המקדש את האשה על מנת שאין עליה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ל״ט

אחד מג' נדרים. אף על גב בנדרה תחתיו יכול להפר כל שקצת עינוי נפש הוא לפי שאינו בדין שתה' נודרת תחתיו אבל בנדרה קודם שתב' לרשותו אינו מקפיד אלא בדברים שהיא מתענה בהם הרבה ומתגנה עליו הר"ן:

אינה מקודשת. ואם רוצה למחול מבואר בסי' הקודם דחלין הקדושין למפרע ואין צריך קדושין אחרים ומ"ש בסי' ס' דצריך לקדשה מחדש בקדושי טעות איירי בטעות אחר או איירי בקפיד כששמע תו לא מהני מחילה כמ"ש שם בשם הר"ן:

וה"ה לנדרים שבינו לבינה. כ' בח"מ לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי"ד סי' רל"ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצ' בזה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם וכ"כ הר"ן:

ויש מי שאומר וכו'. בירו' אי' פלוגת' בזה ופסקו הרשב"א והר"ן דמותרת להנש' ואין חוששין שמא תלך להתיר לה דאין מקלקלה על נפשה ולעשות בניה ממזרים ורי"ו פסק לחומר' דחיישינן שמא תלך להתיר אף על גב לקמן סי' קמ"ג אי' בתנאי שב ואל תעשה ל"ח שתעבור על התנאי, כי בודאי ל"ח שתעבור על התנאי לקלקלה על נפשה אלא כאן חיישינן שמא לא תרצה שתהא הנדר עליה כל ימיה ותלך להתיר לה הנדר דמזה יבוא הקלקול אף שאין כוונתו לקלקל רק כוונתו לשם מצוה ולא כח"מ שנכנס בדוחקים, מיהו קשה ע"כ חשש זה קודם שידע הבעל דיש עליה נדרים דהא אח"כ לא מהני היתר חכם כמ"ש בסמוך א"כ למה לי הטעם שתלך לחכם ת"ל שמא ימחל הבעל ולא יקפיד ואז הקידושין חלין למפרע כמ"ש בסי' הקודם דיכול למחול אפילו על התנאי שאין ממון ואפשר מהאי טעמ' דייק הר"ן דירושלמי חולק על תו' וס"ל לירושל' אפילו אחר ידיעת הבעל מהני היתר החכם לפ"ז איירי הירושלמי אף שידע הבעל מ"ה צריך הטעם שמא תלך להתיר מיהו ברי"ו משמע להדי' דס"ל דלא פליג הירושלמי על תוס' וירושלמי איירי דלא ידע הבעל ומ"מ ל"ח שמא לא יקפיד דמסתמ' דרך להקפיד והתנה בפירוש גם לא חיישינן שמא ימחול בכוון לקלקל אותם:

אבל אם נודעו לבעל. כ"כ תוס' וטור ורי"ו וס"ל הירושל' לא פליג על זה כמ"ש בסמוך וכן דעת הרא"ש לכן הבי' דברי הירוש' ותוספת' סמוכים זה לזה ולא כב"י, אבל הר"ן מחמיר וס"ל התרה מהני אפי' אחר ידיעת הבעל אף על גב מחילת הבעל לא מהני אחר שהקפיד פ"א מ"מ התרת חכם שאני שעוקר הנדר מעיקרו וכאלו לא נדרה:

אשה חשובה. היינו כשאומר אי אפשי לי באשה נדרני' אז לתירוץ דרב' ניח' ליה שאל יחולו הקידושין כלל באשה חשובה כי היכא דא"צ לגרשה ואל יאסר עליו קרובתיה והיינו פי' אשה חשובה ולתירוץ דרבה שם אפילו אשה חשובה מקודש' והגאוני' מסופקים אם הלכת' כרב' נגד רבה שהוא בתראי או הלכת' כרבה שהוא רבו מ"ה באשה חשובה הוי ספק מקודש', מיהו נר' מהרא"ש וטור ורי"ו דס"ל עיקר כרבא אלא דרך חומר' פסקו כרבה אם כן אם קידש' אחר מקודש' לשני מדאוריית' וכן מוכח ספ"ק דב"מ שם פסק הרא"ש כאביי נגד רבה לענין עדים חתומים זכין לו א"כ מ"ש כאן ספק מקודש' היינו הר"ן כן כ' בשם הרמב"ן ולהרא"ש לאו ספק קידושין הוא וע' בש"ג דף תק"ד כ' אפילו אשה שאינה חשובה ספק קידושין היא דהלכה מסופק' היא וא"י מה הספק באשה שאינה חשובה דאפשר דאיירי בהיתר' אחר ידיעת הבעל ומסופק בסבר' הר"ן:

ובעל סתם. כבר כתבתי בסי' הקודם דינים הללו ואית' בזה ב' טעמים לטעם א' מקדש אותה בעת הביאה לפ"ז צריך עידי יחוד לטעם הב' שמוחל התנאי וחלין קדושין הראשונים וא"צ קדושין אחרים וא"צ עידי יחוד הרמב"ם ס"ל הטעם השני והטור ס"ל הטעם הראשון וצריך עידי יחוד ולקמן מבואר אם לא התנה כלל וקידש ונמצאו בה נדרים או מומין וכן אם קידש וכנס סתם צריכה גט מספק ואין לה כתובה ואם שהה עמה יש לה כתובה וא"ל מאחר הכתובה הראשונה בטלה איך יכולה לגבו' בכתובה זו וי"ל דדעתו הוא אם לא יקפיד אחר כך יתקיים כתובת' כמ"ש בסימן הקודם וכן אם שהה עמה אחר כך מקודשת בוודאי וצריכה גט בוודאי והיינו מטעם כשלא התנה כלום ספק הוא אם הוא מקפיד ואם שהה עמה אח"כ אז הוברר דאין מקפיד ומקודש' בוודאי:

נמצ' בה מום אחר. אפשר אם אמר בפי' ע"מ שאין בה כל מום אז אפילו שאר מומין מעכבים כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר:

הפוסלים בכהנים. ע' ברמב"ם הלכו' ביאת מקדש פ"ח ובמשתנת במטה או מצורע' פסק הב"י דהוי מום ובד"מ הניח בצ"ע ובט"ז כ' דצריך ליתן לה הכתובה אבל יכול לגרשה בע"כ אפילו בזמן הזה דאיכ' חר"ג ואיש המשתין במטה כתב בספר ב"ה בשם באר שבע דלא הוי מום:

ריח רע. כן כ' הרמב"ם ובטור לא כ"כ ולכאורה תמוה דהא לרב אשי היינו מזוהם כדפרישי' אם כן פוסל בכהן וממיל' נכלל בכלל המומין הפוסלים בכהן ושומ' גדולה כאיסר או אם יש בה שער לדעת הרמב"ם דוק' בעומדת על פני' ולהטור אפילו עומדת בשאר הגוף:

הרי ראה ונתפייס. אף על גב שהתנה ע"מ שאין בה מום מכל מקום אמרינן דע"ז לא התנ' שם בתו' מיהו לדעת המרדכי והג"א אפילו מום שבגלוי כל שלא נכנס' לרשו' הבעל יש לו' דלא ראה, גם בדיקת מרחץ אין שייך קודם האירוסין וכל המשנ' מיירי בנשואין והנה הרמב"ם כאן לענין קידושין לא מחלק בין מומין שבגלוי לבין שאר מומין אלא בפכ"ה לענין כתובה מחלק חילוקים אלו וכתב המגיד ובבדק הבית דסביר' לי' אפילו מומין שבגלוי מבטלין הקדושין לכן נ"ל להחמיר אפילו מומין שבגלוי, והנה הטור בסי' זה כתב הדינין המבוארים בש"ס אם נמצאו בה מומין אחר ארוסין וא"י אימת נולדו בה כמ"ש לקמן סי' קט"ו אלא המחבר כתב בספר בדק הבי' דאין דינין אלו שייכים לסימן זה דכאן לענין קידושין אם נמצ' בה מומין אחר ארוסין והיא טוענת שנולדו בה אחר ארוסין לא אמרינן כאן נמצ' כאן היה לבטל הקידושין אלא צריכה ממנו גט רק לענין כתובה יש לחלק חילוקים אלו לכן השמיט בסימן זה כאן בש"ע דינים אלו, וב"ח כתב אף הטור שכתב דינים אלו בסימן זה כוונתו רק לענין הכתוב' ולא לבטל הקידושין, ואנ"ל דהא מוכח לדעת הטור דמבטלים הקידושין דהא כתב דצריכה להחזיר הקידושין והיינו על פי הסוגי' שם וכמ"ש בסימן נ' ושם מבואר היכ' דצריכה גט אין מחזירין הקידושין שלא תאמר דאין צריך גט ש"מ לדעת הטור א"צ ממנו גט מ"ה כתב שתחזור הקידושין, ולכאור' יש להבי' ראיה לדברי הטור דהא קי"ל דמוציאים ממון על פי סבר' זו כאן נמצ' כאן היה כמו שכ' בפר' המדיר ובח"ה סי' רל"ב א"כ ה"נ א"צ ממנו גט וא"ל שם איירי היכא דליכא טענת ברי וכאן טוענת ברי שנולדו בה המומין אח"כ מ"ה לענין גט מחמירים וצריכה גט דהא לשיטת רש"י ותוס' הסוגיא שם איירי אפילו אם טוען האב ברי אמרינן כאן נמצא כאן היה ומוציאין ממנו הקידושין, מיהו אם נמצא המומין אחר הנישואין בזה י"ל דצריכה גט אף אם הבעל מביא ראיה שהיה המומין בה קודם ארוסין מ"מ צריכה ממנו גט כ"כ בסימן הקודם דשמא בעת הביאה מחל התנאי אבל בנמצא המומין אחר ארוסין י"ל דאין צריך גט מטעמים הללו מיהו בסימן קי"ז מבואר לשיטת הרמב"ן ורשב"א בטוען האב ברי אין צריך להביא ראיה ש"מ כאן נמצא לא אמרינן נגד טענות ברי ושם הסוגיא איירי לפירוש' בדליכא טענות ברי אם כן כשהיא טוענת ברי שנולדו בה המומין אחר הארוסין אף על גב לענין כתובה לא מהני ברי דידה כיון דממון שייך לאביה מ"מ לענין גט מהני ברי דידה וצריכה גט נמצא בפלוגתת פוסקי' אלו תוס' ורמב"ן ורשב"א לקמן סימן ע"ז תלי' דין זה והרא"ש והטור ס"ל כשיטות תוס' לכן לדעת הטור א"צ גט לכן כתב הטור דינים אלו בסימן זה ולרמב"ן והרשב"א כשהיא טוענת ברי צריכה גט, אבל אין להביא ראיה דצריכה גט מטעם כיון דהיא אומרת דנולדו המומין אחר הארוסין א"כ הוי כאומר קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ומוכח דהיא משקר' ואחר שידוכי' לא קידש אותה לא אמרינן נסתחפה שדהו כ"כ בתשו' הרא"ש וכמ"ש בסימן נ' נמצא לפ"ז אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יכול לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנישואין א"צ ליתן לה הכתובה, אם כן אחר השידוכין פטור בלא קנס עיין סימן קי"ז:

ואם תמיד אינה נראי'. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפילו אין נראית הוי מום וכן צלקת אפילו אינו נראה, אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוו מום רק בעור פנים ח"מ:

שאין הבנות הולכות למרחץ. כלומר ומכ"ש בלא מרחץ אינן הולכת כלל בחוץ ומיירי דקידש אותה ע"י שליח ולא ראה אותה בשעת הקדושין ע"כ אף מום שבגלוי מבטל הקדושין ח"מ:

דנכפה וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ:

אשה סתם. בלא תנאי א"ה אם היא איילונית ודאי א"צ גט כמ"ש תוס' שם ועיין סימן קע"ג:

מקודשת מספק. כתב בח"מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קידושי ודאי וכן אם קידש סתם וכניס ובעיל סתם מקודשת ואין לה כתובה ובש"ס לר"ח צריכה גט מדבריהם ולרבא הוי ספק קידושין והרמב"ם והטור פסקו כרבא ולא כב"ח שכתב מ"ש הטור ספק קידושין משום דמספק' ליה אם הלכת' כר"ח או כרבא וליתא:

וריפא אותה. אפי' אם נתרפא' קודם ידיע' הבעל מ"מ אינה מקודשת אף על גב בנדרי' מהני היתר קודם שנודע להבעל שאני מומין דנמאס' בעיניו אף אחר שנתרפא' ואם היה בה מומין קודם הקידושין ונתרפא' מקודש' דלא התנה ע"ז ח"מ ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפת בילדותה אפשר דהוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורע' ונכפה תחתיו ח"מ בסימן קט"ז וכתבו תוס' דאין לומר דלא מהני רפואה משום דלשון התנאי היה ע"מ שאין בה מומין והיה בה דאם כן כשהתנה היא ע"מ שאין בו למה מהני רפואה אלא הטעם הוא משום מיאוס ובאיש כשנתרפא אינו נמאס בעיניה, נשמע מזה אפילו תנאי שהיא מתנה עמו אם לא נתקיים התנאי בטלים הקדושין אלא כשנתרפא הוא אמרינן דנתקיים התנאי ואם הוא מתנ' על מנת שלא יהי' בה מומים אפילו אם נתרפא' הוי כאלו לא נתקיים התנאי ואם היה בו מומים ונודע לה ואחר כך נתרפא מסופק בח"מ אם נתבטלו הקדושין ולכאורה נרא' דיש להבי' ראיה לזה דנתבטלו הקדושין דהא הקשה בסוגי' זו והתני' הלכ' אצל החכם להתיר' אצל הרופ' וריפא' אינ' מקודשת ולא תירץ דאיירי שכבר נודע לו מ"ה אינ' מקודש' אלא ע"כ דא"א לאוקמי אחר שנודע לו דא"כ קשה מסיפ' דתני' הלך הוא והותר נדרי' או נתרפ' מקודשת ואחר שנודע לה לא מהני אם נתרפ', מיהו י"ל הא דלא אוקמי הלכ' וכו' איירי אחר שנודע משום אצל רופ' וריפ' אינה מקודשת אפי' לא נודע לו ש"מ אצל חכם נמי איירי שלא נודע לו, ואם היא מתנה ע"מ שאין בו נדר ונמצ' בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה דהא נדרי' לאו משום מיאוס אלא הטעם כשהוא מקדש והתנה ע"מ שאין בה נדרים ונמצ' בה נדרים ונודע לו לא מהני היתר חכם משום שהוא סבר שמא אין היתר לנדר כמ"ש בתו' והרא"ש אם כן אף אם היא התנה הדין כן דהא כבר כתבתי כל שלא נתקיים התנאי אף אם היא התנו בטלו הקידושין:

על מנת שלא יהיו בה מומין וכו'. משמע שאינו מקפיד על מום זה דהשת' אלא שלא ישאיר בה מום אף ע"ג דתו' והרא"ש ושאר פוסקים כתבו דאין קפיד' בלשון כוונת תוספת שהכל תלי' בקיום התנאי כמ"ש בסמוך וכשמתנה ע"מ שאין בה ונתרפא' לא נתקיים התנאי ובכה"ג נתקיים התנאי ולא כב"י שהבי' תו' חולקים על דין זה ועיין בדק הבית מ"ש, וכל זה לפי גירס' שלנו אבל ב"ח מגיה בטור, מיהו אף לגירסת ב"ח נראה דין זה אמת למ"ש בכה"ג הוי נתקיים התנאי וח"מ כתב דהוי קידושי ספק:

וריפאן הרופ'. אפשר אפילו אחר שנודע לו מהני דכאן אם נתרפ' נתקיים התנאי שלא ישאיר בה וכאן לא שייך לומר דנמאסת בעיניו דהא אינו מקפיד אלא שלא ישאיר בה, מיהו י"ל כשנודע לו סבר שאין רפואה לדבר והוי כמו נדרים כשנודע לו דלא מהני היתר מטעם שהוא סבר שאין לו היתר כמ"ש בסמוך:

וה"ה לנדרים שבינו לבינה. לאו כל נדרים שבינו לבינה המבוארי' בי"ד סי' רל"ד הוי קפיד' כמו דאין כל עינוי נפש הוי קפיד' אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצ' בזה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם וכ"כ הר"ן ועיין מ"ש בסמוך בשם הד"מ:

שחוששין שמא תלך אצל חכם. היש מי שאומר הוא בירושלמי לחד מ"ד (הביאו הר"ן בפ' המדיר דף תק"ו ע"א וז"ל ונמצ' עליה נדרים אינה מקודשת אית תנא תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנא תני אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל חכם ותתיר את נדרה וקדושין חלין למפרע ונמצא בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט) וכבר פסקו הפוסקים הרשב"א והר"ן כמ"ד אין חוששין דלא חיישינן שמא תתקלקל עצמה וכן פסק לקמן סי' קמ"ג דכל תנאי שהוא בידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו וא"כ איך פסק כאן דצריכה גט שמא תקלקל עצמה ובאמת הייתי יכול לפרש דלאו בדידה עסקינן אלא לפני זה כתב דהיכ' דהתנה ע"מ שאין עליה נדרים או כל נדר דאינה מקודשת וממיל' מותר בקרובותיה ע"כ כתב דבירושלמי הסכימו שני מ"ד שאם תלך אצל חכם יועיל ההיתר ע"כ אסור בקרובותיה אבל מה שהגי' מהרמ"א ולכן אסורה להנשא בלא גט זה ודאי קשה דלמה נחוש שהיא תקלקל עצמה ולא כ' הר"ן שיש לחוש לדברי האוסר כירושלמי אלא שיש היתר לנדרי' אף לאחר שנודע לבעל וטוב הי' להגיה היש מי שאומר בסעיף ב' אחר זה שכתב בד"א שהתירה חכם קודם וכו' אבל אם נודעו וכו' והוא דעת התוספות וע"ז הי' ראוי להביא דעת הירושלמי שמועיל ההיתר אף אחר שנודע ואם הלכה אצל חכם מקודשת אבל אם נשאת אין חוששין שמא תלך שבודאי לא תקלקל עצמה וכמ"ש:

שאם היא אשה חשובה. למאי דפסקינן ספק מקודשת א"כ הי' ראוי לפסוק ודאי מקודשת דליכא למימר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה דהא עכ"פ צריכה גט מספק וצ"ל דלאו כ"ע דינא גמירי ומאן דלא ידע הדין אין מקדשה קידושין ודאין דהוא סבר דלא תצטרך גט ולא פלוג בין גמיר ללא גמיר ע"כ בכולהו אינם קידושין ודאין:

כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין. עיין בדברי הרמב"ם:

ריח רע וזיעה. בטור לא גריס ריח רע והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם ובמשתנת במיטה או אם היא מצורעת כתב הב"י דפשיט' דהוי מום ובד"מ כתב על הב"י במום דמשתנת ואעפ"י שפשוט למר לדידי מבעיא טוב' והאריך בדבר ולבסוף כתב ומיהו נראה דמום גדול הוא מה שלא תשכב עמו במטה דלא יהא אלא בנדר שבינו לבינה וכו' ומיהו אפשר דנדר דבינו לבינה אינם מבטלין הקידושין אלא בדבר שמשועבדת לו כגון שנדרה נטולה אני מן היהודים וצ"ע עכ"ל ד"מ:

ואם תמיד אינה נראית אינו מום. דוק' בשומא קטנה זאת שאין בה שער קאמר דאינה מום כשאינה נראית אבל בשומא גדול' כאיסר או יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום וכן צלקת הוי מום אף במקום שאינו נראה דומי' דמום שבדדיה הוי ג"כ מום שאינו נראה אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפני':

שאין הבנות הולכות למרחץ. כלו' ומכ"ש בלא מרחץ אינן הולכות כלל בחוץ ומיירי שקידשה ע"י שליח ולא ראה אותה בשעת נתינת הקידושין ע"כ אף מום שבגלוי מבטל הקידושין ועיין במרדכי כתב דבאירוסין יכול להיות שאין מכיר אף במום שבגלוי וגם בדיק' מרחץ אין שייך קודם אירוסין וכל המשנ' מיירי בנשואין עיין שם ובב"ח:

דנכפה וריח הפה. אין נרא' דגם זיעה אין לה בדיק' במרחץ וגם קול עבה אפשר לה להזהר בשע' קטנ' כל זמן היותה במרחץ כמו ריח הפה, ועיין בטור כתב כאן אם האש' טוענת משנתארס' נולדו בה מומין עליה להבי' ראי' וכו' ונרא' דדינים אלו דוק' לענין כתוב' אבל לענין קידושין אם קדשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין והיא טוענת ברי שהית' שלימ' בשע' הקידושין רק שנולדו בה מומין אחר הקידושין אף דלענין להוצי' ממנו ממון הכתוב' אינה נאמנת אבל לענין גט צריכ' גט דאולי האמת כדבריה ואין מבטלין הקידושין אלא בנתברר שהיו בה מומין קודם שנתארס' והטעתו:

מקודשת מספק. נראה דמיירי מיד כשרוא' המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום ולא התנה בתחיל' אף דצוח לבסוף הוי קידושי ודאי:

וריפא אותה. כלו' אף שריפא אותה קודם שנודע לבעל דכה"ג גבי נדרים מקודשת אפ"ה גבי מומין אינה מקודשת שנמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין ומיהו אם בשעת הקידושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם קידושין נרא' דמקודשת דהא לא התנה ע"מ שלא יהיו בך מומין מעולם ואינו מקפיד רק שלא יהי' בה עתה מום אף שתרפא מן המום מ"מ נמאסת בעיניו:

והלך אצל רופא. לכאור' משמע דמיירי שהלך קודם שנודע לאשה דמיד שנודע לה נתבטלו הקידושין וכמו שנתבאר לעיל סעיף ב' ומיהו י"ל שאין האשה מקפדת רק על מום שאין לו רפוא' ואינו דומה לאיש שיכול להקפיד על דבר מועט ומיד כשנודע לו יאמר אי אפשר באשה נדרנית ואינו רוצה שתלך אצל חכם:

ע"מ שלא יהיו בה. כבר כתב בב"ח שנוסח' משובשת נזדמנ' להב"י והנוסח' הנכונ' בטור שלא יהא בך מומי' ומ"מ אף שלא הוזכר בטור דין זה יש להסתפק דאולי הואיל ושינה בלשונו ואמר ע"מ שלא יהיו ולא אמר ע"מ שאין בך דאולי כוונתו אף שיש בה מומין עתה אינו מקפיד רק שלא יהיו בך לעתי' בשעת נשואין ומכ"ש אם מפרש כוונתו כך ולפחות יהיו קידושי ספק מאחר שהלשון סובל פי' זה ועיין בקונטרס אחרון:

שלא תאכל בשר אבל דבר שאין מקפידין בו כגון קליות ואגוזים אע"ג דזה עינוי נפש ויכול להפר לה מ"מ כאן בהקפדה רבה תליא מלתא וזה דוק' בדברים גדולים כגון בשר ויין וכדומה לזה:

נתבטלו הקידושין דהוא סבר שמא לא ימצא החכם פתח להתיר לה ע"כ ודאי לא ניחא ליה בקידושין:

ספק מקודשת דיכול לומר לא בעינ' אשה נדרנית וגם גט לא ניחא לי ליתן לה כיון שהיא חשוב' בת גדולים ויהיה קרובותי' אסורים עלי ע"כ לא ניחא דלהוי קידושין ויש דיעות דלא ס"ל האי סברא ע"כ צריכה גט מספק מ"ה כתב הטור בזה צריכה גט פי' לחומרא אבל באינה חשובה הוי לכ"ע קידושין ודאין כל שהתיר קודם ידיעת הבעל:

גסים מחברותי' פי' משאר נשים:

ושומא שעל הפדחת הרמב"ם ס"ל דהשומא כל שיש בה שער או גדולה לא הוה מום אפילו באשה אלא דוק' כשהוא בפניה והקשה ב"י במה דפריך הכא והכא פסלה היה לו להקשות ראה ונתפייס ונר' לתרץ דהמקשן לא רצה להקשות תחלה הלא ראה ונתפייס דיש לתרץ דבכל מום שהוא מום אפי' בכהנים לא אמרי' ראה ונתפייס דהא אומר בפי' ע"מ שאין לך מומין והנה יש לה מום ע"כ לומר שלא ראה בדקדוק ובכונה עליה דאי על מומין אחרים נתכוין היה לו לומר זולת זה המום אבל אחר שתירץ דמיירי בשומא קטנה שזה אינו מום בכהן רק שבאשה אתה אומר שהוא מום בזה שפיר מקשה ראה ונתפייס דכאן אין הלשון של ע"מ שאין בה מומין סותר דיש לנו לומר שאין בה מומין גמורין שפוסל אפי' בכהן וא"כ לא יזיק לה מום זה אפי' באשה אפילו את מחמיר באשה דהא ראה ונתפייס ממילא בנרא' תמיד סבירא לן דאפי' אמר ע"מ שאין עליה (נדרים) (צ"ל מומין) מקודשת כנ"ל נכון לדעת הרמב"ם והטור כתב דשומא שיש בה שער או גדולה פוסל אפי' בכל הגוף אפי' בכן ופי' הרמב"ם מסתבר טפי כתב ב"י בשם הרשב"ץ אשה המשתנת במטה אין זה ממומין הפסולים בנשים שלא נזכר בגמ' כלל ול"ד לריח רע וזיע דהנך שאני שהם דבוקים בה בשעת תשמיש כו' ואפי' לאותם שדנים שזה מום מ"מ כיון שגדלה עם אחותו ידע ונתפייס כו' והב"י חולק ע"ז דמום גדול הוא וק"ל דא"כ היה לו לתנא דברייתא דהוסיפו בנשים כו' במחשב גם (מו"ח זצללה"ה) (צ"ל מום זה הוה הוספה) ונ"ל לענין כתובה ודאי לא הפסידה אבל לכופו לדור עמה מחמת חרם דר"ג שנוהגים בו עכשיו אין זה בכלל ויכול לגרשה בע"כ כיון שיש בזה מחלוקת הדינים שנזכרים כאן בטור לענין נמצאו מומין באשה ולא נודע מתי נולדו כתבם בש"ע לקמן (סימן קי"ז):

שלא יהיה בה מומין בה הגיה בטור וא"כ צריך לחלק בין ע"מ שאין עליה מומין או שלא יהיה כו' ואע"ג דבתו' כתבו וב"י מביאים דאין תלוי הטעם בלשון כיון שאמר שאין עליה מומין והרי יש עליה מומין דא"כ ק' למה אמרי' שם דאם התנאי עליו שלא יהיה בו מומין ונמצאו בו מומין אם רפאם דמקודשת דמאי שנא הוא מהי' כוונת התוס' דאין הדין תלוי בהזכרת מומין אבללשון שלא יהיה משמע דמהני אם נרפאו אלא דקשה שאין מקור לזה ובס"א ליתא להאי מלתא אלא איתא כמ"ש כאן בסעיף שקודם לזה דהיינו שתנאי עליו דאז מהני רפואה והחילוק ביניהם דהבעל מקפיד על האשה אפי' אם נרפאו המומין כשהוא זוכר את צורה שלה כשהי' עליה מום משא"כ באשה שאינה מקפדת על זה:

מקודשת. ואם רוצה למחול חלין הקדושין למפרע וא"צ קדושין אחרים עיין ב"ש:

לבינה. לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי"ד סי' רל"ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצא בהם שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ח"מ והר"ן:

אחר. אפשר אם אמר בפירוש ע"מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר ב"ש:

בכהנים. עיין ברמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ח. ואשה המשתנת במטה תמיד. או מצורעת פסק הב"י דהוי מום. ובד"מ הניח בצ"ע ובט"ז כתב דצריך ליתן לה כתובה אבל יוכל לגרשה בע"כ אפי' בזמן הזה דאיכ' חרם ר"ג וע"ל סי' קי"ז ס"ה. ואיש המשתין במטה כתב בבאר שבע דף קי"ב ע"ב דלא הוי מום עיין בה"י. אם יש לה חטטין בראשה אם הם רבים מומין יחשבו ואם הם מעט מזער אפשר שדרך נשים כך ולא חשיב מום הראנ"ח ח"א סי' ק"ב:

ונתפייס. ויש להחמיר אפילו במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל יש לומר שלא ראה. ב"ש. ע"ש שהעלה אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יוכל לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א"צ ליתן לה הכתובה א"כ אחר השידוכין פטור בלא קנס:

נראית. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום. וכן צלקת אפילו אינה נראה. אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים ח"מ ב"ש:

וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ ח"מ ב"ש:

מספק. כתב הח"מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קדושין ודאי עיין ב"ש ובה"י:

אותה. אפי' אם נתרפאת קודם ידיעת הבעל אפ"ה אינה מקודשת. ומיהו אם בשעת הקדושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם הקדושין מקודשת דלא התנה ע"ז. ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ונכפה תחתיו ח"מ ב"ש:

וריפא'. ואם נודע לה ואח"כ נתרפא מסיק הח"מ אם נתבטל הקדושין. ואם הוא מתנה ע"מ שאין בו נדר ונמצאו בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה ב"ש ע"ש:

למפרע. וח"מ כתב דהוי ס"ק ע"ש:

שדרך כו'. שהן נדרי עינוי נפש וז"ש וה"ה לנדרים כו' שלכן בעל מפירן:

ואינה כו'. ויש מי כו' ולכן כו'. פלוגת' בירושלמי והביא הרא"ש פ"ז סוף סי' י"ג אית תנויי כו':

היו עליה כו'. דקיי"ל כר"מ דכן ת"ק דמתניתין דגיטין שם ס"ל כוותיה. הרא"ש:

ואפי'. כולי כרבה דרביה דרבא הוא ועבח"מ סי' שצ"א ס"ה:

בד"א כו'. מדלא מפלגינין במתני' וקא' אינה מקודשת מ' לעולם. הרא"ש אלא בכה"ג:

ויש מי כו'. דמספקא שמא הלכה כרבא דמאביי ורבא ואילך הלכ' כבתראי ועבח"מ שם:

אע"פ שאמר כו'. ממש"ש כל המומין כו' מ' באילו דוקא וכמש"ש לענין נדרים כנ"ל ס"א:

וי"א כו'. ממש"ש ע"ז א' האי' שנולדו כו' ואלו שכופין כו' וקאי בגמרא ריח החוטם וכ"ש באשה והא דקא' כאן ריח הפה לרבותא אע"ג דאפשר דנקטה פלפלא בפומה כמ"ש כאן בגמרא מהר"מ:

ואם יש כו'. מתני' ע"ה ב' ועתוס' שם ד"ה אבל כו' ונראה לרשב"א כו' וכ"כ רי"ו בשמם:

בד"א כו'. הרא"ש והטור וכ"כ סמ"ג וע"ל סי' קי"ז ס"ז:

נכפה כו'. ע"ז א':

י"א כו'. דאלו אינן ניכרין במרחץ

המקדש כו'. ע"ג ב' רבא אמר תנא כו' ואע"ג דאתמר לשמואל ה"ה לרב דאע"ג דלכאורה לרב מקודשת ודאי כמש"ש לא תימא כו' מ"מ ממש"ש ע"ד א' זה הי' מעשה ולא היה כו' מ' דאיננו אלא ספק וע"ל סימן ל"ח סל"ה וער"נ:

קידשה כו'. ברייתא שם ואין בה מחלוקת כלל:

קידשה כו'. טור ולמד כן מדברי הרא"ש שם ריש ס"ג אין לפרש דדוקא כו' ומ' דכל שדייק בהדיא בלישנא ע"מ שלא יהיה בה בודאי ה"ז מקודשת: