המקדש על תנאי וכל דיני תנאי - שולחן ערוך אבן העזר סימן ל״ח

ואם לאו אינה מקודשת. ואף על פי שמחמת אונס לא קיים תנאו. אפ"ה אינה מקודשת דאונסה כמאן דלא עבד וכר' יוחנן בירו' (הביאו הר"ן בקידושין פרק האומר דף תרמ"ח ע"ב והטעם מבואר שם בהר"ן לחלק בין גירושין לקדושין דאונס שייך כשאדם מחייב את עצמו דבר א' ואם אירעו אונס יכול לומר אדעת' דהכי לא נתחייבתי אבל כאן הא תלי בדעת חבירו ואם אירע אונס לא' ע"ד משל לאיש תאמר האשה מה לי לאונסך אני לא נתחייבתי להיות אשתך רק ע"ד שיקוים התנאי וכל זמן שלא נתקיים התנאי אף שמחמת אונס לא נתקיים אינה מתרצה בקדושין וכן להיפך אם לא קיימה האשה תנאי שלה מחמת אונס:

הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו. דין זה הוא גמרא ערוכה בגיטין דף ע"ה אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט ולא היה צריך לכתוב דין זה בשם הר"ן ובאמת המעיין בר"ן (פרק מי שאחזו דף תק"ץ ע"ב) יראה מלשונו כי יש להוציא דין אחר מדבריו כי הוא כתב שם בזה הלשון ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הלכך אף על גב דמקדימין לאו להן כי היכא דלא לקדים פורענותא לנפשיה כיון שגומר דבריו בלאו סגי עכ"ל נמצא אתה למד מדבריו כי אם הקדים לאו להן ואח"כ הן ללאו ואחר כך לאו להן אינה מקודשת מאחר דסיים דבריו בהן ואין קפידא על שמתחיל דבריו בלאו רק שלא יסיים בהן:

רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן. ראיתי בהג"ה במיימון לא החליט הדבר רק כתב בזה הל' אמר ר"י כי שמא אם אדם אומר סתם שיהא תנאי זה כתנאי בגו"ר יכול להיות שמועיל בלא כפילת תנאי מלשון זה משמע שהיה מסתפק בדבר ועכ"פ צ"ל תנאי קודם למעשה דאם אמר הרי את מקודשת אם תתן לי מאתי' זוז כתנאי בגו"ר לא מהני דהא חזינן שלא התנה כתנאי בגו"ר שהם הקדימו התנאי למעשה רק לכפול דבריו אפשר דא"צ כשאומר כתנאי בגו"ר:

ולא היכא דאתי מנייהו קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ספק קידושין וספק גירושין ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם וע' בדברי הרא"ש פ' יש נוחלין בסעי' מ"ח:

אם הכל הוא בדבר א'. בטור כתב אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת זה נקרא תנאי ומעשה בדבר א' כי התנאי סותר המעשה דאין הקדושין חלין רק אחר שיתקיים התנאי ואז הקדושין שלו ולא נתן לה כלום הא אם אמר ע"מ שתחזיר לי הדינר תהיה מקודשת וק"ל ע"מ הוי כמעכשיו ומכ"ש אם אמר בפי' מעכשיו תהיה מקודשת אם תחזיר לי הקדושין אז לא נקרא תנאי ומעשה בדבר א' וכן כתב התו' בגיטין דף ע"ה ובב"ב דף קל"ז ומיהו בקדושין בלאו הכי מתנה ע"מ להחזיר לא הוי נתינה כמבואר ריש סי' כ"ט ועמ"ש שם ומיהו בקדושי שטר משמע בסוף סי' ל"ב דאם אמר ע"מ שתחזיר לי הנייר דהוי מקודשת וכן בגיטין מבואר לקמן סי' קמ"ג דע"מ שתתן לי הנייר הוי תנאי ולא מקרי תנאי ומעשה בדבר א' מטעם שכתבתי דע"מ הוי כמעכשיו ואין תנאי זה סותר המעשה ומ"מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקידושין דיש לחוש לחומר' אם התנאי ומעשה הוי בדבר אחד היינו בקידושי שטר אבל בקידושי כסף כבר פסק לעיל דאפילו ע"מ לא מהני מטעם דדומה לחליפין וגם צריך לדקדק דבגט אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט כלל א"כ ה"ה אם אמר בגט וקידושי שטר אם תחזיר לי הנייר תהיה מקודשת או מגורשת דלאו מידי יהיב לה ולמה פסק כאן דלחומר' מקרי תנאי וכי עדיף ל' תנאי מאלו אמר סתם בלא שום תנאי בתורה דלא מהני כלל:

התנה עמה שתאכל חזיר. ואין כאן מתנה על מ"ש בתורה דלא תאכל ולא תתקדש:

אבל התנה עמה שתבעל לאסור לה. אבל אם תבעל למותר לה אף שיש כאן קצת איסור זנות פנויה מ"מ אין זה דבר שא"א שהרבה פרוצים תמצ' לעבור על איסור פנויה, ועכ"פ צריך שיאמר בזה הל' אם תבעלי לפלוני אז תהיה מקודשת לי אבל אם אמר בל' ע"מ שהוא כמעכשיו א"כ למפרע תהיה א"א וע' לקמן סי' קמ"ג סעיף י"ח וא"כ הוא ג"כ דבר שא"א שאין בידה שפלוני יעבור על א"א ומיהו אפשר לה לעבור שלא תגיד לו שבביאה זו תהיה מקודשת למפרע ולפ"ז גם לאבא אפשר שתבעל לו אם אינו יודע שבביאה זו נעשית כלתו למפרע ואין הפרש בין שתבעל לאבא או לפלוני בקידושין והרמב"ם (פ"ז מה"א דין י"א) דקדק בלשונו וכתב שתבעל לאביה ולאחיה או לבנה ועיין בב"ח בקונטרס אחרון שכתב ע"מ שתבעל לפלוני אפשר לקיים התנאי לאחר מיתת הבעל:

דכל מאי דתקון רבנן. דל' זה משמע דאיסור דרבנן בדבר שאינו ממון הוי כשל תורה ואסור להתנות אבל בהגהת מרדכי כתב בדבר תקנה דרבנן אפילו בממון תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

רצה האב מקודשת. כלומר שאמר הן דע"מ שירצה פירושו שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו וזה הוא דעת הרמב"ם דע"מ שירצה כאלו אמר ע"מ שיאמר הן וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י':

לא רצה או ששתק או שמת. ולא בחדא מחת' מחתינהו דבמת האב בטלי הקידושין מיד דא"א שיאמר עוד הן אבל בלא רצה שאמר לא או שתק אינם יוצאים מידי ספק קידושין כל זמן שהאב חי דאולי יאמר האב הן אחר שאמר בתחלה לא או שתק כמ"ש בסמוך ס"י:

לא מיחה או שמת. גם כאן לאו בחד' מחת' נינהו דבמת מקודשת ודאי ובלא מיחה כל ימי חיי האב הוא בספק שמא ימחה ואפילו נתרצה פעם אחד אם אח"כ מוחה נתבטלו הקידושין כמ"ש בסעיף שאחר זה ועל כן השיגו הראב"ד במ"ש מת הבן ואח"כ שמע האב דאילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך ומדברי המ"מ נתיישב זה דע"מ שלא ימחה דקאמר הרמב"ם כולל ג"כ ע"מ שישתוק ובשתיקה מיד נתקיים התנאי ע"כ כתב שמע אחר שמת וכמו שאכתוב בסעיף י"א:

מלמדין את האב שיאמר איני רוצה. אבל בסעיף שלפני זה בע"מ שירצה אם מת הבן אינו מועיל ללמד האב דאף דלא יאמר הן כשמת בנו מ"מ יש לחוש דאיך תנשא לשוק דאולי יאמר לאחר זמן הן כדי לקלקלה ע"כ אין לה תקנה בלא חליצה כל זמן חיי האב וה"ה דמתייבמת ממ"נ וכ"כ הטור בשם הרמ"א ועיין בב"ח על דברי הרמ"ה דהקשה איך חולצת הא אתי מינה חורב':

שדינו כאומר ע"מ שישתוק. הוא דעת הרא"ש והטור ודין על מנת שישתוק יתבאר בסמוך בסעיף שאחר זה:

כל שחזר ואמר הן. דכל תנאי התלוי בקום ועשה ולא קבע לו זמן הוא לעולם ואפילו אמר בתחלה לא ואף הטור מודה דמהני הן אחר לא אף על גב דפליג בלא אחר הן בתנאי דלא ימחה כל אימת דמתקיים תנאו חלו קדושין למפרע וכן בע"מ שישתוק אף על פי שתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שהוציאוהו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאי שהוא בקום ועשה דכיון שנתקיים התנאי פעם אחד די ומיהו בזה יש הפרש בין תנאי הן לתנאי שתיקה דתנאי הן לעולם משמע כל זמן שיאמר הן אבל תנאי שתיקה שישתוק בשעת שמיעה משמע שלא ימחה דא"א לפרש על מנת שישתוק פעם אחת כל ימיו וכי לעולם לא ישתוק:

מיהו אם לא היה בביתו. דברים אלו הוציא הרב מתשובת הריב"ש ושם מיירי מאב דשומע מקידושי בתו במקום אחר וע"ז אמרו בגמר' עד שיבא אביה וימחה שאין צריך למחות ולגלות דעתו שלא במקומו אבל נ"ד הוא תנאי ע"מ שישתוק ולא אמר ע"מ שישתוק בפני כי מיד כששמע ושתק נתקיים התנאי ואין הבן ברשות האב שנאמר דמה היה לו למחות שלא בפניו אטו אם יאמר ע"מ כשישמע פ' הדר במקום פ' וישתוק וכי נאמר שעלה ע"ד שפלוני הדר במקום אחר יבא כאן ויאמר לא יפה עשית ודאי כוונתו היה ע"מ שישתוק שם שיגידו לו ולא יאמר בפני הבריות לא יפה עשה פלוני שקידש את פלונית:

ואם מיחה בשעת שמיעה. כבר כתב הטעם דכל האומר ע"מ שישתוק כאלו קבע זמן לשתיקתו ואמר בהדי' ע"מ שישתוק מיד כשישמע ואם לא ישתוק אלא ימחה מיד נתבטלו הקידושין ושוב לא יועיל ריצוי כי כבר עבר זמן:

מת האב עד שלא שמע. ואם מת הבן מבקשין האב שימחה מיד כשישמע ולא ישתוק:

על מנת שלא ימחה כל זמן שמיחה. דהא תנאי זה הוא בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל הענין וה"ז כאומר לאשה ה"ז גיטך על מנת שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין לעולם:

מלמדין את האב שימחה אף אם כבר אמר הן. ולדעת הטור דלא מהני מחאה אחר אמירת הן אם אמר הן ואח"ז מיחה חולצת או מתייבמת ממ"נ אבל בלא חליצה לא מפטרה דילמ' קי"ל כהטור דאין מועיל מחאה אחר הן וכאן כפל ושינה שכתב מת הבן סתם ולעיל בסעיף ט' כתב ג"כ דין זה מת הבן ואח"כ שמע האב משום דלעיל העתיק ל' הרמב"ם והרמב"ם כשכתב על מנת שלא ימחה כוונתו ג"כ אם אמר על מנת שישתוק וכמו שכתב המ"מ ובע"מ שישתוק אם שתק בשעת שמיעה לא יועיל שוב מחאה ע"כ כתב מת הבן ואח"כ שמע האב אבל כאן מיירי בע"מ שלא ימחה לחוד ע"כ כתב מת הבן סתם כלומר אפי' מת הבן אחר ששמע האב ג"כ מועיל מחאת האב אף על פי שנתרצה כבר פעם אחד וכמו שנתבאר הדין בעל מנת שלא ימחה:

או שאדבר עליך לשלטון. ואם היא אומרת לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפיצה מדברי התוס' שהביא הרא"ש והטור דגרסינן התם אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים דמשמע שדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ואם שינה ודיבר דברים אחרים אינה מקודשת אבל אם אינם דברים ידועים אינה יכולה לומר לא הייתי צריכה לדברים אלו דהא מכל מקום קיים הוא תנאו ולא ידעתי מה שכתב הב"י אפשר דיכולה היא שתאמר לדברים הללו לא הייתי חפיצה ומה לו ולה מה שהיא חפיצה הא הוא התנה סתם שידבר לשלטון ואם אמר לה על מנת שיש לי דבר פלוני התאמר לו לדבר זה איני צריכה וסברתי שיש לך דבר הצריך לי ואפשר לומר דמשמעות דבריו היה בשעת התנאי שיעשה לה טובה לעשות לה מלאכה ולדבר עליה לשלטון כשהי' תברר שלא עשה לה טובה א"כ לא קיים תנאו ומ"מ פשט דברי הרא"ש אינם לחלוק על דברי התוס' הביאם הטור ס"ק י"א דפירשו שכיון שדיבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפץ ולדברים הללו לא חפצתי רק לפרש פי' אחר שמיירי שדברים ידועים הם אבל אם אינם דברים ידועים גם הרא"ש מסכים לדעת התוס':

אם יש עדים שעשה עמה כפועל. ואם היא מודה שעשה הודאתה כעדים דמי ואם היא מכחישתו בודאי אינו נאמן לגבי דידה ואם היא אומרת איני יודע על זה פסק כאן דהוי מקודשת מספק ובסוף הסי' כתב הרב בהג"ה די"א דלעולם נאמן כל שאין כנגדו מכחישו:

אם ידוע בעדים שיש לו מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ועמ"ש הב"י בשם הרמ"ה באומר יש לי מנה במקום פלוני ושניהם מודים שלא היה לו ונראה דה"ה הכא לא מהני שניהם מודים שאין לו:

שיש לו מנה ביד פלוני. ואם אותו פלוני מודה לפנינו נראה דהודאתו הוה כעדים ומיהו י"ל דאין האשה סומכת רק על עדים אבל על הודאתו יש לחוש לקנוני':

עד שיראנה מנה שלו. אפילו יש עדים שיכול להראות לה לא הוי קדושין דלא ניח' לה לסמוך אסהדי עד שתראה בעצמה כפי תנאו וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה:

מאחר שעדיין לא חלקו. לשון הר"ן אינו כן וזה לשונו דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווח' לקרנ' משתעבד לא חשיבי כשלו משמע שאם הגיע זמן החלוקה אף שעדיין לא חלקו הרי הריוח שלו מאחר שבידו לחלוק וליטול חלק ריוח שלו:

והיא משועבדת לב"ח. ל' ר' ירוחם בשם הרמ"ה כיון דלא אקני ליה מעכשיו מקודשת ודאי משמע הא אם אקני ליה מעכשיו אינה מקודשת ודאי:

והרויח אח"כ. ר' ירוחם כתב בשם הרא"ש דחולק וצריך שיהיה לו בשעת קידושין אפילו באומר סתם ע"מ שאראך דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך ועיין בב"ח ואם אמר ע"מ שאראך מנה שיש לי גם הרמ"ה מודה דלא הוי קידושין אא"כ הראה לה ממעות שיש לו בשעת קידושין וזה כוונת הרב כאן באומר לה ע"מ שיש לי כלומר שאראך מנה שיש לי כ"ע מודו:

בתר הכי למיהוי ספק קידושין. ל' הרמ"ה הוא זה לחלק בין האומר ע"מ שיש לי ר' זוז בין אומר ע"מ שאתן לך או אראה לך ר' זוז דבע"מ שיש לי אם אין ידוע בעדים שיש לו מקודשת מספק דאולי יש לו אבל בע"מ שאתן או שאראה אם נתן או שהראה בעדים מקודשת ואם אין כאן עדים אין כאן קידושין ספק לחוש דילמא יראה לה בצינעא דצריך לקיים תנאו בעדים וכבר כתבתי סי' זה ס"ק כ' בעשה עמך כפועל דאם היא מודה הוי כעדים ואם היא מכחשת אותו לאו כל כמיני' לומר שקיים תנאו לאסר' ובאומרת איני יודע הוי ספק ותנאי זה דאעשה עמך כפועל ג"כ מחוסר מעשה ואפ"ה חיישינן דילמא קיים תנאו בלא עדים וא"כ קשה על הרב איך העתיק כאן דברי הרמ"ה שסותר ההיא דלעיל ואפשר לפרש דברי הטור באופן אחר והוא כי מאחר שהרמ"ה סובר דאם אשכח מציאה או נתן לה מתנה מהני א"כ לעולם לא תצא מספק קידושין דכל פעם שתתבע אותו הראיני לי ישיב לה הלא לא אמרתי שיש לי רק שאראה לך ואולי אמצא עוד מציאה או מתנה וכעין שהקשה הרא"ש דמה גבול יש לו וע"ז כ' ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין לעולם אלא מיד שתאמר הראה לי ואינו מראה לה בטל תנאו ומיהו קשה דהא לקמן סעיף ל"ו בע"מ שאתן אם אומר שעדיין רוצה לקיים תנאו אפ"ה בעל נפש לא ישאנה וא"כ ה"ה בע"מ שאראה לך ג"כ יש לחוש לספק קדושין דאולי יראה לה:

כמו בע"מ שאראך מנה. וכלומר לדעת הרמ"ה אף שלא היו לו בשעת קידושין אם יביא לה ממה שמצא אח"כ מהני וממיל' אם אמר ע"מ שאביא לך מנה שיש לי כ"ע מודו שצריך שיביא לה ממה שהיה לו בשעת הקידושין וכמ"ש הרב לפני זה:

מקודשת ויראנה. ואינו יוצא במה שיביא עדים שיש לו וכמו שנתבאר לעיל סעיף י"ח בשם הרמ"ה דלא ניחא לה לסמוך אסהדי עד שתראה בעצמה:

או שלקח באריסות. אפי' באריסות בתי אבות דמ"מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה הר"ן:

שאינו מעלה מס. נראה דמיירי דיש כמה שדות שאין מעלין מהן מס ע"כ אם קרקע שלו משונה משל אחרים שנותן מקרקע שלו חלק ממאה עד"מ מס צריך שיהי' לו בית כור ועוד חלק ממאה לצורך המס אבל אם כל אנשי המקום נותנין מס משדות שלהם א"כ כשאמר ע"מ שיש לי בית כור עפר כדרך העולם משמע:

עמוקים עשרה. ושיעור רחבן לא נתפרש ועיין בר"ן וכן אם אינם עמוקי' י' ורחבן י' טפחים או ד' אמות עיין שם ושיעור סלעים כמו במכר ועיין שם:

כגון שהיה מכוסה. שאלו ראת' אותו וקבלתו סברה וקבלה וכתב הרשב"א סי' אלף קפ"ו בא' שנתן לאשה כוס וא"ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היו פניה מכוסות שורת הדין אינה מוקדש' דטעות הוא אבל אם ראתה הרי ידעה שאין זה טבעת וסברה וקבלה לשם קידושין והאריך בזה וסיים ומ"מ נכון לחזור ולקדש וכו' שאין אתנו ראיה מוכרחת שהי' מקודשת ודאית עכ"ל ואם אמר לה התקדשי לי בדינר של כסף ונמצ' זהב או במנ' ונמצא מאתים עיין בב"ח:

ל"ש אמרה לשליח לקבלו בתנאי. כלו' אף על גב דאיכא למימר דמראה מקום היא לו אף אם לא יתן אלא כסף קבל' ומכ"ש של זהב וכדעת ר"ש בגמרא קמ"ל דקפידא ואיכא דניחא לה בכספא מבדהבא:

אמרה בפי' בשעת הקידושין. כלומר שהשיב' לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שתק ולא השיב לה לא כי אלא דוקא על תנאי כך אני מקדש נמצא הסכים לדבריה:

וכן אם היא הטעתו. אינן קידושין אלא א"כ אמר וכו' כצ"ל:

