חיוב עונה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ע״ו

והטיילים עונתם בכל לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא בריא והרמב"ם /והטור/ כ' דוק' כשהוא פטור ממסים והטור /והרמב"ם/ השמיט את זאת וכל זה איירי כשאינו ת"ח אבל ת"ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכ' והוא בריא ואינו נותן מס מ"מ התור' מתיש כוחו ומ"ש בש"ס כגון רב שמואל בר שילת לדוגמ' נקיט כגון ר"ש ולא ר"ש:

וי"א דאם אין לנין. ולהר"ן יש חילוק אחר היינו אם מנהגו לעשות בקביעות במקום אחר אז עונה שלו א' לז' ימים ואם אין מנהגו לעשות בקביעו' אז עונה שלו א' לח' ימים, ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב"פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהי' עונתו פ"א בשבוע:

החמרין פ"א בשבת. היינו ודאי כשהם בעירם בכל הלילה:

ת"ח. כתב הר"ן היינו כשאין מתחדש להם בלימודם ולפי שזה דבר שאינו מצוי שלא יתחדש להם בלימודם ע"כ לא נשנית במשנה:

בד"א וכו'. קאי ע"כ עונות המבוארים בסעיף הקודם:

בליל טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות ועיין בא"ח סי' תקע"ד ובי"ד סימן קפ"ד:

אין לו להתאחר. אף על גב שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו"ר מ"מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו"ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו כמ"ש בסמוך וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר תוס' שם אף על גב דכ"כ בת"ח מ"מ לפי תירוץ זה אין חילוק בין ת"ח לשאר אנשים אף שתו' ושאר פוסקים מתרצים קושיות תוספות בע"א נראה דאין חולקים ע"ז מהיכא תיתי לומר דהיא מצטער' בלבה מאחר דנתנה לו רשות בלי פיוס:

כגון חמר וכו'. אם בעת הנשואין לא היה לו אומנו' מיוחד' יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלי רשותה מאחר בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת ח"מ מיהו טייל דא"ל שום מלאכה י"ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ועיין הג"ה פרישה:

שנים וג' שנים. ולא יותר ב"ח בשם מהרש"ל:

אין אשתו יכולה לעכב. בטור מסיים וכתב כיון שהוא אצלה תמיד משמע דאין לו רשות לילך ממנ' והב"י השמיט זאת משו' שהקשה בספרו כיון דקי"ל כחכמים יוצאים בג' שנים בלא רשות א"כ אפילו אינו אצלה רשאי מיהו ב"ח ופרישה כתבו דל"ד לדין ת"ח שהיה ת"ח בעת הנישואין דאז נשאה אותו ע"מ שילך ממנה משא"כ כשהיה טייל ונעשה ת"ח דאין לו רשות לילך ממנה:

ואם נותנת לו רשות וכו'. בטור בשם הראב"ד כ' ת"ח שתורתו אומנתו לא חשו לאורחא דמילתא משמע כגון אנן צריכין לחוש מיהו הרב רמ"א סבר למה דקי"ל אפי' בלא רשות יוצאים ב' וג' שנים מ"ה אם נתנה לו רשות יכול לילך כל מה שתתן לו רשות:

ואין אשתו יכולה לעכב. אף על גב דממעט עונתה מ"מ כיון דמנהג בעיר כך הוא הוי כאלו התנה עמה:

לדור בחצר א'. כדי שאל יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל כ"א היה לה אבל מיוחד ח"מ:

שלא ישא אדם יותר מד' נשים. כדי שיגיע לכ"א עונה בחודש כשעונה שלו בכל שבוע פ"א שהוא וסת ברוב נשים שלשים יום נמצא מגיע לה עונה קודם הוסת שלה אבל טייל יכול לישא יותר וכל זה לא כנ"י פ' החולץ שכ' דוק' ביבמה אתמר שנוש' ד' נשים אבל בשאר נשים חייב לכל אחת עונה שלה:

יקיים ז' ימים. אפי' הוא מלח הטעם מבואר בש"ס אין דומה מי שיש לו פת בסלו מי שאין לו לכן כשלא נדר אשת המלח מצפ' אולי יבא בכל עת וא"ל איך ילפינן נודר מנדה הא נדה הוי פת בסלו כמ"ש בש"ס י"ל משום נודר הוי נמי קצת פת בסלו שמא ימצ' פתח לנדרו וע' תו' דף ס"ג והר"ן שם:

ומותר להתיחד עמה. הגמיי' למד מק"ו מנדה שהיא בכרת ומותר להתייחד עמה ולכאורה קשה ממ"ש ריש סוטה היא נותנ' נדה חמורה לכן מותר להתיחד עמה ולמ"ש בתו' שם ניח' וע"ש:

ימתין ששה חדשים. בש"ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה ע' במ' והג"א פ' אף על פי:

ואמר לה ע"מ כן. פירש הטור המתני' פ' המדיר והר"ן מפרש בנדרה היא ואסרה על עצמה הנאת תשמיש אם לא תעשה זאת והוא לא הפר אז צריך ליתן לה הגט מיד משום מסני סני והא דלא פירש הטור כדברי הר"ן עב"ח ודין זה אתי' שפיר לשיטות הפוסקים דס"ל אם לא היפר צריך לגרש אותה אבל לשיטות הרמב"ם דס"ל דאינו מחוייב לגרש אותה לא אתי' שפיר ובסימן ע"ד כתבתי דהמחבר פסק כהטור, וכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ותוספת כתובה ע' בהג"מ:

האומר א"א אלא בבגדי כו'. ב"ח מדייק מל' הריטב"א שכתב יוציא ויתן כתובה משמע דהוא אינו מוריד כשאומר א"א אלא בבגדי וכן היא ג"כ אינה מורדת ויש לדחות וי"ל הריטב"א לישנ' דש"ס נקיט ובש"ס מצינו באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אף על גב דהוא מורד כמ"ש בש"ס דף ס"ג אליב' דר"י וכן כתב בח"מ, אלא מיהו י"ל דין זה תלי' בפלוגת' דאית' בש"ס אם שארה דכתיב באוריית' פירושו קירוב בשר או אם פירושו מזונות ולרמב"ם ושאר פוסקים דסביר' להו דפירושו מזונות יש לומר משום קירוב בשר לאו מורד היא והריטב"א אפשר דס"ל דפירושו הוא קירוב בשר:

והטיילים עונתן בכל לילה. הטור מפרש אדם בטל שאין לו מלאכה והוא בריא ומעונג ואין פורע מס ואינו הולך בדרך איש כזה אין עליו עול תורה שהוא אדם בטל ואינו מנדד שינה מעיניו וגם אין עליו עול מלכו' דלא חליף פירסתקא דמלכא אבביה והוא ברי ומעונג היינו מפנקי דמערבא איש כזה שאינו בעל מלאכה יש לו כח לקיים עונה בכל לילה והרמב"ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס שהוא מפרש לא חליף פירסתקא דמלכא שאינו צריך לילך בשליחו' ובאנגריא של מלך וע"כ כתב ויושבין בבתיהם:

מלאכתם בעיר פעמים בשבת. ומ"מ יש להם רשות לצאת שלא ברשות שבת אחת ועיין בר"ן:

ת"ח עונתן פעם אחת בשבת. כתב הר"ן בכתובו' דף תצ"ה ע"ב תימה עונת ת"ח למה לא הוזכרה במשנה (פי' בין שאר המנויין במשנה בכתובו' דף ס"א ע"ב רק בגמר' דף ס"ב ע"ב פריך עונת ת"ח אימת) ונ"ל שאין לת"ח עונה קבועה והעונה משתנה להם כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו והא דאמרו בגמר' שם שעונתן פעם אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שזה דבר שאינו מצוי שלא יתחדש להם בלימודם דבר ע"כ לא נישנית עונתן במשנה עכ"ל:

בליל טבילתה. ועיין בא"ח סי' תקע"ד דאפי' בשני רעבון וה"ה בשאר צרות דאסור לשמש אפ"ה ליל טבילה מצוה:

ובשעה שהוא יוצא לדרך. עיין בי"ד סי' קפ"ד סעי' י':

ולא יצא אלא ברשות'. כבר כתבתי ס"ק ב' דהפועלים יוצאים שלא ברשות שבת אחת כדאית' במשנה שם דף ס"א ע"ב:

אין לו להתאחר אלא חודש. כלו' אעפ"י שברשותה כמה דבעי יכול להתעכב דהאשה יכולה למחול על עונתה מכל מקום אורחי' דמלת' שאין לו להתאחר אעפ"י שנותנת רשות לבה מצטער:

כגון חמר שבקש להעשו' גמל. לשון רש"י דף ס"ב ע"ב נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשו' משמע שאם בשעת נשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלא רשות' מאחר שבשעת נשואין לא היה לו אומנו' מיוחדת:

שנים ושלשה שנים. בב"ח נסתפק אי שלשה ושנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה"ה טפי ודע' מהרש"ל דוקא שלשה שנים ושתי שנים דנקט לאורחא דמלתא ולכל היותר שלש' שנים:

ואם נותנת לו רשות ת"ח יכול וכו'. הראב"ד כתב ת"ח שתורתן אומנתן לא חשו לאורחא דמילתא משמע אבל כגון אנו צריכין לחוש לאורחא דמילתא ואף ברשות אין לעגנה יותר מן הראוי ואפי' לדברי חכמים דס"ל דאף שלא ברשות יוצא ב' או ג' שנים היינו לדינא או למי שתורתו אומנתו:

ואין אשתו יכולה לעכב. אף על גב דממעט עונתה דמאחר שהמנהג בעיר ליקח הרב' נשים מסתמא הוי כאלו התנה עמה שיקח עוד נשים ועליה דידה רמיא להתנות שלא יקח עוד וכמו שכתב בסעיף שאחר זה:

והוא שיהי' יכול ליתן וכו'. משמע קצת דאם אין האשה מעכבת אין הב"ד מוחין בידו דהרשות ביד הנשים למחול על חיוב שלהן זכר לדבר והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו' (ישעיהו ד׳:א׳) ועיין לעיל סי' א' ס"ק י"ג:

לדור בחצר א'. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל ובאוהל שתי האמהו' וכתב הרמב"ן כי לכל אחת מהארבעה נשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה גם אסור הוא מדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה:

פועל שיש לו ב' נשים. היינו פועל שמלאכתו בעיר שעונתו פעמים בשבת אזי יחלק אחת לזו ואחת לזו:

שלא ישא אדם יותר על ד' נשים. היינו המתנהג כת"ח או פועל שמלאכתו בעיר אחרת או חמר שכל אלו עונתן פעם אחת בשבת ולד' נשים יגיע כל אחת עונה בחודש שהוא סתם וסת לאשה כל ל' יום נמצא יגיע לפחות עונה אחת לאשה טרם יגיע וסת השני אבל טייל שמלאכתו בעיר יכולין לישא יותר מד' נשים:

יקיים ז' ימים. אפי' הוא טייל צריך להמתין אולי ימצא פתח לנדרו וגמרינן לה מנדה כדאיתא בגמרא:

אפי' הוא מלח. שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כך בלא נדר אשת המלח מצפה אולי יבא בכל עת:

ימתין ששה חדשים עד שיבריא. בהגהות אלפסי בשם רבי ישעיה אחרון שאם הוא מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא:

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו'. הרב המחבר נמשך כאן אחר לשון הטור שמפרש המשנה הנישנת פרק המדיר (כתובות דף ע"א ע"ב) א"ל ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך לא מיירי במדירה מהנאתו ע"מ שתאמרי לפלוני אלא מיירי בזה האופן שהיא נדרה נדר שיכול להפר והוא מפר לה ע"מ שתאמר לפלוני ולדעת המחבר והטור כ"ש אם לא הפר לה כלל גם כן יוציא ויתן כתובת' רק קמ"ל שאינו יכול לו' ותימא היא הדברים שהתנה עמה שתאמרי לפלוני או ותיעבד היא הדברים שאמר לה לעשות וכמו שהקשו בגמר' שם על ההיא מתניתין אמר לה ע"מ שתאמרי וכו' ותימא ותיעבד והנה דין זה לא יצדק לדברי הרמב"ם דלעולם בנדרה היא והוא קיים לה או לא הפר אין כופין אותו להוציא כפשט לשון הברייתא שם דף ע"א ע"א גבי אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה אם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוצי' ויתן כתובה דמשמע דאם אמר איפשי באשה נדרנית אין כופין אותו ולא פליגי תנאי התם אלא לענין כתובה אבל כ"ע מודו דאם ירצה לקיים הרשות בידו וע"כ מפרש הרמב"ם מתני' כפשוטו במדירה מהנאתו אם לא תאמר לפלוני וכו' ואה"נ דימתין ל' יום אולי ימצא פתח לנדרו וכמ"ש המ"מ פי"ג מה"א גבי הדיר' שלא תשאיל שלא אמרו יוציא לאלתר ומכאן משמע דכל נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אם לא הפר יוציא ויתן כתובה דאל"כ מאי מזיק לה שהפר לה ע"מ שתאמר לא יהא לא הפר לה כלל:

האומר אי אפשי וכו'. וכ"ש אם אינו נזקק וכו' מפשט לשון זה משמע דאם אינו נזקק כלל ואומר אי אפשי אלא בבגדים דין אחד להם ודין מורד אית ליה וכן היא דין מורד' אית לה לכל דבר דהא ילפי' לה משארה זה קירוב בשר שלא ינהיג בה מנהג פרסיים וכאלו לא קיים עונה כלל ולא ידעתי מ"ש הב"ח דלענין קריא' השם קורין אותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד כמורדת כלל ולא ידעתי מי הכריחו לזה ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה ע"פ הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי מה לי כולה מה לי פלגא:

אפילו הו' מלח דאעפ"י שבלאו הכי מונע מתשמיש מכל מקום כל שאינה אסורה האשה עליו ה"ל פת בסלו:

בעונה. ואע"ג דהעראה הוי כביאה לכל דבר. למצות קיים עונה לא מקרי ביאה הררב"ז ח"א סימן קי"ח:

לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא ברי' ומעונג ואינו פורע מס ואינו הולך בדרך טור. והרמב"ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס ע' ח"מ. והב"ש כ' והרמב"ם כ' דוק' כשהוא פטור ממס והטור השמיט את זאת ע"ש. אדרבה איפכ' הוא. וכל זה איירי כשאינו ת"ח אבל ת"ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס מ"מ התורה מתיש כחו:

בעיר וכו'. זהו דעת ר"י. ורמ"א שהבי' וי"א וכו' הוא דעת ר"י בר ברוך ע' תוס' כתובות דף ס"ב ע"א ד"ה והא תניא הפועלים וכו' ובדברי הרב ב"י צ"ע ע"ש ודו"ק והמרש"א בחדושי הלכות בסוגי' זו הרגיש בזה ע"ש:

בשבת. ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב"פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהיה עונתו פ"א בשבוע:

שבת. וסימן ושמרו בני ישראל את השבת ר"ת ביאה. הר"ן כתב הטעם הא דלא מפרש עונה של ת"ח במשנה ועיין תוספת י"ט במשנה זו. ומצאתי בחידושי הלכות שחיבר הגאון מהור"ר מאיר שיף זצ"ל שכתב אפשר לומר הטעם כמ"ש חז"ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועי' בתשמיש לא פרסמם הכתוב ת"ל וכן פריו יתן בעתו ולא קמפרש העת עכ"ל:

ברי'. קאי על כל עונות המבוארים בסעיף הקודם:

טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות עיין בא"ח סי' תקע"ד ובי"ד סי' קפ"ד:

להתאחר. אע"ג שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו"ר מ"מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו"ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר כ"כ ב"ש בשם תוס' כתובות דף ס"ב ע"א ד"ה אלא אורחא דמילת' וכו' ע"ש. ואינו מוכרח דשם כתב בת"ח. ועוד דשם בר"ע אדעת' דהכי נשאו. והב"ש רוצה לדחוק ודבריו אינם מוכרחים וצ"ע לדינא:

גמל. ואם בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יוכל אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה אחרת בלא רשותה ח"מ. מיהו טייל דא"ל שום מלאכה י"ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ב"ש:

שנים. ולא יותר ב"ח בשם מהרש"ל:

בעלה. ע"ל סימן א' ס"ק א' מש"ש:

אחד. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל:

כתובתה. וגם התוספת כתובה כנה"ג דף ק' ע"א סעיף יו"ד:

ברשותה. עיין י"ד סי' רל"ד סעיף ס"ד. ועיין כנה"ג:

עמה. ז"ל הגהות מיימוני פרק י"ד מהא דמותר להתייחד עמה מק"ו דנדה כדאשכחן בפ"ק דסוטה ומה נדה שהיא בכרת וכו' ורבנן לא פליגי שם אלא מטעם דבנדה יש לה היתר תאמר בסוטה וכו' וא"כ זאת יש לה ג"כ היתר ע"י ג' הדיוטות וכו' ע"ש. ועיין בסוטה דף ז' ע"א תוספת ד"ה אמר להו ק"ו ופרכוהו וכו' וכ"כ רש"י שם ופרכוהו שכן יש לה היתר ע"ש לפ"ז מ"ש הב"ש הוא ללא צורך:

לצערה. אם לא כוון לצערה אלא מפני עסקיו לא עבר ומפני זה פורצים בה בני אדם ללכת בדרכים ובסחורות יותר מזמן עונה. שרוב נשים דרכן למחול משום ריוח ביתה הר"ם מטראני ח"ג סי' קל"א. אבל הר"ם אלשיך סימן נ' האריך להוכיח שאפילו אינו מכוון לצערה עובר ועיין ס"ק ח' מש"ש:

חדשים. בש"ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ועיין תומת ישרים סימן ס"ז:

כתובה. וגם התוספת כתובה. ובכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ות"כ:

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה והתניא כו' והרא"ש וטור כ' כר"י ב"ב:

בד"א כו'. כמש"ש כגון מפקי כו' וה"ה לכל כיוצא:

ואפינו אם כו'. שם וכרב להקל כיון דאינם אלא משום אורחא דמלתא הרא"ש אבל הרמ"ה פ' כר' יוחנן:

ואם נותנת כו'. עתו"ס שם ד"ה אלא אורחא כו' וא"ת כו' אבל הרא"ש שם בשם הראב"ד תי' דבת"ח לא חשו לאורח' דמלתא ומיהו כ' דוקא בתורתו אומנותו וכ"כ בטור:

בד"א כו'. מתני' פ"ו דיבמות ס"א:

והוא כו'. שם :

וכמה כו' לפיכך כו'. שם מ"ד א':

אבל במקום כו'. דה"ל כחמר ונעשה גמל וכ"ש בהתנו שם:

אפילו הוא מלח כו'. שם ס"ב א"ב:

מיהו אם כו'. כנ"ל ס"י:

ומותר כו'. דכיון דיש לאיסור כמ"ש בסוטה ז' א':

אסור כו'. שם מ"ז ב' ואף לראב"י יליף במכילת' מק"ו והביאם תוספת שם בד"ה ראב"י כו':

ואם כו'. עהג"א פ"ה סכ"ט ד"ה כתב רבינו משה כו':

או יוצאים כו'. עסי"ג:

האשה כו'. עמ"ש בי"ד סימן רל"ה ס"ד:

וכ"ש כו' מתני' סוף נדרים:

וכן כו'. במנ"ש: