כמה דיני כתובה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ס״ו

אסור להתייחד עם הכלה. הרמב"ם לא כתוב אסור להתייחד אלא כתב צריך לשמוע /לכתוב/ משמע לכתחלה יש לעשות כן אבל איסור ליכא ב"ח:

ויש מקילין. הר"ן כתב הטעם שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שתהיה קלה בעיניו להוציאה כתב בח"מ על כן טוב להודיע לה את זאת אם מתיחד עמה בלא כתובה:

והבעל נותן שכר סופר. מפני שהוא טובה שלו שע"י הכתובה מותר לבוא עליה ובש"ס איתא אפילו אם הוא ת"ח נותן הוא שכר הסופר:

וי"א דאין לסמוך אעדים. הנה המגיד והב"י מפרשים דברי הרמב"ם דקנין מהני אפי' לכתחלה אפילו אם יהיה לו פנאי לכתוב כתובה אבל התפסת מטלטלין לא מהני אלא כשלא היה לו פנאי הטעם הוא משום אם מתפיס מטלטלין הוא עובר על תקנות חז"ל שתקנו כל הנכסים משועבדים לה לכתובה אבל אם קנה קנין אינו עובר על תקנות חז"ל כי קנין לכתיבה עומד והטור ומהרי"ק מפרשים דברי הרמב"ם אפילו קנין לא מהני אלא לפי שעה ובסמ"ג מפרש דברי הרמב"ם דאין סומכים על הקנין אלא במקום שאין כותבין כתובה וכתב בח"מ וז"ל משמע מיהו דבשעת הדחק סומכים על עידי קנין לפי שעה אבל ב"ח כ' אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג עכ"ל ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יכול לסמוך על הטור ומהרי"ק ובאיסור קל כזה אין ראוי להחמיר בפרט בזמן הזה דאין מגרשים בע"כ עכ"ל:

העמיד לה ע"ק. כתב בח"מ אפילו אם יש לערב פיצוי מהבעל ואז אין קלה בעיניו להוציאה מ"מ אסור דהוי כאלו אין כתובה בידה וכעין זה כתב הרא"ש בפ' החובל:

עיין בח"ה סימן ס'. כלומר שם מבואר היכא דמשעבד נפשו וגופו יכול להשתעבד אף על פי שאין לו נכסים בשעת השיעבוד מזה נשמע ג"כ לדינים שבכאן לענין כתובה:

אלא לאחר שקיבל החתן קנין. עתו' פ"ב דגיטין והג"מ כתובה הנכתבת ביום ונחתם בלילה כשר אבל ת"כ פסול והיכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי:

ויקבל עליו אחריות. משמע אפילו אם היא מרוצה בלא אחריות אסור וכן משמע בתו' דף נ"ו שכתבו בעובדא דרב אמי שם ריש כתובות דשריא למבעל בשבת ולהתפיס מטלטלין דאיירי כשקיבל עליו אחריות ולא פירשו דאיירי דהיא היתה מרוצה על התפסת מטלטלין בלא אחריות דידיה ש"מ דס"ל דלא מהני רצון דידה אלא הוא צריך לקבל עליו אחריות וכן משמע מסמ"ג, מיהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו סוגיא זו דאתמר בדף נ"ו ועל עובדא דר"א הנ"ל כתבו לפי שעה מהני התפסת מטלטלין משמע דס"ל דא"צ לקבל אחריות, וכתב הר"ן על הא דר"א צוה להתפיס מטלטלין בשבת אף על גב דהוי קנין וקי"ל אלמנה אסור למכנס בשבת כדי שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת, שאני נישואין דהוי מילי דפרהסיא א"נ עובדא דר"א איירי מבע"י והיה שעות /שהות/ למתפיס מטלטלין ולא לכתוב כתובה, ועיין בח"ה סימן ע"ג שם איתא מי שנשבע לשלם יכול ליתן משכנות בשבת אתיא כתירוץ ראשון של הר"ן:

ודוקא שכתבה לו התקבלתי. משמע כשמוחלת בעל פה א"צ לכתוב לה כתובה אחרת ואין איסור בדבר כשדר עמה בלא כתובה ולכאורה תמוה הא אכתי יש לחוש דהיא לא סמכה וסברה דמהני המחילה אם כן הוי ביאת זנות כמ"ש בהרא"ש ותו' וצ"ל כשהיא מחל' בע"פ לא חיישינן לזה ותו' והרא"ש איירי בתנאי בעת הקדושין אז סברה התנאי קיים אבל מחיל' בע"פ אחר כך לא סברה דמחילה קיים וכן כתב ב"ח מיהו י"ל אף בע"פ אינה סומכת אלא בע"פ יש תקנה בלא כתובה לומ' לה דלא מהני המחיל' משא"כ כשכתב' לו התקבלתי אז שיעבוד הכתובה בטל וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, אלא לקמן מוכח דהמחבר ס"ל עיקר כרמב"ם דאפילו כתיבה לא מהני ואינה מפסדת הכתובה א"כ מה שצריך לכתוב לה כתובה ע"כ משום דלא סמכ' דעת' וכשמוחלת בע"פ א"צ לכתוב לה כתובה אחרת ע"כ צ"ל דסמכה דעתה כשמוחלת בע"פ והרב רמ"א שכתב תיבת ודוקא למד ממ"ש המרדכי פרק החובל על הא דאמרינן כל לגבי בעל ודאי מחלה כתב ודוקא ע"י שכתבה התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הוי מחילה כשכבר נשואה וכתב בח"מ אף ע"ג דבשטר חוב פסק המ' בסנהדרין דמהני מחילה ואפילו תפיס שטרא אפשר לחלק דכתובה באשה היושבת תחת בעלה כל זמן שאינה כותבת לו התקבלתי י"ל משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי ולאחר מות בעלה משמע מדברי המ' שם אף בכתובה מהני מחילה גרידא, ע"כ נשמע ממרדכי כשכותבת התקבלתי אין לה כתובה ולא כרמב"ם דס"ל אם כתבה התקבלתי אית לה כתובה, והמחבר ס"ל עיקר כרמב"ם כמ"ש בסעיף ט' והמ' דס"ל מחילה בע"פ לא מהני נר' דלמד מסוגי' פרק אף על פי דס"ל לרבי יוסי בסוף ביאה לא מהני מחילה ופרש"י שכבר זכתה ואמירתה לא מהני אא"כ כתבה התקבלתי אף על גב ללישנא אחרינ' שם פליג רבי יוסי וס"ל אפילו בסוף ביאה מהני מחילה מכל מקום א"א להפסיד אותה כשמחלה בע"פ דיד הנמחל על התחתונה כמה שכתב בח"ה סימן ס"ה ושפיר פסק זה דכתיבה מהני דר' יוסי מודה לר"מ ורבי יהודה ול"ק קושית הח"מ דהקשה הא דקי"ל הלכת' כר' יוסי נגד ר"מ ור' יהודה, אלא ק' ממ"ש לקמן סימן ק"ה המוחלת כתובה אין צריך קנין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכת משמע אפילו בע"פ מהני המחילה וצ"ל דוק' כאן כשמוחלת לו ואינו מגרש אותה אז לא מהני מחילה בע"פ משא"כ כשמגרש אותה או אלמנ' שמחל' וכן כתב המגיד והר"ן לפי שיטת הרמב"ם סבר' זו כך צריך לומר ג"כ לשיטת הני פוסקים, ולשיטות הרמב"ם הלכת' כר"מ דלא מהני מחילה ותנאי אפי' אם כתבה התקבלתי מ"מ אית לה כתובה ומ"מ הוי ביאת זנות משום דלא סמכה דעתה ואפילו אם היה דר עמה אחר כך והיה כל הביאות ביא' זנות מ"מ הכתובה קיימת כל זמן שרצה לקיימה אבל אם לא דר עמה אז התנאי ומחילה קיים כמ"ש המגיד והיינו מ"ש לקמן סימן ק"ה המוחלת כתובתה א"צ קנין והעדים ומשמע אם מחלה ודר עמה אח"כ ואח"כ מגרשה לא מהני המחילה מאחר שהיה דר עמה אחר המחילה ולא מהני אא"כ כשמגרש אותה מיד, אף על גב טעמ' דר"מ הוא משום דס"ל כתובה דאוריית' והוי מתנה על מה שכ' בתורה ואנן קיימי לן כתובה דרבנן תירץ המגיד דקי"ל כוותיה ולא מטעמו אלא הטעם הוא דחז"ל עשאו חיזוק כשל תורה אלא אכתי קשה הא בשל תורה קיימי לן תנאי של ממון קיים והר"ן תירץ חז"ל עשאו חיזוק יותר משל תורה ועמ"ש בסי' צ"ב אלא קשה על הרמב"ם מסוגי' פרק החובל דהקשה שם אם אשה חבלה לאחד תמכור הכתובה בטובת הנאה ותשלם להנחבל ותירץ כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולרמב"ם לא מהני מחילה ותו' שם הקשו קושי זו ותרצו כתיבת התקבלתי מהני אבל להרמב"ם לא מהני אפי' כתיבה קשה קושי' זו ודוחק לומר דמוחלת היינו שיגרש אותה ותמחול ואחר כך יחזיר אותה ולולי דברי הר"ן והמגיד הייתי אומר דס"ל להרמב"ם דוק' תנאי שהתנ' עמה בעת הקדושין או בעת הנישואין אותו תנאי בטל משום דהוי כמתנה על מ"ש בתורה, ומ"ש בפי"ב התנה עמה לפחות מכתובה או שכתב לה מאתים והיא כתבה התקבלתי מאה התנאי בטל היינו התנאי היה לפחות או שתכתוב לו שובר אבל אם לא היה תנאי אלא היא מחלה אחר כך מהני אפי' בע"פ והיינו מ"ש פי"ז המחילה א"צ קנין אלא הר"ן והמגיד בסוגי' זו מחלקי' כמ"ש לעיל דאין קיים המחילה אלא כשמגרש אותה, ובסעיף ט' פסק המחבר התנאי בטל ולמ"ש ניח' דלא הגיה שם כלום הרב רמ"א משום תנאי שאני אבל מחילה ס"ל דמהני והיינו כשכתבה לו התקבלתי אבל בע"פ לא מהני אבל המחבר ס"ל אפילו מחילה לא מהני והיינו מ"ש בסעיף ט' אין לה כתובה לקצת פוסקים כוונתו לשיטת הרמב"ם יש לה כתובה, ושאר פוסקים כתבו בלשון קצת פוסקים ש"מ דס"ל עיקר כשיטת הרמב"ם דיש לה כתובה אפילו אם מחלה וכתבה לו התקבלתי וע"כ מ"ש כאן צריך לכתוב לה כתוב' היינו משום דלא סמכה דעתה, נמצ' יש בזה ג' שיטות לרמב"ם לפי מה דמפרש הר"ן והמגיד לא מהני מחילה אפילו בכתב מכל שכן תנאי לא מהני, ולהטור תנאי לא מהני אפילו בכתב ומחילה מהני בכתב. והמרדכי הנ"ל ס"ל בין מחילה בין תנאי מהני בכתב כן משמע ממרדכי:

צריך לכתוב אחר' בעיקר כתובה. הנה בנאבדה כתובתה צריך לכתוב לה כתובה אחרת כסך כתובה הראשונה אלא קאי על מוחלת אז אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת אלא בעיקר כתובה, ונראה דאין כותב לה אלא מנה דהא השתא בעולה היא אלא בנוסח שטר מחילה שהביא סוף סימן ו' לא משמע כן עיין שם ועיין בפרישה, ואפשר אף לדעת הפוסקים דסביר' להו דלא מהני מחילה היינו כשיעור כתובה דאוריית' לא מהני מחילה אבל מה שהוא יותר מהכתובה דאורייתא יש לומר דמהני לכולי עלמא מחילה:

ועיין בסימן קט"ו. שם איירי במאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו אין צריך לכתוב לה כתובה ומדמה הרב ה"ה לפי חר"ג אינו יכול לגרשה בעל כרחה אין צריך לכתוב לה כתובה ויש לומר איסור דאורייתא שאני:

כסף מדינה. היינו חז"ל סמכו על סמך הקרא כמוהר הבתולות ליתן לה חמשים סלעים של מדינה נגד חמשים סלעים של מוהר הבתולות וכסף קצוב של תורה של צורי הוא ושל דרבנן הוא כסף מדינה היינו שמיני' של צורי ועולה ששה סלעים ורביעי של צורי להני פוסקים דס"ל דגובה כסף מדינה ועיין בי"ד שם מפורש בפרישה ובט"ז שיעור חמשה סלעים של פדיון הבן ומשם תלמד לכאן:

י' זהובים. עיין תשובת מהרי"ל סימן פ' כתב כן בשם ר"ת דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל שני מנה היינו שני מרק כסף מנה היינו זקוק כסף שקורין מרק ובימיו היה כל מרק בעד חמשה זהובים, ומיהו הרב רמ"א לא הביא דעה זו אלא לשיטת הפוסקים דסבירא להו כתובה דרבנן אז הביאה דעה זו להקל אבל למ"ד כתובה דאורייתא לא סמכינן ע"ז, ומה שכ' בסמוך לפוסקים דס"ל כתובה דאורייתא הוא שמונה פעמים יותר לא קאי על חשבון זה דהא לפי חשבון שכתב בי"ד לא הוי אלא עשרים זהובים ריינש, אלא ארישא קאי שכתב דעולה ששה סלעים ורביעי ולפוסקים אלו עולה חמשים סלעים ועיין בח"מ:

בזוזי דאורייתא. משמע הכתובה דרבנן אלא משערי' בזוזי דאוריית' וכן הוא לשיטת כל הפוסקים סבירא להו כתובת בתולה דרבנן וכן פסק הבית יוסף ובד"מ אלא ר"ת ור"י סוברי' כתובת בתולה דאורייתא מה שכותבין דחזי ליכי מדאורייתא כתב הרא"ש היינו מטבע של צורי שהיא דאוריית' דחז"ל תקנו לה מטבע של דאורייתא, ולכאור' נראה ע"כ צ"ל כן דהא בש"ס איתא למ"ד כתובה דאורייתא אין נאמן לומר פ"פ מצאתי וכמה שכתב במרדכי והג"מ ואנן קי"ל דנאמן לומר פ"פ מצאתי אלא ע"כ מה שכותבין דחזי ליכי מדאוריי' לא קאי אלא על המטבע ולא כפרישה שכתוב כתוב' דאורייתא ומה שהקשה אי קאי על המטבע למה אין כותבים כן באלמנה לק"מ כי באלמנה לא תקנו חז"ל כסף צורי כי אף לר"ת ור"י דס"ל כתובת בתולה דאורייתא מ"מ כתוב' אלמנה מדרבנן כמ"ש בש"ס דף י' וכן הוא להרא"ש לא תקנו מטבע דאורייתא באלמנה והג"מ סוף כתובו' דס"ל באלמנ' תקנו גם כן מטבע של צורי דעת יחידאי הוא, ודברי הג"ה מ"ש באלמנה משערי' בזוזי דאורייתא היינו דעת הג"מ ולא נהגו כוותי' אלא עיקר ככל פוסקים באלמנה לא משערי' בזוזי דאורייתא אף לפי המנהג שגובין באלמנה חצי הסך של בתולה מכל מקום לא שייך לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא כי חז"ל לא תקנו זאת כתב בב"ח למ"ד כתובה דאורייתא אז גובין מן בינוני' ואנ"ל דהא כתבו תוס' אפילו לר"מ דסבירא ליה כתובה דאורייתא מכל מקום מה דסבירא ליה לר"מ דגובין מבינוני' לאו מטעם כתובה דאוריית' אלא משום חינא סבירא ליה לר"מ כן לפי זה אף למאן דאמר כתובה דאורייתא יש לומר דגובין מזיבורי' מיהו עכשיו שכותבין שפר ארג גובין מעידית כן כתב בהג"מ וכן כתב ב"ח, והיינו דווקא שגובין מן קרקע אז שייך לומר מן עידית אבל כשגובין מן מטלטלין קי"ל כל מילי עידי' הוא כמה שאיתא בש"ס ועיין תשובו' מהר"מ ב"ב:

אבל במקום שיש מנהג. ב"ח כתב מה שכתב במדינו' פולין מאתים זקוקים היינו מאתים מרק וכל מרק הוא שני זהובים לכן גובין במדינות פולין ארבעה מאות זהובים ובמדינות ליטא מרק עה"ג וגובין ת"ק זהובים ובאלמנה גובין חצי סך של בתולה ושיעור זה הוא עם סך כתובה שלה והכל נכלל בזה, ובדרישה כתב דשיעור כתובה אין נכלל בסך זה וס"ל זקוק היינו מח"ג עולה ש"ך זהובים וכתובה ס"ל עולה שמונים זהובים היינו לפי שהבין שמנה פעמים יותר היינו שמונים זהובים נמצא עולה ארבע מאות זהובים וכבר כתבתי מה שכתב הרב בהג"ה שמנה פעמים יותר לא קאי על שיעור עשרה זהובי' ובח"מ כתב נמי דאין נכלל סך הכתוב' תוך מאתים זקוקים והביאו ראיה מריב"ש ומדברי הג"ה בסמוך דאין הכתובה בכלל ויש לדחו' ויש לומר בוודאי אין הכתוב' בכלל אלא ב"ח כתב דמנהג פולין כך הוא שכוללים הכתובה בסך מאתים זקוקים לכן גובין ארבע מאות זהובים או ת"ק זהו' ולכאורה נראה דאין גובין סך זה במטבע של נחושת אלא במטבע של כסף היינו כל זקוק ב' זהובים של כסף דהא כותבים כסף צרוף, ופה במדינות אשכנז כותבין מאה ליטרין כתב בתשובת מהרי"ו סימן י"ד שהם מאה זקוקים דלטרא היא זקוק ובימיו היה שוה זקוק ששה זהובים עולה ששה מאות זהובים וכתב לא שמעתי להגבות לאשה יותר משש מאות ליטרין משמע דנכלל בסך זה הכתובה לכך אין גובין יותר כתב בט"ז אם בעת הכתיבה הכתובה היה מעות קלי' ואח"כ הוסיפו על המטבע דק"ל בהלואה אם לאו משום ריבית היה צריך לשלם ממטבע שניה אלא משום איסור ריבית אינו משלם מטבע חדשה אם הוסיפו יותר מחומש אף על גב דקי"ל אם נעשה הלואה במקום א' והוציא' הש"ח במקום אחר הולכים אחר השיעבוד ולענין הוספה אין הולכים אחר השיעבוד משום אם נשתנה המטבע אז בז"פ אין שם מאה זהובים שחייבים לו על סך מן המטבע הראשונה אבל בשני מקומות יש שם ק' זהוב' דהא במקום אחר יש עליהם שם זה א"כ בסך כתובה דליכא הלואה ולא שייך רבית לכן צריך לשלם מטבע שניה אבל בסך נדוני' שהיא חוב יתן מטבע הראשונה אף על גב דמוסיפים שליש לא חיישי' לרבית דשאני הוספת שליש שחייבו אותו חכמים להוסיף תיכף אף אם לא תטיב בעיניו ויגרשנה מיד אף דלא נשא ונתן במעות מ"מ חל עליו חובת תוספות שליש ע"פ תחז"ל כמ"ש מהרי"ק סימן פ"א שתוס' שליש אינו הרצון של בעל אלא מצו' חכמים הוא עליו תיכף נמצא לפ"ז שהתוס' לא התירו בו ריבי' אלא משום שאם מגרשה אפילו תיכף חל עליו התוספות משא"כ בענין שיתן לה ממטבע חדשה ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירשה תכף אחר הנישואין ודאי לא היה צריך ליתן כ"א מטבע הישנה שהרי אף לא היה שם כ"א מטבע הישנה רק אח"כ נתהווה שינוי מטבע אין חילוק בין אם זמן רב אחר הנשואין או יום או יומים מ"מ לא שייך לומר תיכף חל עליו חיוב זה א"כ הוי ככל שאר הלואה ועיין סימן ק' מ"ש בזה:

וא"צ לפרש עיקר הכתובה. לפ"ז מ"ש בש"ס כהנים ומשפחות מיוחסים מוסיפים יותר וגובין ד' מאות זהובים היינו שם הוא מנהג קבוע שגובין כך אבל אף לאחר רשאים להוסיף אבל ליש חולקים דוקא לכהנים כוללים הכל ביחד אבל לאחר צריך לכתוב בלשון תוספו' דוקא:

מוהר בתוליכי וכו'. היינו היכא שכוללים הכל ביחד ואין כותבים בלשון הוספה:

שא"צ קנין בשעת הנישואין. כמה דקי"ל עמדו וקדשו נקנו כל הדברים שפסקו כמ"ש בסימן נ"א כן נקנו בשעת נשואין וכן ס"ל לרמב"ם ושם מבואר מי החולק עליו:

לא מבעיא אם כתבה לו אחר כך. כבר כתבתי באריכו' דין זה ומ"ש המחבר דאין לה כתובה לקצת פוסקים היינו לאפוקי לשיטות הרמב"ם יש לה ועי' ב"ח ועי' בר"ן:

ואפי' כ' לה דחזי ליכי. סד"א דלא תזכה דלא חזו לה מדינא ובלשון תוספו' לא כתב קמ"ל מאחר שנהגו כן הוי לדידהו כמו תקנה:

ומקבלן עליו. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזה הוא נדוני' ונצ"ב אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נ"מ כמ"ש בסי' ע"ז:

אבל לשאר דברים. לקמן סימן ק' כתבתי דין זה באריכות:

ויש מקומות שהחתן מוסיף. והיכא שאין מנהג אז דנין ע"פ דין כמה שכתב בש"ס בכספי' ובסחור' מוסיפי' שליש הואיל ויכול להרויח בהם, ומנהג שלנו כתב ב"ח דמוסיפין שליש מלבר ובכלל זה נכלל מאתים זקוקים שכותבים בכתובה, והוספה זו נוהגים בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטי' השייכים לגופה וכן כותבין בפירוש ואם לא נכתב שמין לה המלבושים ואם בא אחד מעיר אחרת ואין רוצה להוסיף אינו רשאי לשנו' דכל הנושא ומשתעבד את עצמו בסתם דעתו על פי המנהג מיהו משמע בב"ח במלבושים יכול לעכב ועיין תשובות ש"י סימן מ"ה, ובזה אין חילוק בין אלמנה לבתולה, ונדוני' הוא חוב גמור וכתב בפרישה דעל שכתב בד"מ דאין כותבין אגב בכתובה שא"כ לא יוכל הבעל למכור שום דבר ממטלטלין וצריך לומר דלא כ"כ כי אם אעיקר כתובה וכ"ש אתוספות כתובה אבל בנדוניא למה תגרע משאר ב"ח ע"כ ותוספות שליש נראה דינו כמו הנדוני' ואכתוב עוד לקמן מזה בס"ד:

מבי נשא. אף על גב דקיימ' לן כל יוצא חלציו נקראים בית אביו כמה שכתב בי"ד סימן רט"ז מכל מקום נקראי' נמי בי נשא וכותבים כדי שידעו שהיא יתומה דנ"מ לענין אם מתה תוך שנה הראשונה כמה שכתב בסימן קי"ח:

כותבין מתרכתא. אפי' אם היא גרושה ואלמנה כותבים מתרכת' להודיע דהיא אסורה לכהן ואם היא בעולה כותבין בעולתא ואם היא שבויה כותבין שבויה ואם היה מחזיר גרושתו כ' מהרש"ל דכותבין מתרכת' הדרי לגבאי שלא תגבה שני כתובות ועיין תשובת מינץ אם היא נתגרשה ואח"כ נתאלמנ' כותבין מתרכתא מקדמת דנא:

אף על פי שמראה התנאים. דקי"ל קנין אתן לא מהני לכן אפילו אם היה קנין בתנאים לא מהני:

אחר מנהג מקומו. וכן הוא לדידן במנהג פולין וליטא שכתבתי לעיל ואם הגבילו זמן שילכו לדור למקום אח' ומת קודם הזמן כתב הח"מ צ"ע אם הולכים אחר אותו מקום ולכאורה נראה דהולכין אחר אותו מקום שהיו דעתם לדור ועל מנהג אותו מקום התחייב את עצמו:

מקום שאין רגילין לחתום. אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע"פ מקיימים הכתובה ובאותן מקומות יכולים לחתום אף על פי שא"י לקרות דלא גרע מפסולין:

ולכן ע"ה שבא לגרש. כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקרא פסול אם כן בוודאי לא חתמו עד שקראו תחילה לפני החתן ועיין בח"ה סימן מ"ה וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיימא לן דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה:

אסור להתייחד עם הכלה. בב"ח כתב שהרמב"ם דקדק בלשונו ולא כתב שיש איסור בדבר רק שכתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסת' לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו משמע שלכתחלה צריך לעשות כך שלא יבוא לידי איסור אבל איסור ממש לא שמענו ביחוד:

ויש מקילין ומתירין להתייחד. א' מן הטעמים שכתב הר"ן שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודע' שהיא קלה בעיניו להוציאה ע"כ טוב להודיע לה זה אם מתייחד עמה בלא כתובה:

והבעל נותן שכר הסופר. מפני שהוא טובה שלו שע"י הכתובה מותר לו לבא עליה ובגמרא אמרו אפי' הבעל ת"ח:

לייחד לה כתובה במעות. כלומר בין שיתן לה המעות לידה שתצניע בבית אביה או בבית חמיה כדאיתא בגמרא שתקנו' שמעון בן שטח שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך כדי שלא יאמר לה בכעסו טלי כתובתך וצאי:

או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו. דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד תלך אצל עדים ויכתבו לה כתובה דהא לא צריך לאמלוכי ביה כך הוא פשט דברי הרמב"ם לפי הנוסח' שלנו כמו שהבין הב"י והמ"מ דהא כתב בהדיא אחד הכותב הכתוב' בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו הרי דבחד' מחת' מחתינהו ומה שדקדק הרב בב"ח מדסיים הרמב"ם עד שיהא לו פנאי לכתוב ולא כתב לכתוב או לקנות ש"מ דקנין לא מהני רק בשעת הדחק אין דקדוק זה כדאי להוציא דברי הרמב"ם מפשטן דמאחר דסתם קנין לכתיבה עומד ותכלית הקנין הוא הכתיב' שיהא בידה לראיה ויכולה לעשות זה שלא בידיעתו ורצונו ע"כ כתב שיהיה לו פנאי לכתוב שהוא הנמשך מן הקנין ובסמ"ג מפרש דברי הרמב"ם במקום שאין כותבין ע"כ סגי בעידי קנין אבל במקום שכותבין אף דקנו מידו לא סמכה דעתה כי לא עליה מוטל הטורח וליתן שכר הסופר גם שמא ימות בעלה פתאו' ויטענו היורשים פרענו הכתוב' וקרענוה:

רק בשעת הדחק. משמע מיהא דבשעת הדחק סומכין על עידי קנין לפי שעה וכדעת הטור ומהרי"ק והמרדכי בשם הסמ"ג אבל בב"ח כתוב דאפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפס' מטלטלין וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג עכ"ל ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יכול לסמוך על הטור ומהרי"ק והמרדכי בשם הסמ"ג ובאיסור קל כזה אין ראוי להחמיר ולבטל מצות עונה ופ"ו ובפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ (וא"כ ליכא טעמא שיהי' קל בעיניו להוציא'):

והתנה שהוא יהא פטור ממנ'. נרא' דאף אם יש להערב קבלן פיצוי מן הבעל נמצא דלא תהא קלה בעיניו להוציא' דהא מיד כשיוציא' תתבע האשה את הקבלן והקבלן יתבע אותו שיפצה אותו והי' ראוי לדמות זה למכרה כתובתה לאחר שיתבאר בסמוך סעיף ה' מ"מ יש לחלק דהכא גרע טפי דהא מעולם לא היה לה שעבוד על בעלה דומה לזה כתבו הפוסקים ובתוכ' הרא"ש פ' החובל ס"ק ט' אם יכתוב הכתובה בשם הקונה הוי כמשה' אשתו בלא כתובה אף שאינה קלה בעיניו להוציאה:

עיין בח"מ סי' ס' אם יכול לשעבד עצמו בכתובה וכו'. לא נתבאר שם דין כתובה ועיין בדברי הרא"ש ר"פ אעפ"י מה שהקשה איך יכול לחייב עצמו בכתובה מה שאינו חייב עתה רק לאחר זמן וגם אין לו נכסים עתה:

ויש מקומות שמקילין בזה. הטעם נתבאר שם דלא מחזי כשיקרא הואיל ועסוקין באותו ענין:

או ששכח לכתבה. כלומר אפילו בחול אם שכח לכתב' ונזכר לאחר שנתייחד עמה בלילה וקשה לשלוח אחר סופר ועדים בלילה:

כנגד כתובתה. כלומר כפי סך כתובתה מדאורייתא כאשר יתבאר בסמוך סעיף ו' והר"ן הקשה הא אסור למיכנס אלמנה בשבת כדי שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת וא"כ איך צוה להתפיס' מטלטלין בשבת הא הוי כקונה קנין בשבת ויש לחלק בין נשואין דהוי מילי דפרהסיא להתפסת מטלטלין דלא הוי בפרהסיא א"נ מבע"י מיירי והיה שהות ביום לה להתפיסה מטלטלין ולא לכתוב לה כתובה עכ"ל הר"ן:

ויקבל עליו אחריות אם יאבדו. משמע דאף דהאשה רוצה לקבל המטלטלין על האחריות שלה לא שרי כי היכא דבכל אשה קי"ל אם התפיסה צררי ונאבדו נאבדו לו כדאיתא ר"פ אעפ"י ומיהו יש לחלק בין התפסה זו שהיא רק לשעה להתפס' צררי דעלמא דהתם יש לחוש שמא יאמר טלי כתובתך וצאי אם יהיו על אחריות שלה אבל בהתפס' זו שהיא רק לשעה לא חיישינן אפילו באחריות שלה ע"כ השמיטו הפוסקים דבר זה ולא נמצא רק בסמ"ג לבד וגם הסמ"ג אפשר דמיירי אם היא אינה רוצה לקבל אחריו' אביד' וזול אבל אם היא מרוצ' לכך אין בזה קפידא בהתפסה זו שהיא רק לשעה אחר שכתבתי זה ראיתי בדברי התוספות בכתובות בדף נ"ו ע"ב בד"ה אין עושין כתובות אשה מטלטלין מפני תיקון העולם פרש"י שמא יפחתו דמיהן או יאבדו והא דאמרינן בפ"ק א"ר אמי שרי למבעל בתולה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובת' אמר להו אתפסוה מטלטלין מיירי שקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו וע"ש בדבור שאח"ז:

ודוקא שכתבה לו התקבלתי. הוסיף הרב מהרמ"א תיבת ודוקא ע"פ המרדכי שכ' בפ' החובל על הא דאמרי' כל לגבי בעל ודאי מחלה ודוקא ע"י שכותבה התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הוי מחילה כשכבר נשואה ואף על גב דבשט"ח פסק המרדכי בסנהדרין דמהני מחילה ואפילו תפס שטרא ומביא ראיה ברורה ומהא דאמרי' המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומוחלו מחיל אפשר לחלק דבכתובה באשה היושבת תחת בעלה כל זמן שאינה כותבת לו התקבלתי יכולה לומר משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי ולאחר מות בעלה משמע מדברי המרדכי שם דאף בכתובה מהני מחילה גרידא דמייתי ראיה התם מאשה ששהתה כ"ה שנה ולא תבעה כתובתה ע"ש ומ"מ צריך לדקדק מנ"ל למרדכי האי דינא לחלק בכתובה באשה היושבת תחת בעלה דלא מועיל מחילה עד דכותב לו התקבלתי ובגמרא בכתובות דף נ"ו ע"א ר' יהודה אומר אם רוצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת קבלתי ממך מנה וכו' וקאמר בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה דהוי תנאה בעלמא לא הוי תנאה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ואח"ז בדף הנ"ל ע"ב מייתי פלוגתא דר' יוסי דס"ל רשאי ופרש"י ואפילו ע"פ נמי תנאו קיים ועיין בדף נ"ז ע"א אי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בתחלה או בסוף והרמב"ם פי"ו מה"א פסק המוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלין שאינן צריכין קנין ולא עדים אלא בדברים בלבד ועיין לקמן סי' ק"ה ובב"ח רצה ליישב ואין דבריו ברורים:

צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה. קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובה דאורייתא מחילתה קיימת אבל כדי כתובה דאורייתא צריך לכתוב אחר' אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם ואם מגרש' צריך ג"כ לשלם לה כל מה שכ' לה בתחילה דבאבדה כתובתה לא נמחל בזה החוב שהיה לה עליו:

אעפ"י שי"ל שמא ימצאו אח"כ. גם בח"מ סוף סי' מ"א פסק כן בשטר חוב שהיו בעיר שכבשה כרכום שהם בחזקת אבודין וכותבין שטר אחר ואפילו הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו:

צריכים כתובות אחרות. כלומר ואם הוא מודה כמה היה סך כתובה ראשונה צריך לכתוב מחדש כתובה אחרת כפי סך הראשון ולא יכול לטעון שמא תמצא כתובה הראשונה ויהיו לך שני כתובות שסתם מצור וכרכום הכל בחזקת אבוד ועיין בתשובת מהרי"ק סי' קי"ז:

דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה. כגון המאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו דא"צ לכתוב כתובה וכמבואר לקמן סי' קע"ז סעיף ג':

היה אפשר להקל. בקל יש לחלק בין דבר שאסור מן התורה לגרש למה שהוא רק מתקנת ר' גרשון מאור הגולה:

אם מכרה כתובתה לבעלה. עיין בח"מ סי' תכ"ד באשה שחבלה בבעלה ואין הכתובה מרובה מן החבלה מוכרה הכתובה לבעלה דהא אף אם לא תמכור לו לא ישלם לה כתובה כשמוציאה כיון שחייבת לו בעד החבלה:

אבל אם מכרה כתובתה לאחר. כבר כתבתי לעיל בסי' זה ס"ק ז' דעכ"פ אסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דכל שאין הכתוב' כתיב' בשמה הוי כמשהה אשתו בלא כתובה:

ושל זו וזו כסף מדינה. לשון הרמב"ם פ"י מה"א דין ח' ולא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא מכסף מדינה שהיא ז' חלקים נחושת וא' כסף נמצא שמאתים זוז אינם רק כ"ה זוז מכסף טהור וכל זוז הוא דרה"ם וחצי משקל כל זוז הוא צ"ו שעורות נמצא שיעור כתובה כסף טהור משקל כ"ה פעמים צ"ו שעורות שהוא ב' אלפים וארבע מאות שעורות:

עיין בי"ד סי' רצ"ד וסי' ש"ה. לפי החשבון שכתב בי"ד סי' ש"ה דה' סלעים של פדיון הבן עולים לשני זהו' פו' נמצא דדינר הוא המטבע שנקרא דרייא"ר וה' סלעים הוא ך' דינר שהם ך' דרייא"ר שהם שני זהו' נמצא כתובה שהוא כ"ה דינר הוא שני זהו' וחצי זהב שהם א' שוק ליטוויש:

ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהו'. לפי חשבון זה יהיה פדיון הבן שמונה זהובים דהא הכתובה היא כ"ה דינר ועולה עשרה זהובים וא"כ פדיון הבן שהוא ה' סלעים שהם כ' דינר יהי' ח' זהובים ודינר יהי' לפ"ז יב"ג פולניש והתימ' על הרב מהרמ"א למה לא הביא דיעה זו בי"ד סימן ש"ה שכתב פדיון הבן הוא ב' זהובים פולניש וה"ל לכתוב שי"א שהוא ח' זהובים והנה עיינתי בתשובת מהרי"ל סי' פ' ובאגוד' כתבו מה שנוהגים לעשות תנאי לפחות מן הכתוב' משום דר"ת פי' דזקוק כסף הוא מנה ושני זקוקים כסף הוא מאתים נמצא כשכותבין לבתול' י' זהובים ולאלמנ' ה' זהובים הרי לא פחתו עכ"ל כי בזמנם זקוק כסף שוה חמש' זהובים ושני זקוקים שוים עשר' זהו' וידוע שר"ת ס"ל דכתובת בתול' דאורייתא א"כ גדול וחצי בזמן ר"ת הי' דינר של כסף ומאה דינר הוא חמש' זהובים (ועיין בפסקי מהרא"י סימן נ"ד) א"כ לפי זה יהי' בפדיון הבן די בחמישית זקוק ושוה זהב אחד וע"כ לא הביא דעתו בי"ד סימן ש"ה כי הוא קולא גדול' בזמן הזה שגדול וחצי הוא נחושת אבל ראיתי בדברי הריב"ש סימן ס"ו וסימן כ"ג כי כל דינר הוא ג' ארגינ"ן נמצא בכ"ה דינר כתובת בתול' הוא ע"ה ארגינ"ן וט"ז ארגינ"ן הם אוקיא אחת נמצא ס"ד ארגינן הם ד' אוקיות נשאר עוד י"א ארגינ"ן הם חצי אוקיא וג' ארגינ"ן ס"ה ד' אוקיו"ת וחצי אוקי"א וג' ארגינ"ן ובהג"ה מרדכי כתב כי משקל המעה י"ו שעורות נמצא הדינר שש מעה הוא צ"ו שעורות ומשקל הסלע שהוא ד' דינר שפ"ו שעורות ושקלנו דוק"ט חדש ממטבע וינציאה הוא מ"ח שעורות שהוא ג' מעות א"כ כתובת הבתול' שהוא מאתים דינר צורי וכל דינר הוא ב' דוק"ט מטבע הנ"ל נמצא כתובת אשה ת' דוק"ט של כסף ממטבע ווינציא' הנ"ל והנ' לכאור' חשבון זה עול' ג"כ יותר מחשבון של הרב מהרמ"א בי"ד סי' ש"ה אך דרך כלל אין לדקדק באשר אין כל המשקולת שוים ואין כל המטבעות כסף צרוף רק דרך כלל למאן דס"ל כתוב' מדרבנן ואינ' רק כ"ה דינרים כסף צרוף שהם משקל ב' אלפים ת' שעורות ומאחר שכתבו האחרונים שפדיון הבן צריך כ' דינר כסף צרוף שהם משקל אלף תתק"ך שעורות וכבר שקלו הם ועולה למשקל ה' לו"ט ובזמנם הי' שוה ב' זהו' רייני"ש וקצת כתבו שהוא ה' לו"ט וקווינט או ה' לו"ט ורביעית לויט רק שכתבו שהלו"ט שבמדינ' זו הם קטנים ע"כ אין לסמוך על הלו"ט ועל המטבעות רק לפדיון הבן כסף צרוף השוקל אלף תתק"ך שעורות ולכתובת האש' יתן משקל ב' אלפים ת' שעורות ועיין בספר מעדני מלך במסכת בכורות דף רס"ט ע"א מ"ש בזה וכלל דבריו שצריך לפדיון הבן ה' לוט כסף נקי למשקל פראג והוא יותר משלש' רייניש טאליר כי כל ר"ט הוא א' לוט וחצי לוט וא' פשוט וחצי פשוט ותשיעית מחצי פשוט וכל לוט הוא ד' קווינט וכל קויינ"ט הוא ד' פשיטים וע"ש שהאריך בזה:

משערים בזוזי דאוריית'. דעת ר"ת הוא דכתוב' דאורייתא וע"כ צריך ליתן לה מאתים דינר צורי והוא עד"מ אם כ' דינר של פדיון הבן עולים לער ה' לוט נמצא מאתים דינר עולים לחמשים לוט כסף צרוף דהיינו עשרים זהובים ריינוש בזמנם ודעת הרא"ש אף שכתוב' דרבנן מכל מקום צריך ליתן כסף צורי מאתים דינר ודעת הרמב"ן להיפך אף שכתוב' דאורייתא מכל מקום הסך אינם דאורייתא רק התור' אמרה יתנו לה מוהר ולא נתנה קצבה ומאחר שאין הכסף קצוב בתור' הנה הוא כסף מדינ' דהיינו כ"ה דינר כסף צורי שעולים למאתים כסף מדינ':

והוא שמנה פעמים יותר. לכאור' יש מקום לטעות מאחר שכתב למעל' כתובת בתול' עשרה זהו' כשהיא דרבנן נמצא כתוב' דאוריית' שמונים זהובים אבל כבר כתבתי כי חשבון עשרה זהו' או שכתב על פי דעת ר"ת ששני זקוקים כסף הוא מאתיים דאורייתא והי' שוה בזמנם עשרה זהו' ויוצא בזה ולמאן דס"ל כתובה מדרבנן וא"כ יוצא בכ"ה דינר כסף שהוא ב' זהובים וחצי רייניש וא"כ כשכותב לה עשר' זהובים פשיט' דאין כאן בעילת זנות דהא נותן לה על חד ארבע אבל שיהי' עשר' זהובים סך כתוב' דרבנן שהם כ"ה דינר כסף דממילא הי' צריך לפדיון הבן שמנה זהובים זה לא עלה על הדעת כלל:

והמנהג לכתוב לבתול' וכו'. נרא' אף דלהלכ' ק"ל כמ"ד כתוב' דרבנן דהא רוב הפוסקים ס"ל הכי ובפרט שהבעל מוחזק וכמו שפסק הב"י מ"מ מאחר שהמנהג לכתוב לבתול' מדאוריית' הכוונ' היא כמ"ש הרא"ש שיתן לה מאתים דינר כסף צורי וכל תנאי שבממון קיים:

יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתוב'. בריש אף ע"פ חשיב כמה דברים שהתוספות דינו ככתובה למוכר' ולמוחלת ולמורדת ולפוגמת וכו' ומונה והולך י"ד דברים ע"ש:

ויש דברים שהוא חלוק בהם. בסי' ס"ח סעי' ט' בטענות בתולים אף שהוא נאמן על הכתוב' אבל תוספ' יש לה ועיין לקמן סי' קי"ז:

כולל הכל ביחד אם ירצה. כלומר שכותב ויהיבנ' ליכי מוהר בתוליכי סך פלוני אף על גב דאיכ' למיחש לכיסופה שלזו כותבין מוהר מועט ולזו כותבין מוהר מרובה:

ויש חולקין וס"ל דצריך לכתוב הכתוב' וכו'. זה הוא דעת המרדכי וטעמו שהקשה דבמשנ' משמע דוקא כהנים ומשפחות מיוחסות כותבין ת' זוז ולקמן תנן בכל אדם אם רצה להוסיף מוסיף ואפי' מאה מנה ותי' דבכל אדם צריך לכתוב מנה מאתים לחוד ותוספות לחוד אבל הכא כותבין ת' זוז דחזא ליכי אבל התוספות כתבו שהפרש זה יש ביניהם שכותבין דחזא ליכי וגם אם לא כתב לה כתוב' גובה בתנאי ב"ד ת':

אין עיקר כתוב' בכלל. מלשון זה משמע אף שלא נזכר עיקר בכתוב' כלל רק כתב לה הנדוניא דהנעלת ליה והתו' שהוסיף לה אזי מתנאי ב"ד צריך ליתן לה הכתוב' ומכ"ש בכתוב' שלנו שכותב בתחל' ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ואח"כ כותב מאה זקוקי' נדוניא ומאה זקוקים תוספות נמצא צריך ליתן לה מאתים זקוקים כסף ומאתים דינר כסף וכן לבסוף בכתובה מזכיר שלשתן יחד ואחריות שטר כתובת' דא ונדוניא דין ותוספתא דא נמצא דג' דברים הם וכן פסק מהרש"ל ביש"ש נמצא דכל בתול' צריך ליתן לה מאתים זקוקים שהוא ת' או ת"ק זהובים לפי חילוק המדינות ועוד צריך ליתן לה ר' דינר שהוא כ' זהובים ריינ"וש לפי חשבון שכתב מהרמ"א בי"ד שכ' דינר הוא ב' זהובים ריינו"ש וכבר כתבתי ששם כתבו שעולה לערך ה' לו"ט ויותר א"כ צריך ליתן לה חמשים לו"ט כסף צרוף ויותר לבד הכתוב' וראיתי אח"כ בקונטרס אחרון לא כ"כ ואין דבריו ברורים:

מוהר בתוליכי כסף זוזי אלף. זה הוא דלא כדעת היש חולקין דלעיל שצריך לכתוב בפני עצמו העיקר ולדעת היש חולקין מיירי במשפח' שכולן כותבין כך:

שא"צ קנין בשעת נשואין. דין זה כתב התו' בשם רב האי גאון כ"כ הריב"ש סי' שמ"ה ע"ש וכן משמע מדברי הר"ן ריש אף על פי שחולק על הירושלמי דאמירה לא מהני אחר נשואין משמע דקודם נשואין מהני:

ויש חולקין. לא מצאתי מי שחולק על זה ובב"ח סי' נ"א כתב שמדברי המרדכי משמע שחולק ע"ז ויש לדחות:

דאז אין לה לדעת קצת פוסקים. זה הוא לשון הטור לחלק בין אם כתבה לו אחר כך התקבלתי דמהני ובין התנה עמה בשעת נשואין דתנאו בטל ועי' לקמן סי' ס"ט כתב הטור דמחילה לא מהני והרמב"ם פי"ב מה"א כתב להדיא אף דכתבה לו התקבלתי לא מהני אבל יש פוסקים דאפילו תנאי מהני אף על גב דהוי בעילת זנות ועיין בר"ן ובמ"מ:

ואפי' כתב לה דחזו ליכי. וסד"א דלא תגבה דהא לא חזי לה מדינא רק כשאר נשים ובלשון תו' לא כתב קמ"ל מאחר שנהגו כך הוי לדידהו כמו תקנה ואף על גב דבגמרא אמרו זה במשפחות מיוחסות לאו דוקא אורחא דמילתא הוא דבשאר משפחות אין שומעין להם:

הן בגדים ומקבלן עליו. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזה הוא נדוניא ונכסי צאן ברזל אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נכסי מלוג כמבואר לקמן סי' ע"ז:

וכמו שיתבאר לקמן. עיין לקמן סי' ק' סעי' ב':

כנכסי צאן ברזל. נראה להגיה והן נכסי צאן ברזל וכמ"ש לקמן סי' פ"ה סעי' ב' נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת ליה:

אם ירצה להניח לה ברשותה. כלו' שיניח אותם ברשות' כדין נכסי מלוג שיאכל פירות ויהיה הכל באחריו' שלה השבח וההפסד כ"כ הריב"ש סי' ק"ן:

כותבין מתרכתא. בכתבי מהרא"י סי' צ"ו שם כתב נראה קצת אפילו היא גרושה מן הראשון ומן השני אלמנה אין כותבין רק מתרכתא מפני תקנת הכהנים וארמלתא למאי אתיא וכן אם היתה שבויה ומכ"ש בעולה צריך לכתוב בשביל כהנים ואם היה מחזיר גרושתו ראיתי בספר ים של שלמה שיכתוב מתרכת' הדרי לגבאי וכתב הטעם בשם ראבי"ה שלא תגבה שתי כתובות שע"ד כתובה ראשונה החזירה:

אעפ"י שמראה התנאים שביניהם. עיין בכתבי מהרא"י סי' פ"ט שם כתב שבכתב התנאים לא היה קנין ומשמע קצת דאם היה קנין היתה גובה בכתב התנאים עיין בח"ה סי' רמ"ה פסק בשם מהרי"ו דקנין אתן לא מהני והכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה אפילו בקנין לא מהני דהוי קנין אתן ומ"ש הרב מהרא"י בסי' הנ"ל שהאמת כן שהכתובה נכתבת ונחתמת בקנין ובציווי הבעל והא לא מהני מידי וכו' (ר"ל מאחר שהמעשה שהיה שלא היה בכתובה רק ע"א כשר והשני פסול ע"ש וכמו שהעתיק הרב פה בהג"ה) והא דקנין לא בעי עדים היינו בקנין מן המזכה להזוכה אבל קנין כה"ג וכו' דברים אלו תמוהים מה חילוק יש בין שאר קנין לקנין זה שנעשה ביום הנשואין שהוא משעבד נכסיו לכתובה גדולה וכבר כתב הרב ב"י סימן זה שדבריו מגומגמים:

המנהג פשוט בכל המדינה. עכשיו הוקבע המנהג להוסיף שליש ועיין בב"ח:

הרשות בידו. ה"ה אם היא רוצה להתנות להוסיף על המנהג ג"כ הרשות בידה רק משום סיפא נקט שלא יפחות לה משיעור כתובה שתקנו חכמים כדי שלא תהא בעילת זנות:

ואם ירצה מוסיף לה. כלומר כותב לה תוספות כתובה בפני עצמה בשטר אחר ואם ירצה לפחות היא נותנת לו שובר עד שיעור כתובתה כפי תקנת חכמים:

הולכין אחר מנהג מקומו. לפי זה עתה שמדינת ליטא ופולין חלוקין במנהג שבליטא נותנין לבתולה ת"ק זהובים ובפולין ת' זהובים אין הולכין אחר מקום הנשואין רק אחר מקום הדירה שאם היה תנאי ביניהם שאחר זמן מוגבל תלך למדינתו אזי נותן לה כתובה כפי מנהג מדינתו ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי המשתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים מיהו נראה אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו שנותן לה כפי מנהג המקום שנושאה שם וצ"ע למעשה:

במקום שאין רגילין לחתום. אבל יש מקומות שנוהגין שפסולין חותמין לכבוד ושני עדים חותמין בראש שיטה וע"פ מקיימים הכתוב' ובאותן מקומות יכולין לחתום אף על פי שאין יודעים לקרות דלא גרע משאר פסולין כל זמן ששני עדים כשרים חותמין בתחילה:

ולכן ע"ה שבא לגרש. כלומר מאחר שמי שאינו יודע לקרות פסול מקרי א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה בפני החתן והגידו לו מה שכ' ובמקום שרגילין לחתום פסולין מ"מ חזקה על העדים הראשונים שבהם מתקיי' העדות שעשו כהוגן ועיין בח"מ סי' מ"ה סעי' ה':

אסור להתיחד כו' שלא תהא קלה בעיניו להוציא' כ' ב"י בשם רש"י ובמקום שאין כותבין כתובה אלא גובין הכתובה אפי' אם לא כתב לה כלל אלא מתנאי ב"ד ע"כ מותר לשהות עם אשה בלא כתובה:

והבעל נותן שכר הסופר כמו בכל שט"ח שהלו' נותן שכר:

וי"א דאין לסמוך על עדים כולי הוא דעת הטור כ"כ בשם הרמב"ם והב"י חולק על כ' הטור בהבנת דברי הרמב"ם וז"ל הרמב"ם א' הכותב לבתול' כו' וא' שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ר' ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין נגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לו תנאי לכתוב עכ"ל כ' הטור אם שכח לייחד לה מטלטלין יבעול ואח"כ יכתוב לה מיד ואח"כ כ' בשם הרמב"ם בלשון זה וכן אם העיד עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב עכ"ל וכ' ב"י דלא דק רבינו במ"ש דלרמב"ם בעינן בקנו מידו עד שיהיה לו פנאי לכתוב דזה אינו דהרי השוו' הרמב"ם קנו מידו לכתוב לה כתוב' אלא דוקא במייחד מטלטלים כ"כ דתיכף שיהיה לו פנאי צריך לכתוב אבל בקנו מידו מותר אע"פ שיש לו פנאי אלא שבק לה למחר וליומא אוחרא וע"כ כתב כאן או שיעידו עליו עדים כולי ואני משתומם על זה דאנו רואים כוונת רבינו להשמ' שלא מבין דברי הרמב"ם כהבנת ב"י והוא נכון דודאי קשה האיך נאמ' דבעדים וקנין א"צ להיות תיכף שיהיה לו פנאי דלמא נחלק בכך דהא עכ"פ צריך כתיבה דאע"ג דסתם קנין לכתיב עומד מ"מ הוא צריך לכתוב דלא סמכ' דעת' דשמא ימותו העדים או ירחקו נדוד מכאן ובמה יודע שהיה לה כתוב' ומטעם זה הצריך גם ב"י שיכתוב למחר וא"כ שיש צורך בכתיב' אח"כ ודאי דינו כשיהיה לו פנאי כמו במטלטלים שנקט אח"כ דלמא נחלק ביניהם בחילוק כזה בענין הפנאי כיון דהכרח הוא בשניהן ולא עוד אלא ק"ו הוא ממטלטלין דהא במטלטלים יש עכ"פ בידה הסך שלה אלא שיש חשש שמא יהיה נאבדים ע"כ צריך לכתוב ולשעבד נכסיו ק"ו בזה שאין ביד' כלום אלא סומכ' על קנין של עדים וכי עדים תמיד אצל' וסוף אדם למות הא ודאי שצריכ' טפי לכתוב' וא"כ צריכה להיות תיכף כשיהיה לו פנאי אלא דבר ברור ופשוט שמ"ש הרמב"ם בסוף עד שיהיה לו פנאי קאי גם על עדים וקנו ומה שהקשה ב"י דהא מדמ' עדים וקנו לכותב כתוב' אומר אני דהי' להקשות טפי דלמא כ' הרמב"ם ב' בבות בזה דכ' תחילה על עדים ה"ז מותר ואח"כ כתב שנית על מטלטלים והיה לו לרמב"ם לכללם בבבא א' ומזה היה לו להב"י להוכיח דיש חילוק ביניהם לענין פנאי אבל האמת יורה דרכו דחילוק זה אין בו ממש דא"כ שנתכוין הרמב"ם לבזה היה לו לכתוב גבי עדים וקנו דהכתיבה תהיה אח"כ אע"פ שיש לו פנאי אלא ברור דתנאי הפנאי קאי על שניהם ומה שעשה מזה ב' בבות הוא מטעם זה דבעדים וקני לא מהני אח"כ כשרוצה לבעול והוא מוכח הגמרא דאמרינן דשרי לבעל כשמתפיס לה מטלטלין ולא אמר עד שיקנו מידו א"ו דלא מהני בזדה עדים וקני אלא דוקא אם (הוא) קודם החופה בשע' שכותבין הכתיבה מהני ההוא שעתא אם קנו אע"פ שלא נכתב עדיין מותר אח"כ לבעול עד שיהא אח"כ פנאי לכתוב ולהכי מדמ' קנין לכותב כתיבה דתרווייהו הם קודם החופה ולכוונ' זו זכר הכותב כתוב' דהיא מלתא דלא צריכה כלל אלא נתכוין שנבין דגם הקנין בעדים שזכר אח"כ מיירי באותו ענין כמו שכותב כתובה שהיא קודם חופה משא"כ בבא דמטלטלין מיירי אפילו אחר החופה דהיינו קודם הבעילה וכונ' זו מתבארת היטב בלשון הרמב"ם שכ' בזה ה"ז מותר לבעול ובבא ראשונה כ' ה"ז מותר ולא זכר לבעול אלא ברור ופשוט שנתוכין לדברינו דבסיפא כ"כ כדי להורות שהתפס' מטלטלים מיירי בשע' שרוצה לבעול משא"כ ברישא שצריך להיות דוקא קודם החופה ועכ"פ על שניהם סיים הרמב"ם עד שיהיה לו פנאי כיון שבשניהם צריך עכ"פ כתובה. וזה מבואר בל' רבינו הטור שכ' תחלה דבשכח לכותבם יכול לייחד מטלטלים כדי שיבעול ויכתוב לה מיד אח"כ ואח"כ ביאר הדבר מה נקרא מיד אח"כ דודאי לא נימא תכף אחר שיבעול אלא היינו או שיהיה לו פנאי וע"ז מביא דברי הרמב"ם שכ' אם העיד כו' ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי ומלמד אותנו שלא תטע' לפי דתנאי של הפנאי קאי דוקא אמטלטלין כמו שהביא ב"י (אלו) (צ"ל) ולא קאי גם על קנו בעדים ולא זכר כאן כדי שיבעול כמו שזכר במטלטלין תחילה מטעם שזכרתי דכאן בקנו בעדים מיירי קודם החופ': וצריך שתדע דבמה שזכר הרמב"ם אחר שהעידו עליו עדים אין פירושו שיבואו העדים לב"ד ויעידו כן דלאו ברשיעי עסקינן דנחשד לשקר אלא דעיקר ההיתר קמ"ל שאסור' לו עד שיעידו עדים וקנו ואם הוא עשה כן מותרת לו אעפ"י שלא נכתב עדיין אלא בועל ויכתוב כשיהיה פנאי אח"כ וזה מבואר בפירו' בלשון הטור שכ' וכן אם העיד עליו עדים כו' היינו שהוא עשה כן אז מותרת לו כ"ז הוא ברור ונכון בס"ד ויפ' דק רבינו הטור בדבריו אלה ויהא רעוא דיהוי נהירין לנו בכל דוכתא כהא מלתא בס"ד:

ויש מקומות שהחתן מוסיף כו' אין זה מה שכ' בכתובה והוסיף לה מן דיליה עוד כו' דכאן לא מיירי אלא ממה שקיבל החתן מה שהכניס' לו וזהו שכתוב בכתובה הכל קיבל עליו חתן דנן במאה זקוקים כו' אבל הך והוסיף לה כו' כתבתי פירושו כבר בסמך (בכאן החסרון ניכר שלא נמצא כתוב בספרו שום דבע על הך והוסיף ואפשר שחסר כאן הרבה מתחילת סעיף א' עד כאן):

מנהג המדינה הוא עיקר כולי בד"מ ובמדינות אלו כותבין ד' מאות לבתולה בין הכניסה לו או לא ומאה לאלמנה כו' ובסתם נוהגין בעירנו להוסיף לה שליש דהיינו אם הכניסה לו אלף כותב לה אלף ת"ק וכן מוזכר במשנ' פ' מציאות אשה וז"ל ובהרבה מקומות כותבין חוץ ממלבושי' ותכשיט' השייכים לגופ' ופשוט שאין כסף וזהב בכלל אם לא שהוזכר בפי':

שלא הבין כו' הרשב"א כ' בזה שהר"מ השיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין ולי תמו' מאד מה בכך והא אפילו לא נכתב' הכתובה כלל יש לה כתובה מחמת תנאי ב"ד לפי מ"ש רמ"א בסי' ק' סעיף ה' ומ"ש ההיא דסי' שאחר זה בגר שנתגייר עם אשתו יש לה אעפ"י שלא נכתב כלל דודאי תנאי ב"ד מועיל אפי' למי שלא ידע התנאי ב"ד וצ"ע בענין כתוב' דקי"ל בפ"ק כתובו' אשה בזיבורית היה נ"ל דעכשיו שכותבין מכל שפר ארג ממילא גבי מעדיות אלא שהב"י מביא בסי' זה בשם תשובת הרשב"א שאלה זה שנהגו לכתוב בכתוב' (מנלימ') דעל כתפאי אם הוא דוקא או שופרי דשטרי. תשובה אם אינו מנהג וזה כתבו קרוב הוא בעיני היא דוקא כיון שכתב מה שלא הורגל בה אחרים אבל כיון שהורגלו בה הכל לכתוב כן מסתברא דשופרא שטרי הוא שאין בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטו' ערומים עכ"ל וא"כ ה"נ נימא דהך שפר ארג אינו אלא שופרי דשטרי שהרי כותבין בכל הכתובות מיהו יש לחלק דשאני התם שאין הדעת נותנת להפשיט ערומים כמ"ש משא"כ הכא אלא דעכ"פ יש לדקדק נהי דשופרי דשטרי הוא מ"מ אמאי לא ניזל בתרא ואם קי"ל בח"מ סי' מ"ב דאפי' ל' הדיוטות שנהגו לכתוב אמרינן אפי' לא נכתב הוה כנכתב ע"כ נראה כוונת רשב"א דודאי אזלי' בתרי' אלא שאומרים שמעלם לא נתכוין שיהי' כמשמעו אלא גוזמא קאמר שיהיה לה פרעון מכל מה שתמכרו א"כ ה"נ י"ל כן ולאו דוקא עידית קאמר אלא צריך שיהא פרעון טוב ולא גרוע לגמרי ולפ"ז אין לאלמנ' לקבל פרעון כתובת' מדבר גרוע ביותר כנלע"ד. אחר זה ראיתי סוף כתובות בהגהות מרדכי וז"ל ובימיהם לא נתקן עדיין שפר ארג דא"כ אפי' עידית גבי ואולי בימי שמעון בן שטח נתקן זה עכ"ל: שאלה בא' שנשא אשה שהיה אז המטבע קלים שקורין לנג געלט ואח"כ נפסלו ועשו מטבע חדשה באופן שעכ"פ היה במטבע אחת מן החדשים כמו א' של ישיני' והנה אותו שנשא אשתו בעת הראשון עשה לה כתובה עם ההוספ' שליש כנהוג בינינו כמוזכר בא"ע סי' ס"ה לעול' לסך ג' אלפים והנה עכשיו יש חילוק (איך) יגבו הכתוב' עם התוספת: תשובה לכאורה נראה היינו מתני' דס"פ שני דייני גזירות נשא אשה בא"י שאינם שקולות כ"כ כמו במדינות קפוטקיא וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא ופליגי בזה ת"ק סבר כתובה דרבנן מ"ה אעפ"י שבשאר חובות הולכין בכל גווני אחר מקום השעבוד אם נכתוב מקום השיעבוד בשט"ח כמבואר שם מ"מ בכתוב' שהיאר דרבנן הקילו שיד האשה על התחתונה והולכין אחר הפחות הן אם מקום הגט הוא הפחות בכ"מ נותן לה הפחות אם לא הוזכר' המטבע בפי' בכתובה ורשב"ג סבר דכתובה דאורייתא מ"ה הוי דינו כשאר שט"ח שהולכין אחר מקום השיעבוד וכבר הזכיר הטור א"ע סי' ס"ו דרוב הגאונים ס"ל כת"ק וכתוב' דרבנן ממילא לפ"ז גם בזה שהוסיפו על הזוזים ג"כ הולכין אחר השעבוד וא"צ לתת לה כתובה ותוספת רק כשע' הנשואין כי על המטבע ההיא עשה לה דוקא כתובה ותוספת אכן כי דייקת משכחת איפכא דהרי איתא בפ' הגוזל קמא הובא בי"ד סי' קס"א המלוה לחבירו על המטבע והוסיפו עליה נותן לו מטבע היוצא ופרכינן והא קא שבח לעניין נסכא ופירש"י והא הוי ריבי' דמקבל טפי ממה שהלוהו ומשנינין דרב פפא עבד עובדא עד י' בתמניא פי' דאם יש במטבע החדשה תוספות חומש על הישנ' נותן לו החדשה אבל אם יש טפי מחומש לא דהוי ריבית וכן פסקו כל הפוסקי' משמע דאי לאו משום איסור ריבית היה ראוי לפסוק דנותן לו מטבע וכ"כ (בס' התרומות) ז"ל אם נפסל' והוסיפו על השני אם אית ליה אורח' למיזל למישן נותן לו מהנפסל ואי לית לי' אורחא למישן צריך ליתן לו מן השני אך לדקדק מפני איסור הריבית כו' שמעת מני' דבמקום שאין רבית כגון נותן מתנה לחבירו ומבטיח ליתן לו לזמן פלוני מאה זהובים והוסיפו על המטבע צריך ליתן לו מאה זהובי' דשעת פירעון והטעם נראה ברור דאינו שייך לומר בזה לילך אחר שעת השעבוד דהא בשעת הפרעון צריך שיהיה על המעות שם של מאה זהובים ומה מועיל לנו שיהיה על המעות שם של מאה זהובים בשעת השעבוד הרי הבטיחו על הפרעון שהיה בעת ההיא מאה זהו' וזה מוכח דהא בהלואה פשוט שהולכין אחר השעבוד בכ"מ כמ"ש החושן משפט סי' ע"ד ואפ"ה בהוספה אי לאו משם ריבי' היה צריך לתת לו מהחדש אלא ע"כ כמ"ש דדוקא בב' מקומות דיש עכ"פ שם של מאה זהו' על המעות בשעת הפרעון דהיינו במקום האחר והוא יש לו דרך לילך לשם ע"כ שפיר קא"ל הרי לך מאה זהובים משא"כ בהוסיפו על המטבע דעכשיו אין לה שם של מאה זהובים כלל והוא התנ' לתת לו מאה זהובים אלא דבמקום שיש איסור ריבית אנו מבטלין תנאו שהתנ' א"כ מאה זהובים כיון שיש איסור בדבר וא"ל לפי מ"ש דעכ"פ צריך לתת לו כמטבע הישן אם נפחת יותר מחומש כמ"ש בי"ד סי' קס"ה ולמה לא נאמר דיתן לו מטבע החדש דהרי אין כאן ריבית אין זה קושי' כלל דבאמת מצינו בס' התרומה שער מ"ו שזכרנו לעיל וז"ל אך הראב"ד חולק ואמר דלענין פחתא ליכא למיחש אפי' נפחת שיעור גדול שלא קפדו בתו' חומש אלא משום איסור ריבית אבל בפחות אין הפרש וסברא רחוקה שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו ע"כ הרי לפניך דאפי' לבעל התרומות שחולק על הראב"ד וס"ל דאם פחתו מנכ' לו מ"מ אין הטעם אלא משום שלא יפסיד הקרן שלו ומ"ה אף אם לפי המשמעות של התנאי שהתנ' עמו לתת לו מטבע היוצא הי' ראוי לתת מטבע החדש אי ליכא משום ריבית נמצא דבנדון דידן דהיינו הכתובה של האשה לפי הראוי לה לעיקר כתוב' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ודאי יש לנו לומר שיתן לה מטבע החדש ובתוספת שליש שהוסיף לה היה ראוי לומר לתת ממטבע חדש שהרי אין כאן ריבית דהא בלא"ה מוסיף לה שליש הנדוניא שנותנת לו ובהדיא פירש"י פ' אלו מציאות במשנה דאם נותנת לו כספים מוסיף לה שליש דהיינו הכניסה לו אלף כותב לה ט"ו מאות והטעם שהוא ירויח במעות והוסיף לה בשביל הרוחים שיהא לו ולא חיישינן לריבית ה"נ באם יתן מטבע החדש לא נחוש לריבית. אלא דאיתא במרדכי פ' אלו מציאות וז"ל שאין דעת האיש שרוצה לישא וליתן כו' פי' הרב ר"ש בר ברוך מיהו לא הוי ריבית כיון שאם הי' מגרש מיד הוו צריך לתת לה תוספת שליש אבל כל אדם שהמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל ונראה ביאור דבר זה רע"ג דגם בשאר הלוא' בריבית הוי ריבי' אע"ג שמשלם לו מיד קרן וריבית מ"מ עיקר ההלוא' נעשית לזמן ובשביל זה נותן לו הריבית משא"כ בתו' שליש שחייבו אותו חכמים להוסיף תכף שמכניס ואף אם לא תטיב בעיניו יגרשנה תכף אף שלא נשא ונתן במעות הנדוני' עדיין מ"מ חל עליו חובת התו' על פי חכמים כמ"ש מהרי"ק סי' פ"א שהתו' שליש אינו משום הרצוי של בעלה אלא משום מצות חכמים היא עליו תיכף שמכניס' ונמצא לפי זה שהתוספת לא התירו בו ריבי' אלא משום שאף מגרש' אפי' תכף חל עליו התו' משא"כ בענין שיתן לה ממטבע החדש ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירש' תיכף אחר הנשואין ודאי לא הי' צריך לתת לה כ"א מטבע הישנ' שהרי אף לא הי' שם כ"א מטבע הישנ' רק שאח"כ בהמתנ' זמן נתהוה שינוי במטבע ואין חילוק בין אם זמן רב אחר הנשואין או יומים מ"מ לא שייך לומר תכף חל עליו חיוב זה א"כ הוי בכלל שאר הלואות לענין ריבית ואיסור יש בדבר אם יתן ממטבע החדש דכבר איפסקא בא"ע סי' ס"ו דנכסי צ"ב דהיינו הנדוניא היא כשאר חוב אלא דלכאורה י"ל דמ"מ לענין ריבית אינו כשאר חוב מטעם דחכמים עצמ' צוו להוסיף שליש אלא דכבר ביארנו דלענין מטבע החדש הוי עליה שם ריבית וע"כ העול' בידינו הלכ' למעשה דעיקר כתובה שלה דהיינו מאתים של בתולה ומנה של האלמנה צריך לשלם במעות טובי' המוצאים בשעת פרעון הכתובה דהיינו מאות זהו' מעהר"ש לבתולה ומאתים זהו' מעהר"ש לאלמנה כנהוג במדינות מעררי"ן מה שקיבל עליו בסך שלשת אלפים דהיינו שחשבו כותבי תוספת כתוב' את הנדוניא עם השליש הוספ' עפ"י תקנת חכמי המשנה זה לא יהיו נחשב רק במעות לנג געלט כמה שידוע ערך השיעור של לנג געלט לפי ערך המעות שנתחדש אח"כ לכל זקני אץ המדינה של מעהררין וכן פסקו דהיינו בגביית תו' כתובה הנ"ל באם יצטרך לזה שינכו מכל הכתוב' עם תוספת כתוב' שיעור ד' מאות שיהיה ממעות טוב והמות' יחשוב הכל. לפי המעות לנג געלט: שוב ראיתי שיש תקנ' במדינות מעררין נעשית אחר שנתחו' ממעות החדש לשלם החובות בדרך זה שיחשוב מעות לנג געלט כמה הוא במעות טוב וכן יתן לו רק שיוסיף עוד שליש לא אזלינן בתקנה זו בגביית כתובה כי לא נתקנ' אלא להלואות אבל בגביית כתוב' הוה דינה כמתנה ודינה לשלם ממעות טוב רק חשבון הנדוניא שהוא צ"ב עם התוספת שליש שהוסיף לה הוי כמו שאר חוב וא"כ גם בזה צריך שיוסיף שליש על פרעון הלנ"ג געלט כמו שאר חובות וכל דבר שזכרתי שליש דלעיל היינו דוקא בתו' שליש שכל חתן מוסיף מצד הדין שמובאר במשנה הביאו ב"י בסי' ס"ו בספר א"ע: ע"כ הוי כמו הנדוניא עצמה שהוא כחוב דעלמא ושייך בו רבית וכמו שביארנו דהנדוניא הוי כשאר חוב' וכן תוספת שליש כיון תוספת שליש לא מצד רצון הבעל רק מכח חיוב שתקנו חכמי המשנה משא"כ בשאר תוספת שאדם מוסיף לאשתו מצד שמצא' חן בעיניו מוסיף לה איזה סך אותו התוספת הו' כמו מתנ' בעלמא והוא ניגבת כול' ממעות טוב היוצא בשעת פרעון אבל נדון דידין לעיל שנעשה בסך שלש' (אלפים) שהוא מצד הוספת שליש כתקנת חכמים דינו ברור כמ"ש שיהיה נחשב עפ"י מעות לנ"ג געל"ט עם תוספת שליש על הפרעון כתקנת מדינות מערין בשאר פירעון חובות כנלע"ד ברור כשמש ושוב ראיתי תשובה חכם א' בזה שפסק ג"כ הכי בעיקר הדין מטעמו ונימוקו שראיתי הגם שדבריו בראיותיו לא ישוו בעיני מ"מ יפה כיון לענין הדין דין אמת כמו שכתבנו נאום דוד הוא הקטן הלוי:

הכלה וכו'. וברמב"ם משמע דליכ' איסור ועיין ב"ח וכנה"ג:

להתייחד. הטעם שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שתהיה קלה בעיניו להוציאה הר"ן. וכתב הח"מ ע"כ טוב להודיע לה את זאת אם מתייחד עמה בלא כתובה. כתב כנה"ג דף צ"ב ע"א ראיתי מנהג רע ומר דלאחר שידוכין מתייחדין החתן והכלה בחדר וסוגרין החדר ואיכ' איסור' מכמה פנים חדא מפני היחוד דהוי כמייחד עם אשה בעלמ' כיון שאין כאן קידושין. ועוד שנכשלים באיסור נדה וברוב הפעמים תצא הכלה לחופתה וכריסה בין שיניה אלהים הוא יודע שטרחתי הרבה לבטל המנהג הזה ועלה בידי ועשיתי הסכמות וחרמות ונדויים ע"ז עכ"ל:

הסופר. אפי' הוא ת"ח ש"ס. ואם הכתובה ביד הסופר בשביל שכרו מותר להתייחד הר"א ששון סי' קי"ט. וכנה"ג הביא תשובת ב"י להר"א קאפסלי שכתב החזנים שנוהגים לעכב בידם שטר כתובה עד שיפרעו להם החתנים לא יפה הם עושים שלפעמים נרפים הם לפרוע החוב ובפרט העניים ואביונים ומניחים אותה עולמית ושוהים עם נשותיהן בלא כתובה ע"ש דף צ"ב ע"א ועיין ד"מ:

שומעין לו. אבל אם מייחד לה קרקע מותר הר"ם איסרלש סי' כ"ג:

הדחק. והב"ח כתב אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין. וכן כשנמצ' הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין. והח"מ כתב כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יוכל לסמוך על עידי קנין בפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ א"כ ליכ' טעמ' שתהיה קלה בעיניו להוציאה:

קבלן וכו'. אפילו אם יש לערב פיצוי מהבעל ואז אין בעיניו קלה להוציאה אפ"ה אסור ח"מ:

לפניהם. עיין תוס' גיטין דף י"ח ע"א בד"ה אף כתובה כו'. ועיין רדב"ז ח"א סי' קע"ד:

כתובתי. אבל כשמוחלת בעל פה לא הוי מחילה וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת. וקשה דלקמן סימן ק"ה ס"ה איתא המוחלת כתובתה אין צריך קנין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכות משמע אפילו בע"פ מהני המחילה עיין ב"ש ח"מ:

הכתובה. קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובתה דאוריית' מחילתה קיימת אבל כדי כתובתה דאוריית' צריך לכתוב אחרת אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם. ואם מגרשה צריך ג"כ לשלם לה כל מה שכתב לה בתחלה:

קע"ז. שם איירי במאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. א"צ לכתוב לה כתובה. ומדמה הרב רמ"א דה"ה לפי חר"ג א"י לגרשה בעל כרחה א"צ לכתוב לה כתובה ויש לומר איסור דאוריית' שאני ח"מ ב"ש:

מנה. מי שאנס בתולה ונשאת לו אין לה כתובה ממנו אלא מנה הר"ם מינץ ועיין סימן קע"ז:

יותר. ועיין זה בח"מ וב"ש:

נדוניא. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזהו הוא נדוני' ונצ"ב. אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נ"מ במ"ש סי' ע"ז:

יותר וכו'. והיכ' שאין מנהג אז דנין ע"פ דין כמ"ש בש"ס בכספים ובסחורה מוסיפים שליש הואיל ויוכל להרויח בהם. ומנהג שלנו כתב ב"ח דמוסיפין שליש מלבר. ובכלל זה נכלל מאתיים זקוקים שכותבין בכתובה. והוספה זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ ממלבושיה ותכשיטיה השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא נכתב שמין לה המלבושים ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אינו רשאי לשנות דכל הנוש' משתעבד א"ע בסתם דעתו ע"פ המנהג. מיהו משמע בב"ח במלבושים יוכל לעכב. ובזה אין חילוק בין אלמנה לבתולה. והוספת שליש הוי כמו נדוני' ב"ש:

ומן הסתם אחריות הנדוני' עליו והן נכסי צאן ברזל. כצ"ל:

נשא. עיין בי"ד סימן רי"ו ס"ד בהג"ה ועיין תוס' דשבת דף כ"ג ע"ב בד"ה דבי נשא וכו'. ותוס' דקדושין דף ה' ע"א בד"ה ע"מ וכו' ובתוס' דב"ב דף י' ע"א ד"ה אמימר' דבי נשיא וכו' ובה"י י"ד סי' רי"ו:

מתרכת'. ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא ואם היא בעולה כותבין בעולת'. ואם היא שבויה כותבין שבויה. ואם הוא מחזיר גרושתו כתב מהרש"ל דכותבין מתרכת' הדרי לגבאי שלא תגבה ב' כתובות. ואם היא גרושה ואלמנה כותבין מתרכת' להודיע דהיא אסורה לכהן מהרא"י סי' צ'. והר"ם מינץ סי' ק"ט כ' דאם היא גרושה מב' כותבין מתרכת'. ואם היא גרושה מא' כותבין מתרכת' מקדמת דנא ועיין כנה"ג דף צ"ג ל"ד:

המדינה. עכשיו הוקבע המנהג במדינתנו להוסיף שליש כמש"ל:

מקומו. ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי משתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים. מיהו אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו צ"ע למעשה אם נותן לה כפי המנהג המקום שנשאה שם ח"מ. וב"ש כתב דהולכין אחר אותו מקום שיהיו דעתם לדור כי על מנהג אותו מקום התחייב את עצמו ע"ש:

לחתום וכו'. אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע"פ מקיימין הכתובה. ובאותן מקומות יכולין לחתום אעפ"י שא"י לקרות דלא גרע מפסולין:

לגרש. כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקר' פסול א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה לפני החתן ועיין בש"ע ח"מ סי' מ"ה. וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיי"ל דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה:

אסור כו'. כיון שאסור לבעול: כמש"ש ז' א' ושם נ"ז א' ואסור ג"כ ביחוד וכמש"ש ז' ב' לענין ברכה וביהודא כו' ועה"גא שם ד"ה פ' ר' אפרים כולי וכמ"של ר"ס נ"ה בה"גה:

ויש מקילין כו'. ע"תו שם ד"ה ר"י כו' וכמש"ל ר"ס נ"ה וה"ה כאן וראיה מעובדא דרב אמי דלא שאלו לו על הכניסה ומסתמא עשאו כדין ולהרמב"ם חופה היינו ייחוד וער"נ:

או בשאר כו'. נ"ו ב' פ"ב ב':

או שיעידו כו'. דסתם קנין לכתיבה עומד והוה ככתיבה כמ"ש בח"מ סל"ט וש"מ וראיה ממקומות שאין כותבין כתובה מ"מ ועס"פט פ"ט א' וסמ"ג מפ' דברי הרמב"ם דוקא במקום שאין כותבין כתובה:

וי"א כו'. עהג"א פ"א שם סי"ב ד"ה פירש כשיעור כו' וד"ה אסר כו':

העמיד כו'. שלא כו'. כמ"ש בב"ק פ"ע ב' ועס"ג:

והתנה כו'. אבל בלא"ה מותר כמ"ש בב"ב קע"ד ב':

עבח"ה סימן כ"ו. ע"תוס נ"ד ב' ד"ה אע"פ כו' ועב"ש:

ואין לעדים כו'. ויש כו'. א"ל דחשש הרב משום מוקד' וכמ"ש תו' בגטין י"ח ד"ה אף כו' ובה"גא שם ד"ה וכ"פ ראבי"ה כו' וזהו ויש מקילין כו' דליתא דשם דלא חתמו ביום הכתיבה אבל כיון שחתמו א"צ קנין כלל וכמ"ש בר"פ אע"פ כתובו וחתומו כו' אלא דבריו ע"פ מ"ש המרדכי בגיטין י"ט ב' ודוקא ר"נ ובספרי כו' כ' שם בסי' תס"ו ע"ז סמכו חכמי הקהל לחתום הכתובה קודם הברכה דאיכא אימתא ציבורא לשקר וגם העדים חותמין קודם הברכה וליכא משום מיחזי כשיקרא כיון דעסוקין באותו ענין ויש מקומות שאין חותמין עד הברכ' שכבר הקנין נעשה לפניהם עכ"ל והביאו בד"מ כאן והמר' הזה ק' להולמו ומצאתי במרדכי מוגה וז"ל ע"ז סמכו חכמים שמניחין לחתום הכתובה בני אדם שא"י לקרותם וטעמא משום שקראוהו חכמי הקהל ואיכא אימתא דציבורא לשקר וגם העדים כו' וכ"ה בה"גא שם ד"ה ובכתובות שלנו כו' ומ"מ סוף דברי המרדכי א"י להולמו מאי מיחזי כשיקרא איכא וכי בלא קנין א"י לחתום לא מיבעיא לדעת רב האי בס"ח דא"צ קניין אלא אפילו לרעת החולקים מ"מ כיון שא"ל כתובו וחתומו ודאי א"צ דלא גרע משאר מתנה וכמ"ש בר"פ אע"פ וש"מ ואפשר לדחוק דלא א"ל כתובו וחתומו וצ"ל קנין ל"ד וצ"ע:

וכן שיש כו'. מדברי מרדכי והג"א הנ"ל ועח"מ סי' מ"ה ס"א בהג"ה:

אע"פ דלא כו'. ד"מ בשם א"ז:

ויקבל עליו כו'. לשון המחבר וכ"ה לשון סמ"ג ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא פ"ק דכתובו' רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו כדמוכח בפ' אע"פ ר"ל שם נ"ו אין עושין כו' בד"א כו' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וד"ה אבל כו' אלא דמ' מדבריהם דבכ"ע מותר בקבלת אחריות והרי"ף והרמב"ם ורא"ש השמיטו ברייתא הנ"ל דס"ל דת"ק דשם הוא ר' יהודא דלא חייש דלמא פחתו אבל ר' יוסי חייש וכ"ש ר"מ וקי"ל כוותיה אבל סמ"ג ס"ל דכה"ג ע"כ מודי דבזמן מועט לא חייש לדלמא פחתי מדעבד ר' אמי עובדא וודאי דס"ל כר"מ וכשיטתו דדוקא באחריות כנ"ל:

או שמחלה לו. כמ"ש בב"ק פ"ט ב' במכרה לו ועתו"ס שם א' ד"ה כל וא"ת ואכתי כו' וי"ל כו' וער"אש פ"ה דכתובות ס"ז והקשה ר"מ לר"י כו' ועתוס' ד"ה מני כו' וקשה לר"י כו' ע"כ נראה דד"מ כו' ובב"ק פ"ט א' ד"ה טעמא כו' וע"ל ס"ס:

ודוקא כו'. מרדכי בב"ק שם סי' קט"ז כל לגבי בעל כו' ודוקא ע"י שכותבת לו התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא בשכבר נשואה ור"ל בע"פ לא הוי מחילה כ"א בכת' וכמ"ש בכתובות נ"ז כי אתא כו' ולא קי"ל כר' יוסף דר"מ ור"י פליגי עליה וקי"ל כר"מ כנ"ל אלא דקי"ל כרבנן דבתחלת חופה לכ"ע מיחל' וז"ש המרדכי בשכבר נשואה וערש"י שס ד"ה מחלוק' כו' וד"ה אינה כו' אח"כ כו' ואע"ג דשם כ"א א' אמר מני ר"מ כו' מ' אף בכתבה ליה התקבלתי היינו לס"ד כמ"ש תוספ' שם בסד"ה מני וא"ת ומנ"ל דלר"מ כו' אבל למסקנא אף לר"מ יכולה למחול בכתבה ליה כמ"שש בא"ד וא"ת דבפ' אע"פ כו' וי"ל כו' ובב"ק שם ד"ה כל וא"ת והאיך כו' וי"ל ה"מ כו' ומ' מדבריהם לכאורה דאין חילוק בין מחילה להנאה דבכ"ע בכתב יכולה למחול אבל מדברי הרא"ש והטור וש"ע בס"ט דתנאה לעולם היא בטל ושיטה אחרת להר"ן ומ"מ דאע"ג דבזה דאסור להשהות קי"ל כר"מ בזה דתנאו בטל לא רי"ל כוותיה חדא דאמרינן שם משום דקסבר כתוב' דאורייתא ואנן קי"ל דכתובה דרבנן כמ"ש בס"ו ועוד דאף בדאורייתא קי"ל בדבר שבממון תנאו קיים כמ"שש ואף שר' יהודא סבר שם דחכמים עשו חיזוק כו' לא קי"ל כדבריו אלא כר' יוסי דהלכה כמותו מחבריו ולשיטתם אף בסוף ביאה יכולה למחול אפילו בע"פ והרמב"ם כ' דאף בכתבה לו התקבלתי א"י למחול דס"ל מדמחלק לר"י בכתבה לו מכלל דלר"מ כלל לא כנ"ל וכ' מ"מ ור"נ והא דאמרינן שם נ"ג א' מוחלת כתובתה כו' בב"ק שם היינו אם לא רצה לקיימה ועתו"ס דב"ק שם בד"ה כל ועי"ל דאפילו את"ל כו' ועס"ט:

עיר כו' אע"פ כו'. כמש"ש נ"ו ב' אע"ג דאית לה לא סמכא דעתה כו' וכמ"ש בס"ט כ"ש כה"ג דאמרינן בסוף ב"ק כתוא מכמר כו' רשב"א סי' תרל"ד:

ואם אינו כו'. ע"ל ס"י לפיכך כו' ובסי"א וכשבאה לגבות כתובתה כו':

וכשנאבדה כו'. כמו שכתב בב"ב קס"ח מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו כו' ובב"ק ל"ח מתקיף לה רב"ח ה"ד אי דאיכא סהדי כו' ור"ל דבע"כ יכולה לכתוב כו' אבל אם היא מרוצה בפחות ודאי ש"ד דיכול למחול השאר לכ"ע כמש"ש ושם ובב"ק ואי דנפישא כו'. וכן אם לא כ' לה כתובה גדולה אין איסור דמשום תוספ' לא הוי בעילת זנות דר"מ ל"ק אלא כל הפוחת כו' וע"ל סוף סי"א בהג"ה אלא דינא קאמר וכ"מ במהרי"ק שם ע"ש וז"ש הטור ואם כתב לה כתובה ונאבדה כו' צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה אסור כו': יז) ועיין לקמן כו'. ס"ג לפיכך אין צריך כו' אבל לא דמי לשם ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל:

בנאבדה כו'. כמ"ש בח"מ סי' מ"א ס"א:

ואי לא כו'. כמ"ש בב"ב קע"ב אי ידעיהו יומא כו' ועבח"מ סי' מ"ג סי"ט אם אינם כולי:

ובמוחלת כולי. פשוט וגדולה מזו ע' בכתובו' מ"ג ב' ורא"א אחד זה כולי ושם ה"נ ה"ט דלא כולי:

אבל אם כו'. גמ' דב"ק שם א':

ושל זו כו'. דאמרינן בקדושין י"א ובב"ק לו ובכורות נ' כל כסף כו' ושל דבריהם כו' וכתובה דרבנן כת"ק דמתני' כתובות קי"ב ב' וכמו שכתבתי שם בגמרא לאפוקי מדרשב"ג הרי"ף שם ואמרינן שם י' א' אר"נ כו' חכמים תיקנו כו' וקי"ל כר"ג בדיני וביבמות פ"ט מ"ט תקינו לה רבנן כו' ובכתובו' שם הואיל ותקנ' חכמים כו' וכן קי"ל דכתובה בזיבורית כמ"ש בפ' הנזקין ובפ"ק דב"ק. וש"מ ואמרינן בכתובות ק"י ב' דאפליגי ת"ק ורשב"ג אי אמרינו מקולי כתובה והסוגיא בעלמא כת"ק כמ"ש בפ"ח דב"ב ובספ"ט דבכורות מקולי כתובה כו'. ובפרק ד' דכתובות לא כתב לה כתובה כו'. שהוא תנאי ב"ד ול"ק שהוא דאורייתא וכ"ד כל הגאונים ור"ת פ' כרשב"ג כן פ' הר"מ וכ' מ"ש הרי"ף ממ"ש לאפוקי כו' ליתא דהרבה לאפוקי מצינו דהלכתא כוותייהו בגיטין פ"ה ב' ובברכות י"ד ב' ובכתובות פ"ט ב' וש"מ ועוד דמחלוקת במתני' וסתם במתני' הוא וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במתני' כולי וכבר תי' הר"ן דרי"ף אזיל לשיטתו כמ"ש בפ' ג"פ דליתא להאי כללא כו' ועוד הביאו ראיה ממ"ש בכתובות נ"ו ב' קסבר ר"מ כו' וקי"ל כר"מ וכבר תירץ הר"ן ומ"מ ואמרו דבזה אין הלכה כר"מ וא"צ הלכה ולאו מטעמי' וכמש"ל בס"ג ותדע דהא ר"נ א"ש שם נ"ז א' פ' כר"מ ואיהי קאמר י' א' דהוא דרבין והם דחקו בזה דמשמיה דר"א קאמר וליה לא ס"ל ועתו"ס דכתובות י' א' ד"ה אר"כ ויבמות פ"ט א' ד"ה מ"ט כו' ובהג"מ פ"י ובהג"מר סוף כתובו' אבל הרמב"ן ורשב"א ומ"מ והר"נ וש"פ הסכימו לפסק הגאונים: והוא פלוגתא בירושלמי פ"א הלכה ב' הונא בש' שמואל בשקל הקודש ר' בא בר זבינא אמר מטבע יוצא מתניתא מסייע לר' בא ב"ז חמש סלעים של בן כו' כולן בשקל הקדש במנה צורי ולא תני כתוב' אשה עמהן א"ר אבין כלום למדו כתובת אשה לא מאונס ומפתה מכיון דתנינן האונס והמפתה כמאן דתני כתובת אשה עמהן כו' ר' חנינא ור' יוחנן תרווייהון אמרינן מטבע יוצא ריב"ל אמר מטבע יוצא ר' יעקב בר אחי ר' אימי רשב"ל בשם ר"י נשיאה מטבע יוצא וזהו שלא כפירש תוספת והרא"ש שכ' שאין חולק בדבר דאף למ"ד כתובה דרבנן מ"מ השיעור לכ"ע דאורייתא וסייעתא לפסק הגאונים שפ' כת"ק דמטבע יוצא וכהנך אמוראי כולהו ושמואל יחידאה ומ"ש תוספת דהלכה כרשב"ג במשנתינו כבר כתב הרי"ף דליתא להאי כללא וכ"ש במקום דאמוראי פ' דלא כוותיה ואמר שם בירושל' דאף ר' יוחנן ס"ל ומ' בירושל' מטבע היוצא באותה שעה וכן אמר שם סלעים שגיריונות מהגיניות ירושלמי כו' וכ"מ במתני' סוף כתובות ובברייתא שם ומ"ש הגאונים בכסף מדינה היינו שאין רשאי לעשות מזה דר"מ דאמר כל הפוחת כו' בכסף מדינה אמרו וסוברים הגאונים שזה אינו משתנה בהדורות וצ"ע: כב) עבי"ד כו' ויש מי כו'. עמש"ש בי"ד כ"כ מהרי"ל בשם ר"ת דמנה הוא זקוק וכשיטת ר"ת דבשל תורה משערינן לכתובה והוא מיקל יותר מהגאונים דלהגאונים מנה הוא זקוק וב' שלישי זקוק ועמ"ש בי"ד סי' ס"ה שבימי הראשונים היה זקוק ב' זהו' וט"ו סלעים של תורה הוא זקוק ובימי מהרי"ל היה הזקוק חמשה זהובים ועפ"ז כ' שלדברי ר"ת כתובה דאורייתא עשרה זהובים אבל לס' דכתובה דרבנן הוא זהוב ורביעי לבתולה אבל לדעת הגאונים בימי מהרי"ל ב' זהו' וב' גדולים וחצי אבל בימי מהרי"ו והר' היא ב' זהובים וחצי לדעת הגאונים ולדעת ר"ת הוא זהו' וחצי ולפיכך דברי הרבה תמוהין בתרתי הא' שכ' דעת ר"ת בכאן שהוא על הס' דכתובה דאורייתא הב' שכ' שיעור שהיה בימי מהרי"ל וה"ל לשיעור שהיה בזמנו כמ"ש בי"ד והוא י"ב זהובים לדעת ר"ת ועוד שכ' ויש מי כו' דמה דאינו חולק על הגאונים וכבר כ' בש"ע והרב בכמה מקומות כדברי הגאונים וכ"כ כל הפוסקים ונרא' שאף ר"ת אינו חולק על הגאוני' שכבר שקלו הגאונים אלא דס"ל לר"ת שהזקוק שהיה בימי הגמרא היה יותר גדול כי אנו רואין שהמשקל מתמעט והולך וודאי אין לזוז מדברי הגאונים והכלל כי בזמן שהיה הזקוק ב' זהובי' היה הדינר א' גדול כי ט"ו סלעים הוא זקוק ובזמן מהרי"ו והר' שהדינר הוא ג' גדולים והכלל בכל חשבון הזהו' הוא שלשים גדולים בכל המדינות ובזמנינו שזקוק שלהם הוא כמו זקוק וחצי שלנו פחות חלק י"ב והוא שוה לערך תשעים זהובים בזמנינו א"כ הדינר הוא זהוב וחצי פרוטה כמו פרוטה וחצי וחמשה סלעים הוא לערך ל' זהו' פוליש:

אבל לדעת כו'. ר"ל אפילו אי אמרי' כתובה דרבנן מ"מ השיעור הוא בדאורייתא וראיה מדלא איפלגו ת"ק ורשב"ג אלא אי במעות א"י או קפוטקיא אבל במטבע עצמה הן שוין וכתובת אלמנה לכ"ע דרבנן כמ"ש בפ"ק שם ואמרי' שם י"ב ב' כיון דחזו דקפרשין כו' אלמא חד שיעורא הוא עם הבתולה ועתוס' דב"ק ל"ו ב' ד"ה ושל כו' ובבכורות נ' ב' ד"ה כל כו' והג"מ שם והרא"ש פ"א ול"נ ראיה ברורה ממ"ש בכתובות ל"ט ב' יצא כסף כו' ועבתו"ס דב"ק ס"ה ב' סד"ה טפילא אלא דשם פ"ט ב' מ' כסברא ראשונה וכבר דחו להו תוס' שם ד"ה לא כו'. עבה"ג בשם הרא"ש ועתוס' דכתובות ס"ז א' ד"ה אסר כו' וכתובה נמי כו' וכן מנה כו'.

והוא ח"פ כו'. בב"ק לו ב' וש"מ:

דלכן נהגו כו'. ר"ל אף למ"ד כתובה מדרבנן ואף לאלמנה ודלא כתוספ' דכתובות יוד א' וראיה ממ"ש בבא קמא פ"ט ב' מכתובה דאורייתא וע' בד"ה לא כו':

ויש אומרים כו'. עיין רא"ש פרק א' ססי"ט:

והמנהג כו'. הוא כדעת ר"ת הנ"ל ועהג"מ שם. וא"כ אין אדם נאמן בטענת פתח פתוח מרדכי והג"מ וכ"ה בתוס' שם ד"ה אר"נ כו' ולא קיי"ל כן כמש"ל סי' ס"ח:

וזה התוס' כו'. שם בגמרא רצה כו' מסייע כו' וערש"י שם ד"ה רצה כו' ובד"ה תנאי כו' ומ"ש רש"י וכן מזונות כו' חלקו עליו הרא"ש וש"פ וכ' הריטב"א והר"ן בשם ר"ח והרא"ש דמדפרט הני דשם ש"מ דוקא הני קאמר וכמש"ש ק"א א' א"ש ל"ש אלא כו' וכן ש"ד:

וא"צ לפרש כו'. הריטב"א והר"ן שם ממש"ש פשיטא מ"ד כו' וע"כ כה"ג דאל"כ מאי כיסופא ומי ימחה בידו מליתן מתנה לה וכן פיר' הגאונים:

וי"ח כו'. ואם יש כו' ממש"ש י"ב ב' לא ב"ד כו' וכ' המרדכי תימא והלא בכל אדם אמרי' ברפ"ה אע"פ כו' י"ל התם כשכותב כ"א בפ"ע כו' והוא מדברי תוס' שם ד"ה ב"ד כו' אבל הרא"ש והר"ן והריטב"א לא כ' אלא סוף דבריהם ואפילו לא כ' לה כתובה כו' דהקמ"ל וע"ל ס"י:

יש מי כו'. וכ"כ הריטב"א ברפ"ה מש"ש מן הנשואין גובה את הכל דקמ"ל דאע"ג דלא קנו מידו וכדר"ג בשטרי פסיקתא כו'. וכ' הריטב"א והרר"ה והר"נ בשם ירושלמי דאפילו לאחר נשואין באמירה בעלמא סגי דומיא דר"ג וכ' דלא אשכחן בגמרא כן לא עבדי' כהאי ירושלמי בלאחר נישואין וכ' הר"ן דלפי פירש הראב"ד מש"ש נ"ה א' אמר לעדים כתיבו כו' דבכתובה מיירי מוכח בהדיא דלא כירושלמי ומ"מ מ' בדבריהם דל"פ אירושלמי אלא אחר נישואין לחוד וכן מפורש בריטב"א וצ"ע בר"נ:

וי"ח. מרדכי פי"ב סי' שמ"ה ממ"ש בב"ב קע"ד ובערכין כ"ג והא ערב הוא כו' קבלן היה אבל מה"ט דשטרי פסיקתא לא ותי' דלא קיבל בשעת קדושין אלא בשעת נישואין אבל הרמב"ם חילק וכ' להדיא דבשעת נישואין נמי איתא לשטרי פסיקתא וכ"כ הריב"ש וקושייתו י"ל כמ"ש בסי' נ"א בד"א כשפסק כו' וי"א דבעי' כו' וכ' בד"מ דדעת הר"ן כאן כדעת י"ח דכאן ולכאורה לא מ' כן דאמר לפי פי' הראב"ד אידחי הירושלמי דאמר לאחר נישואין כו' וי"ל דגמרא איירי לאחר נשואין אבל ממש"ש כ' הרב אב"ד והראב"ד ז"ל דכי כו' מ' כדבריו וכן ודאי דפשטא דגמרא מ' בשעת נישואין והכריח הראב"ד להאי פירש ממה שקבעיה הגמרא כאן אבל רש"י וכל הפוסקים פיר' כן ולישנא דייק כוותייהו דקא' והבי ליה וע"ש שדחק בזה:

כל כו'. עמש"ל בס"ג:

ולא עוד כו'. והרא"ש שם וש"פ וכנ"ל:

ואפילו כ' כו'. תוספות שם והמרדכי וכנ"ל ס"ז בהג"ה וש"ע השמיטה דס"ל כס' הראשונ' דשם:

ואם כתובת כו'. כמש"ש מ"ח א וש"א:

הנושא אשה כו'. וכשבאה לגבות כו' ובכל אלו כו'. לשון הרמב"ם וכרשב"ג במתני' ס"ו ב' ופירש דרשב"ג קאי אכולה מתני' וכמש"ש בפירש וכ"כ הר"ן רשב"ג כו' אשום ואכספים קאי והכי איתא בתוספתא אר"י מקום שנהגו שלא לפחות כו' ואפשר דת"ק ל"פ ארשב"ג אלא דרבנן איירי בעיר חדשה כו' פ' הגאונים ז"ל כרשב"ג וכ"פ הרי"ף וש"פ ובפ"ט דב"מ מקום שנהגו לבעול כו':

ומה שהאשה כו'. ערש"י ברפ"ז דיבמות ד"ה הכניסה לו עבדי מלוג מה שהאשה מכנסת כו':

ואינה נגבית כו'. כמש"ש שם פ"א א' ולפיר"ת היינו נדונייתה ועתוס' שם ד"ה ונימא כו' ושם פ' ב' ד"ה נכסים כו' וד"ה יורשי כו' :

אבל לש"ד כו'. ר"ל אעפ"י שנק' כתובה וכמ"ש תוס' שם נ"ג א' ד"ה שאין כו' ושם מ"ז ב' מ"מ לש"ד כו' וערא"ש רפ"ה ס"א פירש"י תוספות כו' ונדוניא נהי דמיקרא כתוב' כו':

וכמ"ש לקמן. בסי' ק' ס"ב בהג"ה ע"ש:

ויש מקומות כו'. מתני' הנ"ל ס"ו א"ב וז"ש והולכין כו' וכנ"ל:

ומן הסתם כו'. כמ"ש ברש"י רפ"ז דיבמות כנ"ל וכ"מ במתני' דכתובות הנ"ל ס"ו א' וערש"י שם ד"ה הוא פוסק כנגדן כו' :

אבל אם כו'. זהו בכלל נ"מ וערש"י ביבמות שם ד':

כשהאב קיים כו'. דז"ש בפ"א דב"ב ובפ"ב דשבת דבי נשא תוס' בשם ר"ת אבל ר"ש חולק עליו וכ' דבפ' בתרא דשבת קרי בחייו בי נשי וכן לאחר מיתה נק' אביה ועתוס' דשבת ך"ג ב' ד"ה דבי כו' ותוס' דקדושין ה' א' ד"ה ע"מ כו' וש"מ וז"ש מיהו אם כו':

ואם היא כו'. עספ"ט דכתובות פ"ט א' ופשוט דהמע"ה:

אבל אם כו' אע"פ כו'. כמ"ש בח"מ סי' רמ"ה ולעיל סי' נ"א דקנין שבשעת התנאים אינו כלום דקנין אתן הוא ואח"כ בשעת הנישואין לא היה קנין אלא בפני עדים אלו וע"ל ס"ח:

והוא שיהיה כו'. דטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש ברי"ף ברפ"ז דיבמות לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל:

מיהו אם כו'. כמש"ל דלא אמרו אנא כל הפוחת לבתולה כו':

ונ"ל כו'. ע"ל ס"ג בהג"ה:

ויש מקומות כו'. עי' טו"ר:

במקום כו'. עבה"ג ודוקא במקום כו' אבל במקים שנוהגין לחתום הרבה קרובים רחוקים ושני עדים כשרים חותמין בראש השיטה ומהם מקיימין אין קפידא בשאר וכמ"ש בגיטין י"ח ב' א"ר יוחנן שנים כו' א"נ כגון כו':

ולכן כו'. כמ"ש בפ"ב דכתובות וש"מ שחזקה שאין העדים חותמין כו' וכן בפ"ד וכמ"ש בח"מ סי' מ"ה וש"מ וע"ש סי' ס"א סי"ג: