דין חיוב מזונות אשתו ובניו ואם - שולחן ערוך אבן העזר סימן ע׳

אבל כשאינה אוכל' עמו וכו'. לדע' רמ"א בסמוך צ"ל דאינה אוכל' עמו היינו דהיא מרוצה ומ"מ י"ל לא נתרצתי אא"כ שיתן לי כמנהג בית אבי אפי' אם עשירי' כבעלה שבמשפחתה אין נוהגים כן י"ל לא נתרצתי וכ"כ ב"ח מיהו בטור כ' צריך להנהיגה בדרך שהיתה נוהג' בבי' אביה שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונו' והיא תאכל לבדה משמע אם לא היה ברשותו אלא היא נתרצה לזה תו א"י לו' לא נתרצתי אא"כ שיתן לי כמנהג בית אבי וע' בתו' שם ובהר"ן לתירץ הראשון כתבו אפילו דברים שכל בני משפחתה רגילים בהם והיא גלגלה עמו לא הוי מחילה וכשהיא תאכל לבדה צריך ליתן לה וי"ל אף לתירוץ הב' שכתבו לא נדחה סברא זו:

כמה מזונו' וכו'. כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילים בהם לבין אם אין רגילים בהם משום בסעיף א' איירי ביש לו אז יש לחלק כהנ"ל אבל כאן איירי כשהוא עני אין מחלקים בזה ומ"מ חייב ליתן לה לחם ב' סעודו' וכו' דין זה נלמד ממתני' המשר' את אשתו ע"י שליש נשמע דאיירי כשאינה אוכל' עמו ואפשר אם היא אוכל' עמו מתגלגל' עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם וכן משמע בסמוך דאיירי דהיא אינה אוכלת עמו דהא כ' דנותן לה מעט יין לשתו' והיינו כשהוא אינו עמה וכן משמע מהרא"ש:

לחם שתי סעודו'. היינו ע"כ שבוע ט"ו סעודו' בכל יום ב' סעודו' וביום ו' ס"א ובשב' ג"ס ובמוצ"ש ס"א ובשב' נותנים לה בכל סעודה לחם ובשר ועב"ח:

ומעט יין לשתו'. היינו כדאוקימת' דשמואל דאמר אם רגילה ביין הרבה מ"מ כשהוא אינו עמה נותנים לה מעט יין ואם היא רגילה בפני בעלה לשתו' מעט יין אין נותנים לה כלל כשהוא אינו עמה מיהו הרי"ף והרא"ש והטור יש להם שיטה אחר' בזה וס"ל רגילה נותנים לה אפילו שלא בפני בעלה כל מה שרגילה:

ואם היתה מניק'. בש"ס ס"פ אף על פי אית' מניקה מוסיפים לה יין וקאי על מתני' דלא תנא דנותנין לה יין וצ"ל מתני' איירי ברגילה בפני בעלה מעט אז אין נותנים לה יין כלל שלא בפני בעלה ומ"מ אם היא מניקה לא חיישי' לתאו' תשמיש כיון דצריכה ליין ובח"מ כ' דאין נותנים לה יותר מכוס א' דהא אמרי' בש"ס שני כוסו' ניול לאשה ולמ"ש אין ראיה משם דשם איירי בשאר אשה ומניקה שאני כיון דצריכה ליין אין חוששים לתאו' זנות:

מעה כסף לצרכה. כלו' לשאר צרכי קטנים לכיבוד ולמרחץ ע' סי' פ':

אפילו לחם. משמע אם יש לו יכול' ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים:

להשכיר עצמו כפועל. ע' בח"מ שכתוב דחייב להשכיר את עצמו ליתן לה מזונו' לפי כבודה דהא כתב לה ואנא אפלח ואוקיר:

ואח"כ נשתטית. אבל אם היתה שוטה בשעת הנישואין לא תקנו חז"ל נשואין לשוטה אבל אם נשתטית אחר הנישואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א"י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונו' כ"כ בתשובת הרשב"א, ואם היה שוטה בשעת הנישואין וכתב לה כתובה נראה דחייב לה כל תנאי כתובה ועיין סי' ס"ו:

ועיין סי' קי"ט. שם כתבתי דאיירי כאן בשוט' דא"י לשמור את גיטה אז א"י לגרש אות' מדאוריי':

מי שהלך למ"י. אם הלך למקום קרוב והיה בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד כ"כ הריטב"א ובד"מ וב"ח כתבו דהמרדכי פליג ע"ז דהא כ' המ' מדינת הים לאו דוקא הבינו דהמ' קאי על דין זה ופליג על הריטב"א וליתא אלא המ' קאי על מתני' שני' מי שהלך למ"י ועמד א' ופרנס את אשתו ובזה כתב מ"י ל"ד שוב מצאתי בגדולי תרומה כמ"ש בכלל ס"ה:

למפרע. אף על גב אלמנה אית לה מזונו' למפרע כל שלא שהתה שלשה שנים כמ"ש בסי' צ"ג מ"מ בא"א לא אמרי' כן כ"כ הרמב"ן והר"ן ר"פ אלמנה ניזונו' ולא כמ' ר"פ שני דייני:

אפי' אין כתובה בידה. ולא חיישי' שמא מחלה הכתובה ובעלה מת דאז לכ"ע אין לה מזונו' אחר מיתתו כמ"ש בסי' צ"ג וכתב המד' ופוסקים לה מזונו' וא"צ להודיע לו:

פוסקים לה. אפי' אם לא שמעו שמת ולא כמ' דס"ל דהלכתא כרב דאמר כשלא שמעו שמת צריכה שבועה:

אין נותנים לה במה שתתקשט. שהרי אין לה בעל להתקשט לו רמב"ם אבל אם הוא חרש שוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחיובת להיו' לעולם בלא תכשיטי':

ואין מחשבים עמה על מ"י. כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכתב המגיד ראיה לזה מסוגיא שם קטנה וספקה לה מ"י ומ"מ נותנים לה מזונו' מזה נשמע אפי' אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקים לה מזונו' ובד"מ משמע דס"ל עיקר כשיטו' הפוסקי' אלו ולא כהרא"ש ומ"ש בסעי' י' יש ליישב אפי' לשיטו' הללו משום דס"ל אף על גב דהב"ד פוסקים לה ואין מחשבים עמה מ"מ יש לו טענה עם המלוה, והיינו אם לותה בלא ציווי הב"ד אז אף על גב דמ"י אין מספיק אלא לדברים גדולים ולא לדברים קטנים י"ל לא היה לך להלוות לה כי היתה מצמצם, ואם הלוה לה ע"פ ציווי הב"ד אז אם מ"י מספיק לה לכל דבר אפילו לדברים קטנים אלא הב"ד אין מחשבים עמה י"ל למלוה לא היה לך להלוות לה אבל אם אין מספיק לכל דבר אין לו טענה על המלוה כיון שבאתה להב"ד גלתה דעתה דאין רצונה לצמצם כן נ"ל לדעת רמ"א מיהו דבריו אין מוכרחים ויותר נראה כיון שעשה ברשו' הב"ד אין לה טענה עליו:

אלא מכרה לעצמה. הרמב"ם ס"ל א"א ואלמנה שוין ובסימן צ"ג מבואר הפלוגתא בזה:

ולא שבוע' עד שיבוא בעלה. וזה הוא הפי' במתני' תשבע לבסוף היינו כשיבוא הבעל או לאחר מיתת הבעל ותבוא לגבות הכתובה ומשמע אם יבוא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוציא מה שמכרה אף על גב דמכרה בלא הב"ד לפ"ז מ"ש בסעי' י' הרי שעמדה בדין וכו' או שמכרה וכו' איירי שמכר' אפי' בלא ב"ד ולא כב"ח כתב בח"מ מיהו לא נתבאר ברמב"ם מה הבעל טוען די"ל אם טוען הנחתי לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותך הוי טענה אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא כיון דאין זה אלא גרם בעלמא אף על גב דיכול למנוע ממנה מזונו' עד שתקיים תקנו' חז"ל ותעש' מה שמוטל עליה לעשו' מ"מ אם לא עשתה ומכרה נכסיו אין מוציאים ממנה וכן הוא פשט ל' הר"ן וכ"כ בעל התרומו' אבל מדברי הרא"ש אף בכה"ג טענתו טענה ע"כ ומ"ש ואין מוציאים מידה מה שמכרה ואכלה היינו אם יש לה מעו' ומכרה אין מוציאים משלה כסך שמכרה או אם צמצמה ולא הוציאה הסך שלקחה מן המוכר אם היה טענתו טענה היה יכול להוציא מידה אבל אם טענתו לאו טענה א"י להוציא מידה כי דוקא אם לא מכרה אלא דחקה את עצמה אין לה טענה עליו אבל אם מכרה משלו והמעו' היה ראוי לה למזונו' רק דחקה את עצמה וצמצמה שייך לה המעו' כמו במ"י כמו שכתוב בסעי' י"א, ומ"ש דמשמע מהרא"ש דטענתו טענה לא ראיתי שום משמעו' אלא שם איירי כגון דמ"י עולה זהוב א' ולותה עוד זהוב א' והוא טוען אם לא הלוה לה הית' מספקת בזהוב א' טענתו טענה וכן אם לא עשתה כלל ולות' י"ל אם לא הלוה לה הית' עושה מלאכה וא"צ לשלם למלוה אבל להוצי' מידה מחמת טענה זו לא משמע שם כלום:

מוציאים מיד הנפקד. דקי"ל אין מוציאין מן משועבדים למזון האשה לכן אין מוציאים מיד השואל עד כלות זמן השאלה כי תוך הזמן הוי כמשועבדים אבל פקדון דינו כב"ח ומוציאים מן הנפקד אפילו אם יש לו שאר ב"ח:

רק לששה חדשים. ואין נותני' המעו' לידה רק מעכבים המעות ביד הנפקד או ביד אחר וזנין אותה מן המעות וע' סי' צ"ג:

ואין מוציאים מנכסים שהם ביד אחרים. היינו כשיש לה טענה על הנכסים איירי וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה וע' בש"ך בח"ה סי' פ"ו:

ולותה. כתב הרא"ש והמר' והג"א והטור דוק' אם לותה בעדים וכתב בה"ת אפילו אם לא אמרה שלותה לצורך מזונות ועכשיו אמרה למזונות לותה חייב לשלם:

תובע לבעל. ומוציא ממנו מדין דר"נ דבעל חייב לאשה והיא חייבת לזה מיהו מקור דין זה אינו מפורש מנ"ל דין זה ובח"ה סי' פ"ו לא כתב מזה כלום ומה שמציין דין זה בשם הר"ן לא מצינו בדבריו מזה אף על גב שכתב בשם הרא"ה דס"ל המלוה תובע לבעל ולא לאשה וכתב כשאינו הבעל בכאן תובע לאשה אין ראיה לדין דכאן דש"ה דהאשה היא הלוה מיהו מהרש"ל ביש"ש פ' שור שנגח פסק כן כשהלוה אינו כאן מוציאין מדר"נ:

מיהו אם מחלה. בח"מ הקשה ע"ז מאחר שהבעל משועבד מדר"נ איך היא יכולה למחול אף ע"ג כמה פוסקים ס"ל דיכולה למחול מ"מ קשה דהא בח"ה שם פסק המחבר דא"י למחול, ונראה דלק"מ דאיירי הכא דהיה לה לשלם ומחלה דאז יכולה למחול ועכשיו היא אינה בכאן א"י המלוה לתבוע לבעל אף על גב המר' דכתב דין זה דיכולה למחול ס"ל אפילו היכ' דמשועבד מדר"נ יכולה למחול ואנן לא ס"ל כותיה מ"מ הרב רמ"א הביא דבריו לדידן דקי"ל בעלמא א"י למחול מ"מ אם היה לה לשלם אז יכולה למחול, והיינו מ"ש ואם אין האשה בכאן תובע לבעל ש"מ דאיירי אם היתה בכאן היה יכול להוציא ממנה כי יש לה לשלם וע' בח"ה שם בסי' הנ"ל מ"ש בזה ס"ק י"ב ובתשו' הש"ך ס"ב פסק אם מחל הלוה אשר משועבד מדר"נ י"ל קים לי כהני פוסקים דיכול למחול:

וזנה משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אות' לשם מזונות הבעל לא כהרשב"א:

אין הבעל חייב לשלם. ול"ד ליורד לשדה של חבירו שלא ברשות דצריך לשלם ש"ה דבא תועלת לחברו אבל כאן לא בא לו שום תועלת אלא מסלק לו נזק, וע' בתו' והרא"ש ושאר פוסקים, וע' בתו' בגיטין דף ס"ו והבאתי בסי' קמ"א ולכאורה נ' דין זה תליא בשני תרוצים של תו' לתירוץ אחד שם אשר הר"ן מסכים נעשה שלוחו וחייב לשלם אלא לענין מדיר לא הוי שלוחו וכתב בעל התרומות שער ס"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופרנס אותה אבד מעותיו משום דהוא אינו שלוחו כמ"ש בפרק המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שלוחו הוא וכן אם אמר לחנוני הרגיל אצלו פלוני נדר הנא' ממני וא"י מה אעשה לו ונתן לו החנוני א"צ לשלם לו, ובי"ד סי' רכ"א וסי' רצ"ה אשתמט' להאחרונים דברי בה"ת:

מיהו אם היו חייבים לבעל. ל"ד חייבים ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אף על גב דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן צבי אלא היכ' דפרנס משלו:

רק מזונות שלו. והא דצריך לשלם בעד מזונות שלו אף על גב דזן אותה בסת' ולא אמר לו דישלם לו מדמה בת"ה דין זה לאומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם לו ה"ה כשנתן לו מזונות בסתם חייב לשלם ודומה לאומר שבור את כדי דצריך לשלם לו וע' בח"ה ס"ס שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור לשלם, ונ' לפ"ז ה"ה האומר אכול עמי גם כן פטור לשלם לו, ובס"ס רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם לו סותר לדין מ"ש ס"ס שס"ג דפטור לשל' אם אמר דור עמי וכ"כ ב"ח שם דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאים מיד המוחזק אם כן בדין דכאן גם כן אין מוציאים מיד חתנו, ודוחק לחלק בין אם אומ' אכול עמי לזן בשתיקה מיהו נ' עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א והר"ן והמגיד פי"ב הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהיב ליה וכ"פ הרב רמ"א בי"ד סי' רנ"ג ובח"ה סי' רס"ד וכן הוא בב"י סי' קס"ו וכ"פ בט"ז שם וכן כאן בדין זה מוציאים ממנו:

רק מכר'. כתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונת ריש דף תקנ"ו ור"פ שני דייני והמגיד ספי"ח ובב"י סי' צ"ג דהרמב"ן ס"ל אם מכרה נכסים אמרינן מסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן לפי זה אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו והר"ן הניח דין זה בצ"ע מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לותר דינה כלותה:

ושתקה. כבר כתבתי בסי' ס"ט בשם רש"י והג"מ והמרדכי דאי"ל צאי מ"י למזונות אפילו אם ספקה לה אא"כ כשהיא מרוצה וכ"נ דס"ל להרמב"ן כן וע' במגיד פי"ב וכן נ' דהרא"ש והטור ס"ל כן וכן אית' בבעה"ת שער ס"ה בשם הרמב"ן דכתב אם מכריז שלא ילוה לה שום אדם הוי כאלו אמר לה צאי מ"י ונתרצית והא דהקשה תו' בסוגי' זו אם היא קטנה נימרו לה הב"ד צאי מ"י למזונות אין לדייק די"ל לה בע"כ צאי די"ל דכוונת תו' הוא נימרו לה הב"ד שמא תתרצה ואם לא תתרצה תדע דצריכה ליתן ליד הב"ד מ"י, אף על גב דק"ל כשאומר צאי מ"י יכול להדירה מהנאה כמ"ש בטור בסי' ע"ב ובי"ד סי' רל"ה היינו שאמר מרצונה צאי תו יכול להדירה אף על גב דאין מספיק לה לדברים קטנים וכן צ"ל לדעת רש"י דכתב להדי' ר"פ שני דייני דאי"ל בע"כ צאי מ"י ובר"פ המדיר מבואר כשאמר צאי מ"י יכול להדירה:

ואמר הנחתי לה מזונות. ה"ה אם טען אמרתי צאי מ"י במזונותיך ושתקה ובמגיד הבי' גירס' דגורסים כן בש"ס וכן הרא"ש הביא פירוש זה ומה שהקשה לשיטות הרא"ש לפי פי' זה ע' בגדולי תרומה כלל ס"ה וכלל' הוא לשיטת הרמב"ם כל שמכרה היא תשבע שבועת המשנה היינו בנק"ח ואם לותה ובאה להוציא ממנו ישבע הוא שבועת היסת דהא הוא כופר בכל וא"ל מבריית' דתני' אם אמר פסקתי לה מזונות נאמן דכתב הרי"ף נאמן בשבועה ולא מצינו שבועת היסת עד שתיקן ר"נ ונ"ל לפעמים אף לדיני דמתני' ישבע היסת כמ"ש בפרש"י במתני' ר"פ כל הנשבעים גם י"ל לפי דינ' דבריית' באמת הוא פטור בלא שבועה אלא לדידן דתיקן ר"נ שבועת היסת כתב הרי"ף נאמן בשבועה וא"ל למה תשבע היא בנק"ח אם מכרה כבר הלא היא כופר בכל, ואפשר כיון שמכרה קרקע דקיימ' בחזקתו אף על גב דכבר מכרה הוי כאלו באתה להוצי' ממנו מ"ה תשבע בנק"ח, לפ"ז אם מכרה מטלטלין אפילו מטלטלין ידועים א"צ לישבע בנק"ח אלא שבועת היסת וכ"כ בג"ת אלא המגיד כתב דוק' אם מכרה מטלטלין שאין ידועים דאית לן מגו תשבע היסת אבל אם מכרה מטלטלין ידועים תשבע בנקיטת חפץ וצריך ישוב לפ"ז למה תשבע בנק"ח כיון שהיא כופר הכל גם נשמע מדברי המגיד אם הב"ד מכרו מטלטלין אז הוי מטלטלין ידועי' צריכים שבועה בנק"ח:

טען ואמר וכו'. כלו' מה שסתם ופסק סעיף ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב"ד פותחים טענה זו אבל אם הוא טוען טענתו טענה:

טענתו טענה. כיון דמספיק לדברים גדולים הית' דוחקת ומצמצמת קודם שתבוא לפני הב"ד אבל אם באת לפני הב"ד גלתה דעתה דאין רצונה להתפרנס בצער ובדוחק ועיין בסמוך מ"ש:

מחמת טענה. היינו דברי הדברים אבל בדברים בעלמא אינה נאמנת:

אלא כשהיא עמו. ואפי' למאן דס"ל הבעל יכול להשרות אשתו ע"י שליש מ"מ היא אינה יכולה להשרות אותו אף על גב דהיא אינה מורדת מתשמיש ורצונה לבוא אליו בעת התשמיש מ"מ היא משועבד לעמוד לפניו תמיד ולשמש לו ולאכול עמו ע"ש וכשתלך ממנו אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית:

והוא דלא ספקה. דאם ספקה הוי כאומר צאי מ"י במזונתך ונתרצה כ"כ בה"ת שער ס"ה בשם הרמב"ן כלומר כיון ששתקה בעת הכריז בודאי נתרצה את עצמה וכמ"ש לעיל ולשיטות הרא"ש אם ספקה אפילו לא הכריז יכול לומר היה לה לצמצם:

אם אין כולם רגילים בגדולות. כלומר שאף בני משפחתה אין נוהגים בגדולות אלא העשירים שבהם אבל מי שיש לו עושר כמו בעלה אינו נוהג בגדולות וא"כ אף שאביה היה עשיר גדול בגדולות מ"מ הלא ידעה שבעלה אינו כך עשיר וסברה וקבלה להיות עמו כמו שהוא נוהג לפי ערכו ולא שייך לומר אינה יורדת עמו דאין זו ירידה כיון שגם בני משפחתה שיש להם עושר כמו בעלה מתנהגים כמו בעלה ולא מיקרי ירידה אלא אם בעלה אינו מתנהג לפי ממון שיש לו:

אבל בשאינו אוכלת עמו. דין זה כתב הטור אליבא דהרמב"ם דס"ל דיכול הבעל לומר לה לא תאכל עמי רק בליל שבת אף שהיא אינה מרוצה לזה וכמבואר בסעי' שאחר זה אבל לפי דעת הירושלמי וכמו שהכריע הרב מהרמ"א בהג"ה דאין ביד הבעל להכריחה שתאכל לבדה אא"כ קבלה עליו א"כ אין צורך לדין זה צריך לומר דהרב הגיה דין זה ע"פ הנוהגין כהרמב"ם:

וכמה מזונות פוסקים לאשה. מפשט הל' משמע ומסידור בעל המחבר דקאי אסעי' שקודם לו באשה האוכלת לעצמה אבל אם אוכלת עמו והוא עני ואין לו שום לפתן רק פת חריבה היינו דקאמר ברישא אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה אבל מסידור לשון הרמב"ם לא משמע כן אלא מיירי באוכלת עמו דאף שהוא אוכל פת חריבה יכבד אשתו יותר מגופו וצריך ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים ע"ש:

ומעט יין לשתות. ע' בר"ן שתמה על הרי"ף למה השמיט הא דאמרו בגמ' רגילה לשתות ב' כוסות בפני בעלה פוסקין לה שלא בפני בעלה כוס אחד ואם רגילה בפני בעלה בכוס א' אז שלא בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר כי היין מרגיל לתאוה וע"כ כ' הרמב"ם נותנין לה מעט יין ומזה משמע קצת דגם הרמב"ם מיירי באשה האוכלת בפני עצמה:

ואם היתה מניקה כו'. כלומר נותנין לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס אחד אין נותנין דהא אמרינן בכתובות (דס"ה ע"א) ששני כוסות הם ניוול לאשה:

ג' סעודות בשר. ברמב"ם גרס ובשר וע' בב"ח:

מעה כסף לצרכה. כלומר לשאר צרכיה הקטנים כגון לכיבוד ולמרחץ בשביל מעה כסף זו נותנת לו מותר מעשה ידיה ויכולה אשה לומר איני נוטל מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל הבעל לא יכול לומר כן וכן פסק לקמן סימן פ':

עץ לבשל מאכלה. ה"ה כלי אכילה כגון קדירה וקערה ושאר דברים וכמ"ש לקמן סימן ע"ג:

אפי' לחם שהיא צריכה. משמע אבל אם יכול ליתן לה לחם אף שאין יכול ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים מ"מ אין כופין להוציא בשבילם:

כופין אותו להוציא. והא דאמרינן בגמרא האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא דמשמע דמיירי ביש לו ולא נקט רבותא דאפי' אין לו יוציא י"ל דנקט יש לו לאפוקי מדשמואל דס"ל ביש לו דכופין לזון ולא להוציא:

אלא חד יומא. כלומר ולא אמרינן דישאיר לעצמו מזון ל' יום כמו גבי ב"ח:

דחייב להשכיר עצמו כפועל. נראה דמאחר דמספר כתובה נלמד שכ' ואנא אפלח ואוקיר א"כ אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב אנא אפלח ואוקיר:

הרשות ביד האשה. אין הלשון מדוקדק דאין הברירה ביד האשה וזה לשון הרשב"א אם יספיקו הפירות לשניהם תזון אשתו עמו מן הפירות ואם לא יספיקו צריכין ב"ד לכוף הבעל למכור למזון או יגבה לה ב"ד מזונות מאותן קרקעות אף על פי שאין מספיקין לכדי כתובה:

ואח"כ נשתטית. אבל הית' שוט' בשעת נשואין לא תקנו לה נישואין לשוטה אבל אם אח"כ נשתטית חייב לזונה ולרפאותה ואינו פטור אלא במגרש וזו שנשתטית אינו רשאי לגרשה ואעפ"י שאינה בת מלאכה חייב לזונה:

שכתב להיפך. אין כאן סתירה דקמן כ' שאינו חייב לרפאותה היינו ברוצה ליתן לה כתוב' וכמ"ש המ"מ שם פ"ג מה"ג וכאן מיירי באין רוצה ליתן לה כתובה ועיין לקמן סי' ע"ט:

מי שהלך למד"ה. אבל נודע ודאי שיצא למקום קרוב ע"ד לחזור לאלתר ואח"כ נשתקע שם פוסקין אפי' תוך ג' חדשים ב"י בשם הריטב"א:

אפילו החמיצו ב"ד את הדין. דמה לה בכך שהחמיצו דמיום התביע' גילתה דעתה שאין לה מזונו':

אפי' אין כתובתה בידה. כלו' אף על פי שיש לחוש שמא מחלה כתובתה לבעל' וכל המוחל' כתובה לבעלה איבד' כל תנאי כתובה כמבואר לקמן סי' צ"ג סעי' ט' שאף בחייו הפסיד' מזונו' לדעת הרמב"ם אבל שאר פוסקים חולקים עליו:

אין נותנין לה במה שתתקשט. כלומר אעפ"י שכסות ומזון דין אחד להם וכשם שפוסקין לה מזונו' כך פוסקין לה כסות אבל תכשיטין אין פוסקין וכתב הרמב"ם הטעם שהרי אין לה בעל שתתקשט לו ולכשיבא הבעל תתקשט אבל חרש ושוטה פוסקין לאשתו אפילו תכשיט כי אינה מחיוב' להיות לעולם בלא תכשיט:

ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה. זה היא לשון הרמב"ם וכתב הר"ן שדעתו שאם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד והר"ן תמה על דבריו עיין עליו וכ"כ הרא"ש כשב"ד פוסקין לה מזונו' מדקדקין תחלה אם יספיק לה מעשה ידיה ומה שיחסר לה פוסקין לה וכנגד מעשה ידיה אין פוסקין לה ולקמן סעיף י' בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש וכאן לא הגיה כלום:

אלא מכרה לעצמה למזונו' וכו'. דעת הרמב"ם שא"א ואלמנה שוים ולקמן סי' צ"ג סעי' כ"ה מבואר אם מכרה בשויה בינה לבין עצמה בדיעבד מהני אעפ"י שלכתחלה צריך ג' אנשים בקיאים בשומא ויש חולקים וס"ל דאפי' בדיעבד מכרה בטל והוא דעת הרמב"ן וכ"כ בעיטור בשם ר"ח וא"כ מ"ש כאן מכרה לעצמה היינו לכל מר כדאי' ליה:

עד שיבא בעלה ויטעון. זה הוא פי' תשבע לבסוף לדעת הרמב"ם (ר"ל שבמשנה בכתובו' דף ק"ה ע"א אמרו מי שהלך למדינת הים ואשתו תובע' מזונו' חנן אומר תשבע בסוף ולא בתחלה) דהיינו או בביאת בעלה או לאחר מיתת בעלה בשעת גביית כתוב' ומיהו לא נתבאר בדברי הרמב"ם מה הוא הטענה שיטעון בעלה די"ל דוק' אם טוען הנחתי לך צררי או אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך והיה מספיק או קבלת עליך טענה זו יכול לטעון אבל אם טוען אמת לא הנחתי לך צררי ולא דברתי עמך צאי מעשה ידיך רק את היה ראוי לך לעשות מלאכה ותשבע לי שלא היה מזדמן לך מלאכה או נאמר מאחר שאין זה אלא גרם בעלמא דק"ל מזוני עיקר אף שלכתחלה אין לו ליתן לה מזונות עד שתקיים תקנת חכמים ותעשה מה שמוטל עליה לעשות מ"מ לא עשתה ומכרה מנכסיו על צורך מזונותיה הפסיד הבעל ואין מוציאין מידה מה שמכרה ואכלה וכן הוא פשט לשון הר"ן שאם לא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד וכ"פ בעל התרומות בשם הרמב"ן לותה ואכלה ולא עשתה אף על גב דספקה מוציאין ממנו עב"י שהביא סי' זה ס"ק ט"ז אבל מדברי הרא"ש משמע שטענתו טענה וע' בסמוך סעיף י' בהגה וע' בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י בסי' נ"ה:

אין מוציאין רק לששה חדשים. ומ"מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין הממון ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף ל' כמה מוכרין למזונות קרקע או מטלטלין:

מנכסים שהם ביד אחרים. מפשט הלשון משמע דקאי על מה דסמוך שאם יש לבעל פקדון ביד אחר וכלים בביתו אין מוציאין מן הנפקד כל זמן שיש בני חורין בביתו ומיהו הרשב"א בתשו' שהביא בב"י סי' זה לא כ"כ אלא בא' שהחזיק בקרקע הבעל והיא רצתה להוצי' הקרקע מידו ומשמעות הלשון שהמחזיק היה לו טענה על הקרקע וע"ז השיב הרשב"א כל זמן שיש נכסים בני חורין לא תגבה ותוצי' מן המחזיק אבל מי שיש לו מעות מופקדים ביד אחר ויש לו ג"כ מטלטלין בביתו נראה דמעות הפקדון הם בני חורין כמו המטלטלין שבבית מאחר שאין לנפקד שום טענה על הפקדון וכל היכא דאיתנהו ברשות דמריה איתנהו:

סוף זמן שאלתו. דכל משך זמן השאלה נקראו משועבדים לשואל ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים:

ולותה ואכלה חייב לשלם. בטור כתב אם לותה בעדים משמע אבל שלא בעדים יכול הבעל לומר איני מאמין שלותה וכ"כ הרא"ש אם לותה בעדים וכ"כ במרדכי ועב"י שכ' בשם בעל התרומות אף על פי שלא אמרה בפני עדים בפי' אני לוה לצורך מזונות וגם המלוה לא אמר למזונותיה אני מלוה לה כיון דבשעת תביעה הודאתה היא דלמזונותיה לותה והוא מודה דלא הניח לה מזונות ה"ז נפרע ממנו דהא לא תנן אלא לותה ואכלה כלומר ולא תנן לותה לצורך מזונות:

מיהו אם מחלה האשה לבעלה. פסק זה תמוה דמאחר דהבעל משועבד למלוה מדר' נתן וכמ"ש ואם אין האשה כאן תובע לבעל והוא מדברי הר"ן וכ"כ במרדכי בשם ראבי"ה דאין להמלוה דין ודברים עם הבעל מדר' נתן דלא אתברר אי הלכה כר' נתן משמע בהדיא דלדידן דאתברר דהלכה כרבי נתן מוציאין מן הבעל וכדעת הר"ן ואם כן מאחר דקי"ל כדר' נתן דאין הלוה יכול למחול למלוה שלו ולא להרויח לו זמן כמבואר בח"מ סי' פ"ו ס"ה וא"כ איך תוכל האשה למחול לבעלה מאחר שהבעל משועבד למלוה שלה ואף שנמצא כך במ' פרק יש נוחלין סי' תקצ"ו נראה דאפשר לפרש דברי המ' דלא קאי על ויש שדנין וכו' דסמוך ליה אלא חוזר על ראש דבריו שכתב שאין יכול לתבוע מן הבעל כל זמן שהיא אינה תובעת את בעלה אמנם יכול וכו' וע"ז כתב ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלוה ושוב אין יכולת בידה לתבוע אותו וכבר כ' המ' בכתובות דרפויי מרפי בידיה אי הל' כר"נ אבל לאותן שדנין כר' נתן ודאי דלא מועיל מחילה וכ"כ המ' בפ' שני דכתובות דף תקל"ח וראיתי בקיצור פסקי המ' השמיט דין זה דאם מחלה משמע שהי' מפרש דברי המ' כמו שפירשתי ואין לחלק בין חוב דעלמא לחוב דמזונות אשה שהוא מדרבנן ע"כ בקל יכולה למחול זה אינו חדא דהא הרמב"ם ושאר פוסקים פסקו דמזונות הוי דאוריי' (כמבואר לעיל סי' ס"ט סק"ג) ועוד דלמה כתב המ' דלא אתברר אי הל' כר"נ הא אף אי הל' בעלמא כר"נ איכא לפלוגי הכי אלא ודאי שאין חילוק בין חוב מזונות לחוב דעלמא ועוד היאך כ' המ' בפשיטות דמחילה מהני היה לו לחלק ולומר אף על גב דבעלמא מחילה ל"מ כמו שפי' בפ"ב דכתובות הכא שאני אלא ודאי כמו שפירשתי דברי המ' עיקר:

ונפל לה ירושה ממקום אחר. לאו דוקא רק מעשה שהיה כך היה ומכ"ש אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה:

ואין חלוק בין אביה לאחר. משום דבירושלמי איכא פלוגתא וסבר ר' חגי דלא אמר חנן איבד מעותיו אלא אחר אבל אב גובה ואנן ק"ל כר"י דפליג עליה וסבר למזונות בין אב בין אחר אינו גובה לקבורה בין אב ובין אחר גובה וע' בדברי המ"מ פי"ד מה"א מ"ש בשם הרשב"א וע' במרדכי פ' ב' דכתובות מ"ש בשם מהר"מ:

היו חייבים לבעל. לאו דוקא חייבים ה"ה אם לקחו מנכסי הבעל ופרנסו אשתו ואף על גב שלא הודיעו לבעל תחלה דלא אמרו רק היכא דפרנס משלו אז אמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי ועיין בהגהו' מרדכי:

ופרנס בתו עם חתנו. עיין בתרומת הדשן סי' שי"ז שכתב (דין זה על ראובן שפרנס חתנו ובתו על שלחנו שתי שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונו' אחר החתונה ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונו' וכתב שהדין עם ראובן ודמיא לחצר דלא קיימא לאגר' דצריך הדר בו להעלו' שכר ואי גברא דעביד למיגר הוא הוי זה נהנה וזה חסר וכל שכן בנדון דידן דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ראובן היה צריך הוצאות לשלחנו בשביל שמעון ואשתו וכו' ואין לחלק דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכיל לחתנו ולבתו דאי הוי שקיל דמים הוי זילות' נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנ' דמוכח הוא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם וקצת ראיה דאין לחלק מהא דאיתא פרק שני דייני גזירו' מי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב במרדכי איכא מ"ד דקסבר דוקא אחר אבל אב שפרנס את בתו חייב הבעל לשלם וכו' מ"מ אית לן למימר נמי איפכא דלרבותא נקט אחר ולא מבעיא אב דמסתמא למחיל' יהיב לה ומיירי בעשיר דהוי זילותא שיטול דמים מפרנסת בתו אלא אף אחר נמי הניח מעותיו על קרן הצבי וכו' אלא ע"כ לא אמרי' כלל דמשום זילותא כי האי גוונא מוחל על חסרון כיס שלו אמנם מסיק התם מור"ם דל"ש אחר ל"ש אב לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי ולפי זה בנדון דידן אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונו' שלו לא יתחייב לפרוע דמי מזונו' אשתו ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח דמוקי הא דפורע חובו דוקא במזונו' אשתו כדאית' בהרא"ש פרק שני דייני גזירו' ע"ש עכ"ל) דמשמע הא ע"פ דעת הפוסקים דהא דפורע חובו מיירי בכל חובות אין לחלק בין מזונו' אשתו למזונו' שלו וחייב לשלם גם מזונות אשתו וא"כ מאחר שכבר פסק הרב בח"מ סי' קכ"ח כדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דההיא דפורע חובו מיירי בכל חובות למה העתק כאן דין זה של ת"ה הבנוי ע"פ דעת ר"ת ור"ח ובאמת קשה לי על דעת ת"ה למה כתב ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת וכו' הא גם לכל הפוסקים יש לחלק וכמו שכתבו התו' בכתובו' דף ק"ז ע"ב ודף ק"ח ע"א בד"ה חנן אומר וכו' ושאר פוסקים לחלק בין עושה לו טובה כגון יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשו' או נותן לו דירה דמחוייב לשלם לו מה שהנהו ובין מצילו מן החוב הדומ' למבריח ארי ואף על גב דמהנ' אותו לא מחייב מידי ועיין בר"ן ובמ"מ פי"ב מה"א דין י"ט מ"ש על דברי הרשב"א גם מסבר' יש לחלק בין המפרנס איש ואשתו בייחד ובין המפרנס אשתו לבדה ע"כ למעשה צריך עיון דין זה ומ"מ לאו דוק' באב המפרנס בתו וחתנו ה"ה באחר המפרנס איש ואשתו ואפשר לפרש דברי ת"ה דה"ק ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח וכו' דודאי לפי דעת שאר פוסקים דס"ל דבכל פורע חוב איירי א"כ ה"ה הכא פטור ממזונו' אשתו דלא עדיף משאר חוב אבל לפי דעת ר"ת דס"ל דבשאר חובו' חייב לשלם רק במזונו' אשתו לבד פטור משום שאם לא הי' מפרנסה היתה מצמצמת הנה סברא זו שייכא דוקא כשמפרנס האשה לבדה אבל כשמפרנס שניהם יחד והבעל לא אמר לה שתתפרנס ממעשה ידיה ודאי כוונתו היה שתהיה כמוהו ואם הוא ישלם בעד מזונותיו ישלם גם בעדה ולפי פי' זה קשה על מהר"ף כ"ץ שפסק בח"מ סי' קכ"ח כדעת ר"ת (וממילא לפי פי' הנ"ל בדעת הת"ה מחוייב לשל' ג"כ עבור מזונו' אשתו כנ"ל) ובס"ס רמ"ו הועתק ג"כ דין זה של הת"ה דאין חייב לשלם בעד מזונו' אשתו ולא הגיה מהר"ף כ"ץ כלום על דין זה ושמא משום דלא כתב בת"ה דין זה רק דרך אפשר ס"ל לסמ"ע דלאו למעשה כ"כ ומ"מ מה שהכריע בסמ"ע בסי' קכ"ח כדעת ר"ת נגד דעת הרי"ף והרמב"ם והמ"מ והר"ן ושאר פוסקים ובפרט להוציא ממון הוא תמוה:

מכרה נכסיה ופרנסה עצמה וכו'. נראה דמיירי דהאש' היא בת מלאכ' ואם היתה מצמצמת היה מספיקין מעשה ידיה אבל בשני רעבון דלא ספקה מ"י דאמרי' בגמרא דאז אין לו לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכ"ש כשאינה בת מלאכה כלל למה תפסיד נכסיה שמכרה מאחר שאין לו שום טענה עליה ואיך יאמר צאי מעש' ידיך במזונותיך והיא אינה בת מלאכה כלל או שאין מספיקין מעשה ידיה אפי' לחצי המזונו' שוב ראיתי בדברי הר"ן פרק אלמנה ניזונו' כתב בשם הרמב"ן אפילו מכרה נ"מ וכו' והר"ן כתב שדינו צ"ע ע"ש דף תקכ"ה ע"א ועיין לקמן ס"ק ל"ז:

ושתקה אין לה מזונו'. ששתיקת' היא קבלה אבל אם מחתה ואמרה איני רוצה ובאין מספיקין מעשה ידיה למזונותיה רשאי למחות דהא ק"ל מזוני עיקר וכמו שנתבאר בסי' שלפני זה סעי' ד':

ומכרו ב"ד וכו' או שמכרה היא וכו'. דלאו בחדא מחתא מחתינהו דב"ד המוכרים אפי' מטלטלין צריכה לישבע בסוף שבועת המשנה אבל אם היא מכרה אינה נשבעת שבועת המשנה אלא כשמכרה דוקא מקרקעי או מטלטלין הידועין שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפור בהם אין עליה אלא היסת:

ואמר הנחתי לה מזונו'. ה"ה אם טען אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה:

הרי זו נשבעת בנק"ח. עיין בטור שכתב דעת רש"י והרא"ש ושכן הסכים הרי"ף שהבעל שטוען ברי נאמן בשבוע' להוציא מה שפסקו לה ב"ד:

לא הנחת אלא לויתי מזה. ה"ה אם טוענת מכרתי נכסיי ולא הייתי יכולה לעשו' מלאכה וכבר כתבתי לעיל ס"ק ל"ב שדע' הרמב"ן אם מכרה נכסי מלוג שלה הפסידה שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען ושהר"ן הניח זה בצ"ע:

שנתן לה על העתיד. דמאחר דעדיין לא הגיע זמן המזונו' אין אדם נאמן לומר פרעתי תוך הזמן:

טענתו טענה. זה הוא דעת הרא"ש שאם הבעל טוען היה לך לעשו' אף על פי שאינה מספקת רק לדברים גדולים הי' לה לדחוק ולצמצם אבל המ"מ כתב שנרא' מדברי הרמב"ם שאפי' בלותה בלא ב"ד אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכ"כ בעל התרומו' בשם הרמב"ן אם שתק ולותה ואכלה ולא עשתה אף על גב דספק' מוציאים ממנו וכ"כ הר"ן על דברי הרמב"ם בלותה ואכלה אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד והתימא על הרב מהרמ"א שכאן העתיק דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו והנך רואה שאין דבריו מוסכמים ולעיל כשהועתקו דברי הרמב"ם בסעי' ה' ח' לא הגי' כלום:

צריכין שיספיקו מעשה ידיה. גם זה דעת הרא"ש כשהב"ד פוסקין לה מזונו' מדקדקין על מעשה ידיה ואין פוסקין לה מזונו' רק מה שצריכה יתר על מ"י אבל לעיל בסעי' ה' העתיק דברי הרמב"ם שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה וכתב הר"ן שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ושכן דעת הרי"ף בתשובה ועיין בר"ן שהאריך בזה ושכתב שיש להם ראיה בגמרא ושיש לדחו' הראיה וסיים אף ע"פ שהדברים מראין כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם והתימה על הרב מהרמ"א שהעתיק כאן דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו:

אין לה כלום. כלו' שאינה יכולה לתבעו בעד מותר מעשה ידיה דכל כגון זה ויתרה לגבי בעלה רק שלכתחלה תקנת חכמים שנותן לה מעה כסף אבל הוא אינו יכול להוציא ממנה המותר שכל שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה ועיין במ"מ וע' לקמן סי' פ' סעיף י"ח:

אם באה מחמת טענה. כלומר וביררה שדבריה כנים שיש לחוש לטענתה:

אלא כשהיא עמו. ואפילו למאן דס"ל שהבעל יכול להשרות אשתו ע"י שליש מודה דהיא אינה יכולה להשרות אותו כן אף על פי שאינה מורדת מתשמיש כי בעת העונה רוצת לבא אליו כי היא משועבדת לעמוד תמיד לפניו ולשמש אותו ולאכול עמו על שולחנו וכשתלך ממנו אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית:

מנכה לה ממזונותיה. היינו לכתחילה אבל אם לא עשתה מלאכה ולותה לצורך מזונותי' כבר כתבתי לעיל שדעת הרמב"ם והרבה פוסקים שמשלם מה שלותה ואינו מנכה לה מה שלא עשתה מלאכה:

והוא דלא ספקה. אבל מעשה ידיה מספיקין והוא הכריז שלא ילוה לה אדם הוי כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דרשאי:

רגילים בגדולות דכתיב והיא בעולת בעל עולה עמו ואינה יורד' עמו:

ואם אין כולם רגילים בגדולו' אלא שבבית אביה נוהגין כן מפני שהו' עשיר אבל בני משפחתה שאין להם עושר כמו שיש לבעלה אינם מבקשין אותן הגדולו' אז (כו') כצ"ל בתוספ' וכ"ה:

כופין אותו להוציא דמספר כתובתה נלמד דכתיב בה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין יתיכי כו' ור"ת כ' דאין מזה ראיה דזה קאי על אותן מזונות שהן תחת מעשה ידיה וממילא אין כופין אותו להוציא:

דחייב להשכיר עצמו כפועל זה דעת רבינו אליה ומספר כתובה נלמד שכ' בה ואנ' אפלח ואוזין ור"ת חולק דאפלח היינו עבודה שדרך לעשות כגון לעבוד ולחרוש וכ' בתשו' מיימוני סוף אישות סעיף ל"ח כ' מהר"ם דכל רבותינו שבצרפ' נוהגין לפסוק כרבינו אלי':

שכ' להיפוך נראה לתרץ קושית רמ"א בזה דבסי' קי"ט אזיל לדעתו יכול לגרשה בע"כ ממילא יכול לומר אניח כתובת' ביד ב"ד ומשל' מזה שכר הרופא משא"כ כאן דמיירי בענין שאין מגרשין בע"כ:

אבל אין נותנין לה במה שתתקשט כיון שאין בעל' בכאן א"צ להתקשט והאי קישוט פרש"י אבקת רוכל שהנשים רגילות בו:

פוסקין לאשתו תכשיט אע"ג דאין כאן בעל הראוי להתקשט לפניו מ"מ אין דומה למי שהלך למ"ה שלפני זה דשם יצא לדעת ולא הניח לה מזונות ממילא לא ניחא לי אלא שהב"ד נותנין לה מכח תנאי ב"ד ואין בכלל תנאי ב"ד אלא מזונות ולא קישוט משא"כ בנשתט' שנותנין לה מזונות דהוי כמו שיצא שלא לדע' ואמרינן מסתמא ניחא לי' אי הוה בר דעת ע"כ גם בקישוט אמרינן כן וכה"ג מחלק בגמ' לענין מזון ובנותיו:

רק לששה חדשים פי' בפעם אחת וכשכלו ו' חדשים יחזור ויתן לו חדשים וזה נלמד ממזון בפ' אלמנה ניזונית אמר אמימר הלכתא מוכרת לו' חדשים:

עד זמן שאלתו דעד אותו זמן ה"ל משועבדים לשואל:

ואם אין האשה כו' בר"ן שם כ' דעיקר שיעבוד המלוה לא על הבעל אלא על האשה והי' תובעתו להבעל א"נ שאין לאשה נכסים יכול לתבוע לבעל מדר' נתן עכ"ל וא"כ אינו יודע מ"ש רמ"א באם (אין) האשה כאן דאם יש לה נכסים ואז שייך לדר' נתן כמ"ש בח"מ סי' פ"ו ואין יכול לתבוע הבעל אלא ימתין עד שתבוא האשה ויתבענה ואם אין לה נכסים אף אם יש האשה כאן הבעל חייב מדר"נ והמרדכי פ' יש נוחלין בסופו כתב וז"ל וביבמות פירש"י אשה שלותה ואכל' ובעלה הלך למ"ה אין המלוה יכול לתבוע דמצי אמר לי' לאו בעל דברים דידי את ואם יאמר הלא אתה חייב לזונה יכול לומר הלא היא אינה תובעת ממני כלום אמנם יכולה האשה לתבוע את בעלה כדי שיפרע מה שלות' ויש שדנין שמוציאין מבעל ונותנין למלוה מדר' נתן ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלו' עכ"ל משמע דאפי' מי שסביר' ליה כרבי נתן מהני מחילה לבעלה וכך הם דברי רמ"א כאן וה"פ בד"מ דאף בדר"נ שייך מחילה אבל ק"ל טובה הא פסקינן בסי' פ"ו בח"מ כר"נ דלא מהני מחילה ע"ש ומ"ש כאן דמהני מחילה ונראה לתרץ ע"פ מ"ש התו' פ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא חב לאחרים אינו נאמן ומקשי' התו' וליהמני במיגו דמצי מחיל כמו במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחיל ותירצו דאינו רוצה למוחלו כי אינו רוצה להפסיד החוב לגמרי כי הוא סובר שהלו' יפרע לו ועוד תירצי דשאני במוכר שטר חוב שאין קנינו של לוקח אלא מדרבנן אבל בנושה לחברו מעות חייב לו מן התורה ויכול להוציא מן הלוה ובמרדכי פ' ב' דכתובות לא מביא תירוצ' קמ' ומ"ה ניחא כאן דחיוב מזונות אשתו אינה אלא תקנתא דרבנן תחת מעשה ידיה משום כי יכול' למחול: דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק כ"ד מיהו אם מחלה בח"מ הקשה ע"ז בח"מ סי' פ"ו מסקי' היכ' דמוציאין מדר"נ אינו יכול למחול א"כ גם כאן למה מהני מחילתא ונראה דלק"מ דאיירי הכ' שהיה לה לשלם ואז יכול' למחול ואין האשה כאן לכן אינו יכול לתבוע לבעל והיינו מ"ש ואם אין האשה כאן ש"מ דאם היתה כאן מחויב' לשלם בעצמה כי יש לה לשלם עד כאן לשונו ודבריו תמוהים דביש לה נכסים לא שייך דר"נ וצריך להמתין עד שתב' האשה ואף בלא מחלה לבעלה אינו יוכל לתבוע לבעל כן מקש' הט"ז על רמ"א שכתב ואם אין האשה כאן כו' ממ"נ אם יש לה נכסים אף שאינה כאן א"י לתבוע לבעל וצריך שימתין עד ביאתה ואם אין לה נכסים אף שהוא בכאן חייב הבעל מדר"נ ודלא כמ"ש הוא והיינו מ"ש ואם אין האשה כאן כו' ובח"מ כתב מ"ש המרדכי ואם מחלה אז הפסיד הבעל ע"ש וא"נ דחד' כמ"ש בלא מחלה נמי אינו יכול לתבוע להבעל ואם מתה האשה הפסיד המלוה כמ"ש המרדכי בפ"ש ד"ג סי' ע"ר ועוד למה עירב המרדכי דברי הסבורין כר"נ בין דברי דלא סבירא להו כר"נ וכתב מחלה האשה כ' אחר שכ' יש שדנין כר"נ ולא כ' זה למעלה למאן דלא ס"ל כר"נ אלא מחוורת' כדברי הט"ז דכאן הוא מדרבנן לכן מהני מחילה אף למאן דס"ל לדר"נ ומ"ש החמ"ח ואין לחלק בין חוב למזונות אשה שהוא מדרבנן וע"כ בקל יכול למחול ז"א חדא דהרמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דמזונות הוי דאורייתא כו' עכ"ל אין זה קושי' דהרי הרמב"ן והרא"ש והר"ן והמגיד וכמה פוסקים ס"ל דהם מדרבנן ובודאי המרדכי ס"ל ג"כ שהם דרבנן כי היכא דלא תקשו אדברי המרדכי קושי' הנ"ל שזכרנו ומ"ש ועוד למה כ' המרדכי דלא אתבא' אי הלכה כר"נ הא אפי' אי הלכה בעלמא כר"נ איכא לפלוני הכי כו' לק"מ דהמרדכי כתב זה בפ' שני דייני גזירות כנ"ל לענין שאינו יכול לתבוע הבעל כיון דלא אתברר דהלכה כר"נ לפיכך אם מתה האשה מוציא מידו אבל אי היה בודאי הלכה כר"נ לא הי' מחלק בין מדרבנן או דאורייתא כי מנ"ל לחלק בלתי שום ראיה אבל באם מחלה האשה בזה יש לחלק בין מזונות שהוא מדרבנן לדאורייתא דאל"כ יקשה מה שהקשו התוס' פ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא והוא חב לאחרים דאינו נאמן במגו דמצי מחיל ומ"ש המוכר שט"ח דמצי מחיל ומוכרח לחלק בין דאורייתא לדרבנן והמרדכי מביא תירוץ זה בפ"ב דכתובות א"כ ה"ה כאן במחל' האשה יש לחלק כן אבל בלא מחלה מנ"ל לחלק בין דאורייתא לרבנן אי הלכה כר"ג ומ"ש ועוד הי' לו לחלק ולומר אע"ג דבעלמא לא מהני הכא שאני כו' גם זה אינו כלום דהמרדכי סמך עצמו על מ"ש בפ"ב דכתובות דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מכח קושי' הנ"ל לכן כתב כאן סתם דמהני מחילת' וממילא יובן הואיל שהם מדרבנן מהני מחילה כאן כמו במוכר שט"ח דמהני מחילה כיון שהוא דרבנן עכד"ה:

חייב לשלם אע"פ שלא אמר בפי' במזונותי' אלא הלו' סתם ב"י בשם בעל התרומות:

אבל אין האיש נאמן לומר שנתתי לה על העתיד פי' לענין מזונות שעדיין לפנינו:

עמו וכו'. עיין ב"ש. התובעת מבעלה שיתן לה מזונות ומאכלים טובים באותן ג' או ד' שבועות שהן אחר הלידה שדרך הנשים לשכב במטה מעת הלידה ד' שבועות ולשכור לה משרתת כדרך הנשים שלנו והבעל אינו רוצה כייפינן ליה רש"ל בתשובה סימן מ"ה: אדם שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה הרש"ך ח"ב סי' ל"ו וע' סי' ע"ה. הנשבע שלא לתת שאר כסות לאשתו. אם שבועתו חל עליו. להרמב"ם דס"ל שהם מדאוריית' אין השבועה חל עליו. ולדעת הרמב"ן דס"ל שהם מדרבנן שבוע' חל עליו. והרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ז' והביאה הטור בסי' קנ"ד כתב שלא חל עליו השבועה. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ק"ץ:

סעודות. דהיינו כל שבוע ט"ו סעודות. בכל יום ב' סעודות וביום ו' ס"א. ובשבת ג"ס. ובמ"ש ס"א. ובשבת נותנין לה בכל סעודה לחם ובשר עיין ב"ח. ואיירי בשאינה אוכלת עמו והוא עני מ"מ חייב ליתן לה לחם ב"ש. אבל אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם ב"ש. והח"מ לא כ"כ ע"ש:

מניקה. כלומר נותנים לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס א' אין נותנין ח"מ. וב"ש כתב דמניקה שאני ונותנין לה יותר מכוס א' ע"ש:

מאכלה. ה"ה כלי אכילה:

לחם. משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים. ח"מ ב"ש:

כפועל. אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב בכתובה אנא אפלח ואוקיר ח"מ:

נשתטית. אבל אם היתה שוטה בעת הנשואין לא תקנו חז"ל נשואים לשוטה. אבל אם נשתטית אחר הנשואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א"י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונות:

להיפך. ושם כתבתי דכאן איירי בשוטה דא"י לשמור את גיטה ע"ש. והח"מ כתב דכאן איירי דאין רוצה ליתן לה כתובתה ע"ש:

למד"ה. ואם הלך למקום קרוב והי' בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד עיין ב"ש:

מזונות. אפילו לא שמעו שמת:

שתתקשט. שהרי אין לה בעל להתקשט לו. אבל אם הוא חרש ושוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיטין ח"מ ב"ש:

ידיה. כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפילו אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקין לה מזונות. ולקמן סעיף יו"ד בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש כשב"ד פוסקים לה מזונות מדקדקין תתלה אם יספיק לה מ"י וכנגד מ"י אין פוסקים לה ע"ש. וכאן לא הביא הרב כלום וצ"ע ח"מ. והב"ש כתב דהעיקר כהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ולא כהרא"ש ע"ש:

למזונות. וה"ה אם מכרה לפרוע חוב בעלה מכרה קיים רשד"ם חח"מ סי' ר"ו:

בעלה. ואז אם יבא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוצי' מה שמכרה אע"ג דמכרה בלא הב"ד. וכתב הח"מ כשבא הבעל יוכל לטעון הנחתי לך לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותיך וע"ז הטענה צריכה שבועה. אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא. אבל מדברי הרא"ש משמע אף בכה"ג טענתו טענה עיין ב"ש:

חדשים. ומ"מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין המעות ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות וע"ל סי' צ"ג:

אחרים. היינו כשיש להם טענה על הנכסים ב"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו:

לשלם. דוק' אם לוחה בעדים:

מיהו אם מחלה האשה לבעלה. האחרונים תמהו מאחר דהבעל משועבד מדר"נ אך היא יכולה למחול ע' מ"ש הב"ש:

ירושה. ל"ד דה"ה אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה ח"מ:

משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל ב"ש. ואין חילוק בין מזונות לרפואות בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ומלבושיה ושכר דירה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ט:

לו. וכן האשה אינה חייבת לפרוע מה שהלוו לבעלה ופרנסו אותה הר"מ איסרלש סימן פ"ו. ומ"ש הב"ש כאן. שדיתי ביה נרגא לקמן סי' קמ"א ס"ק י"ג ע"ש:

לבעל. ל"ד חייבים אלא ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אע"ג דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא היכא דפרנס משלו הגהת מרדכי. וכתב רשד"ם חא"ה סימן קכ"ג ובשבועה שנשבע המפרנס כמה הוצי' ואם תובע דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינו נאמן אפילו בשבועה ועיין במהר"ם מטראני ח"ב סי' למ"ד:

ופרנסה. דמסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן כ"כ הרמב"ן. לפ"ז אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו. והר"ן הניח דין זה בצ"ע. מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלותה ב"ש:

מזונות. ואפי' אם ספקה לה מעשה ידיה למזונותיה א"י לומר לה צאי מ"י למזונותיך אא"כ כשהיא מרוצה או ששתקה דהוי קבלה ב"ש:

מזונות. ה"ה אם טוען אמרתי צאי מ"י במזונתך ושתקה:

בנק"ח. היינו אם מכרו הב"ד אפי' מטלטלין צריכה לישבע שבועה בנק"ח. אבל אם היא מכרה אינה נשבעת בנק"ח אלא כשמכרה דוק' קרקע או מטלטלין הידועים שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפות בהם אין עליה אלא שבועת היסת עיין ב"ש:

ונפטר. ל"ד נשבע ונפטר אלא אפי' הפקיד פקדון ביד הזן את אשתו נשבע ונוטל פקדונו רשב"א סי' תתפ"ד:

היה לה וכו'. ר"ל מה שפסק בסעי' ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב"ד פותחין טענה זו אבל אם הוא טען טענתו טענה:

טענה. אבל בדברים בעלמ' אינה נאמנת:

עמו. אפילו למאן דס"ל דהבעל יוכל להשרות אשתו ע"י שליש כמש"ל סי' ע' מכל מקום היא א"י להשרות אותו וכשתלך אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית אחרונים:

אוכלת כו'. כמ"ש בס"ג בד"א בעני כו' ובר"פ המדיר ה"ד אי דרגילה כו' ועבתו' שם ד"ה והאידנא כו' וז"ש ואם כו' אבל כו'.

ובלבד כו'. דקי"ל כר"נ בדיני:

וי"ח כו'. עברא"ש פ"ז ס"ד וי"ל דהדירה שאני וזו היא ס' הרמב"ם וש"ע ושם ובירוש' פריך כו':

שתי סעודות. גמ' שם דשיעורין דמתני' הו' בא"י ובאותן הזמנים אבל בשאר זמנים ושאר מקומות והכל לפי הענין רמב"ם:

ובשר או דגים. ל' הרמב"ם כמנהג המקום ועפט"ז דשבת :

ונותנין לה כו'. כמו נר ופתילה וחבית וכוס וקדירה דחשיב בירושלמי ותוספתא שם ובמתני' לא חשיב רק דבר מאכל ולא דבר אכשורי אוכלא.

ואם היה עני כו'. דשמואל ל"פ עליה דרב בכה"ג:

וי"א כו'. מדקאמר האומר איני כו' מ' דוקא שיש לו:

וי"א עוד כו'. עתו"ס ס"ג א' ד"ה האומר כו' אבל דעת רוב הפוסקים כר"ת:

הל' קרקעו' כו'. ק"ז ב' ת"ש האשה כו' וכתובה אינה נגבית אלא ממקרקעי.

הנוש' אשה כו'. ע"ל סי' קי"ט מש"ש:

מי שהלך כו'. לשון ש"ע מכאן עד סי"ב הכל ל' הרמב"ם חוץ מס"ז והנה שם ק"ז א' אתמר רב אמר כו' ת"ש מי שהלך כו' ת"ש מי שהלך כו' ואם בא כו' ורבו שם הפי'. גי' הראשונים ואם בא ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי קדמ' כו' וה"פ שלותה ואכלה וכשבא אמר לב"ד ה"ה היתה יכולה לעשות ולאכול הדין עמו אבל אם קדמו ופסקי אין שומעין לו ומהא מ' דמי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות א"א לה שתעש' ותאכל ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל וכ"מ ממ"ש א"כ קטנה וספקה מ"י אבל לרב בכ"מ פוסקין ואף לשמואל אליבא דר"ז ויש שפיר' דלות' הוי כפסקו ב"ד והך ברייתא מיירי שלא לותה אלא מכרה נכסיה ואכלה אבל גי' הרי"ף אם א"ל צאי כולי ור"ל בצאתו א"ל כן והיא שתק' ונאמן היא בכך אם היא טוענת שלות' ומכחישתו שלא א"ל כן והיינו נמי אידך ברייתא שם ואם בא ואמר פסקתי כו' נאמן בשבועת היסת כדין כופר הכל קדמו ב"ד כו' אינו נאמן דאז הוא התובע והיא מוחזקת וכן אינו נאמן לומר פסקתי לה מזונות וה"ה במכרה נכסיו לעצמה שאינו נאמן וי"א דלותה הוא ג"כ כפסקו ב"ד וכנ"ל והברייתא ואם בא וא' פסקתי מפ' דכשפוסקין לה ב"ד מזונות פוסקין לה מיום תביעתה אע"פ שהחמיצו הדין איזה זמן ואם בא קודם שפסקו לה אחר תביעתה ואמר פסקתי לך מזונות נאמן למפרע משעת תביעתה עד עכשיו וכן באידך ברייתא ואם בא וא"ל צאי כו' ר"ל כך א"ל צאי כו' וקבלת עליך נאמן למפרע משעת תביעה עד עכשיו קדמו ב"ד ופסקו כו' אינו נאמן אפי' במזונו' דלמפרע משעת תביעה בשום טענה אבל הרא"ש חולק על כ"ז ואמר דב"ד אומרין לה שתעשה ותאכל די"ל להפך בזכותו של אדם שנפרעין ממנ' שלא בפניו אלא מיירי דמספקת לדבריו גדולים ולא לדברים קטנים כתי' ראשון בתו' שם ד"ה קטנה וכה"ג היא מ"שש ואם בא וא"ל צאי כולי דה"ל לדחוק כו' וכפירש תוס' שם ד"ה ואם בא כו' אבל קדמו ב"ד כו' אז גלתה דעתה שאינה רוצה לדחוק כו' ומש"ש ואם בא ואמר פסקתי כו' נאמן פי' כפירש"י נאמן אף להוציא מידה אף מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דלא כתוס' שם ד"ה ואם בא כו' וגי' הרמב"ם כגי' הרמב"ם הראשונה וא"ל יצאו מעשה ידיה במזונותיה וכ"ה הגי' בתסופתא וירושלמי שם ומפ' שלא תבעה אלא דחקה עצמה ועשתה ואכלה וכמ"ש בסי"א ומש"ש ואם בא ואמר פסקתי כו' מפ' שלותה ואכלה וכפי' הראשון הנ"ל וכמ"ש בס"י ואם לא תבעה כו' וישאר החוב כו' דלא כהר"ן שכ' שהרמב"ם מפ' כפי' השני הנ"ל וצריך לדחוק שם באינו יודע שלותה וזה שהוסיף הרב שם אלא לותה או כו' ר"ל שידוע שלותה וכ"מ כדברי הרמב"ם שם שכ' וישאר החוב עליה ועכשיו אפרש אחת לאחת. מי שהלך כו'. שם דמודה רב בזה:

אבל אם שתקה כו'. לפי כ' האחרון הנ"ל של הר"ן:

מכאן ואילך כו'. כרב שם דאיפסיק שם ב' כוותיה:

אפי' אין כו'. דתנאי ב"ד הוא וכמ"ש בפ"ד לא כ' לה כו' ועי' ברא"ש פי"ג ס"ו:

אבל אין נותנין כו'. שם ק"ז א' ת"ש מי שהלך כו' מאי דאכל מ"ח א' וכ' הר"ן שמצא ברי"ף ישן דקי"ל כר"ח דרביה הוא לגבי רבי יוסף לפיכך לגבי הלך לא עבדינן לא הא ולא הא ולגבי נשתטה עבדינן הא והא וכ"פ הרמב"ם ועבח"מ סי' ר"צ סט"ו ועתוס' שם ד"ה ה"ג כו' ור"ל אבל בנשתטה ל"פ דעבדינן הא והא דלא כר"ן שתמה על הרי"ף שם.

אפי' לא כו'. כרב בנ"ל: יז) ואין מחשבין כו'. כנ"ל ממ"שש אי נמי קטנה כו' ואם בא ואמר יצאו כולי והרא"ש חולק כנ"ל:

הרי אלו שלה. צ"ל שלו וכ"ה ברמב"ם:

וא"צ הכרזה. כמ"שש צ"ח א' באלמנ' ואמרי' שם ק' ב' וש"מ לכרגי ולמזוני כולי:

ולא שבועה כחנן. רפי"ג דאיפסיק שם ק"ט א' כוותיה:

עד כו'. כמ"ש הרמב"ם שם בפי' תשבע בסוף דהיינו כשיבא בעלה ויטעון ע"ז:

או עד כו'. ממ"שש כ"ח ב' וקמיפלגי בפלוגתא דחנן כו' ומפ' כמו דנשבעת לחנן בסוף ה"ה בשעת תביעת כתובה מגלגלין לאפוקי לבני כה"ג דתיכף נשבעה ועתו"ס ל"ח א' בד"ה מוכרת:

מי שהלך כו'. כנ"ל בס"ה דיורדין לנכסיו כו'.

אפילו צוה כו'. דלאו כל הימנו וכמ"שש מ"ח א' מ"ש כי אמר דנפלי כולי דוקא משום דנפלי כו' וע"ל סימן פ"ט ס"ב:

ואם החזיר כו'. עבח"מ סימן פ"ו ס"ה ואם אחר כו':

וכשמוציאין כמ"ש כו'. צ"ז א' באלמנה:

ואין מוציאין כו'. עח"מ וב"ש:

אבל מיד כו'. דאף הוא עצמו אין יכול ליקח ממנו כמ"ש בקדושין מ"ז וש"מ וה"ה במכירה אצלו עד הזמן אמרי' ר"פ הניזקין אין מוציאין כולי:

המלוה כו'. רש"י ק"ז ב' במתני' ד"ה חנן כו' וכן ש"פ:

ואם אין כו'. מדר' נתן כמו בשאין נכסים כמ"ש בח"מ שם ובר"ן כאן ודוקא אם אין האשה כאן או אין לאשה נכסים אבל בלא"ה לא כמש"ש ס"ב וכ"כ יש"ש שם דבאינו שם הוא כאין לו נכסים:

מיהו כו' הוא. תמוה ועבח"מ סי' פ"ו ס"ה ועח"מ:

פסקו כו'. דעיקר שיעבודו על הבעל וגדולה מזו אמרי' נ"ז א' ארמלתא דזבין כו':

אבל אם כו'. דעיקר חיובו עליה לא דמטעם זה לא הניח על קרן צבי כמ"ש רש"י כנ"ל ועח"מ:

ואין חילוק כו'. בירושלמי פ"ד ורפי"ג מי שהלך כולי על קרן הצבי א"ר חגי ולא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה רבי יוסי אמר בין אב בין אחר אינו גובה וכ' הר"ן ומרדכי והג"מ וש"פ כיון דפלוגת' מספיקא לא מפקינן ממונא:

מיהו אם כו'. דדוקא משלו אמרי' הניח כו' ואפי' בערב לא אמרינן הניח כמ"ש בב"ב קע"ה ב':

ואם אביה כו'. עת"מ ס"ס רמ"ו:

לא לותה כו'. כנ"ל ס"ה מש"ש יצאו מעש' ידיה כו' לפיר' השני:

הבעל כו'. ממש"ש חיישינן שמא אמר לה כו' וע"כ ל"מ אלא דלא חיישינן להכי אבל בודאי אמר ל"פ:

הרי שעמדה כו'. הוא מש"ש קדמו כו' שא"י לומר יצאו כו' וה"ה שא"י לומר פסקתי לה מזונות וכמ"ש במתני' תשבע בסוף אלמא היא נאמנת וז"ש ה"ז נשבעת:

בנק"ח דשבועת המשנה בנק"ח כמ"ש בח"מ סימן פ"ט וש"מ ודוקא בקרקעות דבמזקתו הוא וה"ה כמו נשבע ונוטל משא"כ במטלטלין דהי' מוחזקת ה"ה כמו כל כופר הכל וז"ש ואם מכרה המטלטלין כולי:

ואם לא תבעה כו'. זהו מש"ש ואם בא ואמר פסקתי כו' כנ"ל ס"ה:

אבל אין האיש כו'. כמ"ש בב"ב ה' ב' דבתוך זמנו אינו נאמן וצ"ע דהא אמרי' שם חיישינן שמא צררי אתפס'

טען כו'. כשיטת הרא"ש הנ"ל:

והיא בעלת כו'. גמ' שם:

הרי שלא כו'. זהו מ"שש יצאו מעשה ידיה כו':

ואם עשתה כו'. כמ"ש פ' אע"פ דכל שאינ' ניזונת מעשה ידיה ומותר שלה וע"ש בפלוגתא דרב ור"א בר אהבה ושם במתני' ס"ד ב' ואם אינו נותן לה מעה כסף כו' וער"נ רפ' י"א:

אבל אם לא כו'. ממש"ש צ"ו אלמנה ששהת' כו' דוקא אלמנה אבל אשת איש אפי' שעה אחת דאלמנה משום דאפשר למיתזנא מדידה כגון מציאת' משא"כ באשת איש דכל נכסיה לבעלה ואפילו מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה כנ"ל סס"ח בהג"ה הרמב"ן והרטב"א ור"ן שם:

דאין האיש חייב כו'. כתב הריטב"א שם דכן איתא באלה הדברים רבה:

אם הית' כו'. ע"ש ס"ג ב':

ובמקום כו'. כנ"ל: