כל דיני שליחות לאשה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ל״ו

האשה יכולה לעשות שליח. לכאורה נראה אם גלתה דעתה דניח' לה להתקדש לזה יכול לזכות לה שום אדם ולקבל בשבילה קידושין דע"כ לא מבעי' בש"ס בגט אם יכול לזכות בגט משום בגט י"ל אפי' בקטטה או מקום יבום לא ניח' לה הגט משום איתת' בכל דהוא ניח' לה אבל בקדושין לא שייך סבר' זו ויכול לזכות לה ועסי' ל"ה:

ואפי' שתק. כתב ב"ח דנמשך עם אם היו עסוקין אבל שליח צריך להשיב עכ"פ הן וכ"מ בחדושי מהרש"ל, ובדרישה כתב דקאי על השליח אם היו עסוקין באותו ענין מהני אפילו שתק השליח והמקדש גם כן לא אמר כלום וכ"כ בח"מ וט"ז, ולמ"ש ב"ח צ"ל ומ"ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיה שלוחה אבל מ"מ השיבה הן גם י"ל שם עדיף טפי מדהיא מקודשת בודאי אז אמרי' גם החברתה מקודשת מיהו צ"ע מנ"ל לרמב"ם דין זה דהשליח צריך להשיב דוק':

אלא מדעת שליח. כלומר דא"צ דעתה אלא דעת שליח די אבל אם כותב מדעתה פשיט' מהני וכ"כ בח"מ, והנה בש"ס י"ל הא דבעינן דעתה היינו לאפוקי דא"י לכתוב שטר קבלה /קידושין/ קודם שתתרצה לקדש לו דבעינן דעת המקנה אבל אם מתרצה להתקד' אפילו שלא התנה אם לקדש בכסף או בשטר יכול לכתוב שטר בלא דעתה וכאן ל"מ כן דהא היא עשתה שליח ומרוצה לו ומ"מ בעינן דעתה לכתוב שטר קידושין:

ויש מי שאומר דשליח דקדושין. משמע דוקא בש"ק ס"ל דא"י למנות שליח אחר דאינו אלא מילי משא"כ בש"ה ויש בידו כסף לקדש ועסי' ל"ה:

וכשנתן הקדושין וכו'. היינו שנתן לה ב' פרוטות ואמר הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי ואת נמי כך אמר בפ"א וכתב בב"ה אפילו לא אמר בפ"א רק אמר תכ"ד מקודשת השניה אף ע"ג תכ"ד בקדושין לא מהני היינו דוק' לענין חזרה לא מהני ואם קידש אחד ונותן לשניה פרוטה ואמר ואת הוי קידושי מעלייתא אף על גב דלא אמר ואת נמי הטעם משום כשנותן לידה לקדש אשה ששלחה אותה ר"ל דה"ק ואת מה שבלבך ואם אין רצונך לקדש תן הכל לאותה ששלחה אותך מ"ה בעינן שם דאמר ואת נמי אבל כשמקדש א' ונתן לה ואמר ואת הוי קידושין אפילו לא אמר נמי ועי' תשו' ריב"ש ובמגיד שם והיינו מ"ש אם נותן לשתיהן הרי שתיהן מקודשות ודאי לפ"ז צ"ל מ"ש לעיל סי' כ"ז סעיף ד' אם קידש אשה א' ואמר לחברתה בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי אינו אלא ספק קידושין ולמ"ש הוי קידושין ודאי אם כבר קידש אחת משום שאני אומר כשאומר ואת דקאי על מ"ש תהא מקודשת לי:

שאין האב כו'. הנה בש"ס מבואר פרק האומר האב נעשה שליח לבתו בוגרת אלא הרשב"א כתב לכתחלה אין לעשות כן משום גזירה דרואה יאמר דהיא מקודשת אפילו כשלא עשתה לאב שליח וע' ב"ח וע' ת' בן לב וע' ב"י בסי' קמ"א הביא ת' הרשב"א שכתב שם אם א"י אם היא קטנה או נערה או בוגרת וספק מי שקיבל הגט ופסק שם שתעשה שליח לאב וצ"ל שם אין תקנה לדבר הוי כדיעבד ועי' תו' מהר"י לבית הלוי סימן א':

שצריכה גט מספק. דחיישינן שמא נתרצה לקדושי אביה אף על גב שמא נתרצה הבן לא אמרינן מ"מ איהי ניח' בכל דהו כ"כ הרא"ש בת' כלל ל"ה, ולכאורה ק' הא קי"ל שמא נתרצה האב ל"ח כמ"ש בסימן שאח"ז ובסוף קידושין מבואר האב נמי ניח' בכל דהוא לקדש את בתו:

אין האשה עושה שליח. לכאורה תמוה כאן פוסק בפשיטות דאינה עושה ובסימן קמ"א הביא פלוגת' בזה ושם משמע דס"ל עיקר דעושה וע' ת' מהר"י הנ"ל:

יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה. כבר נתבאר בסי' שלפני זה סעיף ג' דצריך לעשותו בעדים ואם נעשה בלא עדים אפ"ה יש להחמיר ולהצריכה גט:

ומצוה שתתקדש ע"י עצמה. אף שאין האשה מצווה על פ"ו מ"מ היא עושה מצוה שמסייעת לאיש שיקיים המצוה על ידה:

ואפילו שתק. כלו' ואפי' השליח שתק ולא השיב הן כמו דגבי אשה מהני אם שתק' בשעת מתן מעות:

אם היו עסוקין באותו ענין. מילת' באפי נפש' היא וברמב"ם גריס ואם בוי"ו:

אלא מדעת השליח. נר' דכ"ש אם כתב מדעת האשה דעדיף מדעת השליח רק דלא תימ' כשמתקדש' ע"י שליח לא בעי דעת כלל דהא אפי' במתקדש' ע"י עצמה פליגי בגמ' אי בעינן מדעת' קמ"ל דדין השליח כדין האשה ואם כתבו שלא מדע' שניהם הוי ספק מקודש' כמו שנתבאר לעיל בסי' ל"ב:

שאינו כותבו אלא מדעת'. הטעם עיין בר"ן ובמ"מ הביאם הב"י סי' ל"ב ס"ק א':

דשליח דקדושין אינו יכול למנות. קאי אכל שלוחים בין שליח לקבלה בין שליח להולכה ואיכא לפלוגי בין מסר בידו טבעת או דברים ומדסתם ש"מ דקאי אכל שלוחים כדעת הקדוש לעיל ס"ק ט"ז:

וקבל' בסתם. מכאן משמע דאין שליח לקבלה צריך שיאמר הן דאפי' קיבל בשתיקה סגי וכמ"ש למעלה:

ולפיכך קבל' הקדושין היא. כלו' דלא תימ' מאחר שקבלה הקדושין ולא החזירה לו ש"מ שהיא הסכימה להתקדש לו ע"כ אמר מאחר שהוא שואל אותה מה שבלבה גם היא נמלכת בעצמה כדת מה לעשו' ולא הסכימה מיד ע"כ הוו ספק קידושין ודוקא שנתן ביד' שתי פרוטו' דאז איכא לספוקי דא"ל אתחזאי כלו' ואם לא תרצי תתן ב' פרוטות להאשה המשלחת אותך ואם תרצי תתן לה אחת ותחזיק לך אחת אבל אם שתי נשים עומד' זו אצל זו ונתן להאח' פרוט' וא"ל הרי את מקודשת לי ולשניה נתן לה ג"כ פרוט' וא"ל ואת הוו קידושין גמורין דמסתמ' ואת נמי קאמר לה כך כתבו המפרשים והובא בד"מ ולא ידעתי למה הושמט כאן:

שאין האב יכול לעשות שליח. כלו' שלכתחלה אין נכון שיהיה האב שליח לקבלה לבתו הגדולה שמא יטעו הרואים שהי' מקודשת אף בלא שליחו' כמו שהאב מקדש בתו נערה וקטנה אבל בשליח להולכ' שהאב יוליך הקידושין לבתו בזה אין חשש איסור וע"כ כ' רבינו הטור דין זה בסי' זה דמיירי בשליחו' קבלה וגם הראיה שמביא הרא"ש מן העיטור (הועתק בטור ס"ס זה) מיירי ג"כ שיכול לקבל קידושין עבור בתו אבל בתשו' הרא"ש כ' בזה הלשון אם האב יכול לעשו' שליח לקדש בתו בשליחו' המקדש משמע דבשליח להולכ' מיירי הרשב"א ועיין שם בתשו' משמע ג"כ דבשליח לקבל' מיירי ומיהו ע"פ הדין בין שליח להולכ' בין שליח לקבלה יכול להיות לבתו ולאמו ולשאר קרובו' וכמ"ש המפרשים והוב' בב"י:

שצריכה גט מספק. דקדק בלשונו ולא אמר מקודש' מספק דודאי אין כאן קידושין כלל כמו שיתבאר בסי' שאחר זה ואם נשאת לאחר לא תצא אלא רק דלכתחלה צריכ' גט מצד החומר':

כמו שיש באיש פי' באיש יש איסור ע"י שליח מטעם שמא יראה בה דבר מגונה ותתגניה עליו משא"כ באשה דבכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו:

ואם אמר הן פי' שהשליח לא השיב להמקדש קידשתיה לך אלא השיב הן דיו ואפי' שתק השליח לגמרי והיו עסוקין כו' והמקדש לא אמר שום דבק קידושין דיו:

שאין האב יכול לעשות כו' הטור הביא דברי הרשב"א אלו והרא"ש שחולק עליו וראיה מדברי עיטור כו' ומו"ח ז"ל תמה דהא גמרא ערוכה היא בפ' האיש מקדש והובא לקמן סי' נ"ז המקדש בתו סתם אין בוגרת בכלל ואמרי' שם דאפי' עשאה אותו שליח ש"מ דיכול להיות שליח וא"כ ודאי תמוה כי לא ראה הרשב"א הגמ' וגם הרא"ש לא הביא מתלמוד ערוך והביא מעיטור וע"כ פי' דהרשב"א לא אמר אלא לכתחלה ודחק למצוא ראיה דגם בעיטור משמע דשרי לכתחלה ונלע"ד הדרך נכון דהמחלוקת שבין הרשב"א והרא"ש היא נכונה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ותחלה נקדים מה שכתב הב"י דהרשב"א נתן טעם משום גזירה דבתו קטנה כו' דלפי הנראה מתשובת הרשב"א כלל ל"ה יראה דאין זה באמת טעם רשב"א אלא הרא"ש כתב שם לתמוה על הרשב"א מאי טעמו וכתב ואולי הוא גוזר גזירה אטו בתו הקטנה כו' וגזרה חדשה היא כו' שלא נמצא בתלמוד ואח"כ כתב והנה מצאתי בס' העיטור כו' נמצא דשפיר י"ל דבאמת אין זה הטעם של רשב"א אלא טעם אחר כמו שנתבאר בתשו' הרא"ש כתב אע"ג דלית ליה רשות לאביה לקדשה כיון שקבלתינהי לסבלונות איכא למיחש דלמא מצבתיה פי' נתרצית בהנהו קידושין וצריכה גט מספק ואע"ג דלענין ברא לא חיישינן לקדושי אשה כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' היכא דאיכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה כו' צריכה גט מספק עכ"ל והטור כ' לעיל סי' ל"ה לענין קידש בלא מינוהו שליח ולא אמר לשדכה לו כו' דאינה מקודשת כו' ל"ש אב ל"ש אחר ואפילו נתרצה הוא בקידושין כששמע אינו כלם עכ"ל הרי דאינו מועיל הריצוי לאחר הקידושין כיון דבשעת הקידושין לא היה הרצון לא מהני אח"כ דשמא לא נתרצה זה המשלח לא אמרי' דקסברא הוא דאינו מתרצה כ"ז שלא שמענו הריצי והריצוי שנעשה אח"כ לא מהני דהוי לאחר מתן מעות ואין כאן קידושין וכאן דברי העיטור (כתב) כיון דקבלתינהו לסבלונות איכא למיח דלמא נתרצית וע"כ צ"ל דשאני כאן בעיטור די"ל אשה בכל דהו ניחא לה וכמבואר בתשו' הרא"ש בדברי העיטור שזכרתי וע"כ נ"ל דדבר זה הוא מחלוקת ביניהם ובודאי גם הרשב"א מודה דבת בוגרת יכול' לעשות בפי' שליח לאביה לקבל קידושיה כמבואר בתלמו' ערוך שזכרנו אלא דהרשב"א מיירי שהוא רוצה להיות שליח בת בלא דעתה על שבודאי הסכים לזה וא"כ אחר שיבא לה הקידושין תהיה מקודשת אז בזה ס"ל להרשב"א דלא אמרי' כן דכמו שלא מהני באב שמקדש אשה לבנו דלא מהני אח"כ הסכמת הבן דאנן סהדי שבשעת הקידושין לא היה מסכים לזה כי אדם שאינו ברשות המקדש אינו מסכים מסתמ' עם המקדש בלא רשותו וה"נ כאן בבת בוגרת שאינו ברשות אביה וע"כ כ' הרשב"א לעשות שליח בצירי דמשמע שהוא עצמו רוצה להכניס עצמו להיות שליח בזה אמרי' דלא מהני וע"ז כתב הרא"ש דיכול לעשות שליח אפי' שלא מדעתה והקידושין יתקיימו אחר שיוודע לה הדבר ותתרצה בזה אמרינן שגם בעת הקידושין מסתמא נתרצית לזה ואין כאן הסכמ' חדשה וכה"ג ס"ל להרא"ש בקטנ' שנתקדשת שלא מדעת אבי' דאם שמע אבי' אח"כ ונתרצה הוי קדושין כמ"ש סי' ל"ז סעיף י"א בשם י"א והרשב"א ס"ל כדיעה ראשונה דשם לא מהני נתרצה האב אח"כ ומביא הרא"ש שזכרתי שם דבהא פליגי רשב"א והרא"ש וראיה מעיטור שכתב ממש בזה חיישי' דלמא מצביית' כו' דמשמע דאף ע"ג דבשעת קידושין לא ידעה מזה רק שאח"כ נתרצית בזה מ"מ אמרי' דמסתמא גם בשעת הקידושין היתה מרוצה לזה מעשה אביה וע"ז כתב הרא"ש בתשובה כמו שמביא הטור וז"ל מתוך תשובה זו משמע שאב יכול לקדש בתו הגדולה פי' שהוא עושה כן מדעת עצמו להיות שליח ולהביא לה הקידושין והיא תסכים אח"כ כמו שאמרנו הוה קדושי ודאי דשם בעיטור אמר דלמא נתרצית והוי ספק א"כ בודאי נתרצית הוה ודאי קידושין כנלע"ד נכון וברור פי' דברים אלו:

שליח. כבר נתבאר דצריך לעשותו בעדים ואם נעשה בלא עדים אפ"ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ואם גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם. ולקבל בשבילה קדושין ב"ש:

שתק. כתב הב"ח דנמשך עם אם היו עסוקין אבל השליח צריך להשיב עכ"פ הן. ובדרישה כתב דקאי על שליח אם היו עסוקין באותו ענין מהני אפי' שתק השליח והמקדש ג"כ לא אמר כלום וכ"כ ח"מ וט"ז. ולמ"ש הב"ח צ"ל מ"ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיתה שלוחה אבל מ"מ השיבה הן וע' ב"ש:

השליח. ר"ל דא"צ דעתה אלא דעת שליח די אבל אם כותב מדעתה פשיטא מהני ח"מ ב"ש. מ"ש הב"ש הנה בש"ס משמע הא דבעינן דעתה לאפוקי דאינו יוכל לכתוב קודם שתרצה לקדש לו וכאן לא משמע כן ע"ש עיין בה"י ויתורץ היטב:

מספק. דחיישינן שמא נתרצה לקדושי אביה אע"ג דשמא נתרצ' הבן לא אמרינן מ"מ איהי ניחא בכל דהו. עיין בקדושין ד' ע"ט ע"ב תוס' ד"ה קדשה אביה בדרך וכו'. ועיין ב"ש. כתב הראנ"ח ח"א סי' ח' לא חיישינן לריצוי הבת אלא כשידוע לנו ששמעה ושתקה אבל אם מיחתה לא ע"ש. היכא שהיא מחתה בפנינו ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו הדבר מסופק בידי ובדבר שבערוה ראוי להחמיר הראנ"ח שם:

קידושין. עיין תשובת מהר"י הלוי סי' א' וכנה"ג דף ס"ה ע"א:

ואומר האיש כו'. כמש"ש ט' א' באב בתך מקודשת כו' וע' רמב"ם:

והשליח אומר כו'. חומרא בעלמא וכמ"שו ואפי' שתק וכמ"שש י"ב אפילו בפקדון אם אומר בשעת מתן מעות התקדשי א"צ אמירתה וה"ה בשליח:

אם היו כו'. כמו בדידה וכנ"ל ר"ס כ"ז:

ואם מקדשה כו'. דידו כידה:

ויש מי כו'. כמש"ש ט' ב' בעינן דעת מקנה וכמו גבי גט דאפילו אומר אמרו לא מהני כמ"ש בפ' התקבל. ר"ן ומ"מ בשם הרמב"ם:

בכל כו'. כמ"ש ברפ"ב דשלוחו ש"א כמותו:

או בכל דבר כו'. כמ"ש מ"ח ב' אני וארי שבחבורה:

מי שקידש כו'. כמ"ש ביבמות ק"ה א':

חזרה כו'. כמ"ש ברפ"ג צ"ט א' וברפ"ג דתרומות ואפילו ר"ל מודה בזה:

ואם א"י כו'. כמ"ש בתרומות שם:

ויש מי כו'. כפירש שבתוס' שם ד"ה אפילו וכמו שפירש הרא"ש דבריהם ע"ש:

אשה כו'. ער"ן ורא"ש שם דא"א לומר בשנתן לשניהם דודאי מקודשת אלא בכה"ג והן פירש להיפך שקידשה וא"ל לחברתה ואת ופיר' הרמב"ם נכון יותר דלפירושם צ"ל שחבירתה עשתה שליח והוי ידים מוכיחות:

וחלקו כו'. כמש"ש נ"א ב' ס"ד ב':

מי שקיבל כו'. עב"ש:

אין כו' מיהו כו'. דמסקנא שם דספיקא הוי כמש"ש כי היכא דמספקא כו' שם וסובר משום פלוגתא דרב ור"ח אבל כל הפוסקים מפרשים משום שלא חזרה שליחות וכמ"ש בר"ס קמ"א ומ"מ כתב הרב כאן שהוא ספק משום דהוא פלוגתא דרבוואתא אם ה' כרב או כר"ח: