דיני מורד ומורדת או אומרת מאיס עלי - שולחן ערוך אבן העזר סימן ע״ז

אבל איני בא עליה. לדעת כמה פוסקים מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה וכן כשהיא מורדת ממלאכה אינה מורדת אלא כופין אותה כמ"ש בסי' פ' אלא בתו' כתבו דין זה תליא בפלוגת' אם י"ל איני ניזונית ואיני עושה לכן לפסק הלכה דקי"ל היא י"ל איני ניזונית ואיני עושה לא הוי מורדת אבל הוא א"י לומר איני נזונך הוי מורד וכ"כ הרא"ש והטור, מיהו לא הוי מורד כשאומר טול מ"י במזונתך ומספיק לה, וב"ח פוסק כשיטות הפוסקים מורדת /מורד/ דוק' מתשמיש:

מוסיפים לה על כתובתה. דהיינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:

משקל ל"ו שעורות. היינו ג' דינרים דתנא במתני' שהם דינרים של דבריהם והוא שמינית שבצורי וע"ס ס"ו והוספה זו היינו חצי דינר על כל יום ובשבת לא מוסיפים משום דמחזי כשכר שבת משא"כ במורדת דפוחתים מן הכתובה פוחתים אף על שבת ש"ס:

וישב ולא ישמש. ואין כופין אותו לשמש דאיסור היא דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה אבל באמת אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוא מורד כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש:

כופין אותו מיד להוצי'. כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש, וא"ל לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך יב"ח מחמת תקנות ר"ג ולמה כופין אותו ואפשר שם יש גבול לדבר עד יב"ח שאני, מיהו הרא"ש בסוגי' זו דין ל"ה כתב אף במונע תשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירוש' דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו, אלא שם דין ל"ב ובס"פ המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כוונתו בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו מ"מ נשמע כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו וע' ב"ח סעיף ט"ו מ"ש בזה:

וי"א דאם רוצה לגרש מיד. לכאורה תמוה מה ראיה מדברי הרמב"ם דפסק כן לדינ' דש"ס פשיט' יכול לגרש בע"כ אבל בזה"ז דאיכא חרם ר"ג דא"י לגרש בע"כ י"ל דדינו כמורד אף אם ירצה לסלק הכתובה וכן הקשה בח"מ ואפשר מדסתם הרמב"ם ופסק אם רוצה לגרש וליתן הכתובה אין דינו כמורד ולא חילק בין זיווג הראשון דקי"ל דאסור לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה כמ"ש בסי' קי"ט ש"מ אף על גב דאסור לגרשה לכתחלה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על הכתובה מזה נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל פטור ליתן לה מזונות ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו שאני התם דעדיין לא כנסה כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה, וע' בהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כתבו כל הני דכופין אותם הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירש יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגרושין גמורים דלכאורה משמע מזה גם אם הוא מורד יורש אותה וכ"פ בתשו' מהרא"ם שם ובש"ג כתב היכא שהוא מוריד או מדיר את אשתו אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סי' צ', וע' בב"ח מה שמחלק בין אם היא מאוסה לו לבין אם אמר בעינ' אותה ומצער אותה:

אם רצה הבעל לגרשה. אבל אין כופין אותו ולא כדעת הרמב"ם והרשב"א /והרשב"ם/ ע' במגיד פי"ד ה"א:

ותטול בלאותיה. יש בסוגי' זו ד' שיטות להרמב"ם שיטה א' ולהרא"ש למ"ש הטור בשמו שיטה שניה ולרמב"ן ורשב"א שיטה ג' ולהר"ן שיטה ד', לרמב"ם הסוגי' כלתיה דרב זביד איירי במורדת והיא כשאומרת בעינא ליה ומצער' ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא, ונ"מ אפי' לא תפסה זכתה כמ"ש במגיד וס"ל דמכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד, ומשמע מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ומ"מ אין נותנין הגט עד יב"ח ובמאיס עלי מגרשי' מיד וס"ל דכופין אותו וחלקו עליו כל הפוסקים, ובנצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפי' לא תפסה, ולשיטת הרא"ש שני דינים אלו שוים אחר תקנה בתרא בש"ס בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומעשה ידיה שלה ובשניהם נ"מ שלה אפי' לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אא"כ תפסה, ולרמב"ן ורשב"א מורדת בעינא ליה ומצערה אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה ונ"מ א"צ תפיסה וכלתיה דר"ז איירי במורדת מ"ע אז משהי' יב"ח ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובתה ות"כ ונצ"ב אם תופסה אין מוציאין מידה ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזים עליה כשאומרת מ"ע ולשיטת הר"ן במ"ע יש לה אפי' הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפי' לא תפסהו משהין הגט יב"ח וכלתיה דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ארבעה שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפי' אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח, וענין תפיסה ע' בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני וכן תפיסה ע"י שליח, ובח"מ השיג על ב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה, ומבואר בת' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני אם מעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר כי במעות לא שייך שבח בית אביה ולא כב"ח והיינו לדינא דש"ס או אף לדידן באומרת בעינ' ומצער' כמ"ש ס"ס וע' בהג"מ מדמה דין זה לדינים המבוארים בסי' נ"ג אם מתה בתו דא"צ ליתן הנדוני' כי לא הבטיח ליתן הנדוני' אלא כשתהנה בתו כן ה"נ כשבתו אומרת מ"ע א"צ לסלק הנדוני' לפ"ז אם עדיין מונח בידה או ביד אביה מעות נדוני' א"צ ליתן לו ונראה אף על גב שם בהג"מ כתב דין זה במורדת האומרת מ"ע מ"מ לפי הטעם שלא הבטיח האב ליתן הנדוני' אלא כשהתנה /כשתהנה/ בתו לפ"ז אפי' מורד' בעינ' ליה א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו ואם הנדוני' מונח ביד השליש תליא בדינים אשר מבוארים בסי' נ"ג:

ואינה נוטלת משל בעל כלום. ברי"ו סי' ל' מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנו' שניתן מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אח"כ צריכה להחזיר וטבעת קידושין ע' סי' ל' וע' תשובת ש"י סי' מ"ג וענין מתנות עסי' קי"ח:

וי"א אף נצ"ב. היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' כלתיה דר"ז איירי במ"ע ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה בנ"מ א"צ תפיסה:

דאפי' נ"מ וכו'. כבר תמה ע"ז בח"מ דלא מצינו דיעה זו כמ"ש כל השיטות ולכ"ע הא דבעינן תפיסה דוק' בנצ"ב ובנ"מ א"צ תפיסה אלא בתשוב' הר"ל בן חביב סי' ל"ז דף נ"ט רע"ב הביא עוד שיטה אחרת דס"ל באומרת מ"ע מהני תפיסה דוק' בנ"מ ובנצ"ב לא מהני תפיסה וכלתיה דר"ז איירי במ"ע ומהני תפיסה בנ"מ עוד ק' על הרב רמ"א שהביא כאן דעת הפוסקי' לענין תפיסת נצ"ב ונ"מ לא הביא דעת הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דמשהינן הגט יב"ח ובתוך י"ב חודש צריך ליתן לה הכתובה והמחבר פוסק בפשיטו' אם רוצה לגרש א"צ ליתן לה הכתובה וטענו' מ"ע עיין תשו' מהר"א בן ששון סי' קפ"ו אם אמר' בשאר לשון ולא מ"ע:

נמלכין בה. היינו הב"ד בעצמ' מתרי' בה קודם הפסק כ"כ הר"ן ולדעתו אם חזרה פוחתים מכתובת' ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה כי היכא דלא אתיא לאערומי ובהגמיי' לא משמע כן וכן בהג"ה בסמוך וצ"ל כיון שמכריזין עליה לא חיישי' לערמה:

ותאבד כתובתה. כן הוא שיטות הרמב"ם מיד אחר ד' שבתות אין לה כתובה אלא מבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד דגנאי לבנות ישראל שמגרשי' אותן בעליהן מפני קטטה כמ"ש המגיד וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ת וכן הוא שיטות הרמב"ן ורשב"א כמ"ש לעיל וכ"כ הר"ן וכ"פ הש"ג ולשיטות הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח ובסמוך פסק בהג"ה כהרא"ש ותמוה הוא איך פסק נגד כל הפוסקים הללו גם בהרא"ש אין מוכרח זאת אלא הטור כתב כן בשמו, ומ"ש בסמוך בהג"ה בשם תשו' הרשב"א אם מגרש תוך יב"ח צריך ליתן לה הכתובה ונצ"ב לא כ' כן במורדת זו אלא במ"ע:

ואפי' היא מעוברת. כלו' שאינו חייב במזונו' מפני העובר שבמעיה אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד וע' בגוף התשובה:

בעלה יורשה. אף על גב להמחבר אבדה כתובת' אחר הכרזה מ"מ יורש אותה וכן הוא לדעת רמ"א כשהוא אחר יב"ח וכן הוא מוסכם לכל הדיעות אפי' במקום שכופין אותו לגרשה מ"מ יורש אותה כשמתה קודם הגט כמ"ש בהרי"ף ושאר פוסקים בדיני דמתיבתא וע' בהגה"ה בסמוך והא דיורש אותה אף על גב דהוא פטור מכל החיובו' מ"מ היא שמרדה מפסדת אבל הוא אינו מפסיד לפ"ז נראה דהוא אוכל הפירו' אף אחר יב"ח וכ"כ בתשובת הרלב"ח בשם הרשב"א מיהו בד"מ כ' דהרא"ש ס"ל אחר יב"ח אינו אוכל הפירות וכן מדייק בתשובה הנ"ל מדברי הרא"ש מיהו לפ"ז קשה מאחר דהוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה ואם הרא"ש ס"ל ירושת הבעל מדאורייתא היה שפיר לחלק ביניהם:

וקבורתה. כ' הרא"ש קודם י"ב חדש חייב בקבורתה כיון שהוא חייב ליתן לה הכתובה, נשמע אחר יב"ח פטור מקבורתה דהא פטור מכתובה וכ"כ בד"מ לשיטות הרמב"ם אחר ד' שבועות הדין כן כתב ב"ח הא דפטור מקבורה משום קבורה תקנו חז"ל תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ וכאן ספק הוא אם זכתה נצ"ב וי"ל דאין לה נצ"ב מ"ה הוא פטור מקבורה מיהו נראה אם כבר תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבורה ולא כמשמעות בב"ח:

אין לבעל עליה כלום. משמע דאינו אוכל פירו' אבל יורש אותה כמ"ש, ונראה לדעת הרשב"א דאוכל פירות פשיט' יכול למחות לה שלא תמכור כלום אלא לשיטות הרא"ש דאינו אוכל פירות והוי כאלו אין אישות ביניהם אלא יורש אותה בתורת קרוב א"י למחו' וכ"כ בתשובת רלב"ח דף ס' אלא בתשוב' מהרי"ו סי' כ' פסק לכ"ע יכול למחו' וכ"פ בסמוך בהגה ובדיעבד אם מכרה צ"ע אם יכול לבטל המכר וכשאמרה מ"ע אז כל שעה יכול לגרשה ואין לה כתובה ודינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה אחר יב"ח ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבורה ולדעת הרמב"ן ורשב"א איירי הש"ס במורדת מ"ע וספיק' הוא אם זכתה בנצ"ב א"כ הוי ס"ס שמא הלכת' כרמב"ם וזכתה בלא תפיסה ואת"ל הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בס"ס מוציאים ממון מיד המוחזק:

נותן לה צ"ב שלה. היינו דוק' לשיטות הרא"ש אבל לשיטות הפוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות, ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה ע' בטור סי' ס"ה לא משמע כן אלא דוק' כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות וכבר כתבתי ר"ס אפי' אם משמש עמה על ידי כפיה יש לה דין מורדת:

ויש אומרים בזה"ז שאין נושאים וכו'. כלו' בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יכול ליש' אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן וכתב בח"מ אף לי"א דאין מתירים לו ליש' אשה אחרת מ"מ מתירים לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה לפ"ז י"ל מ"ש אם אינה רוצה מתירים לו ליש' אחרת היינו ליש' אחרת מכל שכן דמתירים לו לגרשה בע"כ, ומ"ש בסמוך אחר יב"ח צריכה לקבל בע"כ היינו משום דכבר אבדה כתובה אין לה שום טענה משא"כ תוך יב"ח אף ע"פ שיכול לגרשה בע"כ מ"מ צריך ליתן לה הכתובה:

ודוק' בנשואה כו'. וכ"כ במהרי"ק סוף שורש ס"ג מיהו י"ל ל"ד בארוסה כ"כ אלא שנעש' לפני ב"ד והם יסכימו שעוותה עליו לא יבא הדבר כ"כ לידי קלות הראש דהא הטעם הוא דאין מתירים לו ליש' אחרת משום דחיישי' כ"א יאמר דמרדה עליו ואם הדבר יצא לפני הב"ד או טובי העיר ל"ח לזה ומ"ש ונ"ל וכו' קאי אף על נשואה וע' בד"מ סי' קנ"ד כתב בשם תשובת מיי' סוף אישות אפי' ארוסה אין מתירים לו לישא אחרת:

אין כופין לגרש. היינו אין כופין לגרש שום אחת דהשניה אינו חייב לגרש כיון דלדעת הרמב"ן מתירין אפי' לכתחלה והראשונה אין חייב לגרש דהיא מורדת עליו וכ"כ בח"מ:

קודם חליה. הרא"ש הביא ירושל' דכתב דוק' אם מרדה קודם שפרסה נדה והרא"ש חולק ע"ז וכן המגיד הביא פלוגת' בזה ובהר"ן וש"ג מבואר דצריך להיות המרידה קודם חליה והרב רמ"א הביא פלוגת' לענין חליה אפשר דס"ל דרבות' הוא ל"מ בעת נדתה דיש קצבה לדבר דבעינן דוק' אם מרדה קודם שפרסה נדה אלא אפילו כשהיא חולה נמי בעינן דמרדה קודם לכן, ופלוגת' שהביא רמ"א משמע היינו מהר"ם ס"ל דאין חילוק והר"ן והש"ג הם החולקים ומלשון רמ"א משמע דס"ל עיקר כמהר"ם משום הרא"ש ס"ל כוותיה:

ואפי' היה בעלה מלח. ל"מ אם הוא בביתו ויכול לקרב עונתו אלא אפילו שהוא הולך מביתו ואין בדעתו לבא עד ו"ח מ"מ מתחילי' ימי מרידה מיד ח"מ:

ומרדה כדי לצערו. דאלו מרדה ואמרה מ"ע אין לה הפסד דהא מסתמא אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערא ומכריזין עליה:

וי"א שגם יבמה וכו'. היינו לשיטת הפוסקים דס"ל מצות יבום קודם אז כותבים עליה אגרת מרד וע' לקמן סי' קס"ה:

אם תפסה. כבר כתבתי ר"ס אימת מהני התפיסה ובעל א"צ לתפוס וכשהיא לא תפסה זכה הוא אלא בקרקע הוי כאלו תפסה היא ועיין בריב"ש סי' שמ"ב וכבר כתבתי להרמב"ם /להרמב"ן/ והרשב"א ל"מ תפיסה בנצ"ב והשמיט כאן דעתם כיון רוב הפוסקים חולקין עליהם דהא הרמב"ם והר"ן והטור סבירא להו דמהני תפיסה וכן משמע במ' בשם תשובת מהר"מ וכ"פ בש"ג ובסעיף ב' הביא דעת' כשאומר' מ"ע דצריכ' לתפוס משום לרש"י ולהרא"ש איירי הסוגי' כלתיה דרב זביד במ"ע וצריכה תפיס' ומה שהקשה בח"ה /בח"מ/ מסעיף ב' לכאן לק"מ ושני דינים הללו לא תלי' זב"ז אפי' מאן דמפרש הסוגיא דר"ז באומרת מ"ע צריכה תפיסה מ"מ י"ל כשאומר' בעינא ליה נמי מהני תפיסה:

דכל זה באינה נותנת אמתלא כו'. לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מ"ע וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מ"ע בלא אמתלא מבורר' אבל אם נותנת אמתלא מבוררת ונכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן ויש בזה ג' חלוקי דינים, א' טענה מבוררת, ב' טענת שקר, ג' טענה שאינה מבוררת ומקור דינים אלו מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים דיני דמתיבתא דמוציאים ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה הרי דין א' ובהג"מ וברי"ו איתא ובטענ' שאינה מבורר' אם תפסה אין מוציאים הרי דין ב' ובמ' ובתשו' מהר"מ אי' כשאלפוה שקר יהבינן להבעל הכל אפי' מה שהכניסה היא והיינו לפי' הרב רמ"א מוציאים ממנה ונותנים להבעל וכן משמע בתשו' רי"ו הרי דין ג' וא"ל למה בטענו' שקר מוציאין ממנה ובטענת בעינא ליה אין מוציאים ממנה י"ל דאין לדמות זה לזה דאפשר כשאומרת מ"ע ומשקרה גרע טפי, ובח"מ כ' דין זה אזל לשיטות הרשב"א דס"ל אם היא אומרת בעינא ליה מוציאים ממנה ונותנים לו, ונראה נ"מ לא הפסידה אפי' בטענה שקר וכן משמע בת"ה סי' ר"ך ועיין סי' קס"ה מ"ש במורד' שם, וב"ח מדייק מתשובת מהר"מ דדינא דמתיבתא לא איירי לענין ממון נדוניא ולא זכתה אא"כ תפס' ובח"מ השיג עליו ועיקר כח"מ וכ' בט"ז הא דמוציאים ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כפינן ליה אין מוציאים ממנו כלום אא"כ שתפס' וכן משמע במ', ודינא דמתיבתא דוקא במ"ע ולא במורדת בעינא לי' כדמשמע בהרי"ף ובהרא"ש ובמלחמות ה' ובתשובת רשב"א סי' תת"מ וכ"כ בתשובת רלב"ח שם ובתשובת בן ששון מסופק בזה וליתא והטעם תקנה זו מבואר בפוסקים כדי שאל יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מ"ה תקנו שישלם נצ"ב, וכבר כתבתי בסי' ע"ה בשם המ' דאיירי כאן מה שכלו מחמת שלא משמר כראוי או נגנב או נאבד מ"ה בנ"מ פטור ונצ"ב צריך לשלם אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך בצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות:

בטענות מאיס ואינה וכו'. ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבתא אם טענתה אמת צריך להחזיר אפי' מעות נדוני' לכן אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ומ"ש לעיל במעו' לא מהני תפיסה היינו לדינא דש"ס או אם אמר' בעינא ליה דאינה בדינא דמתיבת' ולא כב"ח:

אין לה ליתן משלה לאחרים. כן כתב מהרי"ו ובתשוב' רלב"ח כ' דא"י למחו' כיון דאינו אוכל פירו' ובדיעבד צ"ע:

אפי' במקום וכו'. ועסי' קנ"ט כמה דינים בזה, וכ' בח"מ אם קידש אותה ברמאו' ונשא אותה ברמאו' כופין אותו שיגרש אותה ואם מתה קודם הגט אינו יורש אותה:

אם אביה תפס. כבר כתבתי ר"ס דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן:

מחרימין תחלה. ובפרישה הקשה ממ"ש בסי' קנ"ד בטענ' אין לו גבורת אנשים היא נאמנ' משום דהוא יודע אם היא משקר' א"י להעיז ותירץ שם היא נאמנת לאו לענין ממון אלא דצריך להוצי' ובתשוב' רש"ך ס"ג סי' ס"ב תירץ דוק' טענת גבור' אנשים נאמנ' דא"י להעיז לטעון כן וחזק' א"י להעיז טענה כזו מסייע לה מיהו בסי' פ"ה כתבתי בשם המגיד אפי' בטענת ממון אמרינן א"י להעיז:

ארוסה שאינ' רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיט' אין אביה חייב דלא גרע מנשואין דמוציאין הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא צ"ל דאיירי דא"י לברר הטענה אז בנשואין אם תפסה אין מוציאים מידה ותפיס' אביה לא מהני וכאן שעדיין הנדוני' ביד אביה אין אביה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' עדיין ביד אביה דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן ש"ח ליד החתן אינו חייב לשלם לו כי דינים אלו דומי' לדינים המבוארים בסי' ג"ן במתה בתו ואפי' אם אומר' בעינא ליה ומצער' הדין כן כמ"ש שם מיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעו' ביד החתן חייב לשלם לו כ"כ בט"ז שם, ואם השליש הנדוניא כתבתי ג"כ שם, ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק דין מורד ומורדת בקצרה המורד על אשתו מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרין לכל שבוע להיות לה חוב עליו וס"ל מורד לרוב פוסקים דוק' מתשמיש הוי מורד אבל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' אינו מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות, אלא תו' והרא"ש והטור ס"ל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' הוי מורד ואפי' אם נותן לה מזונו' ע"י כפיה דינו כמורד כ"כ הרא"ש ואם היא רוצה כופין אותו לגרש כ"כ תוס' והרא"ש, ואם הוא רוצה לגרשה ולסלק לה הכתובה אינו כמורד להוסיף לה על הכתובה אפי' אחר תקנו' ר"ג דא"י לגרש בע"כ מ"מ אינו כמורד ומזונו' וכסו' י"א דהוא פטור וי"א דחייב, אבל אין כופין אותו לשמש עמה כיון לפ"ד מאוסה בעיניו מורדת האומרת בעינ' ליה ומצער' עד שיתן לי הכתובה או שאמרה מאיס עלי ותובע' הכתובה בזו ליתא דינ' דמתיבת' אלא דינ' דש"ס והיינו דוק' כשמורד' מתשמיש אבל מורדת ממלאכה לא הוי מורדת אלא כופין אותה והיינו דינה דמתרים לה שהפסידה הכתובה ואחר כן מכריזים עליה ד' שבתות שהיא מורד' ואח"כ מתרין עוד בה ואח"כ אומרים לה הב"ד שתפסיד הכתובה ואם אחר כך חזרה י"א שמנכים לה ע"כ שבוע שעמדה במרדה ז' דינרים אפילו אם חזרה תוך ד' שבועות הראשונים וי"א דאין מנכין לה, ואם לא חזרה ועומד' במרדה ס"ל להרמב"ם ורמב"ן והרשב"א והר"ן שתפסיד מיד הכתובה אחר התראו' הנ"ל, אלא מבקשים ממנו שאל יגרש אותה עד יב"ח והטור כ' דלא תפסיד הכתובה עד אחר יב"ח והיא עומד' במרדה אבל אין לה מזונו' תוך יב"ח ומ"י שייכים לה וחייב בקבורה תוך יב"ח והוא אוכל פירו' נכסים וחייב בפרקונה ואחר יב"ח אין לה כתובה ותנאי כתובה ואינו חייב בקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ והיא אין לה נצ"ב אא"כ תפסה מיהו אם תפסה נצ"ב ומתה אז הוא יורש ממנה נצ"ב שתפסה חייב בקבורה כיון שכבר תפסה הוא שלה והוא יורש אותה כנ"ל ולא כמשמעו' בב"ח גם אינו חייב בפרקונ', ופירות י"א שהוא אוכל פירות ואינו מפסיד זכותו וי"א דאין לו הפירו', מיהו לכ"ע יורש אותה ואם תרצה למכור מנכסים שלה או ליתן במתנה אחר יב"ח י"א דא"י למחו' לה, תשוב' רלב"ח וי"א שיכול למחות וכ"פ בהגה, ונ"מ שלה אפי' תפס הוא צריך לחזור לה ונצ"ב ס"ל הפוסקים אם תפסה אין מוציאים מידה ואם לא תפסה היא אפי' הוא ג"כ לא תפס זכה הבעל ותפיסה שלה צ"ל שתפס' בעצמה לא ע"י שליח ואביה דינו כשליח ודוק' שתפסה נצ"ב מה שהכניס' היא אז שייך שבח בית אביה אבל מעו' נדוניא לא מהני תפיסה כ"כ הר"ן ואם הנדוני' עדיין ביד אביה פטור ליתן לבעלה אפי' אם נתן ש"ח על הנדן אא"כ שנתן ממרנ"י כנהוג במדינו' פולין שאין נזכר בו שם המלו' אז הוי כגבוי ט"ז ואם הנדוני' ביד השליש דינו כמ"ש בסי' ג"ן וכל מה שהוא של בעלה צריכה להחזיר לה אפי' מתנו' שנתנו לו קרוביו בעת הנישואין, וע' סי' נ' הדין בטבעו' של קדושין, אם רוצה יכול לגרשה בע"כ תוך יב"ח בזה"ז ולדעת הטור צריך ליתן לה הכתובה אבל אין מתירין לו לישא אשה אחרת תוך יב"ח ואחר יב"ח יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה ואם א"א לגרשה מתירים לו ליש' אחרת ואם עבר וכנס תוך יב"ח אשה אחרת א"צ לגרש אותה מורדת האומרת מאיס עלי לא בעינ' ליה ולא הכתובה נחלק לג' דינים, א אפילו היו דרים יחדיו כמה שנים ויש לה בנים וכהיום היא אומרת מאיס עלי ואמרה טענה ברורה ומברר' דבריה טענתה טענה אף על גב שסבלה כמה שנים תשוב' מהר"ם, ובזה דנינן דינ' דמתיבת' כאשר מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים ויש לה נ"מ ונצ"ב אפילו אם תפס הוא צריך להחזיר לה, ומה שכלה מן נצ"ב מחמת שלא שמר כראוי או נגנב ונאבד חייב לשלם ונ"מ פטור ואם כלה מחמת שנשתמש בהם שלא כדינו אז בנצ"ב פטור ונ"מ חייב וצריך להחזיר לה אפילו מעות נדוני' כן משמע מכל הפוסקים ולא כב"ח, אבל א"צ להחזיר את שלה עד בשע' הגט אבל קודם הגט א"צ להחזיר אא"כ שתפסה היא אין מוציאים מידה, ואם מתה קודם הגט יורש אותה וחייב בקבורה דהא נצ"ב שלה הוא והוא יורש ממנה וקודם שגירש וכ"א יושב לבדו משמע דאין זה על זה שום תנאי כתובה אלא אם מתה יורש אותה, ומ"מ יכול למחות לה שאל תמכור ואל תתן במתנה כלום מנכסיה דהא הוא יורש אותה וכל זה איירי כשביררה טענה שלה למה הוא מאיס לה ואם א"י לברר ע"פ עדים הוי טענה שאינו ברורה כמ"ש בסמוך ח"מ ואם היא חולה ע' ברמב"ם ובטור רס"צ ב אם נראה דטענתה שקר הוא מוציאים ממנה נצ"ב ונותנים לו, אבל נ"מ אפילו אם תפס הוא מוציאים ממנו ונותנים לה, ובשאר דינים נראה דדינה כמו מורדת בעינ' ליה ומצער' ג אם א"י לברר דבריה ע"פ עדים אז הוי טענה שאינה ברורה דהיינו אם אין נראה רמאו' אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה, ונ"מ נותנים לה אפילו אם תפס הוא, ונצ"ב אם תפסה היא זכתה, ודין תפיסה כתבתי בסמוך אלא בזו מהני תפיסת מעו' כי לפי דבריה הוא מאיס עליה ואית לה דינ' דמתיבת' לפי דבריה א"כ שייך לה מעות נדוני', ואם מתה פטור מקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ונצ"ב אין לה אם לא תפסה מיהו אם תפסה כבר חייב בקבורה כמ"ש לעיל מיהו י"ל אפילו אם לא תפסה חייב בקבורה משום דאי' ס"ס בדבר משום לשיט' הרמב"ם משמע אפילו לא בררה דבריה זכתה נצ"ב אפילו לא תפסה, ואף לשאר פוסקים עדיין הוי ספק דש"ס אם נכסי צאן ברזל שייך לה אם כן הוי ס"ס לזכות אותה וכבר כתבתי לדעת תוס' וכמה פוסקים מוציאים ממון בספק ספיקא, והפירות מי שתופס זכה דהא לפ"ד מאיס לה ויש לה דינא דמתיבת':

האשה שמנעה בעלה מתשמיש כו' בטור הוזכרו בזה דין תלמוד ג' תקנות ואח"כ דיני דמתיבת' דהיינו דין התלמוד בתקנה ראשונה פחיתות כתובה בכל שבוע ז' דינרין שנית התראות ב"ד שתחזור בה והכרזה ד' פעמים. שלישית המתנה י"ב חודש וז"ל הטור בזה ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה יב"ח ואז יגרשנ' אם ירצה כו' וכתב ב"י דמלשון זה משמע שמלבד הכרזות ד' פעמים תקן שלא יתן לה גט עד יב"ח וכך הם דברי הרמב"ם עכ"ל וכ"כ כאן בש"ע בסעיף ב' והב"י הבי' אחר זה בשם המגיד ז"ל וכל מה שהזכירו בגמ' למסקנ' באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסד' כלום עד יב"ח ובתוך יב"ח אין מכריזין עלי' ולא פוחתין מכתובת' כלום ובזה היא חלוק' ממורד' כו' עכ"ל ובסימן זה לפני זה הבי' ב"י בשם הרא"ש על תקנת יב"ח וז"ל תקנ' זו נעשית בימי האמוראי' אחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהם היה אומר' לא בעינ' ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתוב' ושוב היו מתחרטו' תקנו שתשה' שנה ואם יגרשנ' בתוך השנ' שלא תהא מחילת' מחיל' כו' עכ"ל וכ"כ עוד ב"י אח"כ בשמו וז"ל אבל הבא בטענו' מאיס עלי אין כופין אות' בכפיי' הכרז' של בתי כנסיות לפי שאנוס' היה אבל משהין אות' יב"ח כו' וא"כ ודאי ה"ה לטענות בעינ' לי' ומצערנ' לי' וכבר כ' הטור לקמן סי' זה מסקנו' הרא"ש כר"מ שאין חילוק כלום אלא דיניה' (שוין) ומה דמשמע לב"י מל' הוסיפו לתקן אינו דקדוק כלל דאדרב' הטור נזהר בזה שלא נטע' לומר במ"ש בגמ' ומשהינן לה יב"ח ולא אמר חזרו ונמנו כמ"ש קודם לזה רבותינו חזרו ונמנו כו' דהיינו המלכ' ד' שבתות אלא ודאי דזה שייך לתקנ' דחזרו ונמנו והכל א' ותרווייהו בעינן ע"כ (וכ') שאינו כן אלא תקנה אחרית' הוא וכמו שמתחיל' עשו תקנ' בהמלכ' ד' שבתות ובטלו דין המשנה ה"נ בזה שהיה גם בדרך זה שביטלו תקנ' האמצעיו' דהיינו ההמלכ' ד"ש ותקנו יב"ח מ"ה כ' הטור תחלה ושוב תקנו כו' ואח"כ כ' ושוב הוסיפו לתקן וכו' כלומר דלא הית' הוספ' אלא לענין שראו לתקן עוד אבל לא לענין עצם התקנ'. וראי' לזה שברמזים כ' הטור וז"ל ובתר הכי תקנו בין בעינ' ומצערנ' בין בטענ' מאיס (כולי משמע) דלא בעינן המלכ' ד' שבתו' כמ"ש שם לפני זה בהדי' (בטענת מאיס) ה"נ בטענ' בעינ' ומצערנ'. ומו"ח ז"ל הבין ג"כ כפיר' ב"י דבעינן יב"ח וגם המלכ' ד"ש וע"כ הקשה האיך השוה הטור טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' הא בטענ' מאיס לא צריך המלכה ד"ש ובטענת בעינ' ומצערנ' בעינן דבר זה וע"כ נכנס בדוחקים בדברי הטור ועשאו כאלו לא היה דברי הטור על נכון ח"ו והאמ' כאשר זכרנו דודאי שוים הם ובתרוייהו לא בעינן אלא יב"ח כנ"ל ברור ופשוט דעת הרא"ש והטור ועכשיו נבאר בס"ד דברי הרמב"ם והטור שזכרנו קודם לזה דאי' בגמ' ה"ד מורדת א"ר זביד דאמר' בעינ' ליה ומצער' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כפינן לה ומפרש הרמב"ם דלא כפינן לה להיות עמו אלא כופין אותו לגרש' תיכף שאינה כשבוי' ובזה החילוק שבין טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' ור"ת הקש' ע"ז והוכיח שאין כופין הבעל גם במאיס ומפרש מלת' דרב זביד הכי דעיקר החילוק בין הטענו' הו' דאומרת בעינ' ומצערנ' פירושו ג"כ שרוצה להתגרש אלא שיתן לה כתובה וע"כ אמרה בעינ' לי' ואינה רוצה להתגרש בלא כתוב ומצער' לי' עד שיתגרש ליתן לה כתוב' אבל אמר' מאיס עלי ולא בעינ' לי' לא הוא ולא כתובה לא כפינן לה שתחזור בה מחמת שנאמר שלא תועיל מחילת דהו' מחיל' בטעות דאגב צערה אמר' כן ומתוך כך לא יעלה על לבו לגרש' פירו' שאין שם מורדות אלא כשהי' רוצה שיתן לה גט וכתוב' בזה פוחתין לכתובת' אבל באומרת מאיס הי' רוצה גט בלא כתובה אין עליה שם מורדת דודאי ישמע לה וכ"ת הא פשיטא היא לזה תירצו דקמ"ל דמחילה גמורה הוא. וממילא לא יגרשנה מעצמה ומזה לא דברו חכמים וא"צ שם שהיי' עבור זה ולפי התקנה הג' דהיינו מ"ש ומשהינן לי יב"ח אמרינן באמת דאפי' בטענת מאיס בעינן שהי' יב"ח מ"ה כתב הטור והאי תקנת' פי' דשהיית יב"ח אית' בין באומרת בעינ' ומצערנ' ליה היא מבקשת להתגרש מיד באומרת מאיס עלי ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה עכ"ל הרי דאף בטענת מצערנ' ליה היא מבקשת גט אלא לא מיד כלומר אלא עד שיתן לה כתוב' בתרוויהו צריכה שהייה שנים עשר חודש ותו לא מידי וכמו שכתבתי לפני זה: ובפריש' כתב במ"ש הטור ומבקשת שיגרשנ' מיד ר"ל אפ"ה תקנו שאסור לגרש' תוך יב"ח אפי' שניהם רוצין כו' אבל א"ל דמ"ש רז"ל דאפ"ה אין כופין לגרש תוך יב"ח דא"כ אפי' לאחר יב"ח נמי אין כופין דדוקא אם ירצה יגרשנה קאמר עכ"ל ותמהתי על הרב איך ימלאו לבו לפרש שיש איסור לגרש אפי' מרצון שניהם דהא לא עדיפ' משאר כל הנשים דבעליה' מגרשן אפי' בע"כ של אשה וכאן במאיס יגרע כחו שאפי' בהסכמות שניהם יהיה איסור אין זה אלא דברי תוהו אלא פשוט דיכול לגרש כשהיה מסכמת בלא כתובה וכאן צריך שהיי' יב"ח מחמת שרוצה לגרש בלא כתובה ואמרו חז"ל שאין מועיל הסכמ' ותוכל לחזור לתבוע הכתובה דמחיל' בטעות היא כמו שזכרנו בסמוך ואם רוצה ליתן הכתובה ודאי בכ"מ יוכל לגרש אפילו בע"כ של אשה וכל הכפיות של אשה שהוזכר' כאן היינו לגרש בלא כתוב' ובזה מתורץ מה שהקשיתי דברי הר"ן אהדדי בענין עיני' נתנה באחר מ"ש בפ' אעפ"ע עם דבריו בתשוב' דמ"ש הר"ן בפ' אעפ"י דשייך לומר כן אפי' תפסי' היינו לענין שהיה רוצה לכפותו שיתן גט בע"כ בזה ודאי אמרינן עיניה נתנה באחד אפי' אם מפסדה הכתובה אבל מ"ש הר"ן בתשוב' דיש חילוק בין מבקשת כתוב' בטענת מאיס היינו לענין שהי' רוצה לעגנו עד שיתן לה כתוב' ויגרשנ' בה אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שמבקשת הכתוב' אבל כשאינה מבקשת כתובה שפיר תוכל לעגנו בטענת מאיס ולא הויא מורדת ולא אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שאינה מבקשת עליו שום כפי' כנ"ל נכון: והשתא נבאר דברי הרמב"ם והטור שזכרנו לעיל דז"ל הטור כתב הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגו' אחרות במורדות ולא פשטו המנהגות ברוב ישראל ע"כ אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רי"ף כתב האידנא דייני במתיבת' כד אתי' ואמרה לא בעיניה להאי גברא ליתיב לה גיטא לאלתר ואי תפסה כו' עכ"ל ונראה לי' דהרמב"ם חולק עם הרי"ף בפי' דייני מתיבת' דהרי"ף מפרש מ"ש יהבינ' לה גיטא לאלתר פירושו שאנו כופין אותו לגרש מצד התקנה באמרה מאיס עלי כמ"ש הרי"ף בהדיא ולד"ה כל מאי דכייפינן לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא בין מעיקר תקנת' כו' הרי שהבין תקנה דמת בתא שכפינן ליה למיתב גיטא וכן למד הר"ן מדברי הרי"ף לענין התקנה הנ"ל אבל הטור ע"כ לא פירש כן שהרי הבי' דברי הרי"ף להלכה דהאידנא דייני כמתיבתא והוא כתב תחילה דאין כופין את האיש כלל כמ"ש הרא"ש דמרבה ממזרים בישראל אם כופי' האיש אלא דפירש דינא דמתיבת' הוא דאי אמרה לא בעינ' ליה ליתב לה גט לא משחינן יב"ח כמו שאמרו בגמרא אלא יכול ליתן לה גט תכף בלי כתוב' והיינו מ"ש יהבינ' לה גט לאלתר פי' הרשות בידו שיגרשנה בלא כתובה ואינ' יכולה לחזור ולתבוע את הכתוב' ולומר מחילה בטעות היתה אלא אם תפסה מכתובתה מהני חזרתה. וזה מיירי באומרת מאיס עלי כמ"ש ב"י בשם הר"ן ומ"ח לא זכר אלא ניתיב לי גט ולא זכר הכתובה דזהו החילוק שבין טענת בעינ' ומצערנא לטענת מאיס כמו שזכרתי בשם ר"ת בתו' וע"כ כתב עוד לענין נכסי צאן ברזל דאם נגנבו חייב הבעל לשלם כל דמיהם דהיינו הנדוני' דאלו אמרה בעינא ומצערנ' הוי מורדת ממש ואין לה הנדוני' אלא מה שתפס כמ"ש הטור לפני זה אלא דמ"מ הדין שכ' בדייני דמתיבת' ברישא דיהבינ' גט לאלתר ובטלה השהייה של יב"ח הנזכר בגמרא בסו הוא שייך וגם בדין בעינ' ומצערנא דהא מ"ש בגמ' ומשהינן יב"ח קאי בין במאיס בין במצערנ' כדלעיל ואם בטל במתיבת' הך שהיי' בטלה ג"כ בשניהם אלא שלענין החזרת צ"ב יש חילוק כמו שזכרתי ולא הוצרך כאן לחלק זה ביניהם ועכ"ז יבואו דברי הרמב"ם על נכון שכתב שיש מנהגות אחרות דהיינו דינא דמתיבת' הנ"ל שבין במאיס בין במצערנ' אין שם כפי' על הבעל כלל ובטלה בשניהם השהיי' של יב"ח ע"ז חולק הרמב"ם (וסבר) כדין התלמוד וס"ל במאיס כופין הבעל לגרש ובמצערנ' צריך שהיה יב"ח כדין התלמוד וס"ל לרשב"ם דעכ"פ בעינן גם המלכה והתראה ד' שבתות כמו שזכרנו לעיל בסמוך לדעתו והכתוב' נתבטלה אחר ד' שבועות אלא דמ"מ משהינן נתינת הגט עד יב"ח אולי יתפייסו ובזה הכל נכון ואין אנו צריכין למה שדחק ב"י לומר דהרמב"ם קאי על טענת בעינ' ומצערנ' לחוד כי הוא מוכר דלדינא דמתיבתא כופין הבעל לגרש בטענת מאיס כדעת הרי"ף. ומו"ח ז"ל האריך לפרש דברי הרמב"ם בע"א ולדידי ניחא הכל בס"ד והכלל לדעת הרא"ש והטור דבין בטענת מאיס ובין בבעינ' ומצערנא א"צ המלכה ד"ש אלא בשניהם צריך שהיי' יב"ח לענין הגט ופטור מהכתובה וזהו דינא דמתיב' אלא שהש"ע פוסק כרמב"ם דלא פסק אלא כדינא דתלמודא ממילא לדידן דקי"ל דאין כופין כלל לאיש אפי' בטענת מאיס וא"כ אם אנו פוסקין כדין התלמוד בעינן יב"ח אפי' בטענת מאיס וא"צ המלכה ד' שבתות כלל לדעת הרא"ש והטור ולא נאבדה כתוב' עד אחר יב"ח ולהרמב"ם צריך ג"כ המלכה ד"ש ונאבד' הכתוב' מיד אחר ד"ש רק נתינת הגט משהינן עד אחר יב"ח ולענין החזרת נדוני' שהי' צאן ברזל בטענת מאיס לא אבדה אם נאבד' או נגנבו ובטענת מצער' כל שלא תפס' וע"כ צוה מהר"ם להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נודנית' מיד בעל' כדלקמן:

ודוקא נישואין כו' לא מצאתי מקור לזה וספר ד"מ אין בידי עכשיו ומה שנרשם בש"ע אין זה אמת כי לא נזכר מזה שם. ואמנם כי נחזי אנן נראה בהיפך כי אין חילוק בין ארוס' לנשוא' במורדות כמ"ש הטור בסי' זה וז"ל וכן ארוס' שאינה רוצה להינש' דינ' כשאר מורדת עכ"ל וכ"כ הרשב"ם פי"ד דאישות דגם בארוסה הוה דין שלה לענין מורדת כנשוא'. וכן במהרי"ק סי' ס"ג וז"ל ועל ענין ארוס' שטוענת מאיס עלי נלע"ד שאין לחלק בין ארוסין לנשואין כו' עכ"ל ומ"ש כאן רמ"א לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח זה שייך אפילו בנשואה דיכול לגרש בע"כ אפילו אחר חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ אחר זמן ראיתי בד"מ על מ"ש הטור שפוחתין לה עד כדי כתובתה וז"ל ד"מ כתב הר"ן פ' אע"ס דאין מגרשה עד שיפחו' לה גם מנ"מ וכן מנכפים שלה שאין לבעלה רשות בהן ודוקא לנשואה אבל לא ארוסה זה דעת הרמב"ן כו' עכ"ל ושם בר"ן מבואר הטעם וז"ל אבל בארוסה כיון דלא שייך בעל בכנסים כלל לא גביא מניה כלל עכ"ל א"כ אין חילוק בין ארוסה לנשואה אלא לענין אם יגבה גם מנכסים הנזכר אבל בשאר ענינים אין חילוק וא"כ תימא ביותר על רמ"א כאן שחולק לענין אחר במה שאין לו טעם כלל ומבואר ההיפך:

וי"א דאפילו כו' זהו אפילו בארוסה כמבואר במהרי"ק שם אם לא במקום שאין שם קידושין גמורים רק שמחמירים לגרשה ע"ש:

וי"א שגם יבמה כו' זה דעת הרמב"ם דס"ל מצות יבום קודמת כמ"ש הטור אבל ר"ת והרא"ש שס"ל מצות חליצה קודמת אין דינה כמורדת ולקמן בסי' קס"ה נזכר מחלוקת זה:

וי"א דכ"ז באינה נותנת אמתלא כו' קשה דמשמע דגם באינה נותנת אמתלא הוה דין מאיס (כן) לדעה שלפני זה והא כתבו התוספות בפ' אעפ"י דלא מצי למימר טענת מאיס אלא היכא שיש רגלים לדבר שאין הבעל מתקבל לה כו' עכ"ל וצ"ל דשם הוה רגלים לדבר אבל מ"מ אין טענה מבוררת כ"כ וכמו שכתב רמ"א בסמוך בזה:

ונקרא דינא דמתיבתא כו' זה שזכרנו לעיל דהרמב"ם דלא כותיה אלא כדין התלמוד אלא דרמ"א הביא דבר זה כיון דהטור הביאו להלכה ועיין בסי' קנ"ד:

ברמאות ובתחבולות כולי ז"ל הרא"ש שם גם זה שעשה שלא כהוגן ניהו דהקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו ברצי כסף ואם לאו כופין אותו לגרשה עכ"K: ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל חייב כו' תיוהא קא חזינא הכל בל' הרב רמ"א ותחילה נעתיק דברי המרדכי פ' אעפ"י וז"ל ותוך יב"ח הפסידה מזונות כדאשכחן במורדת דמשהינן יב"ח אגיט' והיינו באמרה בעינא ומצערנא דאי אמרה מאיס ל"צ שהיי' דלאלתר מגרש מיהו אם תפסה מנדונייתא דהנעלת לא מפקינן מינה כדמסי' שם דאי תפסה לא מפקינן ור"ל במה דהנעלת וכיון שאביה מוחזק בנדן שהנעלה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה כו' כתב מהר"ם סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כו' ואפי' לדברי גאון דס"ל דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים מ"מ לדידן דלא נהגו לכופו לגרש מנה ומאתים נמי לא יהיב דלא ניתנה לגבות מים בלא לא גט ופעמים רבות בא מעש' כזה ודננו כך דיהבינ' לה מה דעייל' ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או ליתן גט אבל כל היכא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' וכ"ש נדוניית' שכבר זכה בהן בעל כו' אלא רבנן סבוראי דתקנתא דמתיבת'. תקנו שלא תצא לתרבות רעה כו' דכל כה"ג לא תקנו עכ"ל וקשה ע"ז דמשמע דכי אמרה מאיס והדברים מוכיחים שכן הוא יש לה זכות בנדונייתא והיינו דוקא בתפס' ואפי' אם הנדוני' בעין ביד הבעל והא איתא בתקנת' דמתיבת' שמביאים הפוסקים דיש לה זכות בצאן ברזל דהיינו בנדוני' אפי' במה שנגנב או נאבד דחייב לשלם מכיסו ומחמ' קושיא זו דחק מו"ח ז"ל לחלק בין הנדוני' לנדוניית' דבדינא דמתיבתא קרי נדוניא לבגדים וכלים שלה דחייב ליתן לה אפי' לא תפסה וכדברי המרדכי ר"ל המעות שהכניסה לו בזה אין לה זכות אלא אם תפסה ומ"ש המרדכי דפעמים רבות דננו דיהבינ' לה מה דעיילא לי' היינו בגדים וכלים וזה אפי' לא תפסה ואין דברים אלו נראים כלל לחלק בצ"ב בין מעות לכלים דלמה לא יהא המעות באחריותו כמו הבגדים והלא בשטר כתובה מיזכר מה שהכניס' לו בסך מאתים זקוקים כסף ובודאי גם המעות שניתנ' לו הם בכלל זה מה שמקבל עליו. ותו דמפרש מ"ש אח"כ דפעמים רבות דננו ליתן לה מה שהנעלת ליה דהיינו בגדים וכלים והא זה קאי על הנדוני' המוזכרת תחילה ובאמת אין כאן קושיא בדברי המרדכי מכח דיני דמתיבתא דשם במתיבתא כ' תחלה כד אתי' ואמרה לא בעינ' להאי גברא ליתב' לי גיט' יהיבנא לה גיטא כו' ופירושו לדעת הרמב"ם וטור דיש לו רשות ליתן גט לאלתר ולא כתובה רק שצריך ליתן לה כפי הנזכר אח"כ דהיינו בצ"ב כל מה שיש אצלו הן המעות הן בגדים וכלים אם נאבדו והיינו כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שנותן גט חל עליו דבר זה כיון שאינו נותן אז כתוב' שהיה חובה עליו אחר הגט אם לא היתה מורדת אבל אם היתה מורדת ויצאה מביתו ואינו רוצה לתת גט אז אין עליו שום חיוב להחזיר הנדוני' הן בגדים הן מעות אפי' הם בעין אצלו דהא לא מגרשה עדיין ואין חיוב כתובה ושאר דברים כ"ז שאין גט רק באם תפסה הנדוני' לרשותה או אביה אז אין כופין אותה להחזיר לרשות שלו ומזה מיירי המרדכי ומפורש כן בדבריו שזכר שם לדידן דלא נהגו לכפותו לגט לא יהיב גם עיקר הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות בלא גט ממילא גם הנדוני' אינו חייב להחזיר בלא גט רק מה שתפס' מהנדוני' תשאר בידה עד שיתפייס וזה שכתוב פעמים רבות דננו לית לה מהנדוינא דעיילא ליה והיינו אם תפסה אותו וישאר בידה עד שיתפייסו או שיגרש וזהו דבר פשוט וברור והנה גם על הרב רמ"א יש תלונ' שהעתיק דינא דמתיבתא ולא זכר מה שנזכר שם תחלה דיהבנא לה גיטא משמע דאף בלא גט אם מרד' נותן לה צ"ב וחייב לשלם אם נגנבו וכן משמע עוד דרמ"א מיירי בלא גט שהרי כתב אחר זה ואין כופין איתו לגרש כו' ש"מ דבלא גט הצריך לתת לה מה שזכר קודם לזה בצאן ברזל וזה דבר בטל הוא דאז לא יש לה זכות אא"כ תפסה כמבואר במרדכי שזכרנו. ורמ"א לא יצא ידי חובת העיון כראוי בזה גם חילוק דמו"ח ז"ל בין מעות לבגדים אינו כל עיקר והדברים ברורים כמו שזכרנו. ופ"ז נראה דאפי' אם הנדוני' ביד שליש מועיל לה במקום דמהני תפיסה דהיינו שלא נותן לה גט וכן ראיתי בתשובת מהר"י ווייל סי' כ' שכתב בטענ' מאיס וז"ל תחילה השבעתיה באומר איסור כו' ולא נתבררו ולא נתלבנו טענתה ע"כ קבלה עליה בפני כחומר כו' לא מחמת שום תרמית כו' רק שאין דעתה יפה עמו ואין דעתה סובלת ועתה דינה כמורד' מאחר שהיא מוזחק' בנדונית' ובכל מה שהכניסה עמה יש להחזיק דהיינו נדוניית' נ' זהובים תקח וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה כו' עכ"ל הרי שבעינן דוקא תפסה בנדוניית' והיינו טעמא מחמ' שלא היה שם גט בעת ההיא והא דנקט שמה שהוא בעין אינו ר"ל דוקא אותן מעות ממש ולא החליפו דזה ודאי אינו אלא בא למעט שאם אין בידה אלא שיש לה חיוב עליו לשלם אותה זה לא זכתה להוציאה ממנו מאחר שלא נתגרשה עדיין ומו"ח ז"ל כתב דהא פשיטא שחייב לשלם אם נגנבו ולא דק כמו שכתבתי לפני זה:

ויכולין ב"ד להשביע פי' אם אין שם טענה מבוררת א"צ שבועה וכן הוא ממשמעות תשובת רש"ל בתשובה סי' ל"ט:

עליה. זהו דעת הרמב"ם דס"ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא"ש ס"ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב"ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע"ש:

כתובתה. היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:

שעורים. עיין ח"מ:

ישמש. דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוי מורד ב"ש:

להוצי'. דאין נותנין לו זמן עיין ב"ש:

מוסיפין. כתב כנה"ג נ"ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר"ג אבל במקום שנוהגין חר"ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"ש דף ק' ע"א. וכ"כ הח"מ. אבל ב"ש ס"ל אף לדידן דאיכ' חר"ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ"כ הב"ח. ועיין תשובת מהר"א מזרחי סי' למ"ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר"ג. והח"מ חולק עליו. ובתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה פסק דהבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי. גם ב"ח פסק כמהר"א מזרחי. מיהו מתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומהרי"ק שורש ק"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש"ג ב"ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב"ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה:

מתשמיש. ה"ה מי שאינה רוצה לטבול כדי שלא תשמש בעלה עמה דיש לה דין מורדת אגרת הרמב"ם סי' ז'. לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' לא כייפינן לה שאינה שבויות חרב להזדקק לו בכל שעה מהרי"ט ח"א סימן ה':

לגרשה. אבל אין כופין אותו. דלא כהרמב"ם והרשב"ם. ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא ועיין כנה"ג דף ק"א ע"א:

הקיימים. בסוגי' זו יש ד' שיטות. להרמב"ם הסוגי' כלתא דרב זביד איירי במורדת. כשאומרת בעינא ליה ומצערנא ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה. וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא. ונ"מ שלה אפילו לא תפסה זכתה. ומכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד. ומיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ואין נותנין הגט עד' יב"ח. ובמאיס עלי מגרשין מיד וכופין אותו. וכל הפוסקים. חלקו עליו בזה כמש"ל ונצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפילו לא תפסה ולהרא"ש שיטה אחרת דהיינו בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומ"י שלה. ובשניהם נ"מ שלה אפילו לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אלא א"כ תפסה. ולהרמב"ן ולהרשב"א שיטה ג'. מורדת בעינ' ליה וכו' אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות. ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה. ונ"מ א"צ תפיסה. וכלתא דר"ז איירי במורדת מאיס עלי אז משהין יב"ח. ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובה ות"כ. ונצ"ב אם תפסה אין מוציאין מידה. ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזין עליה כשאומרת מאיס עלי. והר"ן שיטה ד' במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפילו לא תפסה ומשהין הגט יב"ח. וכלתא דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה וכו' ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ד' שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפילו אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח. וענין תפיסה עיין בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני. וכן תפיסה ע"י שליח. ובח"מ השיג על הב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה. ומבואר בתשו' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני. ומעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר. וכנה"ג דף ק"א ע"ב העלה אם תפסה האשה אעפ"י שלא תפסה הנכסים עצמן אלא שתפסה כנגדם מנכסי הבעל אין מוציאין מידה. עוד כתב שם אפילו תפס הבעל נכסיה אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו ע"ש. ועיין ס"ק כ"ח מש"ש ואם הנדוני' ביד אביה אפי' מורדת בעינ' ליה ומצערנ' א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו. ואם הנדוני' ביד שליש עיין סי' נ"ג ועיין ב"ש:

כלום. במהר"י ווייל סי' כ' כתב מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן לה מחמת אביו או קרוביו בשעת נשואין או אח"כ צריכה להחזיר. אבל כל מה שהכניסה עמה לחופה דהיינו נדוני' וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת החופה וטבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו' זכתה ע"ש. ועיין הראנ"ח ח"א סי' מ"א. והר"א ששון סי' קע"ז ומקור ברוך סימן י"ז ורשד"ם חא"ה סימן קל"ה. והרמ"ע מפאנו סי' נ"ה. וכנה"ג דף ק"ע ע"א סעיף ל"ח. מתנות וחפצים של בעל. אפילו אם תפסה ואין בידה שיעור כל השומא שהכניסה לו אינה יכולה לעכבם בעד מה שחסר מנדונייתה מקור ברוך סי' י"ט. וכנה"ג כתב עליו ואיני יודע למה ע"ש. מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין. אם הם בידה אין מוציאין מידה מקור ברוך סימן י"ז. אשה שגבתה נדוני' שלה בחיי בעלה באמתלאה גדולה והלכה לבית אביה ושוב מת בעלה ואין היורשים רוצים ליתן לה כתובה ותוס' ובאים עליה בטענת מורדת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה הרמ"ע מפאנו סימן כ"ה. אשה שלא הביאה כלום מבית אביה והבעל עשה לה כתובה סך ידוע ולא פירשו מהו תוס' מהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה שורת הדין דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתורת נדוני' והשאר עיקר כתובה ותוס' ולגבי זה הועיל תפיסתה ולא לגבי השאר הרדב"ז ח"א סימן רס"ב:

נכסי צאן ברזל. היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' דכלתי' דר"ז איירי במאיס עלי ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה. ונ"מ א"צ תפיסה:

אינה נוטלת וכו'. כבר תמהו ע"ז בהר ח"מ וב"ש וכנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף כ"ט דלא מצינו דיעה זו כמש"ל כל השיטות ולכ"ע דבנ"מ א"צ תפיסה. האומרת איני רוצה בו שנאתיו. לא נקרא עוד בעלי הוי כמאיס עלי הר"א ששון סי' קפ"ו. יש להסתפק אי בעינן שתאמר מאיס עלי מחמת בעילה או לא הר"א ששון שם. וע' ס"ק ל"ב מש"ש. הלכה לבית אביה ואמר לה שתבא אל ביתו והיא אינה רוצה לבוא אחריו ואומרת לו שאם רוצה שיבא הוא אחריה הוי מורדת וכ"ש אם היתה מגלה דעתה קודם לכן שהיה מאוס בעיניה ושלא היתה יכולה לראותו ושיתן לה גט כנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף ל"ד:

בה. היינו הב"ד בעצמם מתרין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה אבל לא ע"י שלוחם. ואם חזרה בה לא הפסידה כלום. והר"ן כתב דאם חזרה פותחין מכתובתה ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה עיין ח"מ ב"ש. אם רואין ב"ד שהדבר מצד אמה או קרוביה מניחין אותה בבית מי שיראה לב"ד אולי תתרצה עם בעלה רשד"ם חח"מ סי' ש"י:

כתובת'. מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד אלא עד יב"ח דגנאי לבנות ישראל וכו' כ"ה לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א כמש"ל. אבל לשיטת הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח כמש"ל:

מעוברת. כלומר שאינו חייב במזונות מפני העובר שבמעים אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד:

פירות. ואחר יב"ח אינו אוכל הפירות עיין ח"מ ב"ש:

יורשה. אפילו אחר יב"ח עיין ב"ש. כתב מהר"י ווייל סי' כ' גם שטר חצי חלק זכר זכות הבעל ישאר בתקפו ובגבורתו ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחול עליו ע"ש. אפי' מה שמכרה ונתנה יורש הבעל כנה"ג דף ק' ע"ב סל"א. והב"ש ס"ק ט"ז כתב אם מכרה צ"ע אם יוכל לבטל המכר. ולכ"ע יוכל לכתחלה למחות שלא תמכר כלום מהר"י ווייל סי' כ' וכ"פ בסמוך בהג"ה:

וקבורת'. היינו כל זמן שהוא חייב ליתן לה הכתובה חייב בקבורתה אם מתה תוך הזמן הזה. אבל אחר יב"ח להרא"ש או אחר ד' שבועות להרמב"ם אם מתה אין חייב בקבורתה כיון דהוא פטור מן הכתובה. מיהו אם תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבור' אפי' אחר יב"ח או ד' שבועות ב"ש:

כלום. היינו דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמ"ש וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יוכל לגרשה ואין לה כתובה. ממיל' דינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה ומצערנ' אחר יב"ח. ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבור': ולדעת הרמב"ן והרשב"א איירי הסוגי' דכלת' דר"ז באומרת מאיס עלי ופסיק' הוא אם זכתה היא בנצ"ב א"כ הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בס"ס מוציאין ממון מיד המוחז' ב"ש:

וכתובת'. היינו להרא"ש אבל לשאר פוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות. ועיין מה שכתב וז"ל ומ"ש אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן מ"ה לא משמע כן אלא דוק' וכו'. לא ידעתי הא לפנינו כתב וכל מה שכתב לה וכ"כ ב"י ע"ש:

נשים. כלומר בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יוכל לישא אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן:

אחרת. כתב הח"מ נראה דע"ז חולקין דאין מתירין לו לישא אשה אחרת. אבל להשהות אותה בע"כ יב"ח בלא פו"ר על זה לא נמצא חולק ומתירין לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה ולאחר יב"ח מגרשה בע"כ ופטור מכתובה עיין ב"ש:

לגרש. שום אחת מהן. ח"מ ב"ש:

מלח. ל"מ אם הוא בביתו ויוכל לקרב עונתו אלא אפי' שהוא הולך מביתו ואין דעתו לבא עד ו' חדשים מ"מ מתחילין ימי מרידה מיד ח"מ ב"ש:

לצערו. דאלו מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמ' אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינ' ליה וכו' מכריזין עליה ב"ש:

ביבמה. היינו להפוסקים דס"ל מצות יבום קודם ע"ל סי' קס"ה:

מידה. זהו דעת הרמב"ם. ולהרמב"ן והרשב"א לא מהני תפיסה בנצ"ב כמש"ל:

מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום. דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ"ש ומתרץ הכנה"ג דהוצרך הרמב"ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ"ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"כ אדשמעינן הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ"כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ע"ש דף ק"א ע"ב סכ"ו וע"ל ס"ק ט':

אמתלא. לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב"ש נראה דנ"מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע"ש. כתב ט"ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא"כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש"ה תקנו שישלם נצ"ב:

הראשונה. כתב ב"ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ"מ פטור ובנצ"ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע"ש:

מבוררת. ר"ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ועיין ב"ש:

רמאות. אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש"ל בתשובה סימן ס"ט. ועיין תשובת מהר"ם מלובלין סימן מ"ח. ובמהר"ם מטראני ח"א סי' רס"ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה"ג דף ק' ע"ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה"ג דף ק' ע"ב:

לגרש וכו'. בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ"ש כל האחרונים ח"מ:

מנדוני'. כתב הב"ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן וכ"כ הח"מ עיין ס"ק ט':

דין צ"ב. דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ:

עמו. וה"ה אם השיבה לא כי הוא המורד הר"ם מטראני ח"א סי' רס"ז:

רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט"ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס"ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט"ז שם סי' נ"ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ"ג. ועיין מהר"י ווייל סי' ע"ח. ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב"ש:

כ"ז שתרצה. כמ"ש למטה ואם היא רוצה כו' וכמ"ש בס"ס הקודם וכ"ש אם אינו כו':

י"א דאם כו'. היכא דמי מורדת אמרה כו' הרי"ף ועוד ממש"ש דאם כו'. עח"מ:

האשה כו'. דסוגיין כר"ה ממש"ש א"ל רחב"י לשמואל נדה כו' ועוד ממש"ש א"ל רחב"י לשמואל מה בין מורד כו' הרא"ש והר"ן בשם הראב"ד כ"ה המסקנא בירושלמי דאמר שם הכא אתמר ז' והכא אתמר ג' אר"י בר חנינא ע"י שהיא חייב לה ז' הוא פוחת לה ז' וע"י שחייבת לו ג' מוסיף לה ג' ואזיל לשיטתו דס"ל ממלאכה ופריך הגע עצמך שא"ל ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאו קיים כלומר חייב לה ואדחי האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש כו' כמ"ש בגמ' דידן. הר"ן והריטב"א:

ודוקא כו'. ערש"י ד"ה אבל כו'. וכמ"ש ביבמות קי"ז א' תנו לי כתובתי כו' והנ"ל סי' י"ז ס"ב ועברא"ש ריש כלל מ"ג:

אם רצה כו'. עתו"ס שם ד"ה אבל כו' דלא כהרשב"ם והרמב"ם וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן והריטב"א מכח אותן ראיות שהביאו תוספת שם ואע"ג שתוספת כתבו שיש דוחין כו' כבר כתבו הם שאין באותן דחיות ממש יעו"ש וכ"ד כל המפרשים והביאו עוד ראיה ממ"ש בס"פ המדיר ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו' הא בלא"ה אע"ג שמאיס עליה אין כופין בירושלמי ר"פ אע"פ רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תנא האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקה לי' והוא מגרש לה (ליקוט) וממ"ש בספי"ג דיבמות ואם נתכוונה לכך כולי אע"ג דע"כ מאיס לה. הריב"ש בשם הרמב"ם בסימן שס"א:

אין לה כולי. ערש"י שם ד"ה לא כייפינן כו' ופשוט:

ותטול כו'. כפי' דמ"ש כלתי' דר"ז כו' עד סוף הסוגיא הכל מורדת וכמש"ש מרדה כו' ומ"ש ומשהי' לה אגיט' היינו אחר שמכריזין ד' שבתות משהי' ג"כ יב"ח ואין לה כתובה אחר ד' שבתות תיכף אבל במאיס לא משהינן כלל ומתגרשה תיכף והפסיד' תיכף הכל כתובה ותוס' כו' וכן מ"ש תפסה דוקא במורדת אבל באומרת מ"ע ל"ג מזינתה דנוטלת בלאותיה הקיימין כמש"ש ק"א א' ודינ' כממאנת שם דאתנהו אידי ואידי שקל' וליתנהו אידי ואידי לא שקל' ומשל בעלה אינה נוטלת כלום כמש"ש נ"ד א' כי אקני לה אדעתא כו' ואף באלמנה ה"ה בכלל כתובתה כמש"ש שמין כו' וכאן ל"ל כתובה וז"ש ואפי' מנעל כו' ואמר וכל מה כו' כנ"ל כי אקרי כו' וכ"כ הרמב"ם שלא נתן לה ע"מ שתצא וכ"כ הרי"ף והר"ן בשם הגאונים וכ"כ הרא"ש וכמש"ש בב"ב קמ"ו ב' הדר' בה כו' דאדעתא דהכי לא מחל ונתן אבל במורדת בנצ"ב דאיתנהו בעינייהו אינה נוטלת אא"כ תפסה ובזה לבד חלוק ממ"ע ובשאר נכסים שוה למ"ע וכנ"ל דמש"ש בלאותיה היינו נצ"ב אבל נ"מ לא הפסידה אם הוא בעין ובירוש' על מתני' מהו לפחות מן פרא פורי' דידה ופי' מנדוני' נשמעיניה מן הדא רי"א לעולם הו' פוחת כו' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי ר"ל דל"פ אלא בנ"מ וה"ה בירושה שכבר נפלו לה דהיינו נ"מ פליגי הד"א אפילו לפחות מפר' פורנין דידה יפחות אלמ' דוקא מנדוני' דידה אבל בנ"מ לא כת"ק וה"ה לאחר תקנת רבותינו וז"ש אפי' כתובותיך ק' מנה כו' אבל מנ"מ לא והרמב"ן פי' מפר' פורנין היינו נ"מ ומ"מ מודה שלאחר תקנת רבותינו נ"מ הוא שלה ועבר"נ וריב"ש וריטב"א. והרמב"ן ורשב"א מפ' דכל מ"ש מכלתיה דר"ז ואילך הכל במ"ע כפירש"י וכן מ"ש משהינן כו' הכל במאיס עלי ואינה מפסד' הכתובה עד יב"ח ובתוך יב"ח אין מכריזין ולא פוחתין מכתובת' ואם גירש נותן כתובתה משלם וכן אם חזרה בה לא הפסידה כלום ולאחר יב"ח הפסידה עיקר כתובה ותוס' כמ"ש בר"פ אע"פ נ"מ למורדת וכן כל מה שנתן לה כנ"ל ונצ"ב אם תפסה נוטלת ונ"מ לא הפסידה ונוטלת מה שהוא קיים אבל במורד' מכריזין ד' שבתות ונמלכין ואח"כ מגרשין מיד ומפסדת אחר ד' שבתות הכל כנ"ל ואפי' נצ"ב ולא מהני תפיסה וכנ"ל דמש"ש מכלתיה דר"ז לא קאי אלא אמ"ע אבל נ"מ נוטלת אף בלא תפיסה כנ"ל ועמ"מ פי"ד מה"א הלכה ח' וט' והרא"ש פי' ג"כ סוגי' דכלתיה דר"ז במאיס עלי אלא שכ' דכיון במ"ע משהינן יב"ח כ"ש במורדת ולפ"ז לא הפסידה הכתובה עד יב"ח בין במורדת בין במ"ע ואין חילוק ביניהם אלא בהכרזה ד' שבתות שהוא דוק' במורדת וכ' הטור שה"ה בנכסים שוין דין מורדת ומ"ע שתפיסה דוקא בנצ"ב הקיימים ונ"מ הקיימים לעולם נוטלת וכתובה ותוס' ומתנה לעולם ל"ל כנ"ל והר"ן כ' דקאי אמורד' אבל במ"ע לא הפסידה כלום אפי' הכתובה לפיכך לא דברו בזה בג' כלום שהיה כשאר הנשים ואין נזקקין ב"ד בדבר ויכופנה הבעל בכל כפיות שיכול ואם רוצה יגרשנה וכן פי' הריטב"א אבל כתב הריטב"א אבל לא מצינו לא' מרבותינו שפיר' כך אבל כולם כ' דקנסי' לה כו' ודאי נשתקע פי' זה ונמצא ג' שיטות שיטת הרמב"ם והוא שם בש"ע כלשונו דקאי אמורדת ושיטת הרשב"א דקאי אמ"ע ושיטת הטור דקאי אשניהם וז"ש כאן הרמב"ם אם אמרה כו' אם רצה כו' כשיטתו דמפסדת תיכף וא"א יב"ח וא"צ תפיסה:

וי"א דאף כו'. הוא שיטת הרשב"א והרא"ש אבל דבריו תמוהין דלא הזכיר יב"ח לשיטתם:

וי"א דאפי' כו'. הוא תמוה מאוד דליתא לכל השיטות דאין פלוגת' ביניהם אלא בנצ"ב אם צריך תפיסה ויב"ח אם צריך דלהרמב"ם דוקא במורדת ולהרשב"א דוקא במ"ע ולהרא"ש וטור בשניהם אבל בשאר אין חילוק ביניהם ואף שהרלב"ח הביא שיטה אחרת דכלתיה דר"ז דתפסה מיירי בנ"מ אבל בנצ"ב לא מהני תפיסה אבל בודאי בטלה דעתו נגד כל המפרשים הרמב"ן ורמב"ם ורשב"א ור"נ וריטב"א וריב"ש ורא"ש וטור וכל הגאונים וכל המפרשים ועוד מאי אפי' נ"מ:

שולחין כו'. שם פעמים שולחין כו':

וי"א כו'. ערש"י ותוס' שם ד"ה דוקא כו' וכ"ד כל הפוסקים:

נמלכין בה כו'. ל"ג מש"ש ואיהו כמאן כו' עד דאיתמר וה"ג אמר רבא אר"ש הלכה כו' ושיטות אחרות יש בזה רש"י ושיטת ר"ת ועתו"ס שם ד"ה ואינהו ושיטה אחרת לראב"ד הביאו הר"נ ושאר מפרשים והמחוורת היא שיטת ר"ת לפי גירסת הגמ':

ותאבד כו'. אבל להרא"ש והטור אינה מפסדת אלא אחר יב"ח אבל קודם אינה מפסדת מהכתובה כלום:

ואין נותנים כו'. אבל להרשב"א מגרשה מיד:

ואין מזונות כו'. גמ' שם:

ומעשה כו'. כיון דל"ל מזוני כמש"ש מ"ז ב' וש"מ:

אבל כו'. הרא"ש שם סוף סל"ד ע"ש:

ואם מתה כו'. הרי"ף שם ע"ש:

וחייב כו'. הרא"ש שם:

ולאחר יב"ח כו'. וקאי אפירות ופרקונה וקבורתה וז"ש מאחר שיכול כו' אבל מ"מ ירושתה לא מיפקע ועבד"מ סק"ח:

ולאחר יב"ח כו' אבל כו'. דבשביל זה משהין יב"ח וזהו לשיטת הרא"ש וז"ש ואם מת כו' ואם רוצה כו' אבל לדעת הרמב"ם מפסדת אחר ד' שבועות הכל כנ"ל ולדעת הרשב"א הדין זה במ"ע וכמ"ש במ"מ אבל דברי הרב תמוהין:

ואם רוצה כו'. דאסור לשהות כו'. מ"מ:

וי"א דבזה"ז כו'. עב"ש:

ואין חילוק כו'. וי"ח עברא"ש בשם ירוש' במה אנו קיימין ונראה כדברי המפרשים כו' וכן כתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל כמשמעות גמ' דידן דאין חילוק אבל הרשב"א פ' כהירושלמי וה"ה לחולה וכמ"ש הרא"ש שם וכן חולה אם כו' ולגמ' דידן אין חילוק:

ואפי' היה כו'. עבה"ג וע"ל סימן ע"ו ס"ט:

וכן ארוסה כו'. ברייתא ומימרא שם:

וי"א כו'. בברייתא שם וכשיטתן שפ' כמשנה ראשונה וכמש"ש ל"ק כאן כו' וע"ל ר"ס קס"ה:

המורדת כו'. כנ"ל דאדעתא דלמיפק כו':

אבל נכסים כו'. גמרא שם וכפיר' דאמורד' קאי וכנ"ל:

וקרקעות כו'. הרא"ש שם ובתשו' והטור אבל הרשב"א והריב"ש וש"פ כ' דמטלטלין דוקא תפס' אבל לא תפס' אע"ג דאינה ברשות הבעל לא יהבי' לה משום דכל היכא דאיתיה ברשותו דבשל אע"ג דבספ"ט דב"ב אמרי' יחלוקו מלמד דהוא ברשות שניהם התם כדקתני טעמ' הללו באין לירש והללו כו' משא"כ בחיי הבעל כיון שקיבל אחריות ברשותו הוא וז"ש בבמ' תפסה כו' לא תפסה ולפיכך קרקעות דלא שייך בהו תפיס' מקרי הבעל מוחזק לעולם וכמ"ש קרקע בחזקת בעליה עומד ת:

וכ"ז כו' אבל כו'. ר"ל אם הם בעין וכנ"ל וזהו לדעת הרמב"ם והרא"ש אבל לדעת הרשב"א אף נצ"ב שלה הם במורד' כנ"ל:

וי"א דכ"ז כו'. ע"ש ברא"ש סל"ה הדין הוא דינ' כו' וכ"כ הרי"ף וכ' הרז"ה והרמב"ן דדינא דמתיבת' היא במ"ע וז"ש שם כדאית' ואמר לא בעינה ליה כו' ושם וכן היה דן ר"מ ז"ל כו' וכשהיה כו' הלכך לא היה כו' ר"ל שלא היה דינא דמתיבתא במ"ע אם לא כו' וקאי אלמעלה אדין מאיס עלי אבל הרמב"ם כ' שאין לדון כלל בדינא דמתיבתא וכן פ' הרז"ה והרמב"ן שבטלה דינא דמתיבת' ולכן השמיטו בש"ע:

אבל כל מה כו'. כנ"ל דאדעת' כו':

ואין כופין כו'. ברא"ש שם ואפשר כו' אבל לא שיכפוהו כו' וכנ"ל:

ואם עשה שלא כו'. עבהג"א שם ד"ה אבל רב האי כו' וכ"כ רגמ"ה כו' וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכ' ולד"ה כל מאן כו' בין מעיקר תקנתא והוא ע"כ במורד' וכ' הרא"ש בתשו' שכה"ג יש לסמוך אהגאונים ז"ל:

וי"א עוד כו' אז כו' ברא"ש שם אבל הי' מצוה להחרים כו' וכשהיה כו':

ואין חילוק כו'. עח"מ:

אפי' במקום כו'. ר"ל שעושין כמ"ש הג"א בשם הגאונים ולא ה"ל להרב לכתוב במורדת דה"ה בכל שכופין להוציא אפי' מדינא דגמרא והוא מדברי הרי"ף והרא"ש שם ולד"ה כל מאן דכייפין כו' בין כו':

אם אביה כו' עח"מ וב"ש:

הבגדים כו'. דכל שלא שמה לו הוי נ"מ וכמ"ש ברפ"ז דיבמות ואפי' בגדים שראוי לבעל ולא שמה לו הוי נ"מ כמ"ש בכתובו' ע"ט ב' אר"נ עייל' כו' וערש"י שם:

איש ואשתו כו'. עבה"ג ואע"ג שלפי הגמרא דידן פירוש המשנה שאינו יורה כחץ מ"מ דין הירושלמי אמת. מ"מ:

מחרימין כו'. הוא תקנת הגאונים ע"כ טענת ספק כמו שכ' בחשן משפט. מ"מ:

ועושין פשרה. כפירוש פ"י מש"ש יעשו כו' ומ"ש אומרים להם התייחדו כו' זהו מ"ש בירושלמי שם והביאו הר"נ שם יעשה סעודה כו' וסבירא ליה להרמב"ם דהכי קאמר קודם לזה יעשה סעודה ויפייס ואחר כך יעשה דרך בקשה: