מתי מברכין ברכת חתנים ואם אוכלין - שולחן ערוך אבן העזר סימן ס״ב

קודם נישואין. כ"כ הרמב"ם ולשיטתו שפיר משום דס"ל חופה היינו יחוד ואסור להתייחד בלא ברכות אף על גב דס"ל ברכות אין מעכבין מ"מ לכתחלה בעי' שאל יחסר שום דבר כמ"ש בסי' הקודם והרא"ש דס"ל דלא בעי' חופה הראוי לביאה ס"ל דא"צ לברך קודם הכניסה וכ"כ בד"מ והטור דפוסק כהרא"ש ופוסק דמברכים קודם החופה י"ל ברכות אין עיכוב לברך מברכים אבל כשהיא נדה לדחות הנישואין עד שתטהר א"צ, והר"ן כתב עוד טעם דמברכים קודם כדי שתהיה עובר לעשיה וכן קי"ל דמברכים ברכת ארוסין קודם הקדושין כמ"ש בסי' ל"ד, ומה שאנו מברכים ברכת נשואים תחת החופה משום בחופה ליכא יחוד והוי עובר לעשיה קודם שאוכלים ביחד במקום צנוע ומזה ג"כ ראיה דעיקר החופה הוא האכילה במקום צנוע דאל"כ קשה על מנהג שלנו איך עושים שני דברים הסותרים זא"ז דמברכים קודם הקדושין כדי שיהיה עובר לעשיה וברכת נישואין מברכים תחת החופה, מיהו י"ל ב"א שאני דמדכיר הארוסין בברכה לכן צ"ל עובר לעשיה משא"כ ב"נ כמ"ש בסוף סעיף ט', ובד"מ כתב לדידן דעושין חופת נדה א"צ להקדים הברכות לחופה:

מביא כוס. בהרא"ש איתא דלא סגי בלא כוס וברמב"ם משמע דסגי בלא כוס ומ"ש בח"מ בשם המגיד דאין הכוס מעכב ל"ד כי המגיד לא כתב זאת בב"ח אלא בב"א ושם לכ"ע כוס אין מעכב כמ"ש בהרא"ש והא דמעכב יותר בב"ח משום דגמרי' ז' ברכות דוקא, ומקדימין ברכת בפה"ג ואח"כ ששה ברכות וכשמברכים בהמ"ז מברכים ששה ברכות ואח"כ בפה"ג ולא כראב"י וכ"כ בד"מ ובתשוב' מ"ב סי' מ' פוסק כראב"י וכן הוא בתו' פ' ע"פ דף ק"ב ומנהג שלנו י"ל הטעם שאל יהיה נראה דמברכים בפה"ג לצורך בהמ"ז ולא משום ז' ברכות לכן מאחרין בפה"ג כ"כ ב"ה:

משום עין הרע. כתב בפרישה ה"ה שאין לברך על שני מילות ברכה א' ולמול כאחת משום עין הרע ובט"ז שם מחלק ביניהם ע"ש:

אלא בעשרה. ובמקום דליכא עשרה אין לעשות נישואים כ"כ הרשב"א ובפסקי מהרא"י חולק ע"ז והב"י הסכים לדברי הרשב"א ובד"מ כתב אין דבריו נראים אלא אין הברכות מעכבין מיהו לכתחילה יש ליזהר ולהדר אחר עשרה, ואם א"א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד כמ"ש בת"ה טורח גדול הוי כדיעבד וברכת ארוסין לכ"ע א"צ עשרה אלא לכתחלה כמ"ש ס"ס ל"ד:

ביום ראשון. בש"ס איתא רב אשי יומא קמא בריך כולהו היינו בבתולה וכתב הרא"ש יומא קמא היינו סעודה קמייתא מיהו אם לא אכלו עד לילה מברכים משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו עכ"ל, נשמע דס"ל יומא קמא היינו יום הראשון וסעודה קמייתא אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין בסעודה שניה אם ליכא פ"ח, ואם לא אכלו באותו יום אז סעודה קמייתא בלילה יש פ"ח, ואלמון ואלמנה לא מהני פ"ח דהא תניא מברכים לבתולה שבעה ואוקמי בש"ס דהיינו היכי דאיכא פ"ח אז מברכים כל שבעה וקתני לאלמנה יום א' ש"מ אפילו היכא דאיכא פ"ח אין מברכים באלמנה יותר מיום א' וכ"כ בטור ובאגודה לפ"ז אם לא אכלו ביום הראשון אין מברכים בלילה דהא הלילה לא הוי יום הראשון ופ"ח לא מהני וכ"כ ברי"ו, אלא בבדק הבית השיג ע"ז וכ' להרא"ש אפי' באלמנה מברכים בלילה וראיתי בתשו' סי' ל"ט מפרש דברי הרא"ש מ"ש אם אכלו בלילה לא גרע מפ"ח ה"ק אפי' באלמנה אם לא אכלו עד לילה מברכים משום דלא גרע מפ"ח בבתולה, והרי"ף והרמב"ם נראה דס"ל יומא קמא היינו כל היום מברכים וכן הוא בפסקי תו' וכ"כ הש"ג אצל המ' וכ"כ הר"ן בשם תו' כל ז' ימים כשיש פ"ח מברכים בשבילם כל היום והיינו משום דס"ל כשיטה זו, ובאגודה משמע דס"ל יומא קמא היינו סעודה קמייתא אפילו אינה ביומא קמא לכן באלמנה מברכים בלילה אם לא אכלו ביום נמצא בסעודה קמייתא אם לא אכלו ביומא קמא תליא נמי בפלוגת' זו וכן אם אכלו ביום קמא שני פעמים תליא נמי בפלוגתא זו לדעת הרי"ף אפילו בסעודה שניה מברכים אפילו אם ליכא פ"ח לפי זה צ"ל מה דתניא מברכים באלמון יום א' ולבתולה ז' ימים ה"ק כמו בבתולה דמברכים ז' ימים היינו כשיש בכל יום פ"ח מברכים כל היום אפילו אם אכלו כמה פעמים כן הוא באלמון כיון שיש בסעודה קמייתא פ"ח מברכים כל היום אפילו אם אכלו כמה פעמים אבל אחר יום הראשון לא מהני פ"ח וכ"כ בפרישה סכ"ב ונראה בכל פלוגתות אלו אמרי' ספק ברכות להקל, וע' בי"ד סי' שפ"ח:

וי"א דאף אשר ברא. הר"ן כתב בשם הרמב"ן אפילו שמחה במעונו אין מברכים כשאינו סועד עם אחרים בש"ע משמע דוקא לענין הברכה א"ב הביא דעת הר"ן אבל ש"ב אומרים אבל בד"מ לא משמע כן דכתב האידנא נוהגין כרמב"ן וכ"כ בח"מ לפי המנהג שאין מברכים א"ב כשסועד עם בני ביתו מכ"ש ש"ב אין מברכין:

אבל אם היו האוכלים וכו'. בבחור או בתולה אז מהני פ"ח כל ז' ואפילו אם רק אחד פ"ח מברכים בשבילו כ"כ הר"ן וכ"כ ב"ח, ובי"ד סי' שצ"א כתב ב"ח אחר ביאת מצוה אין מברכים א"ב וש"ב ומכ"ש דאין מברכים ז"ב ובש"ך הביא דבריו ותימא דהא מדינא דש"ס בתולה נבעלה ליל ה' ותניא מברכים כל שבעה:

וכן פשט המנהג. מהרש"ל פוסק כדיעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם:

לילה ויום. כבר כתבתי רוב פוסקים חולקים ע"ז לכן כתבו הפוסקים טעם מברכים בליל שבת ובשחרית ואי היו ס"ל כפוסקים דמברכים בשביל פ"ח לילה ויום לק"מ דהא שבת הוא פ"ח ולדעת רמ"א שהביא כאן דעת פוסקים אלו ובסמוך כתב טעם הא דמברכים בסעודה שלישית משום הדרשה הוי כפ"ח צ"ל מ"ש כאן מברכים לילה ויום היינו סעודה א' ביום וסעודה א' בלילה ולא יותר מש"ה צריך ליתן טעם הא דמברכים בסעודה שלישית, וק"ק כיון דכבוד היום עדיף הוי היום כפ"ח ולמה אין מברכים בשחרית ובס"ש דהא לפוסקים אלו מברכים בשביל פ"ח לילה ויום היינו שני סעודות:

שמרבים בשבילם. כתב ב"ח אפילו אם עכשיו אינם מרבים בשבילם אלא הם ראוים להרבות בשבילם הוי פ"ח והיינו לדעת הפוסקים דס"ל פ"ח הם שאוכלים שם אבל להר"ן שהביא בהג"ה א"צ להרבות בשבילם אלא ששמחים בשבילם בני החופה:

נוהגים כסברא הראשונ'. היינו דוי הסר ובה"מ על כוס א' וששה ברכות על כוס השני ובפ"ה על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכי' ז' ברכות וכשאין אומרין ז"ב אלא א"ב אומרי' נודה לשמך, וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכו' פריש' כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים ש"ב דאין שמחה כשיצה"ר שולט:

דאפי' לא"ב. כתב בד"מ לא ראיתי נוהגים כן וטוב להחמיר וב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:

אין אומרים שם ב"ח. בסוכ' פ' הישן כתבו תו' והרא"ש גם א"ב וש"ב אין אומרים והר"ן ריש כתובות ובפ' ע"פ כתב ש"ב אומרים דלא תלי' בחופה דהא אמרי' ג"כ קודם החופ' לדינא דש"ס ובמ' פ' הישן כתב כתו' וכן משמע מסקנ' הד"מ, ובט"ז מאריך בדין זה וכתב עכשיו מברכים ז"ב אפי' במקום דלא היה החופה וכתב בשם הגאון מהר"ל מפראג דפסק כן וכתב הא דאמר בש"ס אין שמח' אלא בחופה שאני התם דלא הי' יכול לשמוח כראוי אבל בעלמא איכא שמחה ומברכים ז"ב אפי' שלא במקום החופה:

אם הוא תוך ז'. ואפילו אם לא הי' מברכים ז"ב עדיין אלא מיד אחר החופ' הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברכים ב"י וט"ז חולק ע"ז וכ' אם לא קבעו באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר נעש' אותו מקום שהלכו לשם מקום החופ' ומתחילי' ז' ימי משתה לשם ודין זה נובע מדברי רי"ו וט"ז מפרש דברי רי"ו דכוונתו כל אימת דבאו לאותו מקום אפילו אחר ז' מתחילין ז' ימי משתה:

מברך ש"ב. בג' דוק' כמו א"ב כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ודוק' אם אינו אוכל עם ב"ב לבד:

אלא בז' ימי המשתה. אחר החופ' אבל קודם החופ' בליל ה' או ביום ו' אין אומרים ועיין בכל בו:

ומ"מ נרא' דאף לאלמון וכו'. משמע אשר ברא אין מברכין ובטור כ' ג' ימים שהם ימי משתה מברכים א"ב ואומרי' ש"ב ואפילו לדעת הסמ"ג שכתב בבתולות אחר ז' ימי משתה אין אומרים א"ב מכל מקום בג' ימי משתה של אלמון לא פליג ומודה דמברכים א"ב ואם החזיר גרושתו כ' בספר ב"ה דא"א ש"ב וראי' לדבר דמותר להחזיר גרושתו במועד:

מברך על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מדברי הרמב"ם פ"י מה"א וכתב המ"מ שפשוט הוא שאין כוס מעכב אבל הרא"ש והטור כתבו בשם רבינו ניסים דלא סגי בלא כוס ולא ידעתי טעמו דהא בגמר' בכתובות בחדא מחת' מחתינהו לברכת אירוסין וברכת נשואין ולא הזכיר כוס בשום א' מהם:

עם כל אחת שמח' הראויה לה. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנ' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת לשון הרמב"ם:

אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה. ועיר שאין בה עשרה וא"א להביאם שם ממקום אחר אסור לעשות שם נשואין אלא צריך החתן והכלה לילך למקום שיש שם עשרה ולהכניסם שם לחופה ואם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול אז הוי כדיעבד וברכות אין מעכבות ויכניסנה לחופה בלא ברכה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים כמו שנתבאר למעלה סי' נ"ד וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:

אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י'. דלא בעי עשרה אלא כשמברכין כל ברכת הזוג דומי' דבועז ועיין בר"ן שכתב דברכת אשר ברא לבדה לא מקרי ברכת חתנים וע"כ לא בעי י' וע' שם מ"ש בשם הרמב"ן וע' ברמב"ם פ"ב מהלכות ברכות:

לא עבדים ולא קטנים. נר' דגם לשלשה אין מצרפין עבד וקטן:

ביום ראשון בלבד. כתב הרא"ש יומא קמא י"מ סעודה קמיית' וכ"כ בטור וכלומר אם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה ומיהו בבתולה ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה וכ"כ הרא"ש והטור אבל באלמון שנשא אלמנה ביום ולא אכלו עד הליל' יש להסתפק אם יש לברך שבעה ברכות בלילה די"ל הא דקאמרי בגמ' לאלמנ' יום א' היינו יום ראשון דוק' אפילו אכלו כמה פעמים ומיד כשיצ' יום ראשון שוב אין מברכין אפי' אשר ברא לבד ויום א' יש חילוק בין סעודה ראשונה לשניה או יום אחד היינו סעודה ראשונה שאוכלין יחד אפילו לאחר יום ראשון וה"ה אם אכלו ביום ראשון ב' או ג' פעמים אין מברכין רק סעודה ראשונה ועיין בתשובה וסוגיית של הרב מוהר"ר מנחם עזריה סי' מ' שהאריך בזה והביא גם כן מ"ש בספר אגודה מזה:

מתחילין מיד לאחר שבע ברכות. לאפוקי שלא נאמר שיתחילו ז' ימי משתה מאכילה ראשונה ע"ש כלל כ"ו וע' מ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם אם נשתהה זמן מרובה בדרך דמשמע דלא כתשו' הרא"ש ולפי פי' הב"י אפשר דגומר ז' ימי המשתה קאמר:

אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין. הר"ן בשם הרמב"ן לא כתב זה רק על שהשמח' במעונו והר"ן הקשה עליו וזה לשונו שאילו כפי פירושו אפי' אשר ברא לא יברך אא"כ סועד עמו אחר וא"א דסתמ' אמרו ז' לברכה אבל ודאי מודינ' דלאחר ז' אם לא סעד שם אחר אין מברך שהשמחה במעונו וכו' ע"ש נמצ' לפי המנהג שאין מברכין אשר ברא כשסועד עם בני ביתו מכל שכן שהשמח' במעונו שאין מברכין:

והוא שיהיו י' והחתן מן המנין. כבר כתב זה בסעיף ד' ול' הרמב"ם שהעתיק גרם לו לכותבו פעם שנית ואפי' בשביל הא' שלא שמע עדיין הז' ברכות מברכין בשבילו וכן הוא בב"ח ופשוט הוא:

וי"א שאפי' היו בשעת החופה. כך כתב הרא"ש בפסקיו:

אף ע"פ שאין אוכלין שם. רק שעומד שם בשעת הברכה ומ"מ נראה שצריך שיהיו בני החופה שמחים על ביאתו שם ואף שלא הרבו בשבילם מ"מ ראוי להרבות בשבילם וכמו שאכתוב אחר זה:

לילה ויום. דהיום נמשך אחר הליל' וכל היום נקר' עדיין פנים חדשות אבל מדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב יומא קמא י"א סעודה קמיית' משמע מיד בו ביום בסעודה שנייה לא מקרי פני' חדשו' ולכל סעודה צריך פנים חדשות:

בני אדם שמרבים בשבילם. קצת פוסקי' כתבו שדרך להרבות בשבילו משמע הואיל וראוי להרבות לכבודו אף שלא הרבו מ"מ איכ' שמחה יתירה וכמ"ש לפני זה אף על פי שאין אוכלין שם:

דאפי' לאשר ברא לחוד בעי ב' כוסות. בב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:

אומרים אותה על שני כוסות. וכלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה על הגפן מברך פעם אחד על שני הכוסות אחר כוס אחרון:

וה"מ כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו. כלומר בתוך ז' ימי המשתה דעתו לחזור:

וא"א שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה. כבר כתבתי דוק' שסועדי' עמו אחרים:

בסי' רפ"ד גבי מילה עיין מה שכתבתי שם בי"ד מזה:

אלא ברכת אשר ברא כו' מ"כ למהר"ל מפראג במ"ש בגמ' והוא שבאו פנים חדשות וז"ל ולקמן אמרי' דאשר ברא מברכים אפילו בלא פנים חדשות ומ"ה יש מוכיחים דאשר ברא לאו ברכת חתנים היא אבל אין זה ראיה דאיכא למידק איפכ' דקאמר בתר הכי יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא (פנים) חדשות מברך כולם ואם לאו מברך שהשמח' במעונו ואשר ברא מדלא קאמר יומא קמא מברך ברכת חתנים מכאן אילך לא ש"מ דגם אשר ברא ברכת חתנים היא ומ"ש והוא שבאו פנים חדשות רב יהודה איירי בכל ברכת חתנים דמפרש אח"כ ומאי מברך דאמ אח"כ לפרושי אתא (על הא) דאמרי' דוקא כשיש פנים חדשות אבל לעולם אשר ברא הוי ג"כ ברכת חתנים ונ"מ דצריך י' והא דאמר מברך ' ומברך ו' ולא קאמר שהשמחה במעונו דלאו ברכה בפני עצמה היא רק כולל אותו בברכת הזימון והרמב"ן ז"ל כ' דאשר ברא צריך י' ושהשמח' במעונו בג' דלאו מברכת חתנים ועת' נהנו אף שהשמח' במעונו בי' דוקא וכך ירא דס"ס הכל מברכת הנשואין היא וכתיב במקהלות וכו' על כל דבר שהוא מקור יש לברך בי' וכן ברכת אירוסין הכל עסקי מקור וזיוג דלא מצאנו שום ברכה הן של אבלים הן של נשואין שתהיה בפחות י' וכן עיקר ונכון עכ"ל:

ביום ראשון לבד ל' מהר"ל מפראג ואם ברכו נשואין ביום מברכין בסעודה גם בליל' דלא גרע מפ"ח דסעודה נחשבת פ"ח כ"כ הרא"ש ולפ"ז אלמנ' שניסת ביום אין מברכן בליל' כלל דכבר עבר היום ולא שייך פ"ח באלמנה ומ"מ במ"ס משמע דיומא קמא דקאמר היינו אף בערבית דאיתא התם רבותינו נהגו לומר בבוקר ברכת חתנים על כוס בפ"ה כל ז' וכן בערבית קודם הסעודה מברכין אות' ע"כ משמע דכל ז' מברכין בבוקר ובערב ואפי' ביום ז' משמע דמברכין אף בלילה ולפיכך באלמנה נמי מברכין ז' ברכות אף בלילה כך ירא' עכ"ל:

ושמעו הברכות ז"ל רש"ל ואני כתבתי בספרי דוקא שלא יהי' שם בשעת הברכות:

דשבת וי"ט דאית' במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות בא לכאן ובשחרית בשבת מברך ג"כ כיון דכבוד יום עדיף מליל' ובסעודה שלישית הן שם עילוי ותו דאיכ' למ"ד דיוצא במיני תרגימ':

אלא מביא כוס אחר הטעם בגמרא גבי קידוש וברכת המזון דלא יעשה המצוה חבילות פי' דבכוס אחר נראה עליו כמשאוי וה"נ בזה וי"א ס"ל דשאני ברכת המזון וקידוש דהיינו שאכל עד השבת דכוס של ברכת המזון הוא שייך על העבר וקידוש על העתיד מש"כ (כאן) דשניהם על הנשואין:

על ב' כוסות דרגילין בארוסין בלא נשואין ועוד דרגילים להפסיק בקריא' כתוב' בנתים וכ' בדרישה מדכתבו מניהו לפניו ומביאין לו כוס אחר יש ללמוד דא"צ להביא ב' כוסות יחד כמו שאנו עושין וגם פשוט דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס ברכת המזון דהא אין בו ברכה דשייך לומר שאין עושין מצות חבילות עכ"ל ולי נראה להיפך בתרתי מילי אלו דהא אין מנהגינו לומר דוי הסר אלא כשאומרים ז' ברכות ולא כשאומרים אשר ברא לחוד ובדוי הוא נכון לעשות כן דבדוי חסר נזכר שעה ברכת ישורון בני והיינו ברכת חתנים דיש שם ברכות על העתיד על חתן וכלה וכל המתעסקים באותו מצוה ומ"ה באשר ברא לחוד אין שם ברכה לחתן וכלה אלא הודא' לחוד אומדים נוד' לשמך מ"ה אין ראיה ממ"ש שחוזר מבי' כוס אחר דשם לא היה מהנהג באמירת דוי הסר כי אינו רק פיוט אחד וע"כ א"צ להביא ב' כוסות ביחד משא"כ בינינו שאומרים דוי הסר בשביל ז' ברכות ע"כ יש להבי' ביחד לומר דוי הסר על כוס האח' שמייחד לז' ברכות ואחר דוי הסר מניחו ונוטל הכוס של ברכת המזון ואח"כ חוזר ונוטל את של ז' ברכות כן הוא נכון: שאלה. אדם שעושה נשואין לבתו ודרך שא' מקרוביו או אוהביו מסייע לו בהוצאת הנשואין או שעשה לכבודו ועושה סעודה לחתו וכלה ומזמין שם קצת מאוהביו ביום א' מימי הנשואין אם יש לברך שם ברכת הנשואין או לא לפי שפסק בא"ע בטור ובש"ע סי' ס"ב שאם אוכל החתן חוץ לחופתו אין לברך שום ברכת חתנים אם יש איזה חילוק בדבר כי ראיתי הרבה פעמים שמברכין אפי' בבית אחר אם עבדי שפיר או לא: תשובה. בפ' הישן איתא אמר רב חתן ושובינין פטורין מן הסוכה כל ז' מ"ט משום דבעי למיחדי ופרכינן וליכלי בסוכ' ליחדי בסוכה ומשנינין אין שמחה אלא בחופה וליכלי בסוכה ולחדי בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וליעבדו חופ' בסוכה אביי אמר משום יחוד רבא אמר משום צערא מפירש"י יחוד שסתם סוכותיהן הי' על גגותיהן ולא שכיחי רבי' ולפעמים יצא החתן לצורכו ויתיחד אחר עם הכלה ורבא אמר משום צער של חתן שהמקום צר ופתוח ואין שם אלא ג' דפנות והחתן בוש מלשחק עם כלתו וכתבו התו' משמע מכאן אם יצא החתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשחמה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה והרא"ש הבי' דבריהם וכתב ז"ל ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכין לאכול בבית אחר דה"פ הכא אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו אבל אם הולך לגמרי בבית אחר הוא וחבריו ועושה אותו בבית עיקר גם שם נקרא חופה ויוכל לברך שם ברכת חתנים וכן היה מעשה באדם א' שהוליך כלתו לעיר אחרת והצרכוהו לברך שם ברכת חתנים עכ"ל ונראה לכאורה כוונת הרא"ש דדוקא כשהולך לבית אחר ושם יגמור הנשואין שלו כל ז' ימי המשתה אז דוקא יברך ברכת חתנים באותו בית דאז נעקר קביעת החופה מבית הראשון אבל אם הלך לשמוח בבית אחר קצת היום ואפי' כולו ולשוב אח"כ לבית חופתו אין לברך באותו בית אחר ב"ח ויש מקום לפי' זה מלשונו דאמר בסיפא אבל אם הולך לגמרי בבית אחר כו' וכן יש להוכיח מל' הטור א"ע סיק ס"ב שכ' וז"ל ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לתוך חופתו אין לברך ב"ח אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כו' עכ"ל משמע דבדעתו לחזור לחופתו לחוד תליא מלתא וא"כ בנדון דידן שסעוד' שאחר עושה לכבוד חתן וכלה חוץ לבית הנשואין לא היה שם לברך אעפ"י שיש שם הרבה שמחות חתן וכלה כיון שהחתן וכלה ילכו אח"כ לבית שלהם. אמנם כי דייקת יסח לא תימא הכי חדא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב תחלה ונראה שאין מכאן ראיה שאין לברך במקום שהחתן וכלה הולכים לאכול בבית אחר כו' דמשמע לאכול לפי 'שעה הולכים שם אלא היה לו לכתוב הולכים לקבוע מקום הנשואים בבית אחר כיון דבזה תליא מילתא דצריך לעקור קביעות בית ראשון ותו דהא סיים הרא"ש בסיפא גם שם נקרא חופה משמע דבשע' שנקרא בית השני בית חופה נקרא גם הראשון בית חופה היינו שדעתו לחזור לביתו הראשון דאל"כ לא מתישב ל' גם אלא נעקר שם חופה מבית הראשון ותו דאי תפרש כן דעת הרא"ש יקשה לך לפי סברתו דמחלק בין הולך לסוכה להולך לבית אחר מנא לי' לחלק בתרי חלוקים דהא בסוכה אין שמחה כלל כמו שהזכיר בתלמוד' לעיל בפי' ובבית אחר שם שמחה על קצת היום הרי חילוק א' ואי ס"ל דעוד (יש) חילוק שני דאף בבית אחר שיש שמח' לפי שעה לא סגי כיון שדעתו לחזור לבית הראשון אין מברכין מנא לי' חילוק השני דדילמא אף בדעתו לחזור מברכין כיון שיש שמחה לפי שעה ואינו דומה לסוכ' שאין שמחה כלל אלא נ"ל פשוט דדעת הרא"ש באמת הוא כן ואין כאן אלא חילוק א' דדוקא בסוכ' שאין בה כלל שמחה אין מברכין משא"כ בהולך לשמוח עם כלתו בבית אחר אף שיחזור אח"כ לבית הראשון מ"מ באותה שעה שהוא שמח בבית שני נקר' גם אותו הבית אז חופ' וע"כ לא הזכיר הרא"ש תחילה אלא הולך לאכול בביתו ותו לא דר"ל לאכול ולשמוח שם כדרך אכילת נשואין ואז יהיה עיקר שמחתו שם משא"כ באילת סוכה דאין שם שמחת נשואין דאינה ראויה לכך וע"ז שפיר מסיים אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כולי לאפוקי מסוכה שאין לבבו שלם בשמחה ואין הולך שם רק לאכילה הכרחית לצאת ידי חובת מצוה ותמיד חושב לחזור עם כלתו לבית חופתו דשם הוא שמחתו משא"כ בהולך לאכול ולשתות בבית אחר דבאותו שעה אינו חושב על בית חופתו כיון שיש לו שמחה בבית זה מה חסר לו אז שלא יברך שמחה במעונו וב"ח ועל דרך זה מתפרשים ג"כ דברי הטור א"ע דלעיל שכ' ואם יצא לאכול בבית אחר ודעתו אח"כ לחזור לחופתו כו' פי' שאינו הוצרך לשמוח בבית אחר רק לאכול לחוד אכילה ההכרחית כדרך כל אדם ולא נעשה בשביל שמחת נשואין בלא דעתו לקיים שמחתו אחר האכילה בשובו אל נוהו מקום חופתו אז לא יברך בבית אחר וכן נראה לפרש גם מדברי המרדכי פ' הישן והג"ה אשד"י פ' הישן בשם ר"י בר אברהם שהי' מעשה שהי' החתן ושוביניו סועדים בבית אחר שלא בבית חופ' ולא הניח לברך שם ב"ח מיירי ג"כ בדרך זה שלא היו סועדים שם דרך שמחת נשואין ולא נעשית הסעודה לכבוד חתן וכלה ודעתו היה לחזור ולשמוח בבית החופה אבל בנדון דידן שאדם אחר עושה סעוד' לכבוד חתן וכלה לשמוח אותו שם מדוע לא יברך הברכות אין לך בית החופה גדול מזה דמה לי מקום שמשמחין בו ב' או ג' ימים ומה לי מקום שמשמחין בו יום א' ומלבד כל הנזכר נרא' דעכשיו יש לברך אפי' בבית כשהחתן וכל' הולכין ושמחים שם דעיקר בית החופה שזכרנו שיש שם ביארו התוספת והרא"ש דהיינו מקום עיקר ישיבת חתן וכלה ושם מברכין כל ז' וסיים הרא"ש והטור וז"ל ונוהגין באשכנז שעושין אפריון לכבוד החתן והכלה והוא נקר' חופה ושם מברכים כו' עכ"ל וברור הוא דגם דעת התוספת כן במה שכתבו במקום עיקר ישיב' חתן וכלה דהיינו בחדר שמייחדין שם החתן וכלה ואין לזרים אתם רק בעת שמשמחין אותם ומ"ה לא הוי שמחה בסוכה כמ"ש רש"י לעיל ששם בוש החתן מלשחק עם כלתו לפי שהסוכה פתוחה תמיד כל היום והכל רואין אותם משא"כ בבית המיוחד לו ולכלתו שיוכל לשחק עמה בעת שבני אדם פונים מאליו וכן משמע ל' התלמוד בפ"ק דכתובות בא' שבעל ולא מצא דם וראה ר' שמחמת רעבון בא הדבר ההוא והאכילם והשקם כו' והכניסם לחופה ובעל ומצא דם כו' ש"מ שהחדר שהחתן יכול לבעול שם נקרא בית חופה ואף שיש מי שמני' שם והכניס' לחדר אין הדין עמו לשבש כל הספרים הישנים דגורסים לחופה וכן ראיתי בשם הגאון מהר"ל מפראג שקיים הגירסא דלחופה מטעם זה נמצא שיש שמח' יתירה לחתן וכלה בבית החופה טפי משאר בתים ע"כ חילקו שפיר בין הבתים משא"כ עכשיו שאין קורין חופה רק למה שמקדשין הכלה תחת מטלית הפרוס' על הכלונסות כמו שהביא רמ"א בא"ע סי' נ"ה אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנשואין טפי מבתים אחרים וקורא אני ע"ז שמחה מה זו עושה בבית זו טפי מבתים אחרים דמה לי כותלי בית זה או ב"א ע"כ נראה ברור דיש לברך ב"ח בכל בית שעושין בו סעודה לכבוד החתן וכלה ושמחים שם וכ"ש לפי. מה שאמר הר"ן דלפי הנראה לו יש לברך בכל גווני בבתים אחרות ושכן נוהגין היום לברך בכל אחת מהבתים אפי' שלא במקום חופה אלא שיש לחוש לדברי התו' עכ"ל כמו שהביא ב"י בא"ע סי' ס"ב ולפי מה שכתבתי לעיל נלע"ד דאין פוצה פה עכשיו שלא לברך נאו' דוד הוא הקטן: אחר זמן ראיתי בכתבימהר"ל מפראג ז"ל בפ"ק דכתובות שפסק כוותי וז"ל ואנו מברכין אף במקום שלא היתה שם החופה אע"ג דאמרי' בסוכה וליחדי בסוכה וליתבי בסוכה וקאמר שם אין שמחה אלא חופה שאני התם דלא יכול לשמוח כראוי אבל לענין הא מלתא איכא שמחה ומברכין שם עכ"ל:

ואין דעתו לחזור בב"י כתם בשם ר' ירוחם בהולך לעיר אחרת עם כלתו אעפ"י שנשתהו זמן מרוב' בדרך עושה חופה בעיר שבא שמה ונוהג עמה ז' ימי משתה ונקרא ברכ' חתנים בבית חתנים עכ"ל וכתב ב"י ע"ז דהך זמן מרובה היינו עכ"פ תוך ז' דאי לאחר ז' אין מקום לברכת חתנים והא דכתב הרא"ש לפעמים שהולכין החתן וכלה לעיר אחרת צריך לברך ב"ח אינו סותר מ"ש בפסקי תוספות פרק קמא דכתובו' כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת א"צ לברך ברכ' חתנים ע"כ דאפשר דהתם איירי כשהולכים לעיר אחר' לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' ולהרא"ש כשהולכין להתיישב ולדור שם באותו עיר אחר' ואפילו את"ל דפליגי אנן אהרא"ש סמכי' דפוסק מובהק הוא עכ"ל ועפ"ז נמשכו דברי רמ"א בכאן ובאמת אין נראה נכון לפרש כן ולחלק בין דעתו לחזור או לא דלא הוזכר מזה ותו דר' ירוחם כתב בפי' ואפי' זמן מרובה ואנן נימא דוקא תוך ז' וכי ס"ד לומר דהפוסק יכתוב דבריו בחידות ולא במראה בפי' ואפי' באמורא תפסינן בגמרא דצריך לפרש דבריו וכ"ש בפוסקים ולעד"נ דהדברים כפשוטן דרבניו ירוחם כתב בפי' שבמקום שיבאו שם עושה חופה כו' נמצא דעד הנה לא עשה חופה דהיינו שקובעים שמה לנהוג ימי משתה דאם כבר עשה שם חופה היה לו לומר עושה חופה אחרת אלא ודאי דמיירי שבמקום הראשון לא עשה שם חופה כלל למשתה ולשמחה אלא אחר שקידש' ובירך ב"ח הלך עמה לעיר אחרת בזה אמרי שפיר ששם עושה חופה לקבוע סעודה וזה מוכח עוד מדכתב ונוהג ז' ימי משתה ואי ס"ר שכבר הי' שם במקום הראשון קביעות למשתה קצת זמן הי' לו לומר ומשלים עליהם ז' ימי המשתה אלא ודאי כדפרשתי ומ"ש ב"י דאין מקום לב"ח אחר ז' ודאי כן הוא אם התחילו ז' ימים מה שאין כן כאן שלא היתה התחלה כלל (ודאי נוהג) אפי' אחר ז' וזה דומה למ"ש במת קרוב של חתן או אביו דדינו שנוהג אבילו' ברישא ואח"כ ימי משתה כדאיתא בי"ד סי' שמ"ב וה"נ כן הוא וכן נראה לפרש דברי הרא"ש שמביא ב"י בדרך זה שצריך לברך ב"ח דהיינו שעדיין הי' בית חתנים להם בשעת ז' ברכות וכן משמע בדברי הטור שכתב אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ב"ח וכן לפעמים שהולכים החתן וכל לעיר אחרת צריך (לברך שם) ב"ח עכ"ל הרי כאן כתב (ב' בבות והי' לו לכתוב בתחלה לבי' אחר או לעיר אחר' ותו דתחילה כתב וכל החבורה עמו ובבא שנייה לא הוזכר' החבורה ואם סמך על מ"ש ברישא כל החבור' לא היה לכתוב בסופו אלא אם הלכו לעיר אחרת ולא היה לו להזכיר החתן והכלה אלא הדברים כמו שזכרנו דתחילה כתב באם התחילו כבר ימי המשת' והי' שם חופה ובזה אמרי' דאם כל החבורה הולכים עם החתן והכלה נעש' גם המקום השני מקום חופה וכן אם לא היה עדיין בית חופה למשתה כלל והולכים לעיר אחרת ששם יהיה ימי המשתה צריכין לברך ב"ח על המשתה ובזה א"צ להליכת החבורה עמהם והוא נכון מצד הסברא ובפסקי התו' מיירי שכבר התחילו ימי משתה במקום הראשון והולכים משם החתן וכלה א"צ לברך ז' ברכו' בעיר אחרת אפי' תוך ז' פאי' בפנים חדשו' כי נעקר מהם שמחת חתונה כיון שהולכים ממקום שנעשה החתונה וזה מבואר בל' שכתב אין לברך ברכת חתנים אלא בבית חתנים הרי מבואר שהי' שם כבר בית חתנים במקום הראשון ומ"מ נראה פשוט דבכל גוונא מברך אשר ברא ושהשמחה במעונו כדינו כ"ז נראה לע"ד ברור להלכה למעשה בס"ד:

ולזה הדע' נוטה איני יודע למאי הדעת נוטה לדיעה זו דלפי' הנראה לא מסתבר כלל דאטו חיוב ב"ח חלה על האכילה שנאמר דאי לו רשות לאכול זול' ב"ח (הא אינו) אלא על האדם ששמח בשמחת חתן וכלה חייב בכ"ח ממילא אלו השמשים שעוסקים בענין הסעודה והשמש שעושה צירוף אפי' לאותן שאוכלים בבית אחר כדלעיל בודאי הוא יצא ידי ב"ח במה שכבר שמע בשעה שבירכו האוכלים שם מכ"ש שאם אין החתן וכלה שם אלא הלכו לשכב על מה יברכו השמשים אח"כ ע"כ אין להם לברך ברכ' חתנים שנית כדיעה הראשונה וכמ"ש דקי"ל ספק ברכו' לבקל:

נשואין. ולדידן דעושין חופת נדה א"צ להקדים הברכות לחופה וכן נוהגין שמברכין ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה ד"מ עיין בה"י וב"ש. ומחויב לעמוד כל העומדים שם על רגליהם בשעת ברכת ז ברכות כנה ג. ברכת חתנים אין להם סדר ומי שחסר א מהנה מברך אותה כשזוכר אגרות הרמב"ם סי' כ"ג. ועיין במהרי"ק שורש קנ"ח הטעם למה שאינו מברך שהחיינו. קטן פחות מי"ג שנים שנשא אשה אם מברכין ברכת נשואין ע"ל סי' ל"ד ס"ק ט' מש"ש. וכנה"ג כתב דלפי מה שנוהגין דעושין חופת נידה ומברכין ז' ברכות א"כ פשיט' דמברכין בקטן שנש' אשה ע"ש דף צ' ע"א:

היין. ומקדימין ברכת בפה"ג ואח"כ ששה ברכות אבל בברכת המזון מברכין ששה ברכות ואח"כ בפה"ג בה"י:

על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מרמב"ם פ"י מה"א. אבל הרא"ש והטור כתבו דלא סגי בלא כוס. נוהגין לקרות הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נשואין כדי להפסיק קצת משום ברכת היין שמברכין עוד פעם אחרת על כוס של נשואין מהר"ם מינץ וכ"כ הרמ"א סימן זה ס"ט. ובקושטאנטינ' נוהגין לקרות הכתובה קודם ברכת אירוסין ומפסיקין בקדושין בין ברכת אירוסין ונשואין כנה"ג. אם בירך ברכת חתנים קודם ברכת אירוסין חוזר ומברך ברכת חתנים אחר ברכת אירוסין הרא"ם ח"א סי' ד'. ומדברי ריב"ש סי' פ"ב נראה דא"צ לחזור ולברך ברכת חתנים:

גדולים. ובדיעבד אינו מעכב רק לכתחלה יש להדד אחר עשרה. ואם א"א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד ד"מ מיהו ברכת אירוסין לכ"ע א"צ עשרה אלא לכתחלה כמ"ש ס"ס ל"ד:

בלבד. עיין אחרונים שהעלו דדוק' ביום ראשון ובסעודה קמיית' ואם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה. ואם לא אכלו סעודה קמיית' עד הלילה יש להסתפק אם יש לברך ז' ברכות בלילה וכל זה באלמון שנש' אלמנה. מיהו בבתולה או בבחור ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין ז' ברכות בסעודה שניה אם ליכ' פנים חדשות. ובאלמון שנש' אלמנה לא מהני פנים חדשות ועיין ב"ש וח"מ. התחיל לאכול ביום ראשון סעודה קמיית' באלמון שנש' אלמנה ונמשכה הסעודה עד הלילה מברכין בלילה ז' ברכות ולא ביום שלאחריו כנה"ג דף צ"א ע"א סל"ג. והא דאמרינן באלמון שנש' אלמנה דאין מברכין רק ביום ראשון לבד היינו ז' ברכות אבל הברכה אשר ברא מברך כל ג' ימים אפילו באלמון שנש' אלמנה כ"כ הטור בה"י ועיין סעיף י"ג:

מברכין. ומכ"ש שהשמחה במעונו שאין מברכין ב"ש ח"מ:

שמעו וכו'. דבבחור או בתולה מהני פנים חדשות כל שבעה ואפילו אם רק אחד פנים חדשות מברכין בשבילו הר"ן ב"ח ואחרונים:

המנהג. ומהרש"ל פוסק כדיעה א':

ויום. רוב פוסקים חולקים ע"ז ולכל סעודה בעינן פנים חדשות עיין ב"ש ח"מ:

חדשות. וצ"ע אם פורים נקר' פנים חדשות כנה"ג:

הראשונה. היינו דוי הסר וברכת המזון על כוס א'. וששה ברכות על כוס השני. ובפה"ג על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכין ז' ברכות. וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך. וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות פרישה. כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים השמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט ב"ש:

כוסות. וכן ראוי לנהוג. ב"ח:

כוסות. כלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה מברך פעם א' על שני הכוסות אחר כוס אחרון:

חתנים. ועכשיו מברכים ז' ברכות אפי' במקום דלא היה החופה ט"ז ומהר"ל מפראג וכ"כ הר"ן ועיין כנה"ג דף צ' ע"ב סכ"ו:

תוך ז'. אפילו אם לא היה מברכים ז' ברכות עדיין אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברכין ב"י. וט"ז חולק ע"ז וכתב אם לא קבע באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר. נעשה אותו מקום שהלכו לשם מקום החופה ומתחילין ז' ימי משתה מיום שבא לשם ב"ש:

משתה. ודוק' שסוערים עמו אחרים כמש"ל:

עמה. וה"ה אשר ברא כמש"ל. ודוק' באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר גרושתו אין אומרים השמחה במעונו בה"י וכ"כ מהר"ש ח"א סי' ס"ד. וכתב כנה"ג דהיינו דוק' במחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין צריך לברך השמחה במעונו ע"ש:

קודם נישואין. רמב"ם וטור וכתב ב"י כמ"ש בפ"ק דפסחים דכל הברכות מברך עובר לעשייתן והר"ן כ' לא מטעם זה דהא ברכת השבח הן וכמו בכל הברכות דפ' הרואה ועבא"ח סי' מ"ו מש"ש אלא דהרמב"ם אזיל לשיטתו דחופה היינו יחוד ואסור להתייחד בלא ברכה כנ"ל ר"ס נ"ה וכש"ל ר"ס ס"ו:

והן כו'. שם ח' א':

ואם כו' ואם כו'. רא"ש סט"ז:

מברך כו'. עתוס' דברכות מ"א ב' ד"ה א"ה כו':

על השכר. כמ"ש בפ' ע"פ.

ומברך ברכת כו'. כמ"ש בתוספת' וירושלמי פ' בתרא דברכות וכמ"ש בא"ח סי' ח' וכמש"ל ס"ג:

אבל לשמחה כו'. כמש"ו ואין כו' ומסיים הרמב"ם שנאמר מלא שבוע כו' ועתו' דמ"ק ח' ב' ד"ה לפי כו' ובירושלמי כו'

וי"א דאף כו': מ"ש פי"א אין מקלסין שתי כלות בעיר א' אא"כ יש שם כדי קילוס לזו וכדי קילוס לזו רשב"א אומר אעפ"כ אסור משום איבה:

ואין נזכרין כו'. דס"ל כת"ק.

בין כו'. שם ת"ר כו' כל שבעה:

אבל כשאין כו'. דמש"ש ברכת חתנים בעשרה כל ז' לא קאי על אשר ברא ממש"ש והוא שבאו כו' ואשר ברא ל"צ ש"מ דאינה בכלל וכמש"ש אפושי שמחה בעלמא כו':

ומ"מ כו'. שיהא ברכת זימון:

מברכין כו'. שם כל ז' ושם ח' א' בסוגיא:

אחר ברכת המזון. כמש"ש כי תניא ההיא בברכת המזון והר"ן הקשה על זה ממ"ס ע"ש:

ואין כו'. דאפילו אצטרופי לא מצטרפי כמ"ש בס"ד:

ואם כו' או כו'. שם כאן באלמון כו'. לא לאלמון כו' דליכא כו':

וי"א דאף כו'. ממש"ש אפושי שמחה כו' מ' סעודות קרואין ואמר שם בין א"ל מחמת כו' ומדקאמרי דאמר להו מ' לקרואין שם והר"נ חלק עליו ע"ש וכתב בד"מ והמנהג כדברי הרמב"ן:

בד"א כו'. גמ' שם:

הם שעמדו כו'. רמב"ם:

וי"א וכו'. הרא"ש שם

וי"א דאם כו'. הר"ן בשם הרמב"ן:

לילה ויום. שם בשם תוספת:

י"א שאינם וכו'. וי"א כו' עתוס' שם ד"ה והוא כו' :

וי"ט ראשון ושני. טור מטעם שכתב תוספת דמרבין לכבוד כו'.

בסעודת כו'. דכבוד היום עדיף כמ"ש בפ"י דפסחים והוי כפנים חדשות אחרים משא"כ בסעודה ג' וזהו דלא כדברי הר"נ בשם התוספת בס"ז בהגה:

י"א כו'. עכ"ז בתוספת שם ד"ה שאין כו' :

וי"א שא"צ כו'. ע"ש והר"ן כ' דמש"ש בהמ"ז וקידוש כו' משום דזה בא לפני המזון וזה לאחריו משא"כ בהבדלה וקידוש וה"ה כאן דשניהם לאחריו:

י"א שאם כו'. תוספת דסוכה כ"ה ב' ד"ה אין כו':

וה"מ כו' וכן כו'. רא"ש שם ע"ש:

ואין דעתו לחזור. כנ"ל:

בני החופה כו' לא מבעיא כו'. הכל ברא"ש שם ע"ש:

משיתחילו כו'. רמב"ם וכפירש הראשון ברש"י שם:

ומ"מ כו'. בד"ה: