למי שכופין להוציא בגט בין איש בין - שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ״ד

להוצי' וליתן כתובה. ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס' מיהו אם היה מוכה שחין קודם הנישואין י"ל גרע טפי כמ"ש בהרי"ף ס"פ הע"י ממאנת צריך ליתן תוס' הטעם מכדי דידע דהיא קטנה ולמה כתב לה ולא חשש דלמא תתחרט ונפק' אלא רצה לזלזל כן י"ל כאן כיון דהיה מ"ש למה כתב לה ת"כ, ובד"מ כתב נמי למ"ש הטור בבאה בטענה דאין לה ת"כ אפשר ה"ה הכא אלא כתב בשם הר"ן דצריך ליתן ת"כ וא"י איך כ"כ בשם הר"ן וממ"ש הר"ן בפ' אלמנה ניזונת משמע דס"ל דאין לה ולא ראיתי דהר"ן כתב דיש לה ת"כ וכן אית' בתו' ובמ' שם ובהג"א ריש המדיר בשם ר"ח דאין לה אלא ר"ת ס"ל דיש להן ואין ראי' מדבריו דהא ס"ל הבאה מחמת טענה נמי יש לה ולא קי"ל כוותי':

ואם ידעה בהם. היינו דעת הרמ"ה לפ"ז בריח פה ושאר דברי' אם ידעה בהן אין כופין א"כ למאן דתנא במתני' הראשונה האיש שנולדו בו מומין וכו' אין כופין קאמר בש"ס נולדו מכ"ש היו משום דסברה וקבלה ה"ק מכ"ש היו דאז אפי' בריח פה וכו' אין כופין ולמ"ד היו קשה היו אפילו ריח פה נמי אין כופין ואפשר למ"ד זה באמת פי' במתני' שניה אלו שכופין וכו' ריח פה איירי אפי' אם היו מ"מ כופין ור"מ ורבנן פליגי אם התנה בפירוש אלא אנן קי"ל כמ"ד נולדו מכ"ש היו אז אמרינן דפליגי בהיו והא דתנא במתני' אלו כופין בין שהיו עד שלא נשאת פי' ב"ח היינו שהיו והיא לא היתה יודעת מיהו במתני' קמיית' במומין י"ל בהיו ולא היתה יודעת כופין ג"כ אלא החילוק בין תרי משניו' הללו בנולדו אז בריח פה כופין ובשאר מומין אין כופין אבל אם לא יודעת הוי מקח טעות וכופין להוצי' כמ"ש בסי' ל"ט וקי"ז אם נמצ' בה מומין, וא"ל למה לא אוקמי הפלוגת' בענין זה למ"ד היו היינו היו ולא היתה יודעת מכ"ש נולדו ומ"ד נולדו ס"ל היו הוי מקח טעות וי"ל דס"ל לכ"ע בכה"ג הוי מקח טעות וב"ח מפרש בע"א ולדיד' אליב' דהרמ"ה אין כופין על מומין אפילו היו ולא היתה יודעת ומכ"ש לשיטות שאר פוסקים איירי הכל היו יודעת ולא נשמע כלל הדין היו ולא היתה יודעת וי"ל לכ"ע כופין אפילו במומין, והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוצי' מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקי' והא שפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקי' משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דוק' נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי"ל דוק' לענין כתובה כ"כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר' א"צ ליתן לה הכתוב' דאל"כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ"ש בתוס' יבמות דף ס"ד ובפ' המדיר ובמ' ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ"ע אפי' בהתנה והיה בו מעיקר' כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן:

נעשה האיש מוכה שחין. בסמוך כתבתי די"א אם היה מ"ש מעיקר' אין לה כתובה כדי שלא תערים, ובמרדכי פ' המדיר כתב דיש לה כתובה כיון דיכול להתנות אם תצא ממנו דאין לה כתובה ואם לא התנה פסידה דידיה הוא ותוס' כתבו במקום דיש חשש ערמה אין לה כתובה ופרישה הקשה אם התנה עמה למה צריך ליתן לה כתובה ותירץ כיון דהיא היתה רוצה לישב עמו מ"ה צריך ליתן לה הכתובה נשמע אם היא רוצה לגרשו אין לה כתובה וא"ל כשנעשה כן אחר הנישואין לימא נסתחפה שדה של אשה תירצו תוס' האשה שדה של האיש ואין איש שדה של אשה:

אם יש עדות בדבר. ואין להחרי' אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות הם חדושי אגודה:

כופין אותו לזון. לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש וי"ל אם היא אינה רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמ"ש בסמוך:

כופין אותו להוציאו. אפי' קבלה עליה ב"ז:

וכן הדין וכו'. כלומר בענין הכפיה שוין הדיני' אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אינן שוין דאם אינו רוצה לשמש קי"ל דהוי מורד ומוסיפין על הכתובה ובאם אינו רוצה לזון אין מוסיפים למאי דקי"ל מורד מתשמיש נקרא מורד ולא מורד ממלאכה, ועיין ר"ס ע"ז:

אבל בב' ידיו וכו'. היינו שנולדו בו אבל אם היו בו תלי' בפלוגת' שהבאתי סק"ב ב"ח ושם כתבתי עכ"פ אף היא לא נעשית מורדת כשאינה רוצה לדור עמו:

י"א שאינו מום. באיש אף על גב באשה הי' מום כמ"ש בש"ס ובסי' קט"ו מ"מ אשה ניח' לה בכל דהוא אף על גב בריח חוטם באיש מום ובאש' י"א שאינו מום כמ"ש בסימן ל"ט שם תלי' בכח מי שנתחזק יכול לסבול יותר כמ"ש במ' ובהג"א אבל בשאר מומין אמרי' אשה ניחא לה בכל דהוא, משמע דאין סכנה בדבר אם משמש' עם בעלה נכפה דאם היה סכנה בדבר מהיכא תיתי לומר דאין כופין לפ"ז אם היה תנאי בדבר א"י לגרש אבל בתשו' הרא"ש כלל מ"ב מבואר דיש סכנה בדבר לכן אפי' תנאי לא מהני:

ואין לה כבר שום בן. ב"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה:

ואומרת שהוא גורם וכו'. לשיטו' תוס' והרא"ש הא דצריכ' לומר שאינו י"כ משום דע"כ איירי בשהה עמה י"ש דאל"כ ליחוש שמא עיני' נתנה באחר כיון שהיא תובע' גט אלא איירי בשהה עמה י"ש ע"כ אם עדיין לא קיים פו"ר ת"ל דכופין אותו לגרשה מדינא דש"ס כדי שיקיים פו"ר אלא ע"כ איירי דהוא כבר קיים פו"ר מ"ה לא כייפינן ליה אלא מחמת טענות דידה מ"ה צריכה לומר שאינו יורה כחץ כיון שכבר הוליד מסתבר' דהיא הגרם שאינו מוליד לכן צ"ל שאינו י"כ אבל לדידן דאין כופין על ביטול פו"ר אפי' בשהתה י"ש א"כ אפי' אם הוא י"כ מ"מ כשבאת' בטענה בעינן חוטרא לידי ושהתה י"ש ועדיין לא הוליד כופין אותו לגרש ונותן לה הכתובה ולפי תירוץ של הר"ש בתו' אז בבעל שלישי צריכ' לטעון שאינו י"כ כיון שהוא מוחזקת בשלשה אנשים והיינו מ"ש בסמוך בהג"ה מיהו הנ"י כתב בשם כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל בבעל השלישי אינה נאמנ' אפי' כשאמר' שאינו י"כ לשיטות הרי"ף לפי' הרמב"ן והרא"ש כל שהוא טוען ברי מינה הוא כגון האומר שפולטת הזרע אפי' אם היא מכחש' אותו אין לה כתובה והוא ישבע ע"ז אא"כ שהיא אומרת שאינו י"כ וזאת הוא א"י אז היא נאמנת ודוקא אחר י"ש וגם הוא א"י לגרשה תוך י"ש דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנת' כי כ"א יאמר מינה הוא כדי להפסיד לה הכתוב' ועיין במלחמות ה', ולהרא"ש גם תוך י"ש יכול לגרשה כשאומר מינה הוא ותפסיד הכתובה אא"כ שתאמר שאינו י"כ וברמב"ם פט"ו ה"א נראה דס"ל לעולם צריכה היא לומר שהוא אינו י"כ אפי' בבעל הראשון ולא הוליד עדיין והוא אינו טוען ברי כדמשמע שם דין י' וכל שאינה טוענת ברי שאינו י"כ מפסדת הכתובה דאוקמי' ממון בחזק' בעלי' ודוחק לומר דהרמב"ם סומך את עצמו דמוכרח הוא דאיירי בהוליד הוא דאל"כ למה לא כפינן ליה לקיים פו"ר ובדין ט' איירי באומר ברי מינה הוא כל זה דוחק הוא לפ"ז מ"ש לדעת הרמב"ם צ"ל מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנו והיינו שמא לא זכה שיורה כחץ וי"כ תליא בזכות כי מחמת שאינו י"כ אינו מוליד ובזה מיושב קושי' התו' שם בד"ה שבינו לבינה כתבו תימא במאי איירי אי בשהת' י"ש ל"ל י"כ ת"ל לפי שלא זכה לבנות ממנה וכו' ע"ש ולדעת הרמב"ם לק"מ ולכאורה היה נראה גם המחבר חושש לדעת הרמב"ם מ"ה סתם וכתב בדין שאומר' שאינו י"כ אפילו דאינו אומר ברי ומכחיש אותה גם משמע דאיירי אפילו בבעל הראשון ואפילו אם אין לו בנים מדכתב אפי' יש לו בנים ש"מ דין זה איירי אפי' אין לו בנים צריכה לומר שאינו י"כ ולא כהגה' רמ"א שהביא דעת תוס' על דברי המחבר כאלו לא היה חילוק ביניהם:

אם שהתה עמו י"ש. נראה אף לשיטות הרי"ף אחר עשר שנים כשהיא באה לגרשו לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר אף על גב על סוגיא זו דאיירי אחר י"ש כתב הא דלא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר משום אנן מפקינן בע"כ משמע לכאורה אפי' אחר י' שנים אם היא מבקשת לגרשו חיישינן שמא עיניה נתנה באחר א"א לומר כן דהא הסוגיא ההיא דאתי' לקמי' ר"א וכו' דאיירי דהיא היתה תובעת הגט ומ"מ לא חיישינן שמא נתנה עיני' באחר גם בהרי"ף מ"ש על הסוגיא דנדרים מבואר אחר י"ש לא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר וע"כ הרי"ף לדיוקא קאמר אף שאיירי דהוא רוצה לגרשה מ"מ דוקא אחר י"ש איירי ובתוך י"ש א"י לגרשה להפסיד לה הכתוב' כמ"ש בסמוך:

ויש לו להחרים. כיון דאין לו טענות ברי להכחישה א"י להשביעה:

תצא הראשונה. כיון שמבורר דהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה ולא אמרי' שלא זכה להבנו' ממנו אפי' לרמב"ם שכתבתי הזכות מונע שאינו י"כ מ"מ כל שראינו שהוא י"כ לא אמרי' שהוא לא זכה אלא אמרי' היא גרמה וכן ס"ל לתו' לשיטת' אם ילד כבר תלינן הקלקול בה ולא אמרי' שלא זכה להבנות ממנה:

יוציא שתיהם. כן הוא דעת הטור כלומר יוציא מיד וא"צ להמתין י"ש בשניה וכ"כ בלבוש כיון דשהה עם הראשונ' י"ש ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשו ובדק נפשי' תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ א"י הראשונה לגרשו תוך י"ש דאכתי חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כיון שהוא תוך עשר שנים והיא רצונה לגרש ועיין בטור:

יוציא מיד. כ"כ תוס' ד"ה שבינו לבינה וכ"כ הטור ומהרא"ש לא משמע כן ונראה דס"ל אפי' אם הוא עקר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כיון שהיא תוך י"ש וכן הוא להדיא בהרא"ש ס"פ הע"י בעובדא האי דאתי' קמי' דר"א ע"ש:

וה"ה אם שהה י"ש וכו'. בש"ס איתא הוא אומר מינה והי' אומרת מיניה נאמנת אמר איזיל ואבדוק נפשאי רשאי, וכבר כתבתי השיטות ולכ"א לפי שטתו ברישא הוא אמר מינה כן הוא בסיפא אם אמר איזיל ואשא אשה אחרת ולשיטות הרמב"ם שכתבתי כל אשה צריכה לומר שאינו י"כ והיינו מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנה ואם אמר אשא אשה אחרת אז אם ילדה מבורר דמניעה ממנה ולא אמרי' שמא לא זכה להבנות ממנה, והטור הביא תשובת הרא"ש שכתב אם נשא אשה שניה וילדה לא הפסידה הראשונה ואמרי' שמא לא זכה להבנות ממנה עד שהיא מוחזקת לא ילדה לג' אנשים ואח"כ כתב הטור דין זה אם אמר אשא אחרת ואם ילדה תצא הראשונה בלא כתובה ובד"מ מחלק בין שני דינים הללו וכתב דאיירי כאן דהיא לא ילדה לב' אנשים ונשאת לג' ולא ילדה ואומר' דהוא אינו י"כ נאמנת ויש לה כתובה ואם נשא אחרת וילדה אז לא אמרי' דלא זכה להבנות אלא היא מוחזקת דלא ילדה והיינו כתירץ הר"ש בתוס' שהבאתי לעיל דסוגיא הוא אמר מינה וכו' איירי בבעל ג' אז מ"ש שם בסוגיא ע"ז אמר איזיל ואבדוק לנפשי' ע"כ קאי על בעל ג' אבל לשיטו' הרי"ף דס"ל הסוגיא איירי אף בבעל הראשון והשני והוא טוען ברי ע"כ מ"ש איזיל ואבדוק לנפשי' איירי נמי בטוען ברי אז אם ילדה השני' תצא הראשונה בלא הכתובה אבל בשלא טוען ברי אפילו אם ילדה השני' אמרי' שמא לא זכה להבנות מהראשונ' אבל אם טוען ברי מינה היינו שפולט' ש"ז והוא נאמן בטענתו אלא היא טוענת אף הוא אינו ראוי להוליד משום דאינו י"כ א"כ כשילד' השני' מוכחש טענת' הראשונ' וברי שלו קיים בזה מתורץ שפיר דברי הטור ולא כד"מ שדוחה חילוק זה ומה שהקשה שם אנ"ל וכן מהרש"ל וב"ח פירשו דטור איירי כשטוען ברי וכן לתירץ של תוס' כשהיה לו כבר בנים צריכה לומר שאינו י"כ דאל"כ לא תלינן הזכות גורם שלא זכה להבנות ממנה אלא תולין הקלקול בה איירי נמי מ"ש איזיל ואבדוק לנפשי' בכה"ג להכחיש טענתה שהיא אומר' שאינו י"כ כלומר השתא תש כחו ואם ילדה השני' הוברר דלא תש כחו, מיהו לתירוץ זה של התוס' אם ילד כבר לא תלינן בזכות לכן צריכה לומר שאינו י"כ ע"כ אף אם לא ילד ומוליד השתא מן השני' תצא הראשונה בלא כתוב' דהא תש כחו א"י לומר וכיון שהוא מוליד לא תלינן שלא זכה להבנות ממנה ומה שפסק בתשו' הרא"ש אף שילדה השני' לא תפסיד הראשונה משום שדוחה שם בתשוב' תירץ זה וכן בפסקיו משמע דלא ס"ל תירוץ זה ותפס' בתשובה לעיקר תירוץ של הר"ש הנ"ל כל שלא הוחזק' בג' אנשים אמרינן שהוא לא זכה להבנות ממנה אף על פי שמוליד מנשים אחרים לפ"ז דברי רמ"א בהג"ה תמוהים בעיני שכתב בסמוך כתירוץ של תוס' כשהיה לו בנים צ"ל שאינו י"כ דאל"כ לא תלינן שזכות גורם אלא אמרינן שהיא עקרה א"כ איך אפשר לומר בשהה י"ש דאי"ל איזיל ואבדוק לנפשי' דהא אם יוליד מאחר' אז לא תלי' תו בזכו' אלא היא גרמ' ואין נראה לומר דס"ל אפילו לדברי תוס' אם ילד כבר תלי' הקלקול בה אבל אם לא ילד כבר לא אמרינן שיבדוק לנפשי' חדא מלשונו משמע אפילו אם הלך ובדק נפשו וילדה שני' לא תפסיד הראשונ' ולתוס' בוודאי אם ילד' השני' תלי' הקלקול בראשונ' כדמשמע בתשובת הרא"ש שם גם מנ"ל לחלק בזה וצ"ע ודברי הטור ג"כ לכאורה תמו' מ"ש בדין כשהיא באה בטענת בעינן חוטר' לידי ואומר' שאינו י"כ קשה דהא איירי דהוא אינו טוען נגד' כלום גם לא איירי בבעל ג' דהא לא אידכר מזה א"כ לשיטות הרי"ף גם לתירוץ הר"ש בתוס' אצ"ל שאינו י"כ ואי ס"ל לתירוץ של תוס' ביש לו בנים צ"ל שאינו י"כ קשה חדא הרא"ש בתשובה הנ"ל דוחה תירוץ זה עוד קשה איך כתב אפילו יש לו בנים הא איירי דוקא כשיש לו בנים גם קשה קושי' הנ"ל דא"כ איך הביא תשובת הרא"ש כשמוליד מן השני' דתולין דלא זכה להבנות ממנה ואם ס"ל כהרמב"ם כמ"ש לעיל סק"ט ג"כ קשה איך הביא תשובת הרא"ש דהא אם היא צריכ' לטעון ברי דהמניע' ממנה א"כ ע"כ הסוגיא איזיל ואבדוק לנפשי' איירי נמי בכה"ג ואם בדק נפשיה וילדה השניה תו לא תלינן בזכות, מיהו בטור יש לומר דפוסק בתוספו' היינו כשהיא באה לגרשו אז אמרינן כיון שילד כבר י"ל הקלקול באה ממנה והיא א"י לגרשו ובתשו' הרא"ש איירי כשהו' בא לגרשה ולפחות לה הכתובה אז י"ל להיפוך אפי' שמוליד מנשים אחרות שמא לא זכה להבנות ממנה והא שכתב בסעיף ל' דהיא טוענת שהוא אינו י"כ ושם איירי דהוא רוצה לגרשה י"ל משום דהוא טוען ברי מינה הוא המניעה מ"ה צריכה לטעון ברי שהוא אינו י"כ ובזה י"ל דברי הטור אבל רמ"א קשה דא"א ליישב כהנ"ל דהא הוא כתב דיני' הללו אהא שהיא רוצה לגרשו:

י"א שהיא נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו מ"ה אפילו תוך י"ש נאמנת ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסי' י"ז באמרה גרשתני ואפי' בלא טענה בעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה:

ולא יתן לה כתובה. כיון דהוא מכחיש' ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ות"כ, /ולענין תוספת כתובה/ כתב הרא"ש בתשו' שהביא הטור והרשב"א בתשו' דא"צ ליתן ת"כ כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפי' אם תפסה מוציאים ממנה מיהו בתו' מבואר הטעם דלא יתן תוספ' משום דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה ועלתה בתיקו כמ"ש בסי' ס' לפ"ז מהני תפיסה אבל הטעם דלא הוסיף לה למעל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך ועיין בסעיף אח"ז ועיין תשובת רשב"א סי' תרכ"ח אפי' נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהו' מכחיש' ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגתא כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוציא הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דיני' הללו שוים ועיין תוספות סוף נדרים:

ואם מגרשה מעצמו וכו'. יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד' מיהו למ"ש תוס' ס"פ הע"י ובסוף נדרי' א"צ ליתן לה ת"כ כיון דא"י לבא עליה הוי כנכנסה לחופ' ולא נבעלה דלית לה כתובה כמ"ש בסי' ס' ואם יכול להתקשו' ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס' ס"פ הע"י דיש לה ת"כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס' סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת"כ:

ואסורה להנשא לו. אז כופין אותו אפילו בלא טענה בעינן חוטרא לידי כמו אם אין לו גבורת אנשים כיון דאסורה להנשא מחמתו:

יוציא ויתן כתובה. למ"ש לעיל לרוב הפוסקים אם לא אמרה שהוא אינו י"כ מ"מ חייב ליתן לה הכתובה אבל אם הוא טוען ברי דהיא פולט' הזרע או כיוצא בזה דהמניע' ממנה והיא א"י אם הוא י"כ אין לה כתובה ודינה כאיילנות כמ"ש ברמב"ם שם אפילו אם הוא רוצה לגרשה וכן הוא לשיטות הרי"ף הוא אמר מינה קאי על מתני' דב"ד כופין אותו לגרש ומ"מ אם אמר מינה נאמן אא"כ דהיא אומרת דהוא אינו י"כ וכן הוא בהרא"ש ולא כפרישה סי' קמ"א, ולפי משמעות דברי המחבר מ"ש בסעיף ו' פוסק כרמב"ם קשה איך כתב כאן סתם דיוציא ויתן כתובה דהא לרמב"ם כל שהי' אינו אומר' ברי דהמניע' ממנו אין לה כתובה:

או ישא אשה וכו'. היינו הברירה בידו אבל היא א"י לומר שישא אחרת ולא יגרש אותה כי לפעמים לא יהבא ליה אתתא כל היכא דאגיד' בה נ"י ומשמע אפי' היכא דהיא אמרה דהוא אינו י"כ מ"מ כופין אותו לגרש זאת וישא אחרת אף על גב שהיא נאמנת לענין כתובה ולדעת הרמב"ם מבואר כן במתני' דהא מתני' נשא אשה ושהה עמה י"ש יוציא ויתן כתובה איירי דהיא טוענת ברי דהוא אינו י"כ כמ"ש בסמוך ותנא אינו רשאי לבטל, ואם הוליד ומתו בניה עיין תשובת הרשב"א שהביא הב"י ובנ"י ובש"ג:

אין כופין להוציא. היינו כשהיא ראוי' עוד להוליד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא:

ונאמן האיש לומר וכו'. משום בכל מצות כאלו שאין הוכחה שעושה דרך מרד נאמן על עצמו שם בנ"י:

הלך בסחורה. ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י, טור:

שלשה פעמים. כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילי' בתחלת עיבור' נ"י ועיין תוס' ובהרא"ש מ"ש בשם הר"ש לרבי אפי' בהפילה מוחזקת בתרי זימנא מיהו לא קי"ל כר"ש בזה:

ויוציא ויתן כתובה. משום דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה ולרמב"ם דס"ל דהיא צריכ' לטעון ברי שהוא /אינו/ י"כ דאל"כ אוקמ' הממון בחזקת הבעל וכשאומרת שהוא אינו י"כ אז אמרינן הוא לא זכה להבנות כן ה"נ אמרינן הוא לא זכה להבנות:

היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיני' נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש כ"כ הנ"י וא"י מה חשש איכא הכא דהא אחר י"ש הוא ואפשר דס"ל אפי' אחר י"ש אכתי איכא חשש שמא נתנה עיניה באחר אא"כ דאיכא עשרה מיום שהיה בו חסרון זה ושתקה י"ש אבל בכה"ג אפשר דהפילה תוך י"ש א"כ נתעבר' ממנו תוך י"ש מ"ה כתב דהב"ד כפו אותו והיא לא תבעה הגט גם י"ל כיון דהיא מחזקת לנפשה לעקרה י"ל יותר שמא עיני' נתנה באחר אפי' אם הוא אחר י"ש:

נאמנת. וא"ל למה הוא אינו נאמן הא יש לו מיגו די"ל דמכיר בעצמו שאינו מוליד וי"ל כיון שכבר הוליד אלא שהפיל' ריע טענתו לבטל החזקה דלא מחזקת נפשה בעקרה נ"י ולכאור' קשה הא היא אומרת דלא הפילה א"כ לא הוליד כלל ואכתי יש לו מיגו בשלמא כשהפילה בוודאי אלא הם מחולקים כמה פעמים הפיל' שפיר תירצו אבל בדין זה כשהיא אומרת לא הפלתי קשה הא יש לו מיגו ואפשר דסבירא ליה הסוגיא איירי דהוליד פ"א ומת הולד ואח"כ הם מחלוקים כמה שנים לא הוליד' מ"ה ריע טענתו והא דנאמן לומר דמכיר בעצמו שא"י להוליד איירי כשלא הוליד עדיין ולרש"י דפירש דהיא אומר' לא הפלתי ועקרה אני צ"ל דס"ל דאין אומרי' מיגו די"ל עקר אני דהוא ג"כ אינו רוצה להחזיק לנפשו לעקר בוודאי כשאומ' עקר אני נאמן אבל מיגו כזה לא אמרינן וא"ל למה היא נאמנת להוציא ממון ממנו וכשהיא אומר' דאין לו גבורת אנשי' והוא מכחיש אינה נאמנת להוציא ממון כי ש"ה דיש חזקה דאינה מעיזה וחזקה דלא היתה מחזק' נפשה לעקרה ולהפיל אף על גב לדברי' היא מותר' לאחר מ"מ לא קפצי עליה כ"כ:

משביעה שבועת היסת. כיון דיש כאן טענות ברי מה שהוא טוען מכחיש אותה אף על גב דאין טענתה על הכתובה מ"מ לפ"ד אין הזמן הפרעון השתא דעדיין לא עברו י"ש שלא הולידה והוי כלוה הטוען דעדיין לא הגיע הז"פ כמ"ש בח"ה סימן ע"ג ועיין במגיד ובכ"מ אף על גב חז"ל האמינו אותה מטעם דלא מחזיק' לנפשה לעקרה מ"מ צריכה לישבע היסת:

לא תנשא לשלישי. דקי"ל בנישואין כרבי שני פעמים הוי חזקה אבל לענין ממון הלכה כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מ"ה אית לה כתובה מן השני כ"כ תוספות והא דבעינן ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך:

תצא שלא בכתובה. היינו תצא מיד אפילו הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת אלא לענין ממון יש לחלק כמ"ש תוס' אם הכיר בה צריך ליתן לה הכתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות מ"ה אין לה כתובה אפילו דלא שהה עם הג' י"ש ואכתי לא הוחזק ג"פ ואם נשאת למי שקיים פ"ו או שיש לו אשה אחרת משמע דצריך ליתן לה הכתובה אפי' לא הכיר ולא אמר מ"ט הוא:

לא תחזיר. משום דאמרי השתא היא כחשי מיהו טענה זו לא מהני להוציא ממון אלא מחמת טענה זו לא תחזור מה שגבתה מראשון ומשני כ"כ תוס' והרא"ש והטור, מיהו הנ"י כתב בשם כמה פוסקים אפי' לא גבתה עדיין גובה מהם וכן משמע במרדכי דהא כתב אלו דברי' עשאו חז"ל בבירור הדעת ולא מטעם ספק אף על גב מ"ש שם דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא קי"ל כוותי' מ"מ דינו שפיר דלאו ספק הוא ונראה לדעת הרא"ש דוק' אם גבתה מראשון ומשני לא תחזיר אבל תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענות ברי דהשתא כחשה:

ראוי להחמיר. עיין דינים אלו בתו' ובהרא"ש ס"פ הע"י ובמ' ר"פ המדיר וכללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפילו בשוטי' כמ"ש ס"פ המדיר וכן אם נשא שני' וכן כל הני דאיתא רס"ז לכ"ע כופין בשוטים משום דמפורש בש"ס דכופין אותם וכל הני דכופין מחמתם אין נותנים להם תוספות כתובה אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה ת"כ דלאו מחמתה הוא כמ"ש בתוס' ס"פ הע"י, וכשבאה מחמת טענה איתא בש"ס ס"פ הנ"ל דכופין אותו והיינו בשוטים וכ"כ תוספות אלא הרשב"א כתב בתשובה אלף קצ"ב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפי' על הכתובה כדין מורד, ומי ששהה עם אשתו י"ש לדעת הרי"ף כופין בשוטי' וכ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א ועיין בדרישה, ובהג"מ פ' הע"י כתב בתחלה צ"ע בזמן הזה אם יכול לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ואחר כך הביא תשובת ר"ג דפסק דיכול לגרשה בע"כ, ודוחק לומר תשובה זו כתב קודם התקנה, ובתשובת ריב"ש סימן ט"ו כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווג משום דהיה צריך לכפות את כולם וא"א לכן כל שאינו איסור מצד הנישואים העלימו עיניהם גם נתן טעם לפי מנהג ארצו דאפשר לו לישא עוד אחרת אף על גב זו אינה יולדה יכול לישא אחרת מ"ה העלימו עיניהם נשמע מזה לפי מנהג שלנו אז טעם השני לא שייך כלל ואף לטעם הראשון מ"מ האיסור במקומו עומד אלא חכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל ע"כ אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יכול לגרשה בע"כ ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להיתר ונשאת כופין להוציא ול"ד למ"ש בסי' י"ז סעיף ל"ד בשם תשובת הרא"ש במים שאל"ס והור' חכם להיתר לא תצא משום שם קי"ל רוב' למית' לכן מקילין שם אבל באיסורים אלו אין היתר כלל:

מחתך נחשת מעיקרו פי' ממקום מוצאו מן הארץ והטעם בכל אלו שאומנתן מוסרחת:

מפני שהיא ממיקתו לשון המק בשרו פי' שהתשמיש קשה לו ומה שצריך ליתן כתובה אע"פ שהתנה תחלה כיון שהכפייה אינה בשבילה אלא בשבילו:

אבל בשתי ידיו כו' כתב רש"ל דאפי' נעשה כן אחר נשואין אין יכול לומר לה נסתחפה שדך דהבעל הוא אינו שדה שלה אלא האשה שדה של הבעל כ"כ התוס' פרק המדיר:

אין שומעין לה דאינה מפקדא על פריה ורביה:

תצא ראשונה בלא כתובה פי' אם הוא רוצה שיוציאנה ועיין מ"ש בסעיף ט"ו בדברי הטור והם דברי הש"ע כאן:

י"א שהיא נאמנת הטעם בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת והקשה הדרישה ממ"ש הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ם שאם טוענת שהוא מוריד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו' ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע ותירץ דאה"נ דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל וקושיא זו נראה דלק"מ דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה (שאינו רוצה) או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום (ביניהם) כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי' (הרא"ש) עושין שיעור עד (שיתפייסו) ועושין פשרה כפי הדין היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הב"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקי' אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה משא"כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש בזה לא (שייך לומר) השוואה אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע"י כפיי') ואה"נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב"י תשובת (רשב"ץ אם) טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל כו' ודאי (דאין כופין) ואם כופין הוה שלא כדין כ"ז הוא פשוט לפי ע"ד:

אינו שוכב עמה כו' תימא הוא זה שהרי מבואר (דאין הדין דומים לאין לו גבורת אנשים וכפי מה שביארנו והיא מוכרח עכ"פ (ובטור מביא תשובה) בכאן ע"ש וכתב לענין זה לא חלתה השבועה (כי כבר היה מחויב הראשונה לפרנס) כתב בדרישה וקשה דלעיל סי' קי"ח כ' תשובת (הרא"ש ראובן חייט) שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנסת אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי"ל הך דהכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר (וגם שם בתשובה) לא תלה הטעם במה שהניח החצי אלא משום דאין שיעבוד על גופו עכ"ל ולפי ע"ד לק"מ דכבר קי"ל דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ באיסור מוסיף חל איסור על איסור כדאי' פ' ד' אחים ובהרבה דוכתי ה"נ לעיל סי' קי"ח דנשבע לתת חצי הריוח וחלה השבועה עכ"פ באם ירויח כ"כ שיספיק החצי לאשתו ע"כ ה"ל איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק אלא שעדיין י"ל שם כיון שבשעה שבאים לדין כבר מונח המעות שהרויח ויש להאשה ג"כ שייכות על הממון מצד חיוב פרנסתה נמצא ה"ל ממון זה משועבד לשניהם לזה כתב שם דאפי' במוכר נכסיו אין שיעבוד למזון האשה והבנות על אותו הממון ק"ו כאן בשיעבוד גופו אבל כאן דנשבע לשני' לתת לה כל מה שירויח אפי' אם ירויח הרבה נמצא מפקיע חיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה רק שעכ"פ חייב לפרנס גם השניה מצד שהיא ג"כ אשתו לזה פסק שיחלוק הדין ב' ב"ח הבאים כאחד ומ"ש הרא"ש אח"ז ואין היתר לשבועתו כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון מה שכבר נתחייב לה קשה הא א"צ היתר כלל דהא אינה חלה כלל צ"ל דה"ק שאין שום סברא לומר אעפ"י שנאמר שהשבועה חלה מ"מ ירצה להתיר השבועה זה אינו עוד הקשה דכאן כתב הרא"ש מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך (קדימה) אלא בשעבוד קרקעות משמע דבשעבוד קרקעות שייך קדימה אפילו במזונות ופרנסה ולעיל סי' קי"ח כתב אפי' אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהם למזון האשה והבנות כו' וכ"ה בח"מ סי' צ"ז בדין סידור ב"ח דאין משיירין למזון אשתו כו' והאריך בזה ולפע"ד אין כאן קושיא כלל דודאי גם כאן אם היה בו קרקע ושיעבד אותה בפי' לאשה ראשונה לפרנסתה פשיטא שאפילו אם היה אחר (כך) לאדם אחר חוב עליו שאין לו בה כלום וכ"ש אשתו השניה שאין אחר השעבוד כלום ולא אמרו אין מוציאין למזון האשה אלא כשלא שעבד לה בפירוש קודם לזה אלא שלא תטעה לומר שמה ששעבד גופו לפרנסת הראשונה בכתובה ואנא אפלח ואזין כו' ה"ל כמו שעבוד קרקע בפי' ויש לה קדימה לזה כתב הרא"ש שאינו דומה לקרקע שהוא יכול לשעבד גופו לכמה נשים ואין זה שעבוד בפי' לבטל זכות השניה. נמצא דלק"מ מן סימן קי"ח דכתב שם אפילו אם מוכר נכסיו אין מוציאין דשם לא מיירי ששעבד הנכסים בפי' תחלה לראשונה ע"כ אמר שם דיש ק"ו דאפי' בקרקע שנמכרת לזה מוציאין כ"ש באשה וזה פשוט לפע"ד ואין כאן קושיא כלל:

אין שומעין לו פי' אע"פ שהוא אומר שרוצה לישא אחרת דלא נאמין לו בכך:

אעפ"י שמשמשים שאנו תולין שהעון שגרם להיות חולים או חבושים גם מנע אותן מלהוליד כ"כ הרא"ש:

היא נאמנת דלא היתה מחזקת נפשה בעקרה וכן בסעיף י"ד נאמנת דלא מחזקת עצמה באפולי בנים:

שבטענה זו ויתחייב ליתן לה כתובה פי' שע"י שיתחייב להוציאה ולתת כתובתה ונהי דמשום חיוב להוציא אין עליו שבועה דאין כאן טענת ממון מ"מ יש עליו טענת ממון משום כתובה דאלו לא הוציאה אין עליו חיוב כתובה וכתב בטור ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי שומעין לו והוא דאפשר בסיפוקייהו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה והקשה מו"ח ז"ל והא כתב הטור לעיל סי' זה בשם תשו' הרא"ש אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג' אנשים בין לענין מזון בין לענין כתובה ותירץ דלעיל לא בא בטענת ברי וכאן טוען ברי ושהיא מתקשה בשעת תשמיש או מפלטת ש"ז ובחנם טרח כזה דהא אמרי' יוציא (ולא) יתן כתובה ע"כ אין הב"ד כופין אותו להוציא דהא יכול לקיים פריה ורביה מן האחרות אלא ע"כ דהאשה מבקשת שיוציא ויתן לה כתובה כזה אמרי' דלענין גט יש לה זכות אם באה בטענה שנזכר בסעיף ו' אבל לא לענין כתובה וכן העתיקו לעיל סעיף ו' בש"ע דאם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה כו' בדרך שזכרתי אבל הרא"ש לעיל לא מיירי שהיא תובעת גט אלא הוא באה להוציאה ולא ליתן לה כתובה בזה כתב שלא גרע כחה עד שתוחזק מג' אנשים וזה פשוט:

נזירות שמשון דזה אין לו התרה וע"כ טוב בשני גיטין דהא' יקיים שבועתו ושנית לעיקר הגט:

כתובה. ולענין תוספת כתובה פסק הב"ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ"ה אין לה תוספת ע"ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד"ם חא"ה ס"ס מ"א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד"ך בית ב' חדר יו"ד:

בהן. ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א"י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ"א שכתב אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים עיין ב"ש:

שחין. מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר"א ששון סימן רי"ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר"י אדרבי סימן מ"ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב"ז ח"ב סימן ר"ס וכ"כ באר שבע דף קי"ב. וע"ל סי' ל"ט ס"ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה"ג קפ"א ע"א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ"ט (ח"ב) [ח"ג] סימן רי"ב:

ממיקתו. פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו:

בעדים. ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ"ח ח"א סימן ז':

זונות. ראובן שבא על א"א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל"ג דאין כופין אותו להוציא. דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה ע"ש:

בדבר. ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב"ש:

מפרנס. ל"ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר"ם מטראני ח"א סימן ע"ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע"ש ועיין כנה"ג קפ"א ע"ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי"ט ח"א סימן קי"ג:

לזון. לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע"כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמש"ל בס"ק ב':

לשמש. כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב"ש:

ידיו. והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ"א סעיף א' אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ"פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די"ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש"ל ס"ק ב' ב"ש:

מום. אע"ג דבאשה הוי מום כמ"ש בסי' (קט"ז) [קי"ז] מ"מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש"ל ס"ק ג' בשם מהרמ"ט:

באיש. עיין כנה"ג דף קפ"ג ע"ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע"ש ועמ"ש דף קל"ב ע"א מש"ש:

שום בן. בנ"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב"ש:

גורם. עיין ב"ש:

תוס'. היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי"ק שורש פ"א. עיין כנה"ג קפ"א ע"ב סעיף כ"ח. ודף קפ"ב ע"א סמ"ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש"ך ח"ג סימן קי"ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח"ש בתשובה סי' מ"א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש"ך וכנה"ג הביא תשובת ב"י דאף אלו הם של בעל ע"ש קפ"א ע"א סעיף נ"א:

כתובה. כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה:

כתובה. ר"ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י"ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י"ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י"ש והוא רוצה לגרש ב"ש:

יו"ד שנים. ב"ש האריך והעלה דדברי רמ"א תמוהים ע"ש:

נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש"ה אפי' תוך י"ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסימן י"ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה עיין כנה"ג קפ"ב ע"א סעיף ל"ב. והרדב"ז ח"א סימן קי"ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ"י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ"ח ח"א סי' ס"ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע"ש סימן קכ"ו וכנה"ג קפ"ד ע"א:

כתובה. כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ"ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים:

כתובה. ולענין תוספת כתובה נמי צ"ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ"ע אם יש לה ת"כ עיין ב"ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר"מ ווייל סי' כ"ז משפט צדק ח"א סי' נ"ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב"ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם:

כתובתה. ל"ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב"ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה"ג קפ"ד ע"א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ"ח סי' כ"ט:

כתובה. עי' ב"ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע"ל סימן קי"ט ס"ק ז' מש"ש ועיין כנה"ג קפ"ב ע"ב סנ"ג ונ"ד:

להוציא. והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב"י בשם הריב"ש ע"ש ובד"מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב"י וד"מ וכנה"ג קפ"ד ע"ב:

בסחורה. ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י טור:

ג"פ. כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף:

לאחר. ולא תנשא אלא למי שקיים פו"ר ש"ג:

היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש נ"י עיין ב"ש אם יש עדים שהפילה אפי' הן נשים אינה נאמנת רשד"ם חא"ה סי' ק"ג וכתב כנה"ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע"ש קפ"ב ע"ב שנ"ה:

היסת. כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:

לשלישי. דקי"ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי"ל כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מש"ה אית לה כתובה מן השני תוס'. והא דצריך ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך ס"ק כ"ז:

בכתובה. היינו תצא מיד אפי' הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי' לא שהה עם הג' י"ש. ואם נשאת למי שקיים פו"ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי' לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב"ש:

תחזיר. משום דאמרי' השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב"ש:

בשוטים. עיין דינים אלו בתוס' ובהרא"ש ס"פ הבע"י ובמר' ר"פ המדיר. ובכה"ג קפ"ג ע"א. וב"ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי' בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי' בסימן ז' לכ"ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש"ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש"ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י"ש. לדעת הרי"ף כופין בשוטים וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ובהג"מ פרק הבא ע"י כתב צ"ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש בע"כ. ואח"כ הביא תשובת ר"ג דפסק דיוכל לגרשה בע"כ. ובתשובת ריב"ש סימן ט"ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב"ש כתב עליו מ"מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יוכל לגרשה בע"כ. ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב"ש ע"ש:

העומדים. יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי' קכ"ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:

גט. הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד"ם חי"ד סי' קמ"ו. כנה"ג דף קפ"ג ע"ב. ועיין קפ"ו:

וליתן כתובה. תו' שם ד"ה כופין כו' ובשם התוספתא וביבמות ס"ד א' ד"ה יוציא כו' עיש"ש:

מי שרוצה כדעת הרמ"ה שכ' בהג"ה למטה ב) ריח כו' או כו' פסק כדברי שניהם דל"פ אהדדי ושתיהן אמת:

מחתך נחושת מעיקרו וכ"ה בהרשב"א וטור.

ואם ידעה כו'. כ' המ"מ וכ"נ מדברי הרמב"ם הנ"ל והרשב"א חולק וכ' דחכמים לא אמרו אלא בהתנה עמה שמקבלת כו' וכן הר"ן הביא ב' הדיעות ונראה שפלוגתייהו בסוגיא שם דפריך בשלמא כו' כסבור' כו' וסובר דהוא אפילו אליבא דרבנן אבל הרמ"ה סובר דמדנקט האי לישנא ש"מ שהוא אליבא דר"מ ולכן פי' הרי"ף והרמב"ם כרב יהודה דלמ"ד הוי מתני' כר"מ דוחק לומר דת"ק ורשב"ג פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים:

או שהתנה כו'. כחכמים:

ואם ב"ד כו'. מדקאמר עד שיכפוהו כו' הא אם א"א לכופו כו'. הרשב"א והר"נ שם וש"פ:

וכן הדין כו' תוספת שם ס"ג א' סד"ה והאמר ורא"ש שם וכ' שם דהא אפילו אני בבגדי כו' כופין כ"ש כה"ג וכ"כ הרשב"א וש"פ:

איש המכה כו'. עבה"ג:

ואם רגיל כו'. כמ"ש בפ' ד' מיתות דר"ה קץ ידא וכ"ש באשתו כנ"ל:

י"א שכופין כו'. שאפילו על ש"ד שאין לה צער כ"כ כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו' או שלא תשאל נפה וכברה כו' כ"ש במצערא בגופא תשובת הרמב"ן סימן ק"ב:

ובלבד שמתרין כו'. דלא גרע מעוברת על דת:

אבל אם כו'. י"א כו' שהרי מן היוצאות בלא כתובה היא כמש"ל סימן קט"ו שם ועכ"ז בב"י ס"ס ע"ד:

והס' ראשונה כו' עח"מ סימן תכ"א סי"ג בהג"ה וכן מי כו':

שנולדו. כרב יהודה דאפילו מספקא לן יש לפסוק לקולא דאין כופין כ"ש דבכולהו נוסחי גרסינן שנולדו. הר"נ שם וכ"כ ש"פ:

אפילו כו' כר"נ דפ' כחכמים:

וי"א כו'. שה"ה כעבר ובטל מן העולם שם. אבל בתשובה סוף כלל מ"ב פ' להיפך וכ"מ דעת כל הפוסקי' שסתמו וכ"מ פשטא דמתני' ורשב"ג דנקט עינו לרבות':

שאין כופין כו'. תו"ס דיבמות ס"ד א' סד"ה יוציא וכל היכ' דל"ק כו' והרא"ש שם ועיין ס"ג בהג"ה אלא דכאן י"ל כיון שידעה א"א סבורה הייתי לקבל כמ"ש בס"א:

מי שהוא כו'. עהג"א שם ד"ה כ' ראבי"ה וע"ל ס"ס קי"ד מי שנודע כו' דוקא באם כו' ומ"ש וי"א כו':

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חי נפש לא כ"ש וכאן סכנה היא ועוד בפ' האומנין מדמה נכפית לשוטה ושעמומי' ושיטה אמר אין אדם דר כו' ולא תקנו ליה נשואין כלל. הרא"ש כלל מ"ב ס"א ע"ש:

האשה כו'. גמ' שם ס"ה ב':

ואם טענה כו' שם:

ואין לה כו' נ"י ורי"ו ע"ש:

ואומרת כו'. אם כו' אפילו יש כו'. תוס' שם א' ד"ה שבינו כו' וכתי' ראשון שם ומיהו י"ל קצת דכיון כ"כ ברא"ש שם:

ואינה תובעת כו'. תוספת שם ב' ד"ה כי כ"מ בתשובה אחת כו' וכמש"ש קי"ז א':

וגם אין כו'. נלמד מהנ"ל דתביעת כתובה וכן ממש"ש בנדרי' שמא עיני' נתנה כו' ואע"ג דכה"ג לא חיישינן היינו מסתמא:

ויתן מנה כו'. בתו"ס הנ"ל כפר"ח ודלא כר"ת וכמ"ש לעיל כמה פעמים כפיר"ח דלאו בכל דברים תנאי כתובה ככתובה וכמ"ש הרא"ש בר"פ אע"פ וש"פ וכן הסכימו בתוספת הנ"ל וכ' כ"מ בתשובה אחת כו' ודוקא מה כו' וכ"כ הרי"ף ורא"ש וש"פ:

ויתן נדוני' כו'. שם בתוספת אבל נדוניתה כו':

וי"ל להחרים כו'. הרמב"ם וכמו בכל טענת ספק וכמש"ש הוא לא קיים כו':

ואם אמר כו'. גמ' שם:

ואם ילדה כו'. טור שלהי הסי' וז"ל אם בא להוציא תוך עשר שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה כו' אם ירצה להוציאה וגם לאחר עשר שנים שכופין אותו להוציאה אם בא להפטר מכתובה שאומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה כו' ואם הוא אומר אשא אחרת כו' ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה כו' והוא מדברי הרא"ש בת' האחר שכ' ויש מתרצין דבנדרים כו' ורב אלפס כו' ולמאי דפרישי' כו' והוא שיט' אחרת דאין מחולק בגירושין אלא בכתובה והוא טוען בריא שהיא הגורמת והיא שיטת הרי"ף והרמב"ן וש"פ ומ"ש איזיל ואבדוק כו' הוא ג"כ לענין כתובה אבל שיטת התוספת הנ"ל הוא לענין כפיות גירושין ואם לא ילדה כופין להוציא וליתן כתובה ואם לאו אין כופין להוציא וכתובה מאי עבידתי' אם מגרשה מרצונו יתן לה גט והכתובה וע"ל סי"ד ובה"ג שם ס"ק ך' וכ"כ בתשובת הרא"ש והביאו הטור דאף אם תלד השניה יש לה כתובה לראשונה ואף שלשיטת הרי"ף אין לה כתובה התם שהוא טוען בריא וכמ"ש רש"ל וב"ח ודלא כד"מ ס"ק י"א אבל התוס' לא מיירי בהכי וכן בטוש"ע למעלה לא כ' טענתו כלל עליה כלום רק היא טוענת והמחבר הרכיב ב' השיטות וליתא. וערא"ש שם ויש מתרצי' כו' וער"נ בנדרים צ"א א' ד"ה ואיכא:

או ישא כו'. שם נושא אדם כמה כו':

ויש מי כו'. הכל בטור שם ור"ל שס' ראשונה הוא הרמ"ה ס"ל דוקא אם שהה עם השניה עשר שנים ולא ילדה אבל הטור חולק וכ' שא"צ אלא שאם אמרה כו' וגם הוא ס"ל שאם רצונו לישא שלישית הרשות בידו ע"ש:

ובכל גוונא כו' ר"ל דא"צ כאן לומר שאינו יורה כחץ כיון שהוא עקר ושם דילמא בבאה כו'. ופי' תוספת שם ד"ה ואי כו' כה"ג וכן בתוספות הנ"ל ד"ה שבינו כו' וההיא דסוף שמעתין או בשהתה עמו כו' מ' אבל בידוע שהוא עקור א"צ לשהה עשר שנים וז"ש כאן מיד וכ"כ בזה"ל ברא"ש שם אבל שם ס"ד כ' דמיירי בששהה כו' וידענא כו' וכ"כ בתשובה כלל מ"ג ס"ד ומ"מ דברי התוספת וטוש"ע עיקר:

וה"ה כו'. ר"ל דגם כאן א"צ לטענת שאינו יורה כחץ בידוע שהוא עקור:

והתם כו'. דבריו אינן מובנין דמ' דמחלק בין כאן למ"ש בס"ע שיש לו בנים מהני טענתו איזול ואבדוק לענין כתובה ולא כאן וליתא דגם כאן מהני לשיטת הרי"ף ויש מתרצים שברא"ש כמ"שש והרי"ף ויש מתרצים מוקמי באין לו בנים דלא שהם פי' הרי"ף בטענת ודאי וכמ"שש וגם כאן מהני ואין חילוק אלא דבכאן מ"מ כפינן להוציא ולא מהני טענת מינה ואיזול ואבדוק אלא לענין כתובה משא"כ בדברי הש"ע בי"ל בנים והיא באה מחמת טענה דמהני אף לענין הגט. ודבריו צע"ג והנה כאן ו' שיטות תי' התוספת דמ"ש היא אומרת מיניה כו' איזול כו' מיירי בי"ל בנים ובו ב' שיטות לאחר עשר או בתוך עשר. ושיטת הרי"ף בא"ל בני' אלא לטענת כתובה ובו ב' שיטות ג"כ לאחר עשר או בתוך עשר. ושיטת הר"ש וריב"ם בבעל השלישי. ולענין כתובה ג"כ ב' שיטות אחר יו"ד או תוך יוד:

הואיל ולא כו'. הוא כתי' הר"ש בר חיים שם בתוספת ורא"ש והיינו במכירה דבלא שהה י"ל כתובה כמ"ש בסי"ז אבל אם הוחזקה א"ל כתובה דאף מהראשונים א"ל כתובה אם לא גבתה כמ"ש בסי"ח ואף להחולקים שם כאן מודי וזהו החילוק בין תי' הר"ש לתי' הריב"ם שם בתוס' דרמב"ם מיירי בלא הכיר בה עוד: לו) והא דצריכה כו' כקושית תוספת ורא"ש דאי בשהתה י"ש א"ל לומר שיורה כחץ אלא דוקא בי"ל בנים כו' ואף לטענה א"צ כמש"ש ושם והרב שכ' מחמת טענה הוא בזה"ז שאין כופין להוציא בשהה י"ש כמש"ל סימן א' ס"ג בהג"ה אבל מחמת טענה כופין ודאי וכ"כ האחרונים:

או בבעל כו'. כתב הר' שמואל בתוס' שכ' והרא"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות אבל הרשב"א והרא"ם ונ"י בשם המפרשים חולקין ע"ז דכיון שכבר הוחזקה לאו כל הימנ' להאמינה לגבות כתובתה:

אם טוענת כו'. תוס' סד"ה הנ"ל ממ"ש בנדרים צ"א א' אר"ה ת"ש כו' אבל לפי פירוש דירושלמי שם והביאו הר"נ במתני' שם ד"ה השמים שפי' המתני' אינה נאמנת למשנה האחרונה ומ"מ קי"ל כגמרא דידן וערשב"א סימן תרכ"ח:

ואפי' לא כו'. מדברי התו' שכ' אפילו למשנה אחרונה ובהכי מיירי שם במש"ש בתו' תימא כו' ואי לא כו':

וכופין כו'. כנ"ל בס"ג וכן הדין כו' וכ"כ בתו' ד"ה כי והיכי שהודה כו' כיון דא"י כלל כו':

ולא יתן כו' ואם מגרשה כו'. טור וכ"כ הרא"ש בכלל מ"ב סי"ב וכ' דהא דר"ה דנאמנת דוקא לגבי נפשה להפקיע איסור א"א אבל לגבי כתובה להפקיע ממון לא מהימנא וא"א כה"ג מספר כתובה כו' והוא כס' האחרונה בסי' י"ז ס"ב ויי"א דאינה נאמנת לענין כו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמש"ש וכ"כ הרשב"א והריב"ש סימן קכ"ז בהדיא כאן:

בד"א כו'. תו' שם ד"ה נמי מצאתי כו' וכמש"ש קי"ז א' וכנ"ל:

וי"א דבזה"ז כו'. כמ"ש סימן י"ז ס"ב בהג"ה וי"א עוד כו':

ואם יש לתלות כו'. תוס' בד"ה הנ"ל ועריב"ש סימן קכ"ז:

וי"א כו' אלא כו'. כמש"ש בנדרים יעשו דרך בקשה וכמש"ל סי' ע"ז ס"ד וכפירש הירושלמי שם ואע"ג דאין הלכה כירושלמי דנאמנת בזה מ"מ למידין דאף בדבר דאינה נאמנת וכן לפי' גמ' שלנו דאינו י"כ:

וה"ה כו' ולאחר כו'. הרשב"א סימן אלף רל"ו ושם המעשה באמר שתי בנותיך לשני בני כו' דא"א להנשא לא להן ולא לאחרים וכ' שכופין וכנ"ל בטוענת א"ל גבורת כו' ואמרי' שם ק"ו א' א"ל השתא מידך איפסלא זיל כו' אלמא כיון דא"י לכונסה כופין שיפטור:

אם טוענת כו'. כמ"ש בס"ג ומהימנא כנ"ל דלא כירושלמי וכנ"ל:

אם יודע כו'. דאין לו לצאת בלא רשותה מפני ביטול עונה כמ"ש בפ' אע"פ מנדין ומכין ע"ז דאע"ג דלאו שאין בו מעשה מ"מ לא גרע מדבר שהוא מד"ס שמכין ומנדין עד שיקיים ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה גט מעושה שהרי אין כופין אותו על הגט כלל כו' כן פי' הריב"ש דברי הרא"ש והטור כאן בסימן קכ"ז ע"ש וע"ל סכ"א וי"א כו' וכפ' הרא"ש ובתשובה:

אם כו' כי כו'. כמ"ש בסוף כתובות ג' ארצות כו' וע"ל סימן ע"ה ס"א ובהג"ה:

כופין כו'. צ"ל ג"כ כנ"ל. וכמש"ל דכל שאינו מפורש בהדיא בגמ' כופין אין כופין ואע"ג דמונע תשמיש ומזונות כופין כמ"ש בס"ג משום שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין:

או ישא כו'. הרי"ף וכן פירש"י שם ד"ה אינו רשאי כו' ונ"י וש"פ ומ"ש א"ר לבטל ול"ק יגרשנה וכמש"ש בגמ' איזיל ואבדוק כו' וכנ"ל:

כרב תחליפא דשקלו וטרו שם אליביה הר"נ שם:

בין כו'. שם הכא אע"ג כו' וכ"ש באמר הוא:

י"א דכ"ז כו'. מדקא' ילדה ומיהו דוקא זרע קיימא כמש"ש הפילה מונה כו' ובירושלמי ה"ל בנים ומתו מונה משעה שמתו אבל י"מ דולא ילדה ארישא דמתני' קאי דתנן בש"א לא יבטל כו' ולא ילדה וקאמר כשיעור ריב"ש ונ"י שם:

הלך כו' עיין תוספתא פ"ח זקן או חולה או חבוש בבית האסורים והלך למדינת הים אין עולין מן המנין של עשר שנים:

אע"פ שמשמשים כו'. דייק ממש"ש ללמדך כו' ע"ש:

ומ"מ מותרת כו' כמו בשהה י"ש ולא ילדה ומטעם זה שמא לא כו':

אא"כ יש כו' שם ברייתא נישאת למי שא"ל בנים כו' וה"ה ליש לו אשה אחרת וכנ"ל ס"י או ישא כו':

הכיר כו'. עתו' שם ד"ה תצא כו':

אם לא גבתה כו'. שם בתוספת י"ל דטענה כו' והרא"ש שם מ"ש:

אפי' באיסור כו' ירושלמי שם בכתובות והביאו הר"נ שם וש"פ:

כל אלו כו'. שם מתקיף לה ר"א בדברים כו' אלא אר"א כו':

וי"א שכל כו'. עתו' יבמות ס"ד ח' ד"ה יוציא כו'. ר"ח כו' וכ"כ הרא"ש שם כ"ז וער"נ בכתובות שם וכ"כ בריב"ש כדברי הר"נ:

וכיון דאיכא כו' הרא"ש שם וכ"כ בתוספת סד"ה הנ"ל

אבל אם יש כו'. דמפורש בהדיא בכתובות שם וכנ"ל דכל שמפורש בהדיא ודאי כופין בשוטים וכן הנך דס"א ודס"ג ודס"י:

וכ"מ כו'. כמ"ש בפ"ד דפסחים ובפ"ג במ"ק דשמתא חמיר' מנגדא דבמערבא כו' ובפ' הדיינים אמרינן לינקטיה בכובסי' כו' שם:

וכ"מ כו'. דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי וכ"ז עושין לו שעבר על דברי חכמים שם ושם:

אבל מי כו' כמש"ל ס"ט:

ובכ"מ כו'. כיון דחייב להוציא וליתן כתובה נהי דא"י לכופו על הגט כתובה מ"מ חייב לה. שם:

וכן הנדוניא כו'. כנ"ל ס"י:

אם נשבע כו'. אבל ברא"ש פ"ג דנדרים לא מ' כן שכתב שם בס"ב בשם ר"ה גאון ומי שיצרו מתגבר כו' אלא חייב לקיים ולגרש כו' וכ"כ כ"ז במרדכי פ"ג דשבועות ועבב"י סימן קל"ד וכ"כ הרבה פוסקים דכ"ד שאדם עושה מעצמו אין משום אונס:

מי שקבל כו' כמ"ש בספ"ד דגיטין א"ר יוסי בר"י מעשה בצידן בא' כו' ועיין ב"ח: