במה מתחייב האדם לאשתו ובניו - שולחן ערוך אבן העזר סימן ס״ט

מזונותיה וכסותה ועונתה. הרמב"ם ס"ל שלשתן מן התורה, ורמב"ן והר"ן ס"ל עונה מדאורייתא ומזונות וכסו' מדרבנן ותקנו חז"ל מעשה ידיה תחת מזונו' וכסות ושניהם נכלל בכלל מ"ש חז"ל תקנו מ"י תחת מזונות מ"ה כתב הר"ן כל שאינה ניזונת אין לה כסות והרא"ש והמגיד ס"ל מזונו' מדרבנן ועונה וכסות מדאורייתא לפ"ז מתני' דתנא חייב מזונות לא תנא אלא מה שהוא מדרבנן אבל חיוב דאורייתא לא תנא לפ"ז ברייתא דתניא תקנו מזונות תחת מ"י היינו מזונות לבד אם כן אם אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מחלה כסות ולכאורה קשה איך סתם ופסק הרב רמ"א בסמוך כל שאינה ניזוני' וכו' דלא אתיא אלא כהר"ן ויש לישב קצת:

ועיין סי' פ'. אם יכולה להפקיע את עצמה מצרכי הבית לטחון ולאופה:

וא"י לחזור ולומר וכו'. הטעם מבואר בר"ן שאינו בדין לשנות בכל פעם שתרצה בעת שתמצא מלאכה תאמר איני ניזוני' ואיני עושה וכשלא תמצא תאמר רצוני במזונות וי"ח הוא דעת רי"ו דכתב כיון דקי"ל מזוני עיקר בדין הוא שתהיה ידה על העליונה דהא יש חוק קצוב בכל שבוע כמה היא עושה מ"ה הברירה בידה לומר בשבוע זו אני אעשה לעצמי ובשבוע אחרת תאמר תן לי מזונו' ואני מוכן לעשות חוק הקצוב, נמצא להר"ן א"י לומר זמן קצוב אני אעשה לעצמי ולרי"ו יכולה לומר כן, ולכאורה נראה דפלוגתא זו תליא בפלוגתא אם כסות גם כן תחת מ"י והר"ן אזל לשיטתו דס"ל כסות ג"כ תחת מ"י מ"ה ס"ל דא"י לומר בשבוע זו איני ניזוני' ובשבוע אחרת ניזוני' ורי"ו ס"ל כשיטו' הרא"ש דאין כסות בכלל מזונו' דאי כסות בכלל מזונו' א"כ תקנו' חז"ל היה כל מ"י של כל ימי חייה תחת מזונו' וכסו' דהא כסות הוא דבר שאין מתחלק ע"כ שבוע וא"כ איך י"ל זמן קצוב אני אעשה לעצמי ובזמן אחר תאמר אני עושה ואוכל ואיך תעשה עם הכסות, וכעין זה מצינו בתו' פנ"ש דתקנת חז"ל היה פירו' של כל ימיה תחת פרקונה ואם אומרת פ"א איני נפדת ואיני נותן פירות תו א"י לו' הריני נפדת ואתן הפירות ובתו' דף מ"ו והרא"ש משמע דס"ל כרי"ו שכתבו אם אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה למחר הוא עושה וניזונת:

אבל יכול לו' וכו'. היינו בעל כרחה כמו שהיא אומרת איני ניזונת לפ"ז מ"ש בסי' ע' סעיף ט' בעל שאמר טלי מ"י למזונותך ושתקה וכו' משמע דיכולה למחות איירי כשלא מספיק לה וכ"כ בח"מ שם אבל לא משמע כן מרמב"ם פי"ב והטור שם דהא כתבו שאלו לא רצתה היה לה לתובעו או לומר אין מ"י מספיק לי משמע מ"ש היה לה לתובעו היינו אפי' אם מספיק לה אלא ס"ל הבעל א"י לו' בע"כ צאי מ"י למזונתך וכן איתא ברש"י וכ"כ המ' והג"א ר"פ דייני גזירות בשם רש"י ומסתמא כשהוא בכאן ג"כ א"י לו' בע"כ צאי מ"י למזונותיך ולא כהר"ן:

עונתה. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו של ממון מיהו במ' פרק השוכר כתב אפילו עונה הוי דבר של ממון משום דאפשר לפייס אותה עם ממון שתמחול לו העונה וכ"כ במהרי"ק שורש י':

ועיקר כתובה. אף על גב לרוב הפוסקים הכתובה מדרבנן מ"מ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והתנאי בטל כ"כ המגיד אף על גב לר"מ התנאי בטל משום דס"ל כתובה דאורייתא מ"מ אנן קי"ל כוותיה ולא מטעמיה, והר"ן כ' חז"ל עשאו חיזוק יותר משל תורה, ובזה מיושב דלא הקשה דהא שארה וכסותה מדאורייתא והתנאי קיים אלא מה שהוא תיקון חז"ל עשאו חיזוק יותר לפ"ז להני פוסקים דס"ל שארה וכסותה מדרבנן כמ"ש לעיל אז התנאי בטל וע' סי' צ"ב מ"ש:

אפילו לא נכתבו. לשון הרמב"ם והטור כל אלו הדברים אפילו לא נכתבו בכתובה או אפי' לא כתבו כתובה כלל אלא נשא סתם זכתה האשה בכל עשרה דברים והוא בארבעה:

אלו הן העשרה דברים. אף על פי שמונה והולך י' דברים אינם כולם באשה אחת שאם מת הוא בחייה אין כאן קבורה דהא יורשיה קוברים אותה וגם אין כאן כתובת בנין דכרין ואם מתה היא בחייו אין כאן חיוב כתובה וגם אין שייך שתהיה ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו כל זמן אלמנותה אלא ודאי לצדדין קתני:

מזונתה וכסותה ועונתה. לדעת הרמב"ם כל השלשה הן מן התורה וע' במ"מ שחילק בין מזונות לכסות והרא"ש פ' שני דייני גזירות כתב דמזונות הן מדרבנן ודעת הר"ן בפ' נערה (ד' תק"ה ע"ב בסופו) דאף כסות מדרבנן וכדעת הרמב"ן כו' קרא לעונה הוא דאתא ע"ש:

איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה. וכתב המ"מ בשם המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרוחת בה כטווה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת וכ"כ הרב הרמ"א בהגה לקמן סי' פ' סעי' ט"ו:

ואינה יכולה לחזור בה. הטעם כתב הר"ן (ד' תצ"ג הביאו הב"י ס"ס פ') בשם הרמ"ה שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר בכל פעם כמו שתרצה שא"כ כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית וכשתמצא תאמר איני ניזונת ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד כשאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה וששוב אין לה מזונות וה"ה דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות:

ויש חולקין. טעם היש חולקין מאחר דק"ל דמזוני עיקר ואם כן דין הוא שתהא ידה על העליונה דהא יש חוק קצוב בכל שבוע כמה היא עושה משקל ה' סלעים א"כ בכל שבוע שתרצה הברירה בידה לומר שבוע זו אני אעשה לעצמי ולשבוע האחרת תאמר תתן לי מזונות ואני מוכנת לעשות החוק הקצוב עלי וע' בדברי הרא"ש פרק נערה ס"ק י' שאם אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה למחר היא ניזונת ועושה וכו' וע"ש שמסתפק שם אם היא יכולה להפקיע לגמרי מעשה ידיה ולומר איני ניזונת לעולם:

אבל יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך. לשון הר"ן ד' תק"ב נהי דבאומר מהני כי לא אמר משעבד לה ולא כל הימנו לומר איני נותן מזונות ושהיא בעצמה תעכב מעשה ידיה ודכוותה גבי אשה אף על פי שהי' יכולה לומר אינה ניזונת וכו' אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא בעצמו יעכב מזונות דהא תנן וכו':

כדי שלא תתערב בין הכותים. הר"ן ד' תפ"ה כתב עוד טעם שגם לו יש תועלת בפדיון כדי שיהא לו אשה לשמשו:

אלא קובר ויורש. ג"כ הטעם דאין התקנה לטובת אחד מהם שיאמר אי אפשי בתקנת חכמים אלא לטובת שניהם נתקנה ואין אחד יכול למנוע טובת השני:

עונתה. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו של ממון:

ועיקר כתובתה. אף על גב דרוב הפוסקים הסכימו דכתובה דרבנן מ"מ חכמים עשו חיזוק לדבריהם כל הפוחת משיעור כתובה הוי בעילת זנות וכבר כתבתי בסי' ס"ה דיש חולקין וס"ל דתנאי מהני וע' במ"מ ובר"ן:

במתנה עמה אחר שנשאה. הטעם דכשם אם אומר איני רוצה לירש את אבא דודאי לא אמר כלום ואפי' קנו מידו לפי שאין אדם יכול להסתלק ממה שהוא ראוי לירש מעכשיו אבל בעודה ארוסה שאינו ראוי לירש עדיין ואגידה ביה קצת מועיל סילוק אבל קודם אירוסין אין לה שייכות עמו:

אפי' לא נכתבה בטור סיים אפי' לא הכתבה הכתובה כלל:

מעשה ידיה תחת מזונותי' פיר' תחלה תקנו מזונותי' ואח"כ תקנו שיהי לו מעשה ידיה ממילא לטובתה נתכוונו חז"ל לפיכך כו':

שומעין לה כתב הרב המגיד וכתבו המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה במטוו' בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופ' ומבשל' ועושה כל צרכי הבית:

עונתה משום דהוא צער גוף וכתובתה דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וירושתה עי' הטעם ס"ס צ"ב החילוק שבין ארוסה לנשואה:

ועונתה. הרמב"ם ס"ל דשלשתן מן התורה. והרמב"ן והר"ן ס"ל עונה מדאוריית' ומזונות וכסות מדרבנן. והרא"ש והמגיד ס"ל מזונות מדרבנן. ועונה וכסות מדאוריית' עיין ב"ש. ועיין מה שהקשה הכ"מ רפי"ב מה"א על המגיד משנה ע"ש. ואישתמיטתי' לבעל הכ"מ דברי המזרחי פרשת ואלה המשפטים ע"ש שוב ראיתי שהש"ך על ח"מ סי' צ"ז ס"ק י"ז הרגיש ג"כ בזה יע"ש:

עושה. מלשון זה נראה לדקדק דדוק' באמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה. אבל אם היתה עושה אלא שאומרת איני נזונית ואיני נותנת לך אין שומעין לה. אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק כנה"ג:

אשלם לך. והיינו כשהיא מרוצה לכך. אבל בע"כ לא ב"ש:

עונתה. מפני שמתנה ע"מ שנתב בתורה בדבר שאינו של ממון. ודוק' בתנאי בעלמ' בלא קנין אבל בקנין אין אחר קנין כלום סמ"ע סי' כ"ב ס"ק ט"ו:

ארוסה. וכן אם התנה עמה בעודה ארוסה שלא תהיה שעבודי כתובתה על קרקעות מהני רשד"ם חח"מ סי' רכ"ה:

כשנושא כו'. כמש"ו וכולם במתני' מ"ו ב' נ"א א' עד ס"פ והם שמונה דברים ועוד ב' דברים בברייתא מ"ז ב' דתניא שארה כו':

אפילו לא כו'. כמש"ש במתני' לא כ' כו' וה"ה לשאר:

וירושתה. ר"פ הכותב וש"מ:

מעשה ידיה כו'. נ"ח ב' ואיפסיק הלכתא כוותיה שם ק"ז ב':

י"א כו'. דאל"כ כשלא תמצא מלאכ' תאמר אני ניזונת (וכשלא) תמצא תאמר איני ניזונת ערא"ם והר"נ בשמו:

וי"ח. ע' תוס' פ"ג א' ד"ה כדרב. וכשרוצה חוזרת בה וכ"כ בב"ב מ"ט ב' ד"ה יכולה. ועוד דל"ד למזונת כו' ובכתובות מ"ז ב' ד"ה זמנין כו':

אבל הבעל כו' אבל יוכל כו'. ר"פ המדיר ופ"ק דגיטין וע' תוס' דב"ב סד"ה הנ"ל . (ליקוט) אבל יוכל כו'. כתובות ק"ז א' ומ' שם ובפ"ק דגטין אפילו בע"כ אבל בש"י שם סד"ה בששמעו בו כו' כ' דוקא מדעתה וע' במרדכי שם ובהג"א שם ד"ה ובדספקה כו' ומתוך כו'. ונראה שזהו דעת הרמב"ם וש"ע שסתמו אבל הבעל כו' וע' ברמב"ם פי"ב הלכה כ' הבעל כו' ולקמן ס"ט ועב"ש שם וער"נ רפי"ג שדעתו ג"כ כדעת רש"י:

אם היא כו'. תו' דב"ב הנ"ל ובכתובות מ"ז ב' בד"ה הל"ל ע"ש ושם :

וכן בירושה כו'. מאותו הטעם דפירות כמש"ש ופרקונ' תחת כו' וקבורתה כו' וכן הבעל א"י כמ"ש בירושה בפרקונ' וכמ"ש תוס' דב"ב שם:

התנה כו' או כו'. כר"י שם נ"ו א' דבדבר שבממון כו' וכמ"ש בר"פ הכותב ג"כ:

וירושתה. כמ"ש בס"ז זה שאמרנו כו'. וכדעת הרמב"ן הביאו הרא"ש בר"פ הכותב סס"א וכן הסכימו הפוסקים וכ"פ הרי"ף ורמב"ם כחכמים שם וערא"ש שם ור"נ שם:

או קודם שאירסה. עי' סי' צ"ב ס"א בהג"ה ולא מהני כו':

אמרו רז"ל כו'. תד"א ס"פ י"א והביאו בילקוט שופטים ד' סוף סי' מ"ב והג"מ פט"ו ובחד"א שלנו כתוב' בשיבוש