אבל אם כנסה סתם. כלומר אם קדשה סתם בלא שום תנאי ואמר סבור הייתי וכו' וכן אם היא אמרה סבורה הייתי וכו' וכן הוא ברמב"ם סוף פ"ח:

בדקדוק יפה. נראה דמכ"ש שצריך לתרגם את התורה בתרגומו של אונקלוס:

צ"ל יודע המשנה. לא נתפרש אם צריך כל המשניות מהש"ס או די במשנה אחת או ג' משניות כדעת הטור בע"מ שאני יודע לקרות:

מדרשי התלמוד. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה והיינו נמי ספרי וספרא הנקראים בגמרא מדרש תורה וגם פה לא נתפרש אם צריך לידע כולן או מקצתן:

ותוספת' של ר' חייא. וה"ה תוספתא של ר' אושעיא:

דבר התלוי בסברא בכל מקום. נראה דהכ' ג"כ בא' מן המקומו' סגי כמו בע"מ שאני תלמיד ואפשר דמי שיודע להשיב דבר התלוי בסבר' במקום א' יודע להשיב בכל המקומות:

הרהר תשובה בלבו. אעפ"י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ספק קידושין לא נפקי:

והרי היא מקודש'. מפשט לשון זה משמע דהוי מקודש' גמור' מדאוריית' אבל רשב"ם פי' בגמרא דף ק"ל מקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן הי' משום לעז להצריכה גט וכן משמע לקמן סי' מ"ט שכתב אין חזרתו כלום וצריכה גט משמע לחומר' צריכ' גט אבל קידושין גמורין לא הוי אבל הר"ן בתשובה השיג עליו עיין שם והעתיק הב"י דברי הר"ן סוף סימן קל"ד:

בינו לבינה. הראב"ד ס"ל דצריך לבטל התנאי בעדים והרשב"א סובר דאין מחילת התנאי מועיל אלא בדבר שבממון כגון בע"מ שתתן לי ר' זוז שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בע"מ שאין עליך נדרים והיו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד ואיך תועיל מחילה ובתו' בד"ה לא תימא בכתובו' דף ע"ג הקשו קושיא זו ועיין בב"י מ"ש בשם הר"ן ליישב דברי הרמב"ם בזה ומ"מ כתב הר"ן אם אמרה שבשעת התנאי בלבה היה להתקדש אף שלא יתקיים התנאי מאחר דדברי' שבלב אינם דברים באם לא נתקיים התנאי אינה יכולה למחול שלא היה תנאי זה להנאתה שלא היתה מקפדת אלא תנאי גרידא היה עוד כתב הר"ן אם הקפיד פעם א' נתבטלו הקידושין מיד ואינו מועיל מחילה אח"כ:

שלא בפני עדים. בב"ח כתב שאם יש ביניהם הכחשה שהאיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת לא נמחל או איפכא שורת הדין דאינו בטל כל שאין עדים על הבטול ולמעשה הוי ספק מקודשת ולא ידעתי אם הוא טוען ברי לא קדשתיך או לא קדשתני למה לא יהיה הדין דהוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו דכל שהא' מכחיש חבירו המע"ה:

ובעל סתם או כנס סתם. עיין בקונטרס אחרון אם בעל קודם כניסה והנה פשט הלשון בכאן דלא זו אף זו קתני ל"מ כנס ובעל דאין עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי בעל לשם קידושין אלא אפי' כנס ועדיין לא בעל דיש חולקין בזה אמרי' דאחולי אחלי' לתנאי' וכדר' אלעזר דפליג על אביי (בפ' המדיר דף ע"ג ע"א פליגי בטעמא דרב דאמר אי קידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה הימנו גט אי בעי לפוטרה אביי סבר טעמא דרב משום דאין אדם עושה בב"ז ובעל לשם קידושין ור' אלעזר סבר טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאו) ומשמע דאף דאין כאן עידי יחוד חלו קידושי האחרונים אבל הרא"ש בפ' המדיר לא כ"כ וכן הטור סי' ל"ט:

צריכה גט משניהם. שאף שבעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והוא סבר שיתקיים התנאי ולא תהיה ביאתו בזנות וכ"כ המ"מ וכ"כ הרא"ש וכ"כ רבינו בסי' שאח"ז ומשמע שאם קודם שבעל נתיחד עמה בפי' על תנאי הראשון אינה צריכה גט ועיין בשלטי הגבורים ועי' הגהת אשר"י פ' המדיר:

בעל נפש וכו' לקלקלה על השני. הב"י כ' דדמי לע"מ שיאמר אבא הן ולעולם הוי ספק עד שימות ובב"ח חילק ביניהם ולדעתו אינו רק לעז בעלמא:

לכופו כל י"ב חודש. לקמן מבואר דגם לאיש נותנין זמן י"ב חודש אם נושא בתולה:

בחיי המקדש. משמע אבל לאחר מיתתו אינה יכולה לומר הנני מוחלת למפרע והריני כאלו התקבלתי כדי שתוציא כתובה אם כתב לה או כדי שתתיב' ועיין בטור מ"ש בשם הר"מ הנרבוני במקדש על תנאי ובעל חייב ליתן לה כתובה ממ"נ אם מחלה הרי נשואיה גמורין ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכשתמחול איגלא מילתא דנשואין גמורין הוי וכתובה יש לה ולכאורה משמע דאף אם מת אחר הכניסה יכולה לומר מחלתי בשעת הכניסה ואם לא מחלתי אז אני מוחל עכשיו ומיהו יש לפרש באומרת כן בעודה תחתיו:

דמסתמא בשעת כניסת' לחופ'. אף על גב דלענין קידושין איכא פלוגת' בכנס' סתם ועכ"פ אינה רק ספק מקודשת מ"מ לענין כתובה אמרינן מסתמא אחליה ליה כדי שתהיה אשתו גמורה:

ואפילו נתאכלו המעות. דין זה אינו תלוי בהרחבת תנאי הראשון ואפי' בלא תנאי כלל אם אמר לאשה הרי את מקודש' לי לאחר שלשי' ונתאכלו המעות בתוך שלשי' אפ"ה מקודש' לאחר שלשי' וכדאית' לקמן סי' מ':

יכול לבטלו. כבר כתבתי בסעיף ל"ה שהרשב"א חולק על זה מאחר שהיו עליה נדרים או מומין א"כ נתבטלו הקידושין מיד ומה תועיל מחילה והתוס' והר"ן תירצו קושיא זו:

אינה מקודשת אם לא יתן. ואם כנסה תוך זמן התנאי כתב הר"ן בשם הירושלמי דבא מעשה לפני ר' אבהו ופסק דמסתמ' בשעת כניסה בטלו התנאי כדי שלא תהא בב"ז ומ"מ נעשו הדמים מלוה עליו ואם נאמן לומר פרעתי ע"ש:

אם חולקין אם נתקיים התנאי. ל"ד חולקים אלא הא' אומר איני יודע אם נתקיים התנאי אבל כל שטוען ברי שלא נתקיים התנאי הוי כאומר לא קידשתני וכבר כתבתי בסעי' ל"ה דעת הב"ח:

אלא צריך עדים. מלשון הר"ן משמע דאם אין עדים אינ' מקודשת כלל דמדמה לה לאומר מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע דהמע"ה ולעיל סעיף י"ב פסק דאם אין עדים מקודשת מספק והם דברי הרא"ש פ' האומר, בד"מ העתיק פה סוף תשובת הרשב"א סימן תתקי"ט וסי' תתקע"ז ללמוד מהם דיני תנאי לקידושין גם הב"י העתיק תשובה אחת לעיל בסי' זה כענין שנכתב אם תמאן האשה שפירש מיאון אחר התראה דוק ועיין שם:

ואם לאו כו' פי' אפי' אם לא נתקיים מחמת אונה כ"כ ב"י בשם הר"ן:

התנאי קודם למעשה הרמב"ם כתב וז"ל אם אמר לה ה"א מקודשת לי בזה נתן לידה והשלים ואמר אם תתן לי מנה ה"א מוקדשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי בטל התנאי מפני שהקדים המעשה אע"פ שהיה הכל תכ"ד עכ"ל הרי שהוא מפרש דהמעשה שזכרה המשנ דהיינו מה שהוא עושה ממש כגון מעשה הקידושין צריך שיתנה התנאי קודם שיתן לה הקידושין ובלשון התנאי אין חילוק ולא אתי כאן לאשמועינן אלא שלא יתן הקידושין תחלה ואח"כ יתנה התנאי והקשה הטור ע"ז דזה מלתא דפשיטא היא דאם נתן ואח"כ התנה דין אחר המעשה כלום ואפי' בלא תנאי בני גד ולגבי קידושין לא אמרי' תכ"ד כדיבור דמי והב"י מתרץ דקמ"ל אע"ג דהגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כו"כ אע"פ שנתן לה הקידושין קודם זכירת התנאי מ"מ כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך וה"א דלא חלו הקידושין אלא על אותו התנאי אי לאו דגמרינן אלא מתנאי בני גד כו' שיהיה התנאי קודם למעשה עכ"ל ובסמוך יתבאר דליתא להאי תירוצא וכתב בפרישה וז"ל משמע דהרמב"ם ס"ל דתרתי בעינן נתינו ג"כ אמירה בשעת הנתינה והיינו שאמר ה"א מ"ל בשעה שנתן הדינר בידה אז אינו מועיל התנאי אבל אם נתן הדינר בידה ולא אמר ה"א מ"ל הרי זו מקודשת דזה מקרי תנאי קודם מעשה הואיל שנתן הדינר קודם שאמר שום דבר ובתורת פקדון נתן לה ולא בתורת קידושין ואם אח"כ אמר לה אם תתני לי כך ה"א מ"ל זה חשוב תנאי וצריך לקיימו ומ"ה מקשה הטור פשיטא כו' דאם איתא דהרמב"ם ס"ל דאפי' אם כבר נתן בידה ואח"כ אמר אם תתן לי ה"א מ"ל דאינו תנאי מה מקשה הטור דלמא מתני' קמ"ל דאפי' בכה"ג אינו תנאי א"ו גם הרמב"ם מודה בזה דהוי תנאי עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דפשוט היא בשתק תחלה ונתן לה ואמר אח"כ התנאי דהוי תנאי גמור וטרח לפרש דברי הטור בקושייתו בדוחק ותמהתי איך לא דקו הנהו גאונים בזה דהא בהיה לו פקדון בידה לא מהני אם אמר לה ה"א מ"ל אא"כ אמרה הן וכאן לא אמרה הוא כלום שלא נזכר מזה כלום ברמב"ם וא"כ האיך הוכיחו מלשון רמב"ם שהזכיר המקדש אמירה תחלה ה"א מ"ל הא יש הכרח בזה בלא מצד תנאי קודם למעשה אלא (מצד) דאל"כ אין כאן קידושין כלל דהוה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן וא"כ שאין הוכחה מדברי רמב"ם אין לנו לומר מסברא אפי' אם אומרת הן אחר ששתק ונתן ואח"כ התנה דמהני לקיים התנאי כיון דהקידושין לא חלין עד עכשיו דהא מ"מ אין כאן נתינה ממש אלא להחזיק מה שיש כבר בידה ומהני לדין קידושין כאלו נותן עתה אבל לא מהני לענין שנאמר דהוה תנאי קודם למעשה דלא מהני הן שלה אלא להחזיק הנתינה דמעיקרא והוה מעשה קודם לתנאי כמו באומר תחלה ה"א מ"ל ונתן ואז ל"צ שתאמר הן וחד מינייהו נקט הרמב"ם ובמ"ש הטור על הרמב"ם ולא נהירא דמלתא דפשיטא הוא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ"ל משמע מזה הנותן מתנה לחבירו ואומר הנני נותן לך מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם [הוא] תכ"ד אין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בסתם מ"ה מקשה דא"צ ללמוד כאן מתנאי בני גד כיון דבלא"ה אין כאן תנאי ולהרמב"ם אי לאו תנאי בטל התנאי והמתנה קיימ' ואין חילוק בין הרמב"ם להטור בזה הסברא רק בהוה אמינא דהיינו אי לאו תנאי כ"ג דלרמב"ם בלאו תנאי ב"ג ה"א דמהני אם הוא תוך כ"ד ולהטור בלא"ה לא מהני כיון שכבר נתן לה סתם נ"ל ראיה לדברי הטור ממה דאמרי' בפ"ק דב"מ דף י' המגביה מציאה לחברו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרי' שם תחלה דסיפא למה לי פירש"י דאפי' לא אמר תחלה בפי' מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא היה כאן מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תוך כ"ד ולכך מוכרח לומר התנאי זכיתי בה תחלה א"ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפי' תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה לפע"ד ועיין מ"ש בסי' מ"ז ומ"ח ובמה שזכרנו נסתלקו דברי ב"י במ"ש לתרץ קושיות הטור במה שהעתקתי בסמוך מטעם כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק כו' דהא לאו מלתא הוא כיון שנמסרו הקידושין בידם קודם אמירת התנאי לא מהני תו התנאי אפילו תכ"ר כמו שהבאתי ראיה ברורה מגמרא הנ"ל וא"ל בזה לתנאי בני גד נמצא (לא) יש חילוק בין הרמב"ם להטור בזה אלא דלהרמב"ם אין חילוק לענין לשון התנאי אלא לענין אם קדם המעשה ממש להתנאי ולהטור החילוק בלשון התנאי ושיט' הטור ברורה בפי' תנאי קודם למעש דהיינו בתנאי עצמו יש חילוק דצ"ל באם אומר אם תתן לי מנה דזהו תנאי ואח"כ אמר ה"א מ"ל דזהו מעשה לאפוקי להיפך ה"א מ"ל אם תתן לי מנה אבל בנתינה עצמה לא תלי מידי כ"ז נ"ל ברור ונכון במשא ובמתן זה בס"ד ומשמעות רוב הפוסקים שמביא ב"י לענין הלכה כהטור:

דבר שאפשר לקיימו בטור כתב בזה ע"י שליח ותמה ב"י דהרי בקידושין א"צ הך מלתא דהא בביאה א"א ע"י שליח ואפ"ה מהני ביה תנאי וילפינן מיניה קדושי כסף ושטר מחמת דאיתקש הוויות להדדי וא"כ למה כתב הטור כאן בקידושין וכבר העידו מו"ח ז"ל ובפרישה שבקצת ספרים מדוייקים של הטור לא איתא להנהו תרי תיבות ע"י שליח ונכון הוא:

דאתי מינייהו חומרא דא"כ אין לחייב ממון מחמת התנאי כל דלא יש שם ד' צדדים אלו דבממון אזלי' לקולא שלא להוציא מן המוחזק:

הכל בדבר א' לאפוקי כגון אם יהיה דינר זה שלי אני מקדשך בו ואם לא יהיה שלי לא תהיה מקודשת ואינו דומה לתנאי ב"ג שהיא התנאי שילכו לא"י והמעשה שנתן להם ארץ גלעד לאחוזה ממילא אינם בדבר א' ומ"ש אם לא יהיה שלי פי' אלא בשאלה הוא בידו דאל"כ ה"ל גזל ואינה מקודשת:

שתאכל בשר חזיר ולא הוי זה מתנה על מה שכתב בתורה דהא לא אמר לה לא סגי בלאו הכי וא"כ לא תאכל ולא תתקדש משא"כ בסמוך בסעיף ה' שלא יתחייב ודאי קא עקר שהרי מסר לה קידושין והרי היא אשתו להתחייב בה וכי אתנו ע"מ שלא יתחייב ה"ל עיקר:

שאר וכסות כו' לא הוה מתנה על מ"ש בתורה כיון שדבר שבממון הוא ונותן למחילה משא"כ בעונד צערא דגופא היא לא ניתן למחילה בסעיף ד' ע"מ שתבעל לאסור לה כו' בטור כ' ע"מ שתבעלי לאבא כו' וכתב בפרישה היה לאחר דהא הטעם משום שאסור לה משום ערוה וא"כ ה"ה לאחר דעלמא שאסורה עליו משום א"א והטור נקט לאבא משום דבגמ' פ' המגרש לענין גט (קאמר שם לאבא) ושם יש איסור דוקא לאבא אבל לאחר היא מותרת לאחר הגט מ"ה גם כאן נקט לאב' ומו"ח חלק עליו ואמר דכאן נמי דוקא לאבא דאלו לאחר יש היתר אחר שימות הוא משא"כ באב' דאסור לעולם בה. והאמת כדברי הפרישה דהא אי' בפ' המגרש לענין נותן גט ומשייר דמבעי' לן התם חוץ מבעל אחותה מהו מי נימא השתא היא לא חזי' א"ד זמנין דמתה אחותה וחזיה ליה ולא אפשט' נמצא דיאן סברא זו דמיתה מוכרחת וא"כ האיך נימא כאן בפשיטות דהוי דבר שאפשר מצד שמא ימות הוא ודברי הפרישה עיקר:

ע"מ שירצה אבי פירושו שיאמר בפי' אין מ"ה אם רצה דהיינו שאמר בפי' אין לא רצה דהיינו שמיחה:

ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב בטור כתב ואם מת הבן אפי' אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת הטעם דמותר לישא אי אומר הן הרי אשת אחיו ושפיר מייבם ואי לא יאמר הן הרי היא כזרה דעלמא דאין בה קדושין מן הראשון. הקשה מו"ח ז"ל אמאי חולצת ליחוש שמא ימות האב ולא יאמר הן דהשתא החליצה לא הוי חליצה ושרי' לכהן ואיכא דלא ידע ואימא חליצה שרי' לכהן ובזה איתא לקמן ס"ס קנ"ו בדין הלכה עם בעלה למ"ה ע"ש ומשום קושיא וכ' דבאמת אינה חולצות מדרבנן וכאן לא אמר אלא מדין תורה ואני אומר דאין כאן קושי' כל עיקר לפי מ"ש בתשו' בתר' ס"ס קנ"ז וכאן בלאו הכי לק"מ דתנאי שהיא בקידושין הוא גלוי לכל ושפיר ידעו שלא נתקיים התנאי ומשום דמתחלה היה ספק ע"כ היו שם חליצה וכן מצינו ברש"י ביבמות ד' צ"ה ד"ה לעולם אסיפא כו' ואי משום אחות אשתו תנאי הוה ליה בקידושי ראשון ולא נתקיים כו' אלמא דכשרואין העולם שיש איזה שינוי ויש איסור להם חושבין שתנאי היה בקידושין א"כ כ"ש כאן שבאמת היה התנאי בעדים ושומעים דלא אמר האב הן ולא נתקיים התנאי לבסוף ואין כאן חורב' כלל:

וי"א דאם אמר הן פעם אחת כו' ק' דהך י"א הוא הטור מ"ש ממ"ש בע"מ שיאמר הן דאפי' אמר אני רוצה מהני אח"כ אמירת הן וזה ג"כ דברי הטור בשם הרמ"ה ונראה דודאי מצד הסברא כל שאומר פעם אחת הן תו לא מצי למחות כהך י"א אלא דלעל באומר ע"מ שיאמר הן יש קושיא למה הוצרך להתנות על תנאי יתר דהא סגי באם לא ימחה או ישתוק ולמה לו שיאמר בפי' הן מה ירויח בזה א"ו דנתכוין כל זמן שיאמר הן יהיה הקדושין אפילו אם קודם לזה יאמ לא לאפוקי אם היה אומר ע"מ שישתוק ואמר לא תו לא מהני שתיקה או הן כיון דמחא כבר כששמע מה הוה ספק לעולם אם חזר ואמר הן ורש"ל תירץ דע"מ שלא ימחה הוי התנאי בשב ואל תעשה והאב עביד מעשה שאומר הן בזה מקיים התנאי אבל בע"מ שיאמר הן הוי התנאי במעשה שיאמר הן אפילו עביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל מעשה הראשון עכ"ל ונר' עיקר כתרוצו דכן מצינו בסי' זה לקמן בשם הרמ"ה בטור דלהכי אמר ע"מ שאראך ולא אמר ע"מ שיש לי כולי ה"נ יש לדקדק כן כמו שכתבתי:

ע"מ שאדבר עליך רש"ל כ' דתנ' קמ"ל בזה שצריך דוק' לפרוט אבל בשכר דבור לחוד לא מוקדש' דישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה והרא"ש בשם התו' הקשו מאי קמ"ל מתני' ותירצו דאם דיבר עליה לשלטון מקודשת ואינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי וכן במלאכה. והטור הביא זה וכ' אח"כ ובתוספתא קתני אם דיבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים שיש לו לדבר עליה עכ"ל וכונתו דהתוספתא לא ס"ל כדברי התוספות דהא בעי' דברים ידועים דוקא וא"כ לא שייך לומר אינה יכולה לומר לדברים אלו לא חפצתי דהא ודאי יכולה לומר כן ואם אין דברים ידועים ג"כ אין קידושין כלל מדאצטריך לאוקמי בדברים ידועים. והב"י הקשו על התוספו' שהקשו מאי קמ"ל מתני' דהא שפיר קמ"ל דיש לשכירות מתחלה ועד סוף כמ"ש רש"י ונר' דלק"מ דרש"י בא לתרץ קושי' פשיט' דמקודשת בפרוטה וע"ז משנה דקמ"ל דוק' דבשכ' הדיבור לחוד לא מיקדשא והתוספות בא לתרץ במ"ש מתני' דאם יקיים התנאי מקודשת דזה פשיטא ואם בא להשמיענו דין דישנה לשכירות מתחלה כו' ה"ל להשמיענו בקיצור דהמקדש בשכר דיבור אינה מקודשת אלא דבא להשמיענו דזה הוי קיום התנאי ולא תוכל לומר דבר זה לא חפצתי: דברי המגיה ובזה נסתלקו דברי הח"מ והב"ש שכתבו דאין דברי ב"י מוכרחים דבאינן ידועים הדברים מקודשת אע"פ שאין צריכה להם ע"ש אבל לפי דברי הטורי זהב דא"כ נוקמי המתני' בשאין ידועים ומה דוחק' לאוקמי בידועים דברי ב"י מוכרחים דבאי' ידועים אינה מקודשת שיכולה לומר בדברים אלו חפצתי עכד"ה):

אם ידוע בעדים שיש לו פירוש עדים מעידים שראו אצלו מנה ממילא אנו אומרים חזקה שהוא שלו כיון שהם בידו כ"כ הר"ן הביאו ב"י אלא שהוא הבין דברי הטור שצ"ל עדים שיודעים בודאי שהמנה שלו ומחמת זה כ' ב"י שיש מחלוקת בין הטור להר"ן ולא דק כ"כ מו"ח ז"ל:

לא היו לו בשעת קידושין כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה דבאו' ע"מ שיש לו משמע בשעת קידושין וע"מ שאראך היינו נמי להבא ואע"ג דאשכח מציאה או שניתן לו במתנה אח"כ ומראה לה הוי קידושין ומיהו לא חיישי' דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין עכ"ל וקשה אמאי לא ניחוש לחומרא דלמא ימצא מציאה ומשום קושיא זו דחק ב"י תחלה לומר דהאי ומיהו לאו דברי הרמ"ה הוא אלא דברי הטור וחולק על הרמ"ה וס"ל כמ"ש רבינו ירוחם בשם הרא"ש שכ' על הרמ"ה בזה ולא נהיר' דאפי' ע"מ שאראך צריך שיראנו בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ולזה כ' נמי הטור האי ומיהו כו' אלא שלשון ומיהו הוא דחוק דמשמע דאינו חולק ואני תמה דהא א"א לומר כלל כן דא"כ למה כ' דלא חיישי' דלמא אחזי כו' הא אפילו אם ודאי מראה לה אין כאן קידושין כיון שלא היה לו בשעת קידושין מיד כ' ב"י דהטור ס"ל כרבינן ירוחם בשם הרמ"ה דבאראך לא חיישי' שמא הראה דכי חיישי' הכי בתנאי דע"מ שיש לו דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל לגבי תנאי דאראך אם איתא דמקיים תנאי בסהדי הוי מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישי' עכ"ל ולזה נתכוין הטור בהאי ומיהו כולי ולע"ד גם פי' זה אינו דא"כ למה אמר דלמא אחזי לה בתר הכי למה זכר בתר הכי אדרב' היה לו לומר שמא הראה לה כבר ורש"ל כ' בזה ול"נ דס"ל דודאי כ"ז שמראה לה הוי קידושין למפרע אפילו מצא מציאה רק כ"ז שהיא מבקשת שיקיים תנאו צריך לקיים ואם אין לו חיישי' דלמ' אחזי לה דא"כ אין לה גבול אלא זה הגבול יש לו כ"ז שהי' תובעת דכן הבטיח לה עכ"ל גם פי' זה אינו עיקר דלמה אמר לא חיישי' כולי האי אפילו אם בודאי יראה לה אח"כ לא מהני כיון שלא הראה בשעת התביעה ולעד"נ דכיון דאזלי' בתר דעת האשה דהרי אמרו לא נתכוונה אלא להראות משלו ונוסף ע"ז כ' הטור בשם הרמ"ה דאפילו אם הראה בפני עדים לא מהני אלא היא נתכוונה להראות לה דוק' א"כ כ"ש שיש לנו לומר שבודאי נתכונה שלא תתעגן כל ימיה ותמיד קשורה בו מחמת שמא עדיין יראנה אלא הדבר ברור שמ"ש הרמ"ה דהאי לישנ' דאראך משמע נמי להבב' אין פירושו שאם יראה לו מציאה והוא אין לו בשעה ההיא דתהוי מקודשת למפרע, אלא נתכונה שאם יש לו באותו שעה רק שמחוסר הראה לה אז אמרי' דכשיראה לה תהא מקודשת למפרע ובזה ודאי תלוי בתביעתה שיראנה צריך לקיים כן ותוך הזמן אין לה לקבל קידושין מאחר דחיישי' שמא יבוא מעצמו ויראנה אבל באם אין לו בשעת קידושין אז אמרי' דאם ימצא מציא אח"כ ויראנה אז תהיה מקודשת מאותה שעה ואילך לא למפרע ואע"ג דע"מ כאומר מעכשיו מ"מ כיון דאין לו אין כאן קידושין דדוקא אם יש לו ולא מחוסר אלא ראיה לה אז כיון דבידו תמי' להראותו היא מקודשת למפרע ממילא קודם לזה הוה ספק אבל זה שאין בידו שימצ' מציאה ה"ל כאו' אם אמצ' מציאה אראה לך ואז יהיה הקידושין חלין אבל לא למפרע ולא מהני לשון ע"מ או מעכשיו דקאמר דהרי סותר זה באומרו אח"כ אם אמצ' מציאה וזה אינו בידו אלא שאם ימצ' מציאה ויראה לה תהיה אז מקודשת לו מאותו שעה ואילך דוק' ודוגמ' לזה אית' בב"י בסי' מ' בשם תשובה רשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפילו א"ל מעכשיו ולאחר שאגרשך צ"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו כו' וה"נ א"א מעכשיו ונמצ' שתוך אותו זמן היא אינה קשורה בו ותוכל להתקדש לאחר וע"ז אמר הרמ"ה דלא חיישי' דלמ' מחזי לה בתר הכי כיון שעתה אין לו והאי רמיהו הוא לשון רמ"ה עצמו ומתורץ ג"כ קושיות ר' ירוחם בשם הרא"ש דמה גבול יש לו דא"צ כאן גבול דהי' אינה קשורה בו כלל דאם תתבענו פשיטא שהיא פטורה ממנו כיון שאין לו ואז אפילו אם אח"כ ימצ' ויראה לה לא מהני ואפילו לא תתבענו אין עליה התקשרות להמתין עליו כיון שאין לו עתה רק שאם לא תתבענו הוא ימצ' מציאה ויראה לה יהיו הקידושין מאותה שעה ואילך כנ"ל דעת הרמ"ה וע' מ"ש בסעיף ל"ו:

ונמצ' עשיר זימנין דניח' לה בעני יותר דהו' כפוף תחתה ובשבח יוחסין לא ניחא לה דמתגאה עליה:

ושמע הבעל ושתק פי' אחר שאמר הוא התנאי ואמרה אפי' לא יהיה כך אני מרוצה להתקדש ושתק ע"ז ודאי הסכים לדבריה:

בהלכות החג בגמ' אמרי' אפי' יודע בהלכות כלה ופי' רמב"ם כלה לשון דרשה דהיינו שרגילין לדרוש באלול ובאדר סמוך לחג ומלמדין אותם ברבים בדברי הקלים שיהיו הכל בקיאים בהם:

אעפ"י שחזרו כו' דקי"ל במקדש לא הוי תוך כ"ד לחומרא כדאית' פ' יש נוחלי' ד' קכ"ט ונתבאר לעיל ס"ס י"ז וביטול התנאי דהתנאי היה לטובתו של בעל כגון שאין עליה מומין ע"כ סגי בביטולו לחוד וכן אם התנאי לטובת האשה סגי בביטול האשה לחוד ובשניהם אם המבטל מודה בביטול סגי כנ"ל פשוט:

ובעל סתם כו' ברמב"ם כתב לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח"כ סתם או בעל סתם צריכה גט והקשה ב"י בסי' ל"ט דכתב הטור ואם קידש ובעל סתם כו' ולא זכר שם כנס בדרישה הוסיף להקשות דאם כנס מהני כ"ש בעל דהא בעל הוא היא הכניסה דאי בלא כניסה הוה בעילת זנות ואנו קיימי' עכשיו הטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכח זה האריך מאד ליישב ולע"ד דאין כאן קושיא כלל דבאשר"י בשם הרי"ף מבואר דהיכי דמוזכר כנסה היינו לאחר זמן והיכא למוזכר ובעל היינו לאלתר ונ"ל הטעם לזה דסתם כניסה אינה לאלתר אלא מוכנת עצמה בין קידושין לחופה כדתנן בפ' נערה נותנין זמן לבתולה כו' ופסק הרי"ף דלהלכה קי"ל אפילו בבעל לאלתר אחר הקידושין צריכה גט דמסתמא אחליה לתנאה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ משמע דבכנס לאלתר לא אמרי' אחלי לתנאה דאין שייך כאן טעם זה אלא דבכנס לאחר זמן אמרי' כן מדלא חזר להזכיר התנאי בשעת הכניסה כיון שיש הפסק רב ביניהם וא"כ שפיר כתב הטור כאן בשם הרמב"ם וכנס אח"כ סתם היינו אחר זמן דכן הוא סתם כנס ומ"ש אח"כ או בעל סתם פירושו לאלתר כמ"ש בסי' ל"ט ולא הוי בעילת זנות דזה ה"ל ככניסה לחופה ובסי' ל"ט בעל לחוד היינו משום דשם לא קמ"ל אלא דהקידושין סמוכים לבעילה ואפ"ה אחלי' לתנאי וכ"ש בכניסה שהוא אחר זמן ואפי' בלא בעל כמ"ש הר"ן:

ומ"מ בעל נפש לא ישאנה כו' הקשה ב"י למה לא כתב כאן דמן הדין הקידושין לעולם ספק כמ"ש בסי' זה ע"מ שיאמר אבא הן דהא להא דמיין ונ"ל דלא דמיין דהא לעל אמרי' דהן של אבא מהני אחר שאמר לא אלא משום דיש קושיא למה אמר הן הוא לשון יתור דה"ל לומר ע"מ שישתוק או לא ימחה כאן אין שייכא קושיא זו ע"כ נשאר הדבר על הסברא וכיון שאמר פעם אחת לא ולא עוד אלא שאמר בפירוש שאינו רוצה לקיים התנאי לעולם א"כ מצד הדין אפילו ספק אין כאן ומותרת לכל אדם אלא דבעל נפש לא ישאנה דשמא יהיה עכ"פ לעז כיון דהוא יאמר שרוצה לקיים תנאו ורבים יטעו לומר שיכול עדיין לומר לקיים תנאו וע"כ כ' כאן לקלקל על השני כלומר קלקול בעלמ' אעפ"י שאין איסור באמת ומ"ש כאן כל י"ב חדש נראה פשוט דלאו בכל תנאי (קאמר) דכבר זכרנו לעיל גבי ע"מ שאראך פירוש דפירושו דכשתתבענו היא והיינו מיד דשם עיקר כוונת' שתהא בטוחה בודאי שיש לו מעות ואינה מבקשת שיתן לה זה צריך תיכף מה שאין כן בתנאי שיתן לה דכאן:

נתרצו שניהם להאיך הזמן ק"ל מ"ש מהא דאיתא בי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני יכול להתירו שיאמר כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אא"כ התנו שיוכל להאריכו וכ' שם ב"י תיקון לזה שלא יעבור על השבועה דיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לי לזמן פלוני והוא ישבע לו אלמא דיש לפנינו שני דרכים או שהשבועה הראשונה רובצת עליו ועובר עליה בכל שעה כל שאינו (אומר) הריני כו' ולא מהני מה שיתן לזמן השני או שיאמר הריני כו' ואז נמחלה השבועה ראשונה לגמרי וא"כ ה"נ ממ"נ קשה אי תאמר בהרחבת זמן לחוד בלא הריני כו' לא נתבטל הקישור לגמרי והוא חייב עדיין לקיימו ויש לנו לומר שמה שאינו מקיים התנאי לזמן המוגבל עובר על התקשרות שלו והקידושין בטלים כדין עובר על תנאי ומה יועיל כשמקיימו לזמן שני ואם תקבל קידושין מאחר תהיה מקודשת לו וא"ת כאן דבאומר' הריני כו' א"כ בטלו הקידושין הראשונים לגמרי כמו שצריך שם שבועה אחרת א"כ נצריך קדושין אחרים וק"ו הוא דמה התם בשבועה שאם עבר במזיד ולא פרע באותו יום עדיי השבועה רובצת עליו ועובר עליה בכל יום כמבואר בח"מ סי' ע"ג ואפ"ה אמרי' באומר הריני כו' נסתלק מעשר ראשון ק"ו כאן שאם עובר על תנאו במזיד בטלו הקידושין ק"ו באומר הריני כו' וע"כ צריך אתה לומר כאן דכשאומרת הריני כאלו התקבלתי כונתה דוקא בתנאי כשתתן לי בזמן אחר אז דוקא הוה כאלו התקבלתי וע"כ הקידושין הראשונים תלוים בקיום זמן האחרון וע"כ ל"צ קידושין אחרים א"כ למה כתב ב"י שם בי"ד דבאומר הריני כו' צריך שבועה אחרת וצ"ע:

תנאי. עיין מה שנסתפק הכנה"ג דף ס"ח ע"א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר"ן ורמ"א שהביאו בסי' מ' סעיף א' ע"ש:

אינה מקודשת. אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר"ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר"ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ"ט מה"ג. והרלנ"ח סי' ק"כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע"ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א ועיין בה"י:

למעשה. הראב"ד והטור והרשב"א והר"ן הרמ"ך ס"ל דאפי' באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב"ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב"י וכתב הפרישה והב"ח הביאו בק"א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח"כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו' ה"ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח"כ אפי' תכ"ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ"ל. וה"ה בעלמא מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפילו תכ"ד אומר ע"מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט"ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב"י בשם הר"ן. וכנה"ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע"י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע"ש:

לקיימו. גם צ"ל שיוכל לקיימו ע"י שליח עיין ב"י ועיין תוס' גיטין דף פ"ד ע"א ד"ה ע"מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר"א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע"י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע"י שליח ע"ש ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א:

ללאו. הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש"ה אם הקדים לאו להן ואע"כ הן ללאו ואח"כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח"מ:

מעכשיו. וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב"א וב"י הביאו בח"מ סי' נ"ו:

על מנת. אבל האומר ע"מ כך וכך אינו כאומר ע"מ ב"י בח"מ סי' ר"ז:

למעשה. ה"ה תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר נמי א"צ כשאומר מעכשיו או ע"מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב"ש:

גמור. דין זה הואיל הוא בהגמי"י פ"ו מה"א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע"ש. רק בד"מ כתב בז"ל ובח"מ סי' רמ"א כתב תשובת הרא"ש דבכה"ג הוי תנאי מעליא ע"ש ועיין בה"י וכנה"ג דף ס"ט ע"ב:

קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ס"ק וספק גירושין. וב"ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע"י שליח צריך ע"ש:

אחר. עיין מ"ש הדרישה וב"ש ודו"ק. ובהרדב"ז ח"א סי' רכ"א:

יתרצה לה. וכתב בדרישה דה"ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א"א. וב"ח בק"א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע"ש וכ"כ תוס' בגיטין דף פ"ג ועיין ח"מ וב"ש:

קיים. דוקא באומר ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע"מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה"י:

בטל. ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב"ש:

רבנן. עיין ח"מ ב"ש בה"י:

מנה. ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ"ח סי' קל"ד. וכ"ש אם אמר ע"מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר"ם אלשקר סימן ל"ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר"י בי רב סימן ל"ב. והר"ם אלשקאר סימן ל"ב והרלנ"ח סי' קל"ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ"ח שם והר"ם אלשקאר שם בשם מהר"י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס"ק לכ"ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע"כ עיין כנה"ג דף ס"ח ע"ב:

אבי כו'. עיין בקדושין דף ס״ג ע״ב וברמב״ם פ״ז מה״א עם הראב״ד והמגיד והכ״מ ודו״ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב״ם. דעל פי שיטת רש״י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע״מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה וכן הקשה הר״ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב״ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע״מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה ודו״ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ״מ שכתב וה״ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב״ם ע״ש והובא ג״כ בב״י ע״ש. ותמה אנכי דלפ״ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני' בחד טעמא ורישא נמי בע״מ שלא ימחה ורצה האב ר״ל שלא מיחה לאלתר ודו״ק ועיין בה״י מ״ש מסוגיא פרק המדיר (כתובות דף ע״ג) ע״ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב״ם ע״ש. ועיין ב״ש ס״ק י״ח:

שישתוק. וקי"ל לחומרא האומר ע"מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע"מ שיאמר הן. ע"מ שלא ימחה. ע"מ שישתוק רי"ו:

התנאי. כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וא"ל לפ"ז למה דחה הש"ס שם שאין לפרש ע"מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה"ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח"כ. י"ל דאה"נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב:

בביתו. הח"מ כתב דיש לדחות ע"ש:

למחות. א"ל א"כ לאוקמי כולי מתני' בע"מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא"ש ויתורץ הכל:

לשלטון. אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח"מ ב"ש:

עמך. עיין מ"ש ב"ש:

מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י דהטור חולק על הר"ן לא דק ב"ח ע"ש. אבל בתשובת ב"י סי' י"א הוכיח שהטור חולק על הר"ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה"י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח"מ ב"ש:

בידי. אפי' הוא והיא אומרים ג"כ שאין לו אצלו כלום הוי ס"ק רי"ו בשם הרמ"ה. ואם א"י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס"ק. ואם היא ג"כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב"ש:

בידי. היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ א"י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב"ש:

חלקו. לשון הר"ן אינו כן. וז"ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח"מ ב"ש:

לבע"ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי"ו:

בן כרך. ע"ל סי' מ"ה ס"ק ו' ובה"י:

של דבש. אף שהדבש יותר יוקר בה"י ומבואר בש"ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב"ח בה"י ב"ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א' ואין כאן שינוי ש"ג ב"ח בה"י ב"ש כנה"ג:

ונמצא יין. כצ"ל בה"י:

הכירה בו. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ"מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב"א ח"מ ב"ש:

בפירוש. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:

הטעתו אינן קדושין אא"כ אמר בפירוש. כצ"ל ח"מ:

המשנה. ודינו כמו בע"מ שאני יודע לקרות דא"צ לידע כל התורה לדעת הי"א שמביא הרמ"א. א"כ ה"נ א"צ לידע כל המשניות ב"ש. וח"מ מסופק בזה:

מקודשת. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב"ח הגיה שא"צ מדרשי התורה:

החג. בש"ס איתא אפי' במסכת כלה. עיין תוס' במסכת שבת דף קי"ד ע"א. ובא"ח סי' קל"ז ועיין בה"י:

חכם. נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי' תוס' תענית דף יו"ד ובא"ח סי' תקע"ה עיין בה"י:

ואומרה. אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ"כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:

בלבו. אעפ"י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ס"ק לא נפקא. ועיין מ"ש הבה"י:

אלא יוסף. וה"ה אם אמר בלשונו אלא דינר א' ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א' בה"י ע"ש:

מקודשת. ב"י ר"ס קל"ד הביא תשובת הר"ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב"ם ס"פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:

בינו לבינה. משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א"צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא"ז עיין ס"ס. וב"ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס"ק. עיין ב"ש:

סתם. עיין ב"ח בח"א ועיין ב"ש:

כל יב"ח. הקשו אחרונים דלעיל סעי' י"ח בהג"ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס"ק ע"ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע"ש. ועיין ב"ש:

המקדש. כ"כ הטור. ובד"מ כתב בשם רי"ו אפי' אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע:

לחופה. עיין ב"ש ועיין בר"ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ"מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:

הזמן. בט"ז הקשה ממ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:

יתן. היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי' בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב"ש:

מספק. כ"כ הרמב"ם פ"ז מה"א. מיהו לדעת תוס' פרק האומר והר"ן אינה מקודשת כלל ב"ש:

או לא. דין זה נחלק לד' אופנים. א' אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג' אם מכחישים זא"ז. ד' אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג"כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס"ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ"ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ"מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה"ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א"י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר"ן נמי דא"י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב"ש ודו"ק ועיין בה"י:

המקדש כו' בין כו'. עסי' כ"ד וכן אם כו':

כל כו' הזכיר כו' כל כו' וי"א כו' י"א כו'. עמ"ש בח"מ ס"ס רמ"א:

וי"א כו'. עמש"ש ועבה"ג סק"ב:

י"א כו' ערשב"ם בב"ב קל"ז ב' ד"ה ואם לאו כו' וכ"כ הרא"ם שם בשם הר"ש הזקן אבל הוא חלק עליהם וס"ל דבכל מקום בעינן כס' ראשונה ע"ש:

וי"א עוד כו'. ודעת הרמב"ם וש"ע דאביי ורבא פליגי עליה דר"א בר אהבה. וראיה ממ"ש רבא בב"ב קל"ז ב' הילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי כו' ועתוס' שם ד"ה לא כו' וכ"כ הרא"ש שם ועיין רש"י בגיטין שם ד"ה בדבר א' כו' אבל דעת הטור והרב כפיר' תוספת שם ד"ה דתנאי ומעשה כו' וכ"פ הרא"ש שם סס"ט בשם ר"ח סוגיא דשמעתין כו':

התנה כו'. גיטין פ"ד א' וכרבא:

אבל התנה כו'. שם:

אבל אם כולי רמב"ם וכמש"ש פלוני נמי אפשר כו' וערש"י. שם ד"ה אמר לך כו':

דכל כו'. שם:

וי"א כו'. כמ"ש בכתובות פ"ד א' אלא הלכה כו' ואף שקי"ל דלא כרב היינו משום דקי"ל דאף בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים כנ"ל מ"מ נשמע בדבר שאינו של ממון ויש ש"פ דבדרבנן אף בשל ממון תנאו בטל וכמש"ש נ"ו א' וכ"ש לדידן דקי"ל כר"מ שם דכל הפוחת לבתולה כו' ועהגמ"ר שם:

אף ע"פ כו'. כמש"ש ט' א' והלכתא כר"א:

מקודשת ואינה מקודשת כו'. כמש"ש נ"ט ב' לשמואל במעכשיו ולאחר ל' משום דהנאה הוי

לא א"ל כו'. כמ"ש בספ"ז דגטין הכל מודים כו' ע"מ כו' לא נחלקו אלא באם כו' וכאן לא שייך זמנו של שטר:

האומר כו'. עד שלא תפול לפני יבם. לשון הרמב"ם וכבר השיגו עליו שלא ביאר הדברים שיש בהן כמה חילוקים אבל כ' כדרכו לשון גמ' לבד וכאוקימתא קמא וכגירס' שלנו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וע"כ רישא ע"מ שיאמר אין מדהוצרך לומר מציעתא בטעמא אחרינא וכן הסכים הרשב"א והביא ראיה מהתוספתא וכמ"ש למטה וז"ש רצה כו' לא רצה כו' הלא במתני' ואמר או ששתק או שמת כו' הוא הנ"ל דמציעתא א"א לאוקמיה בכך וכקושית הגמ' מאי ע"מ כו' אימא מציעתא כו' ואמר ע"מ שלא ימחה שמע כו' לא מיחה מפ' מ"ש רישא בחד טעמא דלא כפירש"י משום דיכול עוד אלא דלשון רצה מ' שאמר אין וה"ה דע"מ שישתוק נמי א"א לאוקמי רישא אלא דע"מ שישתוק ק' גם סיפא לדינא וז"ש מת הבן ואח"כ שמע דוקא אח"כ ואמר אי שמת כו' מת הבן כו' הוא מציעתא וסיפא בחד טעמא כנ"ל:

ויש מי שאומר שדינו כו'. כגירסת הספרי' רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא וער"נ והוא פלוגתא דתנאי כתובות ע"ג ב' אליבא דרבה:

אמר ע"מ כו'. תוספתא ע"מ שירצה פלוני אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה עד שיאמר רוצה אני ואם אמר רוצה אני מקודשת וא"ל אינה מקודשת ע"מ שירצה אבא שאמר האב איני רוצה מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת וז"ש ולכן כו' וכנ"ל שמא כו':

והאומר ע"מ כו'. גמ' שם אלא ע"מ שישתוק אימא סיפא כו':

מיהו אם כו'. כמש"ש מ"ה ב' שמא יבא אביה וימחה ריב"ש:

ואם מיחה. כנ"ל דע"מ שישתוק פי' בשעת שמיעה לבד וכמ"ש הר"ן דא"א לעולם דהא א"א שלא יפסוק כלל מלמחות וז"ש אימא סיפא מלמדין כו' הא בלא"ה שפיר ולא חיישינן שמא יתרצה אחר כך וא"ל דא"כ בתחלה באוקימתא ע"מ שיאמר הן ג"כ קשה מאי מלמדין כו' אה"נ אלא דגם מציעתא קשה הר"ן והרשב"א:

ע"מ שלא ימחה כו' ואפילו כו'. דלהכי לא אוקמי רישא ג"כ בשלא ימחה דא"א רצה האב מקודשת ומאי רצה שאמר אין דאפ"ה יכול לחזור ולמחות הרא"ש וכ"כ הרשב"א והר"ן וש"פ אלא שכתב הרא"ש ואפילו את"ל כו' ע"ש וכ"כ הטור והג"ה וי"א כו' אבל דעת כה"פ כמ"ש בש"ע והכלל כ' הר"ן דכל שלא קבע זמן יכול לעשותו לעולם בין בקום עשה בין בשב ואל תעשה יכול לעשות המעשה בקום עשם לקיים התנאי ובשב ואל תעשה לבטל התנאי לעולם אפילו עשה בהיפך בתחלה או בסוף חוץ מע"מ שישתוק דבשעת שמיעה מ' דא"א שלא ישתוק לעולם כנ"ל:

מת הבן כו'. מתני' ואסיפא ע"מ שלא ימחה קאי:

ואם יש כו'. כמ"ש בתוס' והביאו הרא"ש האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל ונתן לה ש"פ מקודשת מיד דר"מ וחכ"א אם נתקיים התנאי וכו' ופירש הרא"ש נתקיים בעדים כו' ועבה"ג:

אם ידוע כו'. טור ולמד מהנ"ל סי"ב אבל הר"ן כ' דכל שבידו חזקה שהוא שלו וא"צ לעדים כאן:

אפילו הוא כו'. רא"ש וכמ"ש בסט"ו:

ע"מ כו'. תוספתא הביאה הרא"ש שם ושם וא"ל אינה מקודשת והרמב"ם כתב דמ"מ ספק מקודשת כנ"ל:

וי"א דאפילו כו'. כן פירש מ"ש בעיסקא וכמ"ש בפ"ט דב"מ רווחא לקרנא משתעבד ועדיין אינו שלו עד הזמן:

הראה כו'. כמ"ש בפ"ד דפסחים דבע"ח מכאן ולהבא גובה:

לא ה"ל כו'. כמ"ש בס"י דכל שאמר להבא ולא קצב זמן יכול לעשות לעולם טור ב' הרמ"ה ומשא"כ ביש לי דמ' עכשיו וכמו שאני רשע שמא הרהר כו' אבל שמא יעשה אח"כ לא:

ולא חיישינן כו'. עב"ש:

א"ל ע"מ כו'. כמש"ש בגמרא תנא לא נתכוונה כו':

אם יש עדים כו'. כנ"ל:

מקודשת מספק כו'. הרמב"ם וכנ"ל אבל הרא"ש חולק בזה דא"א שיש לו ולא היה ידוע:

אבל יש כו'. כמ"ש בנדרים מ"ו ב' ה"ד דשרי כו' וער"ן ריש מ"ז א' דהא אמרינן בגמרא ה"ד דשרי דמקבל בעסקא כו':

שאינו מעלה כו'. עח"מ:

ובור כו'. עבה"ג ועבא"ח סימן שנ"ח ס"ד:

בית כור כו'. מדאיבעיא להו בנקעים שם ש"מ שצריך להיות במקום אחד:

וסלעים כו'. כמש"ש דא"ל אנא כו' כ"ש שאין מפסיקין:

גדולה. צ"ל גדלת וכ"ה ברמב"ם וז"ש או אופה וכאב"א שם א':

אא"כ אמרה כו'. כמש"ש נ' א' דטעמא משום דברים שלב כו':

ע"מ שאני כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש דר"מ רי"א כו':

וי"א כו'. דר"מ ור"י ה' כר"י הרא"ש שם וליתא דה"מ בלא מחלוקת אמוראי אבל במקום מחלוקת אמוראי אזלינן בתרייהו כמ"ש בכמה מקומות ופשוט הוא דהא אינהו מכריעי בהרב' מקומות כדברי היחיד וכן אם פליגי זה אומר ה' כיחיד וזה אומר כרבים ומסתמא לא אמרינן דלא שמעי להו הברייתא ועוד הביא הר"ף ראיה ממש"ש והנ"מ דאמר תנינא אבל נ' פירש דאם כר"י הל"ל להיפך ספרא ספרי והלכתא דלא כהרא"ש ע"ש:

ואפי' בהלכות כו'. עתוס' בשבת קי"ד א' ד"ה ואפי' כר"י מפרש כו':

מספק כו' מספק כו'. הרמב"ם והרא"ש כמ"ש שמא כו' וכ"כ הר"ן:

המקדש כו'. ממ"ש בכתובות ע"ג א' לא תימא כו' אחולי אחליה והיינו בלב ומסקנא שם משום ה"ט ועתוס' שם ד"ה לא תימא ורבינו יצחק פירש כו'. ועתוס' שם ע"ד א' ד"ה דברי הכל כו' קיי"ל כרב וז"ש לפיכך כו' ואע"ג דשם ע"ג ב' אמר רבה מחלוקת כו' ופירש הרי"ף דהיינו לאחר זמן אבל לאלתר לא. כ' הרי"ף שאין הלכה כמותו דקיי"ל כעולא דאמר המקדש כו' ובעל דמ' אף לאלתר וכמ"ש בנדה כ"ב א' נמנו וגמרו כו' ועתוס' שם. ליקוט: שם ע"ג א' אמר אביי כו' ופי' רש"י דמ"ש כיון שכנסה סתם היינו ג"כ בחופה וביאה אלא דלס"ד ה"א הטעם כיון שלא הזכיר בשעת כניסה התנאי מחל התנאי לגמרי ואף כתובה יש לה אלא טעמא כולי דלא מחל התנאי אבל הביאה היא לשם קדושין גמורים שאין אדם כו' אבל כתובה אין לה וזהו החילוק בין ס"ד משום מחילה למסקנא משום אין כו' אבל תוספת שם בד"ה לא כו' פירש בשם ר"י דס"ד משום מחילה וא"כ אף בכניסה לחופה לבד אלא משום אין כו' ודוקא בבעל אבל כתובה אפילו לס"ד אין לה דהא מתני' היא כנסה כו' עתוס' שם וכן פירש הרמב"ם וכמ"ש למטה ובעל סתם או כנס כו' דמסקנא דלא כאביי אלא משום מחילה כמ"ש הר"ן ועתוס' ע"ד א' ד"ה דברי כו' ועתוס' סד"ה הנ"ל לא. וא"ת והיכי ס"ד כולי מצינו למימר כו' אבל הרמב"ם לא רצה בזה וגם ס"ל דחופה אינו קונה כמש"ל סימן כ"ו וע"כ צ"ל דמחילה לעולם מהני אבל הרשב"א חולק עליו והביאו המ"מ והר"ן וכ' דמחילה לא מהני אלא בתנאי של ממון שי"ל הריני כאלו התקבלתי ופירש דברי אביי כפיר' רש"י דאף לס"ד מיירי בבעל ול"ת טעמא דרב כו' כיון שלא הזכיר מחלי' ובעל לשם קדושין גמורים ואף כתובה יש לה אלא כו' ואף לס"ד משום דבעילה הוא קדושין אחרים וחולק על הרמב"ם בג' דברים א' דמחילה לא מהני ב' דכנס' לא מהני ג' דאף הבעילה צריך להיות בפני עדים כיון שהוא לשם קדושין וכ"כ הרא"ש שם דדוקא בפני עדים אבל להרמב"ם א"צ ועמ"מ והקשה הר"ן על מ"ש רש"י בד"ה אלא כו' אבל כו' הא בלא"ה אין לה כתובה כיון שהוא בועל לשם קדושין וקיי"ל בפ"ק דקדושין דביאה אירוסין עושה וארוסה א"ל כתובה ואפילו אין דעתו כלל על התנאי ותי' דמ"ש אין אדם כו'. ר"ל אחולי אחליה לתנאי ומקודשת משעה ראשונה אבל לענין ממונא בתנאה קאי כו' ומכאן יצא להרמב"ם שכתב שיכול למחול וא"ל מנלן להו דלמא הטעם שבועל לשם קדושין י"ל שמסקנת הסוגיא מוכיח דמשום מחילה וכ' אבל הרשב"א פירש דא"י למחול ופירש הסוגיא כנ"ל ולדידיה נשאר הקושיא ל"ל למימר דהתנאי לא מחל הא בלא"ה אין לה כתיבה כנ"ל ואפשר לומר ה"מ בבית חמיו אבל הכניסה לביתו ובעל הקדושין והנשואין באין כאחת ע"כ מ"ש דקי"ל דביאה ארוסין עושה אע"ג דלא אפשיטא שם מ"מ אביי שם ס"ל דאירוסין וגם כתב הרמב"ן ור"נ ורא"ש שס ד"ה כאביי ורבא כו' ומ"ש דארוסה א"ל כתובה דגמרא מספקא בב"מ י"ז ב' אליבא דאביי אי י"ל כתובה וס"ל להגאוני' דמסקנא שם דא"ל כתובה דלא כתוס' שם וכמש"ל סימן נ"ה ע"ש אבל שאר דבריו תמוהין מ"ש דרש"י מפרש אף לטעם אין אדם כו' הוא ג"כ משום מחילה לא עיין ברש"י שכ' ובעל לשם קדושין ואף לפיר' תוס' ורמב"ם דס"ד משום מחילה ע"כ לטעם אין אדם כו' לאו משום מחילה כמו שהוכיח תוספת בד"ה אלא כו' וכ"ש לפירש"י שי"ל כפיר' הרשב"א ואף שרש"י כ' בד"ה אלא ובעל לשם קדושין מ' הא לס"ד לא אינו מוכרח. ומ"מ למסקנא ודאי משום קדושין וכן מ"ש דמכאן הוכיח הרמב"ם כו' וליתא כנ"ל ומ"ש דחזיין דמסקנא משום מחילה ההוא פליג על אביי וכמ"ש תוס' ד"ה דברי הנ"ל וכן פירש בעצמו הסוגיא שם דאביי ורבא פליגי בהכי וקושיתו מעיקרא ליתא דאף דביאה אירוסין עושה מ"מ ביאה שניה שאחר הקדושין עושה נשואין וכ"כ בעצמו בפ"ק דקדושין וכמ"ש בסימן ל"ג ס"ח בהג"ה וסי' נ"ה ס"א ועוד דכולה סוגיא דש"ס דארוסה י"ל כתובה כמ"ש בכמה מקומות אלא דגמ' דחי בב"מ שם בדכתב לה ה"נ בדכתב לה וכ"ש כאן שכנסה תחלה לשם נישואין אבל דברי הרמב"ם מוכרחים כנ"ל:

בינו לבינה. דלא כראב"ד שכ' בפני עדים דהא אפילו בסתמא אמרי' אחליה בלבו:

ואם קידשה כו'. כמש"ש זה היה מעשה כו' ועמ"ש בסי' ל"א ס"ט:

א"ל כו' אין כופין כו'. כמ"ש בגיטין פ"ד ב' לא תיכול כו'. ובירושלמי הביא הר"ן פ"ג דקדושין הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי א"ר בון מכיון שמבקש להוציא סמפון מידה ר"ל שטר התנאי עליו להביא ראיה הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק ר"ל שהתנאי היה ע"פ א"ר יוסי מכיון שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר"ל בתוך הזמן של תנאי אתא עובדא קמיה דרבי אבהו ואמר ליה זיל הב לה וא"ל רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב ר"ל דכ"ז שלא קיימתי התנאי אינה מקודשת ובידי לחזור ולמה תחייבני להשלים תנאי א"ר אבהו מימי לא שחק לי אדם אלא זה ר"ל שהודה לדברי ר"נ ע"ש:

ומ"מ בעל נפש כו'. אבל מן הדין מותרת כמ"ש בגיטין פ"ג א"ה כל תנאי כו'.

ואם אמר כו'. כמ"ש בפ"ה דכתובות:

כותבין עליו כולי. כמש"ש ס"ד א':

ואם מת כו'. כנ"ל דאין חוששין שמא קיים התנאי ועמ"ש בס"ס זה:

וכ"ז בשלא כו'. כנ"ל סל"ה והירושלמי הנ"ל התם בתוך הזמן ועבר"ן שם סיום הירושלמי הנ"ל:

מי שהלך כו' דכל כו'. כנ"ל סכ"ה:

או להוסיף כו'. כמ"ש בגטין פ"ב פ"ג בעי אביי כו' בעי רב אשי אף לשמעון כו':

בקדושין כו' כנ"ל. אבל כו' משא"כ בגרושין אף לטובת האשה יכול לבטל כיון שמגרשה בע"כ וא"צ דעתה משא"כ בקדושין וז"ש בקדושין מ' א' במתני' ע"מ שאתן כו' ובגיטין ע"ד א' ע"מ שתתן. הרא"ש שם וז"ש כאן בקדושין כו':

האומר כו'. גיטין פ"ב ב' ואע"ג דר' אבא פשטה מ"מ אביי אמר אם איתא כו' ש"מ שהוא ספק ר"נ וטור פ' כר' אבא:

אבל כו'. כמש"ש א' דתנאה הוי לכ"ע:

י"א דכל כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל וערש"י בכתובות י"ט ב' ד"ה תנאי היה כו' ועמ"ש בח"מ סימן רמ"א ס"ז וע"ל סי"ב אם יש עדים כו' ועב"ש: