כל דיני חליצה בפרטות - שולחן ערוך אבן העזר סימן קס״ט

ב' בנות אחין הטעם דחיישינן לב"ד טועין שיסברו שפסולין הן ומטעם זה כתב בת"ה סימן רכ"ו והביא רמ"א בח"מ סי' ל"ג דלכתחלה לא יחתמו בשטר ביחד אבל בשני ושלישי הכל יודעין ש זהו כשר:

שיוסיפו ב' על הג' כו' כדי לפרסומי מלת' שאסורה לכהן או משום שיקפצו עלי' וקשה גרושה נמי נימ' כן ונראה דכאן שאני כיון דכתי' ועלתה השער' דבעינן שיה' בגובה עיר ה"נ לענין זה שיהא זה דבר מפורסם כן אסמכוה אקר':

לא יהיו קרובים נראה דהיינו קרובים שפוסלין מן הדין אבל החומר' שנזכרה בסעיף א' אינה אלא בג' הדייני' ולא בנוספי' וכ"כ בת"ה הביאו ב"י וכ"כ לקמן בס"ח סעיף ה':

צריכה הדיינים היינו הג' אבל הנוספים א"צ לקביעות מקום כ"כ בסדר חליצה אלא דלכתחלה כ' דגם הם יקבעו ומ"ה נראה דלפי מנהגינו דאנו קובעים מקום בין מנחה למערב והקהל ממתיני' בתפל' מעריב עד שיבואו הדיינים אם הוא בענין שאין הנוספים מוכנים שם א"צ להטריח הציבור לבקש אחריהם איפה הם כיון שמצד עיקר' דמלתא אין בהם צורך בעת ההיא דהא אין שם עדיין התחל' הדין דהא כתב בפי' ס"ח סעי' י"ד דאפי' בלילה יכולין לקבוע המקום דאין שם תחלת דין ע"כ בודאי לא יבקשו אחר הנוספין באותו קביעות ונ"ל דאם יש שם (רק) א' (מן הנוספין) לא יחתמוהו הג' עמהם כיון שאין אלא הוא לבדו נתפרדה חבילתו והוה כא' מן השוק. ובענין קביעו' המקום כתב לקמן בפס"ח סעי' י"ב בשם קונטרסים וז"ל ויאמרו זה לזה נלך למקום פלו' ונקבע מקום לחליצה' של פלוני וילכו וישבו שם לשם חליצה שנאמר ועלתה יבמתו השערה ויעקרו ממקומה הראשון וילכו אל מקום השני לחלוץ שם עכ"ל ופי' בזה בפי' ס"ח דקביעות ב' מקומות בעינן דהיינו שתחלה יקבעו מקום שמשם ילכו למקום השני ולקבוע שם החליצה והיינו (בזמן) שעומדין תחלה ולזה צריך שישבו תחילה (ומשם ילכו למקום שני לקבוע שם לחליצה והיינו בו ביום שיעשו החליצה אבל אם קובעים ביום שלפני זה אפשר שאפי' עומדים יכולים לקבוע וכ' מו"ח ז"ל שע"פ פי' זה נוהגין בקראק' לילך תחלה אל הפאליש של בית הכנסת ויושבים ואומרים נלך למקום פלוני ונקבע שם מקום לחליצה וכן עושין והוא ז"ל תמה ע"פ ב"י ופי' בזה דתחלה אמר דבעינן קביעו' מקום ואח"כ אמר ויעברו ממקומ' הראשון כו' דל"ת דסגי באמירה בעלמ' לומר במקום פלוני נחלוץ למחר אלא צריך שיעקרו ממקום הראשון בין שהיו עומדין או יושבים וילכו למקום השני דהיינו שיאמרו זה לזה נלך למקום פלוני וישבו שם לשם חליצה שתהי' ע"כ ולעד"ן דודאי פי' ב"י תמוה דמה צורך לאלו ב' המקומו' ומה חסר לנו באומרים נלך למקום פלוני ונקבע שם וכן יעשו ותו יש לדקדק לשון ממקומם הראשון דמשמע מקום המיוחד להם תמיד דאל"כ היה לו לומר ממקום הראשון כמ"ש אח"כ למקום השני ועל פי' מו"ח ז"ל קשה דהא סיים ויעקרו כול' לחלוץ שם הוא מפרש לקבוע שם מקום חליצה ואין הלשון משמע כן אלא הל"ל לשם חליצה כמ"ש קודם לזה ונלע"ד דהדברים כפשטן דמיירי ביושבים בב"ד על מקומם המיוחד להם תדיר וקמ"ל ברישא דלא די באם אומרים עכשיו אנו קובעים מקום כאן על מחר לחלוץ אלא צריך מקום אחר דהיינו שנלך לשם לקבוע מקום דאז יש היכר שפיר וכן נעשה שהולכים ויושבים שם מעט ואח"כ אמר דביום המחר צריך שיעשו עקירה באמת וילכו ממקומם הראשון המיוחד להם תדיר לאותו המקום שקבעוהו אתמול ול"ת דכיון שאמרו אתמול נלך למקום פלוני כולי בזה נתפרסם ענין החליצה וכי יעשו החליצה במקום הראשון סגי בכך כיון שיש כבר פרסום קמ"ל דכאשר אמרו אתמול כן יעשו ולמחר יקומו ממקומ' המיוחד להם תמיד וילכו למקום שני דהיינו מה שיחדו אתמול ושם יעשו החליצה ולפי זה אם הם אינם יושבין במקומם המיוחד להם בשעה שרוצים לקבוע מקום אלא הם בחוץ כדרך שאנחנו עומדים בבית הכנסת די בבך שיאמרו נלך למקום (פלוני) אפילו הוא מקום המיוחד להם תדיר די בכך כנ"ל נכון ומנהגינו הוא מיושב שפיר:

לקבוע ביום שלפניו בפי' ס"ח סעיף ט"ז כתב דאם אירע עיכוב שלא יכלו לחלוץ באותו יום בטל הקביעות וקשה ממ"ש לקמן בס"ח סעי' ו' דאם החליצה ביום א' קובעים מקום בע"ש ולא בטל קביעותן בשבת וע"כ לומר כאן שבשעת הקביעות אמרו בפי' שיהיה על יום א' די בכך וא"כ ה"ה נמי בשאר הימים דאם קבעו לחלוץ אחר ב' ימים או אפי' יותר די בכך דמאי שנא אלא דנ"ל שאם אומרים בשעת קביעה שהברירה תהיה באיזה יום שנרצה הן יום ג' או יום ד' בזה לא הוה קביעות דזה תלוי בדין ברירה דהיינו שאותו יום שרוצה לחלוץ הוברר הדבר למפרע שעליו היה הקביעות תחלה וקי"ל אין ברירה והא דמי למ"ש ר"פ כל הגט במשנ' לאיזה שארצה דלא הוה גט מטעם אין ברירה כנלע"ד ובדרישה בהג"ה כתב היתר אם קובעין אדעת' לחלוץ יום ב' או יום ג' ולא נהירא לי' כן:

וי"א דאין לחלוץ בע"ש כ"כ ת"ה סי' רכ"ז וב"י כתב שאין לזה עיקר ובפי' ס"ח כתבו לאיסור ונראה דאם יש הכרח גדול לחלוץ בע"ש נוכל לסמוך להקל ועיין מ"ש סי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד':

אפי' קרוב דאין כאן עדות אלא גילוי מלתא בעלמא ועיין מ"ש סימן קמ"ב סעיף י"א:

אלא עפ"י עדים כו' כיון שהיינו מוחזקים בו בחזקת קטן אין הקרובים נאמנים להוציא מאותה חזקה:

שעלה לס"ת שיש בני אדם שנוהגים לקרות בניהם כשנכנסים לתוך י"ג שנה וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחין בידו ונותנין לו לברך ויוריד לפני התיבה ומתפלל ואין חוששין הלכך לא הוה חזקה:

ואם יש ליבמה בנים כו' כדי לבאר דין זה על אמתתו בס"ד נעתיק ממה ששייך לן בפ"ק דיבמות דף י"ב איתא תנא רבא בר לוואי גבול יש לה קודם הזמן הזה דהיינו אחר י"ב שנה היא חיה ועוברה חי ופרכינן ע"ז והא תנא רבה בר שמואל שא"א לומר בחמותו שמיאנה שכבר ילדה מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה ליתני שכבר גדלה וא"כ אפי' קטנה יולדת ומצינו חמותו שממאנת א"ר ספר' בנים הרי הם כסימנים הלכך אין לך יולדת ממאנ' אפי' היא קטנה ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים פירש"י והיולדת בקטנות חזקה שהביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך (שנים עשר) לא תמאן דמהני סימנים דס"ל לרב זביד תוך זמן (כלאחר זמן) לענין סי' ולא אמרי' שומא נינהו ופרכינן ונבדוק ומשנינן שמא נשרו ואפי' למ"ד לא חיישי' משום צער לידה חיישי' וקשה למה לא כ' רש"י גם על רב ספר' דס"ל תוך זמן כלאחר זמן דאל"כ מאי מהני בנים כסימנים הא ל"מ גם סימנים בקטנה אלא ודאי מבואר מפירש"י דלרב ספרא שום קטנה ממאנ' אם ילדה ואע"פ שאין לה סימני שערות דבני' הוה כיש לה שערות והיינו ביש שערות לגדולה דמעלת הלידה מועלת במקום גדלות והגדלות הוא בעלמא מחמת השנים והשערות ורב זביד דאמר שמעלות הלידה אינה מצד עצמה אלא מצד שע"י הלידה אנן סהדי שיש לה באותו פעם שערות נמצא דעיקר המעל' מצד השערות וא"כ צ"ל דתוך זמן מהני שערות גם בעלמא דהוה כלאחר זמן וממילא דרב זביד דלא כהלכתא דהא קי"ל כלפני הזמן וכרב ספרא דבני' הוה מעלה מצד עצמן אפי' בקטנה דנחשב' כגדולה בעלמא ע"י שנים ושערות והתוס' כתבו דלרב זביד צ"ל דאין עיבור בנים של קיימא מצוי להיות בלא סימני' אתו ומיהו זימנין מדפריך ונבדו' וגם מדאמרי' חוששין משמע דלא (ע"כ היה הט"ז ומכאן ואילך נאבד חבל על דאבדין ולא משתכחין:

חליצה. היא אחת ממצות התורה ואין מברכין עליה. רשב"א סי' י"ח:

הדיוטות. ואפילו שאין רב המומחה עומד עליהם. מהר"ם מינץ:

פסול. משום דחליצה נקרא דין. ואפילו אם קבלו עליהם לא מהני כאן. רב שפסול להיות דיין מחמת קורבא. לבי מגמגם אם יוכל לעמוד ע"ג שלשה הדיינין לסדר החליצה. מהר"ם מינץ סי' כ'. וכנה"ג כתב ול"נ שאין להקפיד בזה:

גר. ולא מהני בחליצה הורתו ולידתו בקדושה ואפילו לחליצת גרים נמי פסול. רש"ל סימן נ':

מישראל. ובני אנוסים עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף י"א. שתוקי שאמרה אמו לכשר נבעלתי אי איכא רובא להתירה לכ"ע מותר להיות דיין לחליצה אבל אם רוב פסולים אצלה דעת הרמ"א בתשובה סימן כ"ד דפסול להיות דיין לחליצה לכתחלה ע"ש: הרב והתלמיד נמנין שנים לחליצה אעפ"י שהתלמיד אינו יודע דיני חליצה מהריב"ל ח"א כלל נ' משפטי שמואל סי' ק' והסכימו עמו ז' רבנים ע"ש:

הג'. לפרסומי מילתא. ובפרק ר"א דמילה מפורש כל חליצה בעשרה. הר"ם מינץ סימן ס"א. וכתב הד"מ באלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה:

ופסולים. ויהיו רחוקים משאר דיינין קצת. ואף הבאים למיחזי יהיו רחוקים קצת מן הדיינים. הר"מ מינץ סי' ס"א וכ"כ הכנה"ג:

מקום. עיין בפירוש סדר חליצה. בבוקר ביום חליצה יאמרו נלך לחלוץ במקום אשר קבענו אתמול בערב ס"ח למהר"י מינץ. אף במקום שיש ב"ד קבוע בכל יום צריכים למקבע דוכתי' כנה"ג. אין קובעין בשבת וקביעות מקום הוא משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר. ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר"י לבית הלוי סי' יו"ד:

שלפניו. בין מנחה למעריב רש"ל סימן נ'. בח"ה סי' רכ"א כתב שיכולין לקבוע מקום בערב שנים או שלשה ימים קודם החליצה. ומהר"י מברונא כתב אם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית לכאורה נראה דלא פליגי. די"ל דלא הצריך מהר"י מברונא קביעות מקום פעם אחרת אלא דוקא כשקבע מקום לחלוץ למחרתו ואירע עיכוב אבל אם מעיקרא לא קבעי מקום לחלוץ אלא לאחר כמה ימים יודה מהר"י מברונא. אבל מסתימת אחרונים נראה דאין חילוק וצריך לקבוע דוקא ביום שלפניו וכן פסק בכה"ג ב"י סעיף י"ג י"ד ע"ש. ועיין בפירוש ס"ח וסעיף ט"ו:

המת. מאביו:

או אשה. דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה אין אשה וקרוב נאמן מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט. בתשובת מהרשד"ם חא"ה סי' רנ"ט כתב דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה ע"ש:

השערות. אבל על השנים צריך לבדוק. ודוקא בדדין כגון בוחל וצמל שאינן גדולים ממש אבל אם הם גדולים כ"כ כמו שדרך להיות באשה גדולה שבאת לכלל הקומה א"צ לשאול על השנים אעפ"י שעדיין לא גדלה בקומה מ"ב סי' יו"ד. ובדיקת דדין צריך להיות ע"י אנשים אא"כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע"י נשים עיין ב"ש. וכנה"ג:

קרובים. אין עד מפי עד כשר לעדות השנים. רשד"ם חא"ה סי' פ"ד מהרש"ך ח"א סי' צ"ג וצ"ד. עדות שבשטר לא מהני לעדות השנים מ"ץ ח"א סי' ס"ה. עדים שהעידו שמצאו כתוב בספר שלהם שנולד בת א' מהם באיזה זמן ובזמן זה נולדה זאת הנערה או הנער ולפי זה הוא גדול. אינו עדות מהריב"ל ח"ד סימן ט' ועד המעיד שאמר לו אבי הנערה כמדבר איש אל רעהו שבתו נולדה בשבת פלוני. הוי עדות ולא הוי עד מפי עד מהרש"ך ח"א סי' כ"ג וכ"ד. הרשד"ם חא"ה סי' ט' ס"ל דהוי עד מפי עד. עדים שהעידו שהיה נראה להם כשראה אותם שהיו מוטלים בעריסה שהיו כבן שנה וחצי לאו עדות גמור הוא ועבידי אינשי דטעו בחצי שנה. מהרש"ל ועיין כנה"ג:

הדיינים. אופן ישיבתם נתבאר בס"ח בקצרה:

מעומד. משום דדמי לדין. ואם יבם חלש או זקן נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו. ולהרמב"ם ונ"י אפי' לכתחלה חליצת המנעל מותר בישיבה עיין ב"ש:

במתנה. ואם המנעל הוא של אדם אחר מקנהו לראש בית דין וראש ב"ד מקנהו ליבם רש"ל סי' צ'. אבל בס"ח בקצרה סעי' ל"ט כתב יתן בעל המנעל ליבם וכו'. משמע דלא צריך להקנות לראש ב"ד:

מעור. אלא של שער שבא מעור אבל של שאר מינים פסול. ב"ח ב"ש:

נוהגין. ואם המנעל הוא שיוכל להלוך בו בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אפי' אם הרצועות הם של שאר מינין. ב"ש:

לרככו. ומהרש"ל סי' ו' כתב אם נתייבש קצת יכולין לעשות אותו כדי שיהא רך ויהא ראוי להלוך ע"ש ועיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ס"א:

לקשרו. ואם המנעל היא שיוכל להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפי' שאין בו רצועות וקשרים הרא"ש ב"ש:

מבחוץ. דהיינו הקרסים לצד שמאל והלולאות לצד ימין במנעל של ימין ואם הדרך באותו מקום שהרצענים משנים יעשה כמנהגם רש"ל שם. וכנה"ג סעי' ס"ו:

דמעל. וזהו חומרא בעלמא. ובדיעבד אין חשש. פוסקים:

ימנית. דהיינו שהרגל של ימין אצבע גדול עד הקטן הוא באלכסון לצד ימין. ובצד שמאל הוא באלכסון מאצבע גדול עד הקטן לצד שמאל וזהו מ"ש הפוסקים כצורת רגל הימנית ובצורת רגל השמאלית לחתוך אותם כן. אע"ג שבמנעלים שאנו לובשין בכל יום אין עושין כן לפי שדרכן להפכן לפעמים מרגל ימין לשמאל משא"כ בחליצה שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט ע"ש. וכ"כ בנחלת שבעה מהדורא בתרא דף כ"ה:

רגלו. מנעל גדול שמרוב גדלו וכפל ע"ג הרגל אין חולצין בו לכתחלה אפי' יוכל להלוך בו ובדיעבד שפיר דמי. ואם אינו יוכל להלך בו אפילו בדיעבד פסול מהר"י ווייל סי' פ"ו:

עקב. שצריך שלא יוציא הרגל חוץ למנעל:

בשתיהן. ותחלוץ בשני רגליו בפעם אחת. תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אחר זה הוי חליצה פסולה. כ"כ בפירוש ס"ח סעיף מ' ע"ש. וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ. ואם הוא שולט בב' רגליו חולץ בימין כל אדם עיין בס"ח בקצרה ס"ק כ"ז מש"ש. וסעי' מ' בפי' ס"ח. וכנה"ג סעיף מ"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט:

דמעל. ובדיעבד הוי חליצה פסולה. ב"ש:

רגלו. זהו חומרא בעלמא לכתחלה. ב"ש:

ערום. וז"ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג"כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור העליון ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה ואח"כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיע למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל"א שינביי"ן דעל שינביי"ן נמי מעל רגלו נקרא. ועיין פרישה הטעם משום דבמקום שפוגעים בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה על זה מחשב כקשר מש"ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאין דומה לקשר כלל. ב"ש:

בנשימה א'. וא"צ ליתן ריוח בין האלפי"ן שבלא אבא ב"ח. אם היבם נלעג לשון וערל שפתים ולא יוכל לדבר מבטא האותיות כתקנם וכחתוכם אין בכך כלום מאחר שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זו היא אמירתו מהרי"ט. ח"ב חא"ה סימן י"ו:

בו. ומ"מ אומרים לו שלא ישען כ"כ שאם יוטל משענתו יפול דא"כ לא הוי מעומד ס"ח למהר"י מינץ וכ"כ לקמן בס"ח בקצרה סעיף מ"ה:

לארץ. בכח. רש"ל בס"ח:

בקרקע. מי שמתחייב לחלץ וטוען שרגליו נפוחות אם יוכל לעמוד על כפות רגליו חייב לחלוץ דשפיר מצי דחיק ואף אם לא יוכל להלך עם המנעל אין חשש הר"ם פדוואה סימן כ"ג. יבם שרגלו עקום ומהלך בצד רגלו ולפעמים דוחק קצת עקבו בארץ חליצתו כשרה רשד"ם חא"ה סימן צ"ו והר"א ששון סי' קמ"ג. יבמה זקוקה ליבם מומר פסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים עיין מהר"ם לובלין סימן ל"ו וע"ל סי' קנ"ו ס"ק ג' מש"ש:

ולמעלה. היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו:

מיירי. עיין ב"ש. וכתב הרשב"א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע:

רגלו. וכ"ש היכא שנקרע המנעל שלא בכונת היבמה. רש"ך ח"ב סימן (כ"א) [נ"ב]:

פסולה. דכתיב וחלצה. ואם קרעה מצד העקב שיעור שלשה או ד' אצבעות אעפ"י שיוכל להלך בו וחלצה אח"כ המנעל לא מהני. הרש"ך שם:

העליון. ואם קרעה העליון ומ"מ קם. ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון הוי נמי חליצה פסולה אפילו קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא"י להלך בו מ"מ כיון דקם הוי חליצה פסולה. מיהו אם קרעה לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעליותא עיין ב"ש והרש"ך ח"ב סימן נ"ב:

שניהם. דוקא בפעם א'. ב"ש:

יבם. ובתוס' אין מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ. וכן הוא לקמן בס"ח בקצרה. יזהירוה הדיינים שלא תרוק עד שיאמרו לה שתרוק ואם צריכה לרוק תרוק באפרקסותה שלא כנגד היבם ס"ח למהר"י מינץ. ונהגו לכסות פיה בצעיף כדי שלא תרוק. רש"ל בס"ח:

כשרה. כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום וחליצה. וכתב המגיד הטעם הואיל ולא אמר רבא אם לא חזו דייני דוקא לאו כלום הוא ע"ש. אע"ג דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ביבמות דף ק"ג ע"א. ואפ"ה פסק המחבר בסעי' ל"ב אם לא דחק רגלו חליצתו פסולה אע"ג דאמר נמי צריך עיין ב"י וב"ש ס"ק למ"ד ויונעם לך. וב"ח מדייק מתו' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' יבמות דף ק"ג ע"א אם הדיינים לא ראו הרוק פסול ע"ש והב"ח חולק עליו ע"ש. ועיין עוד בב"ח במ"ש דבריש מצות חליצה כתבו התוס' בד"ה זקני שנים וכו'. דב"ד אם לא ראו הרוק אפילו בדיעבד החליצה פסולה ע"ש ודוק היטב לכאורה דברי תוס' בכאן בריש מצות חליצה ד"ה זקני שנים וכו'. סותרים למ"ש בדף ק"ג ע"א בד"ה והחולצת מן הסומא וכו'. וצ"ע:

במוצצת. ואם רקקה בלא מוצצת. ולא שותת לא מהני. הרשב"א ב"ש:

זב. ל"ד אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפילו לא זב. מיהו במוצצת י"ל דמהני לכ"ע. וכתב בש"ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלה על האחין. ב"ש:

כלום. טוב שיזהירו היבמה בבוקר וכן בערב שלא תאכל ולא תשתה למחרתו קודם החליצה. ואם למחרתו הוא תענית ציבור א"צ להזהירה מבערב:

לאיש. כ"ף ראשונה דגושה שניה רפויה. ס"ח להר"י אדרבי:

ג"פ. חלוץ הנעל כאבל. חלוץ הנעל כמנודה. חלוץ הנעל כמורד במצות סיני:

והיבמה. הראנ"ח לא רצה שתחלוץ אשה אוננת אפילו במקום עיגון וה"ה אם האיש אונן וטעמו כי בהיותם אוננין אינם יכולין לכווין ומהרי"ט ח"ב חא"ה סימן י"ו כתב הטעם משום דהחליצה מצוה מן התורה ואונן פטור מכל המצות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכתב הכנה"ג בי"ד סימן שמ"א ונ"מ בין הטעמים אם יוכל לחלוץ לאבל תוך שבעה או מיד לאחר הקבורה ע"ש. ובתשובת חכם צבי סימן א' הקשה ע"ז אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. ע"ש לכאורה אישתמיטתי' לי' תוס' זה ואחות אשת וכו'. יבמות דף ב' ע"א אין להקשות דנדה וכו' ע"ש ודו"ק:

ב"ד. דוקא בפני ב"ד המזומנין לכך הרב בצלאל סימן כ"ח. יבם שרוצה ליבם ליבמתו ורקקה בפניו בפני ב"ד כדי שתאסור עליו עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ק"ח. וב"ש ס"ק מ"ה:

לכתחלה. כ"כ הרמב"ם וצריך ישוב למה פסוק דחליצת מנעל הוא מיושב לכתחלה כדאי' שם בפ"ד ובחליצת סומא דווקא דיעבד הא תרווייהו קא חשוב בחד בריית' ביבמות דף ק"ג ע"א בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה. ומ"ש הא מהא. ואפשר לומר מדמקש' על אמימר שם והתניא בין עומד בין יושב וכו' ואי אמרינן דיושב דוקא דיעבד הוא א"כ מה מקשה הא בדיעבד כשר נמי אי לא דחק רגלו בארץ להרמב"ם כדאי' במגי"ד שם. ודו"ק:

המעות. ואם מסרה מודעה אינה מחויבת ליתן לו כלום. רש"ל סי' כ"ד ועיין ב"ש:

בפניהם. ואנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה מאחר שחולצת ברבים אינה צריכה לשטר ראייה מהר"י מרגלית. ורש"ל בס"ח כתב שמנהג יפה הוא לכותבו:

ישראלים כו'. ק"א ב' בישראלים בב"ד של ישראל כו':

ושלא כולי ולא כולי מתני' ק"ד ב' וקי"ל כת"ק וה"ה זה לזה כמ"ש בתוספת' וירושלמי פ"ג דסנהדרין והוב' ברי"ף ורא"ש שם:

ואפילו כולי. כמ"ש בח"מ סימן ל"ג ס"ד בהג"ה ומיהו כולי וכתב במרדכי משום ב"ד טועין כיון שאינו מפורש בגמ' בהדי' להיתר ובחד בעל הן פסולין:

אבל שני כולי. גמר' שם ובב"ב קכ"ח א':

ואם חלצה בפני כולי. ממ"שש במתני' וברייתא מצות חליצה כו' מ' דוקא למצוה וכמש"ש ק"ו ב' אר"י מצות חליצה כו' הקמ"ל מצוה הכי כו':

נמצ' כו'. מתני' הנ"ל:

או גר. ק"א ב' ואנא גר אנא אלמ' אפי' א' מהן

וי"א כו'. דאפי' לענין יוחסין לר"י דפוסל באמו מישר' מכשיר באביו ע"א וכ' שם וצ"ע מאי ראיה מיוחסין שאני כאן שהתורה מיעטתו בישר' שיה' כולו מישר' והא לראב"י ביוחסין אפילו אמו מישר' כשר ולר' יוסי א"צ כלל אפי' אמו וקי"ל כוותיה בקידושין שם וכ"כ נ"י וכ"כ בשם שאילתות ע"ש:

ומיהו כו' מתני' שם חליצתה פסול' ואמרינן ברפ"ג דגיטין כ"ד ב' כ"מ כו' ואף ר"א ל"פ אלא בקטן ואנפילי' כמ"ש הריב"ש סימן תפ"ב וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סנ"ה:

אפילו כו'. עבה"ג וכמ"ש ק"ב ב':

י"א כו' דהנוטל כו'. מתניתין בבכורות פ"ט:

דהרי בעינן כו'. מתני' ק"א א' וגמ' שם מ"ט דת"ק כו' ושם ב' בכ"ד ישראל כו' וק"ב צ' וק"ד א':

ועיין כו'. כתובות ק"ה א':

ואפי' הב' הן ע"ה. שהן א"צ להקרות:

חלצו כו'. פי' לכתב אין עיכוב כמש"ש ק"ה ב' ועתו"ס שם. ד"ה לכתחלה:

ואלו השנים כו'. דהא אפילו גרים דכשרים בד"מ פסולים בהן כמ"ש ק"א ב' וכ"ש קרובים או פסולים:

ודוק' כו'. דהא אין מעכבין כנ"ל וכמו בשלש' לר"ש ור"י הסנדלר שם ק"ד ב' כ"כ ב"י ונ"ל כו' והוא דוקא שהקצו השלש' לבד אבל בלא"ה קי"ל בספ"א דמכות דאפי' מאה ונמצ' א' קרוב או פסול דבטלה כל העדות וה"ה לדיינים דהא דיינים מעדות גמרינן וכ"כ נ"י בשם הריטב' אלא שכ' דכה"ג אפי' לכתב כשר אלא שלא היה כבודו של רב שמואל להקצותו מן הב"ד ונראה מה שסתם הרב משום דנוהגין להקצותו לבד כמ"ש בסד"ח סי"ב וס"ל דלא כנ"י שמכשיר כה"ג לכת' ועבפס"ח סה"א וכן נראה עיקר:

מיהו אם כו'. דקאמר (שם לא עשתה ולא כלום ובזה) צריכה כו' מ' לכתב:

וי"א וכו' עפס"ח ס"ט ומש"ש:

ומיהו בח"ה כו'. דהא הטעם שמא יכתוב כמש"ש וכותבין שט"ח בח"ה כמ"ש בפ"ג דמ"ק ועיין בה"ג:

וי"א דאין כו' דהא דין הוא כנ"ל ואין דנין בהן כמ"ש בירושלמי הוב' ברא"ש פ"ד דסנהדרין ועח"מ סימן ב' בהג"ה ודוקא כו':

ושהיה בעולמו רפ"ב:

וזאת כו'. קי"א:

או אפי' שם:

או עבד כו'. רמב"ם וכמ"ש הרי"ף שם דאין זה עדות כלל ע"ש:

צריך שידעו כו'. כמ"ש לעיל סי' קס"ד ס"א:

צריך כו'. כמ"ש חזקה אין העדים חותמין כו' וכ"ש ב"ד וכן הכלל לכל מ"ש כאן:

בן י"ג כו'. מתני' בנדה מ"ה ב' ועתוס' שם ד"ה אלו כו':

והיבמה בת כו'. ק"ו ב' והלכת' כו':

ושהביאו כו'. כמש"ש ה"ד אי דלא אייתי כו':

אחר כו'. שם מ"ו א' מ"ח ב':

ואם יש כו' תוספת מ"ט א' סד"ה ואב"א כרבנן דר"פ בא סי' דא"א לעליון בלא תחתון ובדדים א"א לומר שומא דאין באין בלא זמנם:

וכן כו'. פח"מ סימן ל"ה ס"א:

אלא ע"פ כו' יבמות ל"ט ב' פליגי בה כולי וכאן כ"ע מודים:

וי"א כו'. ממ"ש בקידושין פ' א' מלקין כו' סוקלין כו' אע"ג שאין האב נאמן למכות ולעונשין כמש"ש אלמ' הוי כעדות:

או שיצא כו' כמש"ש מלקין כו' הוחזקה נדה כו' ומפרש היאך הוחזקה נדה שיצא עליה קול נדה בין השכנים וזה כולו מדברי ר"ת אבל רש"י פי' בכתובות ע"ב שראוה לובשת וכו' וכ"כ לעיל סימן קט"ו ס"ב ובי"ד סימן קפ"ה ס"ב וכבר הקשה עליו הר"ר יואל הלוי כמ"ש במרדכי פמ"ח:

או בדקוה צ"ל אם בדקו' ובדיקה מהני בכל אדם כמש"ל סימן קנ"ה:

אבל לא כו'. דשמ' עשו ע"פ האב כי האב נאמן להקדשות כו' כמש"ש מרדכי ובלא"ה אמרי' קטן עולה למנין שבעה אלא משום ש"ץ כמ"ש בפ"ג דמגילה המפטיר בנבי' כו' ואף למ"ש בא"ח סימן נ"ה ס"ה בהג"ה וכמ"ש בירושלמי אין מדקדקין בקטן מ"מ שנים בעינן כמ"ש שם:

או שהם אריכות כו' וע"ז סומכים כו'. סה"ת ומרדכי שם:

ואם יש כולי. כפירש הרי"ף ורש"י וש"פ שם דאפילו קודם י"ב שנה דלא כהרמב"ם וכרב ספרא אבל רב זביד מספקא ליה וכמ"ש תוס' שם ד"ה רב וביד כו' ומשני חוששין כו' וכ"כ הרא"ש שם אבל הרמב"ן ורשב"א כ' שיש לפרש גם לרב זביד ודאי סימני' לה ומה שפריך ונבדוק ה"ק ל"ל לסמוכי על החזקה במקום שאפשר לבדוק ע"ש:

ישבו כו'. עתוס' ק"ג א' ד"ה בין כו' ואמרינן כו' ואע"ג דקי"ל דחליצה כתחלת הדין כמש"ש ק"ד א' היינו להחמיר:

ויעמדו כו'. שם ק"ו א' בתי כו' לחד פי' שברש"י ובספרי ועמד כו' וכמ"ש בתוס' הנ"ל:

אבל בדיעבד כו'. גמ' שם בין עומד כו' ובע"ג דמ"ק כ"א ועח"מ סימן י"ז אבל הרשב"א ס"ל אף לכתחל' מיושב והוכיח ממש"ש א"ל ר"א והתניא בין כו' והוא לשיטת הראב"ד והרא"ש דס"ל דאמימר לכתחלה קאמר אבל לפי' הרי"ף דפוסל אפילו בדיעבד ופי' דשייך באידך דאמימר וכמ"ש תוס' שם ד"ה מאן בשם ר"ח וכמש"ל סל"ב אין ראיה משם וכ"פ ס"ח סל"א. דעת הרמב"ם דקריא' בעמידה מהא דספרי וכן רקיק' אבל חליצה מיושב מברייתא הנ"ל אבל מסוגיא דמ"ק א"א לומר כן וע' רשב"א שדחק עצמו לתרץ דבריו וכ' שעיקר ראייתו מהא דפריך ר"א לאמימר ע"ש וא"א לומר כן דהא הרמב"ם ס"ל כר"ח ורי"ף שהרי כ' או שהיה מהלך על אצבעות רגליו כו' שהחולץ כו' וכמ"ש בפס"ח סל"א ע"ש:

וכן חולה כו'. ק"ו א' לפרש"י הנ"ל:

דכ"ד כו'. כמ"ש בכתובות י"ד א' וע' תוס' דפסחים ל' א' בד"ה לישהינ'. ור"י מפרש כו':

שאם כו'. כמ"ש בגט ספ"ה דערכין כ"א ב' ועתו' שם ד"ה האי כו' וביבמות שם חליצה כו' זימנין כו' דתניא וקרוב כו' ובערכין שם מאי עד שיאמר כו':

וכן אם כו'. הגמ' דיבמות הני שהשוו לגט ובתוספתא פי"ב חליצה מעושית בב"ד של ישראל כשירה בב"ד של גוים פסולה ובגוים חובטין אותו וא"ל עשה מה שרב פלוני אומר לך כו' אמרינן בגיטין פ"א לענין גט:

ואע"ג כו'. ר"ל דהא בב"ד שם ישראל כשר כנ"ל כמש"ש גט המעושה כו':

וא"כ כל כו'. ר"ל דכפיה בישראל דוקא בדין כשר כמש"ש בסוף

מ"מ אין כו' ר"ל כיון דרוב הפוסקים מסכימים דאין לכוף מפני זזה כמ"ש ל"ט ב' אין כופין דקי"ל כדעת תוס' ד"ה אימר דאין כופין דלא כרש"י כמו שהוכיח שם בתוס' ומש"ש בדברי ר"ת אלא אדרבא כופין כו' היינו במילי כמ"ש בכתובות ס"ד א' סד"ה ודיני כו' וכמ"ש בסימן קס"ה ס"א ע"ש מרדכי:

ר"א כו' ובמרדכי כ' עוד ט"א שיראו אם מכוון לרגלו כמ"ש במתני' בגדול שהוא יכול להלך כו' וכמ"ש בפס"ח סס"ב:

לפיכך כו'. כפי' ב' שברש"י דפי' ראשון כבר דחו אותה וכמש"ל סכ"ב בהג"ה:

לכתחלה. כ"כ הרא"ש דדרשא דחשש אסמכתא בעלמא היא דאל"כ לא הוי פליג ר"מ ובפ' בתרא דיומא אמרי' דכ"ע הוא כו': נג) ויש פוסלין כו'. ערש"י ק"ג א' ד"ה אנפליא וד"ה מדסיפא כו':

אבל רצועותיו כו'. טור ומ' בכ"ד כשר ב"י. וצ"ל לפ"ז שלמד ממש"ש ק"ב א' קטרינן ביה מיתנא והוא חבל כמ"ש בכמה מקומות:

וי"א כו'. וה"ה של שער אבל שאר דבר לא ממש"ש א"ל מי לא קרינן כו' א"ה כו' וההוא מיתנא הנ"ל פי' הרשב"א של עור או של שער:

צריך לכתחלה כו'. דלכתחלה צריך לחלוץ בסנדל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה כמ"ש בב"ב קי"ד קמ"ג ובגיטין ע"ד ב' ועוד דהלכה כר' יוסי אפילו מחבריו וגם פשטא דמתני' מ' דיעבד כמש"ש אלא שאין סנדל מצוי בינינו וסומכין על הירושלמי ר"פ מ"ח חלצה במנעל חליצתה כשרה למי נצרכה לר"מ דרמ"א אין חולצין במנעל תנא א"ר יוסי מעשה שהלכתי לנציבין וראיתי שם זקן אחד ונומתי לו בקי לך ריב"ב מימיך ונימא לי ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר ונמתי לו ראית חולץ מימיך במה היה חולץ בסדל או במנעל אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומינו ואמרתי מה ראה ר"מ לומר אין חולצין במנעל וכמ"ש הרא"ש וש"פ אלא שהרמב"ן הקשה עליה אדרבא משם מוכח להיפך דאף במקום שאין מצוי מדאמר מה ראה ר"מ כו' אלא לפי שאין תקנה בדבר חשוב דיעבד וגם סומכין על פוסקים הנ"ל מ"מ לכתחלה עושין צורתו דומה לסנדל בכל מה דאפשר:

שיהא העור כו'. רש"י ק"א ק"ב:

וי"א שתהא כו' מהא דשבת ס' ב' וכפי' הסמ"ג וסמ"ק:

וי"א מבפנים. ט"ס וצ"ל ולא מבפנים כו':

וי"א כו' כפרש"י שם ומ"ש בגד הוא עפ"י פי' ראשון של רש"י ליבמות. ק"ב ב' ד"ה התפור:

וי"א שעושין כו' שכן פי' החילוק בין מנעל לסנדל ואמרו שזהו מסאנא שאמר הרי"ף שם ונראה שמפ' מ"ש גזירה משום מנעל מרופט היינו קרוע התפר אבל בשבת מ' שהיה מב' חתיכות וערש"י שם ב' ד"ה אלא לחזק כו':

אבל כו' וגם כו'. ממ"ש סנדל התפור בפשתן כו':

וגם הרצועות כו'. ממ"ש הוא של עור ותרסיותיו כו':

י"א כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת חשש כו' ואף שהרא"ש וש"פ דחו דבריו מ"מ הרבה פוסקים כתבו כדבריו ועב"י:

וגם כו' דהכל למידין מתחש כמ"ש בגמרא שם הוא של עור כו':

יהיו בו כו'. ק"ב א' קטרינן בה מיתנא כו' ושם ב' תרסיותיו מ' שנים וכמ"ש בהדיא בשבת קי"ב א' אלא שרש"י פי' שם פי' אחר על תרסיותיו שפירש מקום קביעות הרצועות מכל מקום מ' שהן שנים:

וי"א כו'. מהא דב"ק נ"ט ב' וסנהדרין ע"ד ב' ותענית כ"ב א' ומכמו שכתבו תוס' שם ושם עיין מש"ש: אבל הרי"ף והרא"ש פ' בסנהדרין שם ערקתא דמסאנא שאומות העולם עושין אדומות וישראל שחורות ואף לפירוש תוס' חומרא זו אין לה פנים דבשלמא החילוק שבין מנעל לסנדל ניחא דמנעל לכתחלה גזירה משום כו' אבל במנעל עצמו כיון דהאידנא הכל הולכין ברצועות שחורות מאי קפידא איכא ואף שכאן בסימן זה כתב כמה חומרות וחומרות דחומרות חומרא זו א"ל פנים וקולא היא:

וגם כו'. סדרים:

אבל השאר כו'. כמ"ש ספ"ק די"ט תוס' הנ"ל:

אבל מבפנים כו'. כי לא אמרו שם אלא מבחוץ וכמש"ש רי"א אף לא מנעל שחור כו' באתרא כו':

ויהיו הרצועות כו'. וכמש"ש דמיהדק טפי כו' ובכך הוא מהודק היטיב:

יעשו בו כו'. כפי' הטור ורי"ו מש"ש חומרתא וכדעת רוב הפוסקים דשניהם בעינן חומרתא ומיתנא אף שהרמב"ם ורשב"א סבירא ליה דרצועות לבד סגי אלא דחומרתא לבד לא ורי"ף וראבי"ה סוברים דשנצי לבד סגי ומה שכתב האי דידן ר"ל דלית ביה שנצי והרא"ש כ' דבדידן א"צ לכלום שדידן מהודק בלא"ה כמ"ש בסנ"ג בהג"ה ע"ש מ"מ יש לעשות כהני רבוותא הנ"ל:

וי"א כו'. כגי' חומרתי לשון רבים ורבים הם שלשה כמ"ש בספ"ד דגיטין ולפחות שנים:

ולא יהיו הקשרים כו'. כמ"ש בשבת קי"ב א' בדחומרתא דקטרי כו':

י"א שלא כו'. כמש"ש ק"ב א' אבל משמע משם להיפך כמ"ש מ"ט אילימא כו' וערש"י ד"ה א"ה אפילו כו' אלא לחומרא בעלמא לכתחלה:

ויזהר לתפרו כו'. ממ"ש בספ"ק די"ט דנקט בסיכי וערש"י שם:

ועושין כו'. כצ"ל ואפשר שהן מפ' א"ם אפילו ר"ל אם עשו בצורה זו אפי' דיעבד פסול אלא בשאינו עשוי כך וכן לא איבעיא להו כה"ג דודאי פסול שחולץ שניהם כאחד ולא איבעיא להו רק בשחולץ אחד וגם הא דמחופ' עור ל"ק דשם תפור ונראה כ"א משא"כ כאן וכ"ז דוחק גדול דאין נראה כלל:

יהא עשוי כו'. מתני' ק"א א' ובשבת קי"ב א':

ולא יהיה כו'. ק"ב א':

עד כו'. מהא דשבת קמ"א ב' תוס' שם ושם:

חלצה כו'. כרבנן דר"מ וכמ"ש ק"ג א"ב ועא"ח סימן ש"א סט"ז:

או של שעם. ק"א ב':

או ברגל שמאל ק"ד א' כת"ק:

או שהיה כו' או כו'. ק"ג ב'):

או קרוע כו'. ק"ב א' כנ"ל:

או בסנדל כו'. מתני' ק"א א':

מי כו'. ק"ב ב'):

היה כו' כנ"ל:

או שבגד כו'. דלא כלשון ראשון שברש"י ק"ב ב' ד"ה התפור וראיה ממחופה עור הנ"ל כ"כ כל הפוסקים:

או שחלץ כו'. מתני' וגמרא ק"א א' ק"ב א':

שולט כו'. כמ"ש בתפילין בס"ב דמנחות:

ואם היא כו'. כמש"ש בתפילין:

אטר כו'. סמ"ג וסמ"ק כתב לחלוץ בשל ימין דל"ד לתפילין דשם משום כהה וראיה מאזן דודאי לא שייך שם משום כח בימין יותר משמאל אלא גזירת הכתוב הוא במצות חליצה:

י"א כו'. ממ"ש בחולין צ"ב ב' בעי ר' ירמיה כו' והקשו מאי איבעיא ליה והא אמרינן בספ"ג דמנחות דבתר דידיה אזלינן ותי' דתפילין שאני דלא כתיב ימין או שמאל אלא יד כהה אותו שהוא כהה אבל במה שהקפיד תורה ימין או שמאל או שאר דבר מספקא לן אי בתר דידיה אזלינן או דשלמא:

ויש כו'. מברייתא דבכורות מ"ה ב' דאטר פסול ופי' לפי שאין לו ימין כלל אבל ס' הראשונה פי' שם משום כחישותא והוי מום ודוקא שולט בשתי ידיו כו' דברייתא אתחילה בשמאל כמ"ש שם:

יבטל כו'. ק"ב א' ה"ד אילימא כו'):

ומטעם זה כו'. וגם כולי כ"ז אינו אלא חומרא בעלמא

ויכרוך כו' דלכך עביד מיתנ' אע"ג דאית חומרת':

ויקשור כו'. עמש"כ אבל לדינא עיקר כדברי ירוש' בקשר א' ועניב' ע"ג דאף דבשבת לא הוי קשירה מ"מ לחליצה לא בעינן רק שיהא מהודק וכמ"ש הרא"ש וכמש"ל בסל"ג בהג"ה ועניב' מהודק וכמ"ש בשבת קי"א ב' בעי רב אחדבוי כו' והוא יותר טוב מב' קשרים שאינן מהודקין כמ"ש בשבת שם א"ד טעמיה כו' וז"ש בירוש' הנ"ל עונבו כדי כו' ול"ק בקשר שאינו מהודק ואף ר"ז דאמר קושרו ל"פ על ר"ח אלא קושרו בעניב' קאמר וכ"ה הגירס' בירושלמי ר"ז מחוי לר' בא ב"י כיצד הוא עושה כדי שיכול להלך בו מאיליו כיצד הוא עושה א"ר חנינא עונבו כדי כו' ור"ל היאך עושה שיהא מהודק שיכול להלך בו מאיליו וגם להתירו בא' מידיו וזה א"א ע"י קשרים ואף לגי' שכ' תוס' י"ל ג"כ שמפרש דברי ר"ז ואף את"ל דפליג מ"מ בירושלמי מסיק כדברי ר' חנינא וכ"כ המרדכי שפ' ר"ח עיקר:

שני כו'. שאין קשר גמור פחות מהן מהא דפ"ד דשבת בשקשרן:

ואל יהדק כו'. ועניב' כו'. עתוס' שס ד"ה אע"ג בשם הירושל' וכ' ומיהו כו' וכ"כ הרא"ש דהא קי"ל דעניב' לאו קשר הוא אבל מרדכי כתב נראה דר' חנינא עיקר ע"כ לא יהדק הקשר השני וסה"ת כ' לצאת י"ש ת"ק ור"ח וז"ש ועניב' כו' וכבר הקשה ב"י הא העניב' הוא כדי שתוכל להתירו כו' ועכצ"ל ס"ל ג"כ שאין מהדק הקשר השני אלא שאין יוכל להתקיים וע"י עניבא מתקיים ועפס"ח סימן ס"א:

וצריך כו' כנ"ל משום מעל דמעל:

ויסבב כו'. כנ"ל שיהא מיהודה:

סביב לשוק. ששם היא על השוק ערום וז"ש בירושלמי ביני מתני' שקושר מן הארכובה למטה:

ויש מי כו'. כגי' הרי"ף מודה רבא בלא אבה יבמי ואסוקי מילתא היא כר"ז דאמר כל הראוי כו' וכ' הנ"י ואם ראויה למקרי' בבת אחת לא מיעכב' ואי לא מיעכב' ולדבריו ה"ה בלא חפצתי והא דנקט לא אבה דסתמן של אנשים ראוין לכרת ועפס"ח סס"ו:

ויקראו כו'. כנ"ל סי"ב:

וי"א כו'. ממ"ש אלא לא אבה יבמי כו' וכן בלא חפצתי לקחתה אבל כל הפוסקים כ' רק לא אבה לא חפצתי וכמ"ש לא לחודיה:

לא אבה יבמי. ל"ד אלא ב' תיבות לבד כמ"ש בפס"ח ס"ט צ"ו וכן בלא חפצתי:

גם בלא חפצתי. כדעת הסמ"ק דלכתחלה מודה רבא וע' בפס"ח שם ומש"ש:

יעמוד כו'. כדי שיוכל לדחוק יפה:

ותתיר כו'. שם ק"ב א' בין שהתיר כו':

הכל כו' ותתפוס ותחלוץ ירושלמי הנ"ל וכגי' כל הפוסקים וגוררתו בימין:

וכ"ז בלי סיוע כו'. ממ"ש בירושלמי שם והביאו תוס' שם עונבו כדי שתוכל להתירו בא' מידיו דלא כר"ת שכתב שמסייע בשמאל והוא כגי' תוס' וגוררתו בשמאל ופי' שמסייעתא ועספ"ז דברכות:

ובכ"ז כו') . מברייתא הנ"ל בין עומד כו' דיעבד דלא כהרמב"ם:

ומשלכ' כו'. עמ"ש בפס' סע"ד:

חלצ' כו'. מהא דסל"א וכמ"ש בגמ' מי כתיב וחלצ' כו':

וי"א כו'. כמ"ש בירוש' ר"ז מחוי לר' בא ב"ר יצחק כיצד הוא עושה קושרו כדי שהוא יכיל להלך בו מאיליו אלמא דוקא בסנדלים שלהן שלא היו יכולים להלך בו בלא קשיר' וע"ז אמרו שם כיצד הוא עושה כו' ואמרו שם עיקר חליצה התרת הרצועה לפי שניתר ונופל מאיליו אבל בשלנו א"צ דהא קשירה לא נזכר בתורה:

או שמהלך כו'. כשטתו שמפרש כפיר"ת והרי"ף כנ"ל ועבה"ג:

וי"א כו' ירושלמי כינוי מתני' בקושר מן הארכוב' ולמטן כשירה מ' הארכוב' ולמעלה פסולה:

וי"א דבנקטע' כו' ממ"ש ק"ג א' ורמינהו רגלים כו' הרז"ה וכפ' רא"ש שם:

אבל אם כו'. רש"י שם א"ה אפילו כו' כנ"ל:

תעמוד כו'. כמ"ש וירקה בפניו:

רוק הנראה לדיינים מתני' ק"ו ב':

יבמה כו'. כמש"ש מי כתיב וירקה כו' ודלא בהא דאבוה דשמואל שם והראב"ד כ' דהא דאבוה דשמואל מיירי שלא בפני ב"ד לפסול מן האחין וכמש"ל סמ"ה:

וי"א כו' כההי' דאבוה דשמואל ס"ל דבני מדרשא ל"פ אזה וכפירש"י שם ד"ה מי כולי ואף את"ל דפליגי בדאורי' אזלי' לחומרא אלא דלפרש"י דל"פ אפי' חליצה פסולה לא הוי וע"ל סמ"ח וכ"ה בירושלמי הלכה ו' בעובדא הנ"ל דלוי הנ"ל אמר שם ירקא דם אם יש בו לחלוחית של רוק כשר וכן אמרו שם בשם הרבה מאמוראים דדוקא אם יש לחלוחית של רוק ואין חילוק בדבר ואף שהעובדא דלוי שם בע"א דלא שאול בי מדרשא ע"ש מ"מ לדינא ל"פ:

ונהגו כו'. משום דמצינו בכתובות מ"א ב' ד"א מרבי' רוק וא"א בקיאין בכולן סה"ת:

וקטנה כי' כגי' שלנו קטנה כו' פסולה:

ואינה כשוטה וקטן כו' וי"א דה"ה כו'. הכל מדברי רמב"ם וקטן מפורש שם ק"ה ב' וברפ"ג דגיטין ובתוספתא פ"א דיבמות חרש שנחלץ וחרשת שחלצת והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצות מן הקטן תצא ושלשה עשר דבר בה דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר מיבמה וכמ"ש בגמ' ל"ב א' ומדס"ל לר"ע דהוי ממזר אלמא אין חליצתה כלום ועוד דבחליצה פסולה לא תצא כמ"ש בסנ"ה ולכך נקט הנך:

וי"א שחליצתן כו'. מדאמר במתני' פסולה ובגמרא אמרינן הטעם לפי שאינו באמר ואמרו כמו באלם וכן אמרינן שם ק"י א' ועמ"מ שם. ומש"ש ק"ה ב' חרש שנחלץ כו' אר"ל א"ר זו דברי ר"מ אבל חכ"א אין כו' אלמא דפסולה דמתני' דוקא הוא ודברי רמב"ם תמוהים מאד:

בפני ב"ד. ממ"ש ק"ב ב' ואין חוששין שמא חלצה כו' ולא חששו לרקיקה:

ויש כו'. כנ"ל ס"מ:

ותהא כו' כמ"ש ברפ"ג:

ויש מי כו'. כנ"ל סי"ב דכ"ד שאין לו תקנה הוי דיעבד:

ולא מיקרי כו'. שהרמב"ם כתב הטעם משום שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ועיין תוס' ק"א ב' ד"ה ש"מ כו':

קטנה כו'. כנ"ל כגי' פסולה וכמ"ש ברפ"ג דגיטין:

וכשתגדיל כו' משום דגי' הירושלמי ואם לא חלצה חליצתה כשירה ובתוספות קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה דר"א וחכמים אמרו אם לא חלצה חליצתה כשירה ולפי זה מה שכתב בגמ' והלכתא כו' היינו לכתחלה הרשב"א ואף לפי גי' שלנו כתב תוס' ק"ה ב' ד"ה קטנה כו' דלהכי לא ערב לה ותני יתור לשון החלוץ ומשתגדיל להורות דאינו כלום כמו בקטן וא"צ לכל הנ"ל א"צ לחזור רק הרמב"ם כתב דחליצה פסולה ויחידאה הוא. תה"ד ע"ש:

ואפי' כפל התנאי ממש"ש גט המוטעת פסולה וע"כ בשכפל דקי"ל כר"מ ובכתובות ע"ד א' מכדי כל תנאי כו'. ר"ל ואע"ג דרבינא ור"א אמרו ביבמות נ"ז א' דבתנאי בחליצה פליגי ורבינא אמר תנאי כפול כבר פי' תוס' ד"ה רבינא דלענין קדושין שאמרו:

ואפי' כו'. כנ"ל דאין תנאי בחליצה ואפילו חלוץ לה ובכך אתה כונסה היה כשר אי לאו משום דאין מתכוין משא"כ כה"ג:

ואע"פ שחליצה כו'. כנ"ל דמוטעת כשירה:

מ"מ כו'. כמש"ש זיל הב לה ואף רב פפא ל"ק משום שאינו הגון לה ומצוה רמי עליה לחלוץ והוי כעין אנוסה וכמ"ש הירושלמי שם א"ר מנא אם אמר ע"מ ניתנית:

כשאר כו'. רש"י שם וכתב הרמב"ן ורשב"א ורא"ש בע"כ מדין תנאי אין מצריכין ליתן דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים אלא אם יקיים תנאו יתקיים המעשה כו' וראיה ממ"ש בגיטין ע"ד ע"ה מתקנתו של הלל כו' ואם איתא כיון דנתחייב המעות פשיטא דבע"כ הוי פרעון כמ"ש בב"מ ע"ג ב' פרעיה זוזא כו' ועתוס' בגיטין שם ד"ה מכלל כו' אלא דכאן כיון שא"א לחליצה ליבטל חייב מדין שכירות:

או שא"ל חולץ שזו כו' ירושלמי שם איזה חליצה מוטעת שרשב"ל כל שא"ל חלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן אר"י אמש הייתי שונ' הוא מתכוין כו':

אבל נפסלה כו'. גמרא שם:

וכופין כו' כמ"ש בנודרת הנאה כו' עד שכופין כו'. בשגיטה יוצאה כו'. אלמא כיון דאסורה לו כופין וכמ"ש לעיל סימן קס"ה ס"ב ובירושלמי אתא עובדא קומי רב הונא ועבד כרשב"ל כד שמע רבי יוחנן פלג וכתב וחלץ לה זימנא תנינית:

א"ל כו'. ירושלמי שם אתא עובדא קומי ר"ח בר אבא וא"ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך ייבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה והיא נישאת לך דרך נישואין מן החלץ לה א"ל אין אתא משה ושמואל לא שריא לה:

מסר כו'. ממ"ש פסולה וכמש"ל סנ"ה:

עברה ונשאת כו'. אע"ג דבלא חליצה אסרינן אבעלה משום קנסא הואיל ואסרה עצמה איבם כמ"ש איתגורי איתגור וכן באשת איש אמרו בהאשה רבה משום קנסא וכמו שכתבו בירושלמי שם קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה מה שאין כן כאן דבלא"ה אסורה לו ריב"ש:

כותבין כו'. ספ"ק דב"מ שטרי חליצה כו' וכל כו' אלמא מעשה ב"ד הוא:

ואם כו'. יבמות ק"ו א':