חיוב פדיונה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ע״ח

ואפי' אם יאמר איני פודך וכו'. כלומר אפי' אם אמר קודם הנישואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו לזה ל"מ כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם כמ"ש בתוס' ושאר פוסקים:

אין מחייבי'. היינו דעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כרשב"ג דאין פודין את השבוי' יותר מכדי דמיהם לפ"ז אסור לפדותה יותר מכדי דמיהם והא דכתב בלשון אין מחייבים משום דאתי לאשמעי' בכדי דמיה חייב לפדות וכן מ"ש בהג"ה אשתו כגופו יכול לפדות היינו חייב לפדות כי מאחר דאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ועיין בי"ד סי' רנ"ב שם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם אף על גב יותר מכדי דמיה אין היתר לפדות אלא הואיל היא כגופו והוא גם כן בשביה מ"מ הואיל שמוטל עליו לפדות' חייב אפי' יותר מכדי דמיה:

אפי' היו דמיה עד י' בכתובתה. כן הוא לכל הפוסקים אלא בש"ג פסק כרשב"ג וכדי דמיה היינו כפי שראוי' למכור בשוק לשפחה:

אבל בלאו הכי. כ"כ הב"י לדעת הרמב"ם ויותר מסתבר לרמב"ם אם אינו רוצה לגרש חייב לפדותה אפי' בפעם השני וכ"כ בדרישה וב"ח, מיהו הפסק של הרב בהג"ה שפיר משום רש"י והרא"ש ס"ל דאינו חייב לפדותה בפעם שני:

המדיר את אשתו וכו'. אפי' אשת כהן דיכול לקיים התנאי ואהדרינן למדינתך מ"מ אינו חייב לפדותה כיון דאסורה לו מחמת דבר אחר ולא מחמת השבי' כמ"ש בסמוך ודוקא דנשבית אחר שהדירה אבל אם היה מדיר אותה אחר שנשבית חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס וכן אם נדרה היא בעת שהיתה בשביה וקיים הוא לה חייב לפדות' דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיניה כמ"ש בסי' ע"ד לכן חייב לפדותה כן נראה פשוט וכ"כ ב"ח ולא כש"ג:

שהוא חייב בגללו לגרשה. יש לדייק מלשון הרמב"ם דוקא אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה:

כדרך שנתבאר בסי' ז'. הנה בסוגיא זו דף נ"א מבואר לרש"י כשנשבית ביד השר דהיא סבורה שישא אותה לאשה אז היא אסורה לבעלה כי נבעלת לו ברצון אז אינו חייב לפדותה וכ' ב"ח היינו דוקא כשידוע דנבעלה לו אבל אם א"י אמרי' דלא בא עליה אלא אמרינן דשבה אותה כדי למוכרה או כדי לפדותה דרובן הכי עבדי, מיהו אף על גב דהוא כתב דין זה בפשיטות צ"ע למעשה אם תלינן לקולא דהא בסי' זה מבואר דחיישינן שמא נבעלה והר"ן ס"ל כל שאין לה מציל אפילו אם נשבית להשר מותר' לבעלה דאפילו אם בא עליה היא נבעלה באונס אלא היכא דאפשר לה לצווח ולא צוחה אז רגלים לדבר דהיא מרוצה אבל במקום דאין לה מציל מה היה לה לצווח ורי"ו הביא שני דיעות הללו ולא הכריע ביניהם וב"ח פסק כהר"ן וצ"ע וכ' ב"ח היכא דאיכא שני עדים דשבאי לקח אותה לאשה והבינו מדברי האש' שאינ' חפיצה שיפדו אות' אז בודאי נבעלת לו ברצון ואסורה לבעלה ואין חייב לפדות' ומותר לישא אשה אחרת וא"צ לזכות לה גט וא"צ ליחד לה הכתובה מיהו במקום דנוהגים ליבם צריך לזכות לה גט מטעם שכתב בד"מ סימן א' וכ' בח"מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסור' לו מיד כשנשבית ויכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפי' אם זנתה ברצון חייב לפדותה, ולא משמע כן מהסוגי' דהא רבי נתן מבעיא ליה במדיר אותה אחר שנשבית אי הוה לרבי יהושע כאיסור ד"א ואין חייב לפדותה וסומכוס השיב לו אם מדיר אותה חייב לפדותה משום דחיישי' לערמה א"כ אם זנתה אחר שהיתה בשביה עדיין הספק במקומו אי הוי כאיסור דבר אחר כיון שנולד אחר השביה כי זנות ברצון לא אתיא משביה ולאו השבי' גורם זאת כמ"ש הר"ן אלא איסור דבר אחר הוא ורש"י פי' בבעיא דרב נתן בנשבית וסוף הדירה אי הוי כאיסור ד"א אף על גב דא"ל דלא הדירה אלא כדי שלא לפדותה וכו' מכלל שאר איסור הבא אחר השבי' הוי איסור ד"א אלא במדיר הספק משום חשש ערמה וסמכוס השיב לו ג"כ הטעם משום ערמה ומעיקרא ס"ד דפליגו באשת כהן דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך ומ"מ אי לאו משום ערמה הוי איסור ד"א כשמדיר אחר השביה:

על בעלה מחייבי לאוין. אפי' אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך אפ"ה אינו חייב לפדותה כיון שאיסור ד"א גרם ש"ס:

ומשלם לה הפירות. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם כ"כ תוס' ביבמות דף פ"ה ובכתובות ועיין סי' קי"ו וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא כשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציא' כיון שהיא אסורה לו ט"ז:

אין היורשים חייבים לפדות'. כ' בח"מ מ"מ היורשים אינם חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם כדין אכל דהיה חייב לפדותה:

ואפי' היתה זקוקה ליבם. ויבם אוכל פירות מנכסי' שנפלו תחת הבעל ואינו חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו כ"כ הרא"ש, ונראה מדלא מצינו חלוק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל ש"מ התנאי לא תקנו ביבם לכן אפי' באשת כהן דיכול לקיים התנאי פטור לפדותה:

ואפילו אם יאמר איני פודך וכו'. כלו' אפי' אומר כן בתחלת הנשואין ולעיל סי' ס"ט סעיף ה' נתבאר שגם לה אין שומעים ונר' דאף אם שנים מסכימין לזה דב"ד מוחין בהם כדי שלא תטמע בין הכותים:

אין מחייבין הבעל וכו'. משמע הא אם רצה לפדות' אין מוחין בידו וא"כ היה לו לכתוב די"א דמחויב לפדותה בכל מה שיוכל אך באמת קשה למה כ' אין מחייבין הבעל הא לבעל דעה זו דפסק כרשב"ג כתובות דף נ"ב ע"ב אסור לפדותה מפני תיקון העולם יותר מכדי דמיה לרשב"ג דס"ל הכי שם ובפרט למה שפסק הרמב"ם כמ"ד בגיטין סוף השולח דס"ל דלא ליגרשו ולייתי טפי ע"כ אין פודין יותר מכדי דמיה וע' בי"ד סי' רנ"ב:

ואפי' אין לו אלא כדי פדיונה. בי"ד סי' רנ"ב מבואר דאף אם גם הוא שבוי אשתו קודמת לו אם לא במקום שרגילין במשכב זכור וע' בהגהות מרדכי דכתובות:

ורצה לגרשה מגרשה. יש לדקדק מאי אתא לאשמועינן וכי עד השת' לא ידעינן שהרשות ביד האיש לגרש אשתו ומהי תיתי שלא יתן לה כתוב' כשיגרשנ' ע"כ היה נ' דדעת הרמב"ם דאף שאין כופין אותו לפדותה פעם שנית מ"מ תוכל לו' לו או תפדני או תגרשני ותתן לי כתובתי ואחד משתים צריך לקיים לה אבל הב"י לא כ' כך וכ"כ הר' מהרמ"ה בהג"ה, ולי נר' כמו שכתבתי וכן ראיתי אחר כך בב"ח:

יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה. ואף על גב דקי"ל כל רגע שמאחר לפדות השבויה כאלו שופך דמים כמבואר בי"ד סי' רנ"ב אפ"ה מוכרין בהכרזה דלא מיעטו בגמ' מן הכרזה רק שלשה דברים כרגא מזוני וקבורה ומ"מ קשה למה יגרע מצוה רבה כזו מג' דברים הנ"ל:

ונשבית אחר שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי (להדירה כדי להפטר מן הפדיון כדאית' בגמר' כתובות דף נ"ב ע"א) ואפי' נדרה היא אחר שנשבית וקיים הוא לה כיון דקי"ל הוא נתן אצבע בין שיניה ג"כ שייך ערמה וכן הוא בב"ח:

מחזירה לו לאשה וכו' ואם רצה אחר כך וכו'. נראה דקמ"ל דלא תימ' הואיל ורוצה לגרשה א"צ לטפל בה רק שולח לה הגט וכתוב' למקו' שנשבית קמ"ל דצריך להחזיר' עכ"פ לביתו דלא גרע' אשת ישראל מאש' כהן דצריך להחזירה למדינתה:

כדרך שנתבאר סי' ז'. לעיל אמרי' בסי"א בהג"ה בנחבשה ע"י נפשות די"א דאסורה אפילו לבעלה ישראל וכן אמרו בגמ' כתובות דף נ"א ע"ב דגניבי לסטים אינם כשביות ומוקי לה בבן נצר [פרש"י לסטים היה ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש ליסטים ובדידיה תנן שבויי מלכות אינן כשבויות ואסורו' לבעליהן דסברה מינסב קא נסיב לה ונבעלה ברצון] וכן אמרו שם גבי נשי דגנבא גנב שבקינהו גנבי ללכת לבעליהן ואינון אזלן מנפשייהו אל הגנבים ודאי אסורין ומאחר שאין יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו אין חייב לפדותה ונ' דוק' אשת ישראל אבל אשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית מאחר שכבר נאסרה עליו בשעת שביה ויכול לקיים בה תנאי כתובה ואהדרינך למדינתך חייב לפדותה:

אסורה על בעלה מחייבי לאוין. כלו' אפילו אלמנה לכ"ג גרושה לכהן הדיוט שיכול לקיים בה תנאי כתובה אהדרינך למדינתך אפ"ה אינו חייב לפדותה שאין איסור שביה גורם לה:

ומשלם לה הפירות שאכל. בתו' בכתובות דף נ"ב ע"א בד"ה ממזרת ונתינה לישראל כתבו ואותן פירות עצמן לא ישלם הבעל אא"כ נשבית ע"ש וע' לקמן סי' קט"ז והחילוק שבין הכיר בה או לא הכיר בה ומה שנחלקו רש"י והתוס' בהכיר בה ודעת הרמב"ם כדעת רש"י:

אין היורשים חייבים לפדותה. שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ונראה שאין היורשין צריכין להחזיר הפירות שאכל הבעל דמזל רע שלה הוא כשמת הבעל קודם שפדאה והוא כדין אכל אבל היורשים אין להם פירות מאחר שאין חייבים לפדותה וכן הוא בסי' צ"ה:

ואפילו היתה זקוקה ליבם. וכתב הרא"ש נכסים שנפלו לה כשהי' תחתיו דבעל אוכל יבם פירות לרבא וכו' ומיהו לא חייב בפרקונה כ"ז שלא כנסה דלא קרינן ביה ואותבינך לי לאנתו וע' לקמן סי' ק"ס:

וי"א דאשתו כו' פלוגתא זו איתא באשר"י פרק נערה בב"י מביאה וז"ל ומשמע כל שבוין יש איסור יותר מדמיהן ואפי' אשתו נמי פסק הרמ"ה כת"ק דהלכה כרבים ומתניתי' דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו דמי וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו וקשה על רמ"א שכתב ויוכל לפדותה כו' ומשמע דעכ"פ ליכא חיובא וי"ל דה"ק כיון שיש לו רשות ממילא נכנס בכלל חיוב איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו דמי וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו וקשה על רמ"א שכתב ויוכל לפדותה כו' ומשמע דעכ"פ ליכא חיובא וי"ל דה"ק כיון שיש לו רשות ממילא נכנס בכלל חיוב דתנאי כתובה דחייב לפדותה וע"כ צ"ל כן דאלת"ה מאי וי"א הא אין כאן פלוגתא הא דיעה ראשונה לא אמרה אלא שאין מחייבין ומודה לי"א דיש רשות אלא כדפרישי':

שחוששין שמא נבעלה כו' בתשובה סי' י"ב כתבתי בהוכחות וראיות שאם השבאי נשאה לאשה נאסרה על בעלה ואע"פ שתחילה בשעת הנשואין היה לה אונס ע"כ אין עליו חיוב לפדותה:

ומשלם ליה הפירות שאכל לכאורה היה נראה שמשלם דמי הפירו' בזול ככל שאוכל דבר שהיה סבור שלא יצטרך לשלם כההוא דהגוזל קמא שהניח להם אביהם פרה שאולה והבנים טבחו ואכלוה דמשלמים דמי הבשר בזול אבל באמת אין זה שייך כאן דהא ידע שהוא חייב להוציא כיון שהיא אסורה עליו באיסור לאוין בעמוד והוציא קאי:

פודך. כלומר אפילו אם אמר קודם הנשואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו זה לזה לא מהני כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם ח"מ ב"ש. פדאה חבירו משלם לו דמי פדיונה ודוק' בכדי דמיה אבל ביותר מכדי דמיה לא. רש"ל בים של שלמה פ"ו דין ט"ו:

הבעל וכו'. ל"ד אלא אפילו אסור לפדות יותר מכדי דמיהם. ומ"ש בהג"ה אשתו כגופו ויוכל לפדות וכו' היינו חייב לפדות מאחר שאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ב"ש. ועיין בי"ד סי' רנ"ב דשם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם ב"ש. ועיין מ"ש הש"ך שם בי"ד סי' רנ"ב ס"ק ד' וס"ק י"א:

לגרשה. דוק' אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ב"ש:

שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס. וכן אם נדרה היא בעת שהיתה נשבית וקיים הוא לה חייב לפדותה דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיני' ח"מ ב"ש. ונראה לי דדוק' באשת ישראל הדין כן. אבל באשת כהן אם נדרה היא אחר שנשבתה פטור הוא מלפדותה דלאו השביה גורם אלא מחמת הנדר והטעם נראה לי. בשלמ' באשת ישראל אעפ"י שמכח הנדר אינו יוכל לקיים ואותבינך לי לאנתו. אפ"ה חייב לפדותה דהוא נותן אצבע בין שיני' דהו"ל להפר והיה יוכל לקיים התנאי ואותבינך לי לאנתו. אבל באשת כהן אינו יכול לומר דהוא נותן אצבע בין שיניה דה"ל להפר. דלמה להפר הא מיד שנשבתה אסורה היתה לו אף אם לא נדרה היא. א"כ למה הפר לה ומאי איכפת ליה בזה. א"כ הוי כאיסור דבר אחר ופטור מלפדותה. ודבר זה למדתי מפרש"י כתובות דף נ"ב ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ובישראל פליגי וכו' ע"ש. צריך לדקדק מאי בעי רש"י בזה דכתבו ובישראל פליגי הא אי אמרינן דאיירי בנודרת היא וקיים לה הוא ופליגי אי שנתן הוא אצבע או היא וכו'. אין חילוק בין אשת ישראל או אשת כהן. אלא צריך לומר דהיה קשה לרש"י מה הקשה המקשן ואי דנדרה היא מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה וכו'. הא באשת כהן שפיר יש חילוק. בהדירה ולבסוף נשבית נוכל לומר דהפלוגת' הוא אם נתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. אבל בנשבית ולבסוף הדירה אינו יוכל לומר דנתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. דמה אהני ליה דהא כבר נאסרה אותה לו מכח השביה. ומש"ה כתב רש"י ובישראל פליגי וכו'. א"כ דברי מוכרחים ודו"ק:

סי' ז'. כתב הח"מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסורה לו מיד כשנשבת ויוכל לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפילו אם זנתה ברצון חייב לפדותה. והב"ש כתב עליו ולא משמע כן מהסוגי' ע"ש:

שאכל. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא בשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציאה כיון שהיא אסורה לו ט"ז:

לפדותה. ואין היורשים חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם בדין אכל דהיה חייב לפדותה ח"מ ב"ש:

וא"ל כו'. שם במתני' :

ואפי' אם כו'. ירושלמי שם בעל שאמר א"א לא לאכול ולא לפרוק אין שומעין לו והביאו תוס' בב"ב מ"ט ב' בד"ה יכולה כו'. ע"ש וע"ל סי' ס"ט ס"ה בהג"ה :

וי"א כו'. כת"ק שם ועתוס' שם ד"ה והיו כו' ובגטין מ"ה א' ד"ה דלא כו'

ויוכל כו'. וחייב לפדותה בכל אשר לו וכ"ה בטור:

היו דמיה כו'. כת"ק ואף לגירס' הרי"ף והרא"ש וש"פ דגרסי דברי ר' הלכה כרבי דסתם מתני' כוותיה נשבית חייב לפדותה מ' ככ"ע. הרא"ש שם:

אבל בלא"ה כו'. עתו"ס שם ד"ה רצה כו' וכן הסכים הרא"ש שם לפירש"י:

מי כו'. כמו קבורת' שם מ"ח א' ועבה"ג:

אחר שהדירה כו'. שם בגמ' ונראין כו':

שבויה שנאסרה כו'. אע"ג דאמרי' שם כל שאיסור שבויה כו' כאן השביה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלת ברצון וכן תניא בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה בד"א בשבוית מלנות אבל בשבויית לסטין פודה והוא מש"ש נ"א ב' והתניא איפכא כו'. ר"נ:

ומשלם לה כו'. עתו"ס שם ד"ה ממזרת כו' וביבמות פ"ה ד"ה אלמנה כו':

ואפי' כו'. כ"ה גי' הרי"ף וש"פ ואין היבמין חייבים לפדותה וע"ל סי' קס"ה ס"ו. וכ"ה בתוספתא וירושלמי שם: