן ושיירה קצת נכסים לנשואי בתה נאמנת לומר שע"מ שלא יהיה רשות לבעלה השאירתן ע"ש. אם הנכסים הם ביד שליש עיין הר"ם גלאנטי סי' נ"ח. וכנה"ג דף ק"ה ע"א סעיף ל"ג. הביא תשובה דס"ל דעליה להבי' ראיה ע"ש:

הבית. קאי גם על הרישא כשהיא נושאת אינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ואם הבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה הוי כנושאת בתוך הבית ועיין בחה"מ סי' ס"ב. מיהו אפי' בנושאת ואומרת אתה נתת לי במתנה נאמנת דא"י להעיז נגדו ב"ש:

ענין. אפי' בנושאת בתוך הבית עיין ב"ש:

במתנה. ומטלטלין הידועים שהם של בעל אינה נאמנת דבעל נתן לה במתנה. אלא דבר שא"י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה היא בחזקת נ"מ אז מהני החזקה דא"י להעיז ועיין בש"ך ח"מ סימן ס"ב. ועיין ב"ש:

מרובים. ומעות מזומנים דאין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים ג"כ בהם דבר שפירות מרובים. והפירות מהם יוכל למכור ולהרויח עם המעות ח "מ ב"ש בשם הרשב"א. וע"ל ס "ק ג' מש"ש בשם הר"ם גלאנטי:

האשה. עיין בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ח שכתב שם דרשאי ה אשה לתפ וס מעות נדונייתה א ם ה ם בעין לצורך מזונות שלה ע"ש. ואין הב"ח גובה ה פירות של נ"מ ח "מ ב"ש. ועיין כנה "ג ח ח "מ סי' קס "ג בהגהת ב"י:

לפירות. ה ח "מ כתב דוק א דיעבד אבל לכתחלה יכולה היא למ ח ות. והב"ש ח ולק עליו:

אחרת וכו'. ודברים שהבעל עצמ ו משמש כגון גלימי דמיכסי ביה יוכל להשתמש באיזה מ ק ום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מק ום מיוחד ח "מ ב"ש:

ואם אמר כו'. כמש"ל ר"ס ע"ח:

וכן אם כו'. בתוס' דב"ב שם ובכתובות מ' ב':

הם כו'. ערש"י שם בד"ה הכניסה כו'. וברשב"א דב"ב נ' א' ד"ה ה"ג ושם קנ"ח א' ד"ה יורשים כו':

וכן אם כו'. גמרא שם ב' ותסברא נהי כו'.:

הם כו'. רש"י שם בד"ה הנ"ל ובמתנ' שם ואלו הן כו':

ואם פשע כו'. ב"מ צ"ו ב' וקי"ל דפשיעה בבעליו פטור הרא"ש שם וכן כתב הרשב"א ברפ"ז דיבמות:

השדה כו'. כמו שכתב ביבמות ס"ו ב' ולא עוד כו' ד"מ סי' צ' ס"ק י"א ע"ש עתוס' דב"ב ד"ה ה"ג כו':

ויש מי כו'. וכ"ד רש"י ביבמות שם בד"ה הנ"ל ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת כו' רשב"א שם אבל הוא הסכים לס' ראשונה ודייק ממ"ש הכניסה לו עבדי מלוג והכניסה מ' שכ' בכתובה ועוד הוכיח מהתוספתא דתניא שם הכניסה לו עבדים בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופי' דסיפא קאי שהכניסתן שלא בדמים וכ"ד הרמב"ם פט"ז הלכה ב' ועמ"מ שם

ודוקא כו'. דטעם שיוכל לדון דה"ל כשותף שיכול לדון כמ"ש בכתובות צ"ד א' ועח"מ סימן קפ"ו סכ"ו ואפילו חלקו א"י לפשר ולמחול וער"נ בגיטין שם:

בא לדון כו'. כיון דיכול לקנות בהן קרקע אפילו בש"ד וכ"ש במעות מזומנים וע"תוס דסנהדרין מ"ח א' ד"ה מותר כו' א"נ כו'. שם :

אפילו פשע מפני כו'. כמש"ו מפני כו' אבל משום פשיעה בבעלים לא דקי"ל כר"י וכמש"ש בגמ' וכמ"ש הרמ"א בח"מ סימן שמ"ו סי"ז ודלא כבה"ג כאן. ודלא כתוס' ורא"ש שם וש"ע ח"מ ס"ס שמ"ו ועמ"ש ושם סי"ח:

והאשה כו' ואם כו'. ע"ש בסי"ז:

באו כו' בין כו'. ע"תוס ס"ה ב' ד"ה וירושתה כו'. ועבה"ג:

או כו'. כמ"ש בקדושין כ"ג ב' דכ"ע אין כו' ועתוס' נ"ד א' בד"ה ורא"א. ועוד תדע שאינן שוין כו':

או שחבלו כו'. במתני' דכתובות הנ"ל וכמ"של סי' פ"ג:

וכן אם כו'. ערש"י ע"ט א' ד"ה ואי לא כו':

ומיהו כו'. כתי' ר"ת בתוס' שם ד"ה במתנה ובגטין ע"ז ב' בד"ה מה כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ הרשב"א בשם הגאונים:

ואם תמות ירשנה. המ"מ בשם הרשב"א דכל דין נ"מ להם לבד אכילת פירות ועוד דא"י להסתלק מירושתה אפילו מנכסים שלה כמש"ל סימן ס"ט. ב"י:

והפירות כו'. כתירוץ האחרון בתוס' דב"ב שם וכ"כ הרא"ש שם ג"כ:

המוכר כו'. כפי' מ"שש לא קנתה והבעל כו' דר"ל מהמעות וגי' אמר רב הלכתא כו' וקושית הגמ' הוא דק' דרב אדרב שאמר למעלה קנתה כו':

וי"א כו'. כפי' רשב"ם שם ושאר מפרשים אלא שהר' יונה והרשב"א כתב דמ"שש לגלויי זוזי דוקא בטוען ברי וע"ממ וטור:

נתן לה כו'. ער"נ שם ב' ד"ה ולענין הלכה כו' ועי"ד סי' רכ"ב:

נתן כו'. כמ"ש בשדה אחוזה:

נמצאו כו'. ג"ז לשון הרמב"ם שם ממ"ש נאמנת כ"מ בירושלמי רפ"ו דכתובות והביאו הג"א שם ד"ה ירושלמי כו' ותוס' דקדושין כ"ה א' ד"ה ורא"א כו' והרא"ש שם הגע עצמך כו' קול כו' פי' ולפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שאינה מעיזה לטעון כן אא"כ הוא אמת סה"ת ש"ו ח"ד ומ"מ שם. וממ"ש בב"ב נ"ב ב' וכן האשה כו' דוקא בנושאת ונותנת בלא"ה נאמנת ועתוס' שם נ"א ב' סד"ה קבל ועח"מ סי' ס"ב בהג"ה. סה"ת שם:

וילקח כו'. כמש"ב ס"ז:

ויש לו כו'. כדין כל טענת ספק:

ואם אמרה כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"א וא"ל יתן ליורשים ואם איתא תאמינה במיגו דעמ"כ נתנו לי כו' דמפקע מפירות וירושה מ"מ וסה"ת ע"ש שהאריך והרשב"א והר' יונה חולקים ע"ז:

וי"א הא כו'. עח"מ ועבתוס' הנ"ל ד"ה קבל כו':

וי"א כו'. כח"מ סי' נ"ו ס"ז:

ואם אמרה אתה כו'. עבה"ג:

נ"מ כו'. כנ"ל:

ואם הם כולי. מתני' ע"ט א' נ"ל כספים כולי פירות התלושין כו':

ואם הוא כו'. שם בגמרא פשיטא כולי ועבה"ג:

בין כו'. וכ"כ רש"י ע"ש בד"ה פשיטא כולי:

ואין קונין כולי. כפי' ר"ת שם בתוס' ד"ה כללא. ור"ת גרס כר"ח ומפ' כו' ולפ"ה ק' דמפ' כולי והרא"ש נראה שפ כשתי הנוסח' שכתב לנוסח קמייתא ה"פ כולי ולנוסח בתרייתא ה"פ וכ"פ בטור:

אף על פי שאין כולי. וכן כתב הרי"ף שם דלא כרש"י ד"ה אוכל כולי וכן הרא"ש שהקשה על הרי"ף ופ' כרש"י והם אזלו לשיטתן דס"ל כנוסחא ראשונה וערש"י בד"ה ואמרי לה כולי וכן הרא"ש כנ"ל אבל הרי"ף ורמב"ם ס"ל כפי' ר"ח כנ"ל:

נפלו לה עבדי' כולי. דקי"ל כרשב"ג כל דמסתבר טעמיה:

ולא ה"ל כולי. גמ' שם:

אם עושין כו'. ירוש' הביאו הרי"ף ורא"ש שם:

ואם לאו כו'. כת"ק:

אפילו הגיע כו'. בירושלמי כי קאמר ר"ש אפילו בכרם העומד ליבצר וקמה העומדת ליקצר וה"ה לרבנן. הרא"ש ס"ז ב' הר"י ע"ש:

לפיכך כו'. שם איפסיק כחנניא:

אבל כו'. ממ"ש מכר קרקע כו' מ' דלאחר שליקט הפירות פשיטא להו דיכול למכור הרא"ש שם:

וכן כו'. נ"מ דאחרונה דשני נ"מ הראשונים אין נ"מ אלא לאביי הר"ן ומ"מ:

מקצת עבדי כו'. כפי' הרי"ף שם שכתב דהא איכא אחריתי וז"ש מקצת כו':

בין כו'. ערש"י שם ד"ה תרתי כו' וכ"ש נ"צב:

אבל א"י כו'. דהוי כמכירה לאחר ותנן במתני' ע"ט ב' רשבג"א לא כו' כנ"ל וכ"ש כה"ג ודלא כהרא"ש שכתב דלדעת הרי"ף יכול למכור:

אבל א"י. כפירש"י שם ד"ה והא כו' והרא"ש שם: