דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה - שולחן ערוך אבן העזר סימן קס״ז

קונה ביבמתו. כמאמר ומ"מ זוכה בנכסי אחיו רש"י פ' יוצא דופן ועיין סימן ק"ע ס"ק י"א:

חולצת ולא מתייבמת. הטעם מבואר בש"ס כיון דביאת קטן כמאמר אם כן עדיין נשאר עליה זיקה הראשונה והוי אשת ב' מתים ואסורה מדרבנן, גם צרתה אסור ליבם מדרבנן דאי מייבם הצרה וחולץ לזו יאמרו ב' יבמות מבית א' מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, לכן חולץ תרווייהו והכל מדרבנן, כי הדרוש ולא אשת ב' מתים אינו אלא אסמכתא ועיין תוס' פ' ד"א דף ל"ב וברמב"ם ספ"ו ומזה סתירה נמי למ"ש ב"ח בסימן קס"א דאיכא א"ד לחלוץ ב' יבמות מבית א' א"כ איך חולץ כאן לשתיהן הא יש לחוש שיאמרו ב' יבמות מבית אחד חולצין לתרוייהו כמה דחיישינן שמא יאמרו מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ:

קנאה. ויורש נכסי אחיו ויורש' ומטמאה לה:

אינה חולצת. אפילו בדיעבד אין חליצת קטנה חליצה, המגיד אבל מגרשה בקטנותה:

ואפי' מודה לדבריה. כ"כ התוס' לפירוש ב' והמגיד דאמרי' אפילו ביבמה חזקה דבועל אותה מיד כשנסתר, לפ"ז נראה דכופין על הגט אפילו לא קידש אותה וא"צ גט משום הקדושין מ"מ צריכה גט מחמת החזקה שבעיל אותה וכופין אותו משום חזקה כהנ"ל וחליצה צריך ליתן הואיל תוך ל' יום הוא והיא אומרת לא נבעלתי:

גירשה לאחר ל' יום וכו'. דאז חזקה הנ"ל מסייע לו גם אחר ל' יום לא מוקים נפשיה לכן מבקשים ממנו שיחלוץ ולשון בקשה שייך בחליצה משום דזלות לו שתריק בפניו תוספו' גם אם היתה יוצאת בגט לבד מותרת לחזור לו כ"כ הנ"י ולפי טעמים אלו צריך טעם מ"ש הטור לשיטתו דמבקשים ממנו גט מאחר דחולץ מה מפסיד הוא ליתן גט ולמה אין כופין לגרשה, ויש לומר דכתב המגיד אם גירש ואחר כך שהה עמה אפילו לאחר ל' יום אמרינן מסתמא לא בעל אותה כיון דאיכא איסור לבעול מיהו הרי"ף כתב דאיירי הסוגיא שנתן גט על הזיקה ואחר כך כנסה וכן משמע בתוספות, ועיין ב"ח:

ואם הוא מודה שלא בעיל. ואח"כ שהה עמה ואמר שבעל אח"כ כופין אותו על החליצה כיון שהורע חזקתו והודה פ"א שלא בעיל אחר ל' יום נ"י בשם הריטב"א:

היא אומרת נבעלתי וכו'. דאז החזקה הנ"ל מסייע' לה מ"ה אם גירש הוא אין נאמן לאוסרה אפילו תוך ל' יום וי"א ס"ל הואיל תוך ל' יום הוא ואפשר דמוקים נפשיה נאמן והטור כתב בזה לשיטתו דנאמן ואין כופין על הגט אם לא גירש עדיין משום דהוא נאמן תוך ל' יום דלא בעיל והיינו שלא קידש גם כן אותה ועיין ב"ח ודרישה מיהו לדינא כופין על הגט וחליצה:

הוא נאמן. אבל אם אמר שבעיל והיא אומרת לא נבעלתי אינה נאמנת לאסור את צרתה כ"כ הרא"ש, מיהו תוס' כתבו דאסורה הצרה תוך ל' יום אם לא יודו שניהם שבעיל וב"י הביא הגירסא דאסורה תוך ל' יום אף אם יודו שניהם שבעיל וכ"כ בד"מ ולכאורה נראה דט"ס הוא וצ"ל כמה דאיתא הגירסא שלפנינו בתוס' כל ששניהם מודים לכ"ע לא חיישינן שמא לא בעיל, גם החומרא של תוס' הוא מפירוש הראשון של תוס' דאיירי הברייתא הוא אמר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי תוך ל' צריכה חליצה מזה למדו תוס' מאחר דהיא צריכה חליצה ממילא הצרה אסורה ושם איירי כשהיא אומרת לא נבעלתי א"כ מנ"ל לתוס' להחמיר כששניהם אומרים שבעיל גם לשיטת תוס' אף לאחר שלשים כששניהם אומרים לא בעיל צרתה אסורה וכן משמע בש"ג שם:

חולצת ולא מתיבמת לפי שגם זיקה ראשונה עדיין עלי' כיון שלא בא עלי' היבם הראשון אחר שהגדיל וחלי עלי' גם זיקה השני' וכתיב ומת א' מהם מי שעל' זיקת יבם אחד ולא זיקת ב' יבמין:

שתיהן חולצות ולא מתיבמות מפני שעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול לדחו' אשתו גמורה מיבום כיון שהיא צרת של יבמ' זו שיש עליו זיקת ב' יבמין:

בתוך ל' יום דעד ל' יום מוקים אינש אנפשי' ולא בעיל:

וי"א דתוך ל' יום הוא נאמן זה דעת הטור וכתב בזה ולפי דבריו צריכה גט אין די לה בחליצה כו' והקשה רש"ל הא גם לפי דבריו צריכה גט למאמרו מאחר שכונס' ע"כ פי' דודאי ע"כ מיירי שעשה בה מאמר דהא נקט שיתיב' וזה ע"כ במאמר והדרישה רצה לתרץ דמיירי שלא עשה בה מאמר והוא שלא בדקדוק ויש לתרץ דרבות' קאמר דכאן דצריכה גט אפילו מן התורה לפי דברי' משא"כ מכח מאמר אינו אלא דרבנן:

בן ט' כו'. ואם לא כו' מתני' וגמ' בנדה שם:

ואם בא כו' או כו' ואם כו'. מתני' יבמות צ"ו ב' בן ט' כו' ומת כו' בן ט' כו' וכשמואל ור"י בגמ' שם:

ויבדקוהו. כמ"ש בנדה מ"ו א' מ"ח ב' דלחליצה לא סמכינן אחזקה דרבא:

אז כמש"ו אבל כו' וכ"ז כת' בסימן קנ"ה:

ובדקוהו אח"כ כנ"ל ס"ג:

ואם בא כו' רש"י וז"ש יגדלו כו':

דגט כו'. כנ"ל ס"ב ובב"ב קנ"ו א':

יבמה כו'. הנה שיטת רמב"ם ותוס' בלשון אחרון בד"ה היא ועוד יש לפרש כו' דתרי בבי בתרייתא היא אומרת נבעלתי והוא אומר בעלתי וכן ממ"ש הנהו שניהם כו' ושם בעא מיניה כו' כלהו בין בתוך ל' בין לאחר ל' ותוס' בלשון ראשון שם פי' דהכל לאחר ל' אבל תוך ל' שהיא אומרת נבעלתי כו' צריכה גט וחליצה ובהוא אומר בעלתי כו' א"צ אלא חלילה וכ"ש בשניהן מודים וכן צרה אסור' בתוך ל' ופ' תוס' כשני הלשונות לחומרא ורש"י פי' תרי בבי הנ"ל כפי' תוס' בלשון ראשון ושניהם מודים פי' דוק' שאמר תחלה בעלתי והוא בבא אחרונ' הנ"ל ובצרתה פי'. אף בתוך ל' ובצרתה מ' מדברי רש"י אפי' שניהם מודים שלא נבעלה ול"ק מתחלה בעלתי שכ' דכאן שנסתרה כו' והותרה מיד וכ"כ הרא"ש בתחלה שם אלא שאח"כ העלה דברי רש"י לדרך אחר וכ"ש לדברי תוס' ורמב"ם שפי' שניהם מודים דלא כרש"י כנ"ל וז"ש בש"ע וצרתה כו' אפילו הוא והיא כו' נמצא ד' שיטות לרמב"ם ותוס' בלשון ב' כל ד' בבי בין תוך ל' או אחר ל' וללשון ראשון דוקא אחר ל' אבל תוך ל' הכל להיפך כנ"ל ושיטת רש"י דתרי בבי אחר ל' ושניהם מודים לעולם א"צ אלא חליצה וצרתה לעולם מותרת ושיטת רא"ש כתוס' בלשון ראשון אלא שכ' דאף בתוך שלשים הצרה מותרת אם הוא אומר בעלתי כו' ואינה אסורה אלא כשהוא אומר לא בעלתי אע"פ שהוא אומרת נבעלתי וכ' שם אבל לאחר ל' אפילו שניהם מודים צרתה מותרת וכנ"ל דצרתה לד"ה אפילו שניהם מודים וכ"כ תוס' שם ולפ"ז לא יתכן הא דאמר בסמוך כו' וכופין היינו כי אמר בעלתי וחזר ואמר כו' דהא מ' בסיפא כו' ומיהו י"ל דאיהו כו':

אע"פ שהוא כו' . וגמ' שם קי"ב א':

וגירש כו' הואיל כו' ואם כו'. שם עד שכופין כו':

או יחלוץ כו'. שם הוא אומר בעלתי כו' ושם הנהו שניהם מודים כו' ופי' המ"מ שלא אמר מעיקרא בעלתי דלא כרש"י וכ"כ תוס' שם בד"ה הוא ומיהו י"ל דאיהי כו' וכ"מ ברי"ף שאם היה מפ' כפירש"י לא היה צריך להביאו הנהו כו' שכבר כתב בברייתא וכ"מ בדברי הרמב"ם הנ"ל שכ' אע"פ שהוא כו' ומ' ה"ה בלא אמר בעלתי וז"ש בהג"ה ואפילו מודה כו' דכל כו' וראיה ממ"ש וכי מפני שאנו כו' ועירש"י בד"ה מפני כו' דחזקה כו'. מ"מ שם:

גירשה לאחר כו'. מתני' שם לאחר כו' וכמ"ש בגמ' בשגיטה כו' ופי' הרמב"ן והרשב"א ומ"מ דנתן עכשיו הגט דאי קודם הכניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה נאמנת כיון דאיכא איסורא מוקים אנפשי' ועוד היאך כנסה ומ"ש רב אשי התם גט כו' במתני' שנתן גט לזיקתו והוא מודה שלא בעל הכא בשכתב הגט סתם והיא אומרת שלא בעל ולזיקת' נתן והוא אומר שבעל ולביאתו נתן אע"ג שלדברי שניהם א"צ אלא חליצה מ"מ נותנים עליה חומרי שניהם ומאמינים אותו שבעל והיא שוויה לגיטא חספא שאמר' לזיקה וכמ"ש בירושלמי רב הונא בשם רב והוא שיהא הגט יוציא מתוך ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה בתוך שלשים דיום חזקה לא בעל כופין אותו שיחלוץ לה לאחר שלשים יום כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע גירשה לאחר כו' וכן לעיל ואמרה כו' וגירשה כו':

היא אומרת כו'. הרמב"ם וכ' תוס' שם ד"ה היא בלשון אחרון ועוד יש לפרש כו'. מפרש דתרי בבא בתרייתא היא אומרת נבעלתי כו' הוא אומר בעלתי כו' וכן הנהו שניהם כו' וכן בעא מיני' תנן כו'. הכל בין בתוך ל' בין לאחר ל' וז"ש הרמב"ם וש"ע שאין זה כו' אחר שכנסה מ' אפילו מיד וכן סתם בכל הני בבות וז"ש וצרתה כו' ואפילו בתוך כו' והוא מדברי רש"י שם בד"ה מפני כו' בועל לאלתר וכמ"ש תוס' בשם ר"ח בד"ה הוא ופי' בקו' וכן ר"ח וכי מפני כו' והרי"ף והרמב"ם השמיטו דין הצרה:

וי"א דתוך כו'. כפירש"י דתרי בבי בתרייתא אלאחר ל' יום קאי וכמ"ש בתוס' הנ"ל לפירש"י תוך שלשי' יום בהיא אומרת נבעלתי צריכה גט וחליצה ובהיא אומרת לא נבעלתי א"צ אלא חליצה וכן הנהו כו' ובעא מיניה כו' הכל לאחר ל' דוקא והרב לא כתב פרש"י אלא כאן לפי שתוס' פי' שם עוד בלשון ראשון פי' להיפך דהכל קאי אף בתוך שלשים וכן דין הצרה כו' וכנ"ל ומספקא לתוס' שם וכתב שם שיש לעשות לחומרא כמ"ש שם פי' בקו' דאחר כו' ועי"ל דבסמוך שריא כו' ומחמת שתי הלשונות כו' ע"כ כ' כאן רק להחמיר:

ואפי' בתוך ל' יום. וכ"מ בירוש' פ"א דכתובות סוף הלכה ד' תני טענת בתולים עד ל' יום דר"מ וחכ"א מיד כו' ר' ירמיה בעא מהו שיהא נאמן לומר על דר"מ העמדתי עצמי מ' יום כדי לעשות את הולד שתוקי נשמעיניה מן הדא היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואר"א דר' מאיר היא ואר"א ל"ש אלא אצלה הא אצל צרתה לא כמה דתימר תמן לא כל הימנה לחוב לצרתה וכאן לא הימנה לחוב לבנו. הרי מפורש דאתוך ל' יום קאי:

וי"א כו'. תוס' שם לפרש"י והקשו על רש"י לפי פי' דלאחר שלשים קאי מ"ש בצרה כמש"ש ולפ"ז לא יתכן כו' אלא נראה דצרתה כו' וכמו שמסיק תוס' שם ומחמת שתי כו' וכ"ד בהג"ה כשתי הלשונות לחומרא: