אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני - שולחן ערוך אבן העזר סימן מ״ב

בעל כרחה אינה מקודשת. אף על גב דקי"ל מוכר בע"כ זביניה זבינא והיא הוי כאלו מכרה את עצמה לבעלה אית' בש"ס כיון שעשה הבעל שלא כהוגן אפקעינהו רבנן הקידושין דק"ל כל המקדש על דעת רבנן מקדש, ואם כפאו אותו לקדש כתב המגיד דלא אמרינן דדומה לכפאו אותה דאשה א"י לצאת ממנו ולהפקיע את עצמה ממנו אבל איש יכול לגרש בע"כ מ"ה היא מקודשת, ולכאורה י"ל בזה"ז אחר תקנות ר"ג דאין מגרשין בע"כ א"כ שוה דין האשה לאיש ואפשר בכה"ג שקידש ע"י כפיה לא תיקן ר"ג ויכול לגרש בע"כ וכ"כ בט"ז, ומוכח ממגיד דס"ל אם קונה בע"כ קנה דאל"כ מהיכ' תיתי לו' אם כפאו אותו לקדש דקידושיו קידושין הם דהא הוא קונה בע"כ אף על גב דיכול לגרשה בע"כ מ"מ איך קונה בע"כ אלא צ"ל דס"ל דקונה בע"כ כמו במוכר אלא דה"א לדמות כפיה שלו לכפיה שלה לזה נתן המגיד טעם לדבריו דל"ד משום דהוא יכול לגרש בעל כרחה וכן מוכרח מהסמ"ג דקונה בע"כ דהא סביר' ליה הסוגי' איירי כשאנסוהו אותו וגירס' שלו היא עשתה שלא כהוגן ש"מ קנין באונס קונה, וי"א שהבי' היינו מ"ש הטור בשם הרי"ף והעיטור וכן אית' בח"ה ס"ס ר"ה בשמו דס"ל קנין באונס לא קנה ושם פסק כוותיה הרב רמ"א ותימ' דהא מבואר כאן לדעת פוסקים אלו קונה בע"כ וכן הקשה בח"מ, וכתב הראב"ד דאיירי הכא דאנסוהו אותו ואמר רוצה אני והמגיד כתב דא"צ לו' רוצה אני ועיין בסמ"ע ר"ס ר"ה ועיין סי' קל"ד ואם קידש אותה בעת שהיה נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים רשב"ץ:

קדשני וזרק קדושין. ומכאן נמי משמע דא"צ רצון על הזריקה אלא אם היה רצון על הקדושין וזרק לה הקידושין מקודשת וכ"כ בט"ז:

והיא לא זרקה. אף על גב הנתינה היה בע"כ אמרינן אי לא ניח' לה לישדנהו ושם בסי' כ"ח פסק בשם הרמ"ה אם זרק לה הקידושין לא הוי קידושין ומשמע אפילו לא ניערה הקדושין ולכאורה משמע דהרמ"ה חולק על הג"מ שהביא כאן וכ"כ הח"מ והקשה על הרב רמ"א איך הבי' שם דעת הרמ"ה וכאן הביא דעת הג"מ, ושם כתבתי הסבר' זו לישדנהו לא אמרינן אלא אם היה בתחלה ברצון אז אמרינן לישדנהו ואם לא זרקה הקדושין אמרינן רצונה לקבל הקדושין כאשר היה רצונו לקדש וכן י"ל עובד' בהג"מ היה ג"כ בתחלה היה רצונה להתקדש לו ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן לישדנהו ואם לא ניערה הקדושין הוי קדושין כיון שהיה בתחלה רצון שלה:

וזרקה וכו'. ואם לא זרקה אף על גב שחייב לה כיון שלא אמר לה הא לך מעות שאני חייב לך מקודשת כמ"ש בסי' כ"ח בשם הר"ן מיהו מ"ש היה חייב לה לכאורה קשה אפי' לא חייב לה וזרקה אין חשש קידושין כמ"ש בסי' ל' ואפשר דקמ"ל אפי' חייב לה מ"מ בעינן דזרקה ובזה מיושב קושית מהרש"ל על הטור דהקשה מה קמ"ל שהבי' תשו' הרא"ש ולמ"ש ניח' דקמ"ל דין זה כמ"ש הר"ן:

לפני ע"א. אבל לפני שני' /נשים/ לכ"ע אין לחוש רשב"ץ:

אם א' מכחיש. אם השני מודה לדברי העד מחלק הב"ח (צריך לומר הח"מ) וכתב אם א' מכחיש ואומר שלא היה קידושין כלל אז זה שאמר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קידושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א"צ לחוש אף על גב דאית' בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי היינו כששני עדים מעידים אבל נגד ע"א נאמן במיגו דהיה יכול להכחישו ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דא"נ במיגו דהיה יכול להכחישו כמ"ש בתוס' פ' ח"ה בשם ריב"א ובח"ה סי' ע"ה גם ח"מ משיג עליו ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בעת הקידושין אמר בפי' להשטות ולא לשם קידושין:

והוא לבד ראה. באשר דין זה הוא סתם כאן והוכרח אני להאריך קצת והכלל העולה מדין זה אם מקדש לפני ע"א פליגי הפוסקים ואם אמר בפני קידש אותה ובפני פלוני ואותו פלוני מכחישו כתב הת"ה דיש לדמות לדין מ"ש בסי' ז' ובסי' קט"ז התולה דבריו בחבירו אם חבירו יכול להכחישו ופליגי בזה הרמב"ן והרא"ש לרמב"ן יכולין להכחישו ולהרא"ש אין מוציאין ממון ע"פ הכחשת אותו פלו' וחוששין לחומר' לפ"ז אף כאן חיישינן לחומר' מיהו י"ל דמותרת אפי' לדעת הרא"ש כיון דהם מכחישים זא"ז אוקמינן אותה על החזקה והיא בחזקת פנויה ומותרת, לפ"ז מותרת בין אם אמר העד בפני ובפני כמה אנשים היו הקדושין וכולם הלכו למ"י ולא נשאר כאן אלא אחד ואותו א' מכחישו ואז לא הוי תולה דבריו בחבירו כיון שאמר שהיו שם כמה אנשים מ"מ מותרת מטעם דאוקמינן אותה אחזקתה מיהו מטעם חזקה לפעמים אף שהיתה בחזקת פנויה ל"א דאוקמיה אחזקה כמ"ש בתוס' פ"ב דכתובות כשידוע לנו שזרק לה קדושין לפני ב' עדים ואותם ב' עדים מכחי' זא"ז אם הי' קרוב לה או לו אתרע החזקה ול"א אוקמינן על החזקה ואין היתר בדבר אלא מטעם דתולה דבריו בחבירו והר"ן כתב אפילו אם א"י לנו אלא שני עדים מכחישים זא"ז אם היה קרוב לו או לה אסורה משום דאמרינן שמא זה שאמר קרוב לו טעה והיה באמת קרוב לה ועיין במגיד פ"ט שם כתב בשם הראב"ד והרמב"ן והרש"ד /והרשב"א/ בסוגי' פ"ד דכתובות א' אומר נתקדשה וכו' איירי דהיא אינה מכחשת אותו אלא העד מעיד דאביה קיבל קידושין בשבילה והיא א"י וא' אומר דלא קיבל אז לא תנש' לכתחלה אבל אם היא מכחישה אותו מותרת להנש' לפ"ז נשמע נמי דס"ל דלא אמרינן דאוקמינן אותה על החזקה דהא הסוגי' איירי דמכחישים זא"ז אם אביה קיבל קידושין ומ"מ היא אסורה לכתחלה וא"ל לשיטות הרמב"ן למה היא אסורה הא הוי תולה עדותו בחבירו די"ל באומר שהיו כמה אנשים גם י"ל הסוגי' אתי' אליב' דמ"ד דחוששין לקדושין בפני ע"א כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ואז לא הוי תולה דבריו בחבירו וע' בי"ד סימן קכ"ז ומדינים אלו נשמע לדין דהתם אם היה ליין חזקת היתר ושני עדים מכחישים זא"ז אם נתנסך אז לדעת תוס' היין מותר כי אוקמיה היין על החזקה, ואם לא היה ליין חזקת היתר ועדים מכחישים זה את זה היין אסור וע"כ ס"ל מ"ש בש"ס ע"א בהכחשה אינו נאמן היינו אם הבעל דבר מכחישו אבל אם עד אחד מכחישו חוששים לעד האוסר כן מוכח לשיטת' וכן הוא לשיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דאיירי לשיטה דהי' א"י להכחיש ועידים מכחישים זה את זה אסורה להנש' לכתחלה נשמע מזה אם היה בכה"ג הכחשה ביין היה היין אסור אם אין הבעל דבר מכחיש לעד האוסר לפ"ז מוכח מ"ש הרב רמ"א בי"ד שם בשם תשובת הרשב"א ע"א בהכחשה לאו כלום היינו עד המתיר אינו כלום ואסור ועיין בש"ך שם, וא"ל לאסור היין ל"ד להא דהיא אסורה לכתחלה דהא הרשב"א בתשובה שהבי' הב"י סס"ז מדמה להוצי' ממון לדין זה שהיא אסורה לכתחלה, ואם ע"א אומר בפני ועוד אחד נתקדשה ואותו פלוני אינו כאן צריכים לחוש לעדותו והיינו מ"ש בסי' מ"ז ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה וכו' איירי דע"א אומר דנתקדשה לפני ולפני עוד א' וטעמ' דעד א' מכחיש אותו אבל אם אינו מכחישו צריכים לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא כיון דליכ' שני עדים:

והא' מהם קרוב. והא דלא נפסל השני בצרופו כאשר מבואר בח"ה סי' ל"ז דשניהם נפסלים אפילו אם יבוא השני להעיד מחדש לא מהני וכ"כ הסמ"ע סי' ל"ז ובסי' מ"ה אלא דוק' כשחתומים העדים אז מהני כשהכשר מעיד מחדש אבל בע"פ לא מהני וכן מוכח בש"ס פ"ק דמכות בסוגי' מה יעשו שני אחים וכו' וצ"ל דמיירי כאן בגווני דלא נתבטל העדות ושם פליגי הרי"ף והרא"ש אימת נתבטל העדות וכ"כ בח"ע /בח"מ/ גם י"ל דלא נתכוין לשם עדות ומ"מ מה שמעידים היום מהני אף על גב דלא נתכוונו לשם עדות, שוב ראיתי לשיטות הרא"ש א"צ לזה אלא אף על גב דנתכוונו לשם עדות והעידו כבר ס"ל דנתבטלו העדות היינו לענין דהב"ד א"י לפסוק על פיהם אבל כאן בעת הקדושין עדיין לא נתבטלו עדותן א"כ הקדושין היו קידושין כשירים א"כ אף על גב דהב"ד א"י לפסוק ע"פ עדותן מ"מ המקדש קידש לפני כשירים, וכן אם קידש רק לפני שנים וא' מהם קרוב והעידו כבר לפני הב"ד מ"מ בעת הקידושין היה הקדושין לפני ע"א ובספר ב"ה כתב היכ' דשניהם מודים מהני עדות של הכשר ולית' דהא ילפינן מקר' דעד קרוב מבטל העדות והוי כאלו היה מקדש לפני עדות פסולי' ולא מהני הודאה שלהם אלא נ"ל כמ"ש ואם העד קרוב לראובן ורחוק לבתו המתקדשת אם אבי' מקבל הקדושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל הדבר אף על גב לענין ממון צוואה יש מכשירים בכה"ג כמ"ש בח"ה סי' ל"ג ועיין תשו' רש"ך ח"א סי' ב':

א"צ ממנו גט. אף על גב בממון אפי' קי"ל כל שראו העדים את הלואה אפי' בהכמנה מעידין כמ"ש בח"ה סי' פ"א דשם בלא עדות נמי חייב ולא אברי סהדי אלא לשקר' אבל קידושין בלא עדים לא מהני כ"כ הריב"ש:

וכוונתי לשחוק. כאן הולכים אחר הכוונה כיון שהיה בלא עדים שהם לא ראו העדים ולדעת מהר"מ פדוואה שהבי' בסמוך אם כוונתם היה לשם קידושין מהני אפילו שלא ראו העדים מ"ה מחלק בין אם אמרו לשחוק היה כוונתם לבין אם מכחישים אבל לדעת מהרי"ט אפי' אם היה כוונתם לשם קידושין לא מהני והטעם משום התורה הפקיעה הקדושין ותדע דאל"כ למה נאמנת לומר לשחוק כוונתי ולא חיישינן שמא ערמה הוא אלא ודאי דלא מהני הקדושין:

שוב אינה נאמנת. בח"מ השיג על דין זה ופוסק לא כהר"מ פדוואה ואפילו אם הם מוכחשים מעדים מ"מ כיון שלא ראו העדים לא הוי קידושין וכתב הטעם משום אנן סהדי דלא קבלה לשם קידושין ובחדושי מהרי"ט כתב אפילו אם היה כוונתם לשם קידושין לא מהני כמ"ש בסמוך ואם הקדושין היה לפני עדים פסולים והם לא ידעו דעדים הם פסולים ועדים אחרים כשירים ראו ג"כ מרחוק הקדושין והם לא ראו את העדים אלו י"ל דתלי' בשני טעמים הללו לטעם שכתב הח"מ הוי קידושין דהא כוונתם היה לשם קידושין כיון דלא היו יודעים דהם פסולים אבל לטעם מהרי"ט אף בכה"ג לא הוי קידושין:

עד שיראו הנתינה ממש. במ' פ' האומר כ' אפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה והרשב"א בתשובה כתב דוק' בביאה אמרינן כן משום דא"א לראות כמכחול בשפופרת גם י"ל אש בנעורת ואינו שרפה אבל בקדושין צריכים לראות המעש' ממש ועיין ברמב"ם פי"ז ה' עדות ובח"מ ס"ס צ' שם כתב בשם הרמ"ה דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראיה לפ"ז י"ל בקדושין ג"כ מהני בלא ראיה וס"ל כמרדכי כי לענין דרישה וחקירה קי"ל קידושין דומה לד"מ ועיין סי' י"א בעידי כיעור קי"ל דבעינן דרישה וחקירה כמו בד"נ אף על גב לענין צירוף העדים קי"ל דדומה לד"מ כמ"ש שם א"כ אם עידי קידושין א"צ דו"ח ש"מ דדמי' לגמרי לד"מ:

שלא שמעה. היינו דהיתה יודעת דהיה עדים בצד האחר והעדים אף על גב שלא ראו אותה מ"מ ראו שנתן הקדושין ליד שהיה פשוטה דרך החור ועכשיו נמצ' אצלה הקדושין אמרינן דהיא קבלה והוי כעדי יחוד דמהני אף על גב דלא ראו הביאה ול"ד לדין שבסמוך דלא מהני משום שם לא ראו הנתינה כלל אבל כאן ראו הנתינה והיה קידושין אלא כשאומרת שלא שמעה נאמנת במיגו וכתב בתשו' רשב"א אפילו אם העדים אומרים דאפשר לשמוע אינו אלא חשש' כיון דלא אמרו בודאי שמעה מ"ה נאמנת במיגו ועיין בד"מ ועיין סי' מ"ה מ"ש בזה:

א"צ דו"ח. כ"כ הרשב"א והריב"ש ועיין בדק הבית וכ"כ בתשו' בן ששון סי' י"ז והנ"י בפ"א ד"מ אף על גב לאסור על בעלה בעינן דו"ח שם הטעם משום עיגון או משום דין מרומה שהרי האשה מכחשת וכן בעידי קידושין היכא דהיא מכחשת בעינן דו"ח ועיין בכ"ה בח"ה סי' ל' ועיין תשו' מ"ב סי' נ"א שם פסק עידי קידושין שבאו לאסור אותה ע"כ העולם בעינן דו"ח אבל עידי גט א"צ דו"ח ועיין תשו' מהרש"ל סי' ל"ג ומ"ש כאן כל עדות שלא נחקר וכו' לכאורה תמוה דהא פסק דא"צ דו"ח ודוחק לומר אם היא מכחשת אז בעינן דו"ח ועיין בח"ה סי' כ"ט אם נותן חרם בב"ה מי שיודע עדות יבוא ויגיד:

מצאו כתוב בשטר וכו'. בודאי אם הם מודים דנתקדשה הוי קידושין אלא איירי דא' מהם אומר מזויף הוא מ"ה ל"ד למ"ש בסי' י"ז מצא כתוב פלוני מת משיאין את אשתו וס"ל להג"מ דצריך קיום מדאוריית' כשטוען א' מזויף הוא ומ"ש ריש לקיש עדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרו עדותן בב"ד וא"צ קיום לא קאמר אלא כשאין א' אומר מזויף אלא בא לגבות שלא בפני בעל הדבר והסמ"ע הביא דברי הג"מ זה בסימן מ"ו ומהרי"ק שורש ע"ד חולק על הג"מ וס"ל אפילו כשא' טוען מזויף א"צ קיום מדאוריית' והש"ך שם מאריך בזה ופוסק כמהרי"ק שוב ראיתי בתשו' מהרשד"מ סימן א' מאריך בזה ובסימן קמ"א כתבתי דהרמב"ם וכמה פוסקים ס"ל כהג"מ, ומ"ש הלבוש בהג"ה זו כבר השיג עליו הש"ך, והרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ט כתב אפילו אם הכתב מקוים יש לחוש שמא כתבו העדים בלא ריצוי הצדדים ואז דינו כפנקס ולא כשטר ואין מקבלין עדותן דהוי עדות מפי כתבם ול"א בזה חזקה אין עדים חותמים אלא בריצוי הצדדים ונראה מ"מ אף לדעת הרשב"א עדיין יש חשש שמא יבואו העדים ויעידו ע"ז כמ"ש בתשו' שהבי' הב"י בענין עדות שהעידו חוץ לב"ד, בזה ניח' קושית הב"י על תשובת רשב"א סי' ר"י ושם חשש לענין כתב קידושין ותירץ הב"י דשם איירי לענין ד"מ וליתא כי שם איירי מדיני ממונות ובתשו' מהר"א בן ששון סימן רכ"ט השיג נמי על הב"י בזה ולמ"ש ניח' דחשש מטעם הנ"ל שמא יבאו העדים ויעידו ואם נכתב בכתב שנכתב מדעתם אז לכ"ע מקבלים עדותן כמו בשאר שטרות דקי"ל עדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא כהג"מ בקדושין דס"ל דוק' לענין ממון מהני עדות בשטר ולא בעדות קדושין דהוי מפי כתבם ודברי הגה זו סתומים ולא פי' דאיירי דמפורש בכתב שכתבו מדעתם, ואם הוצי' א' שטר קידושין ועדים אומרים שביקש מהם לזייף שטר קידושין פ"א מחזיקים גם את כתב זה שמזויף וע' תשובת רשב"א שהבי' הב"י בסי' זה ושם כתב ג' טעמים לזה ונ"מ למ"ש לעיל כי בתירוץ אחד כתב לענין ממון קי"ל דאין מוציאים עם שטר כזה, וכאן כשאתה באתה לאסור אותה הוי כאלו אתה מוצי' אותה מחזקת היתר, ואם הוציא קול שקידש אותה ואומר דיש לו עדים ויצאו מעיר ולא הרחיקו מותרת ול"ח לדבריו אפילו אם אומר דיבואו היום או מחר אפילו אם אומר פלוני ופלוני הם עידיו ואפילו אם היא משודכת שלו לא משגיחין בדבריו כמ"ש בתשו' רמ"א סימן ל' ומחמת קול אין חשש כשאינו קול מוחזק כמ"ש לקמן סימן מ"ו מיהו למעשה הכל מסור לחקירת הדיינים וע' בב"י:

בפסולי עדות דאוריית'. הנה הקרובים מצד האם ס"ל להרמב"ם דהם פסולים מדרבנן כמ"ש בח"ה סימן ל"ב /ל"ג/ אלא הב"י כתב ס"ס זה בשם הרשב"ץ דהרמב"ם ס"ל ג"כ דהוא פסול מדאוריית' אלא שאין נכלל בכלל מנין המצות אבל לכל מילי דינו כדאוריית' וע' תשובת הרמב"ן סימן קי"א וש"ג פ' ז"ב דף ער"ה ובמגיד וכ"מ ריש ה"א כתבו ג"כ לענין קדושי כסף שכתב הרמב"ם שהוא מד"ס היינו לענין שאין נכלל בכלל המנין המצות לפ"ז אם קידש לפני קרובי האם הקדושין בטילים לפ"ז מה שהבי' הרב רמ"א סימן ל"ג בח"ה דעת הרמב"ם לא נ"מ לדינ' ועיין בש"ך שם מיהו מ"כ שהבי' הב"י מוכח דס"ל קרובי האם מדרבנן לכן הבי' הרב רמ"א בח"ה דעת הרמב"ם:

חוזר ומקדש. ונראה דאין חוזר ומברך כמ"ש בסי' ס' וס"ס ק"נ וע' תשובת מהרי"ק שורש קע"ב ובכ"מ פ"ד מהלכות אישות:

כופין אותו. וברמב"ם הגרס' כופין אותה ובכ"מ כתב עיקר כגירס' הטור כי לא שייך כפיה אצלה שאם תרצה להנש' מוכרחת היא ליקח גט וב"ח בק"א מתרץ דכופין אותה שלא תנשא בלא גט ולגירסת הטור דכופין אותו הטעם הוא דעדות העדים הוי כאלו אמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דכופין אותו כמ"ש לקמן מיהו אם הוא רוצה לקדש אותה מחדש י"ל דאין כופין אותו אף ע"ג אם היא אומרת לא קידשתני י"ל דכופין אותו אפילו אם רוצה לקדש אותה ש"ה דאין רצונה בו אבל כאן קידש אותה בודאי אין כופין אותו לגרש אם רוצה לקדשה אלא איירי כשהוא מעכב ואין רוצה לקדש אותה לכן כופין אותו:

ואם עמד אחד וקדשה. משמע דוק' בספק קדושין הדין כן אבל המקדש לפני פסולי דרבנן אין תופסין קדושין של אחר דהא מדאוריית' היא מקודשת מיהו הב"י הבי' תשובת מ"כ אפילו בפסולי דרבנן נמי תופסים בה קדושין של אחר וכן הסכים הב"י ומבואר שם אפילו אם הראשון והשני קידש לפני פסולי דרבנן תופסים קידושין של שניהם כל שאין קידושין כשרים תופסים קידושין של אחר וע' ר"ס ט"ו וכתבו בתשובת רמב"ן סימן קכ"ה דהרי"ף ס"ל המקדש לפני פסולי דרבנן אין חוששין לקדושין משום כל המקדש ע"ד רבנן הוא מקדש, ומזה ראיה לתשובה הנ"ל דעכ"פ תופסים קדושין של אחר דהא להרי"ף אין חוששין כלל לקדושין ואם העדים עברו על שבועות ביטוי כ' הב"י בשם מ"כ אפילו לר"ת דפוסל לעדות מ"מ אינו פוסל אלא מדרבנן וע' בח"ה סימן ל"ד וכן אם לא נתקבל עדות פסולים בפניהם כתב בש"ג פ' ז"ב אפילו מי שהוא פסול לעדות מדאוריית' אינו פסול אלא לדבר שהוא חשוד בו לכן אם קידש לפני גזלנים חוששין לקדושין כי לענין קידושין אינן חשודים ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים:

החשוד על העריות וכו'. הנה הבא על הערוה ס"ל לרב ששת דהוא פסול מדאוריית' ור"נ ס"ל אפילו אם בא על הערוה מאחר שיצרו תקפו עליו כשר לעדות רק לעדות אשה מקרי חשוד מדרבנן כ"כ בח"מ והחשוד על העריות נראה דאינו פסול רק מדרבנן דאינו לאו מפורש רק שהוא חשוד לאותו דבר ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב"ד הוא חשוד על העריות ופסול מדאוריית' עיין ברמב"ם ה"א ובמגיד שם ואם מיחד עם עריות הוא פסול מדרבנן וע' בר"ן שם וכ"כ בח"מ:

בין לענין קדושין. היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דפסול לעדות בין לאפוקי ובין לעיולי ולא כגירס' שלנו ונ"ע לפי זה דהוא פסול לעיולי ע"כ צ"ל הטעם משום מים גנובים ימתקו ובסוף נדרים אית' דלא אמרינן מים גנובים ימתקו כן שמעתי מקשים קושי' וי"ל בדוחק:

דלמ' חזרו בתשובה. כתב בח"מ המעיין בתשובה יראה דל"פ אלא כשחוזר בתשובה בסוף אז י"ל בסופו מוכיח על תחילתו ושמא תכף בשעת הקדושין הרהר בתשובה אבל אם לא חזר בתשובה ל"ח שמא הרהר בתשובה ול"ד לתנאי על מנת שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר בתשובה שם יש רגלים לדבר הואיל שהתנה כן:

אבל בקדושי דרבנן. בתשובה מבואר דאיירי במי שקידש בת קטנה שלא בפני אביה בפני עדים פסולים מדרבנן שאין כאן חשש קידושי תורה כל זמן שלא נתרצה האב בפירוש ע"כ אין חוששין לקידושין:

אבל האיש שאנסוהו. מפשט לשון המ"מ משמע (פ"ד מה"א) דמדינא אין חילוק בין האיש קונה באונס להאשה נקנית באונס וכשם דק"ל תלוה וזבין זביניה זבינא ה"ה תלוה וזבן וכ"ש הוא דיותר ברצון אדם קונה משמוכר ולא כתבו הפוסקים רק תלוה ויהיב מאחר שאינו מקבל שום דבר דאז מסתמא אינו גומר ומקנה ואין חילוק בין מוכר חפץ בדמים באונס או מוכר חפץ זה בחפץ אחר אעפ"י שהוא נקרא ג"כ לוקח וסתמא אמרו פשרה הרי הוא כמכר אם נתפרשו באונס שזה יתן לזה סך מעות וזה יתן לזה חפץ פלוני הוי כמכר אעפ"י שאחר נקרא לוקח אלא ודאי משמע דאין חילוק בין מוכר ללוקח ולא נחלקו כאן באיש שקידש אלא שהרמב"ם סובר דאיש הקונה לא עשו תקנה להפקיע קידושין ולפסוק כמר בר רב אשי דאמר תלוה וקידש לא הוי קידושין מאחר דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו חכמים שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ועשו המעות מתנה וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא אוקמי' אדיניה ככל הלוקח באונס והחולקים סוברים דגם כאן עשו תקנה אבל מדינא כ"ע מודו דאין חילוק בין האיש הקונה באונס להאשה ניקני' באונס ע"כ אני תמה מ"ש הרב בהג"ה בח"מ סי' ר"ה סוף הסי' אבל אנסוהו לקנות אינו קנין והוא מדברי בעל העיטור והדברי' תמוהים דכאן משמע דאין חילוק בין קונה למקנה:

והיא לא זרקה הקידושין הוי מקודשת. מפשט הלשון משמע דמקודשת ודאי אבל א"א לומ' כן דה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות כמבואר לעיל בסי' כ"ח סעיף ד' וסעיף ה' מכ"ש הכא דתחלת' באונס היה וכן משמע לשון התשובה מאחר שלא זרקה צריכה גט משמע דלחומרא בעלמ' צריכה גט אך קשה דלעיל סימן ל' פסק בסעיף ו' דזריקה לתוך חיקה אף על פי ששתק' כל שלא נתרצית בתחלה לא הוי קידושין וכן פסק בסי' כ"ח סעיף ד' בהג"ה המה לקוחים מדברי הרמ"ה ועיין בב"ח לעיל סי' ך"ח מפרש דברי הרמ"ה לאחר שזרק לתוך חיקה ניערה בגדיה ופי' כן כדי שלא תקשה מדברי הג"ה שבכאן על דברי הרמ"ה דלעיל ויותר נראה לפרש דברי הרמ"ה כפשטן והוא חולק על דברי הג"ה מרדכי וכן הוא משמעו' דברי הרב המחבר הב"י שהעתיק לעיל סי' ל' סעיף ו' דברי הרמ"ה בסתם אף ע"פ שלא ניערה בגדיה אינם קידושין כל שלא גילתה דעתה שנתרצית בקידושין וכן הוא משמעות לשון הריב"ש סי' ק"ע כיון דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קידושין והא דלא מחאי בפי' משום דלא איכפת לה ולית הילכתא כרב הונא (קידושין דף י"ב ע"ב) דאמר אי לא ניחא לה תשדינהו אלא כרב אחי דסבר אטו כולהו נשי דיני גמירי סברא אי שדינא להו ומתבדי מחייבנא באחריות וא"כ בהג"ה מרדכי ס"ל כרב הונא לחומרא מדלא השליכה צריכה גט וא"כ הרב שהעתיק לעיל דברי הרמ"ה בסי' כ"ח סעיף ד' וכאן העתיק דברי הג"ה מרדכי זיכה שטרא לבי תרי:

וכאשר מתחיל ליתן לה. נראה דה"ה אם נתן לה כל המעות בפעם אחת וא"ל הרי את מקודשת והיא זרקה המעות מיד ג"כ אינה מקודשת וכמו שפסק לעיל סי' ל' סעיף ו' נטלתו וזרקתו לים או בפניו שזה מוכיח שאינה חפיצה בקדושין ולא דמי היכא דאמרה תחלה קדשני ונתן לה קידושין אז אין מועיל זריקה אחר שקבלה מאחר שגילתה דעתה בתחלה שרצונ' בקידושין וכמו שנתבאר לפני זה:

אבל אם א' מכחיש העד אין לחוש. ל' זה יש לפרש שאין לחוש כלל אפי' לאותו שאין מכחיש והיינו כשהמכחיש אינו אומר להד"מ רק אומר משטה הייתי ולא נתכוונתי לקידושין ומאמינים לו במיגו דאי בעי הי' מכחיש העד וא"כ כיון שהא' לא כוון לקידושין א"כ אף השני אין צריך לקיים הקידושין אבל אם א' טען להד"מ והשני טוען שקידש בע"א למה לא יהיה הוא אסור בקרובותיה למאן דחייש לקידושי ע"א ועוד אפי' במשטה יש לדון דילמ' דכשם בשני עדים טענת השטאה לאו כלום הוא דדברים שבלב אינם דברים ה"ה ע"א ומה בכך שיש לה מיגו אטו אנן אין מאמינים לה אלא הטעם דדברים שבלב אינם דברים ואף שאנו יודעים שכוונתם להשטות אפ"ה חוששי' לדברים שבפה ולא לדברים שבלב והרב בב"ח חילק בין ע"א לב' עידים בטענות השטאה וכתב דנאמן לומר טענת השטאה בע"א ושכך פסק הלכה למעשה ואין דבריו מוכרחים להקל לכתחלה ועיין בתשובת מהר"ם פדוו' סי' ל"ב שם חוכך להחמיר אם הכחשת בעל דבר מהני ובסי' ל"ז חזר בו עיין שם ובד"מ:

והוא לבד ראה. ומלשון זה משמע דוק' כהאי גוונ' שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו דמה בכך אם היו אצל המעש' אם רק הוא לבדו ראה אבל אם הוא אומר שהקדושין היו כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחבירו מכחישו ואמר שלא נגמרו הקידושין והוי כא' אומר נתקדשה קרוב לה וא' אומר לא נתקדשה דקרוב לו הי' דחוששין לכתחיל' לדברי האומר נתקדשה כמבואר לקמן סי' מ"ז סעי' ג' ומיהו יש לחלק דוק' בהיו הרבה עדים אצל הקידושין והלכו כולם ונשארו שנים דאז חוששין לדברי האומר קרוב לה אבל בלא היו רק שנים וע"א צריך לעדו' חבירו והלה מכחישו לא מהני וכמו שחילק בזה בת"ה סי' רי"ב ומסיק לבסוף דלעולם מוקמינן לה בחזקת פנוי' אלא דוק' היכ' דאתרע החזקה ע"ש ומשמע היכ' דאתרע חזקת פנויה דהיינו ששניהם מודים שנתאספו יחד לקדש וא' אומר נתקדשה בפני שנינו וא' אומר לא נתקדש' הרי זו לא תנשא לכתחיל' וכל זה שאין א' מהן מודה לדברי העד אבל הא' מודה לדברי העד שהיו שנים אצל הקדושין שוי נפשיה חתיכ' דאסור' לא יהא בלא עד א' אם א' אומר שהיו קידושין בפני שנים לגבי נפשיה נאמן:

והא' מהם קרוב. ולא נפסל השני בצירופו לקרוב (כמבואר בח"ה סי' ל"ו) דמיירי שלא נצטרף בשע' ראיה לדעת הרא"ש דבעי תרתי (כוון בשעת ראיה כדי להעיד ובא לב"ד והעי') או לדעת הרי"ף שנאמן לומר שלא הכיר בקורבתו ומשום חומר' דקידושין חיישינן לכתחל' ועיין בח"מ סי' ל"ו ועיין בתשובת מהר"ם פאד"וה סי' ל"ז מ"ש מזה:

יכולה לומר יודעת הייתי. נרא' אף שהם אומרי' שכוונו לשם קידושין לא מהני מאחר שלא ראו את העדים וכמו שאכתוב בסמוך:

שוב אינה נאמנ' לומר לשחוק כוונתי. יש לדקדק למה במשטה אני בך ק"ל בח"מ סי' פ"א סעי' א' דאף דאמר להד"מ אנן טענינן ליה טענת השטאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי ואפשר דמשום חומר' דקידושין מחמירין ומ"ש והוי קידושין היינו לחומר' שלא לפוטרה בלא גט ומיהו קשה דשם בתשובת מהר"ם פאדו' ע"פ המעש' שהי' מיירי באחד מעיד שראה הקידושין וגם היא ראתה אותו וא' מעיד שראה הקידושין והיא לא ראתה אותו אז אמרינן מאחר שהכחיש' אותו ע"כ לא כוונה לצחק ונשאר עכ"פ קידושין בע"א אבל אם שני עדים לא ראו אותה אף שהיא הוחזקה כפרנית במה שאמרה לא קבלתי מ"מ אין כאן קידושין אפי' לדברי העדי' וכמו שכתב הרשב"א הביאו הב"י סי' זה דכל שהם לא ראו אותה אין כאן קידושין ומשמעו' ל' הרשב"א אף שהם אומרים שכוונו לשם קידושין אינו כלום דהכל יודעין שאין קידושין בלא עדים כלום ואף אם שמעו מפיה שמקבלת לשם קידושין אנן סהדי דלא קבלה לקידושין רק שאומרת כן ולבה בל עמה ואינה נאמנת לומר שכוונת' הית' לקידושין דהא העדים צריכים לידע אמתת הקדושין וכאן יודעים העדים שהיא אינה רואה אותם וא"כ אף אם היא טוענ' שכוונ' לשם קידושין לאו כלום הוא וא"כ דברי מהר"ם פאדווה תמוהין והראיה שהבי' מהר"ם מפ' שבועת הדיינין ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזפתי' א"ל להד"מ אזל אייתי דאוזפיה ופרעיה אמר רבא כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי וידוע דהלכת' כרבא ה"נ כיון דאמרה להד"ם א"כ הודתה שלא שחקה בו ואף אם תטעון מעת' ששחק' בו אינה נאמנת עכ"ל אין ראיה לנ"ד דכאן אף שאנו יודעין שלא כוונה לשחק אפ"ה לא מהני כל שלא ראתה העדי' ובתשובת ריב"ש סי' רס"ו מוכח בהדי' דלא כוותי' דהא גם שם כפרה האש' למעיין שם ואפ"ה כתב לבטל הקידושין מאחר שהעדים לא ראו אותה:

נאמנת במיגו. משמע שאם היא מודה ששמעה וקבלה לשם קידושין מהני אף שהחור צר וא"א לראות אותה וגם היא לא ראתה העדי' מ"מ אם היא טוענת שידעה שהיו שם עדים ושמעה קול העדי' קודם שנתנו לה הקידושין וגם העדים ראו אותה לפני הקידושין ובשעת הקידושין שמעו קול שמיעה כראיה לענין זה דהא עידי יחוד הוי כעידי ביאה אף שלא ראו הביאה ממש:

כל זמן שאין השטר מקוי'. משמע דאם השטר מקוים או שיכול להתקיים הרי היא מקודשת אבל הרשב"א בתשוב' סי' אלף ר"ט ר"י כתב שאין סומכין על השטר אם כתבו וחתמו שלא מדעת המתקדשת אין זה שטר ומפי כתבם ולא מפיהם הוא ואינו אלא כפנקס בעלמ' ומ"מ מדבריו משמע שאם היה כתוב בשטר ואמרה לנו האשה כתבו וחתמו ותנו ליד פלוני המקדש להיות בידו לראיה שקדשני הוי שטר גמור אבל בהגהות מרדכי דגטין משמע דאף דכתבו בידיעת האש' אינו כלום דשטר זה לא ניתן ליכתב ורחמנ' אמר מפיה' ולא מפי כתבם דבשלמ' שטר חוב הוא יסוד נביאי' מפי הגבור' דכתיב כתוב בספר וחתום והעד עדים עשה הכתוב חתימת השטר בעדי' כהעדה בפיהם וגם שטר קידושין אי מנח ליה גבי דידיה ודידה לא מיקרי מפי כתבם ודוק' בשטר קידושין שהאשה נקנית בו וניתן לכתוב דמקשינן הויה ליציאה אבל שטר ראיה על קידושי כסף לא ניתן לכתוב ורחמנ' אמר מפיה' ולא מפי כתבם עכ"ד:

ודלא כיש מי שמחמיר. מה שהחמיר הרב מהרי"ק שם דאפי' העדי' עומדי' לפנינו ואומרי' לא חתמנו מעולם היכ' דהשטר הובא לב"ד וקראוהו ב"ד הרי הוחזק בב"ד לא משגחינן בהו הנה בודאי דין זה הוא נגד המושכל והרשב"א בתשוב' סי' אלף ר"י לא חילק בזה וכתב בפשיטות דהלכה רוח' בישראל כל שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לפסול השטר אף שמשמע שהמעשה הי' שם שטען בפני ב"ד והוציא השטר בב"ד אבל כשאין העדים לפנינו ולא נתקיים השטר והאש' טוענת מזוייף בזה אפשר לומר דמדאוריית' לא בעי קיום וכן משמע בתשובת הרשב"א שחשש שמא ימותו העדים ומשמע אף שהיא טוענת מזוייף לא היתה נאמנת מן התורה כל זמן שאין העדים לפנינו ואמרו שלא חתמו מעולם אבל בהגהות מרדכי כתב וזה לשונו אבל היכ' דאיכ' הכחשה קמן אפי' מדאוריית' בעי' קיום גמור וכו' וראיה מדתיקן זמן בגיטין וכו' דאע"ג דגם האשה מודה לדבריו ואין שם הכחשה וכו' טענינן מזוייף וצריך קיום וכו' עיין שם ועיין עוד בתשובת הרשב"א שהעתיק הב"י דאפי' מוציא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר ע"פ עדים דעלמ' מחזיקין אותו במזוייף כיון שבאו אותם שנים ואמרו שלהם אמר לזייף אותו הוי כשטר' ריע דלא מגבינן ביה ואפי' לכתחל' שרינן לה דהכא בחזקת היתר לעלמ' היא ועוד כיון שעכשיו קודם שיוצא השטר מתירין אותה דלא חיישינן לעדים בצד אסתן וכיון שהתירוה לא תצא מהתירה הראשון ועוד דכל שלא באו עידי השטר ממש נאמנת לומר מזוייף מיגו דאי בעי אמרה גרשתני ואף על גב דמיגו במקום עדים לא אמרינן היינו דוק' אי אתי עדים גופייהו דחתימי בשטר אבל הכא אימר מזוייף הוא עיין עליו ועיין בתשובת הרב מהריב"ל חלק ד' סי' ב':

המקדש בפסולי עדות דאוריית'. הרמב"ם כתב פי"ג מה' עדות דקרובי' מן האב הן מן התורה אבל הקרובים מן האם או מדרך אישות פסולי' מדבריהם אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דכל הנלמדי' מן המדרש הן הן מ"ה בין קרובי אב בין קרובי אם וכ"כ המ"מ בשמם והר"ר יהודא בן הרא"ש כתב ג"כ שרבים חולקים על הרמב"ם וס"ל דקורבת אישות מן התורה ועיין בדברי הרמב"ם מפ"ט מה' עדות ואילך שם ביאר פסולי עדות של תורה ושל דבריהם ועיין בב"י מה שמצא כתוב בא' שקידש בעדים פסולי' דהיינו שהעידו עליהם שעברו על שבועתן להבא ונתקבל פסולם שלא בפניהם ורצה א' להתיר האשה וחלקו עליו וגזרו עליו נידוי שיחזיר מהוראתו מכמה טעמים עיין שם כי נ"מ לדינא:

כופין אותו ליתן גט. הרמב"ם כתב כופין אותה ליקח גט והוא פשוט שהיא אסורה להנשא בלא גט מאחר ששני עדים הכשרים מן התורה מעידים שנתקדשה אך לכוף אותו לא ידעתי במה נתחייב לכוף אם הוא מוכן פעם שנית וכבר קידשה קדושי תורה:

החשוד על העריות וכו'. הנה הפרש גדול יש בין בא על הערוה ממש לחשוד בעלמ' שמתייחד עם העריות דבחשוד בעלמ' נראה שאינו רק פסול מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה רק שהוא חשוד לאותו דבר אבל אם בא על הערוה ממש ויש עדים בדבר למאן דפסק כרב ששת (סנהדרין פז"ב דף כ"ו) הוא פסול מדאוריית' ומיהו לדעת קצת פוסקים הפוסקים כרב נחמן שם אף בבא על הערוה ממש מאחר שיצרו תוקפו כשר לעדות רק בעדות אשה נקרא חשוד מדרבנן:

בין לענין קידושין. מלשון זה משמע דוק' לעדות קידושין או גירושין פסול אבל להעיד לאשה שמת בעלה כשר להעיד דלא גרע מעבד ושפחה אבל רש"י פי' לאפוקי לומר מת בעלה:

כגון לפני אנוסים. כלו' שתחלתן היה באונס וסופו ברצון שאפשר להם למלט ועובדים ע"ז ברצון:

י"א חיישינן לקידושין וכו' ויש מקילין. המעיין בגוף התשובה יראה דלא פליגי אהדדי והרב מהר"מ פאדווה אלו היה נחלק על הרב מהרר"י מינץ היה מביא דבריו אך הכל לפי הענין והמעיין בגוף התשובה של מהר"ם פאדוו' מיירי במומר שלא נראה בו סימני טהרה והוכיח סופו על תחלתו שחזר לסורו א"כ לגבי מומר כזה לא אמרינן ביה שמא הרהר תשובה בלבו אבל מי שחזר אח"כ בתשוב' אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דלבו הי' תמיד לשמים והמחמיר והמקיל שניהם לדבר א' נתכוונו ועיין שם בתשובת מהרמ"פ מביא בשם תשובת רש"י כגרסת ספרים דידן דהחשוד מהימן לעיולי:

אבל בקידושי דרבנן. בגוף התשוב' מבוא' דמיירי במי שקידש בת קטנ' שלא בפני אביה בפני עדים פסולי' מדרבנן שאין כאן חשש קידושי תורה כל זמן שלא נתרצה האב בפירוש ע"כ אין חוששין לקידושין אפילו בפסולי עדות דרבנן:

אשה בע"כ אע"ג דגבי מקח אמרי' בסי' ר"ה דאגב אונס גמר ומקני הכא גבי קידושי' אפקועינהו רבנן לקידושי' והמעות הוא מתנ' כיון שהוא עושה שלא כהוגן דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שהרי הוא אומר כדת משה וישראל הלכך יש כח ביד רבנן לבטל הקידושין:

אבל האיש כו' דלא הצריכו רבנן להפקיע הקידושין שהרי יכול לגרש בע"כ של אשה ע"כ הוא בזבינ' דאגב אונס גמר ומשעב' נפשו לגבה ועכשיו שאין מגרשין בע"כ מכח חרם דר"ג יש לדמות איש לאשה אלא דנר' דכה"ג לא שייך חרם דר"ג:

אמרה תחלה קדשני וכו' זה דברי מהד"מ שהביא ב"י בשם תשובה מיימן משמע דאע"ג שלא פירש' תחלה שיקדשנ' ע"י זריקה והוא זרק לה מקודשת והא דאיתא בסימן ל' תחלת הסי' אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושין כו' והוא לשון הרמב"ם אין הכוונה שצריך רצוי שלה בפי' על הקידושין שיהיה ע"י זריקה אלא דהתם קמ"ל דהיו מתקדשת אפילו אם באו הקידושין לחצר' ובזה ודאי צריך שיודעת תחלה שהוא הולך לזרוק שם הקידושין דאי בלא ידיעת' תחלה זרק שם אע"ג שאח"כ נודע לה מזה ושתקה אינה מקודשת דהוי שתיקה דאחר מתן מעות ולא מתקדשת כדלקמן ע"כ כתב הרמב"ם כיון שרצתה שיזרוק לה קידושיה כו' ומוח ז"ל דקדק לומר מכח ההיא דסימן ל' שזכרנו דבעינן שתהא מרוצה על הזריקה ולא מבעי' אם פירש' בהדי' תן לי הקידושין בידי דאין כאן קידושין כלל אם שינה וזרק לה אלא אפי' אמרה סתם קדשני וזרק לה אינן קידושי ודאי אלא ספק שמא מקפדת שלא יזרוק לה או שמא אינה מקפדת ולא נהירא לע"ד אלא דודאי אם אמרה בפי' תן הקידושין בידי והוא זרק לה אפי' ספק קידושין לא הוי כיון ששינה ממה שהקפידה לומר בידי ה"ל שלא מדעתה אבל אם אמרה סתם קדשני כוונת' בכל מידי דהוה קידושין כמפורש כאן בדברי מהר"ם וראיה עוד ממ"ש הטור סימן כ"ח בשם הרמ"ה באומר כנסי סלע זה לפקדון וחזר ואמר התקדשי בו דוק' דשקלתינהו ושתקה מקודשת אבל זרק לה אפי' ליק' ולא שקלתינהו אלא שתק' ואזלה לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא דהא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת היינו היכ' דארצאי מעיקרא לקדושי לי' כו' משמע דא"צ ריצוי אלא לעיקר הקידושין אבל לא לענין הזריקה ומו"ח ז"ל פי' שם דה"ק אפילו נתרצה לקידושין אבל לא לזריקה דהוי ספק קידושין כו' ואלו דברים דחוים דשם אין עסק בספק קידושין דודאי מ"ש קרוב לה מקודשת היינו קדושי ודאי זה נ"ל ברור:

ואפי' אם שניהם מודים בדבר נר' פשוט דהיינו ארפי' אומרים שלשם קידושין נתכוונו לא מהני כיון שלא היה שם עדים וכ"כ ב"י בשם הרשב"א בפ' הזורק דאפי' ע"א בשחרית וע"א בערבית לא מהני דאין כאן קידושין דאפי' בא עליה לשם קידושין אין קדושיו קידושין דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין עכ"ל וא"ל ממ"ש בסעיף ג' שאומר שכוונתי לשחוק משמע שאם אמרה לקדש היתה כוונתי הוה מקודשת אע"ג שאינה יודעת מן העדים התם יש עכ"פ עדים אלא שאינה ידועת משא"כ כאן שבאמת אין כאן עדות לא מהני אפי' נתכוונו לקידושין:

אם שניהם מודים נר' דדיינו שמודים שלשם קידושין נתכוונו וקמ"ל דלא אמרי' בז אין דבר שבערוה פחות משנים דאלו אמרו שלשחוק נתכוונו אין להחמיר אם אין כאן אלא ע"א דזה הוה כמכחיש העד לגמרי וכן מבואר שם בתשובת רשב"ץ שמביא ב"י וסביים דאם יש הכחשה ביניהם (אין חשש) בע"א כמ"ש רשב"א בטוענ' משט' הייתי בך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל: דברי המגיה שם בסעיף הנ"ל אבל אם א' מכחיש העד כו' בב"ח מחלק בטענת השטאה בין ע"א לב' עדים דבע"א נאמן לומר טענות השטאה ולא בב' עדים וכן הסכים הט"ז וכתב הח"מ דאין דבריו מוכרחים להקל דדכשם בב' עדים טענת השטא' לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים ה"ה ע"א ומה בכך דיש לה מגו אטו אנן לא מהמנינן ליה אלא הטעם דדברים שבלב אינן דברי' ואף שאנו יודעים שכוונתם להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב עכ"ל והב"ש בסק"ו כתב ג"כ ע"ז ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי הטפתי דאינו נאמן במגו דהיה יכול להכחישו כמ"ש בתו' פח"ה בשם ריב"ם כו' ומ"ש הרשב"א אם אמר משט' הייתי היינו כשאומר שבפי' אמר בשעת קידושין שמשט' בו עכ"ל ולע"ד נר' דלא דקו הנהו רבנן בזה דהא דעת המחמיר הוא דעת הסמ"ג משום דס"ל כיון דלא אפסיק הלכתא יש לחוש לדר' פפא דס"ל חוששין ומפ' הרשב"ץ דדעת הסמ"ג הוא דוקא בשנים מודים אבל לא בהכחש' וי"ל הא דאמרי' שם בגמ' אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר ממון כו' א"כ למאן דס"ל דחוששין בע"א לא יליף דבר דבר מממון א"כ י"ל דהאמינה התורה כאן ע"א כמו ב' עדים ואפי' הכחישו אותו נאמן א"כ מנ"ל לרשב"ץ לחלק בין שניהם מודים ובין מכחישים אלא ע"כ צ"ל משום דבעי' הגמ' שניהם מודים מהו ופירש"י אי טעמא דאין חוששין משום דלא מהימן הוא והא המנוהו א"ד משום דאין קידושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון אין ולאו ורפי' בידו ושמואל אמר אפילו בשניהם מודים אין חוששין נמצא עכ"פ באין שניהם מודים לכ"ע אין חוששין וע"ז מקשה שם בגמרא וכל הסוגי' מיירי מזה דהיינו בשניהם מודים וע"ז קאמר שם מאי הוי עלה היינו באם שניהם מודים דשקיל וטרי בה הש"ס דאילו באינן מודים הא ליכא מאן דפליג דא"ח וע"ז קאמר רב פפא דחוששין והיינו בשניהם מודים כמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל דגם בטענות השטאה ס"ל דאין חוששין לע"א דהא הסוגיא לא מיירי רק בשניהם מודים שנתכוונו לשם קידושין ודוקא בזה שקיל וטרי הש"ס אי חוששין לע"א וע"ז קאמר ר"פ דחוששין אבל בטענת השטא' פשיטא ליה להש"ס דא"ח דאל"כ דבטענות השטאה ג"כ לא פשיטא ליה דהא שמואל אפי' בשניהם מודים פירושו דמודים שאמרו לשם קידושין אבל השטא' היתה ובזה הוא דאין חוששין ק' מאי מקשה הגמרא מהאומר לאשה קדשתיך כו' ומהמגרש דהא אף שמואל ס"ל בשניהם מודים שנתכוונו לשם קידושין דחוששין דה' דאמר אעפ"י ששניהם מודים א"ח מיירי בטענות השטאה דשם הוא דקאמר דא"ח ולא בשניהם מודים שנתכוונו לשם קידושין א"ו דשמואל מיירי במודים שנתכוונו לקידושין אבל בטענות השטא' ליכא מאן דפליג דאין חוששין וא"כ קאי גם ר"פ דוקא אאם שניהם מודים הוא דחוששין אבל בטענות השטאה אין חוששין ומה שהקשה בחלקת מחוקק דכשם דבשני עדים טענות השטאה לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים כן בע"א כו' אינו דומה כלל דבשלמ' בב' עדים כיון דכ"ע ידעי דבב' עדים הוי קדושין גמורין וא"י להכחישם אמרי' בזה אף דאיכא אומדנות מוכיחות דלהשטות נתכוונו חוששין לדברים שבפה מדלא נזהרו שלא לדבר לעשות בפני עדים אבל בע"א דידעי דאין ע"א יוכל להעי' דהא אפשר להכחישו ומשום זה לא נזהרו מפניו בהשטאה ונאמנים בטענת השטאה מכחד היו יכולים להכחישו לא נזהרו מפניו ולזה כוון הב"ח במ"ש בב' עדים כיון שאם היו מכחישין ואומרים להד"מ לא היו שומעים לו הה"נ באומר דכוונתו היתה לשחוק אין שומעין אבל בע"א כל שטוענים שלא היו שם קידוש היינו אינו מודים ואין שם קידושין כלל עכ"ל ולא קיצר בלשונו דבב' אין שייך למגו דיכול להכחישו א"נ משא"כ בע"א דנאמן במגו אלא ודאי כיון בלשונו דבב' עדים שאם היו מכחי' אין שומעין לו לכך אין שומעין בטענות השטאה משום דהי' לו ליזהר שלא להשטות בפניהם כיון שאינו יכול להכחישם להד"מ אבל בע"א אם טוען להד"מ אין שם קידושין כלל ולכך לא היה נזהר מלהשטות לפניו ולכך שומעין לו בטענות השטא' מטעם הנזכר ובז' נדח' ראיות הב"ש מחטפתי ודידי חטפתי דאין נאמן במגו דהכחש' דשם אין שייך טעם לכל תתירוצי התו' עכד"ה:

עד שיראו הנתינה ואפי' היא מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראי' דידיע' בעינן כן מסיים שם הרשב"א בתשובה:

והיא אומרת שלא שמע' נר' דה"ה אם אומר' ששמע' אלא שקבל' דרך שחוק נאמנת ואפי' מגו ל"צ דזה דכיון שלא ראתה את העדים נאמנת לומר כך כדלעי"ל סעיף ב':

ודלא כיש מי שמחמיר בדבר הוא מהרי"ק שורש פ"ד ופסק אפי' אם העדים אומרים אין זה כתב ידינו וז"ל ד"מ אבל בהגהות מרדכי דקדושין כתב דא"צ גט כ"ז שלא נתקיים בחותמיו וכ"כ רשב"א סי' אלף ר"י ובאלף רי"ו כו' דאפי' נתקיים השטר לא מהני לקידושין עד שיבואו ויגידו בפניהם שנתקדש' בפניהם או שהאשה צותה לכתוב השטר וא"כ דברי מהרי"ק דחוים מאחר שלא ראה דברי הראשונים דאלו ראה היה חוזר בו עכ"ל מכאן כתב להלכה דבנתקיים מהני ונרא' דאפי' בזה לא הוי רק ספק קידושין כ' ב"י מצאתי כתוב על עדות קרובים ע"י אישות די"א דהוי פסולי עדות דרבנן ואם נתקדשה בפניהם צריכה גט ויש חולקים וס"ל שהם דדאורייתא ולזה הסכים ה"ר יהודה בן הרא"ש וע"ש שהאריך בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקדושיו עכ"ל התשובה וכתב ד"מ ע"ז ולי נר' דיש לסמוך ע"ז אם שכבר ניסת אבל אם לא ניסת עדיין צריכה גט עכ"ל:

מקודשת. ב' אומרים נתקדשה באונס וב' אומרים נתקדשה לרצונה אם נשאת תצא זולת אם נתקדשה לא' מעידיה כנה"ג בשם תשובת כ"י. והרדב"ז סי' נ"ז כתב אפי' שלא נשאת לא' מעידיה לא תצא. נתקדשה שלא לרצונה אפילו אמרה רוצה אני אינה מקודשת עצמות יוסף דף ע"א ובחידושי מהרי"ט על קידושין ועיין בה"י מ"ש:

ספק. אפילו אמר רוצה אני עצמות יוסף. ואם מסר מודעא על הקדושין. קדושין בטלין. הרש"ך ח"ב דף ל"ז ע"ב:

מקודשת. עיין בה"י:

האשה. זה קאי אדלעיל שאמרה תחלה קדשני לכן מסיים כאן הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין בה"י ע"ש. לכאורה תמוה הוא דא"כ למה כתב והיא לא זרקה הקדושין וכו הא אפי אם זרקה נמי מקודשת כמו שפסק לפני זה וניערה בגדיה וכו' ודו"ק ועיין ח"מ ב"ש:

ע"א. אבל לפני נשים לכ"ע אין לחוש רשב"ץ ב"ש. ועיין תשובת חכם צבי שאלה קט"ו שחולק שם על מ"ש הח"מ בס"ק ד' גם מ"ש הח"מ רס"ק ב' מיישבו שם. ועיין מ"ש בשאלה קל"ה:

העד. הב"ח מחלק אם א' מכחיש ואומר להד"ם אז זה שאומר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש. אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קדושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א"צ לחוש וח"מ וב"ש חלקו עליו:

ראה. דוק' בכה"ג שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו. אבל אם הוא אמר שהקדושין היה כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחברו מכחישו אזי אם יש לה חזקת פנויה אוקמי אותה על חזקתה ומותרת. אבל היכא דאתרע חזקת פנויה כגון שזרק לה קדושיה חד אמר קרוב לה וחד אמר קרוב לו הרי זו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. ואם היו ג' אצל המעשה וא' אומר נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אפילו בדליכא חזקת פנויה תנשא לכתחלה הרא"ם ח"ב סי' למ"ד. וכל זה כשאין א' מהן מודה לדברי העד אבל אם א' מהן מודה לדברי העד שהיו שנים שוויא אנפשי' חתיכה דאיסור'. ואם ע"א אומר בפניו ועוד א' נתקדש'. ואותו פלוני אינו כאן צריכה לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא עיין ח"מ ב"ש וכנה"ג ד' ע"ב ע"ב. אמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה נתקדשתי לפלוני ולא היו עדים בדבר ואחר קצת ימים אמרה שהיו עדים בדבר היא נאמנת לשוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה מקודשת אני לפלוני ואח"כ חזרה ואמרה מה שאמרתי מקודשת אני לפלוני לא לפני עדים נתקדשתי וסבורה הייתי דאפילו שלא בפני עדים הוי קדושין נאמנת מהריב"ל ח"ג סי' פ"ה. ע"א מעיד שראה הקדושין וא' מעיד ששמע מפי אחר שראה שנתקדשה בפניו מצטרפין והוי מקודשת עיין כנה"ג דף ע"א ע"ב:

קרוב. דוקא קרוב אבל פסול אפי' לא ידע העד הכשר בפסלות חבירו אין עדותו עדות הר"ם פדוואה סי' ל"ז וכ"כ בה"י. ואם העד קרוב לשמעון ורחוק לבתו המתקדשת אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות עיין ב"ש והרש"ך ח"א סי' ב' ועיין לקמן ס"ק י"ד מש"ש:

גט. ומיהו אם הוא ידע שיש שם עדים אעפ"י שאינו רואה אותם קדושיו קדושין הרדב"ז ח"א סי' ד' וסימן רע"ה. כל שלא הרגישה בעדים אפי' אמרה להתקדש נתכוונתי אינה מקודשת מהרי"ט בחדושיו. ויש להסתפק אם קבלה קדושין בפני שנים ונמצאו פסולין בפסול נסתר שלא ידעה היא בפסולן ואחורי הגדר היו כשרים אם היא מקודשת מהרי"ט שם וכנה"ג כתב דהוי מקודשת ע"ש:

בו. דוקא שהיא טענה כן. אבל אם לא טענה כן אנן לא טענינן לה. תשובת ב"י סי' יו"ד מדיני קדושין. אבל כנה"ג הביא תשובת כ"י דאפי' לא טענה איהי אנן טענינן לה ע"ש דף ע"ג:

לשחוק. כ"כ הר"ם פדוואה. והח"מ השיג עליו וכתב אפילו אם הם מוכחשים מעדים אין כאן קדושין ע"ש. ולדעת מהרי"ט שהבאתי בס"ק ט' אפילו אם היה כוונתו לשם קדושין לא מהני ע"ש ואם לא טענה לא הד"מ מתחלה אלא ששתקה ואח"כ טענה שרצתה לשחוק נאמנת אפי' למהר"ם פדוואה כנה"ג דף ע"ג ע"א. הכמין לה ע"א אחורי הגדר ונתן לה קדושין בפני ע"א אחר הוי כמקדש בע"א הרמ"ט ח"א סי' י"ד:

יד אחרת. מהריב"ל ח"ב סי' ק"ה כתב דעדים שאינם מכירים לאשה אם האשה מכחשת הוי ס"ק ואם היא מודה הוי קדושין גמורים. והרש"ך ח"ב סי' קל"ד כתב דאם מכחשת אינה מקודשת כלל. והרמ"ט סי' רכ"ז כתב דאפי' היא מודה אינה מקודשת ואפי' הכירוה אח"כ צריך שתהי' המעות קדושין בעין ויחזור ויאמר לה הרי את מקודשת לי ותאמר הן כדי שלא תהא שתיקות' דלאחר מתן מעות. והרדב"ז ח"א סי' קכ"ו כתב דכל שמכיר העד לאשה אח"כ הוי מקודשת גמורה ע"ש. ועיין במהר"ם ד"ב סי' יו"ד. הכרה זו צריך שיכירו לאשה בעד א' אפילו עבד או שפחה או קרוב סגי הרמ"ט ח"ב סי' קי"ט:

רמאות. ולאסור אשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה אעפ"י שאינו מרומה נ"י והרדב"ז ח"א ס"ה נ"ז. וה"ה היכא דאשה מכחשת צריך דרישה וחקירה הרא"ם ח"א סי' כ"ד. ועיין כנה"ג שהאריך:

דאורייתא. הנה הקרובים מצד האם ס"ל להרמב"ם דהם פסולים מדרבנן. אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דהוי מדאוריית' עיין ח"מ ב"ש. המקדש בפני ב' אחים אין לחוש לקדושין כלל רלנ"ח סי' קל"ז הרדב"ז ח"א סי' רצ"ח המקדש את הקטנה שכסף קידושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת אין חוששין לקדושין אפילו להצריכה גט הר"י אדרבי סי' רל"א רשד"ם חא"ה סי' ל"ג. והרש"ך ח"א סי' ג' הוסיף שאע"פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב אין בקדושין האלו בית מיחוש. וכתב כנה"ג עליו וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין. אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו הקטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת מי נימא כיון דכסף קידושין לאביה כשרים הם לעדות או נימא דכיון דהם קרובים למתקדשת אין כאן קדושין או לפחות ס"ק. והוי יודע אם חתמו הקרובים לאב ורחוקים לבת בכתובה שפסולה כיון דאם מתה האשה בלא ז"ק חוזר על המקצת מחמת תקנות השו"ם עיין כנה"ג דף ע"א ע"ב. גוים פסולי עדות מדאורייתא נינהו לכ"ע ומהר"י הלוי. המקדש לפני קראים עיין בהרב בצלאל סי' ג'. ובהרש"ך ח"ג סי' ט"ו. ועיין כנה"ג. עדים שנטלו שוחד להעיד שקר פסולים הם מדאוריית' מהריב"ל ח"ד סי' ב'. המקדש בפני גזלן יש אומרים שהיא ספק מקודשת הרד"ך כתב דאין לסמוך עליו. אפי' ידענו בפסולי עדות דלא משקרי אינן קדושין גמורין הרד"ך בית כ"ד חדר ד'. אפילו באים פסולי עדות אצלינו ומעידים שנתקדשה בפני עדים כשרים והיא מכחשת לא מהימני הרד"ך שם. הפסולי עדות אעפ"י שבשעת ראיה הוא כשר אם בשעת העדאה הוא פסול אינם קדושין. הריב"ש סי' רפ"ו הר"י אדרבי סי' קפ"ה הרש"ך ח"ג סי' א' ותשובת ב"י סי' ב' מדיני קדושין. המקדש שיחד עדים פסולים אעפ"י שנתקדשה בפומבי והיו שם הרבה עדים לא אמרינן תתקיים העדות בשאר מהר"י ווייל סי' ז'. אבל מהריב"ל בח"א כלל ז' סי' ק"א כתב ואין לסמוך ע"ז להקל להתיר האשה מקודשת לשוק. המקדש בפסולי עדות ולאחר שנודע לו שלא היו קדושין נתייחד עמה בפני עדים ובעל אפילו שלא בפני עדים א"צ לקדשה פעם אחרת. לא נתייחד עמה בפני עדים כשרים אז צריך לחזור ולקדשה וא"צ לחזור ולברך לא ברכת אירוסין ולא ברכת נשואין וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת מהר"י ווייל שם. המקדש בפסולי עדות מדאוריי'. ל"מ בשקורבה היא עם המקדש או המתקדשת אלא אפי' הקורבה היא בין שני העדים פסולים מדאוריית'. וכן הדין אם מקדש בפסולי עדות דרבנן תומת ישרים סי' פ"ג. המקדש בפני שני עדים קרובים שהם שלישי בראשון לדברי ר"ת שפוסל שלישי בראשון היה נראה שאפילו גט אינה צריכה אלא שכתב רי"ו דבכה"ג לגבי קדושין צריכה גט וכ"כ הר"י אדרבי סי' שכ"ג. ואם רוצה לקחתה צריך לקדשה בעדים כשרים פעם אחרת. שלישי בשני לכ"ע כשר והיא מקודשת גמורה הר"י אדרבי סי' שכ"ג. ועיין כנה"ג:

דרבנן. הנוטל שכר להעיד פסול מדרבנן הר"ן ספ"ב קדושין. ודוקא אם נטלו כדי צרכו אבל אם נטלו שכר יותר מדאי נסתפק מהריב"ל בח"א דף ל"ה אי הוי פסולייהו מדאוריית'. ועיין במהרח"ש בקע"ד. הבועל ארמית פסול מדאוריית' כנה"ג דע"ב ע"א. שותה סתם יינם בזמן הזה ואוכל גבינות הגוים פסולים מדרבנן רשד"ם חא"ה סי' ל"ו. ועיין בש"ע ח"מ סי' ל"ד איזה הם פסולים מדאוריית' ואיזו הם מדרבנן:

העריות. החשוד אינו פסול רק מדרבנן. ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב"ד פסול מדאוריית'. ואם מייחד עם עריות הוא פסול מדרבנן עיין ח"מ ב"ש:

אנוסים. ר"ל שתחלתן היה באונס וסופו ברצון שאפשר להם להמלט ועובדים ע"ז ברצונן:

דרבנן. דהיינו שקידש בת קטנה שלא בפני אביה בפני עדים פסולים מדרבנן:

אין כו' והמקדש כו'. קדושין ב' ב' מ"ד א'. יבמות י"ט ופלוגתא דב"ב מ"ח ב' באנסוה לקבל הקדושין וכמו בזבינא שם וכמ"ש בספ"ו דב"ק דאמר רוצה אני או בשקבל המעות מעצמו דהוי כאומר רוצה אני וכמ"ש במ"מ ר"ס ר"ה וקיי"ל כמר ב"ר אשי כמ"ש ר"ת והגאונים וז"ש בע"כ ר"ל אפי' קבלה הקדושין מעצמה רק מאונס:

אבל כו' וי"א כו'. דתלוה וזבין אמרוהו תלוהו וקני לא אמרו בע"ה. אבל הרשב"א ומ"מ כתב דכ"ש הוא תלוהו וקני וכ"ד הראב"ד אלא שכ' שצריך שיאמר רוצה אני אבל כבר כ' שכל שעושה המעשה בידים א"צ שיאמר רוצה אני וכ"כ המ"מ כאן על הראב"ד וטעמו של בע"ה כמש"ש דווקא תלוה וזבין שקבל מעות וכמש"ש מודה שמואל כו' ועתוס' שם ד"ה אילימא כו' וד"ה קדש כו' וכמש"ש ב"י בח"מ סי' ר"ה מחו' ג' בשמו וכ' הרב שם ס"ס ר"ה ואישתמיטתיה להם שהרמב"ם והראב"ד והרשב"א והמ"מ חולקים עליהם וכן הסמ"ג וש"פ וכן עיקר דוקא בזביני ויהיב דל"ל הנאה כלל אבל בלקח זוזי אע"ג שהנאה היא פחות מהפסיד שאין אדם רוצה למכור קרקע כמש"ש כל דמזבין אינש כו' וכן בקדושין אע"ג שאינה מקבלת רק ש"פ אמר אמימר דמקודשת וכ"כ מהרי"ק ס"ס קפ"ה אע"ג דהנאה מועטת מאד והוכיח מתוס' הנ"ל ד"ה קדיש כו' וי"ל כולי מ' דבכסף בלא"ה מהני ואע"ג דאינה אלא שו"פ וכנ"ל והאריך שם וכ"ש שקונה השדה דאמרינן קפיץ וזבין וכי למוכר יותר הנאה בקבלת דמים מלוקח בשדה וכ"ש לפי הסמ"ג דמש"ש תלויה וקדיש על האיש קאי וכל שכן במכר כמ"ש קפוץ וזבון מתוב נתיב איתתא ונראה שהכריחו לסמ"ג לפרש כן קושיית תוספת הנ"ל ד"ה קדש כולי. אבל הג"מ תמה עליו וכתב כפירש רשב"ם ותוספת דעל האשה קאי ממ"ש הוא עשה כו' וא"ל ג"כ היא עשתה שלא כהוגן כו' ואפקעינהו כולי דא"צ לזה שהרי יכול להפקיעה בגט בע"כ משא"כ בדידה. מ"מ. וכמ"ש ברפי"ד דיבמות ורפ"ה דגיטין:

אמרה תחלה כו'. דבלא"ה אינה מקודשת כיון שזרקה כמ"ש ח' ב' הא שדתינהו כו' לא מבעיא כו' משא"כ באמרה וע"ל סימן למ"ד ס"ו דבלא אמרה אפילו בלא שדתינכו לאו כלום לדעת רמ"ה משא"כ באמרה דאם לא ניערה הוי קידושין כמש"ש ס"א וא"צ לרצתה אלא בחוב וגזל דידה אבל בפקדון א"צ וכ"ש בקדושין ואף שאמרה שבלבה היה אלא לשחוק דברים שבלב אינן דברים כמש"ש כ' א' ואע"ג שזרקה אח"כ תכ"ד לאו כדיבור לענין קדושין כע"ש סוף נדרים ופ"ח דב"ב:

ואין הולכין כו'. משום חומרא דא"א ושלכן אמרו תכ"ד לאו כדיבור כמ"ש רשב"ם שם ואמרינן אתתא בכ"ד ניחא לה. שם:

לקח כו'. מאחר שלא זרקה. שם בשם ר' גרשון מ"ה וכמש"ש י"ג א' אם איתא דלא ניחא כו' ואונס דמעיקרא לאו כלום כיון דבשעת קדושין הוא ברצון:

הואיל כו'. ר"ל ולכן א"צ לאמירתו כמש"ש דקי"ל כר' יוסי כנ"ל ר"ס כ"ז:

היה חייב כו'. כמש"ש י"ג א' דאפילו לא זרקה ולא אמרה הן אינו כלום ע"ל סי' כ"ח ס"ג וכ"ש בזרקה דאפי' בקדושין גמורים אינו כלום כנ"ל:

המקדש כו'. דכולהו אמוראי ס"ל כך לבד ר"פ ורב כהנא בתראה הוא וכן רב אשי קיבל דבריו:

ויש מחמירים כו'. כר"פ וכבר כ' הרשב"א שיחידאה הוא הסמ"ג וכל הפוסקים חולקים עליו ולית דחש לה:

או שניהם כו'. דמ"ש מאי הוה עלה קאי על הבעו מיניה מר"י דבלא"ה אין ספק ואין שום חולק בדבר:

ואין חילוק כו'. כמו בעדות ממון וערש"י שם ד"ה מהו כו':

וכן כו'. עס"ה:

צריך כו'. ואפי' כו' ודוקא כו' כמ"ש בשבועות ל"ד ב' והלה מה טוען כו' וילפינן כאן מממון ועח"מ סימן ע"ט ס"ד:

קידש בפני כו'. קידושין מ"ג א':

ואפי' ייחד כו'. כיון שא"צ להזמנת עדים ועח"מ סימן ל"ט ס"ה:

וצריכין כו'. דשמא בע"א בא לידה שלא בקדושין וכמו בממון דעדות ראיה בעינן וז"ש ואין הולכים כו' כמו בממון.

מי שקידש כו' במיגו כו'. כיון שאין העדים אומרים בודאי ששמעה רק אפשר ששמעה במקום חששא אמרינן מגו במקום עדים כמ"ש בכתובות כ"ז א' וז"ש ובלבד כו':

כל עדות שלא כו'. כמ"ש בח"מ ר"ס כ"ט מהתוספתא ומ"ש שלא נחקרה היינו במקום שצריך דו"ח כמ"ש בתוספתא שם והיינו בדין מרומה כמ"ש למטה:

ולכן אפי' כו'. כמ"ש בפ"ד דשבועות וכמ"ש בח"מ שם:

עידי קדושין כו'. כמ"ש בסוף יבמות וכר"ע דלד"מ מדמינן לה וכמ"ש בסוף גיטין דבב"ד הדיוטות משום דשליחותייהו כו' כמו בהודאות והלואות דחד טעמא להו כמ"ש בריש סנהדרין בדין הוא כו' אלא משום דר"ח א' ד"נ וא' ד"מ בעינן דו"ח:

אם לא כו'. כמ"ש רפ"ד דסנהדרין:

מצאו כ' כו'. כמ"ש מפיהם ולא מפי כתבם וס"ל כדעת הרמב"ם שכל שאינו מקוים לאו כלום והרבה חולקים ע"ז כמ"ש בפ"ב דכתובות הנח לקיום שטרות דרבנן אבל הרשב"א כתב דאף במקוים לאו כלום דשמא חתמו בלא דעתה וכמ"ש בסנהדרין כ"ט ב' ההוא אורייתא כו' שאלינהו לספרי כו' וכה"ג לא ידע בזה"ז ואיננו שטר והוי מפי כתבם ועח"מ סימן ל"ט סי"א וי"ח כו' והג"מר כ' בשם ר' שמחה דאפילו בשטר מקוים ונכתב כדינו אינו כלום ממ"ש בתוספתא פ"ב דכתובות יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים בעדים גובה מנכסים ב"ח אלמא אף שטר גמור אינו כלום לענין אשת איש כמ"ש בסיפא שהמלוה כו' והטעם משום דשטר לא ניתן לכתוב באשה ובירושלמי סוף יבמות והביא' הרא"ש שם פרק בתרא ס"ט מצאו בשטר כו' ואף מאן דמיקל שם משום דאקילו בה כמש"ש ועכשיו משיאין ע"פ כולי ודבריו נכונים די"ל בירוש' שם דאמר מצאו בשטר מ' בשטר גמור וכן ממש"ש ויפה כח שטר כו' וא"כ מאי אמר ולא מפי כתבם כו' ועי"ל מאי אמר דתניא ע"פ עדים כו' ועכשיו כו' מאי ראיה והלא שטר גמור יפה כחו מכח עדים כשרים ואפ"ה אין משיאין ומאי סיעתא ועי"ל הרבה אלא דטעם הברייתא מ"ש ויפה כח השטר כו' הטעם הוא שלא ניתן ליכתב והוי מפי כתבם כנ"ל וז"ש מסייע כו' דתניא ע"פ עדים כו' ועכשיו כו' וברייתא הנ"ל ויפה כח השטר קודם שהוחזקו להיות משיאין כו':

ודלא כו'. ע"ש שהרבה להוכיח דקיום שטרות דרבנן כמ"ש בגיטין ג' א' בדין היא כו'. כדר"ל כו' אלמא אפי' לקולא ושם ה' ב' והקי"ל דבדרבנן כו' ובכתובות י"ח ב' וכ"א ב' וש"מ ובירושלמי פ' בתרא דשביעית שט"ח מוקדם כו' מי מודיע כו' לא כן ארשב"ל כו' ועח"מ סימן מ"ג ס"ח בהג"ה ואף ס' ראשונה מודה לזה אלא שכתב דוקא שאין מכחיש אבל אם באו עדים ואמרו לא חתמנו או שבע"ד מכחיש מדאורייתא בעינן קיום ומ"ש הרב כ"ז שהשטר כו' מיירי בכה"ג וכמ"ש בהגמ"ר שם בההוא עובדא שהעדים שחתומים אמרו לא חתמו וכן המקדש אמר שמזויף הוא ע"ש ובזה צדקו דברי מהרי"ק ועבש"ך על ח"מ סימן מ"ו ס"ק ט' שהאריך שם אבל כאן דברי הר' שמחה נכונים כנ"ל:

המקדש כו'. סנהדרין כ"ו ב' א"ר ששת עני כו' ואף ע"ג דקי"ל כר"נ דוקא בחשוד בעלמא כמ"ש תוס' שם ד"ה החשוד כו' ולעדות אשה פסול אף כה"ג כמ"ש בהג"ה וממש"ש:

אבל כו'. כיון דמדאורייתא כשרין וע"ל סי' כ"ח סכ"א ובקידושין כ"ד ב' הואיל ומדרש חכמים כו' וכ"ש בדרבנן וזהו דעת הרמב"ם דסובר אף בקרובי האם תופסין מדרבנן וכמ"ש בח"מ סי' ל"ג ס"ב בהג"ה וכ"כ ר"ה גאון ובה"ג והרבה גאונים ושאילתות הביא ראיה הנ"ל אבל הרי"ף חלק עליהם וכ' דראיה הנ"ל לאו כלום דא"כ כל קרובים נמי דהא כולם מדרש חכמים דהא פשטיה דקרא לא יומתו אבות מיירי בעון בנים ומקרא מלא הוא בד"ה בידעתו דא"צ גט וכמ"ש כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומש"ש דמדרש חכמים פירש הרשב"א סימן אלף קפ"ח וכ"כ תוס' בגיטין מ"ב ב' ד"ה הואיל כ' דמש"ה שמא יטעה וימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה ומ"מ דעתו כדעת הגאוני' וכתב דלא אמרינן כל דמקדש אדעתא כו' אלא היכא דאתמר בהדיא דאל"כ הא דאמרינן ברפ"ג דקדושין תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג כו' לימא הוא עשה שלא כהוגן כו' כמ"ש בפ"ג דב"ב ובפ' בית שמאי והרבה כיוצא ובפ' האשה רבה (יבמות צ' א)' והא הכא דמדאוריי' כו' וקשרינן אשת איש לעלמא כו' ולא אמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש:

ואפילו כפרה כו'. ערש"י בקדושין ס"ה א' ד"ה לא כופין כו' דא"צ כו' משא"כ כאן ובגמ' שם אלא כופין אמאי כו' משא"כ כאן שנאסר כבר בקרובותיה:

ואם כו' או כו'. כמ"ש בגיטין פ"ט ב':

החשוד כו'. סנהדרין שם וכגירסת הרי"ף א' רבא ומודה ר"נ לענין כו' בין לאפוקה בין לעיולה וכפירש תוספת שם ד"ה החשוד כו':

המקדש כו' י"א כו'. כמ"ש בקדושין מ"ט ב':

ויש מקילין. דאל"כ היאך פסולין לד"נ כמ"ש בפ"ג דסנהדרין ומ' בין לזכות בין לחובה נימא ג"כ כנ"ל אלא דוקא שם משום דאמר ע"מ שאני צדיק גלי דעתיה וחיישינן:

מיהו אלו כו'. עמ"ש בי"ד סי' קי"ט:

י"א הא. כולי ע"ל סי' כ"ח סכ"א: