כיצד טענת בתולים ומתי נאסרה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ס״ח

וכל המתייחד עם ארוסתו. אף על גב דק"ל הטוען פ"פ מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה כמ"ש בסמוך מ"מ אם מתייחד עמה אמרינן שמא בא עליה ושכח או שמא הערה בה וא"י ששיבר בתוליה כ"כ רש"י ובתו' משמע דוקא היכא דמנהג הוא לייחד עמה אז אמרינן על דעת כן מייחדים אותה כדי שיהא לבו גס בה אז לא מוקי אינש נפשיה לבעול בודאי וכל זה איירי לענין ממון אבל לענין איסור נאמן לאוסרה על נפשי' כמ"ש בש"ס, ובש"ג פוסק כרש"י אם היא טוענת בתולה היתה ואינה טוענת בא עליה צ"ע אם היא נאמנת במיגו בא עלי או אי הוי כמגו להוצי' ממון:

ואירע הדבר. אף על גב דקי"ל אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מ"מ בכה"ג דיש ריעות' לפנינו דשינה מנהג חיישי' הרא"ש והטור ומשמוש זה פרש"י שלא יאבד הדם לפ"ז אמרי' הואיל יש ריעות' לפנינו חיישינן שמא איבד הדם ולהני פוסקים דס"ל אף היכ' דמצא דם יכול לטעון פ"פ ותניא א"י לטעון טענות בתולים ש"מ אף פ"פ ג"כ א"י לטעון צריך לו' מדראינו רמאות דהא שינה המנהג אז על פ"פ פשיטא אינו נאמן דהא אין ראיה לדבריו אלא אפילו דם ה"א דנאמן מדלית' דם קמ"ל אף על דם ג"כ אינו נאמן ואמרינן שמא איבד הדם:

בין בגדולה. עיין בהרא"ש פ"ק דכתובות שם הסכים עם גי' הרמב"ם דכל בוגרת יש לה דמים ולכאורה סותר למ"ש בנדה ר"פ תינוקת דכתב שם אפילו בוגרת אף על פי שאין לה טענות בתולים מ"מ לענין בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בבוגרת הדין כן כיון דיש בוגרת אשר לה דמים לא פלוג וכן הטור בי"ד סימן קצ"ג כתב אפילו בוגרת מבואר דס"ל דיש בוגרת אשר אין לה דמים ובסימן זה כתב הטור כל בתולה יש לה דמים בין קטנה ובין נערה בין גדולה ותו' פ"ק דכתובות דף ט' כתבו ג"כ בשם ר"ח בוגרת אין לו טענה אם לא מצא דם דיש בוגרת דאית להו דמים ויש שאין להן דמים וכן הוא במשמרת הבית ד' קס"ו ע"א ואין להקשות לפ"ז למה נותנים לבוגרת לילה הראשונה ואומרים כל הדם היא דם בתולים למה תלינן בדם בתולים דהא יש בוגרת אשר אין להם דמים כבר תי' בחדושי הלכות דלא תלינן לחומרא בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה ובזה מיושב נמי דלא תקשי להני פוסקים דס"ל כשנמצא דם אין לו טענת פ"פ אף על גב דנותנים לבתולה ארבעה לילות ותלינן בדם בתולים וכן קטנה עד שתחיה המכה ש"מ אפילו אם בעיל כמה פעמים נמצא דם משום בודאי כשבעיל והדר בעיל ונמצא דם תלינן בדם בתולים כי דם נדה לא שכיח אבל בא"י אם נבעלת היא אמרינן דהוא משקר ולא היה פ"פ וזו היא ביאה הראשונה ולקמן כתבתי תירוץ אחר, ולפי גי' הרשב"א בירושלמי אית בוגרת דיש להן פ"פ ואית פתחה סתום ואית דיש להן דמים לפ"ז א"א ליישב הסוגיא דף ל"ו אי דקא טעין וכו' לא כרש"י ולא כב"ח:

פ"פ אינה בבוגרת. וכן במוכת עץ כמ"ש בתו' והמרדכי והר"ן וכן משמע ברמב"ם פי"א אלא לר"ח מ"ע פתחה סתום:

לא בא עליה. כן כ' הרמב"ם דאיירי במכחשת אותו ואז אם הוא כהן או אם קיבל אביה קדושין כשהיתה פחות מג"ש ליכא כאן ס"ס ואסורה לו לכן כתב בח"מ דאסור לבעול אותה כשהוא כהן ומ"ש כאן או מתייחד עמה כו' איירי כשהוא ישראל ובעת הקידושין היתה יותר מג"ש מותרת לו מטעם ס"ס, וטענתם כאן לענין ממון אף על גב כשהיא מכחישתו נאמן הוא לענין ממון היינו כשא"י לברר אבל כאן יש בירור ע"י הביאה אף על גב די"ל החזקה מסייע לה דחזקה היא דא"י להעיז בדבר שהוא יודע דהיא משקר' מ"מ היכא דליכא ס"ס שויא על נפשו חתיכא דאיסורא, מיהו בש"ס נ"ל דלא איירי במכחשת אותו אלא איירי בטוענת דבעיל בהטיה ואז הוי כברי ושמא אח"כ כשאומר בפירוש דלא הטה ואם לא אמר בפירוש היא נאמנת אלא כיון דאפשר לברר ע"פ חביות יין מבררים אבל באמת מותר לו וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב ברמב"ם באומרת לא בא עלי ויפה כתב ב"ח על הטור דלא איירי במכחשת אלא טענתו הוא שמא והיא אומרת ברי לכן כל שאפשר לברר אז מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי, ואם לא ימצא דם אסורה לו נמצא דברי ב"ח עולים יפה על הטור, וח"מ יפה כתב על המחבר שכת' כלשון הרמב"ם דהיא מכחשת אותו ומה שהשיג על ב"ח בחנם השיג:

בודקין אותה. ועיין תו' ריש כתובות ד"ה רוב בקיאין כשבועל ע"י הטיה יש בדיקה זו ועיין ב"ח וח"מ:

או מתייחד עמה בפני עדים ובועל. כלומר היחוד הוא בפני עדים אבל הביאה אסור בפני עדים, ונראה דצריך למשמש אותה ולשמור שלא תבא דם הואיל לפי דבריו כבר בעיל ולא מצא דם:

אם היתה ממשפחת דורקטי כו'. כ"כ הרמב"ם ומשמע אפי' היא לא טענה כן טענינן בשבילה שמא היא משפחת דורקטי ולא כמשמעות הטור:

שמא חולי. ודוקא טענת דמים תלינן בחולי ולא פ"פ, ונשמע מדברי הטור אם אמרה ממשפחת דורקטי אני ונמצא שקר מ"מ אם אפשר לתלות בחולי תלינן אף על גב דכבר מוכחש טענתה:

הרי זו טענה. אפילו פתחה סתום הרי זו טענה לכ"ע מאחר דליכא דם תלינן דוחק מחמת איזה סיבה:

אם מצא דם. בר"ן מבואר אף להני פוסקים דוקא לענין ממון מהני אם מצא דם אבל לענין איסור לא מהני דיש לחוש שמא הביאה דם או שמא דם מן הצדדים הוא וכן י"ל הרמב"ם והרשב"א שהביא המגיד ס"ל ג"כ די"א אלו לא איירי אלא לענין ממון והקשה בח"מ וז"ל אף על גב דמדינא עד שתחיה המכה תולין בדם בתולים וא"כ מאי ראיה הוא הדם שלא נבעלה מקודם די"ל דכל זמן שיש דם עדיין אין פתח פתוח ופרצה דחוק' קרי לה בגמרא, והט"ז הקשה ג"כ קושיא זו והניח בצ"ע וכבר כתבתי ע"ז ישוב הגון לעיל וא"ל להני פוסקים א"כ טענות פ"פ אימת משכחת לן ודאי לא מצא דם למה ליה טענות פ"פ ת"ל הוי טענה דם וי"ל משכחת במשפחת דורקטי וכ"כ בפריש' ורש"י שפי' בסוגיא האומ' פ"פ והיא אומרת ממשפח' דורקטי ס"ל כשיטה זו וע' בש"ס דף ל"ו לפי' תו' חרשת ושוטה הן בחזקת מ"ע ואין טענה עליהן אבל לפרש"י לאו בחזקת מ"ע הן אלא אמרינן אם היתה פקחת היתה טוענת משארסתני נאנסתי לפ"ז לענין איסור היכא דליכא ס"ס תליא בפלוגתא דאיתא בסמוך:

אבל בחור לא. כן הוא דעת הרי"ף והרא"ש וכן לתירץ ר"א לפרש"י ותו' וכ"פ בש"ג:

אם הוא כהן. הכלל הוא כשאין כלל /כאן/ אלא ספק א' אזלינן לחומרא באיסור דאורייתא לכן באשת ישראל איכא ס"ס שמא באונס ושמא קודם שנתארסה אבל אשת כהן או קיבל אביה הקידושין קודם ששהתה שלשה שנים ליכא אלא ספק א' ואסורה, וא"ל הא אכתי יש ס"ס שמא מ"ע ושמא אחד מטענות הנ"ל משום מ"ע לא שכיח א"נ אם היתה מ"ע אין לה גנאי לטעון וא"ל שמא באונס ושמא ברצון כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה קי"ל דמותרת וי"ל דהכל ספק אחד הוא כי פיתוי בקטנה הוי כאונס והא דנאסרה מחמת הטענה פ"פ אף על גב דקי"ל אין אשה נאסרת לבעלה אלא בשני עדים או בקינוי וסתירה כבר הקשה בש"ס ריש כתובות קושיא זו ותי' פ"פ הוי כשני עדים ובמרדכי איתא וק"ל אין אשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה וכו' וראשי תיבות הוא וקיימא לן ולא כב"ח שהביא שהיא ר"ת וקשה לי וכתב מה שכתב ול"ד, וכתב בח"מ בזה"ז מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זינתה קודם החופה:

מותרת לו. אבל אין לה כתובה משום לענין כתובה ליכא אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה מקודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום וכ"כ בח"מ נשמע אם היה ס"ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס"ס להוצי' ממון וכן מבואר בתו' בשיטה זו וכן כ' לעיל בשם תשו' בן לב ורש"ך, וט"ז בסי' ס"ז חולק ע"ז:

וי"א הא דנאסרה וכו'. כן הוא דעת ר' יונה והרא"ש והרמב"ן והרשב"א וכ"פ בש"ג ומבואר במגיד פי"ח הא"ב ובש"ג אף באשת כהן אם אומרת נאנסתי קודם האירוסין מותרת לו וכן אמרה מ"ע אני וכן היכא דאיכא למימר שמא היטה מותרת לו הר"ן:

דוקא כשאינה מתרצת עצמה. אלא מכחש' אותו אז הוא נאמן וכן בשותקת, והיכא דאיכ' ס"ס מותרת אפילו בשותקת:

אבל אמרה נאנסתי נאמנת. וכאן אין שייך לומר מיגו דאף אם היה מיגו מ"מ כל שמכחיש אותה בברי שויא על נפשו חתיכה דאסורא:

אינה מפסדת אלא עיקר כתובה. ומבואר בש"ס ברש"י והר"ן ובמרדכי אם היתה הכתובה מדאוריית' לא היה נאמן להפסיד את הכתובה אלא הואיל תקנות חכמים הכתובה נאמן הם אמרו והם אמרו דנאמן להפסיד הכתובה מטעם חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה ואם היה שונא אותה לא היה עושה סעוד', ואם לא טרח בסעוד' אינו נאמן כמ"ש בהר"ן והמגיד והיינו דוקא כשטוען פ"פ מצאתי אז אינו יכול לברר ואינו נאמן אלא מטעם אין אדם טורח בסעודה אז בעינן שטרח בסעוד' אבל אם טוען טענות דמים א"צ חזקה זו כי יכול לברר מ"ה נאמן הוא אפי' לא טרח בסעודה אלא מרמב"ם והטור לכאורה לא משמע כן אלא אפילו בטענות דמים אינו נאמן ואפשר לפי מנהג שלנו דאין משמשין ויש חשש שמא איבד הדם מ"ה בעינן אפי' בטענות דמים חזקה אין אדם טורח בסעודה:

אבל התו' כתובה יש לה. דהא הטעם הוא משום הם אמרו והם אמרו לכן כל מה שהוא מתיקון חז"ל נאמן להפסיד אבל ת"כ מתנה הוא ואינו נאמן להפסיד וכתב הר"ן והמגיד י"א דוקא בפ"פ יש לחלק בין כתובה לת"כ אבל בטענות דמים נאמן להפסיד אפי' בת"כ וכתבו לרמב"ם אין חילוק בין טענות פ"פ לטענות דמים ומ"ש בסמוך שפיר אף בטענות דמים לרמב"ם בעינן הטעם הם אמרו והם אמרו מטעם אין אדם טורח בסעודה, ולכאורה נראה מרמב"ם דוקא כשהיא מכחשתו אז יש חילוק בין כתובה לת"כ אבל אם שתקה הוי כהודאה ונאמן לכל דבר מיהו מדכתב הרא"ש והר"ן והטור דסוגי' איירי כשהיא מכחשתו או שתקה ובסוגיא איתא הטעם אין אדם טורח בסעודה ש"מ שתיקה זו לאו הודאה היא ורשב"ם פוסק דמפסדת גם ת"כ וכ"פ הש"ג מיהו נ"ל עיקר ככל הפוסקים הללו וא"י לו' קים לי כהני פוסקים הרשב"ם וש"ג נגד כל הפוסקים אף על גב הרא"ש כ' ג"כ הסברא נוטה דמפסדת גם ת"כ מ"מ לא הכריע כן והטור פסק ג"כ דאינה מפסד' ת"כ מיהו בטענות דמי' י"ל קים לי כהני פוסקים דס"ל דמפסדת ת"כ, וא"ל למה מפסדת ת"כ כשהית' בעולה מעיקרא מ"ש מחייבי לאוין שלא הכיר בה וע' בסי' הקודם מ"ש גם בר"ן כתב בשם הרמב"ן כאן הוי כאלו התנה מעיקר' דנושא אותה ע"מ שהיא בתולה ורמי' עליה לברר אלא בכתובה הטעם כמ"ש הר"ן אבל כשהיא בעילה מעיקרא עברה על תנאי והוי כאלו היתה בעלת מום:

שהיתה בעולה. אף על גב דאינה מביא ראיה שהיתה בעולה קודם שתתארס אלא מברר שהיתה בעילה בעת הביאה די כיון דהיא מכחשת אותו ואמרה דהית' בתולה משא"כ כשהיא מודה אז צריך הודאה שהיתה בעולה קודם הארוסין מהרש"ל:

בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והמגיד כתב על זה דהא דומה לטענת אמנה או ריבית דאין משביעים לבעל השטר מאחר דאין השטר עומד לכך ועיין סי' קט"ו והוא א"צ לישבע היסת על הכתובה משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומשמע מכאן היכא דהחזקה מסייע ליה א"צ לישבע אפי' שבועת היסת וע' בח"ה סי' ע"ח ועמ"ש בסי' צ"ו:

מ"ע אני. בש"ס דף י"ב מבואר לר"ג היא נאמנת משום דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא אף על גב בעלמא קי"ל ברי ושמא אין מוציאים ממון וכאן היא מוציא הכתובה משום דאית לה מיגו פרש"י דאית לה מיגו היכא דאמרה משארסתני נאנסתי פסלה את נפשה לכהן אית לה מיגו די"ל מ"ע אני, ואם אמרה מ"ע אני קודם הנשואין ואין לה כתובה אלא מנה אית לה מיגו די"ל מ"ע אני תחתיך ויש לי כתובה מאתים אף על גב דאין אומרים מיגו להוציא מ"מ כאן דהיא טוען ברי והוא שמא ואית לה מיגו מוציא ממון וכ"כ במ' ובהגמיי' פט"ו ה"ט ולפ"ז אם אמרה מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת דהא אין לה מיגו, ואיתא בש"ס עוד טעם אחר דאוקמינן אות' על החזקה דהיא בתול' ומסתמא נבעלה או נעשית מ"ע תחתיו לפ"ז אפי' אם אמרה מ"ע אני תחתיך נאמנת והרי"ף הביא רק טעם זה וכ"כ הר"ן מיהו הרמב"ם והטור והש"ג כתבו הטעם הראשון כדי היא לחוש לתירוץ הראשון וא"ל אם היא מכחשת אותו למה אינה נאמנת במיגו מ"ע אני או משארסתני נאנסתי משום כשהוא טוען ברי לא מועיל מיגו שלה דאין אומרים מיגו להוציא גם י"ל דאינה רצונה לומר משארסתני נאנסתי דאז היא פסול' לכהן ומיגו מ"ע לא אמרינן משום דלא שכיח וכ"כ הרא"ש והר"ן, ולכאורה קשה בסוגיא זו מה מדמה דין זה לדין מנה לי בידך והלה אומר א"י דקי"ל דאוקמי' ממונא בחזקת מריה קמא דהא שם איירי במלוה בע"פ וכאן יש בידה שטר הכתובה ואם איירי במקום שאין כותבין כתובה א"כ הוי תנאי ב"ד ואפשר מיד שאומר לא מצאתי בתולים הוא נאמן מטעם חזקה הנ"ל ואתרע שטר כתובה שלה ונעשה הלואה בע"פ ולפ"ז י"ל דא"י לטרוף מן משועבדים דהא ע"כ אתרע שטר כתובה שבידה, מיהו י"ל כיון דאית לה מיגו נאמנת ונתחזק השטר כתובה שבידה:

ואם אמרה משארסתני נאנסתי. ואם בודאי לא נעשה ברשות הבעל אלא ברשות אביה אז אתרע רשות אביה ואמרי' כאן נמצא כאן היה והיא נבעלה קודם הקידושין עד שתביא ראיה שנאנסה אחר ארוסין תו' פ' המדיר ואם אומרת משארסתני נאנסתי אית לה כתובה ואין לה תו' כיון דהיתה בעולה קודם החופה והוא לא כתב לה, ת"כ אלא ע"מ שהיא בתולה ש"ג, לפ"ז כתובה ותוספ' כתובה שני הפכים הם כשהיא מכחיש אותו יש לה ת"כ ואין לה הכתובה, וכשמתרצת ואומרת משארסתני נאנסתי יש לה כתובה ואין לה ת"כ:

אם רוצה לקיימה אחר כך. כ"כ הרמב"ם והטור ומיהו בתו' דף י"א כתבו אהא דאמר שם הבעל נאמן משום חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה דאיירי באשת כהן או אשת ישראל וקיבל אביה הקדושין כשהיא פחות מג"ש דאז אסורה לו ומפסיד הסעודה וכן נמי למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אין לה כתובה אז מפסיד הסעודה אבל למ"ד דיש לה כתובה מנה א"כ אין מפסיד הסעודה אלא מרויח מנה אינו נאמן ונשמע עוד מתו' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואים כמ"ש בסי' ס' אז שייך דמפסיד הסעודה אבל אם לא צריך לעשות נישואי' אלא לכתוב לה כתובה אכתי אינו מפסיד הסעודה ואינו נאמן וכ"כ בש"ג דף תע"א דצריך לגרשה אבל אם אין מגרשה אינו נאמן, ובח"מ כתב מ"ש הרמב"ם שכותב לה כתובה על מאה איירי כשהיא מרוצה לזה לפ"ז י"ל דלא פליג הרמב"ם על דעת הש"ג אבל בד"מ לא ס"ל חילוק זה וכתב הש"ג חולק על הרמב"ם אבל הרמב"ם לא חייש שיוציא לעז משום הרויח מנה, וכ"כ הרא"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' אף על גב דמרויח מנה:

אם נסתרה. ובתו' ובמרדכי דף קי"א כתבו ב' פירושים אם אמרי' מסתמ' נסתרה עמו או דאיירי כשיש עדים דנסתרה עמו מיהו אפי' אחר שנסתרה עמו אם אמר שלא בא עליה יכול לשויה עליו חתיכה דאסורה אף על גב דלא מוקים אנפשיה מ"מ לפעמים מוקים נפשיה ועיין סי' קי"ז ובסי' קס"ו איתא ביבמה אמרי' דמוקים נפשיה:

יש לה טענת בתולים. כלומר ואם לא היה לה בתולים הוי מקח טעות ואין לה כלום כמו שיתבאר בסמוך סעיף ה':

ואירע הדבר שלא העמידו עדים. דחיישינן שמא בגרם שלו הערים שלא יעמידו עדים כדי שיטעון טענת בתולים אבל במקום שאין מעמידין עדים אין כאן ריעותא ונאמן הוא לטעון טענת בתולים מכח חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

בודקין אותה ע"פ חביות של יין. הרמב"ם בפי"א מה"א סתם וכתב בודקין אותה ולא פירש במה כתב המ"מ דלאו דוקא בדיקה זו הנזכרת בגמרא דה"ה לאחרת עכ"ל ולי נראה דס"ל לרמב"ם דאין היין שלנו חזק כ"כ בזמן הזה שיהא בעול' ריחה נודף ומ"מ למעשה נראה דאין אנו בקיאין בשום בדיקה כמו שנתבאר בי"ד סימן כ"ז ואף לדעת הטור שכ' בדיקה זו של חביות יין נראה דלא פליג על הרמ"ה דס"ל שיבדוק תחלה בשפחה בחביות יין כנ"ל אף שכתב הטור הרמ"ה כתב לאו לאפלוגי אתי אלא לפרושי כי אם ר' גמליאל בגמרא בכתובות דף ע"ב לא סמך על קבלתו שבודקין בחביות יין ובדק בתחיל' בשפחה אנן יתמי דיתמי לא כ"ש ודלא כב"ח:

או מתייחד עמה בפני עדים כו'. נראה דמיירי באשת ישראל ולא קבל בה אביה קידושין פחות מבת ג' דאז אינה נאסרת עליו לפי דבריו אבל היכא דנאסרת עליו לפי דבריו אסור לו לחזור ולבעול מאחר שהוא טוען ברי שבא עליה ולא מצא לה בתולי' ובב"ח לא כ"כ ואין דבריו ברורים:

אם היתה ממשפחת דורקטי. נראה אף דלא טענה אנן טענינן דלאו דינא גמירי נשי לידע לטעון טענה זו ובודאי כגון זה פתח פיך לאלם הוא ומה מזיק שיבדוק אחר זכותה ובגמרא אורחא דמילתא נקט ומעשה שהיה (שטענה כך) ודלא כב"ח:

אם מצאה דם. אף על גב דמדינא עד שתחיה המכה תולין בדם בתולים וא"כ מאי ראיה הוא הדם שלא נבעלה מקודם די"ל דכל זמן שיש דם עדיין אין פתוח לגמרי ופרצה דחוקה קרי לה בגמרא וע"כ כל זמן שיש דם אינו יכול לטעון פ"פ דודאי טועה או הטה:

אבל בחור לא. ואדרבה מלקין אותו ואפילו לדעת הרמב"ם שאינו מחלק בין בחור לנשוי וס"ל דאף בחור מהימן מ"מ ראוי להלקותו כאשר עשה ר"נ (כתובו' דף י') דהא הוא חשוד על הזנות מאחר שבקי בפ"פ:

אם הוא כהן הרי היא אסורה. נראה בזמן הזה שמקדשין בשעת חופה ומיד תוך ז' ימי המשתה בועל בעילת מצוה ואין הכלה מתיחד' עם שום אדם ותמיד יש עמה שושבינין ונשים ובתולות קטנות וגדולות אינו מצוי שתזנה בתוך זה הזמן גם החתן בעצמו יכול להעיד על זה ומסתמא כשלא נמצא לה בתולים ודאי זינתה קודם הקידושין כשהיתה פנויה ותולין במצוי ואז י"ל דלא נאסרה על בעלה כהן:

אשת ישראל מותרת לו. אבל הכתובה יכול להפסידה ואף באשת ישראל דליכא כאן אלא חדא ספיקא שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה מקודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום אם לא כשטוענת ברי נאנסתי תחתיך שאז אינה מפסדת כתובתה כמבואר בסמוך סעיף ט':

וי"א הא דנאסרה באשת ישראל. נראה דה"ה באשת כהן אם מתרצת עצמה ואומרת שקודם אירוסין נבעלה והוא רוצה לקיימה וליתן לה מנה ג"כ אינה נאסרת אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא מאחר שהיא טוענת ברי אף על גב דבשעת אירוסין אירסה בחזקת בתולה וכ"כ המ"מ פי"ח מהא"ב:

עדיין קטנה אינה נאסרת. דפיתוי קטנה אונס הוא ואין להקשות א"כ אף כשהיא גדולה לפנינו וקבלה קידושין פחות מבת ג' אכתי איכא תרי ספיקא שמא באונס ואת"ל ברצון שמא קודם שנעשית גדולה עיין במ"מ פ"ג מהל' א"ב:

אבל התוספות יש לה. דלא נתנו לו חכמים נאמנו' רק על מה שתקנו כתובה אבל תוספת מתנה בעלמא הוא ואינו נאמן להפסידה רק בראיה ועיין לקמן סימן קט"ז שם ג"כ נתבאר לכמה דברים דיש לה תוספו' ואין לה כתובה:

אלא אם כן נודע בראייה ברורה. משמע דפשוט כשיש ראיה ברורה שהית' בעולה או שהודה לו מפסדת גם התוס' אף על גב דלקמן סימן קט"ז גבי חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה אבל מ"מ תוספות יש לה שאני הכא דק"ל כראב"ע (ריש אף על פי דף נ"ד ע"ב) דס"ל אפילו כתב לה מאה מנה אינו גובה מן האירוסין רק מאתים דאנן סהדי שלא כתב לה התוספ' רק ע"מ חיבת חופה וא"כ כשנודע שהיא בעולה אין לה חיבת חופה דחופה לא שייך בבעולה וכמבואר לעיל סימן ס"ד אם כן ק"ו הוא ומה כשמת מן האירוסין דגוב' מאתים ואפ"ה התוס' אינה גובה מאחר דלא כנסה לחופה זו שמפסדת הכתובה מחמת שהיא בעולה מכ"ש שמפסדת התוספ' מאחר שהיא בעולה ולא שייך בה חיבת חופה אבל בחייבי לאוין אף שלא הוכר בה מ"מ חיבת חופה יש לה אף שהיתה באיסור:

לפיכך יש לו להשביע'. כלומר מאחר שמפסדת גם התוספות אם היתה מודה שהיתה בעולה א"כ אם אינה מודה צריכה לישבע קודם שתגב' התוספות כדין הטוען על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך מאחר שהיא מכחשת אותו ואינ' טוענת אח"כ נאנסתי והיה ראוי דגם הוא צריך לישבע היסת על הכתובה מאחר שהיא טוענת ברי שבתולה היתה וכן הוא בהגהות אלפסי ומיהו דהואיל החזקה שאין אדם טורח בסעודה מסייע' לו אין צריך לישבע אפילו היסת וכ"כ הרמב"ם סתם שאין לה להשביעו ועיין במ"מ שכתב דמ"ש הרמב"ם דהיא נשבעה בנק"ח צ"ע דאין זה דומה לטענת פרעון דשטר עומד לפרעון:

אם רוצה לקיימה אח"כ. נראה דמיירי דגם היא מרוצה לזה אבל אם היא צועקת שבתולה היתה והוא רוצה לקיימה בע"כ וליתן לה מנה ודאי כיון שאינו מפסיד הסעודה א"כ כל אדם יאמר כן ומה הועילו חכמים בתקנת' ועוד לדבריה שהיא בתולה א"כ אסורה לשהות עמו כשהוא פוחת לה ממאתי' (כמבואר לעיל סימן ס"ח סעיף ט') ע"כ נראה דמיירי שהיא מתרצית והוי כאלו מודה לדבריו שבעולה היתה וע' בכתובות בדברי התו' דף י' ע"א ד"ה חזקה אין אדם טורח וכו' וכן הוא בהג"ה אלפסי ומשמע דכל זמן שהיא עומדת בדבריה שהיא בתולה אין לה למעט מכתובתה ר' אלא צריך לגרשה ואח"כ אם יתרצו נושאה מחדש:

אם נסתרה מיד. כלומר אחר היחוד צריך לטעון וע' בטור שמחלק בין אם הב"ד מצוי לו מיד:

בודקין אות' כו' משמע ארפילו אם היא לא טענה הך טענה אנן טענינן לה אלא דזכר הטור עוד טענה דהיינו שכך דרך משפחת' שאין להם דם נדה כולי משמע שצריכה היא שתאמר כן י"ל דטענה זו של המשפחה היא גלויה לכל בנות המשפחה ולא שכיח באחרו' א"כ היה לה לטעון כן מדלא טענה כן והטענה הזאת לא שכיח ע"כ ודאי נבעלה:

ע"פ חביות של יין בגמרא בזה דאתא לפני ר"ג הביא ב' שפחו' אחת בתולה ואחת בועלה והושיבוה ע"פ החביו' יין בעולה ריח' נודף בתולה אין ריח' נודף אף זו חושיב' ולא היה ריחה נודף אמר לו לך זכי במקחך ולבדוק מעיקרא בגוויה ומשני גמרא ר"ג מעשה לא חזי וסבר דלמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר ולא אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל וכן כתב הטור בשם הרמ"ה דיש לבדוק בשפחו' תחילה ודיעה ראשונה כתוב לבדוק תכף ע"י הם עצמם בלא שפחות תחילה וקשה למה פסק דיעה קמייתא דלא כמבואר בגמרא דהא ר"ג ג"כ ידע דבר זה מן יבש גלעד ואפ"ה בדק תחילה בשפחות וגם הרמב"ם לא זכר מן השפחו' תחילה ונראה דהטור הוקשה לו על הגמרא דכיון דר"ג לא היה קים ליה בבדיקה זו מאי אהני ליה בדיקת השפחות הלא אין הנשים שוות בגופם זו לזו אלא ע"כ דבאמת סגי בבדיקת האשה עצמה ג"כ מהני אלא דלרוחא דמלתא עשה כן לבדו' ע"י שפחות תחילה ואנן קיי"ל דבכל דבר שצריך בדיקה לא סמכי' על הבדיקה במידי דצריך בדיקה כמוזכר בי"ד בכמה דוכתי וכיון שכן הויא קצת קלקול דלמא סבור שאין הריח נודף ובאמת נודף ע"כ טוב יותר שלא לעשות תחילה הבדיקה ולסמוך על עיקר הדין סגי בבדיקת עצמה:

אינו יכול לטעון כו' אם מצא דם כו' וק"ל מהאי דאמרינן בטור י"ד סי' קע"ז באשה שראתה דם בשעת תשמיש שתולין בדם בתולים עד שתחי' מכת הבתולים וא"כ למה אמרינן כאן דאחר שמצא דם שוב אין לו טענה הא ודאי יש לחוש שמא זינתה קודם לבעילת של בעלה והדם שראה מנה היא עדין מדם מכת הבתולים שנשאר' אחר זנות ובגמ' פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ה) מביא דבר זה לענין אם יוכלן לטעון טענת בתולים בבוגרת ומחלקינן שיש להם פתח פתוח אבל דם יש לה כמו בנערה והיינו לענין אם יוכל לומר שלא מצא דם או מצא פתח פתוח אבל במה שזכרנו ודאי קשה מה מועיל מציאת הדם דשמא זינתה תחתיו ועדיין יש להם דם בתולים בשע' ביאת בעלה וא"ל דלא חיישינן לזנות בסמוך לנשואין שלה דהא אמרי' בפ"ק וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני רב שרקי' כשקידש ובעל לאלתר ש"מ שכל שאינו לאלתר אעפ"י שזמן סמוך הוא חיישינן שמא זינתה תחתיו וצ"ע לישב זה: דברי המגיה בב"ש מתרץ מה שהקשה הט"ז והחמ"ח על מ"ש בש"ע אם מצא דם אינו יכול לטעון פתח פתוח הא תלינן הדם בדם בתולים עד שתחיה המכה א"כ קשה שמא זינתה מקודם ועדיין יש לה דם בתולים ותירץ הב"ש דודאי אם בעיל ואח"כ מצא דם גם בשאר בעילות תלינן בדם בתולים כי דם נדה לא שכיח אבל בדלא ידיענן אם נבעלה מקודם רק מכח טענתו פ"פ בזה אמרינן אם מצא דם ודאי הוא משקר בטענות פ"פ עכ"ל ודברים אלו קשה להולמן דהא אף בנאבד המפה או משפחת דורקטי נוכל לומר דהוא משקר או טעה ואעפ"כ לא אמרינן כן מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה א"כ מ"ש כאן דלא נימא ג"כ דלא משקר מטעם חזק' הנ"ל והאי דם הוא ממה שנשארו מדם הבתולים שזינתה כי עדיין לא היתה המכה ועיין בחמ"ח ע"כ ד"ה:

אם הוא כהן כלי מו"ח ז"ל כתב) בגמ' דף ח' אמרינן בטוען טענת בתולים נאמן לאוסרה עליו והקשה במרדכי דהא אין נאסרת אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראה כדרך המנאפים אבל ראה שנתייחד' עם הגוי קיי"ל אין אוסרין על היחוד כו' עכ"ל ולא תירץ כלום ואפשר לתרץ קושיא הראשונה כו' עכ"ל מו"ח ז"ל ותמהני דהקושי' זו שהזכיר בשם המרדכי היא קושיא בגמ' פ"ק דכתובות דף ט' על ר"א שאמר פ"פ מצאתי נאמן לאוסר' עליו ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א אין אשה נאסרה על בעל' אלא על עסקי קינוי וסתירה כו' ומשני שם דטוען פ"פ הוא כשני עדים דמי יפרש"י שהוי דבר ברור לו שנבעלה עכ"ל ובמרדכי יש בל' זה ור"א אומר הוא נאמן לשוויה חתיכא דאיסורא וקי"ל אין אשה נאסרה על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראו כדרך המנאפים אבל אם ראה שנתייחדה עם הגוי וק"ל אין אוסרין על היחוד כו' עכ"ל והך ק"ל כסבור מו"ח ז"ל דהוא ר"ת וקשה לי וזה אינו שהוא ר"ת וקיימא לן ואין כאן קושיא ואף שיש באיזה נוסח' כתוב בפי' וקשה לי מ"מ הוא טעות ממה שהיה כתוב וק"ל ובאמת אין זה כלל אלא פסקי דינים כותב במרדכי והיינו מה שמקשה בגמ' ומתרץ וזה פשוט:

אשת ישראל דשם יש ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס אבל באשת כהן ליכא אלא חד ספק דא"ל ספק מוכחת עץ דלא שכיח:

אלא עיקר כתובה נאמן דחכמים תקנו כתובה לאשה והם תקנו שיהיה הבעל נאמן להפסידה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכתב ב"י בשם הר"ן משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן ולפי"ז עכשיו שרוב חתנים אין עושים הם החתונה אלא אבי הכלה א"כ אין החתן נאמן בטענות בתולים להפסיד כתובתה:

אבל התוס' יש לה דחזקה שאין עושה סעודה כו' אינה חשזקה גמורה דודאי י"ל שעכשיו נעשה לה שונא אלא דלעיקר הכתובה שאינו נותן מדעתו אלא מצד תקנת חז"ל מהני חזקה זו אבל לא התו' שנותן מדעתו משום חיבת' וכן הוא מבואר בגמ' שאמרו חכמים תקנו כו' ותמוה על הרא"ש שכתב שנראה לו מסברא דהתו' כעיקר בזה וע"כ לא זכרו הטור כלל:

אא"כ נודע בראי' ברורה כאן מיירי שאומרים שבתולה היתה והוא מוציא עליה שם רע דאלו אומרת נאנסתי ודאי היא נאמנת דשמא וברי הוא אלא ודאי שמכחשת אותו וה"ל ברי וברי וא"כ כשיש ראיה ברורה דהיינו שהיו עדים שלא נעשה ערמה בשעת ביאה ולא היה שם דם א"כ בודאי היתה בעולה ואפי' יש לה זכות שיש לנו לומר שמא היתה בעולה קודם שתתארס מ"מ טעות היה שלא ידע מזה ואין לה אפי' תוס' וא"כ א"צ ראיה על שהיתה בעול קודם ארוסין ומ"ש אח"כ קודם שתתארס קאי על הודית לחוד דבלאו הכי אין כאן הודאה כך כ' רש"ל אבל אין צריך לכך דהך ראיה היינו שמצד טענותו אין לו טענת בתולים אלא שיש עדים שזינת' או שהיה לה כבר בעל וזה לא ידע וכן אם הודית פי' שלא יוכל לחייב' מצד טענתו אלא מצד הודאת' ותרתי אלו היינו קודם שתתארס:

יין. ואין אנו בקיאין בשום בדיקה ח"מ:

עליו. ובזמן הזה מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זנתה קודם החופה:

לו. אבל אין לה כתובה דלענין כתובה ליכ' אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה קודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום ח"מ. וכתב ב"ש מזה נשמע אם היה ס"ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס"ס להוצי' ממון. וט"ז חולק ע"ש. ועיין כנה"ג:

אם מנהג כו'. כרב אשי וכדברי הרא"ש בשם ר"ת שם:

טענת כו' אבל כו'. כגירסת רש"י שם וכן הסכימו הפוסקי' והביאו ראיה מירושלמי ועתוס' שם ד"ה אי כו' ושם ט' א' ד"ה האומר כו' אף שדחקו ליישב הירושלמי רחוק הוא:

או מתייחד כו'. דאין לך בדיקה גדול' מזו ובגמרא מיירי היכא דנאסרת עליו לפ"ד ועח"מ:

או לא כו'. שם שמא במזיד כו':

וי"א שאפילו כו'. כ"ד רש"י שם ט' א' ד"ה האומר כו' ותוס' ד"ה האומר כו' וכ"כ הרמב"ן והביא ראיה מירוש' דאמרי' שם היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו ואם היה יכול לטעון טענת פתח פתוח אמאי הורע כחו אלא שחילק בירוש' שם בין להפסידה כתובתה בין לאוסר' וער"נ שם וריטב"א שם:

וי"א דטענת כו'. גמרא שם וכפירש"י והרמב"ם והש"ע השמיטו משום דס"ל כפיר' השני שבתוס' שם ד"ה מברכתא כו':

וי"א הא כו'. הרא"ש שם בשם הר"י והר"ן ומ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א וש"פ דקיי"ל ברי ושמא ברי עדיף כמש"ש י"ב ב' לענין ממונא ושם י"ג א' לענין איסורא ושם ב' אפילו בעובר דל"ל חזקה דכשרות ואפילו ברוב פסולין וכ' הריטב"א והר"נ דהכי איתא בירושלמי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר"א אלא כר"י חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותקת אפ"ה במדברת באומרת מצא ואבדו כו' ור"ל משום דבריא ובריא הוא:

וי"א עוד כו'. רש"י ט' א' ד"ה פחותה כו' וכמ"ש ביבמות ל"ג ב' וס"א ב' ובירושלמי בפ"ב דסוטה א"ר זעירא בשם ר' אחא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה:

וא"ל כו'. דהרמב"ם חולק ע"ש:

אף ממש"ש חכמים תקנו כו'. והם האמינוהו כו' משא"כ בתוספות דלא תיקנו רי"ף ועבה"ג ונ"ל דטעמם ממ"ש חכמים כו' הואיל מדרבנן הוא משא"כ במתנה דהיא מדאורייתא:

אא"כ נודע כו'. רמב"ם וכ"מ מדברי הרי"ף והגאונים שכתבו אבל כו' לא מהימן ועח"מ:

לפיכך כו'. דשבועה גבי דידה הוא דנקיטנא שטרא ומ"מ נשבעת כמ"ש בפ' כל הנשבעין אם אמר שטרא פריעא הוא ומ"מ צ"ע דל"ד לשם דשטרא בחזקת פריעא הוא דלכן האו' אמנה הוא א"צ שבועה מ"מ ועוד ק' דא"כ דוקא בא"ל השבע לי:

ויש לה כו'. מתקנת הגאונים כמ"ש בח"מ סי' פ"ז:

ותחזור כו'. שם בגמ' וכרבנן וכמש"ל סי' ס"ז ס"ה:

ויש לומר להחרים כו'. תקנת הגאונים בכל טענת ספק כמ"ש הר"ף בסוף שבועות וש"פ:

כל מי כו'. ר"ל במקום דלא נאסרה עליו ופשוט דאסור לקיימה בלא כתובה ועתוס' יו"ד א' ד"ה חזקה כו' ועב"ש: