כל דיני קדושי קטנה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ל״ז

וכן הוא זכאי במציאת' וכו'. ואם נתנו לה מתנ' יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ולא דמי למציא' מידי דהוי אאשה שג"כ במתנ' הקרן לעצמה רק שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין בשם הירושלמי ואף על פי שמציאת האשה לבעלה:

דאין קדושין תופסין בנפל. והא דאמרי' בירושלמי דבת יום אחד מתקדש' היינו בידוע שכלו לו חדשיו או בשהה שלשים יום אחר הקידושין דאגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ונראה דאף בנפל ספק קידושין הוי ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכין גט מספק ועיין לקמן סוף סי' מ' דגם בהוכר העובר מקודשת לדעת הרמב"ם:

וקידש' עצמה בערב. לרבות' קתני אף שהיא עתה ודאי א"א אפ"ה לא חיישינן לקידושי אב ולומר השת' בגרה וממיל' חלו קידושי אב אלא לעולם תלינן להקל ולומר שהית' בוגרת גם בבוקר וקידושי האב לא חלו כך כתבו התו' בד"ה קדשה אביך בדרך:

דאפי' אינה מכחישתו. אפשר לומר אף דהיא מודה ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינ' דאסר' נפש' אבעלה מיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי:

אבל באינה מכחישתו צריכ' גט משניהם. (בקידושין דף ע"ט ע"א פליגי רב ושמואל בקידשה אביה בדרך והיא קידש' עצמה בעיר והרי היא בוגרת שבדקנוה לדעת אם יצא' מרשות אביה להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וקידושיה קידושין ולא של אביה ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו עכ"ה) והנה אפשר לומר דלאו דוק' משניהם דה"ה קידש' אביה לבדה ג"כ צריכ' גט דכל שאינה מכחישתו מודה רב דחיישינן ולא מוקמינן לה אחזקת פנויה והתו' שכתבו שם בד"ה קידש' בדרך דמודה שמואל בקידש' אביה לבד דאינה מקודשת דאמרי' העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם קידושה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין עכ"ל התו' מיירי במכחישתו מכ"ש אם היא מודה בבירור דודאי נאמנ' לאסור עצמה אם לא קידש' עצמה אחר קידושי אב:

ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכ' גט משניהם. גם כאן משניהם הוא לאו דוקא דה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדש' לבדה לעולם הוי ספק קידושין ואין מועיל טענת ברי שלה לנגד אחרים עד שיעידו עדים שהיתה עדיין נערה אחר הקידושין או שהיתה בוגרת קודם הקידושין ומ"ש ונמצאו לה סימנים היינו סימני בוגרת ומאחר שהו' בתוך הששה חדשים יש להסתפק אם היו סימני בוגרת בשעת הקידושין או נימא השתא היא דבגרה ע"כ הוי ספק ואם נתקדש' לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקידושין זמן רב סימני בוגרת ודאי גם בשעת קידושין היתה בוגרת ואין חוששין לקידושי אביה אף שהבדיקה היתה זמן רב אחר קידושי אביה מאחר שהקידושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אף שאין לה סימני בוגרת סמכינן אדשמואל דאמר אין בין נערות לבוגרת ובודאי בוגרת היא אף שאין לה סימני בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו' וע' בהשגת הראב"ד פ"א מה"א וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד ואם הביאה סימני בוגרת תוך ששה הוי בוגרת אבל הרמב"ם לא הזכיר שום סי' בבוגרת ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו' חדשים ומ"ש היתה הבת ספק בוגרת היינו ספק אם עברו ו' חדשים אחר הנערות או לא ומ"ש בגמ' אלימא בתוך י' וכו' השתא היא דבוגרת אינו מחוור לדעת הרמב"ם וכמ"ש המ"מ וסימני בוגרת מבוארין בגמר' בנידה דף מ"ז בברייתא פליגי תנאי בסימן בוגרת ורש"י פי' דאף שם במשנה פליגי בסי' בגרות והתו' דחו דבריו ופסקו שם בגמ' כדברי כולן להחמיר וכתב הרי"ף שאם הביאה א' מכל הסימנים הללו וקדשה עצמה בחיי אביה קידושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ומן התימה שלא הוזכר דין זה כאן ולא נמנו כאן סימני בוגרת כלל: מדברי הרשב"ץ בתשו' שהביא הב"י משמע כשראו לה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר י"ב שנים אמרינן מסתמ' היו בה השערות משעה שנעשית גדולה בת י"ב שנה וכשימלאו לה ו' חדשים אחר י"ב שנה הרי היא בוגרות ודאית ואין לאביה רשות בה אף על פי שלא עבר רק ב' חדשים אחר ראיית השערות אמרינן מסתמ' היו בה השערות מיד תחלת ו' חדשים אחר י"ב וע' בח"ה סי' ל"ה פסק ג"כ כזה לענין עדות:

כך יכול לקדשה ע"י שלוחו. נראה דמ"מ איכא בו יותר משלוחו דהא הוא מצוה דרמי עליו וכמו שנתבאר למעלה סימן ל"ה ובב"ח לא כ"כ ולא ידעתי הפרש בין מצוה זו לשאר מצות:

או ע"י עצמה. לדברי המפרשי' הטעם דהוי כאלו אמר לה כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי והתקדשי בו ולפ"ז ה"ה לקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב אבל הרא"ש כתב אף על גב דאין שליחות לקטן לטובתה ולזכותה נעשית שליח עיין עליו ולפ"ז דוקא ע"י עצמה ולא ע"י קטנה דעלמא וע' בדברי הרא"ש שכתב שאינו דומה לערב ויש חילוק בין קדושי כסף לקידושי שטר ובין דיבר עם המקדש או לא דיבר עמו וע' בר"ן פ"ק דקידושין:

וצריך לו' לה. כבר נתבאר לעיל דבדיעבד אף בלא עדים יש להחמיר וע' בפסקי מהרא"י סימן מ"ט וסימן ל"ג:

דהרי י"א דאסור לקדש בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה וקצת קשה מהא דאמרינן סוף קדושין רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא מתניה שקליה לבת ברתיה אותביה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמקדשא אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מא"א אמר ליה עברת לך אדרב דאמר רב יהודה אמר רב וכו' אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עכ"ה ולמה לא דן אותו לזכות שהיא בעצמה קבלה הקידושין ואפשר דהיתה קטנה כ"כ שלא היה לה דעת לזה:

אומר לה הרי את. היינו כשאין האב אצל הקידושין דאיך יאמר לה בתך אבל כשהאב אצל הקידושין יאמר לו בתך מקודשת לכתחלה ומיהו אם אומר הרי את אין קפיד' וכן הוא בת"ה סימן רי"ג וע' בריב"ש סימן תע"ט שכתב ומיהו לישנ' דהרי בתך לכ"ע מהני אף ע"י עצמה וכ"ש בנדון זה וכו' משמע אף כשאין האב אצל הקדושין יאמר לה הרי בתך ומיהו נראה דכוונת הריב"ש שיאמר לאב הרי בתך מקודשת לי בכסף שאתן לה ונותן לה הכסף מדעת אביה אבל שיאמר לבת הרי בתך מקודשת אין זה ל' כלל:

ואם שינה בדברים וכו' מקודשת. מפשט הל' משמע דמקודשת ודאי וע"ש:

הואיל והכינ' להכניסה. מ"מ כתב שם דודאי שפיר טפי לעשות כהלכתו להדי' אכן י"ל דאין קפיד' כולי האי וכו' ע"ש:

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנ'. כלומר אף על גב דבגמרא אמרו אסור לקדש בתו אפשר באומר לה צאי וקבלי קידושיך ליכ' איסור' ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל:

וצריכה גט משניהם. ואם רצו א' נותן גט וא' כונס כדלעיל סימן ל"ו סעיף ז':

אי שוי שליח אחרינ'. ע' בב"ח דדין זה שייך ג"כ גבי בעל ואשה דשוו שליח אחרינ' וכתב עוד דאם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטל' לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קדושין ושל קמא לא הוי קדושין נ"ל עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דאפשר דלא בטיל לקמא אלא סבר אולי לא משכח כלל אבל אי משכח אף לבסוף לא בטליה לקמא:

ואפילו שדכה אביה תחלה. הקשה בב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא מבואר בסמוך דהוי קדושין ומכח קושיא זו הגיה ואפילו שדכה באביה והיינו כפרש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו ע"ש ואין צורך דאף דנתרצ' בשדוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשה התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל היא הקדושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה:

בפי' אחר הקדושין. זה הוא דעת הרמב"ם והרי"ף לקצת מפרשים אבל הר"ן מסתפק בדעת הרי"ף דאפש' לומר דאף דנתרצה בשעת הקדושין ג"כ אינה מקודשת וע' במהרי"ק שחילק דאם נתקדשה בפניו ושתק ואחר כך נתרצה דהוי קדושין:

אפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה. אף על גב דאין הקדושין בעין ועל מה יחולו מ"מ בההיא הנאה שנעשה רצונו מתקדשת ודומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ"ה בעל סברא זו וע' בתשו' מהרי"ק שורש ל"ב דף כ"ג שמיישב גם כן דעת הרמ"ה ומביא כמה ראיות לדבריו דמצינו כיוצא בזה שהקדושין חלין אף לאחר שנתאכלו ע"ש:

ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה. זה הוא דעת המרדכי שם בהג"ה בשם ריב"ש ע"ש שמחמיר אפילו היכא דאנן סהדי שיתרצה האב אף על גב דעדיין לא בא האב מודה רבינ' דצריכא גט ומיאון ולקמן סעיף י"ד הביא הרב דבריו והעתקתי שם לשונו:

גדלו הקדושין עמה. ע' בתק' מהרי"ק שורש ל"ב שהאריך בדין זה ובדין יתומה שגדלו קידושין בהד' אי מקודשת מדאוריית' או מדרבנן ולא ראיתי בדברי הרשב"א בתשוב' חולק על זה רק שכ' מלתא דפסיק' אם בעל בודאי חשבינן לה מקודשת מדאוריית' ובלא בעל לא מיירי:

למי שגילה האב דעתו. ע' לעיל סי' ל"ה סעיף ד' וה' וכלומר אף על פי שחזר האב מגלוי דעת ושדכה עם אחר אפ"ה יש לחוש היכא דאיכא למימר דהחזרה לא היתה ברצון וכמו שאכתוב אחר זה:

חיישינן שמא נתרצה. בטור מסיים בדברי הרמ"ה והוו קדושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני וב"י כתב ע"ז אינו נוח לי וע"כ השמיט דברים אלו כאן ובאמת הוא גמרא ערוכה בקדושין (דף מ"ה ע"ב) בההוא דאמר לתת בתו לקרובו והיא אמרה לתת לקרובה ונתרצה הוא לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהם אדאכלי ושתו אתא קרובו [דהיינו אותו שהיה בדעת האב ליתן לו את בתו] באיגרא וקדש' בסת' ועדיין לא קיבל האב קדושין מקרוב של אשתו אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב לקידושי של קרובו דבודאי לא הדר מדבורי' שכבר נתרצה לקרובה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' דודאי לא נתרצה לקידושי קרובו דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינה מפסידה מאי בינייהו איכ' בינייהו דלא טרח דאז אפשר לחוש לקידושין של קרובו דאמרינן אולי חזר בו האב ומאחר דגילה דעתו לקדשה לקרובו חוששין לקידושין אבל היכ' דטרח בסעודה ושידכה לשני אז בודאי חזר בו מרצונו הראשון ואינה מקודשת לשני/ לראשון /והן הן דברי הרמ"ה ממש ולא כמ"ש הב"ח דראש דברי הרמ"ה נלמדי' ממקום אחר מהנהו בי תרי דשתו חמרא וכו':

אינו יורשה ואינו מטמא לה. וה"ה דאין לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינו חייב בקבורתה כ"כ הב"ח בשם הריטב"א:

דה"ה אם מת האב. עיין שם שרבינו תם תמה על דבריהם והאריך להוכיח דאין האחים יכולין למחות ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו ולגבייהו לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה:

והשיאוה אחיה ואמה. כלומר קידשה והשיאוה הוו קידושין וצריכה מיאון דכשם דתקנו רבנן קידושין ביתומה ה"ה בהלך אביה למד"ה:

ומ"מ אין לאוסרה עליו. אבל יש מחמירין לאסור מטעם אחר דילמ' יקבל אביה קידושין במד"ה וא"כ הוי א"א וכתב הר"ן דראוי להחמיר:

צריכה גט מתרוייהו. לא ידעתי למה צריכה גט מהראשון הא אפילו לסבר' ראשונה אינה מקודשת רק למיאון ואפילו למאן דחייש שמא נתרצה האב היינו באינו כאן אבל אם בא ומיחה וקידשה לאחר ודאי דקמא לא הוו קידושין רק למיאון לדעת ה"ג בעל סברא ראשונה:

ויש להחמיר כסבר' הראשונה. כלו' דאם נתקדש' דצריכה מיאון וכבר כתבתי דיש להחמיר ג"כ כסבר' האחרונ' דלכתחלה אין לקדשה דאולי יקבל אביה קידושין במד"ה וכמו שכתב הר"ן:

והוי ספק מקודשת. כלו' וצריכה גט ולא סגי לה במיאון וזה לשונו שם במרדכי ועתה לפי דרכינו יועילו קידושין אלו שלא תצא ממנו אלא בגט ומיאון או שיבא אביה בימי קטנות וימחה מיד שישמע וכו':

דאם צוה להשיאן ולהגדילן. אעפ"י שהזכיר בציוויו לגדלן ולהשיאן אין הכונ' להשיאן אחר שיגדלו דוקא אלא שני דברים הן לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד עיין שם בגוף התשובה:

כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה. כבר כתב הרב בעצמו לעיל שם דגם בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וחוששין לקדושין רק דאם היו עדים הוו קידושין גמורין:

אין במעשיה כלום. ויכול למחות אף שלא מיחה אין כאן קידושין מאחר שעברה על דבריו והוי קפידא דומיא דאומר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר דהוי קפידא (וכמו שנתבאר לעיל סי' ל"ו סעיף ג'):

ושאר הבוגרו' אינם בכלל. כלומר אפילו נתנו לו רשות לקבל כסף הקידושין ושיהיה שלו וכנ"ל:

ואחר זמן קבל ממנו. מלשון זה משמע דוקא לאחר זמן הא אם תכף אחר השידוכין קיבל הקדושין מסתמ' לזו ששידך קידש וכן פסק במרדכי בשם ראבי"ה דכשם שעסוקין באותו ענין מהני אף שנתן בשתיקה דקי"ל כר' יוסי ה"ה ה"נ מהני ודמסתמא לאותו ששידך לה קידש אך אחר זה משמע אפילו היו עסוקים בה מדברין מעסק קידושי פלונית ואח"כ נתן קידושין סתם לא מהני לאפוקי לאחריני מידי ספק וכמו שפסק המרדכי בשם מהר"ם:

ופי' בתך פלונית אינו מועיל. נראה דמיירי שמפרש שכוונתו היה לפלונית אבל לא טעה בלשונו אבל אם היה בדעתו לומר בפי' פלונית רק שטעה בלשונו אמרינן לעיל סי' ל"ה סעיף ט' דאם השליח טעה ואומר לי הקדש בטעו' לא הוה הקדש ונאמן השליח לומר שטעה ולמה לא יהיה המשדך נאמן לומר שטעה:

וכולן ברשות שלו לקדשן. כלומר לאפוקי בוגרת דאינה בכלל הספק אפילו שוותיה שליח ומיהו אם עשתה שליח לקבל קדושין מפלוני נתבאר לעיל סעיף ט"ו דגם היא בכלל וא"כ אם היא הגדולה שבגדולות היא לבדה מקודשת כמו אם היו כולן בוגרת ונתנו לו רשות וע' בב"ח:

ולא הכירו. לכאורה משמע דוקא שאמר בהדיא שאינו מכירו אבל ל' הב"י בשם התו' שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פי' מיד עכ"ל מיירי דבאו שנים אבל אם זה שעומד לפניו לבדו אומר אני הוא מה בכך הוא א"נ דהא בא' נאמן לומר אני הוא אף שאין האב מכירו:

שניהם נותנין גט. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו המ"מ בשם הירו' ונראה אפילו הא' נתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה לבועל ונ' דגם להשני אסורה מספק דכשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל:

אינו נאמן לאוסרה עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אף ע"פ שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל כ"כ ר' ירוחם ופשוט הוא:

אבל לא לכונסה. כלומר אפי' אחר שנתן לה גט והיא מותרת לכל אדם אפ"ה אסורה לזה דיש לחוש לקנוניא המ"מ:

ואם יש ע"א. אפשר דע"א לא מהני בדין המוזכר למעלה סעיף כ"ב כשבאו שנים וכ"א אומר אני קדשתיה דאף דיש לא' עד המסייע לו אינו נאמן בדבר שבערוה וכאן ע"א נאמן משום דאין שום אדם מכחישו תדע דכאן אם כנסה אין מוציאין מידו ולעיל ס"ק ל"ח כתבתי בשם הירושלמי אף אם כנס מוציאין מידו:

אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה. לכאורה משמע דלאו דוקא גרשתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה דה"ה באומר קידושי תנאי היו או פסולי עדות היו עידי הקדושין וכיוצא בדברים אלו ג"כ אינו נאמן להחזיקה בפנויה כל שהוחזקה א"א על פיו ואינו נאמן להתירה לעלמא רק כמשמעות פשט הכתוב בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה (פרש"י לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה) ועוד יתבאר בסמוך:

קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה. נראה דמכ"ש אם אמר קדשתיה בלבד כשהיתה קטנה דאין נאמן לאוסרה על כל העולם מאחר שעכשיו היא גדולה:

ול"נ דוקא תוך כ"ד נאמן. וכבר כתבתי בסמוך סעיף כ"ה דלאו דוקא לומר גרשתיה אינו נאמן לאחר כ"ד להחזיקה בגרוש' לאוסר' לכהן דה"ה כל דבר המבטל הקדושין ומחזיקה בפנויה אינו נאמן לאחר כ"ד אבל בב"ח בקונטרס אחרון חילק ביניהם דדוקא לענין גירוש לא הימניה רחמנ' אבל בכל מה שיאמר בקדושי ביתו נאמן אף לאחר כ"ד ובאמת לא ידעתי אם אין לאב נאמנות בגירושין למה נאמן אף תוך כדי דבור ואם הטעם מכח מיגו דאי בעי שתק והוה אסורה על כל העולם מיגו זה שייך נמי אף לאחר כ"ד:

דאפי' אינה מכחישתו בטור הביא ב' דיעות דהרא"ש הוא דיע' א' והרמ"ה הוא דיעה ב' וצריך לבאר דעת הרמ"ה דס"ל דוקא במכחישתו אמרי' דקידושיה קידושין דהא קי"ל כרב ומסקינן דפליגי וע"כ כתב ב"י דהוי קים להו דרב יוסף עבד עובד' במכחישתו. ולא ידענא מי הכניסו בכך דהגמ' לא בעי אלא להוכריח שיש פלוגתא בין רב לשמואל דאי ס"ד דשמואל ס"ל כרב למה כעס על רבי יוסף דעבי' כרב אלא ודאי דיש פלוגתא ורב יוסף עבי' כרב ע"כ כעס שמואל עליו וכיון דלא הכרחנו לומר דיש פלוגת' אלא מדכעס א"כ יש לפנינו א' משני דרכים או שנאמר דפליגי במכחיש ובאינו מכחיש מודה רב דיש ספק וא"כ אין לנו להלה להקל כרב אלא במכחיש אבל באינו מכחיש לד"ה יש ספק או שנאמר דפליגי באינו מכחיש ובמכחיש לכ"ע לקול' וא"כ להלכה יש להקל בכל ענין דהיינו במכחיש לכ"ע ובאינו מכחיש כרב להקל וכן י"ל דפליגי בתרווייהו וא"כ קי"ל להקל בשניהם כרב וכיון שיש פנים להחמיר ולהקל אין שומעים אלא להחמיר וזה דעת הרמ"ה ותמיה על הרא"ש שתפס הדרך שהוא להקל וראיתי דחוקים בדברי הרמ"ה שלא לצורך ובלא דקדוק:

והיא קדשה עצמה ספק זה הוא שייך בקדושי אב לבד וכן בקדושיה לבד אלא דקמ"ל דאפי' משניהם צריכה גט ולא אמרינן ממ"נ חד מנייהו לאו כלום:

או ע"י עצמה אע"ג דאין שליח לקטן ולקטנה ה"מ לזכות לאחר ע"י שליחותן אבל כאן שהיא זוכה לעצמה מהני' במקו' אביה היא עומדת פי' כיון שגם האב עומד שם לפ"ז ואם אומר לאב הרי את מקודשת לי ג"כ הוה קדושין דהו' במקום בתו כנ"ל:

כאלו החזיק ביד' אבל כבר נתבאר שיותר טוב שיעמוד אצלה בשעה שתתקבל הקידושין:

בפלוני אני רוצה וכתב הר"ן אע"ג דטב למיתב טן דו וניח' לה בכל דהו היינו בגדולה דכיון דשוויה שליח סבר' וקבל' ולא חיישי' לאחילופי אבל קטנה מדעתה יש לחוש לכשתגדיל לא תתרצה בו:

גט מתרוייהו כתב מו"ח ז"ל נראה דהיינו אם של קמא קדמו אבל אם של בתר' קדמו א"צ גט אלא מבתר' ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קידושי קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתי' דסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא הרי כיון דשל בתר' קדמו הרי קמא לא אשכח ושל בתר' קידושין ושל קמא לא הוי קידושין עכ"ל ולא נהיר' לי דמי הגיד לנו דבאותו צד דלא בטליה לקמא הו' דעתו דאי לא משכה קמא דלמא נימ' דדעתו הוי דשליח קמא ניח' למשלח טפי דהוא ודאי יעשה הטוב בעיניו יותר מן השני אלא דאם לא יקבל הראשון כלל שום קידושין אז עכפ יקבל לו השני ונמצא אם יקבלו שניהן ניחא ליה בההוא קמא ע"כ בכל גוונ' צריכה גט משניהם כנלע"ד פשוט וכתב רש"ל דה"ל לבעל לשויא שליח בתר שליח דדינ' הכי:

ואפילו שידכה אביה תחלה לכאורה משמע שאביה היה המשדך והעמיד איזה שדכן ע"ז וקשה דא"כ מ"ש מסעיף י"ב דאם גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדש' דחיישינן וצ"ל דהך שדכה לכאן אין פי' שאמר בפי' שרוצה להתחתן עמו אלא ספור דברים היו בין הבעל ובניהם ולא שום הסכמה כנלע"ד:

ואפי' אם נתרצה האב כו' דבעינן שנתרצה בשעת הקידושין ועיין מ"ש בסימן ל"ו סעיף י' מזה דבזה פליגי גם נרשב"א והריב"ש דלשם פלוגת' דכאן גם בב"י מבי' דהרשב"א ס"ל כאן כהרי"ף שהוא דיע' קמיית' דכאן ע"ש מ"ש בשם ריב"ש דכל מה שהוקשו על הרי"ף בזה תירץ הרשב"א וא"כ עולה יפה מה שפירשתי בסי' ל"ו סעיף י' במחלוקת הרשב"א והרא"ש דשם שהיא תלויי' במה דפליגי כאן אם מהני הרצוי אח"כ:

אינם נשואין דשמא ימחה אבי ונמצאה למפרע פנויה ולענין ממון אוקי ממון בחזקת מריה ואפי' הוא מוחזק בנכסים מ"מ קיימים בחזקת יורשי האב וי"א דה"ה מת כו' שקדושיה דאוריית' ונשואים דרבנן דליכא אב לממסר' לחופה וכתב שם דמעשה היה בא' שמת האב קודם הנישואין ורצ' הארוס לכונס' באם מתה שירשנ' כי היתה חולני' ואחיה ואמ' רצו לעכב ומנעוהו מקצת רבותינו כו' דלא ירש אות' אפי' אם ישאנה בקטנות' והך חולנית ע"כ מיירי דראוי' לביאה דאל"כ הא אין הבעל יורש' כמ"ש ב"י ר"ס צ' בשם תשובת הרא"ש:

הוי קידושין דהו' כאלו מת אביה דתקנו רבנן קדושין לקטנה וי"א ס"ל דלא תקנו אלא דוקא במת האב:

אין ביאתו ביאת זנות ואע"ג דבסי' א' כ' הטור דקודם י"ג שנה לא ישיאום דהוי כזנות שם מיירי דהאב אצלה לא ישיאנ' בקטנותה אבל כאן דאינו אצלה תקנו נישואין דלא תהוי כהפקר כנ"ל וכבר כתב רמ"א בסעיף ח' מנהג זמן הזה:

אלא שאם קדשה אב פי' שידוע שקדשה אבל מסתמא לא חיישינן שמא קדשה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דאל"כ כל קטנה שמת אביה במ"ר תהיה אסורה להנשא לעולם שמא קדשה אביה לאיזה אדם אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כתב התוספות בפ"ב בשם ר"ת שהשיב לרבינו מנחם:

מה שעשתה עשוי נר' פשוט דכ"ז שלא עשתה כלום יכול למחות להבא שלא תקדשנה בקטנות' דהא איתא לעיל שהמשלח יכול לבטל השליח ששלח לקדש וה"ה נמי כאן שמבטל מה שצוה לה:

אין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמי' עליה דהיינו להשיאה אותה דכתיב ותנו בנותיכם לאנשים ועביד מצוה דלא רמי' עליה דהיינו הבוגרת וכשאמרה מפלוני יש קצת סבר' דעליה קאמר וקי"ל קידושין שלא נמסרו לביאה דהיינו שאסר בכל אחת מהם שמא קידש אחותה אפילו (הכי) הוי קידושין וכולן צריכות גט:

ושיהיה הכסף שלו וכ"ש דאם אין הכסף שלו דודאי לא שביק מלקדש הקטנה שהכסף שלו ומקדש את הבוגרת שאינו שלו וסיים הטור והוי קידושה הקטנה ודאי פי' שאם אין לו אלא בת קטנה אחת ודאי היא שנתקדשה אבל אם יש לו ב' קטנות הדין הוא כמ"ש בסעיף שאח"ז:

ואפילו חזר תוך כ"ד דקי"ל בפ' י"ג דף קכ"ט בד' דברים דתוך כ"ד לא הוי כדבור וזו אחת מהם כמו שזכרתי בסי' כ"ט ועמ"ש בסעיף כ' מזה בטור כתב בשם שאלתות ראובן היה לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל לבתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהם ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ"ל והקשה ב"י דאמאי יהיה נאמן באמר נתכונתי לזו (הא קי"ל קידושין שאינן נמסרין לביאה הוה קידושין) וכולן צריכות גט ותו דאמאי לא יהיה המקדש (ג"כ) נאמן לומר שכיון לזו (כמו האב) ולפיכך לא הביא זה כאן להלכה. ולעד"נ שהלכה ברורה היא דהא יש לדקדק במ"ש ולא פי' למי היה נוטל ולמה לא אמר למי היה נותן ותו דהאי לישנ' יתיר' היא ולא היה לו לומר הך ולא פירש כלל אלא דמיירי כאן שהמקדש נתן הברירה לאב שאיזה שנתכוין הוא בשעת קידושין יתן לו נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית והשאר שלא נתכוין עליהם אוו פעם אינם בכלל כלל בזה נאמן האב על איזה נתכוין דהמקדש האמינו תחלה וע"כ אם שכח אח"כ צריכות כולן גט דהברירה שנתן לו היינו בשעת קידושין לא אח"כ. שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ דכאן מיירי שתול' בדעת האב ולא זכר שם דהיינו מה שבדעתו דוקא בשעת הקידושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכ"נ עיקר עוד בטור שאלה לאו"א ז"ל ראובן היה לו ב' בנות קטנות רחל ולאה וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן ובאו אחי ראובן והוציא מטבע ואמר לראובן הילך קידושיך לבתך ולא פי' איזהו מבנותיו ולא למי קדשה ולא דיבר מענין קדושין כלום בפני עדים קודם המעשה אך אחר שפירשו משם שאלו א' מהעדים למי קידשת והשיב לעצמי קדשתיה והשיב שאין כאן בית מיחוש וא"צ גט עכ"ל והטעם משום דלא אמר ליה כמ"ש ב"י אלא שהקשה ב"י דתשובה זו אין לה מקום בסי' זה כו' ותו דפשיטא שלא נתכוין אלא לזו הפנויה כו' ועוד דבתשובת הרא"ש שבידנו נזכר שאותו בן אחיו שקידש לו רחל היה קטן וא"כ אין הקידושין כלום וממילא צריכות תרווייהו גט אלו לא היה אומר לי כו' ולענ"ד נ' דקמ"ל עיקר הרבות' בדרך זה דהא דכאן אצל לי דאע"ג דלא נודע איזה בת וגם לאיזה איש מ"מ הוי ידי' מוכיחות דאותה המשודכת לכהן ולא מצא חן בעיניו הסכים בדעתו דכל מי שיבא לקדשה יתרצה לו ועשה זה לפוסלה על הכהן זה ע"ד שמצינו בפ' מרובה מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבע' שכל שיבא אלי איני' מחזירתו וקפצו בני אדם שאינם מהוגני' ואמרו חכמי' לא נתכוונ' אלא להגון לה ה"נ נעשה בענין זה שאמר בדעתו שיתננ' לאחר לקדש' דהיינו מי שיבא ויהי' הגון לו ועשה זה לפוסל' מהכהן וא"כ ה"א דשפיר יש קדושין דהא יש כאן בירור מי המתקדש' דהיינו הבת הפנוי' דוקא ויש ג"כ בירור מי המקדש דהא אמר כל הגון לו שיב' יקדשנ' לו וזה אחיו ודאי הגו לו ונמצ' דהוי כאלו אמר בפי' שיקדש' לאחיו ממיל' א"צ לומר לי דעדיף זה ממי שמדבר תחל' על עסקי קידושין קמ"ל דזה אינו כיון שלא אמר ראובן בפי' בפני עדי' תחל' ובאמ' אם היה בן אחיו קטן כמוזכר בתשובת הרא"ש ואין לו קידושין מ"מ מועיל דבר זה דודאי לא נתכוין לרחל כיון שכבר קיבל קדושין מבן אחיו לא גרע משידכ' לבוגרת הנזכר בסעי ט"ו והטור לא העתיק זה (אלא) לפי שפרשנו דהרבותא היא דה"א דהוי כמזכיר בפי' לאה אפי' בזה שכבר נתקדש' רחל קידושין גמורין ממילא לא נתכוין אח"כ אלא ללאה עם כ"ז אין כאן קידושין כלל כיון שלא אמר לי כנ"ל נכון מאד בס"ד וראיתי דחוקים רבים בזה ומה שזכרנו הוא מתוקן ומקובל ת"ל:

וכולן ברושת שלו לקדשן פי' ב"י היינו שכולן קטנות או שכולן בוגרת ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרת במקום קטנות כבר נתבאר דאפי' שויתי' שליח אינה בכלל עכ"ל פי' משום דלא שביק מצוה דרמיא עלויה כדלעיל:

מן הגדולה שבגדולות דלא מחית אינש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שבאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:

ואח"כ אמר שמכירו כו' כ' ב"י בשם רבינו ירוחם בשם התו' בזה ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כ"ד משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולכך לא פי' מיד עכ"ל משמע דתוך כ"ד מהני וק' ממ"ש רמ"א סעיף ט"ז אפי' חזר תוך כ"ד ואמר בתך פלוני' אינו מועיל דגבי קידושין לא אמרי' כדיבור דמיא ונר' דלעיל סיים דיבורו תחלה שאמר בתך מקודשת לי אלא שאח"כ בא לפרש ובזה לא מהני וכן אם בא לסמוך דבריו הראשונים כההיא דפ' י"ג דף קכ"ג אבל כאן שאמר קדשתי בתי אין כאן סיום עדיין אלא הסיום הוא במ"ש לאיש הזה ע"כ מהני אם הוא תוך כ"ד דהוי הכל דבור אח' וא"כ ה"ה לעיל מקודשת לי בתך תוך כ"ד סיים פלונית ה"נ דמהני כנלע"ד ועיין בסי' מ"ט מה שכתבתי שם:

אבל לא לכונסה דשאני גבה דידה דחיישי' שיודע הוא שתהא מתתפתה ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא עוד לומר אני הוא:

תוך כ"ד דגם בזה מועיל תוך כ"ד דאכתי לא סיים דבריו ואין כאן פי' דבריו ולא חזרה מדבריו אלא סיום דבריו וכמו שכתבתי בסמוך:

ול"נ דוקא תכ"ד כמו שיתבאר בסמוך סעיף כ"ו נר' שצ"ל כמו שנתבאר סעיף כ"ה והיינו דשם כתב גרשתיה צ"ל דוקא תכ"ד דבקדשתיה וכאן לענין פסולי עדות אמרי' דנאמן ומשמע אפי' אחר כ"ד וכ"כ ב"י בהדיא דפליגי מ"ה כתב רמ"א כאן דגם בזה דוקא תכ"ד וא"כ רמ"א פליג על הפסק הש"ע (שכתב) ואח"כ קדשה לאחר דהיינו אפי' לאחר כ"ד וקשה באמת על הש"ע שפסק בתרווייהו דסותרים זה את זה ועל רמ"א תימא דאמר כאן דמהני משום תכ"ד והא בזה כיון דלא מהני אחר כ"ד ע"כ לומר דסותר דבריו הראשונים וא"כ גם תכ"ד לא מהני כיון דבקידושין לא הוי (תכ"ד) כדיבור כמו שזכרנו בסעיף כ' וכאן לא שייך לתרוצי כמו שתרצנו באמירת קדשתיה וגרשתי' דהוי סיום דבריו דהא כאן עביד מעשה נגד דבריו שאמר קדשתיה אלא דעכשיו הוא חוזר מדבריו וזה לא מהני בקידושין אפי' תוך כ"ד ע"כ נ"ל דבאמת אין כאן פלוגתא דגם סעיף זה שהיא מתשובת רשב"א בב"י ס"ל דבקדשתי' וגרשתיה לא מהני אלא תכ"ד אלא דכאן שאני דהכא כ' הרשב"א וצ"ל ואמר קידושין ראשונים בפסולי עדות היו נאמן משום דהפה שאסר הוא שהתיר וראיה מכתובות ההיא איתתא וכו' וא"ת הרי בסוף גיטין אמרו כיון דבעידנ' דהוי קל לא הוה אמתל' לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא י"ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הקול עכ"ל והתם בגיטין דף פ"ט הוא ענין שהיה קול על האשה שנתקדשה ואח"כ אמר אביה שהיה קידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי ורצה לבטל הקול של קידושין וע"ז אמרו שם דלא הוי אמתלא לבטל הקול כיון דלא היתה האמתלא בשעת יציאת הקול והנה הרשב"א פסק שם לענין פסולי עדות דהוה אמתלא על מה שאמר תחלה קדשתיה ומבואר בסי' ו' דכל שיש ריעותא בקדוש (מכח האמתל') הוי אמתל' ואמר דמהני אמתלא אע"ג דלא היתה האמתל' בשעת יציאת הקול והיינו מטעם דבגיטין יצא הקול בלא אמירתו משא"כ כאן דהקול הוא מחמתו בזדה מהני האמתל' אפי' אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ משא"כ לענין פסולי עדות ששם הוה אמתל' על מאמר קדשתיה שאמת הוא אלא שהיו פסולי עדות מ"ה בההוא דקדשתי וגרשתי בעינן תוך כ"ד דוקא כיון דלא היה אמתל' על מאמר ראשון אלא סיום דבריו הראשונים מהני תוך כ"ד כיון דלאו חזרה היא אבל בהך דפסילי עדות דהוי אמתל' ומהני כאן אפי' לאח"ז כיון דהוא הוציא הקול נמצא דשפיר פסק הש"ע בתרווייהו ודברי רמ"א כאן הם שלא בדקדוק ובד"מ ראיתי שלא הביא שם רק דברי ב"י שכתב שם שיש פלוגתא בין הנך תרתי והאמת כאשר נתבאר בס"ד וראיתי דברים בזה שלא הרגישו לחלק בזה דיש חילוק בין אמתל' ובין הך דקדשתיה וגרשתי' ולא מיושב על הקושי' הנ"ל למעיין בדבריהם וא"ל לפי מה שפרשתי יהיה נאמן כשאומר גרשתי אחר קדשתיה אחד כ"ד במגו דאי בעי אמר הקידושין היו בפסולי עדות הא לאו קושיא הוא דכל הוחזקה בא"א אפי' על פיו לא אתי מגו אח"כ ומרע להחזקה דהוה כמנו במקום עדים ובהרבה דוכתי בח"מ דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלימתא ובלבוש כתב טעם לנאמנות בפסולי עדות מכח מגו דאי בעי אמר קדשתי לזה כיון דלא אמר תחלה רק קדשתי סתם ואין זה נכון דא"כ מה מקשה הרשב"א מההוא דסוף גיטין דהא שם ליכא מגו אלא פשוט דמיירי כאן אפי' באומר תחלה קדשתיה לפלוני אלא דהאמתלא שוברות מ"ש תחלה וע"ז מביא ראיה שם מכתובות ההיא איתתא כו' נראה שרומז על מ"ש בפ"ב דכתובות מעשה באשה שקפצו עליה ב"א שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה דנאמנת לומר שתחלה לא אמרה כן אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים והיינו אמתלא כדאיתא שם ושם ודאי לא היו תוךכ"ד א"ו מפני האמת לא נאמנת כמו שזכרנו לא מחמת מגו וה"נ בהך שאמרה פסולי עדות היו דמהני מטעם אמתלא ואפי' אחר זמן אמרינן בזה הפה שאסר הוא שהתיר וכדברי הרשב"א מאחר שהוא הוציא הקול:

במציאתה. כתב ב"י אעפ"י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה"י כתב טעם אחר ע"ש. וב"ח כ' על דקדוקי הב"י דמש"ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש"ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע"ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב"ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע"י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא"כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע"ש. א"כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא"כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע"ש ובמהרש"א. וכן הח"מ מסופק במתנה. אבל הב"ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע"ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א"כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא"ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע"ש ודו"ק. גם י"ל לפי מ"ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א"כ גם מתנה אין למילף וא"ל כסברת המהרש"א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ"ק דקדושין ע"ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא"כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש"א ודו"ק:

בנפל. עיין בנדה דף כ"ג ע"א. ועיין מ"ש הב"ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש"י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע"ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח"כ דהא קי"ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח"מ כתב דהוי ס"ק. והב"ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע"ש:

בערב. עיין בקדושין דף ע"ט ע"א. והקש' תוס' שם וא"ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי"ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע"ש. וכתב המהרש"א אבל הא ל"ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ"מ מידי ע"ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ"מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ"מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע"ש. וצ"ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א"כ ה"נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא"כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא"ל א"כ דהחזקה מרע הסברא א"כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י"ל דאי' בקדושין דף מ"ד ע"ב דס"ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א"כ לכ"ע צריכה גט מספק ולפי מ"ש לעיל סי' ל"ו סעי' י"א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע"ש לא מקשה תוס' מידי דלכ"ע צריכה גט. א"כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס"ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק"ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ"כ ב"ח ח"מ עיין שם:

מכחישתו. ז"ד הרא"ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח"מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל"כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע"ש דף ע"ט ע"ב ודו"ק:

מכחישתו וכו'. זהו דעת הרמ"ה. עיין בב"י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ"א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה"ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ"ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב"ח דברי הרמ"ה מיושב הכל ע"ש ודו"ק. ועיין הרש"ך ח"א דף ע"ט ע"ב. והרח"ש בתשובה סי' מ"א. ומקור ברוך סי' ל"ו:

משניהם. וה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס"ק ח"מ וב"ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע"ש. ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל"כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו"ח הוי בוגרת. אבל הרמב"ם בפ"ב מה"א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח. ועיין ברמב"ם פ"ג מה"א דין י"ד. ובמגיד משנה שם עכ"ל. הנה מ"ש הח"מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה ע"י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת כ"ה ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב"ש וכשמלא לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אע"ג שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב"ש. ואני תמה על הרשב"ץ דמסוגיא דפרק יו"ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע"ט ע"א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ"ש לרב והרשב"ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו"ח סימני נערות הפך מ"ש בגמרא. ועוד שכתב ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ"ח ח"א סי' ח'. וכנה"ג דף ס"ו ע"ב. כתב הב"ש ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלום הו"ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ע"ש. יש ליישב דהרמב"ם כ"כ לפי מה דקי"ל כרב. ועוד תוס' שם ע"ב הביא בשם ר"י דרגילות הן לבא בבקר ע"ש בד"ה מי איכא למימר וכו':

מפלוגתא. ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב"ש:

בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח"מ:

מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב"ש דלא כח"מ ועיין מ"ש הב"ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ"ש הר"ן ב"ש ע"ש:

בתו. והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ"ש מצוה ובש"ס איתא אסור עיין ח"מ וב"ש:

משניהם. או א' יגרש וא' כונס:

מתרווייהו. דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וקשה בסי' קמ"א סעי' מ"ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע"ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע"י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש"ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ"ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח"כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג"כ כל שקדם וקידש הרי היא א"א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא"ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח"מ וב"ש:

נערה. עיין תוס' קדושין דף מ"ד ע"ב ד"ה קטנה שנתקדשה ובהרא"ש:

או נשאת. כ"כ הרא"ש ע"ש ה"ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע"ש. א"כ ה"נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג"כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ"ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ"ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ"ה ע"ב דפליגי בזה רב הונא ור"י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע"ש ברש"י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע"ש. והב"ח כתב נ"ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ"ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד"ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע"ש א"כ ה"נ אי איירי בנשאת ג"כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב"א וא"כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב"ח בעצמו כתב וז"ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע"ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב"י א"כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א"כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו"ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו"ק ועיין דף מ"ו ע"א ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש"א מ"ש בשם ת"י. ולפי דברי המרדכי הנ"ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה"ג דף ס"ז ע"א ועיין ב"ש:

אביה. הקשה הב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י"ב דחוששין שמא נתרצה ע"ש. וח"מ וב"ש מתרצים:

היא וכו'. ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב"י וב"ש:

מיחה וכו'. כ"כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' ד"ה בין היא וכו' דף מ"ו ע"א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש"א ע"ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א"כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ בלא שמע האב א"כ לפ"ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו"ק. ועיין ב"ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע"א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ"ח ח"א סי' א':

נתרצה. עיין ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס"ס מקור ברוך סימן י"ו:

לה. וה"ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב"ח בשם הריטב"א ועיין בה"י מ"ש על הב"ח:

שנשאת כו'. ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב"ש:

ואמה. ל"ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר"י ווייל סי' קי"ב. ח"ה סי' א"ח:

אחרים. אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א"צ קדושין אחרים ב"ש:

כפנויה וכו'. ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ"פ הר"ן וריב"ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט"ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר ב"ש. כתב מהר"ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ז. אבל מהר"י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה"ג דף ס"ז ע"ב:

ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל ב"ש ע"ש:

מתרווייהו. תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח"מ ב"ש:

גט. ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח"מ ב"ש:

כשכנסה כו'. עיין ברמב"ם פ"ט מה"א. ובהרב המגיד שם וב"ש:

עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ"י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי"ו ח"מ ב"ש:

האב כו'. רפ"ב מ"א א' וערש"י שם ד"ה כשהיא נערה כו' וכמ"שש במתניתין ס"ד א':

שלא לדעתה. ע' א' ועס"ז:

וקידושיה כו'. שם ג' ב'. וכתובות מ"ו ב':

אם נתאלמנה כו'. כתובו' מ"ג ב':

עד שתבגר. כמ"ש בס"ב

מיום שתלד. ירושלמי פ"ג אמתני' אם ילדה כו' הא בת יום א' מתקדשת בכסף והביאו הרא"ש ור"ל לאפוקי בביאה ב"י:

י"א דאין כו'. נדה כ"ג א' ודלא כפרש"י שם ד"ה לחומרא דמ"מ נ"מ בשאר קרובו':

בגרה כו'. מ' שם ע"ז א':

וה"ה כו'. קידושין. ט' א' ע"ט א':

וכן אם כו'. מתניתין יבמות ק"ט א' וכתובות מ"ג ב' וקדושין י"ח ב':

אבל כו'. כתובות שם וקדושין י"ח א' דתניא מוכר כו' וערש"י:

וי"מ שאומר דדוקא כו'. כגירסת תוספת שם ד"ה ואי. ואית ספרים כו' ול"ג שם לא אידי ואידי כשמואל כו' אלא לאו כאן במכחשתו כו' ואידי ואידי כרב ומה שהקשה תוס' ול"נ דהא כו' י"ל דגמ' אמר כן לס"ד דפליגי רב ושמואל:

אם כו'. ערש"י שם א' ד"ה בהא כו':

או ע"י עצמה כו'. מ' אף בשטר וכדברי הרמב"ן והרשב"א שכ' מש"ש ט' א' וא"ר כו' בתך מקודשת כו' בין ע"י עצמה כו' כ' דמיירי בין בנערה בין בקטנה נערה משום שליחות וקטנה לאו משום שליחות אלא בא"ל צאי וקבלי כו' דדומה כאומר תני כו' אבל הר"ן חלק עליהם וכ' דצאי וקבלי לא מהני אלא בכסף ולא בשטר דלאו מתורת הנאה הוא כו' ע"ש אבל לטעם של תוס' ורא"ש די"ל יד לקבל לעצמה ניחא אלא דרמב"ן כ' משום תנם כו' כנ"ל דטעם של תוס' קשה לכאורה דהא הקדושין חוזרים לאביה ועי' רשב"א שם שתי':

ואם גלוי וכו'. דה"ה עושה ע"ד אבי' וכמ"ש ביבמות קי"ד בקטן העושה כו' דהוי כמאכילו בידים וערש"י שם ד"ה בעושה כו':

ואין חילוק כו'. כמ"ש בקדושין י"ט א' ואף שאמר לר"י ב"ר יהודה ה"ה אף לרבנן דבזה הס' ל"פ הרא"ש שם וש"פ:

אבל י"ח כו'. דס"ל דדוקא לר"י ב"ר יהודא וע' במרדכי שם שהסכים לס' ראשונה והוכיח ממ"ש בפ"ב דאם נתרצה בודאי האב קידושיה קדושין כ"ש בכה"ג וכ"ד כל הפוסקים:

וכדי כו'. דהוי כו' כנ"ל.

דהרי י"א כו'. כמש"ש מ"א א' וכ' מהר"מ דלקבל קידושיה בעצמה ליכא איסורא:

וכשמקדש כו'. כ"כ הרמב"ן והרשב"א וש"פ אע"ג דאמרי' ט' א' בתך מקודשת לי כו' בין ע"י עצמה לרבותא נקטה אבל באת ג"כ מקודשת כמש"ש י"ט ב' וז"ש ואם אמר כו'. וז"ל הרשב"א דמש"ש ט' א' בתך מקודשת לי ל"ד דכ"ש אם כותב הרי את כמש"ש י"ט ב' כו' אלא לרבותא נקטה ועוד משום רישא בין ע"י אביה דשם אם כ' הרי את אינה מקודשת וכן בסיפא הרי את מקודשת כו' בין כו' דוקא את אבל בתך בין ע"י עצמה בין ע"י אביה אינה מקודשת כמו בגט בכותב ע"י שליח צריך לכתוב הרי את מגורשת ונראה מדבריהם דבבתו קטנה או נערה ה"ה באמירת הקדושין אם אמר בתך אפילו בקבלת עצמה וכן בקידושי כסף דהא ראייתם ממש"ש י"ט ב' בקדושי כסף ה"א אבל הר"ן חלק עליהם וכ' כמו בסיפא בבגרה בין ע"י עצמה בין ע"י אביה צריך לכתוב הרי את ובאמיר' ע"י עצמה צ"ל הרי את ולאביה צ"ל בהך כמו בשליח הגרושין ה"נ בקטנה ונערה ע"י עצמה בשטר כותב בתך ובאמירה אומר הרי את וכן בקדושי כסף הכלל דהר"ן מחולק עם הרמב"ן ורשב"א כ"ז שלא בגרה ע"י עצמה דלדידהו בכ"ע מהני ולהר"ן בשטר צ"ל בתך ובאמירה וכן בכסף צ"ל את:

ואם מקדשה בשטר. דלא כהר"ן שחלק על הרמב"ן ואמר דוקא בכסף י"ל לבתו קטנה צאי כו' וכמו שפירש הראב"ד דהוי כאומר תנם ע"ג סלע או לכלב משא"כ בשטר אבל תוספת שם והרא"ש שם כ' משום יד דבדעת אחרת מקנה יש לה יד וע' תוספת שם סד"ה אומר כו' ועוד הבי' הרא"ש ממ"ש בסוכה מ"ו ב' לא ליקני כו':

כותב בשטר כו'. הר"ן חוכך בזה ופליג על הרמב"ן דס"ל דאף בשטר כותב את מקודשת וחילק עליו וכתב וכמו בנותן גט לשליח שכותב בגט על שם האשה וכשנותן מדבר עם השליח הכי נמי צריך לכתוב בתך ועיין שם שהאריך ופירש הרב בדיעבד כהרמב"ן שגם הר"ן אינו אלא מסתפק: כב) וכששולחים כו'. כנ"ל ואם גלוי כו' ולא גרע מאם נתרצה קודם קדושין דלכ"ע הוי קדושין:

וי"א כו'. תוספת שם ד"ה אסור כו' ועכשיו כו'

אי שוי כו'. ע' סימן מ' ס"ב בהג"ה אבל אם כו' וי"ח ועמ"שש:

או נשאת. כ"ה דעת הרמב"ם ספ"ח מה' תרומות שפ' כעולא שם מ"ה ב' דר"ה כחומץ כו' אבל הריב"ש כ' שר"ת פ' כרב הונא דבזה הוא קדושי ודאי ואוכלת בתרומה דרבא מפרש טעמיה ש"מ כוותיה ס"ל וכ"כ הרשב"א:

ואפילו כו'. כרבינא וכעולא דרבינא הוא בתראה וכן הסוגיא שם י"ח פ' כוותייהי דאמרי' כ"ש אין כו'. הרי"ף ורא"ש וש"פ:

ואפילו שדכה. ערש"י מ"ד ב' ד"ה א"ד כו' ותוס' מ"ה ב' ד"ה בפירוש כו':

ואפי' נתרצה כו'. הרי"ף והרמב"ם ומפ' מש"ש בפירוש אמר מר כו' משום דריצוי שלו אחר הקדושין אינן כלום והכריחם לזה ממש"ש מ"ו א"ל אביי כו' ואי כפירש"י ל"ל קדושין אחרים. ריב"ש:

וי"א כו'. כפירש"י שם דלא חיישינן לשמא וכ"כ הרא"ש וש"פ:

אפילו אם כו'. ממ"ש בפירוש כו' ורב ושמואל איירי בלא שידכו כמ"שש.

ואפי' אם לא כו'. ממש"ש נתקדשה שלא לדעת כו' ואפי' כאן דאוכלת לר"ה הואיל ונעשו כו' וערש"י שם ד"ה הואיל כו' או שתיקתו הודאה כו' ואע"ג שבשעת קדושין ואח"כ עד שעת נשואין לא היתה שתיקתו הודאה ומסתמא שמע בין קידושין לנשואין כיון שהוא כאן וסתם זמן לבתולה י"ב חודש כ"כ ריב"ש:

אפילו נתאכלו כו'. כמ"ש רפ"ג וראיה ממה דפריך שם מ"ו א' אם מאן ימאן כו' והתם האי ביאה ליתנהו בעולם שם:

וי"א כו'. כמ"ש ביבמות ק"י א' דוק' דבעל אבל בלא"ה לא מהני הבעילות הראשונות אע"ג דנתרצה עכשיו. מרדכי שם:

וי"א דאם כולי. מרדכי שם וטעמו ממ"שש עד שיבא אביה וימחה כו' ובריב"ש מסתפק בזה ע"ש:

ואם לא כו'. מהרי"ק וכמו שמהני ריצוי האב ה"נ מהני ריצוי דידה לאחר שנתגדלה ויצאה לרשותה ולדברי הטו"שע אפי' נתאכלו המעות וע' במהרי"ק שהאריך בזה:

וי"א דבעינן כו'. כ"כ הריב"ש וכמ"ש ביבמות שם דוקא שבעל וע"ש:

קטנה כו'. ע"ל סי' ל"ה ס"ד:

וי"א כו'. וכ"כ במרדכי ב' ר' אפרים וכ' כיון דהוי קדושין מן התורה צריכה נמי נשואין כן אבל ר"ת חלק עליו שם ע"ש:

קטנה כו'. התוס' שם סד"ה בפירוש והביא ר"ת ראיה מהנ"ל כו':

וי"א כו'. כ"כ הר"ן והרא"ש ב' תוס' והביאו ראיה ממה דפריך שם מ"ד ב' מתיב כו' מתיב כו' ולא אוקמוה כה"ג וע"ש ושם שתי':

ומ"מ אין כו'. וכמו שתקנו נשואין לקטן ואמרינן בפ' הנשרפין שמצוה להשיאן סמוך לפרקן ועריב"ש:

ואפילו בא כו'. כיון שדרך קדושין וכמו בקטן כנ"ל שם:

צריכה גט מתרווייהו. עח"מ וב"ש:

ויש מחמירין כו'. במרדכי שם דהא דרב ושמואל ועולא דפליגי דוקא שאביה כאן אבל במ"ה לכ"ע חיישינן שמא יתרצה וה"ל קדושין למפרע כ"כ ר"ת אבל כ' שכל הגאונים חולקים עליו:

מעשה כו'. ופי' דאם כולי כמ"ש רפ"ב האב מקדש כו' וכמ"ש בש"ע ע"ז:

ובלבד כו'. כמש"ש בהג"ה:

אבל כו' דהרי כו'. כנ"ל סימן ל"ו ס"ג ועריב"ש סימן קצ"ג:

אפילו כו' ושיהיה כו'. גמ' שם ואע"ג דאיתמר לרבא ה"ה לאביי דל"פ בזה.

ודוקא כו'. במ"ש רש"י כ"א ב' ד"ה דשויתיה כו' וטעמא דמפלוני כיון דרמאי הוא כמ"ש ברפ"ב שארית ישראל כו' כמש"ש מ"ה ב' ועח"מ סימן קפ"ג ס"ב בהג"ה:

מי הוי'. ע' תוס' י"ב א' ד"ה והלכתא כו' והביאו ראיה ממ"ש בתוספתא ב' אחין שקדשו ב' אחיות זה א"י איזה מהן קידש וזה א"י איזה מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן וכן סמכינן אשדוכין כאן וראיה דסמכינן אאומדן דעת מקודשת בגזל דידה וע' בהג"מ שהאריך בראיות בשם ר' שמחה אבל הרשב"א ומ"מ והר"ן דחו הראיה מהתוספתא דל"ד לשם דשם בשעת קדושין ידעו משא"כ כאן דדברים שבלב אינן דברים ועהג"מ:

אפי' היו עסוקים כו'. מרדכי ב' הש"ג דלא כראבי"ה ור"ן דמתירין בכה"ג דקי"ל כר' יוסי דאין צריך לפרש ובזה דחה הר"ן ראייה הנ"ל מהתוס' ג"כ דשם עסוקים כו':

ואפילו חזר כו'. דקי"ל דלענין קדושין תכ"ד כו' כמ"ש בסוף נדרים ובפ"ח דב"ב:

וכל כה"ג כו'. כמ"ש ביבמות ק"ה או השתא איפסלי מינך חלוץ כו' שם:

עד שיאמר כו' ואפי' כו'. רמב"ם דלא גרע מאחר שנאמן כמ"ש בס"כא. מ"מ:

וי"א כו'. רי"ו בשם תוספת:

בפני האב. רש"י שם ד"ה אף נאמן כו':

כיון שהאב כו'. אע"ג דנוגע הוא ועדותו אינו כלום כאן אינו אלא מברר דבריו של אביו וכמ"ש בירושלמי מתני' פליגא עליה המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו פלוני קידש כלומר אין זה אלא כשמברר דיבורו של אב כו'. ר"ן וז"ל בטוש"ע אבל אם אב כו' וזש"ש אירתותי מירתת משום דהאב נאמן להכחישו וכמ"ש רש"י שם ד"ה אף כו' וד"ה אירתותי כו':

ואם יש ע"א כו' כמש"ש אין אדם חוטא כו':

ודוקא כו'. עמ"ש בח"מ סי' פ"ב בדיני מגו.

ול"נ כו'. כ"כ הב"י שהר"ן הנ"ל בסכ"ה חולק על הרשב"א כאן: