דיני קלא בקידושין ואם מבטלין הקול - שולחן ערוך אבן העזר סימן מ״ו

שנתקדשה. ד' דברים צריכים להיות, א' שאמרו נתקדשה לשון העבר, ב' שאמרו דקדושין היו היום, ג' שאומרים נתקדשה לפלו', ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו, כתב בית חדש וח"מ הנשים אין צריכים לומר נתקדשה לפלוני היום בכאן אלא הקול יוצא כך והנשים אומרים נתקדשה סתם מיהו הטור כתב דצריך לומר נתקדשה פלונית לפלוני וכן כתב הריב"ש דכן הגירסא ברמב"ם אלא דאצ"ל היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות כן כתב בכ"מ ועיין בסי' ו' מה שכתב שם ביצא קול מזנה:

שבאו שנים והעידו וכו'. נראה אלו ב' צריכי' להיות כשירי' כמה שכתב בסמוך בשם רי"ו, כתב בית חדש אמירות אלו שנים א"צ להיות באותו יום אלא אפילו אם באים אח"כ והעידו שהנשי' היו אומרים נתקדשה היום מהני ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו בעינן כדעולא שיהיה נרות דולקות ואם לאחר זמן בעינן הקול מפי עדים כר' אבא ומה שכתב בתשובות אלו באו הב"ד לחקור אחר כך אחר הקול עושין היינו חקירה אחר העדים שאמרו שמענו מפלוני ופלוני וכן הר"ן שכתב חקירה אח"כ מהני היינו חקירה אחר עדים ויש ליישב:

ונשים שמחות וכו'. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול:

נתקדשה סתם. ומה שכתב בשם הטור והריב"ש אפילו אם הנשים אומרים נתקדשה סתם לא מהני אבל א"צ לומר דנתקדשה כאן ובזה מדויק שפיר מ"ש אם אמרו נתקדשה בעיר אחרת לא נקרא קול ש"מ אם לא אמרו בעיר אחרת וגם לא אמרו נתקדשה כאן הוי קול מעלייתא:

וכן אם באו שנים. היינו דאיכא הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב"ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבואו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכ' דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב"ח בשם מהר"ל מפראג, כתב רי"ו צריכים להיות כשירי' ולכאורה משמע מש"ס דא"צ להיות כשירי' דהא איתא שם דבעי למפשט מהא דאר"ח עד שישמעו מכשירים נשמע דמבטל קול ולר"ש דאמר דא"צ להיות כשירים אלא אפי' נשים נשמע דאין מבטלין קול וקי"ל דאין מבטלין קול א"כ משמע דא"צ להיות כשירים והיינו טעמא דהרמ"ה שהביא הטור דס"ל אפילו אשה ששמעה מתרי הוי קול מיהו נראה הא דאין מבטלין קול הוא על פי המנהג ולא על פי הדין מ"ה צריכים להיות כשירים דוקא ובטור משמע גם עדות זו ששמעו מפלוני צריכים להעיד שנתקדשה היום מפלוני מיהו הר"ן כתב דא"צ להעיד היום ואפשר דא"צ להעיד ג"כ שנתקדשה לפלוני וכן משמע מל' הרמב"ם והיינו לשון המחבר ועיין בכ"מ מ"ש בשם הריב"ש:

ראינו כמו שמחת ארוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ובהרא"ש וטור ורי"ו לא משמע כן:

או מתו. כ"כ הרמב"ם והטור כתב דהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דוקא אם אומרי' בשם שני' דחיים עדיין אלא הלכו למ"י אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול מיהו קשה ממ"ש בח"ה סי' ע' דכתב הטור בשם הרמ"ה דס"ל אפי' אם אמר פרעתי בפני עדים שמתו נאמן ויש ליישב ועיין פרישה:

תרי מתרי. אפילו כל אחד שמע מאחד וכן משמע מהרא"ש ולא כגרס' שלנו בטור שכתב כ"א שמע מתרי ועיין דרישה:

שלא הוחזק. אפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנשא ולא פלוג חכמים בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תליא בחקירות ב"ד יראי שמים ועיין ב"י בסי' מ"ב ובד"מ:

ויש לב"ד לחזור ולדקדק. היינו קודם הנישואין דוק' כן כתב הר"ן:

אם יש להסתפק. וכן כתב הטור בכל אלו אין חוששין לקול אפי' לא נתברר לנו שלא היה ש"פ או שהיה קטן תלינן אנן לקולא היינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש"פ כמה שכתב בש"ס שקידש באיצפא דתוחלא וכן אם יצא קול שקידש א' מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אות' כ"כ ברי"ו ובש"ג אף על גב דקי"ל דחיישינן שמא ש"פ במקום אחר ולא תלינן לקולא מ"מ בקול לא מחמירי' בזה ועדיף טפי מקול חלוצה והב"י כתב דהרמב"ם ס"ל נמי כדיעות הללו דאנן תלינן לקולא שהי' קטן או שלא היה ש"פ ובטור לא משמע כן דהא הביא דברי הרמב"ם בל' פלוגתא על דיעה קמייתא כאשר הקשה הב"י בעצמו גם קשה למה השמיט הרמב"ם דינים הללו ויות' מסתבר דהרמב"ם ס"ל הסוגי' איירי שיצא הקול דנתקדשה לחד מבני פלוני או באיצפא ואח"כ נתברר שהיה קטן או שלא הי' ש"פ אז מבטלים הקול לכן לא הביא סוגיא זו כי כבר נשמע ממ"ש הרמב"ם יצא עליה קול וכו' ואין שום חידוש נשמע מסוגי' לכן הביא הטו' דברי הרמב"ם בלשון פלוגת' משום דס"ל דאנן לא תלינן לקולא והרמב"ן פי' ג"כ סוגיא זו כן אליב' דהראב"ד וכ"כ בש"ג ואם יצא קול שנתקדשה וגירש על תנאי ס"ל להראב"ד דלא אמרינן שנתקיים התנאי והרמב"ן ס"ל דתלינן לקולא ואמרינן שנתקיים התנאי והיא גרושה ויש לומר דתליא בפלוגת' הנ"ל למ"ד דתלינן לקולא שלא היה ש"פ תלינן ג"כ לקולא שנתקיים התנאי מיהו אין מוכרח די"ל ש"ה כיון דנתקדשה תו לא מקילין בזה לומר שנתגרשה אבל בפלוגת' דלעיל י"ל דמקילין ואמרי' דלא היה קידושין והיא עדיין בחזקת פנויה, ואין להביא ראיה ממ"ש בשם הרי"ו וש"ג דיצא הקול שנתקדשה לחד מבני פלוני דא"צ לומר לפלוני נתקדשה די"ל מ"ש לחד מבני פלוני הוי כאלו יצא הקול דנתקדשה לפלוני:

אם נראים הדברי' לב"ד. במגיד מבואר היינו שיצא קול שזרק קדושין ואח"כ יצא אמתלא שהי' קרוב לו אם נראי' לב"ד לסמוך על אמתלא זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית ואח"כ יצא אמתלא שהיה בזריקה וקרוב לו אין לסמוך על אמתלא זו כיון שלא יצא קול אמתלא מיד ח"מ וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל שיצא קול הראשון שזרק לה סתם גם משמע אם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח"כ אמרו שקידש על תנאי אפילו אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקולא כי קידושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קידושין וכתב הר"ן אם בתחלה יצא קול שזרק קידושין ואח"כ נתברר שהיה קרוב לו מתירי' אותה ואם לא נתברר שהיה קרוב לו אסורה להנשא ואם נשאת לא תצא נראה דוקא בכה"ג לא תצא משום שיצא הקול שזרק לה הקדושין י"ל שהיה קרוב לו אבל אם יצא קול סתם דהיא מקודשת תצא מחמת הקול כמה שכתב בסעי' ה':

שבאו עדים שתלוי בהן הקידושין. משמע דוק' שבאו אלו עדים אבל אם באו העדים שהוציאו הקול אף על גב שאמרו שקר הוא לא מהני וב"ח מדייק מהרא"ש והטור אפי' אם באו העדים שהוציאו הקול ואמרו שקר הוא מהני:

וי"א דבזמן הזה. כלו' אעפ"י בזמן הש"ס היו מקומות שמבטלין הקול מ"מ בזה"ז חוששין להחמיר אולי אנחנו מאותן מקומות שאין מבטלין הקול אבל בד"מ כתב למיחוש לקול חוששין מדרבנן ובשל סופרים הולכים אחר המיקל וכן פסק הרא"ש בפסקיו ובתשוב' ועיין תשו' מהרש"ל ס"ס כ"א שם כתב אם העדים סמוכי' לכאן לא הוי קול עד ששואלים להעדים:

קול מקודשת. נראה אפילו אם יצא קול סתם שהיא מקודשת מ"מ הוי קול ושוברו עמו כיון דידוע הוא ששלח הוא סבלונו' ממיל' תלינן הקול שיצא הוא מחמת הסבלונות כמו אם יצא קול שקידש בכלי וחפץ קל כאיצפא דתוחלא ועיין בח"מ:

וקדשה בפנינו. ואם קידש בפני הראשון תלי' בדין אם אמרה לבעלה גרשתני כמ"ש רסי"ז:

לא יכנוס ראשון. כ' הרשב"א אף על גב דהוי ס"ס שמא לא קידש הא' ואת"ל קידש שמא לא גירש וקדושין וגרושין של השני לאו כלום הוא מ"מ לא יכנס מיהו אפשר לומר אם כנס הראשון א"צ לגרש כיון דס"ס הוא ול"ד להא אם כנס השני אסורה לו דשם לית' אלא ספק א' ובח"מ מסופק בדין זה אם הראשון צריך להוציא אותה:

ה"ז אסורה עליו עולמית. היינו לשניהם אסורה לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ"פ עידי יחוד שנתיחדה עם השני אבל אם לא הי' אלא חופה מותרת כיון דקדושי הראשון ספק הוא ועיין תשובת רש"ך ס"א סי' נ"ב:

וגירשה וכו'. ואם יצא הקול שגירש ע"ת כתב בר"ן דפליגי בזה הראב"ד והרמב"ן, לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת ודוק' שיצא בפ"א קול שגירש עם קול שנתקדשה ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:

אין חוששין לו. וא"צ גט ממנו אפי' נתארסה לישראל וכן מדויק בפרש"י וכ"כ ב"ח:

אין בודקין אחר הקול להחזיקו. כלומר אין בודקין לברר הקול שנתקדשה כי מה שהעדים אומרים שמענו מפלוני ופלו' והם הלכו למ"י אינו אלא קול ולא דבר ברור ואפילו אם באו לב"ד והעידו כן אין חוששי' וכ"כ רי"ו בענין עדים שאמרו שמענו מנשים והיו הנרות דולקות:

אם היא מודה. דין זה הוציא מתשובת הרא"ש כלל ל"ה דין ל"ד דכתב שם א' שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר ומחמת יראה הלכה האשה ושכרה עידי שקר לכתוב גט על שם זה שהוציא הקול וכתב הרא"ש דלא הוי כהודאה שקידש זה אלא כיון שראתה מחשבותיו של זה מ"ה עשתה כן משמע אם הוי הודאה ממש היתה אסורה להמקדש אף על גב דהיא כבר נתארסה לאחר וכ' הב"י הטעם משום דס"ל להרא"ש אם היא מודה לזה אפי' אחר שנתארסה ונשאת לאחר נאמנת והא דאית' בש"ס דאינה נאמנ' משום שם פ"ב דקדושין היא לא היתה יודעת רק אמרה בשם אמה מ"ה לא מהני אבל אם אומרת ברי נאמנ', ובד"מ השיג עליו וכ' דאינה נאמנת אפילו אם אומר' דידוע לה וכן משמע ס"ס מ"ח ובד"מ מיישב כמ"ש כאן בהג"ה שיצא קול קודם הקדושין של זה וכו' וכן הסכים ב"ח, מיהו בתשובת הרא"ש ליתא משמעות שיצא קול קודם הקדושין של זה וח"מ פי' התשוב' לא איירי לענין הדין אלא אם הוי הודאה הי' ראוי דרך עצה טובה לחוש לדבריה ויגרש אותה כיון לפ"ד אסורה לו, ולכאורה נ"ל דשם היה עובדא המקדש והיא שניהם יחדיו שכרו העדים לכתוב הגט על שם זה שהוציא הקול מ"ה אי לאו הטעם דעשאו מחמת יראה הוי הודאה גמורה והוא מאמין לה כיון דעצתו היה ג"כ לזה:

שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו. התחיל כאן בדבר דברים א' נתקדשה לעבר ולא תתקדש, ב' היום ולא אתמול, ג' לפלוני ולא סתם, ד' בעיר זו ולא בעיר אחרת ובסיפ' נקט רק ההפך מהחלוקה ראשונה אבל אם שמעו וכו' תתקדש היום וכו' דהיינו להבא והרב בהג"ה הוסיף ב' דברי' סת' עיר אחרת ודבר הרביעי דהיינו אתמול ולא היום לא הוזכר ואפשר כיון דהנרות דולקות ומטות מוצעות ודאי נתקדשה היום דאין עושין שמחת אירוסין על קידושין של אתמול:

ואומרות נתקדש' פלונית. לא הוצרך שהנשים יאמרו לפלו' בעיר הזאת רק שהנשים יאמרו סתם נתקדש' פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלו' בעיר הזאת והיום פשיט' שא"צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה:

וכן אם אמרו נתקדשה סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקו' שנרות דולקו' רק קאי על המוציאים הקול כשאמרו פלוני' נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יוצא הקול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני וכן הוא בב"ח:

ראינו כמו שמחת האירוסין. משמע להדי' דבלא שמחת אירוסין אף שבאו שנים ששמעו מפי שנים שהלכו להם למד"ה אין זה קול ולא משמע כן מדברי שאר הפוסקים ועיין בב"ח מ"ש בשם הרב מהר"ל מפראג:

ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית. ולא נתבאר אם גם בקול זה צריך שיצא הקול שנתקדש' לפלוני ובעיר הזאת או דילמא מאחר שהקול גמר לשנים שהלכו להם כשם דלא בעי היום כמ"ש הר"ן סוף גיטין ריש דף תר"ד ע"ב ה"ה דלא בעי גם כן לפלוני בעיר הזאת:

כששמעו תרי מתרי. אף על פי דאין כאן שנים ששמעו מפני שנים ביחד רק עד אחד אומר אני שמעתי מראובן ועד א' אומר אני שמעתי משמעון:

לחזור ולדקדק אחר הקול. היינו כל זמן שלא נשאת וכמ"ש הר"ן וכמו שפסק בסמוך סעיף ח':

או אם יש להסתפק אם יש בקידושין ש"פ. משמע אבל אם יצא הקול פלוני זרק לה קדושין לא אמרי' דגם זה מסתמא מקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתלא אחר כך כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז ואין זה ראוי להסתפק מאליו כמו קדושי ש"פ וקידושי קטן:

אם נראין הדברים לב"ד שהוא כן. כגון שבתחלה יצא הקול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתל' שהיה קרוב לו אם נרא' לב"ד לסמוך על אמתל' זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח"כ יצא אמתלא שהיה בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתל' מיד:

וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא. כלו' אף שבזמן הגמ' היו מקומות שמבטלין הקול בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומות שאין מבטלין קול אבל הד"מ כתב דמיחש לקול חשש' דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק הרא"ש בפסקיו ובתשובה והבי' ראיות לזה ועיין בב"ח מ"ש שהרמב"ם והרמ"ה פליגי בסברות הפוכות:

אין חוששין לקול שכן דרך לקרוא לסבלונות קדושין. דברי הרב סתומין אם מיירי שיצא קול גמור שפלונית נתקדשה והוחזקה בב"ד כדרך שנתבאר תחלת סי' זה א"כ למה אין חוששין לקול מה בכך שכן דרך שקורין לסבלונות קידושין לא יהא שהקול הוא שקר גמור למ"ד לא מבטלינן קלא צריכה גט מכח הקול ואם לא יצא קול גמור רק שיצא הקול שפלוני שלח סבלונות וסברו העולם שסבלונות הם קדושין הא כבר נתבאר בסי' שלפני זה סוף סעיף א' והוא בפסקי מהרא"י סי' רכ"ו דאין חוששין לקל' דסבלונות אף שיש ליישב דמיירי שיצא קול אמתל' אחר זמן ששלח לה סבלונות והוא שיבר לקול הקדושין וכמ"ש לפני זה שאם נראה לב"ד שהוא כן סומכין על האמתל' אף שיצא לאחר זמן רק זה דוחק דאין זה במשמעות הלשון והמעיין בגוף תשובת הרא"ש יראה שאין שום ראיה מתשובה זו לדין זה דשם מיירי שיצ' קול על משודכת אחת שהיא ארוסה וכתב הרב שדרך העולם לקרוא למשודכ' ארוס' ואין זה קול ברור להצריכה גט וכ"כ בסי' שלפני זה סעיף א' בהג"ה ששם חתן וכלה יצדק על משודך ומשודכת כמו על ארוס וארוסה אבל אם יצא קול ברור שפלונית נתקדשה לפלוני והלכו העדים למד"ה אף שאח"כ נתברר שלא היו קדושין רק סבלונות למ"ד לא מבטלינן קלא צריכה גט אם לא שנתפשט גם כן קול האמתל' שהיו סבלונות ולא קדושין וכמ"ש:

וקדשה בפנינו. כלומר שלא בפני הראשון דאם קבלה קדושין בפני הראשון היא נאמנ' מדרב המנונא (גיטין דף פ"ט ע"ב) דאמר רב המנונ' האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וע"ל סי' י"ז סעיף ב' בהג"ה די"א דאף בפניו אינה נאמנת רק לחומר':

לא יכנוס ראשון שמא יאמרו וכו'. ואם כנס ראשון משמע לכאורה שא"צ להוציא רק לכתחלה לא יכנוס משום שמא יאמרו ומיהו אפשר דאף בדיעב' צריך להוצי' משום שמא יאמרו וע' לעיל בסי' ל"א כתב הרמ"ה בקידש בפחות מש"פ אף דמוציאין משני מ"מ אין הולד ממזר:

ה"ז אסורה עליו עולמית. וגם על הראשון אסורה לכ"ע אף בדיעבד דבועל ובעל דין אחד להם וכן נתבאר לעיל סי' ל"א סעיף ד':

שנתקדשה לפלוני וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע"ת ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן והראב"ד אם קול זה דגירשה ע"ת הוי שובר לקול דקידושין:

לומר שנתקדשה לאחר תחלה. וה"ה אשה היושבת תחת בעלה כהן ויצא עליה קול שהיא זונה או גרושה אין חוששין לה להוציא' מבעל' הכהן וה"ה אם נתארסה לישראל אינה צריכה גט כדי שלא תתגנה על בעלה היושבת תחתיו עיין בב"ח:

מיהו אם היא מודה אח"כ. מפשט הלשון משמע אף שלא הוחזק הקול בתחלה בב"ד וגם אפשר עתה כשב"ד רוצי' לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהיא מודה שנתקדש' כבר שויתה לנפשה חתיכ' דאיסור' בצירוף הקול הראשון ואף שהקול לא היה קול גמור וכ"כ בב"ח מאחר דאיכ' קצת קול מעיקרא דנתקדשה מאחר שויתה לנפשה חתיכה דאיסור' אבל המעיין בגוף התשובה לא מיירי שם שהיה שום קול קודם הקידושין רק שאותו יעקב הוציא קול אחר קידושי המקדש ר' משה שקידשה כבר וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל ועוד אפילו היה קול גמור קלא דבתר נשואין לא חיישינן כדאית' בפ' בתרא דגיטין וכו' וכן בנדון זה מאחר שכבר קדשה ר' משה תו לא חיישינן לקלא דנפיק בתר הכי ואפילו קול אחר נשואין לא היה שם כמו שכתב הרא"ש שם לפני זה וז"ל ואין חשש איסור בשביל קול שהוציא חדא שאין זה קול אלא כדקאמר תלמוד' וכו' אבל אם אמר קידשתי פלונית והיא אומרת לא קדשתני אין זה קול עכ"ל וכן אין נראה דהיתה כוונת הרא"ש לעשות אותה חתיכה דאיסור' מדינ' ואסור להאכילה דבר האסור לה (במ"ש וז"ל דאפילו אם היתה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרי' דשויתה לעצמה חתיכה דאיסור' שהרי אומרת שהיא א"א ולא ספינן לה איסור' ויוציאנה בגט בלא כתובה עכ"ל) דאם כן כוונתו הכי הל"ל הי' לאסור אותה מדינ' ולא היה שם איסור אם בא עליה מצד הבעל אך היא אסורה לו עכ"פ מצידה ולא ספינן לה איסור וצריך להוציאה בגט בלא כתובה ע"כ נראה דכוונת הרב דמדינ' אף שהיתה מודה בהודאה גמורה אין בה שום איסור אם בא עליה אלא דהוה אמרינן ליה דרך עצה מאחר שלדבריה היא חתיכה דאיסור' אף שאין מחויב להאמין לה מ"מ למה לך אשה כזאת וטוב להוציאה בגט בלא כתובה אבל מאחר שאין כאן הודאה גמורה אפילו חתיכה דאיסור' לפי דבריה אין כאן מאחר דהיא מתרצת דבריה למה עשתה זאת (רצה לו' ששם בתשובה מבואר שכתבה גט של שקר על שם יעקב הנזכר שהוציא קול שקידשה כבר בכדי שאם יבא יעקב הנזכר ויביא עדים שקרים שקדשה תראה גם היא הגט שגרש' בו וא"ל בשביל כתיבת הגט הזה לא הוי כאלו הודית שקבלה הקידושין ממנו רק שראתה שהיה מחזר אחר עדים שקרים וחשב מחשבה לא טובה וחשבה גם היא מחשבה לא טובה לבטל מחשבתו שלא תתבייש אם יבואו עדי' שקרי') ונראה שיש להוכיח שכוונת הרא"ש כמ"ש ולא כמו שהבינו הבית יוסף והד"מ והב"ח דהא הרא"ש בפסקיו ביבמות פ' שני סעיף קטן ח' ובכתובות בפר' אף על פי הסכים לדעת ר"י שכתב בתוספות בדברי המתחיל אמר רבי הואיל וכו' דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א דהנהו עובדי דשילהי נדרים דף צ"א ע"א וע"ב שהובאו שם מיירי באומרת לבעלה טמאה אני לך ואפילו הכי אמרינן התם איתת' שרי' מטעם שכתב שם ר"י והרא"ש ולפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נר' להם להתירן עכ"ל א"כ אין לך דבר מכוער מזה שחד מעובדא דשילהי נדרים היה שאשה והנואף היו נחבאים ביחד ופרץ הנואף הגדר שהיו נחבאי' בתוכו ועקר והיא הודית שנטמא' אפ"ה אמרי' דאיתת' שריא ואף שנתן טעם שם בגמ' אם אית' דעבד איסור' היה מתחבא הנואף בבית שלא ירגיש בו בעל האש' מ"מ מידי קול לא נפקא מכ"ש ביצא מקצת קול בעלמא למה תהיה אסורה על בעלה ועיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב והובאו דבריו לקמן בסי' קט"ו סעיף ו' דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני לך היינו דוקא רגלים כהנהו עובדא דנדרים כי שם כתב זה ע"פ דעת הרשב"א דמפרש דאיתתא שריא לבועל ולא כדעת ר"י אבל דעת הרא"ש כדעת ר"י וא"כ ע"כ מ"ש כאן הרא"ש בתשובה בשוייה נפשה חתיכה דאסורא היינו למצוה ולעצה טובה אך לא לאוסרה וכן פסק לקמן סי' קט"ו סעיף ו' גבי טמאה אני לך שאם היה מאמין לדבריה חייב להוציאה: בטור מביא תשובת הרא"ש אף שמכח קול הברה אינה צריכה גט אם אירע שנתן לה גט מחמת קול הברה ונתארסה לאחר ומת אסורה לחזור לראשון דהעולם יסברו שהגט הראשון היה כדין ויאמר שמחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר וכ"ת יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגט ולא שמע בהכרזה וכבר פסק הרב לעיל בסי' י' סעיף א' תשובה זו בקצרה ועיין מה שאכתוב ע"ז בסי' מ"ח סעיף ו': עיין בב"י בסי' מ"ב שם הביא תשובת הרשב"א מי שהוציא קול קדושין כופין אותו לברר דבריו או ליתן גט ע"ש:

קול כתב מו"ח ז"ל בשם פסק א' של מהר"ל מפראג וז"ל ואני אומר הא דאמר' ר' אבא לא שישמעו קול הברה כו' אין פירושו דבזה שאמרו שמענו מפ' ופ' כו' סגי בכך דא"כ אמאי תנן יצא שמה בעיר מקודשת ה"ל למתני אמרו שניהם שמענו מפ' ופ' מקודשת א"ו תרתי בעינן דאיכ' הברה בעיר פלונית נתקדשת לפלוני וכשב"ד חוקרין אחר הדבר בעינן נמי דבאו שנים ואמו שמענו וכל היכ' שאין שם קול הברה בעיר לא נקר' קול דאל"כ לא תהא בת ישראל פנויה שילכו ב' ריקים ויאמר פלונית מתקדשת לפלוני וישמע א' ויעיד משמם הלכך צריך שיהיה הברה שאין בני העיר מקבלים קול הברה אא"כ יש בו ממש וכשיצטרף לזה שיאמרו שנים שמענו מפלוני חוששין לקידושין וכ"מ ברמב"ם שכתב וכן אם באו שנים ואמו ראינו כמו שמחת אירוסין כו' הרי לרמב"ם פשוט שאין לסמוך (על עדות) של שמוע' לבד והרמב"ם מדייק כי מדתנן יצא שמה בעיר מקודשת אלמ' ביציאת הקול בעיר תלי' מלת עכ"ל:

ספק קרוב לו כו' כ' במרדכי סוף גרושין ע"ש מהר"ם וז"ל היכא דעדים לא ראו שקדשה או שזרק לה לתוך חצר' א"צ (גט) וראי' מפ' ד' אחין וכולן שהיו בהן ספק קידושין כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו כו' ולא איירי כה"ג שהעדים לא ידעו אם קרוב לו כו' אלא כדמוקי לה בגמ' בבת אחת א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה אע"ג דמן התורה אינה מקודשת דאוקי תרי בהדי תרי ואוקמי אחזק' דמעיקר' ופנויה היא מ"מ ספק דרבנן הוא משום דאיכא חד סהדי דקרוב לה גזרו לה רבנן אבל בנדון זה ליכא סהדותא כלל שראו שנפלו הקידושין לתוך חיקה אין כאן קידושין כלל אפי' מדרבנן ואפי' היא מודה שנפלה לחיקה כמו מקדש בע"א דאפי' היא מודה אין כאן קידושין עכ"ל וזהו לענין חשש קידושין בעלמא ממילא כאן לענין קול הוה אמתלא עם הקול שנתקדשה בפני ב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו הוה אמתלא כיון דלכת אחת לא הוי קידושין נמצא דלא הוה דבר ברור והקול בטל:

היום. ד' דברים צריכים להיות. א' שאמרו נתקדשת לשון עבר. ב' שאמרו דקדושין היו היום. ג' שאומרים נתקדשה לפלוני. ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו. קלא דשטר כתוב וחתום שנתקדשה ומכח השטר לא הוי קדושין דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן. לא הוי קלא. משפטי שמואל סי' ס"ח. ועיין במהר"ם אלשיך סי' ח':

חוששין לו. ב"ד שאמרו שחוששין לקדושין במי שלא אמר לי וב"ד אחר אמרו שאין חוששין לא מיקרי קול שהוחזק בב"ד הרדב"ז ח"א סי' קכ"ט:

הנרות. ואלו הב' צריכים להיות כשרים ואמירת אלו שנים א"צ שיעידו בב"ד בו ביום שנתקדשה אלא אפילו לאחר זמן מעידין שביום פלוני ראו בבית פלוני נרות דולקות וכו'. כ"כ ב"ח ע"ש. ומ"ש הב"ש ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו (בעיר) [בעינן] כדעולא וכו' ע"ש. לא דק דהפשט הוא שאלו היה בשעתו וכו' שאילו ראו הנרות דולקות והיו שם בעיר בשעת שמחתן. ואם לאחר זמן בבדיקת קול וכו' פירושו שלא ראו הנרות דולקות ולא היו שם בעיר בשעת שמחתן ממש רק שבאו לאחר זמן שם ושמעו וכו' עיין ב"י וכנה"ג דף פ' ע"א סעיף י"א. אבל לעולם י"ל אם ראו בשעתו יכולים להעיד אף לאחר זמן מה שראו ביום פלוני ודו"ק:

שמחות לה. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה. אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול ב"ש:

פלונית. לא הצריך שהנשים יאמרו לפלוני בעיר הזאת. רק שהנשים יאמרו סתם נתקדשה פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלוני בעיר הזאת. והיום פשיטא שא"צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה ח"מ וב"ח. מיהו הטור כתב דצ"ל נתקדשה פלונית לפלוני. וכנה"ג הביא דעת מהריב"ל דס"ל דהרמב"ם ורש"י וטור ס"ל הא דצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני אלא בדליכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות. אבל היכא דאיכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות א"צ שיאמר לפלוני ע"ש דף פ' ע"א סעיף י"א. ודף פ"ב ע"א סעיף ו' ודלא כב"ש שכתב וכן כתב הריב"ש ע"ש. ולכ"ע א"צ לאמר היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשת במקום שנרות דולקות כ"כ כ"מ וב"ה:

סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקום שנרות דולקות רק קאי על המוציאין הקול כשאמרו פלונית נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יצא קול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני. ח"מ ב"ח. ועיין מ"ש הב"ש. ועיין ס"ק ה' ודו"ק:

וכן אם באו שנים ואמרו וכו'. היינו דאיכ' קול הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב"ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבאו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכא דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב"ח וכ"פ מהריב"ל ח"א דף נ"ח:

אירוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ולא משמע כן מדברי שאר פוסקים עיין ב"י:

ופלוני. בכאן צריכין להעיד שנתקדשה היום לפלוני כיון דליכ' רגלים לדבר כמ"ש לעיל בשם הכנה"ג דף פ' ע"א סעיף י"א. וח"מ וב"ש מסופקים ע"ש:

קול. כ"כ הרמב"ם. והטור בשם הרמב"ן כתב ולדברי ב"י הוא הרמ"ה ע"ש דס"ל דוקא אם אומרים בשם שנים דחיים עדיין אלא הלכו למד"ה אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול. ואפשר לומר דל"פ דהרמב"ם דס"ל אם מתו הוי קלא היינו מפני שהוא סובר שבאו שנים והעידו מפי א' ששמע מאחד שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני. וכיון דבין הכי לא מת מי שתלו הדבר בו מאי איכפת לן אם מתו העדים שנתקדשה בפניהם דאעפ"י שאמרו שמתו העדים שנתקדשה בפניהם יש להאמינם ששמעו מפי פלוני כיון שתולין הדבר בו ומרתתי שמא היום או למחר אתי אבל לפי פי' הטור וסייעתו דליכ' הכא אלא ב' ששמעו מפי ב' והב' האחרונים הם עידי הקדושין מסתבר' למימר דוקא שתלו בב' שהלכו למד"ה דמרתת שמא היום או למחר יבואו אבל אם תולין בשתים שמתו לא הוי קלא כנה"ג דף פ' ע"ב סעיף י"ח:

תרי מתרי. אפילו כל א' שמע מא' ואין כאן שנים ששמעו מפי שנים ביחד רק ע"א אומר אני שמעתי מראובן וע"א אומר אני שמעתי משמעון וכאן לכ"ע לא מהני אם מתו כמ"ש בס"ק שלפני זה:

בב"ד. אפי' אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנש' ולא פלוג רבנן בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תלי' בחקירות ב"ד יראי שמים עיין ד"מ:

ולדקדק. היינו קודם הנשואין דוק' הד"ן:

אמתל'. ולא בעי' אמתלאה חשובה אלא באמתל' כל דהו מבטלת הקדושין מ"ב סי' נ"א. יצאו הקול ואמתל' בבת א' ואחר ימים נודע שהאמתל' שקר אין חוששין לקדושין מ"ב סי' נ"א:

ש"פ. ואפי' לא נתברר לנו שלא היה ש"פ או שהיה קטן תלינן אנן לקול'. והיינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש"פ וכן אם יצא קול שקידש אחד מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אותה אבל אם יצא קול פלונית זרק לה קדושין לא אמרינן דגם זה מיקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתל' אח"כ ח"מ ב"ש. יצא קול שנתקדשה בלילה ושהעידו בפני חכם יחידי הוי אמתל' מ"ב סי' ק"ו. מי שהבי' עדים שקידש אשה ויש ב' כתי עדים שהא' אומרת שהי' גדול כשקדש והא' אומרים שהי' קטן כשקדש לא חיישינן לקול' משפטי שמואל סי' קי"ז כנה"ג דף פ' ע"ב:

שהוא כן. כגון שבתחלה יצא קול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתלאה שהי' קרוב לו אם נראה לב"ד לסמוך על אמתלאה זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח"כ יצא אמתל' שהי' בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתלא מיד. וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל ויצא קול הראשון שזרק לה סתם. ואם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח"כ אמרו שקידש על תנאי אפי' אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקול' כי קדושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קדושין ח"מ ב"ש:

קלא. ר"ל שבזמן הש"ס היו מקומות שמבטלין הקול. אבל בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומו' שאין מבטלין הקול. אבל הד"מ כתב דמיחש לקול חששא דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"פ הרא"ש בפסקיו וכ"פ מהריב"ל ומשפטי שמואל סי' ס"ח. והרש"ך ח"א סי' כ"ה ומהר"ם ד"ב סי' יו"ד. והרשד"ם חא"ה סי' ל"ג כ' ויראי הוראה אני ובפרט להקל בדבר הנוגע בערוה ומדברי רש"ל בתשובה סימן ק"א נראה דס"ל דהלכה כמ"ד דלא מבטלין קלא. ע' כנה"ג דף פ"ב ע"א סעיף י"ד:

בפנינו. אפילו קדשה הב' במזיד נמי דינ' הכי עיין כנה"ג פ"א ע"ב סעיף נ"ד. ואם קידש בפני הראשון תליא בדין אם אמרה לבעל' גרשתני כמ"ש סי' י"ז:

יאמרו. ואם כנס ראשון הח"מ מסופק אם צריך להוציא. וב"ש כתב דבדיעב' א"צ לגרש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ז' כתב אם כנס ראשון כופין אותו לגרש:

עולמית. היינו לשניהם לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ"פ עידי יחוד שנתייחדה עם השני אבל אם לא היה אלא חופה מותרת כיון דקדושי ראשון ספק הוא הרשד"ם חא"ה סי' כ"ב. אבל מהר"א ששון סי' קע"ג כתב דלא סגי בהכי ואפי' הית' נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן מתוך ידן ולא נתייחדו ולזה הסכימו רוב חכמי שאלוניקו:

וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע"ת כתב הר"ן דפליגי בזה הראב"ד והרמב"ן. לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת. ודוקא שיצא בפעם א' קול שגירשה עם הקול שנתקדשה. ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:

חוששין לו. וא"צ גט ממנו אפילו נתארסה לישראל ב"ח ח"מ ב"ש:

וה"ה ספק כו'. כמש"ש פ"ט ב' וכמש"ל בס"ה:

וכן אם כו' או כו'. ברייתא שם:

וכן אם כו'. עתוס' שם ד"ה עד כו' וכ"כ הרא"ש שם דשני דברים הן וכ"כ ש"פ וכאן לא משמע כן ועב"ש:

וי"א כו' כמ"ש פלוני כו' והלכו כו'. פתח ביחיד ומסיים ברבים והלכו אלא דה"ק פלוני מפלוני ראובן משמעון ופלוני לוי מיהודה ושמעון ויהודה הלכו למ"ה וגירסת הרמב"ם שמע מפלוני ופלוני הלכו למ"ה וער"ן:

ואין חוששין כו'. גמ' שם:

אם לא כו'. כמ"ש בסוף קדושין דסוקלין ושורפין על החזקות ועי"ד סימן קפ"ה ס"ג דאפילו אמתלא לא מהני כה"ג:

ויש לב"ד כו'. גמ' דגיטין שם והעמידו דבר כו':

בד"א כו'. מתני' שם:

כמשמעו כו'. כר"י שם ולא כרבר"ה:

כיצד כו" מתני' שם:

נתברר כו'. דבזה"ז מבטלין קלא ועברא"ש שהאריך בזה:

כגון שבאו כו'. כפיר' שני של רש"י תוספת ד"ה מבטלינן ור"ן וש"ה:

וי"א כו'. דלא ידעינן מהמקומות אזלינן לחומרא שם:

שלח כו' שכן כו'. כמ"ש עד שמגיעין כו':

ואם לאו כו'. עתו' שם ד"ה אף בזה כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש וש"פ:

ואם כנסה כו'. ערש"י שם ד"ה דבתר נשואין כו':

ואפי' כו'. כ"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן אמ"ש שם כל קלא דלא אתחזק כו' וא"ת יחזיקו עכשיו בב"ד ושמא אם נישאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נישואין עב"ח: