מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם - שולחן ערוך אבן העזר סימן קס״ו

אין כופין היבמה. ובנ"י כתב אלא כופין אותו לבא אחריה משמע כיון שהלך ממקומו אין כופין אותו שיבא למקומו והיא תלך לשם אלא מוכרח לבא למקומה:

עד שיקדשנ' בכסף. ואומר לה התקדשי לי במאמר יבמין אף על גב דיהיב לה כסף מ"מ לאו קידושין גמורים הם שהרי אשת אח היא והתורה לא התירת' אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתיב לכן בקדושי כסף או שטר עדיין לא קניא לה לגמרי ואם רוצה לפוטרה צריכה גט וחליצה וביאה קונה לגמרי ואין צריך חליצה עיין ברש"י ומשמע מש"ג אף אם קידש לפני עדים ובעיל לא נגמר הקנין אם לא היה היחוד לפני עדים דמצוה כך היא שיהא דווק' לפני עדים כמו החליצה שצריכה להיות לפני עדים ואם לא היה לפני עדים צריכה גט וחליצה אם רוצה לפוטרה כנ"ל ממשמעות הש"ג ע"ש ריש דף תמ"ה ומשמעות הג"ה בסמוך לא משמע כן דהא כתב דין זה כשבא עליה בלא מאמר משמע אם עשה כבר מאמר אין צריך להיות לפני עדים וסבר דוק' כשבועל בלא מאמר דאז דינו כקדושין וצריך להיות דווק' לפני עדים משא"כ אם כבר קידש אותה אין צריך עדים כמו באשה דעלמ' ולית' כי קדושין לא שייך בה ולעולם הביאה הקנין וצריכה להיות לפני עדים, לפ"ז אם לא היה לפני עדים אין כאן קנין מדאוריית' אלא מדרבנן אף בקידש ובעל וי"ל הגהו' בסמוך קאי על הבבא ואין צריך לקדש ע"ז כתב דווק' שבא עליה בפני עדים אבל אם בא בלא עדים אז צריך לקדשה מאחר דאין כאן קידושין דאוריית', ולא חיישינן בזה שמא יאמרו דביאה לא קנה כיון דליכ' כאן קנין דאוריית' אלא מדרבנן לא חיישינן כולי האי בדבר דרבנן ול"ד לקדושין ע"י שליח דשם מקודשת מדאוריית' אלא בד"מ לא משמע כן:

ואם קידשה בשטר וכו'. איני יודע מה חידש בזה דהא נכלל ג"כ בדברי המחבר גם מ"ש בד"מ דין זה בשם המגיד ג"כ תמוה דהא משמע כן בכל סוגיא אף על גב בבריית' דף צ"ד תני כיצד במאמר נתן כסף כיצד בשטר וכו' מכל מקום כל המשניות עשה מאמר וכל סוגיא איירי הכל בין בכסף בין בשטר ואפשר דפי' המגיד דמקדש בש"ח ועיין סי' כ"ט מ"ש עליו אם מקדש בש"ח:

ואין נכסי היבם משועבדים. אף אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה מ"מ בענין הכתובה לא נשתנה הדין דכתובתה על נכסי בעל הראשון וכן מוכח לכאורה למאי דס"ד להביא סיוע לר"ה דאמר מקדש ואח"כ בועל ממתניתא פר"ג א"כ קשה דסותר מתניתין זו למתניתין בכתובות דף פ' דתני שם בכתובו' על נכסי בעל הראשון גם הבריית' שהביא שם פר"ג כיצד מאמר משמע נמי דס"ל דמקדש בתחלה ומפרש כיצד מאמר ומ"מ תניא ובלבד שתהא כתובה על נכסי בעל הראשון, וכן משמע מדברי הטור שכתב בסימן קס"ח דכתובה על נכסי הראשון ואין לה משני כתובה אף למה שפוסק דמקדש בתחלה מ"מ כתב דאין לה משני כתובה א"ו אין חילוק בדבר לעולם אין לה כתובה מראשון וכן הוא בש"ג דף תכ"א ולא כב"ח שכתב אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה צריך לכתוב לה כתובה על מאה זהו' אפילו יש נכסים לראשון ויש לה מאתיים מראשון וק' משני וליתא, ולענין מזונות היבמה מבואר בתוספות ובהרא"ש ס"פ כ"ש אפילו היכא דליתא כתובה משני מ"מ יש לה מזונות אפילו אחר מותו, ועיין בר"ן פ' האשה שנפלו שפסק ג"כ דיבם אחר שכנס זוכה בפירות וחייב בפרקונה ועיין דרישה:

בין לשם זנות. אף לשיטת הפוסקים דסבירא להו מ"ח קודם כאבא שאול דאמר הכונס לשם זנות לשם נוי כאלו נוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה כ"כ הנ"י ולטעמו אזיל דכתב ר"פ הע"י אבא שאול מדרבנן קאמר דאסור לייבם לשם נוי מ"ה ס"ל בדיעבד קונה כיון מדאורייתא ליכא איסור, מיהו י"ל אף אם היה מדאורייתא אסור לייבם לשם נוי או ד"א מ"מ קנה אותה ועיין סימן קע"ד מ"ש:

אפילו בהעראה. אף על גב דקי"ל כל הבועל דעתו על גמר ביאה מ"מ ביבמה די בהעראה אפילו אמר בפירוש דעתו על גמר ביאה קונה בהעראה כיון דריבה התורה העראה קונה לא בעינן דעתו דהא אפי' אם שניהם אנוסים קונה, כ"כ הר"ן פ"ק דקידושין והנ"י ר"פ הע"י והעראה קונה אפילו בביאה גרועה כלומר בשוגג או לשם זנות בהעראה מ"מ קונה וכן קונה שלא כדרכה תוספות והטור, אף על גב להקים שם אחיו כתיב כתבו תוספות הקרא אתי למעט כשאין ראוים היבם והיבמה להקים פרט איילונית והסריס אבל כשראוים להקים אף בביאה זו א"א להקים קונה:

שהוא ישן. והכל תלוי בו בבועל אבל אם כוונתו לשם ביאה אף שאין כוונתה לביאה כגון שהיא ישינה קונה כמ"ש בסעיף הקודם אף על גב דאסור לבוא עליה כשהיא ישינה כמ"ש בתוס' דנידה מ"מ קונה וישן תיר ולא תיר קונה, ש"ס:

או שיכור שאינו מכיר כלום. כלומר שהגיע לשכרותו של לוט, המגיד ועיין סימן מ"ד:

אלא באבר מת. אפילו למ"ד המשמש באבר מת חייב מ"מ לא קנה דבעינן ביאה דרך הקמת שם, תוס' וגרע טפי מביאה שלא כדרכה כיון דמשמש בקושי אבר ראוי להקמת זרע במקומה משא"כ באבר מת:

י"א שלא קנה. הא שכתב דין זה בשם י"א משום דהמחבר מדייק בספרו ב"י מרמב"ם דס"ל דקונה לכל דבר חוץ מתרומה אפילו מן האירוסין לכן כתב בשם י"א דלא קונה וס"ל לעיקר דעת הרמב"ם, מיהו דיוק של ב"י אין מוכרח וע"ש:

צריך לברך וכו'. עיין בטור בשם העיטור דמברך אחר הביאה ומשמע הטעם דחיישינן שמא תחזור היא ותמאן בו והוי ברכה לבטלה לפ"ז יש לומר למה דקי"ל דמברכין ברכת ארוסין קודם הקידושין ולא חיישינן שמא תחזור בו כן ה"נ לא חיישינן שמא תחזור בו, ועיין סימן ס"ג:

אחר היבם דכתיב וקראו לו זקני עירו ולא עירה:

אלא כופין אותו לילך כולי פי' אם הוא בענין שיש עליו כפיה לחלוץ כדרך הנזכר בסי' שקודם לזה:

מן האירוסין שעדיין הוא ברשות אביה ואם היא נשוא' והיא קטנה עושה מאמר ע"י אחיה ואמה:

על נכסי בעלה הראשון דאשה זו הקנו לו מן השמים אלא דאם אין שם נכסים הקנו על השני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

א"צ לקרותו דהא דכתיב על שם היינו לנחלה דילפינן ג"ש מן על שם אחיהם יקראו בנחלתם:

או שנתקשה לאשתו ל"ק כיון שאין כאן כוונ' ביאה כלל דהא נתקע ממילא אמאי לא אמר אפי' נתקשה ליבמתו לבא עליה אלא שאח"כ נפל עלי' שלא במתכין וכיון דאח' שנתקשה לא היתה כוונת ביאה כלל ודאי לא קנה בהקשוי לבדו ותו דהא איתא בר"פ הבא על יבמתו אנוס ס"ד אלא בנתקע פירש"י שהתקש' לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו והאמר רבה נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה אלא כגון שנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. ואם איתא דנתקשה ליבמתו ונפל מן הגג ונתקע דקנה אותה למה לא אוקמ' בכך ולמה לו לאהדורי אאוקימתא אחריתא אלא (נראה) דבאמ' אין הקנין תלוי בקישוי אם הוא לאשתו או ליבמתו דודאי בתר מעשה הביאה אזלינן ולא נתכוונו אלא לומר שכבר היה מקושה יהיה מאיזה צד שיהיה ולא נקט לאשתו אלא אורח' דמלת' כנלע"ד:

שהבא על יבמתו כולי דוק' אחר הביאה ולא קודם הביאה כדרך שאר הברכות שהן עובר לעשייתן דכאן המצוה תלויה ע"י אחר דהיינו היבמה ושמא יהא מניעה מצד שלא יבא עליה:

דירתו. מי שיש לו ב' מקומות לפעמים דר בזה ולפעמים דר בזה עיין במהר"ם מטראני ח"ב דף ס"א. ובמהר"ם גלאנטי סי' ט"ז. ובמהר"ם אלשיך סי' נו"ן ובכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ה':

היבמה. אלא כופין אותו לבא אחריה נ"י. ומשמע כיון דהלך ממקומו אין כופין אותו שיבא למקומו והיא תלך לשם אלא מוכרח לבא למקומה ב"ש. אם היבם הלך למקום אחר והיה דעתו להשתקע ונתעכב שם יב"ח אעפ"י שעדיין לא העתיק דירתו מהעיר שיצא משם. היבמה הולכת אחריו למקום שהשתקע שם יב"ח מקור ברוך סי' י"ד ע"ש אם שלחו בעד היבם לבא לעיר היבמה. אם פירשו לו ע"מ שאין עליך לטול כלום מהוצאותיך ולא שכר טרחך אין היבמה חייבת ליתן לו כלום ואם לא פירשו אלא כתבו לו בסתם שיבא חייבת היבמה מן הדין לפרוע לו הוצאותיו ושכר טרחו כפי מה שיראו כראוי ליתן רשד"ם חא"ה סי' קי"ד ועיין בעבודת הגרשוני סי' י"ב אם מעכבים את היבם שלא יסע מעיר תוך ג' חדשים עד שיחלוץ או ייבם עיין כנה"ג בהגהת ב"י ס"י:

מאמר. תמוה הוא דהא נכלל בדברי המחבר עיין ב"ש:

משועבדים. אף אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה מ"מ בענין הכתובה לא נשתנה הדין. דכתובה על נכסי בעל הראשון ב"ש. והב"ח כתב אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה צריך לכתוב לה כתובה על מאה זהוב' אפילו יש נכסים לראשון ויש לה מאתיים מראשון וק' משני ע"ש. לכאורה נראה דאשתמיטתי' ליה הש"ס דכתובות דף פ"ב ע"ב החזירה הרי היא ככל הנשים וכו' אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה וכו' ע"ש ועיין בתו' י"ט שם. גם האבעיא בת יבמה מהו וכו' בכתובות דף י"ג ע"ב. לא אזלי שפיר לפי דברי ב"ח למאי דקי"ל מצות יבום מקדש והדר בועל וד"ק וא"ל דכל זה איירי קודם שתקנו חז"ל לקדש אותה וכו'. א"כ קשה על הטור והב"י ודו"ק ועיין ב"ש:

ודוקא כו'. כמש"ש אל זקני עירו ואין זה עירו:

וכן כו'. ג"כ מזה הטעם:

בפני עדים. כי בלא עדים אין הקדושין כלום כמ"ש בקידושין ס"ה א':

בכסף או בשטר. יבמות שם וכן פירש"י בריש קידושין במתני' ד"ה ביאה וכ"מ מדקא' בפ' הבע"י ביאה גומר' כו' מדנקט לשון גומרת מ' דוקא בגומרת הוא החילוק אע"ג שאינן אלא מדרבנן אבל בירו' לא מ' כן דאמר שם ברפ"ה דיבמות ובפ"א דקידושין איזהו מאמר ביבמה הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף ועמ"ש:

ואם קידשה כו' ר"ל בדיעבד כמ"ש ברש"י שם והרמב"ם וטור השמיטו דין שטר שסוברים דקושי' הגמ' על מ"ש כיצד והלא נתבאר ולא היה לו לומר אלא שמקודשת בשטר אבל למסקנ' אין מקודשת בשטר וכ"ה בתוס' וירושלמי רק קידושי כסף. ובספרי ש"ע של הרב לא היה כ' או בשטר שגם הרמב"ם וטור לא כ' בשטר והמ"מ כ' שם מגמר' הנ"ל:

ואפילו כו' ר"ל אף שמ"ש בקידושי אחי אינה כלום מ"מ מקודשת מחמת הפרוטה כמש"ו דהוי כו':

וצריכה כו'. הג"מר הוציא כו' דהא חופה כו' אלא שי"ל דשם מדאוריית' וצ"ע:

ויכול כו' כאן בו' דהא קי"ל כרבנן שם י"ט ב' דגמרי מקידושין:

ודוקא כו' כמו גבי קדושין הגמ"ר ד"מ בשם הגמרא ע"ש אבל כ' שם דליתא ג"כ צ"ע דלא מ' כן בתוס' דקידושין י"ב ב' ד"ה משום כו' וקשה כו' וביבמות נ"ה דכוותיה גבי שומרת יבם כו' ואם איתא הא מוקי לשם זנות ובלא עדים ולא קני אלא בדותא היא ואף ר"ת לא ס"ל מדהקשה תוס' בפשיטות ועתוס' שם נ"ב א' ד"ה המקדש כו':

ואם אין כו' יבמות ל"ט א' פ"ה א' כתובות נ"ג ב' פ"ב ב':

שאנסוהו עכו"ם כו'. כמ"ש בגמ' שם:

בין שהיא כו'. גמ' שם:

אפילו כו' מתני' שם:

י"א כו' תוס' שם ד"ה מן כו' וכמ"ש בגמ' לדברים האמורים בפרשה דוקא והרמב"ם לא הזכיר זה דס"ל דוקא לתרומה. ב"י וז"ש י"א ואינו מוכרח כי אין דרכו לכתוב רק המפורש בגמ'

ויש כו'. תוס' שם לדברי' אבל בהעראה כו' ובירושלמי כו' ואע"ג דבגמ' אמרו כי רבי רחמנא שוגג כו' רישא דמתני' נקט וה"ה להעראה ולכן מציין גמ' אהעראה וא"צ לדחוקי משום מלת קנה מציין אלא אכולה מתני' קאי וז"ל הירושלמי שם שמואל אמר לא קנה אלא בדברי' האמורים בפרשה לירש נכסי המת כו' ר' יוחנן אמר קנה כל הדברים אמר ר' יצחק בר אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כל עמא מודין שקנה כל הדברים:

י"א כו'. תוספתא פ' בתרא דברכות העושה כל המצות צריך לברך: