איזה מהם קודם או חליצה או יבום - שולחן ערוך אבן העזר סימן קס״ה

ומ"מ אין כופין אותו. דברי הרב רמ"א סתומים הם דמשמע לדעת ר"ת והרא"ש אין כופין כלל וליתא אלא כשא"י אם מתכוונת לשם מצוה כופין במילי אף על גב בנדרה הנאה ממנו קי"ל כופין אותו אפי' בשוטים כמ"ש בתוס' ושאר פוסקים כל היכא דתני בש"ס כופין היינו בשוטים וקי"ל גם כן בנשא אשה בעבירה כופין בשוטי', ש"ה דאין ודאי איסור אלא חיישינן שמא אין כוונתו לשם מצוה ואם ידוע דאין כוונת' לשם מצוה כופין אפי' בשוטים להנך פוסקים דס"ל מח"ק וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי סי' ט' לדעת פוסקים אלו ג' חלוקי דינים הם, א' אם מתכוונ' בוודאי לשם מצוה מניחים אותם לייבם, ב' כל שא"י אם כוונתה לש"מ כופין במילי ולא בשוטים, ג' כל שידוע כוונת' שלא לש"מ כופין בשוטים כ"כ ב"ח וכן מדויק בטור ולא כמשמעות בב"י ובד"מ דמשמע דס"ל אפי' בידוע דאין מתכוונ' לש"מ אין כופין בשוטי' וליתא ומנהג שלנו דאין כופין משום דחיישינן שמא הלכת' כהרי"ף ורמב"ם דס"ל מ"י קודם אפי' אם מתכוון שלא לשם מצוה, לפ"ז אם יש לו אשה לכ"ע כופין בשוטים אם ידוע כוונת' שלא לשם מצוה אפילו לדיעה קמיית' דהא הריב"ש פסק בסימן ש"ב אם יש לו אשה לכ"ע מח"ק, לפי זה מ"ש בסמוך והמנהג כסבר' הראשונה שאין כופין לא קאי על הבבא דיש לו אשה אחרת דאז לכ"ע מח"ק וכופין אותו אלא דוקא כשאין לו אשה אחרת אז י"ל דלמא הלכתא כהני פוסקים דס"ל מ"י קודם אפילו כוונתם שלא לשם מצוה, מיהו י"ל אף בכה"ג אין כופין דאף שמח"ק מ"מ יבום מצוה היא אפילו אין כוונתו לש"מ אלא שמח"ק וכשאין לו אשה אז מ"י קודם אפי' אין כוונת' לש"מ אבל לכוף אותו י"ל אין כופין אותו כיון לשיטה זו אין עושה שום איסור אף על גב ביש לו אשה אחרת לכמה פוסקים אפילו אם א"י כוונתו כופין אותו לחלוץ מחמת תקנת ר"ג ומשמע אפי' בשוטי' מ"מ י"ל להפוסקים דפליגי עליהם וס"ל דאין כופין ס"ל אפי' בידוע כוונתם שלא לש"מ אין כופין, ועיין תשו' מהר"י לבית הלוי הנ"ל ומשמע שם גם כן דאין כופין אף דיש לו אשה אחרת וידוע כוונתם שלא לש"מ ולא פסק שם לכופו אלא בצירוף עוד טעמים אחרים, ועיין תשובות מהר"ם מלובלין סי' ל"ח:

אא"כ ניכר וידוע שמכווני' לשם מצוה. ומכל מקום אין כופין אותו ליבם, תוספות:

כופין אותו. היינו אפילו בשוטים ב"י בשם מ"כ:

כופין אותו שיחלוץ. היינו אפילו בשוטים דהא מפורש בש"ס דכופין אותו כמ"ש בסי' קנ"ד, ואם מצאה היתר לנדרה מותרת לו ולא אמרינן דאסורה הואיל בעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר ב"י בשם הרשב"ץ ועיין סימן קע"ה דיני' הללו ואם היה לו אשה בעת שנפלה לפניו והיתה אסורה עליו מחמת תקנות ר"ג יש לומר דגרע טפי דאין היתר לאיסור זה משא"כ איסור נדר יכול להתיר ע"ש:

וכן אם נתכוונה. כתב המגיד דכל שא"י כוונתה אמרינן מסתמ' דעתה היתה בשביל היבם וכן מדויק לשון הטו' אכן מה שמדייק המגיד מרש"י אין מוכרח ופי' אחר יש בסוגי' זו היינו פרש"י ובעל המאו' ורשב"א בתשובה כל שנדרה הנאה מן היהודי' בחיי בעלה אין היבם בכלל ומותרת ליבם לפ"ז י"ל דאין כופין אותו כשנדרה הנאה מכל היהודים מאחר לכמה פוסקים מותרת לו ודמה לדין רס"ז דאין כופין לחלוץ אפילו כוונתו שלא לש"מ הואיל ולכמה פוסקים מותרת לו אפילו בכונס לשם נוי:

מבקשים ממנו. ואם אינו רוצה דינה כמורדת כיון שהיא גרמא לאסור עליו אף על גב שאין תקנה לדבר מ"מ דינה כמורדת בשני דיני' אלו דכוונת' היתה על היבם והמחבר כתב בסתם ומבקשים ממנו וסמך עצמו על רס"ז כשהיא אינו רוצה להתייבם דדינ' כמורדת והיינו מ"ש בסמוך בהגהות בשם י"א דאין לה דין מורד' היינו הרשב"א ס"ל כן כל שאין תקנ' לדבר אין לה דין מורדת:

ומ"מ אין כופין. מלת מ"מ אין מובנת לי מהיכ' תיתי לכופו מאחר שהיא גרמה ואסרה את עצמה עליו:

וי"א שאם רקק' וכו'. החידוש הוא לדעת הרשב"א כל שאין תקנה לדבר אין דינה כמורדת קשה ל"ל לכתוב דין חדש ולא כתב בקיצור בנתקדש' לאחר דאין דינ' כמורדת ועיין בלבוש שכתב ברקקה דוק' ס"ל לרשב"א דלא הוי מורדת דיש לומר דלא ידעה שאם תרוק אסור' ליבם משמע שנתקדשה דינה כמורדת:

ודינה כמורדת. הנה בטור וברמב"ם לא כתבו דהיא מורדת אלא בפסקי מהרא"י סימן רס"ז פירש כן וכן הוא במגיד אפי' אם רצונה ליבם מכל מקום דינה כמורדת אף לשיטות הפוסקים דמי"ק מכל מקום בדידי' תלי' רחמנ' אי בעי מיבם אי בעי חולץ, ואם אינו רוצה לחלוץ מחמת בושה או דקשה לה להיות שפילה ונכנעת לו דינה כמורדת שנותנת אמתלא לדבריה וצריך להחזיר לה הנדוני' כמה שכתב בסימן ע"ו בהגהות ואם כוונת' בשביל ממון אז יהבינן הכל ליבם אפי' מה שהכניסה היא ונ"מ שלה הם ועיין בד"מ ועיין ת"ה סימן ר"ך ומזה ראיי' למ"ש בסי' ע"ז אפי' בטענות שקר לא הפסידה נ"מ ומשמע אם היא רוצה ליתן חלקו ואינו רוצה לחלוץ הרשות בידה ועיין בב"י בשם הרמב"ם ותשוב' הר"ן ועיין בזוהר פ' חקת משמע דמצוה דוק' בחליצה:

אבל הקהילו' תקנו וכו'. דין זה נובע ממ' פ' החולץ שהקהילות תקנו כדי שאל תעגן אותה דזימנין טובא שהוא חפץ ליבם והיא אינה רוצה ואין בידינו לכופ' כשיטת התוספ' גם לא רצו לפסוק דינה כמורדת דהא לשיטת תוס' מח"ק ותבא לידי עיגון ותצא לתרבות רעה לכן תקנו לחלוק עמה וענין חלוקה עיין בתשו' ש"י סי' ס"ה ותשו' מהר"ם סימן י' ותשו' מ"ב סימן ק"י דאין חולקין אלא שיעור כתובה ונצ"ב חולקי' כמ"ש בסמוך החולץ והחלוצה ואין לאב ושאר אחים חלק בזה והמותר אם יש אב נוטל האב ואם אין האב חולקין כל האחים והחולץ שוה בשוה ואין להחולץ שום קדימה אלא החצי מכתובה ועיין סי' קס"ג מ"ש דהרב רמ"א לא ס"ל כן ומבואר שם אם בכל זאת לא התרצה היבם לחלוץ אין לפחות מחלק האב והאחים ליתן לו דמה להם בעיגון היבמה והקהילות א"י לתקן לפחות חלקן וצריכה היא לפייס אותו משלה, לפ"ז נראה מה שפסק בתשובת מהרי"ו והבאתי בסימן ק"ס בשם מהר"א בן ששון היכ' דיבמה מתה ויש ב' אחים יורשים כל העזבון של בעלה והיבם ליקח חצי מנצ"ב ואין האב יורש כלום לית' לפי תיקון הקהילות דהא אין לבנים שום זכות בעזבון אלא בכתובה כשהיא חי ולמה ישתנה הדין אחר מותה אף על גב דנשתנה הדין לענין הכתובה שאני כתובה שהיא חלקה והיא מתה אבל מהיכי תיתי לומר דישתנה הדין לענין נצ"ב ואפשר ליישב דאוקמי' על דינא דש"ס כשחולץ מבואר בש"ס דאבא יורש לכן אין לחולץ שום יתרון אלא בכתובה אבל כשמתה מבואר בש"ס דהאחים יורשים אף על גב דלדידן אסורה ליבם מ"מ לענין ממון דינו כיבם ויורשים הכל האחים, ובסי' ק"ס הבאתי מ"ש מהרי"ק שורש צ"א ובשורש ק"ב ובתשו' מהר"י לבית הלוי פסק כמ"ש בשורש ק"ב דלענין ממון דינם כיבם ולכאור' נ"ל מכל תשובו' האחרונים הנ"ל ומפסקי מהר"י סימן רס"ג ובת"ה סי' ר"כ דס"ל כמ"ש בשורש צ"א דהא כאן הוא רוצה לייבם ואנוס בתקנת' של חז"ל דאסור ליבם אין יורש כלום אלא מחלק כתובה הוא נוטל כדי שיחלוץ לה לש"מ אך לענין ממון לא הוי כיבם נגד אביו ואחיו כה"נ לענין יורשי האשה י"ל דהוא אינו יורש אותה כיון דא"י ליבם אותה ואפשר לחלק שם אין עושה שום דבר ומדין דש"ס האחים יורשין אמרינן אף לדידן יורשי' הם כי לענין זה לא תקנו משא"כ כשהוא חולץ אז מדינ' דש"ס כשחולץ אינו יורש לכך אף לדידן אינו יורש, וע"ש בת"ה ובפסקיו מ"ש בשם א"ז ונ"מ לדידן אם שניהם רוצים ליבם וכוונת' ידוע לש"מ אלא שיש לו אשה וא"י ליבם מחמת חר"ג אז הוא נוטל הכתובה לגמרי ואין לה כלום, ול"ד לשאר חולץ דחולקים שם איכ' איסור מצד יבום גופא אז דינו כחולץ אלא מצד התקנה הוא נוטל חצי' משא"כ אם הוא אנוס מצד תקנות ר"ג דלא שייך מידי יבום, ועיין בתשובת בן ששון סי' כ"ט אם היא אסורה ליבם מחמת שהיא ספק אם הולד בן קיימא הוא נותנים לה הכתובה משלם ואין חולקת עמו, ומבואר שם בפסקים דחולקים כתובה ות"כ והנדוניא וראיה שלו מלשון מהר"ם שכתב בסתם ותנתן לה כל חצי ממון ולא פרט מידי דש"מ הכל בכלל החלוקה אפילו הנדוניא, ולכאורה היה נ"ל מזה גם נ"מ בכלל החלוקה מדלא פרט מידי מיהו בד"מ כתב בשם מהר"י מינץ דהיא נוטלת נ"מ בראש ואח"כ חולקים, וצריך לומר דמהר"ם לא היה צריך לפרוש נ"מ כיון בידה הוא ותופס' מה שבידה משא"כ נצ"ב אף אם אחר מיתת בעלה בידה הם מכל מקום ידו כידה והוי כאלו בידו ג"כ והיה לו לפרוט:

אם לא שפירשו בהדי' וכו'. ואם אח"כ אומר שרצונו לייבם אותה אין כופין אותה לחלוץ כי שמא הלכה מי"ק והוי כמתנה ע"מ שכתב בתורה כן אית' בכמה תשובות וכ"כ ב"ח, ובתשובות מהר"ש ד"מ לא"ה סי' ע"א ובתשובות מהר"א בן ששון סי' כ"ח איתא מ"מ יכולים לעשות הרחקה של ר"ת שלא לדבר ושלא לישא וליתן עמו ולא שיאמרו שלא לדבר עמו עד שתחלוץ דאז הוי כפי' אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עמו ובזה יש לתרץ מה שקשה לכאורה מה מהני השטר חליצה לחלוץ בחנם דהא אף בלא שטר אם אומר שאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותו אלא כשאומר שרצונו לייבם אין כופין אותו ועכשיו ג"כ אין כופין אותו אבל למ"ש דעושין הרחקה הנ"ל אז שפיר אם לא נתן ש"ח ואומר שרצונו לייבם אין עושין לו שום כפי' אפילו הרחק' הנ"ל והיינו שאין לו אשה אבל נתן ש"ח עושין הרחקה הנ"ל ואם נותן ש"ח ולא כתב שיחלוץ בחנם אז י"ל השטר נותן שא"י לומר שרצונו לייבם אבל חליצה שיתן כוונתו כתקנו' הקהלו' מ"ה צריך לכתוב שיחלוץ בחנם ודע מצות יבום כשרצונו לייבם רק לקיים המצות יבום ורוצה לגרש' מיד אחר ביאה הראשונה נמי בכלל מצות יבום אף ביבמה מן האירוסין דא"א להתעבר ממנו מביאה הראשונה וליכ' כאן להקים שם אחיו מ"מ מ"י לא תלינן כלל בזה אלא אם ראוי' להקים שם אחיו שייך מ"י לאפוקי איילונית וסריס דא"י להקים שם אחיו כנ"ל מדברי תוספות ביבמות דף ך' ועיין לקמן סי' קע"ד מ"ש אם מהני קנין סודר על החליצה:

אא"כ ניכר וידוע כו' בטור כ' כאן כגון שבא לב"ד לחלוץ ואומר לו אי צבית ליבמי יבם דאז ודאי אי מייבמין מכוונים לשם מצוה כיון שבא לחלוץ מתחלה וכיוצא בזה ואם רוצה כו' עכ"ל כנ"ל לגרוס ואם בוי"ו והוא מלתא אחריתא ומ"ש וכיוצא בזה הוא שייך למ"ש כגון שבא לב"ד ע"ז אמר ה"ה שאר הוכחות כיוצא בזה המורי' על הכוונה למצוה ובדרישה כ' דכיוצא בהן קאי אשלמטה מזה והעיקר כמה שכתבתי.

ואפשר להתייבם שאין חשש איסור ביבומו כולי לפי זה אם אומר עכשיו איני חולץ ה"ל כאומר ג"כ איני מיבם שהרי יש איסור לייבם וכמה שכתב בפירוש סדר חליצה סעיף מ"ו וא"כ יש לכופו לחלוץ ועיין מה שכתב בסעיף ד':

שלא ישלישו הממון פירוש במעמד שלשתן שכ"כ המרדכי פ' החולץ וז"ל שאם היא אמרה לשליש במעמד שלשתן תן לו אותן המעות לאחר שיחלוץ אז ודאי יש לו לשליש ליתן לו שהרי קנה אותן במעמד שלשתן מיד ליתן לאחר החליצה כו' והוה כאלו בא לידו כו' אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנם לו בשתיקה לעולם הן שלה עכ"ל ולפ"ז ה"ה אם קבלה קנין וכ"ש נשבעה לו ע"ז דחייבת ליתנם לו כנ"ל:

בחיי בעלה שיש הוכחה שלא כוונה לאסור עצמה על היבם כופין אותו לחלוץ ואם יש פתח לנדר' מתיבמת כ"כ ב"י בשם רשב"ץ וא"ל הא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דכבר כתבתי לעיל סי' קס"ד סעיף א' דרש"י כתב דבשביל הך מלתא אין כאן פסול דיעבד כאן א"א בענין אחר ע"כ ה"ל כמו דיעבד ותו דלקמן סי' קס"ט סעיף מ' בפי' סדר חליצה דמחמת שבועה אמרי' כיון דשרי ליבומה אלא דארי' דשבוע' רביע עלה ראויה ליבום היא:

אין שומעין לה הטעם דיכול לו' לא יתנו לי אשה כ"ז שאת אגידא בי ואפי' יש לו אשה מ"מ לא יהיה לו שלום בית כל זמן שאינו חולץ:

אם יתרצו היבם והיבמה כו' הטעם לתקנות הקהלות בזה מבואר בת"ה סי' ר"ך משום תקנות עיגון שראו כמה פעמים שבאו הנשים לידי עיגון משום דזימנין דחפץ הוא ליבם והיא אינה רוצה משום דסניא ליה חשו שלא תתעגן ע"כ תקנו שיחלוקו הנכסים ויסכימו שניהם לזה לחלוץ ולפ"ז נראה דבאותן שכופין אותו לחלוץ אפי' בזמנינו אין לו כלום אלא היא נוטלת כתובתה והמותר ליורשי המת ואין לחולץ שום זכות על זה יותר משאר אחין וכ' במ"ב סי' ק"ה דהתקנ' לא היתה אלא בשביל החולץ ולא בשביל האב והאחין אבל במותר על כתובתה הדין עם האב והאחין כדתנן בפ' החולץ החולץ ליבמתו היא כאחד מן האחים לנחלה ואם יש שם אב נכסים של אב ואפי' אם חצי נכסים אינן מגיעין לכדי כתובתה לא יפסיד האב ואחין ובתשו' מוהר"ם פאדוואה סי' י"ח כתב בא' שאמר שרוצה לייבם והיה ידוע שלא נתכוין רק לממון כ' שם שאעפ"כ אין לכופו לחלוץ כיון שהרמב"ם ושאר פוסקים מקצתן פוסקים כרבנן דאבא שאול דס"ל יבמה יבא עליה מ"מ אפי' לשם נוי ונ"ל דדוקא שם פסק כן כיון שרוצה לייבם ושם היה היתר לייבם אפי' היה לו אשה שכן נוהגין במדינות אחרות שבמקום מצוה לא תיקן ר"ג הן אם היה פנוי (או נשוי) דאין איסור כלל אבל מי שהוא נשוי ולדידן שאנו חוששין לדברי ר"ג אפי' במקום מצוה כמה שכתב רמ"א בסי' א' בשם י"א א"כ מי שהוא אומר שאינו רוצה לחלוץ והוא א"א לו ליבם שהוא נשוי נראה שאם היא רוצה תוכל לכופו לחלוץ כי בודאי יש חשש עיגון בזה ובסי' קע"ב ראיתי בדרכי משה וז"ל כתב באור זרוע ראובן צוה לגרש אשתו שלא תפול לפני יבם ואחיו מיחה בו שלא יגרשנה ונפלה לפניו ליבום כתבו הגאונים דאסורה ליבום מאחר שעיניו נתן בה בחיי אחיו אינו מכוין לשם מצוה ומנדין אותו עד שיחלוץ ע"כ וא"כ כ"ש אם אנו רואין שמכוין לשם ממון ורוצה לעגנה דכופין אותו ולא אמרו דאין כופין אלא דוקא אם היא אינה רוצה לחלוק בנכסים כתקנות הקהילות דהא קי"ל באם יש לו אשה דכופין לחלוץ אפילו אם הוא רוצה לייבם וכ"ש בזה שא"א לייבם שיש לסמוך ע"ז ע"פ הדרך שזכרנו והכל מודים בזה ואע"ג שכתבו קצת פוסקים שבשעת החליצה אומרים שאין חרם ר"ג ואם רוצה לייבם מ"מ אנן לא קיי"ל כן כמה שכתוב בסוף ס"ח סעיף מ"ז דלא קי"ל כר"א ע"ש כנלע"ד וכן כתב מהר"ם מלובלין בתשובה סי' ל"ח לכופו בחרמות:

נולדו בה מומין כו' דנסתחפה שדהו כמו דאמרינן גבי אשתו בהגהת מרדכי דכתובות כתב בתשובת מהר"ר אביגדור המתחילה אלכה לי אל הגדולים במי שהיה משודך עם האשה ונפלה לפניו יבמה דא"א דמחמת זיקה עם היבמה אסור לו להכניס משודכת שלו משום חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים דלא גזר אלא שלא לישא מעצמו משא"כ כזה דזכו לו משמיא ע"ש וכתב בתשובת מהר"מ מ"ץ דלכתחלה אסור לשדך משום מראית עין כתב בית יוסף בשם תשובת רשב"א על ש"מ שגירש ויש ספק בגט והיבם רוצה לעגנ' כופין אותו לחלוץ כדי שלא לעגנ':

מצוה. ומ"מ אין כופין אותו ליבם. תוס' ב"ש:

שכופין אותו. אפילו בשוטים. ב"י ב"ש:

לה. אפי' בשוטים. ואם מצאה היתר לנדרה מותרת לו ולא אמרינן דאסורה הואיל בעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר. ב"י ב"ש:

כהן וכו'. ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ. מלת מ"מ אין מובן ב"ש ועיין הרשב"א סי' תת"ב:

תקנו. ענין החלוקה עיין בתשובת שארית יוסף סי' ס"ה ובהר"ם לובלין סי' יו"ד ובמ"ב סי' ק"י דאין חולקין אלא שיעור כתובה ונצ"ב. ואין לאב ושאר אחים חלק בזה. והמותר אם יש אב נוטל האב ואם אין אב חולקין כל האחים והחולץ שוה בשוה ואין להחלוץ שום קדימה אלא החצי מכתובתה ונצ"ב שחולק עם החלוצה. ומבואר עוד שם אם בכל זאת לא התרצה היבם לחלוץ אין לפחות מחלק האב והאחים וליתן לו דמה להם בעיגון היבמה והקהלות א"י לתקן לפחות חלקן וצריכה היא לפייס אותו משלה. לפ"ז מ"ש לעיל סי' ק"ס ס"ק ז' בשם מהר"א ששון בשם מהר"י ווייל היכא דיבמה מתה האחים יורשים הכל ואין האב יורש כלום. ליתא לפי תיקון הקהלות עיין ב"ש ומבואר בפוסקים דחולקים כתובה ות"כ והנדוניא חוץ נ"מ שלה נוטלת היא בראש. עב"ש:

בחנם. ואם אח"כ אומר שרצונו לייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ כי שמא הלכה מצות יבום קודמת והוי כמתנ' ע"מ שכתוב בתורה ב"ח ב"ש. ובתשובת מהרשד"ם חא"ה סימן ע"א ובתשובת מהר"א ששון סימן כ"ח איתא מ"מ יכולים לעשות הרחקות של ר"ת ושלא לדבר שלא לישא וליתן עמו ולא יאמרו שלא לדבר עמו עד שתחלוץ דאז הוי כפיה אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עמו ואם נתן שט"ח ולא כתב שיחלוץ בחנם אז י"ל השטר נותן שא"י לומר שרצונו לייבם אבל חליצה שיתן כוונתו כתקנת הקהלות מש"ה צריך לכתוב שיחלוץ בחנם. מי שאינו רוצה ליתן לאחיו שטר חליצה יש כח ביד ב"ד לכופו בזמן הזה שאין מתחתנים עם מי שאין לו שטר חליצה מ"מ אין לכופו ליתנו בחנם ויש לו ליתן כפי ראות עיני ב"ד תשו' שבות יעקב ח"ב סי' קכ"א אשה א' שהיא זקוקה לחלוצה ויש לה שט"ח מכל האחין ואח הגדול רוצה לדחות שתלך אל שאר האחים שהם רחוקים במדינות אחרים אין יכול לדחותה. שבות יעקב ח"ב סי' ק"ל. ודע מצות יבום כשרצונו לייבם רק לקיים המצות יבום ורוצה לגרשה מיד אחר ביאה הראשונה נמי בכלל מצות יבום. עיין ב"ש:

מצות ייבום כו'. כרמי בר חמי שם וכחכמים וכן ס"ל לר"י וריב"ל שם דפליגי בביאת קטן וחליצת גדול וללישנא בתרא ל"פ:

ואם אינה כו' כתובות ס"ד א' ול"ק כאן כו' ודלא כשמואל וכן הוכיח הרי"ף ביבמות קי"ב א' ואף על פי שהקשו הראב"ד והרז"ה והרא"ש עליה דא"כ קשה דשמואל אשמואל כבר תי' במלחמות דרב ושמואל שם למשנה הראשונ' קאמר דאלו למשנה אחרונה כיון דבדין נדרה לעולם כופין וממ"ש מי מסקה אדעת' כו' ש"מ דאי מסקה דעתה או לאחר מיתה לא ואם איתא דאין כותבין אגרת מרד אפילו משנה אחרונה מודה למשנה ראשונה דנדרים דיוצאת ונוטלת כתובה דלא שייך טעמא שאמרו שם שלא תהא נותנת עיניה כו' כיון דאין כותבין אגרת מרד כו' ע"ש:

אי בגדול כולי. רמב"ם פ"ב הלכה י"א כיון שמצו' בגדול מ"מ:

בלא כו'. דבטענה מספק' מטעינן לו כמש"ש ק"ו א' כ"ש דאין כותבין כו':

וי"א כו'. כסתם מתני' דבכורות וכן סוגי' דריש יבמות ג' א' ושם ק"ט א' וכתובות ס"ד א' כאבא שאול:

ואין לה כו'. כתובות שם:

ומ"מ אין כו' יבמות שם א"ר כופין ולדעת תוס' שם דאין כופין לעולם אלא בדברים שכופין להוציא מן הבעל וכמש"ש וכ"כ בהס"ת ומרדכי שם סימן מ"ט ובכתובות שם תבע ליבם אין נזקקין ואם איתא השתא כופין אין נזקקין לייבם מיבעיא וביבמות ק"ו א' עשו טצדקי להטעיהו ואם איתא ל"ל יכפוהו וז"ש אלא כו'. וכמש"ש ואלא היכא אימא לה כו':

ודוקא כו' כמש"ש ד' א' מנין ליבמה כו' וס"פ המדיר (כתובות ע"ז א)' מעשה כו':

ואם שניהם כו'. הוא דעת ר"ת בתוס' שם שפירש דמ"ש אין כופין היינו ליבם ואמשנ' ראשונה קאי אבל למשנה אחרונה כופין לחלוץ והא דאת' לקמי' דרב' ואמר כו' היינו באותן שבאו לחלוץ שניכר שאין מתכוונין לד"א שהרי רוצין לחלוץ אלא שבכתובות שם סד"ה ודיני כ' שגם לר"ח אין כופין רק במילי כו' וכן כ' ב"י וד"מ דאל"כ קשה על ר"ת ג"כ שהקשו על רש"י וז"ש אין מניחים כו'. ומה שכתב לעיל ומכל מקום אין כופין כו' גם ר"ח מודה בזה כנ"ל:

אח"כ. כנ"ל מהא דרב:

וי"א כו'. מיהא דס"ב יבמה כולי אלמ' כל שנאסר' עליו שלא בכוונה שלה כופין ה"נ כאן דנאסרה עליו מחמת חר"ג הגמ"ר סימן תשמ"ט ומרדכי שם כ' דאף בכה"ג אין כופין דאין זה נושא ב' נשים דמן השמים הקנו לו אבל הרב אזיל לשיטתו שפסק בסימן א' ס"י דאפילו ביבמה הוא חר"ג:

וי"א אפילו כו'. הוא דעת רש"י בד"ה א"ר כו' דנימא כו' ומיהו כולי והיינו באמתלא דוקא כמש"ש:

והמנהג כו'. אפילו יודעין כו' כי רוב הפוסקים הסכימו לפסק הגאונים שפ' כחכמים דאפילו משום ממה כמ"ש הריב"ש סימן תק"ט ואף להסוברים כאבא שאול פ' רבנן דאין כופין וחליצה מעושית שלא כדין פסול כמ"ש בסימן קס"ט בפס"ח כמ"ש:

וכ"ז כו' דאפשר כולי הא אסור' להתייב' כופין כמ"ש ס"פ המדיר (כתובות ע"ז א)' שמעשין לפסולות:

אבל אם כו'. יבמות שם:

ודוקא כו' תוס' בכתובו' ס"ד א' סד"ה תבע ואין להקשות כו' א"כ כו':

מיהו כו' כמ"ש רש"י כנ"ל ובזה מתורץ מה שהקשו תוס' על רש"י ל"ל להטעותו כו' וממש"ש ק"ו א' א"ל השתא מינך איפסלא כו' ופי' שכופין אותו כיון דאסיר' ליה וה"נ אית' בירושלמי ספי"ב אתא עובד' קומי רב הונא ועבד כרשב"ל כד שמע רבי יוחנן חזר וכפה וחלץ לה זימנ' תנינית ובגמר' שם א"ל ר"פ לא סבר מר כו' אלא הכי איתא כו' ולא שבקו דחלוץ ובתר הכי יכפוהו כיון דאפשר בהטעאה רשב"א שם לחד תירוץ ע"ש:

ויזהרו כו' כיון שקנה כבר ע"י מעמד שלשתן ועח"מ סימן פ"א סי"ז מש"ש:

או שנדרה כו'. רמב"ם וכמ"ש בגמר' שם קי"ב א' וכפירש תוס' שם ורי"ף וש"פ:

ואם כו' וכן כו'. מתני' שם:

היה כו' ומ"מ ר"ת ומבקשין ממנו ואין כופין כו' כיון שנתכוונה לכך:

וי"א כו'. ז"ל הרשב"א לא מצינו שכותבין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה אבל זו שנאסר' לא כיון שא"א להתייב' ותדע שאין לך גורמ' יותר ממזנה ולא הפסידה בלאותי' ועוד נידרת הנ"ל שלמד הרי"ף ממנה למורדת חולקין הכל עליו כנ"ל דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל ועוד שרש"י פי' בע"א והוא הנכון וכ"ש בשרקקה דלא נתכוונה לאסרה עליו ולפ"ז ה"ה בכל הנ"ל שא"ל דין מורדת אלא שהרב חושש בפסק הרי"ף שנק' מורדת רק ברקקה שלא נתכוונה כנ"ל וז"ש וכבר נתבאר כו' כמ"ש הרי"ף ורמב"ן כנ"ל:

יבמה כו'. רמב"ם וכפי' תוס' שם ד"ה תבע ועי"ל תבע כו' וכ' מ"מ וסובר הרמב"ם דאפילו למשנה הראשונה הדין כן ויש חולקים כו':

אפי' כו'. ר"ל אף שאמרו שם כיון דאגידא בי' כו' ב' הרמב"ם דה"נ אפשר שיש' אשה אחרת או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה וראיה מדלא תי' בגמ' בכה"ג:

ודינה כמורדת. גמ' שם כאן כו':

כל יבמה כולי עבה"ג ור"ל מדלא איבעי' לן להיפך שניה ליבם ולא לבעל דודאי אית לה כתובה דלא אתעביד בה אסורה ואע"ג דבירושלמי איבעי' להו ולא אפשיטא אנן אגמ' דידן סמכינן רמב"ן ורשב"א ושניה חולצת ולא מתיבמ' כמ"ש בפ"ב. מ"מ פ"ב הלכה י"ז:

וסימן כו'. דקי"ל בכתובו' כ"ד א' באלמנה כו' מ"ט כי אקני כו' וכ' הרי"ף שם שמעינן מהא מאן דמגרש לאיתתא מדעתא דנפשי אין שמין דאיהו קא מפיק לה ולא ממילא נפק' משא"כ כאן דממילא נפקא כמו אלמנה שהרי כתובת' מנכסי בעלה הראשון והוא אינו יורש הנכסים ושל אחיו הם והוא קנה לה הנכסים ואזלינן בתר אומד דעתו ואין הולכין אחר החלוץ והיא כאלמנה אחרת:

וכן אם כו'. שהי' מן החולצות כמ"ש בס"פ המדיר מעשה כו':

וה"ה למ"ד כו'. ערש"י בכתובות פ"א א' ד"ה לגבות כו' שהייתי כו' משא"כ כאן:

אבל הקהלות כו'. משום עיגון פעמים שאינה חפיצה בו ואין כופין אותו כנ"ל ולפעמים שדוחק אותם לייבם שדוחק אותה עבור ממון שיודע בה שאינה חפיצה בו ועתה"ד סימן ר"כ וז"ש ואותו החצי כו' שאע"פ שמדינ' אין לחולץ כלום בנכסים כמ"ש בפ' החולץ מ"מ התקנה היתה כדי שירצה לחלוץ כמש"ו:

אפי' אין כו' עמ"ש למטה:

ומנכין כו' וצריכ' כו' כמו בכל אלמנה ועתו"ס דכתובות צ"ח א' ד"ה מוכרת כו':

ומה שנתן כו' כמש"ל סי' קס"א ע"ש:

ואפילו אם כו' כיון דמצוה בגדול וכן כשאין חפצין כולן כופין את הגדול כמש"ש ולכך היתה תקנה לגדול:

וכ"ז כו'. לשון תקנת שום בס"ס י"ז של מהרמ"פ יש ברירה ביד יורשי המת והיבם אם יפרעו להיבמה הכתובה במזומנים או יתנו לה חצי הנכסים שהניח כמו שהם כו':

ואפילו יש כו'. כי כותבין כן לשופרא דשטר' ועח"מ סימן ע"א סי"ד שטר כו':