חופה לענין מה קונה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ס״א

אבל אם כו' ואח"כ כנסה לחופ' וכו'. ואם כנסה לחופ' ובחופ' פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה כ"כ הרא"ש ועמ"ש בסמוך בשם המרדכי והג"א:

היא עדיין כארוס'. ואינו יורשה ולא מטמא לה כ"כ המגיד פ"י דכן ס"ל להרמב"ם וקצת גאוני', ומשמע ה"ה שאר תנאי כתוב' אין לה וכן נראה דהא איתא בסי' נ"ה לרמב"ם אפילו אם כותב לארוס' כתוב' לא מהני הכתיב' דלא כתב אלא ע"מ לכונסה מ"ה אינו גובה מן משועבדים ואם היא פירסה נדה עלת' בתיקו אי הוי ככנוסה א"כ אם לא הוי ככנוסה לא מהני הכתיב' ואין לה תנאי כתוב', ובח"מ הקשה על הרמב"ם וז"ל דברי הרמב"ם תמוהי' דהא בכתובות תניא בעי רבין נכנס' לחופ' ולא נבעל' מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנס' לחופ' ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזי' לביאה אבל חופה דלא חזי' לביא' לא א"ד ל"ש תיקו וכתב הב"י כבר נודע לך דרך הגאונים והרמב"ם דכי בעיא באת"ל הוי כאלו נפשטא ההיא בעי' קמיית' וחיבת חופה קונה והבעי' דרבין לא איירי מירושה דהא כשמסר' האב לשלוחי הבעל יורש' מכ"ש חופה אלא ע"כ דלא איירי מירושה א"כ למה נאמ' הבעיי' שני' של רב אשי קאי לענין ירוש' דהא שני בעיות אלו דרך את"ל מבעי' להו ובחדא מחתא מחתינהו וא"ל בשמסר' האב לשלוחי הבעל עדיפ' משנכנס' לחופ' ולא נבעל' וע"כ הבעל יורש' זה אינו דהא בדף מ"ח פשיטא ליה להש"ס נכנס' לחופ' ולא נבעל' יותר ראוי למקרי נשואה משנמסר' לשלוחי הבעל דקאמר התם מסר האב לשלוחי הבעל וזנת' הרי זו בחנק כאש' איש ולא בסקיל' כארוס' מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל דלא הוי בבית אביה והוי כנשוא' ופריך ואימא שנכנס' לחופ' ולא נבעל' הוא דקא ממעט מלזנות בית אביה דכיון שנכנס' לחופ' אף על פי שלא נבעל' דהא דהוי כבתול' קמ"ל מלזנו' בית אביה דנשוא' הויא אבל נמסר' לשלוחי האב שאף לחופ' לא נכנסה לא מיעט הכתוב ואכתי בית אביה קרינן בה והויא כבתול' הרי להדיא דיותר פשוט להש"ס למקרי נשואה נכנס' לחופה ולא נבעלה משנמסר' לשלוחי הבעל א"כ מה כשנמסר' לשלוח הבעל דעדיין לא נבעל' ולא נכנס' לחופ' הבעל יורש' כמ"ש בסי' נ"ו מכ"ש נכנס' לחופה ולא נבעל' דהבעל יורש אותה ודוק עכ"ל, ולמ"ש בסי' ל"ו לק"מ וכל הבעיו' קאי לענין ירוש' אף על גב אם מוסר לשלוחי הבעל יורש' היינו מטעם מחיל' אבל חופה בבית אביה מבעי' ליה די"ל דגרע טפי לענין זה כמ"ש שם ואין ראיה ממקשן שהקש' ואימא נכנס' לחופ' בחנק ומסיר' לשלוחיו בסקיל' כי בוודאי לענין נישואין גרע מסיר' לשלוחיו אבל לענין ירושה עדיף מטעם מחיל', וא"ל למה לא פשט מברייתא הי' לו חצר ונכנס לשם נישואין כי שם י"ל דאיירי כשבעל אות', ולכאור' קשה על שיטות הרמב"ם דס"ל חופה היינו יחוד מה מבעיי בש"ס פירסה נדה מהו אי מהני החופ' פשיטא לא מהני דהא אסור להתייחד עמה ואיך ס"ד דקונ' אות' ביחוד של איסור כמה שהקש' הר"ן ריש קידושין איך יכול לקנות בביא' של איסור גם כן קשה איך קונה יחוד של איסור וי"ל דאיירי דהית' טהור' ונתיחד עמה ואח"כ פירס' נדה ולא כהרא"ש שהבאתי רס"ז וכן ב"ח וח"מ דייקו ממר' פ' אף על פי דס"ל אפילו פירס' נדה בתוך חופת' פסקה לה חיבת ביאה גם י"ל בש"ס איירי בקידש אות' בביא' מ"ה מותר להתייחד עמה כיון שכבר בעיל אות' כמ"ש ריש כתובות ובי"ד סימן קצ"ב, משם מבואר כלה צריכ' לישב ז' נקיים קודם החופ' משום דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה ואם הי' לה חופ' תוך ז' נקיים ס"ל להמגיד דהוי חופה אפילו לשיטות הרמב"ם כיון דאינו אלא חשש שמא ראתה לכן מהני החופ' וע"ש עוד כתב שם הרמב"ם ת"ח מותר להנשא מיד ותספור אחר הנישואין ז' נקיים ופירש המגיד דמותר להתייחד עמה כיון שאינ' נדה ודאי והוא ת"ח והב"י שם חולק עליו ופי' דאסור להתייחד עמה ומותר להנשא ולכאור' תמוה אם היחוד אסור א"כ מה היא הנשואין אשר התיר הרמב"ם דהא חופה היינו יחוד ואם היחוד אסור מה היא הנשואין, ובסי' נ"ה מבואר אחר הקדושין קונה בהערא' א"כ לדעת הרא"ש הנ"ל אם הית' טהור' כשיעור הערא' ואחר כך פירס' נדה הוי חופ' ואם הית' נדה קודם היחוד עלתה בתיקו ונ"מ לענין תפיס' להני פוסקים דס"ל דמהני תפיס' כמ"ש בח"ה מהני כאן גם כן תפיס' היינו להרמב"ם בעינן תפיס' לכל מילי ולהרא"ש א"צ תפיס' אלא לתוספות כתובה, ומשמע מדברי המחבר דס"ל עיקר כרמב"ם דהא הביא דעת הרא"ש בשם י"א משמע דס"ל עיקר כדעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם:

ולמ"ד דחופת נדה וכו'. הנה לרמב"ם נמי בדיעבד הוי חופה אם לא כ' כתובה כמ"ש המגיד פ"י ול"ד לנדה כמ"ש הר"ן ריש כתובות אלא להרמב"ם צריך לכתוב כתובה קודם החופה כדי שאל יחסר שום דבר אפילו דבר שהוא מדרבנן אבל להרא"ש עושין חופה אפילו לכתחלה בלא כתובה:

מאחר שאינה ראוי לביאה כלל. הנה בתשו' הרא"ש מבואר בדין זה ב' טעמים א' דלא עדיף מפירסה נדה דאין הבעל יורשה ב' דשם היה עובדא דנתן לבתו על תנאי אם תמות קודם הנישואין יהיה להקדש אזלי' בתר דעתו דרוצה לעשות טובה לנשמתו ליתן להקדש ולא שירשו יורשיו והרב רמ"א פסק בסתם דאין יורש אשתו כשהיא חולנית מאחר שאינה ראוי לביאה כלל משמע דהוא מחלק מסברת נפשו דגרע מנדה דאל"כ סותרים דברי הרא"ש בתשו' למ"ש בפסקיו דחופת נדה הוי חופה וכ"כ בדרישה בסי' ל', וא"כ ת"ל הא צריך להחזיר הנדוניא תוך שנה הראשונה וי"ל משום דהיא עשתה השידוך אחר מיתת אביה וכשהיא מכנסת הנדוניא א"צ להחזיר כמ"ש בסי' קי"ח וא"ל לפ"ז דהיא היתה מכנסת הנדוניא א"כ למה לא זכה הבעל מחמת מחילה שלה דהיה לה חופה עמו וכן הקשה בט"ז ומחמת קושיא זו כתב אם היה לה ממון זכה הבעל מחמת המחילה ובתשו' הרא"ש איירי שאביה פסק לה מ"מ לא מהני מחילה שלה אבל לא תירץ על הקושיא הראשונה למה לא מחזיר הנדוניא כיון דאביה פסק הנדוניא ולא היא, ויותר מסתבר דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיה חופה דהיתה סבורה שתחזור לבוריה ולא היה דעתה למחול לו ומ"ש כדי שירשנה היינו כוונתו היה לזה אבל לא כוונתה וכן הוא לשיטות הרמב"ם אם היא נדה והיה לה חופה אינו יורשה ולא אמרי' דמחלה לו כן ה"נ לדידן וא"ל ממ"ש ס"ס נ"ה בחולנית דיורש אותה דשם איירי כשהיא חזיא לביאה וכ"כ ב"ח:

דאין הברכות מעכבות וכו'. כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש כמ"ש בסי' נ"ד שם כתבתי לדעת כמה פוסקים כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו הברכות מעכבות וכ"כ בש"ג דף תס"ט ואפשר דלא הוי כנדה ממש כיון דאינה אלא איסור דרבנן גם יש בידו לברך הברכות:

ונהגו שהחתן והכלה מתענין. במהר"מ מינץ אית' ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית וכ"כ ב"ח בא"ח ס"ס תקס"ב, ב' שמא ישתכרו ולא יהיה דעתם מיושבת עליהם לפ"ז א"צ להשלים וכ"כ בהג"ה ש"ע ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה ובימים שאין מתענים כמ"ש בא"ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה:

א"צ לברך ז' ברכות. כ"כ הג"מ דקדושין ובתשו' מהרי"ו סי' ז' וכ"כ הרמב"ם פ"ו בחופת נדה וע' בד"מ סי' ס"ב והטעם כתבו בהג"מ משום ברכות אין מעכבין וכלה בלא ברכה היינו חופה כמ"ש בת"ה ובסמוך כתבתי לדעת כמה פוסקים ברכות מעכבים אבל בהג"מ קדושין דף תרס"ג כתב טעמים אחרים ותימא על תשובת מהר"מ מינץ סי' מ"ט שפסק דצריך לברך ז' ברכות וע' תשובת מהרי"ו שם כתב דא"צ לכתוב כתובה אחרת כי כתובה הראשונה קיימת וע' חשו' מיי' סוף ה"א וע' סי' כ"ח וסי' מ"ב וסי' ק"נ, וב"ח בסי' אח"ז כתב היכא דלא היה קידושין כלל ע"פ הדין אז צריך לברך ז' ברכות וע' ס"ס ס"ח כתבתי בשם תו' אם היה בטעות צריך לקדשה מחדש:

ומ"מ טוב להודיע. אף על גב לשיטות הרמב"ם דינה כארוסה ולא זכה ממנה שום דבר אף על גב היא יודעת שהיא נדה מ"מ הוא א"י לכן צריך להודיע לו ואז החופה נעשית ע"ש לסוף כשתטהר וקונה אותה מיד אבל כשהוא א"י אף על פי שהיא יודעת ליכא קנין:

אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה. כ"כ הרא"ש דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה דסוף חופה היא תחל' ביאה נמצא דחופה קונה בתחילתה אבל במרדכי משמע דאף דהיתה טהור' כשנכנס' לחופה אם פירסה נדה בתוך חופתה פסקה לה חיבת ביאה והדבר תמוה אם כבר קנאה בתחילת חופה איך יופקע הקנין כשפירסה נדה ואפשר דסבירא ליה דסוף חופה קונה ותחילת ביאה הוא אחר סוף חופה והקנין נגמר בסוף ז' ימי המשתה או בתחלת ביאה, כתב המרדכי צ"ל שפירס' נדה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מצית אמרה ליה נסתחפה שדהו כדמוכח פ"ק דכתובות ודבריו אינם מובנים חדא דהא בגמרא מבעיא ליה כיון דאיכא נשי דקא משנין וסתייהו כשעת וסתה דמי ועוד דלא מבעיא ליה אלא באת"ל חלה הוא וחלתה היא מעלה לה מזונות דנסתחפה שדהו פירסה נדה מהו וכו' אבל למסקנא דמסיק רב אשי כל אונסא לא אוכלה אפילו בחלה הוא א"כ מכל שכן פירסה נדה שלא בשעת וסתה וכן פסקו כל הפוסקים לעיל גבי מזונות וא"כ ה"ה הכא דהא אפילו נתגרשה מן האירוסין בע"כ אפ"ה אינו נותן לה התוספת כמבואר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' לחופה דחזיא לביאה ואם יארע לה אונס דלא תהיה ראויה לביאה מה לו לאונס' סוף סוף לא כתב לה ע"ד רק כשיכנוס עמה לחופה הראויה לביאה וראיתי בב"ח כתב על דברי המרדכי תלמוד ערוך הוא והנך רואה שהשלחן ערוך ואין לנו פת לאכול וי"ל דהמרדכי מפרש דפירסה נדה אח"כ וכמ"ש בס"ק שלפני זה ויכולה לומר מאחר דהיה כבר חיבת חופה הראויה לביאה לא הפסדתי מאחר די"ל מזלך גרם:

אלא לכל הדברים עדיין היא כארוסה. משמע דאינו יורשה ואינו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובפירות שהן הד' דברים שהבעל זוכה באשתו כמבואר לקמן סי' ס"ט אף על גב דנתבאר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' מיד כשהגיע הזמן נתחייב הבעל במזונותיה וממיל' דזוכה מיד במעשה ידיה ובמציאתה (דהם נגד המזונות כמבואר לקמן סימן ס"ט) וכן בסי' נ"ו מיד שנמסרה לשלוחי הבעל אף שמתה בדרך קודם החופה בעלה יורשה מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם דכל זה דוק' שראוי לחופה ולביאה אבל אם היא נדה אף שנמסרה לשלוחי הבעל לא עדיף מסירתה לשלוחים מחופה גופה ובהגיע הזמן מבואר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' דכשפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ובאמת דברי הרמב"ם תמוהי' דהא בכתובות דף נ"ו ע"א הכי תני' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעל' מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזי' לביא' לא או דילמ' ל"ש תיקו עכ"ל הגמר' וכתב הב"י על זה וכבר נודע דרך הגאונים והרמב"ם ז"ל דכי בעי בעי' באת"ל הוי כאלו נפשט' ההיא בעיא קמיית' חיבת חופה קונה והנה באמת הבעי' דרבין לא קאי אירושה דהא כשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיין לא נבעלה ואפ"ה בעלה יורשה וא"כ למה נאמר דבעי' השניה של רב אשי קאי אכל מילי (אף לענין ירושה דהא באמת השני האבעיות האלו דרך את"ל מבעי' להו ובחדא מחת' מחתינהו וא"ל דכשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיפ' משנכנסה לחופה ולא נבעלה ועל כן הבעל יורשה זה אינו דהא בדף מ"ח ע"ב פשיט' ליה להש"ס דכשנכנס' לחופ' ולא נבעלה יותר ראויה למקרי נשואה משנמסרה לשלוחי הבעל דקאמר התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק כאשת איש ולא בסקיל' כארוסה מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל דלא הוי בבית אביה והוי כנשואה ופריך ואימ' שנכנסה לחופה ולא נבעל' הוא דקא ממעט מלזנות בית אביה דכיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה דה"א דהוי כבתולה קמ"ל מלזנות בית אביה דנשואה הוי אבל כשנמסרה לשלוחי האב שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי ביה אביה קרינן בה והויא כבתולה אם כן הרי להדי' דאדרב' יותר פשוט להש"ס למקרי נשואה נכנסה לחופה ולא נבעלה משנמסרה לשלוחי הבעל ואם כן מה כשנמסרה לשלוחי הבעל דעדיין לא נבעלה ולא נכנסה לחופה הבעל יורשה כמבואר לעיל סי' נ"ו מכל שכן בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהבעל יורש אותה ודוק) וראיתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ד סימן ב' הובא בסמוך בהג"ה באשה שחלתה חולת מות ונכנסה לחופה פסק דאין הבעל יורשה מידי דהוי אנכנסה לחופה ופירסה נידה משמע דמפרש גם כן כדברי הרמב"ם ומסרה האב לשלוחי הבעל מפרש גם כן בראויה לביאה אבל בפסקיו חזר בו הרב ופסק פרק אף על פי דחופת נדה הוי חופה לשאר דברים ולא מבעי ליה רק לענין תוספת כתובה וגם בתשוב' כלל ל"ז סימן א' פסק מיד שנתיחדה בביתו אף שבושה מלטבול ואינ' ראוי' לביא' אפ"ה יורשה ובד"מ פסק כדברי האחרונים דחופת נידה הוי חופה דלא כהרמב"ם, וא"כ נראה למעש' אלמנה שנכנס' לחופ' קודם שבת מאחר שזכה מיד בירושת' ובמעש' ידיה ומציאת' מותרת ליטבול בשבת דהא כבר קנה אות' לכל דבר כשנכנס' לרשותו ואף שהיא קונה קנין תופסת כתוב' שכ' לה אין האיסור מצדה רק מצדו וכבר נתעורר על זה הרב בעל משאת בנימין בסימן צ"א ובפרט לדברי ר"י שמודיעין לו שאיננ' טהורה (כמבואר בסמוך סעי' ב' בהג"ה) אז חופ' קונ' לכל דבר וא"כ אין כאן שום איסור בביאת שבת:

ולמ"ד דחופת נידה הוי חופה. אפי' למ"ד חופת נדה לא הוי חופה יש מקום להקל בכתיבת כתוב' וכמ"ש הר"ן בריש כתובות (הביא הב"י סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש):

אשה חולנית חולת מות. הרא"ש בתשוב' פסק כן מתרי טעמי הטעם הא' דהוי דומיא דחופת נדה ולפי מה שפסקו האחרונים דחופת נדה הוי חופ' א"כ ה"ה חופת חולה ועדיפא מנדה דהא אפילו חולה ראויה להעראה משא"כ נדה וע"כ אסור למשש דפק לאשתו נידה (כמבואר בי"ד סי' קצ"ה סעיף י"ז) ואף שיש לחלק דנידה דעתו לבא עליה לכשתטהר אך זו היא מסוכנת היא מ"מ הא ק"ל רוב חולי' לחיים ועוד מאחר דקיי"ל (ביבמות דף כ"ז ע"ב) דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנ' לכ"ג שהכניס' לחופה ולא נבעלה ולא קידשה כבר אף על פי כן בכניסתה לחופה פסלה מתרומה דבי נשא ואף על גב דלעולם לא תהיה ראוי לביאה א"כ ה"ה מסוכנת והטעם האחר שכתב הרא"ש מטעם אומדנא (דמיירי שם שראובן הניח קרקע לבתו ולכשתמות קודם הנשואין יהיה להקדש וחלת' חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והכניסו' עם המטה תחת החופה כדי שירשה בעלה) וע"ז כתב דאזלינן בתר דעת ראובן שרצ' לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו משמע הא בלא הקדש ירש אותה בעלה וא"כ קשה על הרב שפסק כאן דחופת חולה מסוכן לא הוי חופה ובד"מ הכריע כדעת האחרונים דחופת נידה הוי חופה ועיין בב"ח ס"ס נ"ו מחלק בין חולי דמיירי בה המרדכי הביאו לעיל בהג"ה סי' נ"ה סעיף ד' דהבעל יורשה לחולנית דמיירי ביה הרא"ש דאין הבעל יורשה ולא אסיק אדעתיה דגם ההיא דאיירי ביה הרא"ש יורש אותה למאי דק"ל יש חופה לנידה לענין ירושה (וכמו שכתב לעיל בס"ק ב' דחזר בו הרא"ש בפסקיו דחופת נידה הוי חופה:

ומברך אחר כמה ימים. כבר נתבאר זה סי' נ"ה סעיף ג':

וסגי לה בברכות הראשונות. עיין בהגהות מרדכי דקידושין בתשובת הרב משנ"ץ המתחיל תחלת הוראה זו לקלקולא וכו' ועיין אח"ז מ"ש בשם רש"י ועיין בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:

ועכשיו המנהג שלא לדקדק. בהגהות מיימון כתב שעכשיו שאנו מתירין להכניס נדות רק שיודיעו להחתן שהיא נדה מטעם שאנו מעט במקום א' ויש לחוש שמא יקדמנו אחר ברחמים:

טוב להודיע תחלה. ואז כשכונסה לחופה ודאי היא קנויה לו מיד לכל דבר אף לתוספו' כתובה דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה:

וע"ל [סוף] (צ"ל ר"ס) נ"ד דהיינו דשם כתב דהאידנ' מקרי חופה שמעמידין חתן וכלה תחת יריעה המונחת על כלונסות וא"כ עד אות' שעה לא מיקרי חופה לכל דבר המועיל מחמת חופה ולא כי"א שהביא רמ"ח סי' נ"ד שהינומ' מיקרי חופה ויש עוד נ"מ כמו שכתבתי בי"ד סי' שמ"ב ע"ש. ונראה דהיינו כדעת אחרים שמביא ב"י כאן בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד כו' בכל מה שנזכר כאן דחופה בלא ביאה קונה היינו בבתולה אבל בבעולה אין החופה קונה כמ"ש סי' ס"ג ועיין מ"ש סי' ס"ג מזה:

אשה חולנית כו' זה העתיק מתשובת הרא"ש כלל נ"ד וז"ל ראובן חלק נכסיו והניח קרקע לנדונייתא בתנאי שאם תמות קודם נישואין שישאר הקרקע הקדש וחלתה חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחליה (תחת החופה) עם א' מקרוביה ועשו ז' ברכות כדי שירשנה ומתה מחולי זה ולא קרב אליה ונראה דלא ירשנה כו' כיון שלא היתה ראויה לביאה כמו בכניס' לחופה ופירסה נדה. והשיב הרא"ש דאין באותה חופה כלום חדא שלא היתה ראויה לביא' כמו שכתבתי ועוד אזלי' בתר אומדנ' דעת ראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו רק שייר כדי שתנשא בתו וכ"ש שלא היה כדעתו שיביא לידי א' ע"י הערמה הלכך אומדנ' דמוכח הוא והקרקע היא הקדש עכ"ל מ"ש בתשו' זו שלא היתה ראיה לביאה כמו שכתבתי האי כמ"ש היינו מטעם השואל שכ"כ אבל לא ממש כוותיה דאלו השואל כתב דיא כנדה וזה אינו להרא"ש דהא איהו ס"ל דחופת נדה הוי חופה ליורשה כמ"ש בטור בשמו סי' זה אלא ע"כ דהרא"ש ס"ל דזו גרע מנדה דבנדה עכ"פ בדעתו לבא עליה אחר שתטהר וע"ז אמרי' שפיר דחופה קונה כיון שעיקר החופה בשביל זה משא"כ כאן שאין כוונתו אלא ליורשה ולא לביא' כי היא בסכנת מות ע"כ מודה הרא"ש דאינה יורשה אלא דיש לי תימ' רבתא על רמ"א בכאן דע"כ לא הפקיע הרא"ש את היורשי' שם אלא בענין שלא היה לה להאשה נכסים כלל אלא שהאב זיכה לה להנשא בזה נישואין כדרך כל הארץ ואם לאו יהיה להקדש וכאן הוה כאלו לא ניסת כיון שאינה ראויה לביאה אלא כוונת הפקע' מהקדש לא הוה כאלו מתה פנויה. משא"כ באשה שיש לה נכסים כבר והיא מכוונת שאותו הבעל שיקדשנה יהי' יורש שלה ע"י הקידושין שיקדשנ' למה לא יהנו מעשי' דהא אפי' ציותה מחמת מיתה דבריה קיימין בממון שלה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כ"ש בזה שעשתה מעש גדול ונתקדשה עבור זה ודאי שפיר הוה קידושין גמורים ועוד נראה דאפילו בההוא דהרא"ש הוה קידושין גמורים והבא עליה בחוליה חייב מיתה אלא דלענין ירושה בנכסים שלא זכתה כ"א ע"י נישואין כמאמר האב וזה לא מקרי נשואין סתם משא"כ כאן שהנכסים הם שלה כבר ונראה לענין מעשה דהוא יורשה כאן ועיין מ"ש בסי' צ' בס"ד ראי ברורה: דברי המגיה כתב ב"ש בסק"ד וא"ל ת"ל הא צריך להחזיר כו' וכן הקשה בט"ז ומכח זה כתב אם היה לה ממון זכה הבעל מחמת מחילה כו' אבל לא תי' על הקושי' למה לא מחזי' הנדוניא כו' ויותר מסתברא דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיה לה חופה דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כו' וכן הוא לשיטת הרמב"ם כו' ה"נ לדידן עכ"ל ולא ידעתי מה עלתה על דעתו בדברים אלה מה שא"א לשומען חדא דהא אפשר לומר דרמ"א מיירי שחלת' חולת מות דהיינו שא"א לעמוד מחולי זו וגם לא תהיה ראויה לביא' ויהיה מתנועע והולך הלוך וחסר עד אחר שנה אעפ"כ לא ירשנה בעלה אחר שנה כיון דלא היתה ראויה לביאה בתוך שנה מיום כניסת' לחופה עד אחר מותה ועוד הא יש לדקדק בדברי רמ"א שכ' אע"פ שכנס' עם המטה תחת החופה כדי שירשנ' בעלה אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל ואין בעלה יורש' פתח בחדא כדי שירשנ' בעלה וסיים בתרתי אינה חופה כו' ואין בעלה יורשה לא היה לו לכתוב אלא מאחר שאינה ראויה לביא' אין הבעל יורשה ול"ל לכתוב אינו חופה כלל א"ו דרמ"א למד מתשובת הרא"ש שכתב דאינו יורשה מחמת דאינו ראוי' לביא' ולמד מזה תרתי מילי דלא הוי חופה כלל דתהוי אשתו בכך כיון דלא הוי ראיה לביאה וגם אין בעלה יורשה וכ' סתם אין בעל יורש' יהיה מטעם שיהיה הן מחמת שלא קנתה בחופה זו כיון שאינ' ראויה לביא' הן מחמת שצריך להחזיר הנדוני' דהאי ואין בעלה יורש' לא קאי אלמעלה מה שכתוב מאחר שאינ' ראויה לביאה כי הוא דין בפני עצמו והאי מאח שאינ' ראויה כו' קאי אמה שכתב אינה חופה כלל ולא אשל מטה הימנו דהיינו על מ"ש ואין הבעל יורשה ועל תשובת הרא"ש בודאי אין מקום לקושיתו כלל דהא כתב שם בתשובה וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוהו במטה עם א' מקרובי' ועשו ז' ברכות כדי שירשנ' כולי א"כ נוכל לפרש שירש' דהיינו יורשי' ירשנה אחר שתמות כיון שהיה לה נישואין יצא מהקדש והם ירשוה וגם נוכל לומר שהחופה היתה עם א' מקרובי' שראוי ליורשה בלא"ה כמ"ש שם והושיבוה במטה עם קרובי' ועשו ז' ברכות משמע שהנשואין היה עם א' מקרוביה וא"כ נוכל לומר דהוא הוא היורש בלא"ה והשאל' היה להוציא מן ההקדש מחמת החופה כנ"ל ועוד אפי' אם הכניסו' לחופה עם אחר דאינו ראוי ליורשה בלא"ה הדין נותן שלא יחזור הנדוני' ליורשי' אי היה כאן נשואין גמורין דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים אפילו בשל תורה א"כ כ"ש אם התנה קודש שנשא' שאם תמות בתוך שנה לא יחזיר ליורשי' כהתקנה כ"ש דמהני התנאים ואינו מחזיר א"כ כאן דהכניסו' לחופ' בשביל כך שירשנה בעלה כשתמות אח"כ סמוך לחופה אין לך תנאי יותר מזה כיון דהכניסוה לחופה בשביל כך שגירשנ' בעל' כשתמות סמוך לחופה אח"כ ולפ"ז גם אם נפרש דברי רמ"א כפשטן דאין הבעל יורש' מחמת שאינ' ראויה לביא' לק"מ קושייתו דת"ל דצריך להחזיר בלא"ה כיון שהוא תוך שנה ראשונה דהא בשביל זה הכניסה לחופה כדי שירשנ' וה"ל כאלו התג' שלא תחזיר דמהני התנאי שהיה קודם הנשואין ועוד הא רמ"א כ' סתם אשה חולני' חולת מות אע"פ שכונס' עם המטה כו' משמע דלא מחלק בין מה שהכניס' היא עצמה משלה או ממה שנתן לה אביה דלעולם אין בעלה יורשה וע"ז הוא עיקר קושיות הט"ז דבאם היה לה נכסים משלה למה לא ירשנה בעלה מטעם שמחלתה לו וא"כ אין מקום לקושיתו כלל על רמ"א דת"ל בלא"ה צריך להחזיר תוך שנה כו' דרמ"א רוצה לומר דאין הבעל יורשה אף מה שהכניסה בעצמה משלה ולכן צריך להטעם שאינה ראוי' לביאה דוקא וגם מ"ש דיותר מסתבר דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כולי אין הדעת סובלתן דא"כ למה מיהר' ליכנס לחופה ולא המתינ' עד שתעמוד מחולית' וא"ל דהיתה מוכרח' מכח רצון הבעל שהיה רוצה בכך היה לה לאסוקי אדעא שעושה זה כדי שירשנ' דכיון שאינה ראוי' לביאה ואינו רוצה להמתין עד שתעמוד מחולית' בודאי דעתו בשביל שירשנה ולא היה לה להיכנס תחת החופה כיון דמוכח מלתא דעושה כן כדי שירשנה ומדנכנס' תחת החופה עמו בודאי סברה וקבלה ומחלה לו וקונה מטעם מחילה כיון שנכנס' לחופה בשביל כך ולא דמי לשיטת הרמב"ם אם היתה נדה ונכנסה לחופה דאינו יורשה דשם לא אסקא אדעתא מידי ולא מחלה לו משא"כ כאן דאסק' אדעתה ומחלה לו כמ"ש וגם מ"ש הח"מ דעדיפא מניד' כו' מ"מ הא קי"ל רוב חולים לחיים עכ"ל לא אדע שום נפקותא בזה כיון דנשאה ולא היה רק דעתו כדי שירשנה כמ"ש רמ"א כי היה סומך שבודאי תמות וגם לפי מ"ש דא"כ היה להם להמתין עד שתחזור לבוריה ואח"כ יכניסו לחופה א"ו שעל דעת כן נכנסו לחופה וגם מתה אח"כ מה מועיל לענין זה דקי"ל רוב חולים לחיים כיון דהיא מתה וגם דעתם לא היה בשעת החופה שיבא עליה אח"כ כשתחזי' לבורי' רק כדי שירשנ' כמ"ש ואף שנוכל לומר דדעתם היו לנשואין גמורין כי סמכו עצמם דרוב חולים לחיים רק משום חשש שמא תמות מיהרו ליכנוס לחופה כדי שירשנ' מ"מ כיון שמתה וחזי' דאינה מן הרוב החולים החיים ולמפרע לא היתה ראוי' לביאה אין כאן חופה כלל דבשלמ' בנידה אחר שמטהרת עצמה היא ראוי' לביא' ונתקיים כוונתו למפרע משא"כ כאן ומה שהביא החמ"ח ראי' מהא דאמרי' ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנה לכ"ג פסלה מתרומה אע"ג דלעולם לא תהיה ראוי' לביאה עכ"ל אין ראיה כלל דהתם אין הטעם דאין חופה קונה באינה ראוי' לביאה אלא דקנסינן לה הואיל דמשתמרת לביאת עבירה וחופה קרוב' לביאה היא שהרי ת"ק ס"ל דאף מן האירוסין לא יאכלו בתרומה אף דאין שייך קנין באירוסין א"ו משום קנס הוא ובהדי' אמרי' שם דף נ"ח דחופה אינה קונה ועיין מ"ש סי' ז' עכד"ה:

כשר הדבר כו' דהיינו דאיכא ב' דיעות בזה דהרמב"ם ס"ל דחופת נדה לא הוי חופה והרא"ש ס"ל דהוה חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תו' והר"ן הביא ב' דיעות בריש כתובות וכתב לפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר עכ"ל ועפ"ז נמשכין דברי הש"ע כאן ויש להביא ראי' להרמב"ם ממ"ש ריש כתובות הרי שהי' פתו אפיו וכו' ומת אביו של חתן וכו' מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים הרי דלענין אבילות נסיב תחלה דנעשה האבילות קודם החופה רק שהיה פתו אפוי ולענין פירס' נקט אשתו דהיינו אחר כניס' לחופה וקא מדמי להו להדדי לענין שמירה מן היחו' אבל לענין כניסה לחופה אם כבר פירסה נדה אחר שפתו אפוי לא אמרי' דגם בזה כונס לחופה וימתין בבעיל' מצו' עד אחר שתטהר ואע"ג דאיכא פסידא והיינו דאין לעשות החופה כל שאינה ראוי' לביא' וזה מבואר כדעת הרמב"ם וצ"ל דעת הרא"ש החולק על הרמב"ם דמ"ה לא שנא התנא באיסור נדה דכונס לחופה משום דלאו אורח' הוא להרחיק החופה מן הבעיל' אבל איסור' ליכא ומו"ח ז"ל הקשה כאן קושי' על הרמב"ם ודחק לתרץ והוא ללא צורך כי אין כאן קושי' כלל לפי מה שכתבתי הדברים פשוטים:

ועכשיו המנהג כו' הטעם דאנו קי"ל כדעת אחרי' שזכרתי בסמוך בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד ואפ"ה הוה נישואין כיון שמסר אותה לרשות החתן: בעת ההיא בנוסח הברכה מהר' ה' אלהינו ישמע בערי יהודה: כתב בטור ישמיע ונראה שאין נוסחת הטור עיקר דהא בירמי' סי' ל"ג כתוב עוד ישמע כו' וכן הוא בגמרא ובאשר"י וברמב"ם וכן הוא המנהג ולכן המשנה בזה דו על התחתונה: מה שאומרים משמח חתן וכלה לא עם כי שם לא קאי על הדיבור שבהם בזיווג אלא שישמחם הש"י בפרנס' שניהם בסוף קאי על שמחת הזיווג כפירש"י:

כנסה. ואם כנסה לחופה ובחופה פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה הרא"ש:

ארוסה. דוק' כשמת קודם שנראית לביאה אבל אם נראית לביאה קודם שמת לא מיקרייא תו פירסה נדה ואם האשה אומרת שנבעלה נאמנת הראנ"ח ח"א סי' ע"ז וכתב כנה"ג ויראה אם ידוע לכל שלא היה לו שעת הכושר לבעול שאינה נאמנת נכנסה לחופה ופירסה נדה וחלה הבעל ואחר שעברו ימי נדותה טבלה לנדתה ובזמן טבילתה קם הבעל מחלייו ועמד יום או יומיים ומת אם אותו יום או יומים היה ברי' והיא אומרת שנבעלה נאמנת ואם היה חולה אינה נאמנת הראנ"ח שם:

החופה. נכתבה הכתובה ונמצ' פסולה החופה אינה בטעות וצריך לכתוב לה כתובה אחרת תשובת הגאונים סימן רפ"ו:

חולנית. מאתר שאינה ראויה כלל לביאה. ובס"ס נ"ו בחולנית דיורש אותה שם איירי כשהיא חזיא לביאה ב"ח עיין אחרונים:

מתענין. יש בזה ב' טעמים הא' משום דהוא יום סליחה דידהו. ונמחל עונותיהן. לפ"ז ראוי להשלים התענית. הטעם הב' שמא ישתכרו ולא יהיו דעתם מיושבת עליהם. לפ"ז א"צ להשלים. ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה. ובימים שאין מתענין כמ"ש בא"ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה. וכנה"ג הבי' בשם חכם א' דבימים שאין מתענין יעשה החופה בשחרית ולא יאכל עד אחר החופה ע"ש דף צ' ע"ב:

ז' ברכות. עיין אחרונים ובהרדב"ז ח"א סי' קפ"ה. ומהר"י ווייל סי' ז' וסי' קל"ח:

השמים. צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך. יש מעמידים החתן והכלה לצד מערב ופניהם כנגד מזרח שיהיו פניהם נגד ארון הקודש. והמברך מצדד עצמו ופניו למזרח. ויש מעמידים חתן וכלה לצד דרום. ויש מעמידים לצד צפון הר"ם מינץ סי' ק"ט בדרשות מהרי"ל כתב אחוריהן לצפון ופניהם לדרום. וכנה"ג כתב דבזמנינו זה אין אנו מקפידין ע"כ. ולוקחים שתי צלוחית שפיהם צר לסימן שהיא בתולה. ולאלמנה שני קרויזא"ן פתוחים הר"ם מינץ סי' ק"ט. והמברך ז' ברכות עומד במערב ופניו למזרח וכשאומר שמח תשמח הופך פניו נגד החתן והכלה. דרשות מהרי"ל:

שהיא נדה. וכנה"ג כתב ועכשיו נוהגין לישא נשים נדות אפילו בלתי הודעה לחתן שהיא נדה. מיהו בדרשות מהרי"ל כתב דאם אינה טהורה אינו מגיע בה אך מניח מעצמה ליפול באצבעה. ואנן לא נוהגין כן אלא שהחתן בעצמו נותן הטבעת באצבעה. דקודם שקדשה בטבעת לא הוי אשתו ומיד כשקדשה עם הטבעת מרחקה הכלה מהחתן אם היא נדה. וכתב כנה"ג הא דמקדשה ונכנסה עמו לחופה אפי' היא נדה דוק' כשרוצה לישא עכשיו ואי אפשר לה ליטהר כגון שלא עברו ימי נדותה ולבונה אבל אם עברו ימי נדותה ולבונה ויכולה היא לטבול ואעפ"כ אינה רוצה לטבול לסבה אחרת ראוי לחוש לדברי הרמב"ם שלא תנשא עד שתטהר וכן עשיתי מעשה ע"ש דף ל' ע"א סי"ד:

וי"א כו'. עמ"ש בפ"ו דיבמות יש חופה לפסולות ולכן קבעי רב אשי כאן ולא קמיבעיא ליה אמתני' דפ"ד דכתובות לעולם אין האשה אוכלת כו' וער"נ ורא"ש:

וצריכין כו'. הרמב"ם וכשיטתו וכמ"ש בגמ' שם אר"ל כו' חופה דחזיא כו':

אשה כו' מאחר כו'. צ"ע ועח"מ וב"ש:

כנסה כו'. כנ"ל סימן נ"ה ס"ג וכמש"ל סי' נ"ז כיצד כו' אם כו':

ולכתחלה כו'. גמ' פ"ק וכמש"ש סס"א בהג"ה:

ונהגו כו'. מירושלמי דביכורים חכם חתן ונשיא מוחלין להן ע"כ עונותיהם חתן שנאמר ויקח את מחלת כו':

אם קידש כו'. דסגי בברכות ראשונות כמ"ש בפ' המדיר קדשה בטעות או בפחות מש"פ כו' ואם בעלו קנו משמע שא"צ הקטן לא כניסה לחופה אחרת ולא ברכה וכן בפ"ד מיתות המשיא בניו כו' סמוך לפירקן כו' ואע"ג דקדושי קטן אינו כלום ואפ"ה שרי למיבעל וכן בפ' חרש חש"ו שנשאו נשים כו' אין לה עליהם כלום רצו לקיימן י"ל כתובה ואין להן קדושין אפילו מדרבנן כמש"ו ועבהגמ"ר דקדושין סי' תתפ"ד שהאריך בזה:

כשר כו'. רמב"ם וכשיטתו בס"א וראיה ממ"ש ב' א' לפיכך כו' או שפירסה נדה כו' אלמא א"י להנשא ובפ' בתרא דנדה ס"ו א' איעכב ז' יומי כו' ועוד לפי שיטתו שפירש דחופה היינו יחוד ונדה אסורה להתייחד עמו כל שלא בעל כמש"ש ד' והר"ן דריש כתובות כ' אבל לפי החולקים כנ"ל וכן חופה אינו יחוד לפ"ד כמש"ל סי' נ"ד אין אנו מקפידים ע"ז ומ"מ כשר הדבר כו' כמש"ש בש"ע כאן ולכן איעכב רבינא כו' וערא"ש בפ"ה ס"ו:

ומ"מ כו'. עבה"ג ועהג"א שם ד"ה וצ"ל כו':