דיני שליחות לקדושין - שולחן ערוך אבן העזר סימן ל״ה

יכול לעשות שליח. ולכתחלה אין לעשות שליח לקדש סתם כמ"ש לקמן בשם תוספות ועיין ברי"ו נ"ב ח"ג נוסח שטר שליחות:

מצוה שיקדשנה בעצמו. וכן מצוה יותר שיקדש האב את בתו בעצמו ולא ע"י שליח חדושי מהרי"ט ומה שאנו אין נזהרין בזה ועושין שדוכין ואין החתן רואה הכלה משום דאינו אלא שדוכין וקודם הקידושין רואה אותה ולזה סמך בסעודה שעושים בלילה קודם החופה כדי שיראה אותה בה"י ועוד היתר כמ"ש בתו' דאנן מתי מעט ועיין דרישה:

והיא מודה. כ"כ הרא"ש והטור ורי"ו וכן משמע במרדכי ועיין בירושלמי שם פליגי ומשמע שם דעיקר כר"י אפילו אם קידש בכסף נאמנים כשאין ביניהם כפירת ממון וכן משמע בתשובת מהרי"ק ואית' לקמן סי' מ"ה המשלח סבלונות ע"י שליח א' מקיל שם וכתב הטעם משום דאין מחמירים תרי חומר' א' לחוש לדעת רש"י דס"ל דסבלונות הן הקדושין והשני לחוש לדעת הסמ"ג דמחמיר אם מקדש לפני ע"א, ואם ס"ל המקדש ע"י שליח בכסף אפילו אם ליכא כפירת ממון אין העדים נאמנים א"כ הוי ג' חומר' ב' חומרו' הנ"ל וחומר' זו שקידש בכסף וכן הרמב"ם והסמ"ג לא חלקו בין אם קידש בשטר לבין אם קידש בכסף אלא הרשב"א מחמיר אם מקדש בכסף הואיל בלא הודאה שלה לא מהני העדים הוי כאלו לא קידש בפני עדים וב"ח וח"מ פסקו לחומר' אפי' אם היה מודה אינו אלא קידושי ספק לפי"ז אם נתן פטורים להשליח בשעת השליחות לא מהני דהא בח"מ סי' קכ"א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני, ואם הוא הולך עם השלוחים מתבאר ג"כ שם בח"ה ושם פסק בהג"ה דאין נאמנים להוציא ממון א"כ הוי כאן קידושי ספק:

שטר שיש בו ש"פ. אבל לא מחמירים בזה חומר' לשמואל לחוש שמא ש"פ במקום אחר ט"ז:

ספק מקודשת. הנה בתו' ושאר פוסקים שהבאתי בסמוך מבואר דקדושין בטילים דכתיב ע"פ שנים עדים וכאן אין נאמנים על פי דיבורם ויש עליהם שבועה וכן משמע מהר"ן דאינה מקודשת מדאוריית' דהא אפי' כשהיא מודה דהקדושין באו לידה מדמה הר"ן להמקדש בלא עדים ואינה מקודשת, מיהו במ' משמע דהיא מקודשת בספק וכן כ' ברי"ו וכ"מ מה"ג ומרמב"ם אף על גב דמוטל שבועה עליהם מ"מ שבועה זו מדרבנן שבועת היסת היא ומדאוריית' אין עליהם שום שבועה, ואם א' הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין משמע מדברי מהרי"ק שהביא הב"י דמהני ולא קשיא עליו התימא שהקשה עליו הב"י וכ"כ בט"ז ובח"מ כתב דלא מהני להרשב"א וכן מסתבר דהא כשיש הכחשת כסף ביניהם והעדים רוצים לישבע אינם נאמנים וכתבו תוספות ושאר פוסקים הטע' דכתי' ע"פ ב' עדים היינו עדים נאמני' ע"פ דיבורם וכשאינם נאמני' על פי דיבורם תו לא הוי עדים כן ה"נ כיון שאינו נאמן ע"פ דיבורו אם לא ע"פ העד המסייעו תו אין לו דין עד המעיד לפ"ז אפילו שני שלוחים וע"א מסייע להם לא הוי עדות:

כדרך הודאה. לשון ריב"ש סי' קצ"ג אין כאן הודאה אלא כמספר דברים כיון דלא אמר אתם עדים וכשאמר בפני ע"א אפי' אם אמר אתה עד אין כאן הודאה דלא קפיד להודו' בפני ע"א ועיין דין זה בח"ה סי' פ"א ושם פסק הודאה בפני ע"א הוי הודאה ומ"ש כאן כדרך הודאה ולא כתב שצ"ל אתם עדי משום דקי"ל אם אמר בדרך הודאה אפילו לא אמר אתם עדי הוי הודאה כמ"ש בח"ה ס"ס, וכל זה איירי לענין אם רוצה לכפור אח"ז לא מהני כפירתו אחר שהודה ובח"מ כתב דהריב"ש איירי דוקא בשליח קבלה אבל בש"ה א"צ הודאה גמורה אלא כשאינו מדבר בדרך שחוק מהני ולא משמע כן מריב"ש וע"ש ועיין סי' קמ"א אם מצטרפים העד למינוי שלו ושם כתבתי מה שקשה משם לכאן:

וי"א שגם בשליחות האיש. היינו דעת הראב"ד וכתב מה שמדמה הרמב"ם שליח קידושין לשליח גירושין שאני ש"ג שגיטו מוכח עליו ש"מ דאיירי כאן דוקא בקדושי כסף אבל אם הוא שליח עם שטר קידושין א"צ עדים כיון שהשטר בידו אף על גב לקמן סי' קמ"א פסק בש"ה וגט בידו צריך עדים שאני גט הבא להתיר אף על גב הרא"ש מסופק בזה אם יש לחלק בין גט לקדושין מחמת האי סברא ע"כ לא היה מסופק אלא בש"ק אבל בש"ה לא היה מסופק דהא שם פסק בש"ה צריכין עדים וכאן משמע דפוסק כרמב"ם והיה מפקפק בשליחות האשה ש"מ ספק שלו רק בש"ק:

וי"א דאף בשליחות האשה. ז"ל הרא"ש נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאים לאסור ונשוה שליחות האיש ואשה בקידושין וגם הר"ן כ' אין הנדון דומה לראיה כלל בגט שהיא מוציאה עצמה מרשות בעלה א"א בלא עדים אבל בקדושין שהיא אסרה עצמה אם הודאת הבעל מספיק לשליחות למה לא מספיק הודאת האשה לשליח קבלת קדושין:

ואם לא היו עדים. כלומר הקדושין היו לפני עדים אלא העדים אינם לפנינו והאשה והשליח אומרים שהיה בפני עדים תופסין הקדושין של אחר אף על גב דקי"ל חזקה שליח עושה שליחתו היינו לחומרא קי"ל חזקה זו ולא לקולא אף על גב אם באים לפנינו איש ואשה בחזקת שהוא בעלה אין תופסין בה קידושין של אחר אף על גב דא"י לנו דהיא אשתו אלא מחמת החזקה דנוהגים כאיש עם אשתו אין מדמין החזקות זו לזו שם ומבואר שם אפילו שליח שהוחזק בעדים והיא יודעת דנעשה בעדים מ"מ תופסין הקדושין של אחר ולא הוי כאיש עם אשתו ולא כח"מ:

ספק מקודשת. כתב בח"מ נראה דזה פשוט דאין כח ביד השליח לאסור קרובי האשה על המשלח מאחר שהוא כופר בשליחות וכל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא רק גבי אשה דא"י להכחישו הוי ספק מקודשת וצריכה גט מספק ואסורה בקרוביו ע"כ ולכאורה נראה מ"מ אסור בקרוביה דהא מ"מ היא צריכה גט ממנו כיון דהיא ספק מקודשת כמ"ש בסי' מ"ט ואפשר כאן כופין אותו כיון דשליח קידש אותה ואמר שעשאה אותו לשליח ל"ד לע"א בעלמא האומר שקידש דלא מהני עדותו בהכחשה דשם א"צ גט וכאן צריכה גט ובח"מ כתב דמותר בקרובותיה כיון דמכחיש העד ואפשר דכוונתו כשלא נתן לה גט היינו שמתה:

וכ"נ עיקר. ובד"מ מסיים אפילו אב שקיבל קידושי בתו והיא מכחשת דלא עשאה אותו לשליח אינה מקודשת ודברים אלו העתיק מתשובת מהר"י מינץ ומכח תשו' זו הכריע כראבי' דאינה מקודשת והמעיין שם יראה דשם איירי בכפירת השליח ואינו ענין לפלוגתא זו והכרעה שהכריע לקולא צ"ע ח"מ ועיין סי' קמ"א שם פסק דהוי גט ספק משום הגט בידו אבל כאן איירי בקדושי כסף ואין לדמות למ"ש בסי' י"ז וסי' קט"ו עד מפי עד והראשון מכחישו וס"ל להרא"ש דא"צ להפסיד ממונו א"כ לקולא ג"כ א"י להכחישו שאני הכא דמעיד על עצמו דעשה אותו לשליח:

שגילה דעתו. נלמד מסוגיא קדושין דף מ"ה דהקשה שם דלמא ארצויה קמיה פי' הרא"ש הבן גילה דעתו שרוצה שיקדש לו אשה זו והיינו ראיה של יש מי שאומר שהיא בסעיף אח"ז (כלומר מסוגיא זו למדו היינו כ"א לפי שיטתו ומ"ש הב"י דהרא"ש חולק על הרמ"ה אין מוכרח) ולמ"ד ש"ה צריך למנות לפני עדים צ"ל דגילה דעתו לפני עדים:

ה"ז מקודשת. משמע דמקודשת בודאי וכ"מ בעובדא רבין חסידאה וכן הוא לדעת הרמ"ה בסמוך ושני דינים אלו נלמד מחד ראיה כמ"ש. והרמ"ה כתב להדיא דהיא מקודשת בודאי וכן נראה דמוכח דאל"כ מה מקשה דלמא ארצויה קמיה מנ"ל למיחש דלמא ארצויה כיון אפילו אם ארצויה קמיה אינו אלא ספק קידושין א"כ הוי ס"ס אלא ע"כ קדושי ודאי הם ובזה ניחא מה שתמא מהרש"ל על הרמ"ה (שוב ראיתי דיש לדחות):

והעכו"ם שאינו בן ברית ועבד וכו'. כצ"ל וא"י למה פסק כאן עבד פסול ובסי' קמ"ה /קמ"א/ הביא דעת הפוסקים כשהוא ש"ה הוי ספק גט וכן הוא בקדושין כמ"ש בב"י שם, ודין זה נלמד מהקיש קידושין לגיטין כמ"ש המגיד לפ"ז ה"ה כל הפסולין המבוארים בסימן קמ"א פסולין כאן:

דשליח הראשון. הנה יש בזה ג' דעות למרדכי ס"פ המקבל יכול למנות שליח כשיש ביד השליח כסף או שטר ולמ"ש רפ"ב דקדושין בשם הק' מרדו"ש א"י למנות שליח כיון דלא נגמר הדבר דהא א"י לקדשה בע"כ שמא לא תרצה לקבל (והוי מילי ומילי לא ממסר לשליח ועב"ח) ולש"ג שם נראה דמחלק בין אם השטר קדושין בידו דאז א"י לקדשה רק בשטר זה יכול למנות שליח אחר אבל כששולח כסף שאין קפידא אם יחליף א"י למנות שליח וע' ב"ח ס"ס זה:

השולח כתב ע"י עכו"ם כו'. משמע שאין מוסר קידושין בידו אלא כותב שהוא יקדש מכספו אבל א"א לומר כן כי בגט החשש הוא הואיל הגט יוצא מיד עכו"ם ליד השליח אבל בכה"ג לכ"ע אין חשש:

מקודשת מדאוריית'. משמע לדעה קמייתא אינה מקודשת מדאוריית' וליתא דהא אפילו בגט אינו אלא לכתחלה אסור וכבר העיר בזה הח"מ:

אינה מקודשת. הטעם דאיכא קפיד' בדבר בהאי אתרא מרחמי ליה ולא יאמרו עליו דבר גנאי ש"ס:

העושה שליח וכו'. בש"ס מבואר ה"ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה"ז מנהג רמאות:

ה"ז מנהג רמאות. ברמב"ם כתב פ"ח ה"א דנקרא רשע:

אם לא קידשה במעות כו'. ל"ד במעות שאין מקדשין במטבע וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפיד' אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפיד' ויש לשליח להחליף לא הוי גזל:

והבינה יפה. כלומר לא תימא אף על גב דכונתה היה להתקדש לשליח הוי דברים שבלב כיון שאמר בתחלה שבא לקדש להמשלח, ומ"ש לי יש לפרש לי לעשות שליח לקדשך למי ששלחתי קמ"ל אם הבינה דשליח חוזר ולי לעצמו קאמר מקודשת לשליח עיין בתו' שם והיא נאמנת לומר אם הבינה עיין באגודה פ"ק סי' י"ג ואם אמרה דלא הבינה וכוונתה היה לראשון כתב בפרישה אפשר דצריכה גט משניהם דמקודשת לא' א"א לומר דהא הוא אמר לי ולפטרה בלא גט א"א לומר דא"כ למה לא כתב הטור כאן נמי דאין כאן בית מיחוש כמ"ש בסמוך מיהו אין טעם לדבר למה צריכה גט משניהם אם לא שתאמר שלא נאמין לה במה שאמרה שלא הבינה או משום הרואים והשומעים ע"כ ומ"ש דהיא אינה נאמנת שלא הבינה לית' כמ"ש בשם האגודה והט"ז כתב כשהיא אומרת דלא הבינה א"צ גט לא מא' ולא מב' וע' בסמוך:

אבל אם טעה השליח וכו'. צ"ל דהיה בידו דבר שאין קפיד' להחליף אז י"ל שמא חזר וקידש לעצמו אלא אם אומר דטעה נאמן אבל א"ל שהיה בידו דבר שיש קפיד' א"כ הוי גזל בידו ומהיכא תיתי להחמיר דצריכה גט משליח ממ"נ אינה מקודשת לשליח דאי חזר משליחתו א"כ קידש בגזל אע"כ דהיה בידו דבר שאין קפיד' או המשלח ביקש ממנו שהוא יתן משלו לקדושין אלא קשה היא מה אומרת אי אומרת שכוונתה היה לראשון אם כן איך כתב ויש מי שמחמיר להצריכה גט משליח וכבר כתבתי דהיא נאמנת ואם אמרה דכוונתה היה לשליח א"כ איך כתב אין כאן בית מיחוש משמע דהיא מקודשת לראשון בודאי ולמ"ש בפרישה כשהיא אומרת דכונתה היה לראשון צריכה היא גט משניהם משום הרואים שפיר יש לפרש דאיירי דאמרה דכוונתה היה לראשון וליש המחמיר ס"ל דשליח אינו נאמן לומר דטעה וצריכה גט משניהם ולהט"ז דלא ס"ל הסברא דצריכה גט מפני הרואים קשה כאן קושיא זו:

ונאמן השליח. משמע בלא שבועה ובאגודה כתב בשם תשובת מהר"מ דנאמן בשבועה:

דטעה. אף על גב דקי"ל דאין נאמן לומר טעיתי אלא במיגו כמ"ש בח"ה וכאן ליכא מיגו צ"ל כאן איכא רגלים לדבר שטעה דהוא שליח של פלוני וחזקה שליח עושה שליחתו:

ויש מי שמחמיר. עיין בפי' מהר"מ מטיקטין בגליון מחלק בין התשובות וכתב מאן דמחמיר איירי דלא הוחזק שליחתו בב"ד או י"ל שחזר מן שליחתו אבל אם הוחזק שליחתו בב"ד אמרינן שטעה ונראה דמוכח סברא זו מש"ס מ"ש רמ"א בשם הירושלמי:

אינו נקרא רמאות. מ"מ אם אפשר להודיע למשלחו צריך להודיע ש"ס וכן איתא בח"מ:

שחזקה שליח עושה שליחתו. היינו לחומרא אמרינן חזקה זו ולא לקולא, והא דקי"ל לענין עירוב אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו כמ"ש בא"ח סימן ת"ט משום עירוב הוא מדרבנן כמ"ש בערובין דף ל"ב, ובט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרינן ס"ס שמא לא קידש את"ל קידש שמא לא זו היא שקידש ולית' דהא הוי ס"ס א' בגופו ואחד בתערובת ולא מהני ס"ס כזה בא"ד:

שהן ערוה עמה. היינו ערוה דאורייתא ולא שניה וכ"כ רש"י בנזיר דף י"ד דאסור בז' נשים כמ"ש בסימן ט"ז וכן בפרישה וח"מ ולא כט"ז:

וכן אם באו הקרובות ואמרו. הטעם דאסור בכל הנשים אף על גב דליכא כאן חזקה גמורה דהא אין ביד השליח לקדש אותה בע"כ כתבו תוס' הטעם הוא משום קנס הואיל עשה שליח לקדש אשה סתם ולא פירש איזה אשה יקדש לו לכן קטנה שהלך אביה למ"י לא חיישינן שמא אביה קיבל קידושין לה, והרמב"ן כתב דאסור בכל הנשים ע"פ הדין משום חזקה שליח עושה שליחתו והא דקטנה שהלך אביה למ"י מותרת ולא חיישי' שמא אביה קידש אותה משום דיש לה חזקת פנויה אבל איש זה אסור בכל הנשים משו' קרובתה שמא קידש אמה או אחותה וחזקת קרובתה לא מהני לזו ואם אמרו הקרובים דאינה מקודשת תלי' נמי פלוגתא זו להרמב"ן מהני ולשיטה ראשונה לא מהני אמירה שלהן משום קנס ונ"מ בפלוגתא זו אם קידש אשה שיש לה בת או אם או אחות לשיטות תוס' הוי קידושין גמורים ולרמב"ן אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו והוי ס"ק שמא קידש אחותה או בתה או אמה:

וי"ח. הרב רמ"א מדייק כן בד"מ משיטות תוס' דס"ל דאסור בכל הנשים משום קנס א"כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובתו וליתא דע"כ לא כתבו תוס' זאת אלא לאסור בכל הנשים אז אינו אסור אלא מצד הקנס אבל אם צוה לקדש אשה פלוני' ויש ספק שמא השליח קידש אותה אסור בקרובותי' ע"פ הדין וכבר קדמוני בזה הח"מ וכ"כ בט"ז אם צוה לקדש אשה פלוני' והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת אפילו לשיטות תוס' דאמירה לא מהני היינו משום קנס אבל בכה"ג דלא שייך קנס מהני אמירה שלה וכן הוא דעת הח"מ:

לא הוחזק. דין זה נובע מירושלמי דתניא שם לא הוחזק השליח והוא אמר וכו' ופי' הרמב"ם לשיטות דס"ל יכול לעשות שליח הולכה בלא עדים דאיירי דעשה אותו בלא עדים ואז לא סמכה דעתה לפיכך כשאמרה א"י אמרינן חזקה לשני והראב"ד ס"ל דצריך לעשות השליח לפני עדים ע"כ איירי כאן דעשאו בפני עדים אלא לא הוחזק היינו דאין מפורסם שליחתו בעיר זו אבל אם מפורסם שהוא שליחו אין מעיז לחזור, עוד כתב הראב"ד דאיירי דאמר לה שהוא שליחו ואח"כ קידש אותה סתם ואמר נתכוונתי לקדש אותה לי והיא אומרת להמשלח נתכוונתי והר"ן חולק ע"ז וס"ל אם אין מעשיו מוכיחים דקידש לעצמו אמרינן מסתמא להמשלח קידש ומ"ש לעצמי נתכוונתי הוי דברים שבלב אלא איירי שקידש אותה לפני עדים והם אין זוכרים למי שנתקדשה ונראה גם תוס' והרא"ש חולקים על הראב"ד דהא כתבו אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי אם לא הבינו יפה אמרינן דמקודשת להמשלח מכ"ש אם מקדש סתם:

והוא אומר לא קדשתיך. אף על גב המשלח אינו טוען מ"מ השליח שהוא כמותו אומר שחזר וביטל שליחתו אפילו לדעת הפוסקים דס"ל אם המשלח אמר דלא עשאו שליח מ"מ היא ספק מקודשת וכתבתי דהוא אסור בקרובותיה דשם השליח קדשה להמשלח לפני עדים אבל כאן השליח אומר דלא קידש אותה להמשלח:

אמרה איני יודעת וכו'. חזקה לשני דהשני כאן וטוען ברי והראשון אינו לפנינו ולא הוחזק שליחתו ומ"ש א"י היינו לפי הפירושים שכתבתי בסמוך:

חזקה לראשון. אף על גב השליח עומד וצווח לעצמי קדשתי אין כח ביד השליח להתיר קרובי האשה להמשלח כיון שהוחזק בעדים מסתמא עושה שליחתו אם לא חזר בפני עדים, ומ"ש השליח אסור בקרובתה משום השליח יכול לעשות לעצמו חתיכא דאסורא:

שניהם נותנים גט וכו'. דשקולים הם זה טוען ברי ושליחות הראשון הוחזק:

דאף אם הוחזק וכו'. לכאורה דברי הג"ה זו תמוה מ"ש ואינה מקודשת לראשון א"ל פירושו דהראשון מותר בקרובותה הא בסמוך כתב אפילו לא הוחזק בעדים הראשון אסור בקרובתה ואם אתי לאשמועינן דאפילו השני אסור בקרובתה הא אף לדיעה קמייתא אסור הב' בקרובתה כמ"ש בהג"ה בסמוך וכן הק' בח"מ וכלל תירוצו הוא די"ח אלו סוברים דאין חילוק בין הוחזק ובין לא הוחזק ולעולם שניהם שוין או שהראשון אסור בקרובתה או שמותר ואין ל' הרא"ש ול' הג"ה זו סובלים פי' זה, ויותר נראה לדיע' קמיית' כשהוחזק בעדים אמרינן חזקה לראשון והיא מקודשת בודאי לראשון ומותרת לו בלא גט מהב' והב' אסור בקרובתה כמו האומר לאשה קדשתיך כמ"ש בסימן מ"ח אבל גט א"צ ממנו, וי"א ס"ל דאסורה בלא גט מהב', שוב ראיתי בפרישה שכתב פי' של ח"מ ופי' שלי והסכים עם פי' שלי, מיהו מ"ש לדעת הרמב"ם ואם קדשה אחר או השליח אח"כ אין הקדושין תופסין ע"ז השיג הרא"ש ל"ד דהא איירי בקדשה לפני עדים א"כ היא מקודש' בודאי להמשלח או לשליח וקידושין של אחר אח"כ לכ"ע אין תופסין בה ובריש' כשלא הוחזק השליחות בעדים מ"מ אסורה לאחר דהא היא מקודשת בודאי והראשון ג"כ אסור בה בלא גט משליח דהא הראשון מותר בקרובתה משום דאמרינן השליח חזר משליחתו ולעצמו קידש א"כ היא מקודשת להשליח ומ"ש בריש' היא מותרת בקרוביו של השליח ע"כ איירי כשגירש אותה המשלח:

מיהו אם אח"כ חזר וכו'. וע' בהגמר' דפי' הירו' הנ"ל לענין אם חזר אח"כ היינו אם לא הוחזק ואמר לעצמי קדשתי' אסור בקרובתה אפי' שחוזר אח"כ ואומר טעיתי ונזכרתי שקדשתיה לשלוחו מ"מ אסור בקרובתה כיון דלא הוחזק שליחתו בעדים אפשר שחזר משליחתו וקידש לעצמו אבל אם הוחזק שליחתו בעדים ואמר לעצמי קדשתיה ואח"כ חזר ואמר טעיתי נאמן הואיל הוחזק בעדים אז מסייע חזקה שליח עושה שליחתו למה שחוזר:

המשלח אסור בקרובותיה. אפילו לא הוחזק בעדים כיון דאומר דעשה שליחתו וחזקה שליח עושה שליחתו מסייע ליה וכ"כ בח"מ:

מצוה שיקדשנה בעצמו. ודוקא במצוה אמרינן הכי אבל בברכת המצוה נתבאר בסימן שלפני זה אף לכתחלה אחר מברך:

והיא מודה שקבלתו. זה הוא דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו אבל יש פוסקים החולקים וסוברים אף שהיא מודה אינה אלא קדושי ספק כיון שאין נאמנים אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים גם הרשב"א נסתפק בדבר ע"כ ראוי להחמיר אפילו בהיא מודה דאינם אלא קידושי ספק וכן פסק בב"ח דהכי נקטינן ודלא כמו שפסק כאן דהוי קידושי ודאי ואם מתחלה פטר העדי' משבועה לא הוי נוגעים וכמו שנתבאר בח"ה סימן קכ"א ואם כן הוי קידושי וודאי:

הרי זו ספק מקודשת. לכאורה הדין תמוה למה יהיו העדים נאמנים להצריכ' גט מספק ואין לך נוגעין בעדותן יותר מזה מאחר שהיא טוענת שלא באו המעו' לידה וצריכין הם אז להחזיר המעות או לישבע היסת ומה בכך שמן התורה הם פטורים משבועה מאחר שהם מוכרחים בזמן הזה לישבע גם התורה פסלה עדות כזו שהם צריכים לישבע וי"ל דמ"מ אם יבא אליה ויאמר שהאמת כדברי העדים שנתנו לה המעות בתורת קידושין הוי מקודשת ודאי רק שהחסרון הוא מצידינו שאנו מסופקים האמת עם מי וע"כ פוסקין להם שבועה א"כ מידי ספק קידושין לא נפקי ואפשר לומר דעד דיש לו הנא' בדבר אינו פסול רק מדרבנן ואפשר עוד לומר דהכא אין כאן נגיעה גמורה דאם יאמרו לא קבלנו הכסף קדושין מהמקדש או החזרנו לו צריכים לישבע נגדו ועתה צריכים לישבע נגד' וממ"נ צריכים לישבע ואין כאן נוגע רק דאנו אומרי' כל עד הנשבע אינו עד וזה אינו רק מדרבנן, ואם אין רק שליח א' ועד א' מבלעדי השליח מעיד ומסייעו שעשה שליחותו ונתן המעות ליד האש' לכאורה משמע דהוי קידושי ודאי מאחר שהשליח יש לו עד המסייעו א"כ לאו נוגע בעדות הוא ודמיא להא דאם מתחלה פטר העדים משבועה דאז לא היו נוגעים ה"נ הכא העד המסייעו שהלך עמו הוי כאלו פטר אותו מתחלה מכל מקום נ' דזה דוק' לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו דכל שהאשה מודה שקבלה הקידושין ואין כאן עסק שבועה הוי כקדושין בשטר ומקודשת ודאי אבל לדעת הר"ן וההולכים בשיטתו דאף שהאשה מודה אין כאן קידושי ודאי כיון שצריכים אנו להודאתם א"כ ה"נ כיון דאם העד המסייע היה מכחיש השליח והיה אומר כדברי האשה לא היה כאן עדות כלל דהא השליח היה צריך להחזיר המעות או לישבע ש"ד וא"כ אין כאן רק עד אחד בלבד שהוא העד המסייע ואין כאן קידושין בשני עדים ועוד ע"פ שנים עדים כתיב ולא שיהיה א' מועיל יותר מחבירו וכאן העד המסייע מועיל גם לעד השני ודמיא להא דאמרינן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד:

ולא מקרי הודה וכו'. מפשט הלשון משמע שיודה דוקא דרך הודאה גמורה כלומר שיאמר בפני עדים אמת הדבר או הוו עלי עדים שאני עשיתי פלוני שליח לקדש לי אשה אבל אם אמר דרך שיחה בעלמא יכול אח"כ לכפו' בשליח ואין האשה מקודשת אך לא ידעתי בשלמא גבי ממון יכול לטעון עשיתי זה שלא להשביע עצמי או אם תובעו יכול לומר משטה אני בך אך בדבר ערוה לא שייכי טענו' אלו ואפשר לומר דגם כאן שייך אמתלא עד"מ א' אומר לו דעתי לקדש אשה והוא משיב לו כבר שלחתי שליח לקדשה יכול אח"כ לחזור מדבריו וליתן אמתלא שלא אמר זה רק שלא יקדמנו אחר וכיוצא בזה ע"כ כתב שצריך שיאמר דבריו דרך הודאה והמעיין בגוף תשובת ריב"ש יראה דשם קאי על שליח לקבלה וכתב שם וכבר כתבתי דלא סגי בהודא' המשלח אלא בעי עדים על השליחות כ"ש שבזה העדו' אפילו הודאה מן המשלח ליכא שאין כאן הודאה אלא כמספר דברים כיון דלא אמר אתם עידי ובהודאה בפני עדים בעינן אתם עידי וכו' עכ"ל ואין נראה להצריך כאן בשליחות להולכה לומר אתם עדים רק שלא יאמר הדברים כמשחק או לשום אמתלא וכמ"ש:

אבל בשליחות האשה וכו'. הטעם שנלמד משליחו' קבלת הגט שאמרו שצריך שני עדים בשעת מינוי השליח:

וי"א שגם בשליחו' האיש צריך עדים. זה לשון הר"ן, מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו ומה ענין קידושין לגיטין דבגט כיון דקא נפיק גיטא מתותיה ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא הימניה בעל אבל בשליחות קידושין למה יהא נאמן כיון שאין הוכחה:

בשליחו' האשה בלא עדים יש להחמיר. זה לשון הרא"ש נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאים לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין וגם הר"ן כתב אין הנדון דומה לראיה כלל דבגט שהיא מוציאה עצמה מרשות הבעל א"א בלא עדים אבל בקידושין שהיא אוסרת עצמה אם הודאת הבעל מספיק לשליחו' למה לא תספיק הודאת האשה לשליחות קבלת קדושיה ומחוורתא דמילתא וכו' ועיין שם:

ואם לא היו העדים אצל הקדושין. נראה דטעות הוא וכצ"ל ואם לא היו עידי הקידושין בפנינו או שר"ל אם אין כאן עדים שיעידו שהקדושין היו כדת וכראוי רק שהם בעצמם אומרים שנתקדש' להמשלח ע"י השליח בפני עדים שהלכו למד"ה ולא היו עדים אחרים אצל הקידושין שיעידו על זה:

ובא אחר וקידשה צריכה גט. משמע אף שבתחלה אמרה האשה בפנינו שהיא א"א גמורה שקדשה השליח להמשלח ואח"כ קידשה אחר אפ"ה צריכה גט אף על גב דאשה דעלמ' שבאה עם בעלה בחזקה שהיא אשתו וקדשה אחר מסתמ' א"צ גט שאני הכא שהאשה בעצמה אינה יודע' בבירור שהמשלח שלחו לזה השליח וגם המשלח אינו יודע בבירו' שהשליח עשה שליחותו רק מכח חזקה וחזקה זו אינה חזקה רק לחומר' ולא לקולא לפוטרה בלא גט:

והמשלח כופר שעשאו שליח י"א דהוי ספק. נראה דזה פשוט דאין כח ביד השליח לאסור קרובי האשה על המשלח מאחר שהוא כופר בשליחו' וקרא כתיב לא יקום ע"א באיש וכל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכ"ה בסימן מ"ב רק לגבי האשה דאינה יכולה להכחישו דאולי האמת כדברי השליח הוי ספק מקודשת וצריכה גט מספק ואסורה בקרוביו ועוד אכתוב מזה לקמן:

וכן נראה עיקר. ובד"מ סיים ואפילו אב שקבל קידושי בתו ואומר ששויתיה שליח והם כופרים אינה מקודשת ודברים אלו מתשובת מהר"י מינץ ומכח תשובה זו הכריע כדעת ראב"י והמעיין שם יראה דשם מיירי בכפירת השליח ואינו ענין לפלוגת' זו דר' יעבץ וראבי"ה והכרע' זו שהכריע לקול' צ"ע:

והלך השדכן וקידשה לו וכו' מקודשת. מלשון זה משמע דמקודשת ודאי וצ"ל דהיו עדים בשעה שגילה דעתו לשדכן דכבר נתבאר דאפילו בממנה שליח בהדי' צריך עדים לדעת קצת פוסקים ומיהו המדקדק בל' הרא"ש לא משמע דס"ל דהוי קידושין וודאין דהא על מאי דאמרינן בגמ' בקידושין דף מ"ה ע"א בעובד' דבי תרי דשתו דאמר חד לחבריה מיקדש' לי ברת' לברי בכסא דחמר' אמר רבינ' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב דהיינו הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה הבן לא אמרינן שקידש לו האב שלא מדעתו ופריך ודלמ' שליח שוויה הבן לאב כלומר ומכח זה יש לחוש לקידושין ומשני לא חציף אינש לשווייה לאבוהו שליח וע"ז כתב הרא"ש היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה דעתו הבן לאב שהוא חפץ בה וכו' שהיא מקודשת לו מל' היה נראה לדקדק דקאמר משמע דלא בריר' ליה כולי האי דהוי קידושין ודאין:

הרי זו מקודשת דמחמת כיסופא דאב. כבר תמה בב"ח וגם מהרש"ל תמה למה נאמר דהוי קידושין ודאי ולא קידושי ספק דאיכ' למימר דלא מחמת כיסופ' שתק אלא שלא נתרצה או שנסתפק בדבר:

והכותי לפי שאינו בן ברית והעבד לפי שאינו בתורת קידושין. כצ"ל וכן הוא בטור ובמיימוני:

וי"א דשליח ראשון יכול לעשות שליח שני. כלומר דקידושין שוה לגט בדבר זה וכמו שמבואר לקמן בסימן קמ"א ששליח להולכה יכול לעשות שליח אחר אם נאנס ולדעת קצת אף בלא אונס וא"כ ה"ה בקידושין דהא ילפינן בגמ' דהשליח עושה שליח ואמרינן אשכחן בגירושין בקדושין מנ"ל אמרינן דכתיב ויצאה והיתה ודקא כעין גירושין שיש הגט ביד השליח שזה לא נקרא מילי וה"ה בקידושין שיש ביד השליח שטר או כסף אבל אם לא מסר ביד השליח שום דבר רק אמר לו קח כסף וקדש לי אשה זה נקר' מילי ואינו רשאי ליקח כסף וליתן ביד אחר מאחר שלא מסר לידו הכסף דדוקא קבלת הגט או הקידושין נקרא מעשה:

וי"א דבכל ענין אין שליח ראשון וכו'. זה דעת הקדוש מרדו"ש שהביא המרדכי בשמו בר"פ האיש מקדש שדעתו לחלק בין קידושין לגירושין דכל היכא דהמעשה נגמר מיד כגון בגירושין דהשליח יכול לגרשה בע"כ אבל בקידושין אף שמוסר לו קידושין אין המעשה נגמר דאולי לא תאבה האשה ועיין בב"ח מ"ש על דברי הקדוש ובסימן שאח"ז ובסעיף ה' הביא ג"כ דעה זו:

השולח כתב ע"י כותי. למאן דס"ל דבשליחות האיש צריך עדים מיירי שע"פ ב' עדים מינה את השליח ואפשר שגם העדים חותמים את הכתב:

וי"א דגבי קדושין לכ"ע הוי מקודשת מדאורייתא. מלשון זה משמע דלדיעה הראשונה אינה מקודשת מדאורייתא והמעיין לקמן בטור סימן קמ"א סעיף ל"ז יראה דלגבי גט מאן דמחמיר אינו אלא לכתחלה וכבר העיד הרא"ש הובא שם בסימן וסעיף הנ"ל שנוהגין כן ע"פ ר"ת באשכנז וצרפת אף לכתחלה ובחנם כתב הרב פלוגת' בדין זה גבי קידושין:

קדש לי אשה במקום פלוני. כלו' אף שהזכיר לו אשה פלונית אפ"ה איכ' קפיד' במקום משום דהאי אתרא רחמו ליה ולא יאמרו עליו דברי גנאי כדאית' בגמר' קידושין דף כ':

והבינה יפה קודם קבלת הקדושין. כלו' ולא תימא אף שכוונת האשה והשליח היה להתקדש לשליח הוי דברים שבלב מאחר שבתחלת השליחות בא בשם המשלח והיא נתרצתה ג"כ למשלח א"כ אף שחזרו במחשבתם אינה חזרה ומ"ש לי היינו לעשו' שליחות לקדשך למי ששלחני ואינה מקודשת לשליח עד שיאמר בהדי' לי ולא לו קמ"ל דתיבת לי בצירוף הכוונה הוי חזרה ומקודשת לשליח אבל אם אמר תיבת לי בלא כונה אין כאן בית מיחוש ואפשר דא"צ לקדשה פעם שנית למשלח כי תיבת לי בדיעבד קאי גם על המשלח מאחר שהכוונה היה על המשלח נאמן לפרש דבריו כך:

ויש מי שמחמיר. ראיתי שנדפס בגליון המרדכי שמחלק בין שני התשובות דמאן דמחמיר מיירי שלא החזיק שליחותו בב"ד לומר להם שהוא שליח פלוני דאפשר לומר שחזר מן השליחות ונעשה רמאי אבל אם החזיק שליחותו בב"ד ומעשיו מוכיחין שטעה בלשון עיין בגוף התשוב':

אם לא רצתה האשה. בטור מסיים ומיהו צריך להודיע אם יכול וכן הוא בגמר':

שחזקה שליח עושה שליחותו. אף שאין חזקה גמורה דהא אין ביד השליח לקדש לו אשה דאולי לא תאבה מ"מ לחומרא מיהא הוי חזקה כדאית' בגמרא:

שהן ערוה עמה. והן שבעה נשים הנאסרות לאדם ע"י אשתו כנודע (כמבואר לעיל סי' ט"ו סעי' ט"ו):

ועמדו ונשאו. ודוק' עמדו ונשאו דאיסור' ודאי לא עבדו אבל באומרות בעלמ' לא מהמנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו התו' והר"ן משום קנסא דלא היה לו להכניס עצמו בספק איסור ובחשש תקלה והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית (ועיין לקמן ס"ק כ"ז):

וה"ה אם צוה לקדש לו אשה פלונית. דין זה פשוט דודאי אמרי' כאן חזקה לחומר' וכ"ש הוי מדין ראשון שאם אנו אוסרים לו כל הנשים שבעולם מכ"ש שאוסרים לו קרובי האשה שצוה לקדשה ומיהו כאן מודים התו' והר"ן לדברי הרמב"ם דבאמיר' בעלמ' כשבאה האשה ואמרה לא נתקדשתי מותר בקרובותיה דלא שייך כאן למקנסיה דהא לא צוה לקדש רק אשה פרטית וכ"כ הריב"ש להדיא:

ויש חולקין בזה. הרב בד"מ כתב שהחולקים הם (התו' בגיטין דף ס"ד ע"א בד"ה אסור בכל הנשים שבעולם) שכתבו טעם האיסור משום קנס משמע הא ייחד אשה לשליח אין לאסור ולא דק בדברי התו' דהתוס' כתבו שקנסא בעלמ' הוא דקנסינן ליה שצוה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים ואין לאסור עליו כל הנשים שזה בודאי חומרא גדולה היא שהשליח לא קידש רק אשה אחת ואלו נאסר עליו כל הנשים דבר זה הוא קנס דלא אזלינן בתר רובא וגם החזקה אינה חזקה גמורה לומר שהחזקה שהשליח עשה שליחותו דאין ביד השליח לקדשה שמא לא תתרצה האשה וממיל' לא היה ראוי לאסור כל הנשים עליו אם לא מטעם קנס אבל כשצוה לקדש אשה פלונית ואנו אסורין עליו קרובי אותה אשה מן הדין הוא ולא מטעם קנס דאין כאן חומר' גדולה ובודאי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אף שאין בידו לקדש לו אשה ואפילו לקולא היה בדעת המקשה לומר גבי גט דחזקה שליח עשה שליחותו וגירש את אשתו כדאית' בגמר' שם מכ"ש לחומר' והוא ברור ופשוט בעיני:

לא הוחזק השליח בעדים. למאן דס"ל דשליחות האיש א"צ עדים מפרש לה כפשוטו שלא עשאו בעדים והוא דעת הרמב"ם ולמאן דס"ל אף שליחות האיש צריך עדים מפרש שלא היה מפורסם השליחות במקום האשה והוא דעת הראב"ד בהשגה עיין עליו:

והוא אומר לא קדשתיך. אף שהמשלח אינו טוען ברי מ"מ השליח שהוא כמותו אומר שחזר בו וביטל שליחותו ומאחר שלא הוחזק בעדים יש כח זה ביד השליח להתיר למשלח קרובות האשה ובסמוך יתבאר שהרא"ש חולק על זה:

חזקה לשני. דהשני כאן וטוען ברי והראשון אינו לפנינו ולא הוחזקה שליחותו ע"כ אמרי' כל שאינה יודעת חזקה לשני:

חזקה לראשון. כלו' שהראשון אסור בקרובותיה אף על פי שהשליח עומד וצווח לעצמי קדשתיה אין כח ביד השליח להתיר קרובי האשה למשלח מאחר שהוחזק בעדים ומ"מ גם השני אסור בקרובתיה דלגבי עצמו נאמן דהא אומר קדשתיך ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם הג"ה מרדכי:

שניהם נותנין גט. דשקולים הם זה טוען ברי ושליחות הראשון הוחזק:

ויש חולקין וכו' אינה מקודשת לראשון. דברי הרב לכאורה תמוהין דלענין מאי אינה מקודשת לראשון אם הכוונה דהראשון מותר בקרובותיה הא אפילו בלא הוחזק פסק אח"ז דהמשלח אסור בקרובותיה ע"פ דברי האשה ואם הכוונה דאף השני אסור בקרובותיה הא כבר כתב זה הרב לפני זה דגם השני אסור בקרובותיה מאחר שאמר קדשתיך וראיתי בדברי תשובת מהר"מ הובאה בהג"ה מרדכי בקידושין גם בתשובת מיימון סי' ג' דמאי דאמרינן חזקה לראשון היינו שהשני מותר בה אם חזר מדבריו ואמר כסבור הייתי שקדשתי לעצמי ועכשיו נזכרתי שקדשתי לשולחי מותר בקרובותיה אף על גב דשוינהו מעיקר' חתיכה דאסור' כי הדר ביה שרי דמשום חזקה שליח עשה שליחותו מקילין עכ"ל הרי להדי' דפי' חזקה לראשון משמע שמקודשת לראשון לבדו והשני מותר בקרובותיה וע"פ פי' דמיירי שהשני חזר בו והראב"ד פי' דחזקה לראשון אף לראשון קאמר וא"כ לענין הדין שניהם שוים וזה הוא אפשר כוונת הרא"ש ג"כ הובא בטור ס"ס זה שהקשה היאך נתקדשה לראשון כלו' דמלשון חזקה לראשון משמע דאנן סהדי דודאי לראשון נתקדשה מטעם חזקה הא השני צוח ועומד לעצמי קדשתי א"כ יהיה גם הוא אסור בקרובותיה אבל לפי מה שפסק כבר הרב דאינה מקודשת לראשון לבדו דגם השני אסור בקרובותיה וא"כ מאי הוסיף היש חולקין דקאמר ואפשר לומר דכוונת הרא"ש שהבאתי לעיל להשיג על הירושלמי (שממנו נובעים דינים האלו וכמו שהעתיק הטור) שאין ראוי לחלק בין הוחזק ללא הוחזק כלל דמה לי שעשאו שליח בעדים אם השליח עומד וצוח לא עשיתי שליחותך וא"כ כמו שהדין ברישא כך יהא הדין בסיפא ואם הדין ברישא אמת שהמשלח מותר בקרובותיה ע"פ דברי השליח כך יהא בסיפא ובאמת ברישא נמי הדין תמוה למה יהא המשלח מותר בקרובותיה וכו' והיה מהראוי שבין ברישא ובין בסיפא יהיה הדין שוה להחמיר עליו ע"פ דברי האשה ולא להקל אך עכ"פ אין לבבא דסיפא שום עילוי על בבא דרישא ושניהם שוים לחומר' וכן הוא כוונת הרב בהג"ה זו ולפי"ז באמרה איני יודע צריכה גט משניהם בלא הוחזק כמו בהוחזק לדעת הרא"ש:

יש לסמוך אסברא ראשונה. כלו' היכא שהוחזק בעדים אז אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו ונאמן השליח לחזור בו ולומר שטעה כסבור הייתי לעצמי קדשתיה ועכשיו נזכרתי שקדשתיה למשלח והשליח מותר בקרובותיה ומקודשת קידושי ודאי לראשון ואף על גב דשוינהו מעיקר' חתיכה דאיסורא אבל בלא הוחזק השליח בעדים לא מועיל חזרה:

המשלח אסור בקרובותיה ע"פ השליח. אף אם לא הוחזק השליח בעדים:

שיקדשנה בעצמו משום שראוי שיעשה בעצמו מצוה ובטור לא הוזכר מזה ובסי' ל"ו כתבו גבי אשה ממילא ה"ה באי'ש וכ"ש הוא שהרי האיש חייב טפי במצות מן האשה:

השליח נעשה עד הב"י הביא דברי מהרי"ק שורש כ"ח וז"ל ופשוט אם היה עד א' כשר זולת השליח וגם היה השליח כשר להעיד שאינו קרוב דחשיב כתרי שהרי הלכה רווחא בישראל דשליח נעשה עד עכ"ל ויש לתמו' עליו האיך כ' על דבר שהוא מחלוקת שהיא הלכה רווחת דאע"ג דבעלמא היא הלכה רווחת הכ' אינה רווחת עכ"ל ב"י ולי נר' שגם כאן הלכה רווחת היא להתיר דהא אף דמחמיר לפסול עדות השליח משום דבסוף הוי נוגע בעדות כמ"ש כאן אח"ז מ"מ כיון שיש עמו ע"א כשר בלי נגיעה ומועיל גם לזה כדאיתא בסי' י"ב לעיל דב' עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר א' מהם לישא אות' שאין שנים מצוי' לחטוא בשביל א' והא התם היה החשד על שניהם לישאנ' ואפ"ה כיון שא' מהם נשא מהימנינן ליה בשביל השני מטעם שלא נחשד בשביל חברו ק"ו כאן שיש כאן עד כשר לגמרי שמועיל עדותו לבטל פיסול השני מחמת נגיעה של ממון דהא עכ"פ גם הוא עד כשר אלא שיש חשש נגיע' וכאן השני מבטל נגיעה זאת כנלע"ד נכון: דברי המגיה כתב בחמ"ח סק"ג דאם אין כאן רק השליח ועד א' המסייעו לדעת הר"ן דאף שאשה מודה אין כאן קדושי ודאי כיון שאנו צריכין להודאת' א"כ ה"נ כאן כיון דאם העד המסייעו היה מכחישו לא היה כאן עדות כלל כו' א"כ אין כאן רק עד המסייע כו' ודמי' להא דאמרי' נפיק נכי רבעה דממונא אפומה דחד עכ"ל ובב"ש הטעים דבריו עוד כמו ב' עדים ואשה מכחישים דלא מהני עדותם דבעינן שיהיו נאמנים ע"פ דבורה כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג ה"נ כיון שאין נאמן ע"פ דבורו כי אם ע"י עד המסייע אין לו דין עד וכ' הוא דלפ"ז אפי' שני שלוחים ועד א' מסייע להם לא הוי עדות עכ"ל ולפ"ד גם שניהם לא דקדקו היטב דודאי אף אם כאן רק שליח א' ועד מהני עדותם ואין כאן נוגע בעדות כלל ואינה דומה להא דכתבו התוס' דדוקא אם הם נפטרים מכח הודעת האשה אז המה נוגעים בעדות דאם הי האשה מכחישים לא היו נאמנים מכה האשה אלא בשבועה ובזה כתבו התוס' דלא מהני דבעי שיהיו נאמנים ע"פ דיבורם אבל כאן מה שהעד המסייע מעיד שהוא נתן לה הכסף הוי כאילו הוא עדות אחרת דהא אין צריך להעיד עליו שהוא נתן לה לשם קידושין רק שמעיד שנתן לה כסף זה מה ששלחו לה ואלו לא היה עד המסייע מעיד כ"א שראה שנתן לה הכסף ולא היה מזכיר שנתן לשם קדושין בודאי היה השליח פטור משבועה וקידושין נמי לא הוי דאין כאן אלא עד א' דהיינו השליח ועכ"פ השליח היה מקרי עד א' א"כ כשבא עד המסייע ומעיד שנתן לה לשם קידושין הוי כאלו מעיד עדות אחרת והוי כאן ב' דודאי אלו היה א' מעיד שראה שנתן לה הכסף אבל לא שמע שנתן לשם קידושין ועד זה המסייע מעיד שנתן לה לשם קידושין בודאי היה נאמן כיון דהעד האח' פטרו משבועה אע"ג דהעד אחר לא ידע כלל מקידושין משום דהוי כעדות אחרת א"כ מה לי העד המסייע מעי' העדות אחרת או אחר וכי בשביל שיעי' לו העד המסייע שום עדות בדבר מה יהיה השליח נוגע בדבר להעיד עם העד המסייע בשום עדות דבשלמא בהודאת אשה הוי עדות א' כיון דלה מגיע כל העדות ומכח הודאת' נעשית העדות הוי נוגע בדבר אבל לא בעד המסייע דהוי כעדות אחרת וכה"ג אמרינן בסנהדרין ר"פ ז"ב דמשני שם אלא ערעור דפגם משפחה ר"מ סבר הני אמשפחה קמסהדי ואיהו ממילא קפסול ופירש"י הלכך סהדות' אחרינא הוא ולאו כנוגע בעדות דמי עכ"ל א"כ אע"ג דמכח זה בטל גם עדות זה חשוב כעדות אחרת מכ"ש כאן דאין העדות דנתינת הכסף נוגע בעדות הקידושין כ"ש וכ"ש דמחשב לעדות אחרת ואפי' לרבנן דפליגי שם אדר"מ משום דסוף סוף נוגע בעדות היא וכאן דליתא זה ודאי אפילו לרבנן מחשב לעדות אחרת אם לא בהודאת אשה דאז נוגע בעדות הוא כמו התם לרבנן ומ"ש החמ"ח ודמי' להא דאמרי' נפיק נכי רבע' דממונא כו' זה ג"כ ליתא מטעם זה דבכתובות דף כ"א קאמר שם אי אמרינן דאמנה קמסהיד' היכ' דמית חד מינייהו ליבעי שנים מן השוק להעיד עליו דא"כ נפיק נכי רבע' דממונא אפומה דחד סהדא פירש"י דכשאמר האי זה כתב ידי נפק פלג' דממונא אפומיה וזה שהעי' עליו לא מעלה ולא מרי' דא"צ לו וכי הדר מצרף עם הא' מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפק ריבע' דממונא אפומיה אשתכח דכולה ממונא נכי ריבעי' נפק אפומיה ואנן בעינן חציח דבר ע"פ של זה וחצי דבר ע"פ של זה עכ"ל הרי דבאופן זה דהוא עדות א' הוא דבעינן ה"ד מפיו של זה וח"ד מפיו של זה אבל כאן שפיר מקרי לענין הקידושין חצי דבר מפי כל א' וא' דמה שהעיד העד המסייע דנתן לה הכסף הוא עדות אחרת כמ"ש ודבר זה הוא דמיא להא דאמרי' שם ואי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימת ידיה אחספ' ושדי לי בבי דינא כולי ואזיל איהו ומסהי' אאידך אע"ג דזה הוי ג"כ נכי ריבע' אפומה דידה מ"מ כיון דהוי כמו עדות אחרת מקרי חצי דבר מפיו של כל א' כ"ש כאן דאין העדות של הנתינה נוגע כלל בעדות הקידושין דלא מחשב לעדות א' עכד"ה):

או שטר שיש בו ש"פ קשה כיון שפסק ה"ז ספק מקודשת וא"כ אפי' פחות מש"פ הוי ספק קידושין כדלעיל שמא ש"פ במקום אחר ונר' דלק"מ דדוקא לענין אם הוי קידושין אמרי' לחומרא שמא ש"פ במקום אחר מכח חומרא א"א משא"כ כאן שהחשש מחמת נגיעה של השליח שרוצה לעכב לעצמו קידושין בזה לא חשדינן ליה כל שאינו ש"פ כאן:

אבל בשליחות האשה כו' דהיינו שליח לקבלה שהאשה עושה לקבל קידושין הוה כמו שליח לקבל' הגט דצריך עדים וי"א ס"ל דאף בשליח הבעל כל שאין עדים ה"ל כקידושין עצמן בלא עדים דלאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים:

וי"א דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וזה אין לו פי' לפיכך נראה שכצ"ל יש להתיר והוא דעת הריב"ש שמבי' ב"י לענין שאם השליח והאשה אומרים שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח שא"צ אחרים אע"פ שאין עידי הקידושין בפנינו איבר' ודאי שאם בא אחר וקידשה חוששין לקדושין עד שיבואו עדים ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליחותו אלא לחומרא כו' בפרק המקבל ולזה אם רוצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין רשות בידו אבל לא לברך ברכת אירוסין דהוי ברכה שא"צ עכ"ל וא"כ הך יש להתיר שכ' רמ"א פירות להתיר לישאנ' בלא קידוש אחרים ומ"מ תמוהין דברי רמ"א במ"ש בזה וי"א דאף בשליחות האשה כו' וריב"ש לא מיירי משליחות האשה כלל שהרי כ' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י שליח כו' וצ"ע ליישב דברי רמ"א בזה:

דמחמת כיסופ' כו' ז"ל רש"ל תימ' אמאי הוי קידושי ודאי שמא לא מחמת כיסופ' שתק אלא שלא נתרצה לדבר וא"ל דא"כ היה לו לו' בהדי' שאינה רוצה דא"כ ק"ו באה' דללית ליה כסופא מיניה לגמרי' דהיה לו לו' שאינו רוצה ועו' דשמא רוצה ואינו רוצה מנין דהוא קידושי ודאי עכ"ל ונראה לתרץ דבאחר י"ל שאינו חש לדבריו כלל והם כהיתול ושחוק בעיניו ולפיכך אינו רוצה לדבר עמו זה אבל באביו ודאי היה לו להשיב לו שאינו רוצה בה דכיון דאביו חייב להשיאו אשה צריך להשיב לו מה (שבתו) (צ"ל בדעתו) אלא ודאי שמסכי' עמו וכן איתא במרדכי בפ' האיש מקדש וז"ל באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עיסקי קידושין:

רק צוה אותו לקדש כו' דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וי"א בכל ענין כו' דאע"ג דמסר לו הטבעת ה"ל מילי דאע"ג דגבי גט מהני מסירת הגט שאני התם דהשליח יכול לגרשו בע"כ משא"כ כאן בקידושין דשמא לא תאבה האשה לקבל הקידושין כ"כ במרדכי פ' האיש מקדש בשם הקדוש:

וי"א דגבי קידושין כו' פי' בשלמא גבי גט דכיון שנכתב הוי שם גט לפיכך ס"ל לדיעה אחת דגוי דליתא בתורת גיטין לא יהא לו מגע יד בשליחותו אע"ג דלא עבי' אלא מעשה קוף בעלמא אבל מעות הנשלחים לישראל לקדש לו בהם אין שם קידושין עליהם עד שיקדש בהם אשה הלכך אם יוליך גוי קידושין לישראל ש"ד וק"ל על זה דאם איתא לחילוק זה למה לא כתב המרדכי בסמך בשם הקדוש לחלק ולומר דגבי קידושין ה"ל מילי ולא ממסרן לשליח ולמה לו לחלק כחילוק שאם לא תאבה האשה כו':

אשה במקום פלוני פי' אפילו מייח' לו איזה אשה שיקדש וכן הוא בהדי' במשנה אשה פלונית במקום פלוני ובחנם כתב הפרישה דבר זה בשם רש"ל:

לא קדשה במעות המשלח דאי במעות המשלח ה"ל גזל כ"כ המרדכי בשם רמב"ם והקשה בדרישה דבלאו טעמא דגזל הוה כן דה' בח"מ סי' קפ"ג כתב בשם רמב"ם דאם שולח לקנות סחורה וקנה השליח במעות המשלח ואומר לו זקפתי עלי המעות המלוה ולדידי קניתי דאין בדבריו כלום וצריך ליתן הסחורה לבעל המעות והתם לא שייך טעמא משום גזל עכ"ל ונ"ל דלק"מ דשם נמי משום גזל הוא דלא חשדינן ליה בגזלן שנוטל מעות חבירו בלא ידיעתו דרך הלואה:

אדעת' דמה שאמר לה בתחלה כו' פי' ואז לא הוי קידושין כלל דהיא קבלה אדעתה דהראשון והשליח לא נתנו אלא שתתקדש והוי כאלו נפל הטבעת מידו והיא מצא' אותו ותו דאין הטבעת שלו ולהשני לא מקודשת דלא הבינה הל' וסברה דלהא' הוא מקדשה ובעל הפרישה הוקשה לו ללמה כתב דבריש' דהיינו בלא הבינה דמקודשת מספק וצריכה גט משניהם ומוקי לה דהטבעת היתה דרך הלואה ולא דק כלל בזה דפשיט בריש' דאין שם אפילו ריח קידושין כיון שלא הבינה לשון מקודשת לי וא"צ לכתוב שם דבר זה אלא בסיפא דיש מחלוקת אם יש (שם איזה) מחלוקת אם יש קידושין כמו שיתבאר אח"ז קמ"ל דאפי' שם אין בית מיחוש לחד דיעה: דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ד אלא ק' היא מה אומרת כו' ולט"ז דלא ס"ל הסברא דצריכה גט ק' קושי' זו עכ"ל ונ"ל דלק"מ דבשלמא שהוא אומר שקדשה לעצמו והיא אמרה דלא הבינ' וסברה דלהראשון היא מתקדשת נאמנת דאמרי' ודאי כיון כששמעה מפיו של פלו' שלח אותו לקדש והיא הסכימ' לקדושיו של השליח ודאי אנו רואים דניח' לה בשליח א"כ מהיכ תיתי תכחיש אותו עכשיו כיון דנתרצית מתחלה אליו ועוד דודאי לא היתה מעיזה נגדו כיון שבתחלה נתרצית אליו לכן כיון שהיא אומרת דכוונתה הית' לראשון נאמנת מכח הוכחות הנזכר אבל כאן אע"ג דהיא אומרת דכוונתו הית' לראשון חיישי' שמא משקרת הואיל והוא אומר שטעה ואינו חפץ בה וגם מעיזה הואיל דהוא שלא מסייע לה קידשה לעצמו דכה"ג כתב הש"ע בסי' י"ז באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב שם דאם היה קטטה ביניהם אינה נאמנת דמעיזה מכח הקטטה וכן בסי' קנ"ב בהוא אומר גרשת את אשתי והיא הודי' לו אינה נאמנת כיון דהבעל מסייע לה מעיזה וה"נ כאן דאם היא מכחישה נאמנת מטעם דאינה מעיזה אבל כשהוא אומר שטעה א"כ מסייע לה ועוד דאין לך קטטה גדולה מזו כיון שאינו רוצה אותה בודאי מעיזה ומעיזה וצריכה גט לדעת המחמירין עכד"ה:

דהקדש כטעות כו' מזה יש ללמוד כ"ש אם דרב המסדר הקידושין מילי במילי להחתן תחת החופה ואמר המסדר ג"כ תיבת לי דאין בזה מיחוש דטעות זו מוכח טפי מכאן:

ונאמן השליח לומר שטעה פי' בדבר זה שיש סברא והוכחה שטעה ובמרדכי בפ' האומר מביא תחלה ותשו' הר"מ בתשו' רבינו ידידי' דאם אמר לה השליח מקודם לי דצריכה גט לחומרא דשמא נג מנהג רמאות וקדשה לעצמו ולא מהימן לומר טעיתי כו' ואח"כ תיכף כ' עוד המרד' תשו' הר"מ לענין אשר ראובן שלח לקדש אשה לאה וכשבא השליח שם הושיב טובי הקהל כאשר רגילות לעשות והראה להם שראובן מינה שליח ושטר הרשאה בידו מראובן לקדש את לאה ובירר לו עדים לקדשה בפניהם לראובן ובשעת הקידושין שהיה לו לומר מקודשת לראובן ואמר מקודשת לי ואמרו העדים למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח ואמר כסבור הייתי לומר לראובן וח"ו לא נתכוונתי רק לראובן והשיב דא"צ גט מן השליח דנאמן לומר טעיתי בל' לי שאמרתי ומביא ראיה מן המכוין לומר (תרומה ואמר מעשר) (צ"ל להיפך) ה"ז מעשר ועוד ראיה ממי שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה ה"נ כך ובתשו' הא' סותר ראיה זו דכאן אינו רוצה לומר הואיל ובידה לגרשה דא"כ היה צריך ליתן לה כתובה וא"כ אלו שני תשו' סתרי אהדדי ומ"ה כתב הש"ע כאן ויש מי שמחמיר להצריכה גט והיינו תשו' הא' שזכרתי והוא תמוה מאד דהא תרווייהו דמהר"ם נינהו והמרדכי מביאה סמיכות זו לזו בלי שום לשון פלוגתא או סתירה ע"כ נראה ברור דאין כאן מחלוקת דדוקא בההוא דתשובה שניה דיש הוכחה ברורה וסבר' שיש כאן טעות דהא הושיב הקהל ובירר עדות לקדש אותה לראובן א"כ יש סברא גמורה שטעה בלשונו ואע"ג דבראיה שהביא מתרומה דהוי מעשר שם אין הוכחה דיש טעות ואפ"ה מהני לאו מלתא הוא דהתם א"צ לנאמנות שלו דודאי הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורים כמ"ש שם המרדכי ואין זה דומה להכא דכאן לענין אישות בעינן ב' עדים דדבר שבערוה הוא אלא דעיקר הראיה שם דכל שנעשה בטעות לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר מחשבתו ולא הוה בזה דברים שבלב וההיא ראיה דגרשתי אשתי התם נמי א"צ לסברא והוכחה דהא אין לנו שום דבר הסותר דבריו במ"ש גרשתיה ואמאי לא יהיה נאמן כיון שבידו עדיין לגרשה משא"כ כאן בשליחות שיש דבר הסותר שהרי אמר מקודשת לי ע"כ הוצרך כאן להוכחה וסברא שיש שם טעות בלשון ואז הוי דומיא דההוא דגרשתי אבל בתשו' הא' דאי' שם הוכחה וסברא לטעות כי לא בירר שם עדים ואמר בפניהם שרוצה לקדשה לראובן אלא אמר סתם שראובן שלחו לקדש לאה לו ואח"כ כשאמר למה לי י"ל דנתחרט ע"ז בשעת מעשה וקדשה לעצמו והיא הבינה הלשון ונתרצית לזה ע"כ צריכה גט לחומרא ולא מהני מה שבידו לגרשה והרא"ש והטור שכתבו אבל אם טעה השליח כו' מיירי נמי שיש סברא והוכחה לטעות שכן משמעות הלשון שכתבו אם טעה דהיינו שברור לנו הטעות ובזה דוקא אין בית מיחוש ולא אמרי' דהויין דבר שבלב ואינן דברים וא"כ לא היה לש"ע לסיים כאן ויש מי שמחמיר כו' דבכאן הכל מודים דנאמן כיון שיש סברא והוכחה לטעות ולכל הדיעות אם לא הבינה הלשון שאמר לי וסבורה היא שמקדשה לראשון דאין שם בית מיחוש ולא צריך לכתבו כלל שם אלא דוקא כאן שיש עכ"פ דברים שאמר לי והיא הבינה הוצרך להשמיענו דשהדברים אין כלום כ"ז נראה ברור להלכה ולמעשה:

אינו נקרא רמאות ובגמרא אמרי' דרבין חסיד' אזיל לקדש איתתא לבריה וקדשה לנפשיה דלא רצה ליתנה לבריה ופרכינן היה לו להודיעו לבנו ומשנינן בין כך יקדשנה אחר וע"כ כתב הטור צריך להודיעו אם יוכל והרמב"ם לא זכר כאן הך הודע' דס"ל כיון דיש לפעמים הפסד מזה למקדש אין עליו חיוב בשום פעם להודיעו:

שחזקה שליח כו' בזה מתורץ למה לא יהיה מותר בכולן מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש שמא לא זו היא ע"כ יאמרו שחזקת השליח שבודאי קידש כנ"ל: דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ח ובט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרי' ס"ס שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו היא שקידש וליתא דהא הוי ס"ס א' בגוף וא' בתערובת ולא מהני ס"ס כזה בא"ד עכ"ל. כאן לא הבין דברי הט"ז דהט"ז לא כתב אלא ואת"ל קידש שמא לא זו היא ולא כתב שמא לא זו היא שקידש רק הוא הוסיף מדעתו מלת שקידש בדברי הט"ז לפי הבנתו בדברי הט"ז ובאמת אין תמוה גדול מזה איך שגג בדברים הידועים דהאיך יאמר ואת"ל שקידש שמא לא זו היא שקידש דמשמע אלו היה ודאי זו היא שקידש היתה אסורה עליו רק שמא לא זו היא אדרבה אלא ודאי זו היא שקידש היתה פשיטא מותרתצ כיון דקידש בשבילו ודוחק לומר דהחשש הוא שיצטרך לקדש שנית ויהיה לעז על קידושי שליח כמ"ש בש"ע סי' ל"ו סעיף ו' דהא אין כאן בירור שהשליח קדשה א"ו כך הוא פירושו שמא לא זו היא קרובתה רק זו שקידש וא"כ הוי ס"ס ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש תרצה לאסור אני אומר לך שמא זו היא שקידש ומותרת עכד"ה:

בת או אם כו' בפרישה נסתפק אם דוקא באיסור תורה קאמר ולא בשניות דדדנן ול"נ דגם שניות בכלל וראיה מדאמרי' הבאין לה בת ולא אחות דמותרת ופרכינן פשיטא ל"צ דאית לה השתא כו' כמ"ש כאן דבתר עשיות השליח אזלינן ולא משני דקמ"ל דאע"פ שיש לה קרובות שניות דמותרת דאין איסור אלא ביש לה בת כו' דזה איסור דאורייתא א"ו דבזה אין חילוק בין דאורייתא לשניות: דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ט שהן ערות אמה היינו ערות דאורייתא ולא שניות: וכתב רש"י בנזיר דף י"ב דאסור בז' נשים וכן היא בפרישה וח"מ ולא כט"ז עכ"ל. אבל הט"ז מביא ראיה ע"ז דאף שניות אסורות ולא כפרישה שנסתפק בזה ומה שכתב הב"ש מרש"י דנזיר אינו מוכח משם כלל דרש"י כתב שם דאי נסב אותו איש איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה שקידש לו שלוחו וכן כולן אסורות לו כדאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו שבע עריות ומכח זה כתב דלרש"י שרי בשניות מדלא קאמר אלא שבע עריות אבל אין מוכח כלל דרש"י נקט רק קצת מינייהו דהרי כתב סתם כדקאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו ז' עריות והמקדש משמע כל מי שמקדש שום אשה אוסר עצמו בז' עריות א"כ תידק מיניה דשניות מותר לעולם א"ו דקצת מינייהו נקט ואדרב' איכא למימר דדינו ככל המקדש דאסור בכולן מדלא קאמר סתם דאוסר עליו ז' עריות דהוי משמע בשליח זה אסר עליו ז' עריות וקאמר כדאמר התם המקדש כו' משמע דדינו ככל המקדש דאסור בכול' עכד"ה): הקשו התוס' דכל הנשים יאסרו לישא לכל איש דשמא היא נתקדשה לשליח זה ותירצו דמדינה אין כאן איסור כיון דלא אתחזק איסור' אלא דקנסו למשלח זה שעשה שליח בה לקדש אשה סתם ולא קנסו אלא לו אבל הנשים נאמנות לומר לא נתקדשנו לפיכך מותרת להנש' לאחר ולא לזה המשלח משום קנס:

ועמדו ונשאו כו' דבזה שנתברר כל כך שלא נתקדש אז מותר הפנויה גם למשלח:

לקדש אשה פלונית זה דברי ריב"ש סי' פ"ב וכ' ד"מ עליו מדברי התו' שזכרתי בסמוך לא משמע כן דהא כתבו דמשום קנס נאסר והיינו בעשה שליח לקדש אש סתם אבל באשה פלונית אין שייך קנס והיינו שכתב רמ"א כאן ויש חולקין דהיינו התו' ולע"ד אין הדבר כך דכאן ודאי לא שייך קנס אלא דספק דאורייתא דשמא עשה שליחתו וקידש אותה דא חזקה שליח עושה שליחותו ולא כתבו התוס' דהטעם משום קנס אלא באשה סתם דהא יש היתר בכל אחת דשמא לא זו היא דהא לא קידש אלא אחת ושאר נשים הם הרי ע"כ הוצרכו לומר דאיסור משום קנס משא"כ כאן דיש ספק דאורייתא אי קידשה או לא בזה ודאי גם התו' מודים דאסור בקרובתיה והוא מצד הדין ותו נ"ל דכאן יש איסור כיון שיש אפשר להודע אם קידשה או לא ע"י שישאלו אותה וא"כ למה נתירוה קודם לזה ע"כ נראה דרמ"א לא דק כאן במ"ש ויש חולקין אלא איסור לכ"ע:

יש לסמוך אסברא ראשונה פי' דמותר השליח בקרובותיה אע"ג דשוינהו תחלה חתיכה דאסורא מעיקרא כי הדר ביה שרי כ"ה בהגהות מרדכי דקידושין וסיים אלמא משום הזקת שליח עושה שליחתו מקילין עכ"ל:

שליח. בספר באר שבע דף קי"ח כתב לאו אורח ארעא לשוויה לשליח ת"ח וכנה"ג כתב עליו המנהג עכשיו דממנין שליח לת"ח ואפילו הוא גדול הרבה בחכמה. וב"ש כתב דלכתחלה אין לעשות שליח לקדש אשה סתם ע"ש:

בעצמו. ודוקא במצוה אמרי' הכי אבל בברכת המצוה נתבאר בסי' שלפני זה אף לכתחילה אחר מברך. וכן מצוה יותר שיקדש האב את בתו בעצמו ולא ע"י שליח. ומה שאנו אין נזהרין בזה ועושין שידוכין ואין החתן רואה הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה לזה סמך לסעודה שעושים בלילה קודם החופה כדי שיראה אותה בה"י ומיהו תוס' דקידושין דף מ"א וע"א כתבו היתר אחר ע"ש ועיין דרישה ב"ח:

שקבלתו. ב"ח וח"מ פסקו לחומרא אפילו היא מודה אינו אלא קדושי ספק ע"ש. ועיין בחידושי מהרי"ט. ואם פטר העדים תחלה מן השבועה נאמנים אפי' האשה מכחישתן והוי קדושין ודאי ד"ת בשם הר"ן וכ"כ הח"מ. וב"ש כתב הואיל ובש"ע ח"מ סי' קכ"א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני מש"ה לא הוי כאן קידושין ודאי. ואם הוא הלך עם השלוחים מתבאר ג"כ שם בח"מ ושם פסק בהג"ה דאין נאמנים להוציא ממון א"כ הוי כאן קדושי ספק:

פיקדון. דוקא כשהכסף הוא בעין או אפי' שאינו בעין והיא מודה שעשתה פשיעה ורוצה לשלם. אבל אם הכסף ליתא בעין ואומר' לפקדון נתנו לי ונאנסו אינם נאמני' דהוו נוגעין בעדותן כנה"ג ע"ש:

מקודשת. ואם א' הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין משמע מדברי מהרי"ק שהביא הב"י דמהני ולא קשיא עליו התימא שהקשה עליו הב"י שכתב הכנה"ג דף ס"ד ע"א ע"ש. וח"מ כ' דלא מהני ע"ש וב"ש כתב אפילו שני השלוחים וע"א מסייע להם לא מהני ע"ש:

בשליחות האיש וכו'. ז"ד הראב"ד וכתב מה שדמה הרמב"ם שליח קידושין לשליח גירושין שאני ש"ג שגיטו מוכיח עליו ע"ש. ש"מ דאיירי כאן דוקא בקידושי כסף אבל אם הוא שליח עם שטר קידושין א"צ עדים כיון דהשטר בידו כ"כ ב"ש. ומיהו משמעות הלשון של הראב"ד שכתב אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום וכו' ע"ש. משמע דבכל ענין צריך עדים במינוי שליח הולכת קידושין. דאל"כ ה"ל למימר בקיצור אבל בקדושין ליכא הוכחה. ועיין מ"ש שם המחבר מגדול עוז מגמרא קידושין דף מ"א ע"ב. ולפי דברי ב"ש דחילוק יש בין כסף לשטר לא מוכח מידי די"ל דשם איירי בשטר ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ס"ד ע"ב:

הקדושין. נראה דט"ס הוא וכצ"ל ואם לא היו עידי הקדושין בפנינו. והאשה והשליח אומרים שהי' בפני עדים תופסין הקדושין של אחר עיין ח"מ ב"ש:

השדכן. עיין מ"ש הכנ"ג דף ס"ג ע"ב:

כיסופא וכו'. משמע דמקודשת בודאי וכן בסעיף ד' שכתב הרי זו מקודשת משמע נמי דמקודשת בודאי. אבל אחרונים כתבו דאינו אלא ספק מקודשת ועיין בח"מ וב"ש. ומצאתי בתשובת ב"י סי' ט' שכתב דוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מנוהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא וכ"כ הר"א ששון סי' ס"ה ועיין במהרא"ה ח"א סי' י"ט:

והכותי לפי שאינו וכו' ועבד וכו'. כצ"ל בה"י ע"ש:

שליח. ה"ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה"ז מנהג רמאות:

רמאות. הרמב"ם פ"ט ה"א כתב דנקרא רשע:

עשוי. ואם חזר בו וקידשה למשלח אינו כלום הר"ם גלאנט"י סי' ס"ח. היו השליח והמשלח אחים ואחר שקדשה לעצמו חזר וקדשה לאחיו ומת השליח אינה נפטרת בגט המשלח אלא בחליצה הר"ם גלאנטי שם:

במעות. ל"ד במעות דאין מקדשין במטבע. וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש (לחוש) [לשליח] להחליף לא הוי גזל ב"ש:

יפה. כתב מהריב"ל ח"ד סי' ז' צריך שנדע באיזה אופן נודע אם שמעה והבינה יפה ואם נאמין לה ע"פ דבורה ע"ש. וב"ש כתב בפשיטות דהיא נאמנת לומר אם הבינה ע"ש ועיין פרישה:

השליח וכו'. עיין מ"ש הב"ש:

דטעה. באגודה כתב דנאמן בשבועה. עיין ב"ש וכנה"ג דף ס"ד ע"ב:

רמאות. מ"מ אם אפשר להודיע למשלח צריך להודיע ש"ס ועיין בה"י:

עמה. היינו דאוריית' ולא כגי' פרישה ח"מ ב"ש:

בשעת שליחות. יש לחקור אם היינו דוקא כשמת השליח אבל אם לא מת השליח וחזר ואמר שקדש לו אשה שבשעה שעשאו שליח היתה א"א הוי מקודשת או דילמא ל"ש ומאי דנקט ומת הוא משום דבעי למימר שאסור בכל הנשים שבעולם. ומצאתי למהר"ם מינץ סי' ל"ט שכתב ומעתה אפילו אם מקדש השליח אח"כ א' מהן כשהיו פנויות אינה מועיל וכו' ולשונו זה מוכח דאפילו חזר שליח ואמר שקדשה אינה מקדושת וכך מצאתי בהראנ"ח עכ"ל כנה"ג דף ס"ג ע"ב ולדידי לא הוי זה בכלל חקירה דפשוט הוא מגמר' דנזיר דף י"ב ע"א ומוד' ר' יוחנן וכו' ע"ש ברש"י ובתוס' ודו"ק:

ונשאו. דוקא עמדו ונשאו דאיסורא ודאי לא עבדו אבל בלא"ה לא מהימנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו תוספות גיטין דף ס"ד ע"א ותוס' נזיר דף י"ב ע"א משום קנס דלא היה לו להכניס עצמו בספק והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית ע"ש ועיין ב"ש:

בזה. הרב רמ"א מדייק כן בד"מ משיטות תוס' בגיטין דף ס"ד דס"ל דאסור בכל הנשים משום קנס א"כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובותיה. והח"מ וט"ז וב"ש חולקים על רמ"א בזה ע"ש. ואם צוה לקדש אשה פלונית והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת ח"מ ב"ש:

השליחות. אפי' שליחות בקנין יוכל לחזור בו בה"י ע"ש:

השליחות וכו'. עיין מ"ש הח"מ והב"ש:

ויאמר לה כו'. עתוס' נ"ח ב' ד"ה האומר כו':

אבל כו'. ערש"י שם ד"ה בהא איסורא כו':

ומ"מ כו'. עתוס' שם ד"ה אי אתמר כו' וז"ל הר"ן וכי איתמר כו' דמרישא לא שמעינן אלא מסיפא איכא למילף דמצוה בו יותר מבשלוחו כו' דא"ל טב כו' ואפ"ה מצוה בה יותר מבשלוחה ואע"ג דהאשה אינה מצווה אפו"ר כו':

השליח כו'. מ"ג א' והלכתא כו':

לפיכך כו'. שם אר"נ כו':

בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה וכן בשם הירושלמי וכ"כ הרא"ש והרמב"ם סתם דבכ"ע נאמר וכר"י שם וז"ל הירושלמי א"ר בא בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו א"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו אר"ב אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד מ' דמסיק כר"י וכ"ד בה"ג וכ' הר"ן דיש להחמיר בדבר ע"ש ובמרדכי:

או אפי' כו'. הרא"ש שם בשם ר"י הכהן וכמ"ש בשליש בגטין ס"ד א' ר"ח אמר כו' ואע"ג דאם הכחשה ביניהם בסך המעות עצמן אינו נאמן כמ"ש בח"מ סימן נ"ז ס"א:

או שטר כו'. כמ"ש בירושלמי והביאה הרי"ף בריש קדושין ובשטר הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ אבל בשטר שיש בו ש"פ כסף הוא:

א"צ כו' אבל כו'. רמב"ם וכ"פ הרשב"א וכמו בגירושין ובקבלה מתני' שם ס"ג ב' ובהולכה א"צ וכמש"ש בעל אומר לפקדון כו' אלמא א"צ עדים בנתינת הגט לידו. הג"ע בפ"ג מה' אישות וראיה דגם בקדושין א"צ ממ"ש בקדושין מ"ה ב' ודלמא ארצוייה כו' וכ"כ הרא"ש שם מכאן כו' ובירושלמי רפ"ג לא הוחזק השלוח בעדים הוא אומר כו' והביאו הרשב"א והר"ן שם וכמ"ש בסט"ו אבל הראב"ד והר"ן חולקים עליו ואו' כיון דבעינן עדים כקידושין משום דילפינן דבר דבר מממון אין חילוק ומגט אין ראיה דגטו מוכיח עליו אבל בטור סימן קמ"א כ' דגם בהולכה בגט צריך עדים וכמ"ש בירושלמי פ"ד דגיטין עשה שליח להוליך גט לאשה צריך להחזיקו בפני ב' עדים אין השליח מן השנים וכ"כ בהג"מ בפ"ו מה' גירושין ע"ש ומ"ש בירושלמי הנ"ל לא הוחזק ופי' הרמב"ם בפ"ט שלא עשאו בעדים אבל הראב"ד חלק עליו ואמר שה"פ שעשה בעדים אלא שאין מפורסם במקום האשה וז"ש לא הוחזק וז"ש וי"א כו' ועסי' קמ"א סי"א:

ולא מיקרי כו'. כמ"ש בפ"ג דסנהדרין:

וי"א כו' ואם לא כו'. הרא"ש שם מ"ה ב' מפקפק על דברי רמב"ם וכ' צריך לדקדק מ"ש דמהני הודאתו ושלוחו ולא מהני הודאת אשה ושלוחה והביאו הטור:

ואם אין עדים כו' וי"א כו' וי"א כו'. מרדכי פ"ב והג"מ פ"ג ב' הדעות והביאו ראיה לס' אחרונה ממ"ש בגיטין ס"ד א' מי קנפיק גיטא מתותי ידה כו':

יש מי כו'. כפיר' הרא"ש ב"ש הרמב"ן מש"ש ודלמא ארצויי כו' ע"ש:

הכל כו'. דשליחות דקדושין ילפינן מגרושין ברפ"ב ועספ"ב דגיטין כ"ג במתני' וגמ' ועסי' קמ"א סל"א:

וי"א דשליח כו' אם כו'. כמ"ש ברפ"ב ושלחה כו' וילפינן שם קדושין מגירושין ואע"ג דאמרינן בספ"ו דגיטין ושם כ"ט א' דמילי לא ממסר לשליח מסירת הקדושין הוי מעשה כמו בגט דוקא דתיבת הגט שאין נגמר עד נתינת הגט הוי מילי ואע"ג שעשאה שלוחים על הכל מכל מקום הכתיבה הוי מילי:

וי"א כו'. כנ"ל משום דמילי נינהו ול"ד לנתינת הגט משום דשם מיד שמגיע לשליח נגמר הדבר שיכול לגרש בע"כ משא"כ בקדושין וע"ע ושם:

השולח כו'. וי"ח כו' ערא"ש ספ"ב דגטין סכ"ז ועבש"ע סימן קמ"א סל"ח ועמש"ש:

וי"א כו'. דאף המחמירים שם דוקא שלא תנשא לכתחילה כו' ב"י ועח"מ:

וכן בכל כו'. עס"י קמ"א סמ"ה ובקדושין מ"ח ב' הב"ע כו' הב"ע כו':

אפילו כו' ובשעת כו'. תוספת שם ד"ה האומר כו' והרא"ש שם:

ודוקא כו' אבל כו'. הרא"ש שם:

דהקדש כו'. דקדושין מטעם הקדש כמ"ש ב' ב' ושם ז' א' ובטעות לא כו' כמ"ש ברפ"ה דנזיר ובפ"ג דתרומות המתכוין לומר תרומה כו':

ונאמן כו'. מהנ"ל דסמכינן עליו ויוציא לחולין:

ויש מי כו'. דהשליח אינו נאמן דדברים שבלב אין דברים כמש"ש נ"א וא"ל דליהמנה במגו דאיבעיא מגרש כמ"ש בב"ב קל"ה א' הא אמרינן שם חוש לה. אבל הר"מ כ' דנאמן דע"א נאמן היכא שבידו כמ"ש ס"פ האשה רבה וה"נ בידו לגרשה כמ"ש בב"ב שם ואע"ג דהבעל אינו נאמן לומר שגרשה כנ"ל שאני התם דהוי כמגו במקום עדים דאם איתא דגירשה קלא אית לה כמ"ש בפ"ב דכתובות ולכך זה בני נאמן מפני שבידו לגרשה כמש"ש וערא"ש פ"ג דקדושין סי"א ואמרינן חזקה שליח עושה שליחתו ומסתמא שארית ישראל כו' כמ"ש בפ"ב ועתשו' מיימוני ס"ג ובמרדכי שם:

וכן באם באו כו'. עתוס' דגטין ס"ד א' ד"ה אסור בו' ואפילו באות כל הקרובות כו' והרמב"ן חולק עליהם ואמר דסמכינן אדיבורא דידהו דע"א נאמן באיסורין כו' והר"ן הכריע שם כדברי תוספת וכ' ומ"מ כל שהקרובות נתקדשו לאחרים מותר בה דלא הוי חוזרות ומתקדשות כמ"ש תוס' וז"ש וכן כו' וכ' ואמרו כו' ר"ל אפילו באמרו לא מהני וצריך עמדו ונישאו:

ו"א דה"ה כו'. ריב"ש סימן פ"ב ולמד מהנ"ל הש"ע:

וי"מ בזה. ד"מ כ' דהיינו דוקא להרמב"ם שהביא הר"ן שם והמ"מ שכ' שמה שאסור בכל הנשים שכעולם לא משום קנסא אלא מדינא דאי משום קנסא מאי ס"ד דגמ' שם דאף לקולא ועוד מאי מוכח מהא דחזקה שליח עושה שליחותו אבל תוס' הנ"ל פירש משום קנסא כמש"ש וא"ת כו' ונראה דקנסא כו' לפ"ז כה"ג מותר דליכא למקנסיה ועבר"ן שם בשם רמב"ן שתי' קושית תוספת אבל הר"ן הכריע כדברי תוספת ע"ש ועח"מ שחולק על הרב וכ' שאף לתוספת כה"ג מדינא אסור ע"ש:

העושה כו'. כמ"ש בקדושין ע"ח ב' שנתן רשות כו' וכמ"ש ג"כ בפסח בספ"ק דפסחים מרדכי:

אין לבטל כו'. עבה"ג וע' בגיטין ל"ג א':

ואם כו'. כמש"ש ת"ר בטלו כו' ושם ב' אר"נ הלכה כו'.

לא הוחזק כו'. תוספתא וירושלמי רפ"ג והביאה הראב"ד בהשגות והרשב"א והר"ן.

ואפ"ה השני כו'. דהא שויה עליה חתיכה דאיסורא כמ"ש במתניתין ס"ה א' והג"מ והגמ"ר בשם הר"מ כ' דודאי כה"ג אסור בקרובותי' אלא דהירושלמי מיירי דהדר ביה ואמר כסבור הייתי שקדשתי לעצמי ועכשיו נזכרתי שקדשתיה למשלח דמותר בקרובתיה דחזקה שליח עושה שליחתו וז"ש בהג"ה מיהו אם אח"כ כו'.

וי"א כו'. זה כי מדברי הרא"ש בפ"ג סי"ג כ' הרמב"ם כו' אינן מובנים לי דבריו והעתיקו הטור ועח"מ וב"ש וער"ן רפ"ג:

שליח שאמר כו'. דחזקה שליח עושה שליחותו וכמה שכתוב בסי"א וכל שכן בכה"ג ובגטין ס"ד א' בעל אומר לפקדון כו' וקי"ל כר"ח אף שהבעל מכחישו ואף ר"ה ל"פ אלא בשניהם בעיר אחת כמ"ש תוספת שם מטעמא דאם איתא לדידיה כו' ונאמן להוציאה מחזקת אשת איש כ"ש כאן ריב"ש סימן פ"ב: