דין כתובת אלמנה וחש״ו היא או הוא - שולחן ערוך אבן העזר סימן ס״ז

נחלצה. כתבו תוספות לרבותא נקיט אף על גב דלא מחוסרת מסירה לחופה דהא אי בעי מייבם אותה בע"כ מ"מ יש לה כתובה מאתים ובסיפא כשנחלצת מן הנשואין נקיט איידי דרישא:

אפילו יש לה עדים. אף על גב דקי"ל כנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אין לה כתובה מכ"ש כאן דאיכא עדים כתבו תוס' דאינו סומך על העדים מאחר דנשאת סבר לשבחה אומרים כן מיהו בש"ס איכא תרי לישנא איכא דמתני על מתני' דכנסה לחופה ולא נבעלה אבל היכא דאיכא עדים ולא נסתרה אז אמרי' דכנס' בחזקת בתולה ואין לה כתובה והרי"ף והרמב"ם לא הביאו אלא מתני' וכן הרמב"ם פי"א לא כתב אפי' יש עדים משמע אם איכא עדים הפסידה הכתובה, ובש"ס איתא וליחוש שמא זנתה תחתיו ואוקמי' כשקדש ובעל לאלתר ופי' התו' דקאי הקושיא על רב אשי דס"ל בעלמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל וזו יש לה מנה א"כ יבא לידי איסור שלא יבא לב"ד ואוקמי שקידש ובעל לאלתר ופוסקים סתמו וכתבו סתם ולא כתבו דאיירי כשקידש ובעל לאלתר צ"ל דלא ס"ל פי' תו' וכן משמע מפרש"י דלא ס"ל כפי' תו' ועיין ב"ח:

אין לה אלא מנה. משמע מנה יש לה אפי' לא הכיר בה לא הוי מקח טעות אף על גב דלא דמי למוכת עץ דהא בזו אתעביד מעשה אדם ובמו"ע איתא בש"ס הטעם דאית לה מנה משום דלא אתעביד בה מעשה אדם צ"ל לפי המסקנא תליא מלתא בקפידא כמ"ש בתו' וקטן אין קפידא כ"כ:

אפילו מנה אין לה. משום דהוי מקח טעות וכתב בד"מ מכ"ש דאין לה תוספו' כתובה וכ"כ בש"ג ועיין סי' קי"ו וקי"ז דינים אלו שם כתבתי בשם המגיד כל שהיא ידעה ולא הגיד' לו אין לה ת"כ דהוי לה לגלות לו אף על גב בחייבי לאוין אמרי' דיש לה /תוספת/ כתובה דסברי דמפייס לה מ"מ כל עיקר שכותב לה ת"כ מחמת חיבת ביאה כתב לה והיא ידעה מזה אין לה /תוספת/ כתובה ויש לדמות לבעלת מום ועי' בח"מ:

איילונית אם הכיר בה. ואם לא הכיר בה אין לה כתובה ויש לה ת"כ והטעם מבואר לקמן סי' קי"ו ע"ש מ"ש:

השוטה לא תקנו לה נישואין. כמ"ש בסי' מ"ד ומ"ה כתב המגיד אם כנס שוטה ונשתפי' צריך לקדשה מחדש ולכתוב לה כתובה לכן לא כ' הרמב"ם פי"ב בכנס שוטה ונשתפי' דיש לה כתובה אם רוצה לקיימה ובטור משמע אף בשוטה א"צ קידושין מחדש לכן כתב גם בשוטה ונשתפי' יש לה כתובה וכן מדייק הב"ח והמחבר כ' בסעי' הסמוך בטור ואפשר דס"ל דברי המגיד דחוקים הם דהא הרמב"ם כ' כשהוא שוטה ונשתפה רצה לקיימה יש לה כתובה ולפי הסברא שכתב המגיד לא ה"ל לכותבה נשתפה כיון דצריך לקדש אותה מחדש, גם בקטן אין קדושין כלום ומ"מ כתב ואם הגדיל וקיימה יש לה עיקר כתובה גם קשה לפי' המגיד מה חידש בש"ס בשוטה ונשתפה רצה לקיימה יש לה כתובה מאחר דצריך לקדש אותה מחדש פשיטא יש לה כתובה אלא ודאי כל הני א"צ קדושין אחרים ול"ד לקדושי טעות דצריך לקדשה מחדש כמ"ש בסי' ס"א דכאן ליכא שום טעות:

לא תקנו לה כתובה. אף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה היינו בנשים פקחות לפ"ז צ"ל מ"ש בסוגיא פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו) חרשת יש לה טענות בתולים איירי בכתב לה כתובה אז יש לה כתובה מטעם דרוצה ליזוק את נכסיו מ"מ אמרינן דוקא כשהיא בתולה רוצה להזיק את עצמו ולא כשהיא בעולה לכן יש לו עליה טענות בתולים:

שהשיאו אביו. אבל הב"ד אין משיאין אותו כמו שוטה שאין משיאין כ"כ הנ"י ואפילו אם השיאו לא מהני מאחר דאין להם רשות ש"ג ומ"ש בסמוך אפילו השיאוה ב"ד תמוה:

ואם בא עליה. כ"כ הר"ן והמגיד בשם הרשב"א אם בא עליה אמרינן אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות ומזה מוכח נמי דאין מקדש אותה דאל"כ למה ליה טע' משום ביאתו ולהמגיד קשה מ"ש קטן משוטה וי"ל:

ר' לבתולה. הנה ברמב"ם פי"א מבואר כל דינים הללו בחש"ו איירי בין בכתב לה כתובה ובין לא כתב לה כתובה מכל מקום בח"ש אין לה כתובה אלא מנה אחר שנתפקחו וכן בגר כמ"ש בסמוך ובקטן יש לה מאתיים ובפרישה כתב הטעם שאני ח"ש דלא היו יודעים שנתפקחו לכן אין לה מאתיים לפ"ז גם בגר הטעם דאין לה אלא ק' מטעם זה דלא היו יודעים שיתגיירו אבל בקטן יודע שיתגדל ובסמוך כתבתי בשם המגיד טעם אחר וכל זה שפיר לדעת הרמב"ם אבל הטור דס"ל בגר יש לה מאתים כמו בקטן ובח"ש ס"ל דאין להם אלא מנה וקשה מ"ש חרש ושוטה מקטן וגר וצ"ל הטור איירי בח"ש כשלא כתב לה כתובה ובקטן איירי בכתב לה וכן מוכח בטור דהא כתב אפילו עיקר אינו גובה מכח השטר וכו' ש"מ דאיירי בכתב לה וכ"כ בש"ג בקטן דוקא בכתב לה כתובה אז יש לה ר' וכמ"ש בהג"ה סי' מ"ג אף על גב הכתובה שכתב לה כבר אינו אלא חספא מ"מ אמרי' כל שכתובתה בידה הוי ליה להתנות דלא נתן לה סך זה אף על גב ת"כ אין לה אף על גב שכתב לה מ"מ בעיקר כתובה אמרי' ה"ל להתנות:

ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו. הנה רש"י פי' השטר חספא בעלמא הוא משמע דאין גובין בו כלל אפילו מה שמכר משהגדיל וכ"כ תו' דאין טורפין משועבדים כלל דחיישינן שמא אתא לטרוף מלקוחות שמכר בקטנותו וכן הרא"ש כתב סתם ואין טורפין משועבדים אבל בטור כתוב משועבדים שמכר בקטנותו אין טורפין וב"ח מוחק ב' תיבות הללו שמכר בקטנותו ובפרי' ובח"מ כתבו וטורפין משועבדים מה שמכר בגדלותו מכח תנאי ב"ד וצ"ל לפירושם אף על גב מחמת תנאי ב"ד אין לה אלא מנה דהא משהגדיל היא בעולה מ"מ אמרינן הואיל הכתובה על מאתים בידה הוי כאלו נשאת השתא והיא בתולה ויש לה ר' מחמת תנאי ב"ד ולא חיישינן שמא תטרוף משועבדים שמכר בקטנותו מחמת תנאי ב"ד כי אז צריכה היא לברר אימת היתה נשואה לו ועדים אלו יעידו שהיה קטן מיהו ברמזים כתב הטור סתם דלא גביא ממשועבדים ולכאורה נראה לכתחלה קורעים הכתובה שלה וכותבין כתובה על מאתים אלא אלו דינים איירי שאירע כך שלא כתב לה כתובה אחרת, אלא בהג"מ קדושין דף תרס"ג לא משמע כן וכן פסק בתשובות מהרי"ו סי' ק' דא"צ לכתוב לה כתובה אחרת וע' ב"ח:

אלא מנה. לדעת הרמב"ם הנה לדעת המגיד שם איירי בעת שכנס' כותיית היתה יותר מג' שנים ואז היא בחזקת בעולה מ"ה ס"ל להרמב"ם דאין לה אלא מנה משום בעת הנישואין נמי אין לה אלא מנה ומה שכתב לה מאתים הוי כתו' כתובה לפ"ז אין חילוק בין קטן לגר כי בגר שנשא אשה כשהיא פחותה מג"ש נמי יש לה כתובה מאתים ומדברי המחבר משמע דלא ס"ל כהמגיד ולדעת תו' והרא"ש לכאורה קשה למה בגיורת יש לה ר' הא היא בחזקת בעולה אם כן הוי כתוספ' כתובה, ואפשר אף על גב דקיימ' לן בגיורת דאין לה כתובה מאתים מחשש שמא זנתה מ"מ אם כתב לה מאתים לא הוי כת"כ כי לאו בודאי זנתה ובח"מ כתב הרמב"ם איירי שלא כ' כתובה ולא משמע כן ברמב"ם דאם כן למה בקטן יש לה מאתים אלא עכשיו היא בעולה ולא שייך הסברא שכתבתי בסמוך גם בפרישה לפי חילוק שלו איירי הרמב"ם בקטן כשכתב לה ומשמע הרמב"ם והטור דאיירי בגר שנתגייר עם אשתו ש"מ שכתב לה הכתובה בעת כותיות ולא כיש מי שאומר שהביא בש"ג אם כתב לארמית אין הכתובה כלום אלא איירי בעכו"ם שנשא בת ישראל והש"ג ס"ל דאיירי כשכתב לארמית אבל עכו"ם שנשא בת ישראל וכ' לה כתובה אין הכתובה כלום, גם משמע מדבריו דס"ל כתובה הראשונה קיימת לפ"ז כל הפוסקים שהבאתי חולקים עליו:

או נחלצה מן האירוסין. לרבותא נקט חלוצה דאע"ג דשומרת יבם לא מחסרה מסירה לחופה דהא אי בעי מייבם אותה בע"כ ואפ"ה לאו בחזקת בעולה היא כ"כ התוספות:

או נחלצה מן הנשואין. כדי נסב חלוצה דמיד שנתאלמנה אין לה אלא מנה אף קודם שנחלצה ומשום נחלצה לא יפה כחה משאר אלמנה ועיין בר"ן:

אפי' יש לה עדים. הטעם כתבו התוספות שאינו סומך על דברי העדים וסברי דלשבחה אומר כן והרמב"ם כתב אעפ"י שהיא בתולה הואיל וחזקת הנשואו' שתבעל לא תקנו לה אלא מאה והרי היא כבעולה לכל דבר והא דמשמע בגמ' (בכתובות דף י"ב ע"א) כשלא בעל לאלתר אחר קידושין ולא נמצא לה בתולים יש לה טענת בתולים היינו שראוי לבא לב"ד ולחקור שמא תחתיו זינתה אבל להפסיד' אותה מנה אינו יכול כי אנן סהדי שבחזקת בעולה כנסה וכאלו היה לה תנאי עמו אף שלא תמצאני בתולה תתן לי מנה ועיין בדברי הרב המ"מ ובב"ח:

הגיורת. עיין בב"ח מ"ש על זה:

ונמצאת בעולה אפי' מנה אין לה. בד"מ כתב וכ"ש שאין לה תוספ' וכן הוא בהגהות אלפסי ודבריה' תמוהים בעיני מה כ"ש הוא בגמרא בכתובות דף ק' ע"ב תני הממאנת והשני' והאיילונית אין להם כתובה וקאמר עלה בגמרא דף ק"א ע"א אמר שמואל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספות יש להן תניא נמי הכי נשים שאמרו אין להן כתובה כגון הממאנת וכו' אין להם מנה מאתים אבל תוספות יש להן נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספות וכ"ש מנה מאתים הרי להדיא להיפך שמנה ומאתים הוא כ"ש מתוספות אבל זה מצינו שמנה ומאתים אין לה ותוס' יש לה בלא הכיר בה (כדלקמן סימן קט"ז סעיף א') וא"כ מנ"ל לפסוק בכנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה דאין לה תוספות דהא רב ששת בכתובות דף י"א ע"ב בעי למימר דאם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דמקח טעות לא לגמרי משמע ויש לה כתובה מנה נהי דרבא פליג עליה שם וס"ל דמקח טעות לגמרי משמע מ"מ למה תגרע מאלמנה לכ"ג בלא הכיר בה הוי ג"כ מקח טעות ואין לה כתובה ואפ"ה יש לה תוספות ומ"מ לקמן בסימן ס"ח סעיף א' והוא מועתק מדברי הרמב"ם משמע כשיש ראיה או שהיא מודה שהטעתו אין לה אפי' תוספות וא"כ צריך לחלק בין הטעתו דהכא ללא הכיר בה דסי' קי"ז גבי חייבי לאוין ועיין לקמן סימן ס"ח ס"ק י"ג כתבתי טוב טעם וראיה לזה:

וכן איילונית אם הכיר בה. ואם לא הכיר בה אין לה מנה מאתים אבל תוספות יש לה ועיין לקמן סימן קט"ז סעיף ג':

השוטה לא תקנו לה נשואין. משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה לא קיימא תקנתא דרבנן:

ואם כנס החרש' וכו' יש לה כתובה. כתב המ"מ היינו ברוצה לקיימ' דוקא אבל אין מכריחין לקיימה ובשוטה ונשתפ' מאחר שלא תקנו לה נשואין אם רוצה לקיימה צריך לקדשה ולכתוב לה כתובה ועיין בטור ובב"ח:

וכתב לה מנה. לאו דוקא מנה אפי' כתב לה מאה מנה וכן הוא בגמרא וברמב"ם וטור:

שהשיאו אביו. אבל ב"ד אין משיאין הקטן דלא תקנו רבנן נשואין לקטן הואיל וסופו לבא לידי נשואין ולא ידעתי מ"ש הרב בהג"ה אפי' השיאוהו ב"ד דאטו בב"ד טועין מיירי:

עיקר כתובה ר' לבתולה. אעפ"י כבעל לאחר שהגדיל כבר היא בעולה מ"מ מאחר שלא התנה עמה בשעה שהגדיל קודם שבא עליה שלא יתן לה אלא מנה ע"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואיה דהא בתולה היתה כשבא עליה בתחלה:

שנמכרו בקטנותן. כלומר ע"י האפטרופוס אבל מה שמכר משהגדיל טורף אפי' ממשעבדי דמאחר שיש לה מתנאי ב"ד א"כ קלא אית ליה וטורפת ממשעבדי כאלו היה כתובת' בידה ולא ידעתי למה נדחק בב"ח ורוצה להגיע בטור בש"ע ע"ש:

אלא מנה. לדעת הרמב"ם כלומר אבל מדברי התו' והרא"ש משמע דגר וקטן דינם שוה (הביאם הב"י סימן זה) ול"נ דלא פליגי דהתו' והרא"ש מיירי בעכו"ם שכתב לאשתו כתובה מאתים וכמו שכ' רש"י ונתגיירו יחדיו וקיימה ע"מ כן קיימה שתהי' כתחל' נשואין והא הוא כתב לה מאתים אבל הרמב"ם מיירי בקיימה סתם ולא כתב לה כתובה ונכרית אז אין לה אלא מנה דכל נכרי' בחזקת בעול':

אפי' יש לה עדים כו' בתוספת מבואר שם מאחר שהיו נשואין אמרינן דלשבח' אומרים כן ובגמ' פרכינן ונחוש שמא תחתיו זינת' ובין לפירש"י ובין לפר"י שם הו' הקושי' על רב אשי שם אלא דלרש"י מקשה דאמאי אמרו במשנה דאם נכנס' לחופה דאין לה טענת בתולים א"כ לא יבא לב"ד כלל ולא יחקרו עליה וא"כ יש ספק שמא אסור' לו משא"כ בשאר מקומות עכ"פ יבא לב"ד ויהיה חקיר' עכ"פ משא"כ כאן ולר"י פריך כיון שזו יש לה כתובה מנה והיא עדיפא משאר בתולה ונמצאת בעולה דאין לה אפי' מנה א"כ יבא לידי איסור שזה סבור שהב"ד חושבין אותה לבעולה ולא יבא לב"ד כלל ומשני שם רב שרביא כשקידש ובעל לאלתר דודאי לא זינת' תחתיו (משמע בלא בעל לאלתר יש לו טענת בתולים כמו בשאר בתולה ונמצא' בעול') וא"כ ק' על הטור וכן שאר פוסקים שלא הביאו הך דרב שרביא דהא הוא קאי בשיטת רב אשי כפי הפרושים שזכרנו ואנן קי"ל כרב אשי דכונס' בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אין לה כלל ולמה פסקו סתם דבתולה מן הנשואין יש לה כתוב' מנה ונ"ל דהפוסקים לא ס"ל כרש"י ותו' אלא ס"ל דהך מקשין דפריך וניחוש לשמא תחתיו זינת' פריך דוקא על רבה דאמר שם כנסה בחזק' בתולה והיא בעולה יש לה מנה אף על גב דמעולם לא היה לה חופ' עם איזה בעל ממילא ודאי זינתה ע"ז פריך למה יהיה לה מנה דאימור תחתיו זינת' ואפי' איסור יש עליה ומאיסורא לא פריך שמא תחתיו זינת' דיש כאן ספק ספקא כדאמרינן שם בגמרא דף ט' ספק תחתיו ספק לא תחתיו ואת"ל תחתיו יש ספק שמא באונס ומותרת לישראל אבל אממון פריך שפיר דלא מהני ספק ספקא להוציא ממון וראי' דאפילו רוב לא מהני גבי ממון להוציא כדאיתא בפרק המוכר פירות דלא אזלינן בממונא בתר רובא ע"כ פריך דלמה יהיה לה מנה וע"ז משני רב שרביא דבעל לאלתר מ"ה יש לה מנה לכנסה בחזקת כו' ויש ראיה טובא לפירש זה דלעיל דף נ"ו ע"ב כתבו התוספת ד"ה אי למיתב כו' מקשה על מ"ש דלמיתב כתוב' נאמן להפסיד כתובת' הא יש כאן ס"ס כו' וא"ל דס"ס לא מהני בממון להוציא דהא לקמן איכא למ"ד יש לה מנה אלמא דבאותו מנה דיש ס"ס מהני להוציא ותירצו שם דלא הו' שם ס"ס כו' ובאמת דוחק הוא שם דבריהם ולא ס"ל להפוסקים דבר זה אלא ודאי יש שם ס"ס ואפ"ה (לא) מהני ס"ס להוציא ממון ומה דקשיא להו לאותו מ"ד דיש לה מנה משמע דס"ס מהני אין זה כלום דבאמ' הגמ' מקשה קושיא זו דניחש שמא תחתיו זינת' ולא מהני לגבי ממון ס"ס והוצרך רב שרביא לתרץ דלא הוה ספק כלל כיון שבעל לאלתר וע"כ יש לה מנה לרבה ויודע אני שאיני כדאי לחלוק אפי' על תלמידי התו' ה"ו מ"מ דבר זה תורה היא וללמוד אני צריך דסתירה גדולה יש לי בדבריהם דלדבריהם קשיא שמואל אדשמואל דלפי דבריהם דכאן ס"ל לשמואל דס"ס מהני אפי' להוציא ממון דהא שמואל הוא אומר שם דנאמן להפסידה והוצרכו התוספ' לומר דלא הוי ס"ס אבל אי איכא ס"ס מהני והא בריש המוכר פירות אמרינן דלשמואל לא אזלי' בממונא בתר רובא אלא דוקא באיסורא הרי דאפי' ברובא דהוא דאורייתא כדאיתא פ"ק דחולין אפ"ה בממונא לא אזלינן בתרי' ק"ו לס"ס וא"כ למה ניז' בתר ס"ס להוציא ממון ויש ראיה דרוב עדיף מס"ס דהתוספת פ"ק דכתובות דף ט' ד"ה ואבע"א וז"ל ואור"י דהא רובא ברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן הלכך במקום ס"ס שרי כולי משמע דאי הוי רוב גמור הו' עדיף מס"ס וע"כ יש כאן ק"ו ותו דהא חזק' עדיפא מס"ס כנזכר בדברינו בי"ד סי' ק' ורוב עדיף מחק' כדאיתא בהרבה מקומות בגמ' וא"כ לשמואל דאמר כאן דהאומר פתח פתוח נאמן להפסיד' כתובת' ודאי ס"ל דין ס"ס מועיל בממון ומ"ה (לא) קש' להם אמאי דאמרינן שם לדברי ר' אלעזר דנאמן להפסיד כתוב' דאין שם פלוגתא בין ר' אלעזר לשמואל כמ"ש שם התוס' עצמם בד"ה נאמן להפסיד כו' כלל העולה מדברינו דלא הוצרך רב שרבי' להעמיד שבעל לאלתר אלא לרבה דס"ל בתולה ונמצאת בעול' יש לה מנה דקשה עליו הא ס"ס לא מהני בממון אבל למאי דקי"ל כרבא דבתולה והיא בעול' לית לה כלל לא הוצרכנו לאוקימתא דרב שרבי' אלא באמת אין לה כלל אע"פ שיש ס"ס אלא דוקא באם היתה בחופה כבר אפי' בעדים שלא נבעל' אז לא חיישי' כלל לזינת' דמוקמינן לה לחזקת היתר ולא נבעלה באיסור כלל אלא נבעל' מבעל' הראשון ואז א"צ לומר שבעל לאלתר דבלאו הכי יש לה מנה ודברים אלו כפתור ופרח בס"ד:

ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו לכאורה משמע אבל ממה שנמכרו אח"כ בגדלותו גובה משעבדי וזה אינ דהאי במאי טריף בהאי שטר כתובה והא הספא בעלמא הוא דה"ל מוקדם ויש חשש שמא אתא למטרף מזמן הכתוב בו ומה"ט כל שטר מוקרם פסול הוא וכ"ה בתוספת בהדיא כאן ס"פ הכותב דל גבי' כלל ממשעבדי קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימת שע"מ כן קיימה וא"ת מאי קמ"ל מתני' שע"מ כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתוב' וליכא למימר דאשמועינן דטרפ' ממשעבדי הא מוקדם הוא ולא גביא ממשעבדי דאתא למטרף שלא כדין מה שמכר קודם שנתגייר וי"ל דאשמועינן היכא דניסת בתולה אע"ג כשגדל כבר היא בעול' אפ"ה יש לה ר' שע"מ כן (קיימ') שיהא עכשיו כתחילת נשואה עכ"ל. משמע דאין לה כלל ממשעבדי וכ"כ מו"ח ז"ל וכתב דהנך שני תיבות שנמכרו בקטנות' הם ט"ס ויש ליישב דברי הטור דטעמא קאמר דהא מה שמוכר בקטנותה ודאי לא טריף א"כ לא טריף כלל כיון דיש חשש שיטרוף מה שנמכר בקטנותה וכ"כ הטור ברמזים סתם לא נביא ממשעבדא משמע כלל לא ובדריש' כתוב דודאי טרפא ממה שנמכר אח"כ מחמת תנאי ב"ד כמו באלמנה מן ארוסין כדלעיל סי' נ"ה לדעת הרא"ש דאפי' בלא שטר כתובה גביא מן משעבדא והתו' לא אמרו אלא דמחמת השטר כתובה לא גביא אבל מחמ' תנאי ב"ד נביא ממשעבדי דאח"כ ולא נהירא דהא הטור עצמו כתב אינו גובה אלא מבני חורין משמע ממשעבדי כלל לא ותו דברמזנים כתב סתם כמו שזכרתי ותו נראה דכאן אין שייכת תנאי ב"ד לענין משעבדי כלל דהא כל טירפא ממשעבדי הוא מטעם דלא הי' להם לקוחות לקנו' וזהו בשטר שיש לו קול מתי נעשה וכן בכל אשה שניסת ואפי' לא כתבו לה כתובה אלא שיש לה מחמ' תנאי ב"ד זה נמי יש לה קול אימתי ניסת משא"כ כאן בקטן וגר שמשע' שנתגדל אין לו נשואין אלא שהי' לו נשואין בקטנות והם אין בהם ממש אלא במה שנתגדל ובא עליה אחר הגידול וזה אין לו קול שלא ידע מתי נתגדל וכ"ש שאין ידוע אם בא עליה אח"כ ע"כ לא טריף ממשעבדי כלל וכמו שכ' מו"ח ז"ל:

אלא שבזו אין כתובתה אלא מנה לדעת הרמב"ם פי' שהיא מחלק בין קטן שנתגדל דאזלינן בתר תחילה כשנשא' דהיתה בתולה ובין נכרי שנתגייר' אשתו דאזלי' בתר סוף דנתגייר' והיא בעולה: ונראה טעמו דאמרי' באיזהו נשך דף ע"א דקטן יש לו זכיה מדרבנן כיון דאחר שיתגדל יהיה ראוי לשליחות אבל נכרי דלא אתא לכלל שליחו' לית ליה זכי' וה"נ כאן אמרי' דיש לאשת הקטן זכות בשע' בעילת' כשהיתה קטנה כיון שלבסוף יהיה לה זכות זה מהני לה גם עתה משא"כ בנכריות שאין לה זכות דהא אין עומדת להתגייר אלא שדרך מקר' נתגיירו אח"כ ע"כ אין לה עכשיו בגרותא שום זכות שלעתיד ולעל סעיף ח' בחרשת שנתפקח' דאין לה אלא מנה לדע' הרמב"ם ניחא כיון דאינה עומד' להתפק' בודאי הוה כמו בגר כאן דג"כ אין לה אלא מנה אבל להטור והתו' דגם בגר כאן הוי כמו בקטן דיש לה ר' קשה מ"ש מחרש' שנשתפ' דאין לה אלא מנה והמעיין בל' המשנה ס"פ הכותב יראה דלק"מ שאמר שם קטן שהשיאו אביו כתובת' קיימ' כו' גר שנתגייר' אשתו עמו כתובתה קיימ' כו' הרי שזכר כתובתה שהיתה לה כבר דהיא מועל' אף בגייות יש כתובה לפי דיניהם (כיון שיש עכ"פ שם כתובה עליה מועל' גם לאחר שתתגייר ואזלי' בתר כתיב' הכתובה שהיתה בתולה משא"כ בחרש' שנתפקח' דמשמע' נשואי' לא היה לה כלל ולא כתובה ע"כ אזלינן בתר האי שעתא דיש לה כתובה ואז היא בעול' כנ"ל נכון בזה:

הראשון. דאינו סומך על העדים מאחר דנשאת סבר לשבחה אומרים כן. ואם נשאת אחר שפירסה נדה ומת קודם שתטהר יש לה טענות בתולים דלא מחזקינן ליה בחזקת רשיעא שבעל בהיותה נדה כנה"ג:

אין לה. ואף תוס' אין לה ד"מ ומהרי"ט וע' ח"מ. אם נכנסה בחזקת בחולה ונמצאת בעולה אפי' באונס מפסדת כתובתה ותוס' מהרי"ט:

אביו. אבל הב"ד אין משיאין הקטן. והרב רמ"א כתב ואפילו השיאוה ב"ד והוא תמוה ב"ש ח"מ:

יש לה. וא"צ קדושין אחרים ב"ש:

אפילו יש כו'. עב"ש:

ומבת ג"ש כו' כתובתן מנה. רמב"ם ועסי"א:

בתולה שהיא בוגרת. שם י"א ב':

או כו' וכן כו'. עבה"ג וכמ"ש בר"ס ס"ח:

אם הכיר כו'. דבלא"ה אין לה כתובה כמ"ש במתני' דכתובות ק' ב' וע"ש בגמרא ק"א ב' וש"מ:

ולא מזונות כו'. כמ"ש ביבמות פ"ט א' אין לה פירות כו' תנאי כו':

ואם כנס כו'. למד ממ"ש בכתובות ל"ו א' משום דא"ל למימרא כו' ל"ק כו' מ' דכתובה אית לה וצ"ל בכה"ג ועלח"מ. והמ"מ כ' דלמד מחרש ושוטה דסימן י' וליתא דשם כ' אע"פ כו' אין כו' רצו כו' דוקא וכאן כ' סתמא דמיד יש להן:

ותנאי כתובה. כנ"ל:

וכתובתה מנה. כנ"ל ס"ג:

אבל השוטה כו'. כיון דל"ל נישואין:

אפילו מבן ט' כו'. מתני' יבמות צ"ו ב':

מאתים כו'. גמרא שם לא חידשו כו':

אבל כו'. כר"י דר"ה איתותב שם כ"א:

ואפילו השיאוה ב"ד. נ"י בשם הריטב"א ביבמות כיון דל"ל נישואין וכמש"ל סי' י':

ואפי' העיקר כו'. לפיכך כו'. טור ועתו"ס שם ד"ה ל"ש כו':

אלא שבזו כו'. עבה"ג אבל כל הפוסקים חולקין עליו וערש"י שם ד"ה חידשו כו' ותוס' ד"ה הנ"ל וכ"מ פשטא דמתני' דתני להו בחדא ודברי הרמב"ם צ"ע ועלח"מ ומש"ל: